הצ’לנית‏

1. רחוב ג'רמין, סיינט ג'יימס

שרה בּנקרוֹפט קינאה באותן נשמות בנות מזל המאמינות שהן שולטות בגורלן. עבורן, החיים אינם מסובכים יותר מנסיעה ברכבת התחתית. מכניסים את הכרטיס בשער הכניסה, יורדים בתחנה הנכונה — צֶ'רינג קרוֹס ולא לֶסטֶר סקוֶור. שרה מעולם לא האמינה בקשקשת כזאת. כן, אדם יכול להתכונן, אדם יכול לשאוף, אדם יכול לבחור, אבל בסופו של דבר החיים הם משחק משוכלל של הסתברות והשגחה עליונה. למרבה הצער, היא הפגינה חוסר תִזמון מופלא, בענייני עבודה ואהבה גם יחד. היא תמיד הקדימה או פיגרה בצעד. היא החמיצה רכבות רבות. פעמים אחדות עלתה לרכבת הלא נכונה, והתוצאות תמיד היו הרות אסון.

הצעד האחרון בקריירה שלה עלה בקנה אחד עם הדפוס ביש המזל הזה. לאחר שביססה את מעמדה כאחת מאוצרי המוזיאונים הבולטים בניו יורק, היא בחרה לעבור ללונדון ולקבל על עצמה את ניהולה היומיומי של גלריית "אישרוּוד", סַפּקית ציורים איכותיים של המאסטרים האיטלקים וההולנדים הגדולים מאז 1968. כמנהגה בקודש, זמן קצר לאחר הגעתה פרצה מגפה עולמית קטלנית. אפילו עולם האמנות שעמל לספק את גחמותיהם של עשירי תבל, לא היה חסין בפני פגעי המגפה. כמעט בן לילה נעצרו עסקיה של הגלריה כאילו נפלו קורבן לדום לב. אם הטלפון צילצל, זה בדרך כלל היה קונה או נציגו שביקשו לסגת מעִסקה. כפי שהכריזה אמהּ המרירה של שרה, מאז הגרסה המוזיקלית של "סוזאן סוזאן" בוֶוסט אֶנד, לא היתה לונדון עדה לפתיחה עגומה כל כך.

גלריית "אישרווד" ידעה בעברהּ תקופות קשות — מלחמות, פיגועי טרור, טלטלות נפט, קריסות שוק, פרשיות אהבים הרסניות — ואף על פי כן, איכשהו תמיד עלה בידה לצלוח את הסערה. שרה עבדה בגלריה חמש־עשרה שנה קודם לכן בזמן ששימשה נכס חשאי של סוכנות הביון המרכזית. המבצע בשעתו היה יוזמה אמריקנית־ישראלית משותפת בניהולו של גבריאל אלון האגדתי. בעזרתו של ואן גוך אבוד, הוא החדיר את שרה לפמלייתו של מיליארדר סעודי ששמו זיזי אלבכרי והורה לה למצוא את המוח הטרוריסטי שהסתתר בה. חייה השתנו אז לעד.

בתום המבצע היא העבירה חודשים אחדים בהתאוששות בבית מסתור של הסוכנות בארץ הסוסים בצפון וירג'יניה. לאחר מכן היא עבדה במרכז ללוחמה בטרור של הסי־איי־אי בלנגלי. היא גם נטלה חלק בכמה מבצעים אמריקניים־ישראליים משותפים, כולם לבקשתו של גבריאל. הביון הבריטי היה מודע לחלוטין לעברהּ של שרה ולנוכחותה בלונדון — מה שאינו מפתיע, בהתחשב בכך שנכון לעכשיו, היא חלקה את מיטתה עם קצין אם־איי־6 ששמו כריסטופר קֶלֶר. על פי רוב, מערכות יחסים כאלה אסורות בתכלית, אבל המקרה של שרה זכה לאישור יוצא מהכלל. גרהם סימור, ראש האם־איי־6, היה חבר אישי, וכמוהו ראש הממשלה ג'ונתן לנקסטר. לאמיתו של דבר, זמן קצר לאחר הגעתה ללונדון הוזמנו שרה וכריסטופר לארוחת ערב פרטית ב"מספר עשר", מעונו הרשמי של ראש ממשלת בריטניה ברחוב דאונינג.

להוציא את ג'וליאן אישרווד, בעל הגלריה הקסומה הנושאת את שמו, שאר דרי עולם האמנות של לונדון לא ידעו על כך דבר. ככל שהדבר נגע לעמיתיה של שרה ומתחריה, היא היתה היסטוריונית של האמנות, אמריקנית יפה ומבריקה שהאירה את עולמם לזמן קצר במשך חורף קודר לפני שנים, וזנחה אותם לגורלם עבור אנשים מסוגו של זיזי אלבכרי, ינוח על משכבו בשלום. ועכשיו, מקץ מסע סוער בעולם החשאי, היא חזרה, ושובה מוכיח את טענתה בדבר ההסתברות וההשגחה העליונה. היא סוף כל סוף תפסה את הרכבת הנכונה.

לונדון קידמה את פניה בזרועות פתוחות וכמעט בלי לשאול שאלות. בקושי היה לה זמן להסדיר את ענייניה לפני פלישת הווירוס. היא עצמה נדבקה בו בתחילת מרס ביריד האמנות האירופי במאסטריכט, ומהר מאוד הדביקה הן את ג'וליאן והן את כריסטופר. ג'וליאן העביר שבועיים איומים בבית החולים יוניברסיטי קולג'. משרה נחסכו התסמינים הקשים ביותר, אך היא סבלה מחודש של חום, תשישות, כאבי ראש וקוצר נשימה שתקף אותה בכל פעם שיצאה בזחילה ממיטתה. שלא במפתיע, כריסטופר יצא בלא פגע בלי שהפגין תסמינים כלשהם. שרה הענישה אותו בכך שכפתה עליו לשרתה יומם וליל. מערכת היחסים שלהם שרדה איכשהו.

ביוני, לונדון התעוררה מהסֶגר. אחרי שלוש בדיקות שליליות כריסטופר חזר לשירות בווֹקסהוֹל קרוֹס, אבל שרה וג'וליאן המתינו עד 24 ביוני, שיאו הרשמי של הקיץ, לפני ששבו ופתחו את הגלריה. היא היתה ממוקמת במרובע שלֵו של רחובות מרוצפים אבן ובתי מסחר המכוּנֶה מייסוֹנ'ס יארד, בין משרדיה של חברת ספנות יוונית קטנה לפאב, שבימי התום לפני המגפה פקדו אותו פקידות יפות למיניהן שרכבו על קטנועים. בקומה העליונה היה אולם תצוגה מרהיב בסגנון הגלריה המפורסמת של פול רוזנברג בפריז, שג'וליאן בילה בה שעות אושר רבות בילדותו. הוא ושרה חלקו משרד גדול בקומה השנייה עם אֵלָה, המזכירה המושכת אך חסרת התועלת. במהלך אותם שבועות ראשונים של שובם לבית העסק, הטלפון צילצל שלוש פעמים בלבד. אֵלָה הניחה לשלוש השיחות להמשיך לתא הקולי. שרה הודיעה לה ששירותיה, ככל שהיו, אינם נחוצים עוד.

לא היה טעם לשכור לה מחליפה. המומחים הזהירו מפני גל שני אכזרי כשמזג האוויר יתקרר, ובעלי החנויות בלונדון התבשרו כי הם יכולים לצפות לסגרים נוספים שתטיל הממשלה. הדבר האחרון שהיה נחוץ לשרה הוא פֶּה נוסף להאכיל. היא היתה נחושה לא לתת לקיץ להתבזבז. היא תמכור תמונה, כל תמונה שהיא, גם אם זה יהרוג אותה.

היא מצאה תמונה, לגמרי במקרה, בזמן שערכה רשימת מצאי של מספרן הגדול להחריד של היצירות שלא נמכרו במחסניו העולים על גדותיהם של ג'וליאן. נגנית הקתרוס, שמן על בד, 152 על 134 סנטימטרים, אולי מהבארוק המוקדם, ציור די פגום ומלוכלך. הקַבּלה הרשמית ומסמכי המשלוח עדיין נמצאו בארכיוניו של ג'וליאן, בצד עותק מצהיב של תולדות הציור. בעליו הידועים המוקדמים ביותר היה רוזן כך־וכך מבולוניה, שב־1698 מכר אותו לנסיך זה־וזה מליכטנשטיין, שמצדו מכר אותו לברון מה־שמו מווינה, שברשותו נותר הציור עד 1962, שאז נרכש בידי סוחר מרומא, שבסופו של דבר נפטר ממנו לטובת ג'וליאן. הציור יוחס, בין היתר, לאסכולה האיטלקית, לתלמיד של קאראווג'ו, ובאופן מבטיח יותר, לחוגו של אוֹרַציוֹ גֶ'נטילֶסקי. לשרה היתה תחושת בטן. היא הראתה את היצירה לניילס דנהאם המלומד מהגלריה הלאומית במהלך שלוש השעות שג'וליאן הִקצה לארוחת הצהריים היומית שלו. ניילס הסכים בזהירות לייחוסה של שרה, בתלות בבדיקה טכנית שיערוך תוך שימוש ברדיוגרפיה ורפלקטוגרפיה אינפרה־אדומה. לאחר מכן הציע לשחרר את שרה מהציור עבור שמונה מאות אלף פאונד.

"הוא שווה חמישה מיליון, אם לא יותר."

"לא כשמשתוללת מגפה שחורה."

"נחיה ונראה."

על פי רוב יצירה של אמן מרכזי שהתגלתה מחדש היתה מוצגת בשוק בקול תרועה רמה, במיוחד אם האמנית נהנתה מפופולריות גואה בעת האחרונה בשל סיפורה האישי הטרגי. אבל בהינתן התנודתיות ששררה בשוק — שלא לדבר על כך שהציור שהתגלה מחדש התגלה בגלריה שלו עצמו — ג'וליאן החליט להתמקד במכירה פרטית. הוא השליך פיתיון אל כמה מלקוחותיו המהימנים ביותר, אבל אף אחד מהם אפילו לא ניסה לנגוס בו. בנקודה זו שרה יצרה בחשאי קשר עם אספן מיליארדר שהיה חבר של חבר. הלה הביע עניין, ומקץ כמה פגישות תוך שמירה על ריחוק חברתי במעונו שבלונדון, הם סיכמו על מחיר משביע רצון. שרה ביקשה דמי קדימה בסך מיליון פאונד, בין היתר לכיסוי עלות השחזור, שהיה צפוי להיות נרחב. האספן ביקש ממנה לבוא למעונו בשמונה בערב לאסוף את ההמחאה.

כל אלה חוברים יחד להסביר מדוע מצאה את עצמה שרה בנקרופט, בערב גשום של יום רביעי בשלהי יולי, ישובה לשולחן פינתי בבר שבמסעדת "וילטונ'ס" ברחוב ג'רמין. מצב הרוח בחדר היה לא ברור, החיוכים מאולצים, הצחוק סוער אך איכשהו כוזב. ג'וליאן היה רכוּן במקומו בקצה הבר. בחליפה יוקרתית ושפעת תלתליו האפורים, הוא היה דמות אלגנטית אם גם מפוקפקת, מראה של שחיתות מכובדת. הוא לטש עיניים בסַנסֶר ששתה והעמיד פני מקשיב למשהו שג'רמי קראבּ, מנהל מחלקת המאסטרים הגדולים ב"בּוֹנהמס", המה בהתלהבות באוזנו. אמֶליה מארץ' מ"אַרטניוּז" צותתה לשיחה בין סיימון מֶנדֶנהאל, מנהל המכירות הראשי דמוי־הבובה ב"כריסטי'ס", וניקי לאבגרוֹב, יועצת אמנות לעשירים עד־פשע. רוֹדי הצ'ינסוֹן, שרבים ראו בו את הסוחר הכי חסר מצפון בלונדון, ניסה לצוד את תשומת לבו של אוליבר דימבּלבּי הגוץ. אבל אוליבר לא שם לב לכך כמדומה, שכן הוא עצמו היה שקוע במישוש הדוגמנית־לשעבר היפה להדהים, שהיתה עכשיו בעליה של גלריה מצליחה לאמנות מודרנית ברחוב קינג. בדרכה לדלת היא הפריחה אל שרה נשיקה מהוגנת בשפתי הארגמן המושלמות שלה. שרה לגמה ממרטיני שלושת־הזיתים שלה ולחשה, "בּיץ'."

"שמעתי את זה!" למזלה, זה היה רק אוליבר. חנוט בחליפה אפורה מחויטת, הוא ריחף אל שולחנה של שרה כמו בלון התראה והתיישב. "מה יש לך נגד העלמה ווטסון המקסימה?"

"העיניים שלה. עצמות הלחיים שלה. השיער שלה. הציצים שלה." שרה נאנחה. "להמשיך?"

אוליבר פטר את הדברים בביטול בתנועת יד שמנמנה. "את הרבה יותר יפה ממנה, שרה. בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותך חוצה את מייסוֹנ'ס יארד. כמעט עצרת את לבי. אם זיכרוני אינו מטעני, יצאתי די אידיוט אז."

"ביקשת את ידי. כמה פעמים, למעשה."

"הַצעתי בעינה עומדת."

"זה מחמיא לי, אוֹלי. אבל אני חוששת שזה לא בא בחשבון."

"אני מבוגר מדי?"

"בכלל לא."

"שמן מדי?"

היא צבטה את לחיו הוורודה. "האמת, בדיוק במידה הנכונה."

"אז מה הבעיה?"

"אני בקשר."

"כלומר?"

"במערכת יחסים."

נראה כאילו צירוף המילים אינו מוכר לו. התסבוכות הרומנטיות של אוליבר לרוב לא החזיקו מעמד יותר מלילה או שניים. "את מדברת על הבחור ההוא שנוהג בבנטלי הראוותנית?"

שרה לגמה מהמשקה.

"איך קוראים לו, לחבר הזה שלך?"

"פיטר מרלו."

"נשמע מומצא."

בצדק, חשבה שרה.

"מה הוא עושה לפרנסתו?" פלט אוליבר.

"אתה יכול לשמור סוד?"

"שרה יקירתי, יש בראשי יותר סודות מלוכלכים מלאם־איי־5 ואם־איי־6 גם יחד."

היא נרכנה מעל השולחן. "הוא מתנקש מקצועני."

"באמת? עבודה מעניינת, לא?"

שרה חייכה. זה לא היה נכון, כמובן. עברו כמה שנים מאז עבד כריסטופר כרוצח שכיר.

"הוא הסיבה לכך שחזרת ללונדון?" דחק אוליבר.

"אחת הסיבות. האמת היא שהתגעגעתי נורא לכולכם. אפילו אליך, אוליבר." היא בדקה מה השעה בטלפון. "אחח, לעזאזל! תהיה מתוק ותשלם על המשקה שלי. אני מאחרת."

"לְמה?"

"תתנהג יפה, אוֹלי."

"למה לי לעשות את זה, למען השם? זה כל כך משעמם."

שרה קמה, ובלוויית קריצה אל ג'וליאן יצאה לרחוב ג'רמין. הגשם התחזק פתאום, אבל מהר מאוד נחלץ נהג מונית להצילה. היא המתינה עד שישבה בפנים לבטח לפני שמסרה לנהג את כתובת היעד.

"שֵיין ווֹק, בבקשה. מספר ארבעים ושלוש."