הקיטור השביעי

יחסיות

החיים קצרים, אבל הימים ארוכים

הנצח מתכווץ, אך הזמן עצמו חולף בעצלתיים

לכן כבר שנים שאני נורא מתלבט

בין טיסה לקטמנדו לשנת צהריים. 

המדריך לאושר

קניתי את "המדריך לאושר" ב"צומת ספרים" בפינה

הוא מציע להסתכל על העולם כאילו זאת הפעם הראשונה

על לידה, על חיוך, על עץ, על ענן —

בינתיים לא נראה לי שזה עובד ברמת גן.

אלטנוילנד

בכל פעם שאני רואה ברחוב אוטו־זבל שאוסף אשפה

או משאית שמובילה ספה לדירה חדשה

או גברת ששואבת אבק, ניבטת בחלון —

אני מרגיש איזו צביטה של התעלות בלב.

אולי אנחנו עדיין לא באלטנוילנד

ובחיים עדיין אין תכלית וסדר —

אבל יש התקדמות, אני חושב.

נסיבתיות

אני לא בחור שטחי, אל תראו אותי כך

גם אני מוטרד מזה שלחיים אין משמעות

אבל הרִיק והאין־פשר משום־מה מציקים יותר

כשמתברר לי ששכחתי להדליק את הדוד.

סגירת מעגל

בילדותי כל הזמן התחבטתי:

איך את זכר השואה אבינה?

וכשבגרתי, מכרתי לאיזה הַנְס באי־ביי

את הצלחות שהשאירה סבתא מינה.

הסתפקות במועט

אני, בזוגיות, אין לי הרבה דרישות

לא צריך שתנקה, תשטוף כלים או תבשל

רק כשאני מגיע ממס הכנסה, מהמכולת, או קם מהשינה —

אם אפשר למחות דמעה: הוא חזר! תודה לאל!

מהי משמעות החיים?

במשאל פילוסופים מיוחד, שנערך לא מזמן לכבוד החגים

נשאלה השאלה הנצחית: נו, אז מהי משמעות החיים?

ומעניין שהתשובה החוזרת הייתה, שאותה המשמעות היא אחת:

לקרב את מה שאתה רוצה לחשוב על עצמך — למה שחושב הזולת.

כלומר לצמצם את הפער הטרגי בין מה שהנך אובייקטיבית, קרי לתפיסתך

למה שסבורים בבורותם אנשים, שבכלל לא מכירים אותך

הפער הזה הרי בלתי נסבל, לא צודק, ומסב ייסורים

ולכן לנסות לכווץ אותו — זו משמעות החיים!

יש שמצליחים בכך יותר, וחנופה היא מנת חלקם

ויש שנשארים עם החלומות, או נותרים גיבורים של עצמם

ואז מנמקים את חוסר התואַם בין הדימוי הפרטי לקהל

בטעם ציבורי שטחי, אי־הבנה, נסיבות, או גורל.

על אף שלאותם פילוסופים גדולים

היה יכול להימצא מזור יותר פשוט:

להניח את האנשים באיוולתם —

ולעבור להתמקד באנושות.

סארטר מהפרוורים

לפעמים, כשאני שומע באוטובוס שיחה בין אנשים זרים, או נשים זרות:

"נו, מה העניינים? איך הבריאות? אז מה אתם אומרים על הבחירות?"

אני תוהה מדוע בני אדם עדיין מחליפים מסרים —

מה יש להגיד? מה נותר לשמוע? לא נאמרו כבר כל הדברים?

איזה סיפוק אנו עדיין שואבים מהנעת השפתיים, מתפעול הלשון?

ולמה זה מעורר ערגה כה עזה לשקוע, ללכת לישון?

ואולי כבר הגיעה השעה להודות, גם אם בלב לא קל

שכל הפרויקט היומרני הזה של התקשורת האנושית — נכשל.

הלוא בין כה וכה איש אינו אומר את האמת

וכשהוא זורק איזה פירור אמת, לא מקשיבים לו באמת

וכשמקשיבים, הוא לרוב גם ככה לא מובן

על כל זה הרהרתי באוטובוס, בדרך לרמת גן.

ולא שהפתרון הוא התנזרות מילולית, איזה נדר שתיקה מסוגרת

כאן יש אותם סילוף ואי־הבנה, אבל בדרך אחרת.

אז אולי אלה לא תובנות חדשות, ואני לא עוקר הרים

אבל לרגע קצר באלוף שדה הייתי סארטר מהפרוורים.

קהלת

קהלת (ההוא מ"לכול זמן ועת לכל חפץ") נגלה אליי בחלום

ניגש והכתיב לי איזו תוספת, מאוד מתאימה להיום:

אם משהו כואב לכם, ידידיי, ובכן — מומלץ לכאוב

ואם מטרידות אתכם המחשבות, בכל זאת מוטב לחשוב

אם יש באסה בחיים, אך טבעי — מתבאסים

ואם יש סיבה לכעוס, אז מואילים וכועסים.

אם מגרד לכם, קדימה, התכבדו והתגרדו!

ואם מפחיד, בלי היסוסים ועכבות — תפַחֲדו

אם משהו מרקיד אתכם, זו כנראה העת לרקוד

ואם משהו מצמית אתכם — זה זמן לקפוא ולעמוד.

אם צובט הגעגוע, אל תחכו: התגעגעו!

ואם מישהו מעורר קנאה, אין בעיה שתקנאו

אם הלב נשבר, בריא מאוד להיות שבורים

ואם חמוץ ומר לכם — הֱיו ממורמרים.

יש לכם רגשי אשמה? קורה! הַרגישו אשמים

וכשמשהו משעמם אתכם, מותר להיות משועממים

לעתים — הקץ להתחסדות! — גם לשנוא נחוץ וטוב

אך אם יש אהבה כנה — אז יאללה, לאהוב!

אין צורך בנשימות, תפילות, זה הבל־הבלים

יש הנאה? אז תיהנו! יש סבל? אז סובלים!

רע לכם? מובן לגמרי! הן החיים רעים

וכשטוב למחרת, זִכרו כמה הם נפלאים.

ולא צריך שמישהו "ישמֵח", ולא "ירים" ולא "יוריד"

הַשאירו זאת לקישקעס — הם יודעים את התפקיד

ואין חובה להכיל שום דבר, ולא לנהל רגשות

ולא לשנות אווירה, ולא להדחיק תחושות.

קהלת הוסיף, עם זאת, שאמנם כל סֶנטימֶנט הוא מוצדק

אבל אין זה אומר שלא כדאי ללמוד להיות מאופק

ולא כל מה שטוב בלב בפנים, או רק בתוך החדר

כדאי לבטא גם בראש חוצות, בלי חשבון, עם כל העדר.

כך אמר האיש היקר הזה, ומחלומי פרח חיש קל

מה הוא עושה היום? שמעתי שחכם־זֶן בנפאל.

נוסטלגיה

לרוב אני לא טיפוס נוסטלגי

לא תמצאו אותי נזכר בילדות במין מתק של כאב

אבל קודם, כשמצאתי בין השיניים חתיכת בצל מהדג מלוח של הבוקר —

זה בכל זאת עשה לי איזו צביטה בלב.

איך אפשר להיות בטוחים? (לרֶנֶה דקארט)

איך אפשר להיות בטוחים

שאנחנו עכשיו זה המשך של אנחנו מפעם, המוּכּרים?

שיש רצף, ואלוהים או השד לא מחליפים אותנו, נאמר בשנתנו, באנשים אחרים

סוגרים במעטפת הידועה, ועושים כמה תפרים?

אולי לפי החלומות החוזרים.

איך אפשר להיות בטוחים, שאתם בני חמש משתובבים בגן

ואתם בגיל 45, עייפים, עם זקן

זה אותו אדם, גדול וקטן?

אולי לפי מרקם הכאב וסוג הרעב. הם לא משתנים עם הזמן.

איך אפשר להיות בטוחים, שאתם בתמונה מהצבא, שבאלבום

ובבואתכם שבמראה, אתמול או היום

זו אותה הנפש, ולא מתיחה מטאפיזית, קנוניה חוּצָנית, או משחק פילוסופי?

אולי לפי ההיסוס והפחד וצורת הבדידות. מה לעשות? זה באופי.

כן, נולדנו אנחנו — ואנחנו נמות. לא, לא הוחלפנו. נו, מילֶא...

כל ההם שם למעלה כנראה עסוקים מכדי להתעסק בשטויות כאלה.

הסיבה המהותית

כשאני מנסה לשכנע שוטר לוותר לי על קנס

יש לי הרבה טיעונים מעולים להשמיע

אבל לסיבה המהותית —

(זה שכולנו לבד, בעולם אבסורדי, חסר אלוהים)

אני איכשהו אף פעם לא מגיע.