הקצה

פרק 1

מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שיש בה משהו מיוחד.

ראיתי את זה בחיוך שלה כשמבטינו הצטלבו, שמעתי את זה בקולה כשאמרה את שמה והרגשתי את זה באצבעותיי כשהיא מסרה לי פתק עם הטלפון שלה.

זה היה ערב קריר של סוף הקיץ בירושלים. ישבתי עם שני חברים בהרצל בר והצטופפנו תחת ספירלת החימום. פחות ממחצית השולחנות היו מאוכלסים והמלצרים התרוצצו סביבם במרץ. מלצרית אחת היתה חיננית במיוחד. את הפנים שלה לא ראיתי בבירור מהקצה השני של הפאב, רק את צורתה ותנועותיה. היא היתה רזה, גבוהה, לבשה מכנסיים שחורים צמודים וסריג דק שחור, והיא זזה בתנועות משוחררות, חופשיות, חדות. כמו ריקוד. משהו בה היה מוכר ונעים. לא הכרתי אותה, ובכל זאת היה בה משהו מוכר. משהו שמשך אותי לגשת אליה. ובכל זאת לא ניגשתי אליה.

אתה לא מרוכז היום איתן, מה יש? יוני התלונן וסובב את ראשו לאחור, מנסה להתחקות אחר מבטי.

גם ככה אתה נוסע תכף, מה זה משנה? דניאלה הוסיפה.

זה באמת לא משנה, אמרתי, וחזרנו לשיחה.

הם סיפרו איך הם מנצלים כל רגע ליהנות מהחופש לפני שיתחיל הסמסטר. ואני סיפרתי על העבודות בחווה שבה אני עובד בשנה האחרונה, מאז השחרור. שתלנו היום כרוב וברוקולי, אמרתי, והתחלנו לחפור תעלות ניקוז לקראת החורף.

הכול בסדר? תרצו עוד משהו? המלצרית קטעה אותי, וקלטתי פתאום שזו אותה אחת שאני בוחן כל הערב. העיניים שלה היו רכות. כבר ראיתי אותה, הייתי בטוח. במשך כמה שניות או אולי היתה זו שעה — רק בהינו זה בזה מבלי לומר דבר. עור פניה הבהיר הסמיק תחת אורה של ספירלת החימום. עיניה בצבע חום בהיר. אפה קטן וחמוד, ונמשים מפוזרים עליו וגם קצת במעלה הלחיים. שערה חום, קצר וגלי, והוא התנדנד בשובביות כשהיא הזיזה את ראשה. עכשיו הוא עומד קפוא כשעיניה נעוצות בעיניי וחיוך מתוק על שפתיה. היא חיכתה לתשובה.

אני אשמח לעוד גולדסטאר, יוני קטע את הקסם.

אני בסדר, תודה, נופפה דניאלה בידה.

המלצרית הסבה שוב את מבטה אליי באותו חיוך שובב, מחכה לתשובה ממני.

אממ גם אני. כן. תודה.

הרגשתי שכל היושבים בפאב בוחנים אותי. זרקור ענק מכוון אליי וכולם — בפאב וברחוב — עצרו הכול והם בודקים כל תנועה שלי וכל מילה שיוצאת לי מהפה.

גם מה? היא שאלה מבולבלת.

עוד בירה בבקשה, הצלחתי בקושי לגמגם.

איזו? היא שאלה בסבלנות.

גולדסטאר. בעצם גינס, אני שותה גינס. הוא שותה גולדסטאר.

אוקיי, היא ענתה בטבעיות ובחיוך, מתעלמת מהמבוכה שנקלעתי אליה.

נשמתי לרווחה ברגע שהיא התרחקה, ודניאלה ויוני פרצו בצחוק.

שקט, שלא תשמע אתכם. ניסיתי להרגיע אותם אך זה לא עזר.

אני שותה גינס הוא שותה גולדסטאר. יוני חיקה אותי והתפקע מצחוק.

זה כאילו אני מכיר אותה מאיפשהו, הסברתי לדניאלה.

יוני הציע שאתחיל איתה, ודניאלה טענה שאין טעם להסתבך עם משהו חדש כשאני יודע מראש שיש לזה סוף. התוכנית היתה לנסוע לניו זילנד ממש בקרוב, רק רציתי לחסוך עוד קצת כסף.

דניאלה ויוני היו חברי נפש. בתיכון היינו מבלים כמעט כל יום ביחד, מדברים על הכול. על אהבות חדשות, על חלומות, על ריבים במשפחה. גם בצבא, בכל יציאה מהבסיס היינו נפגשים ומארגנים פק״ל קפה ביער, וכל אחד היה מעדכן על ההתפתחויות מאז הפעם הקודמת שנפגשנו. כמו סיפור בהמשכים. יוני היה דלוק על המפקדת שלו תקופה ארוכה, לדניאלה היה סטוץ בכל פעם עם מעריץ חנון אחר מהבסיס שלה. שניהם היו במודיעין, שניהם הלכו ללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה מיד אחרי השירות, והפער בינינו הלך וגדל. תכל'ס גם אני פעם הייתי מספר להם הכול. על כל פעילות שיצאתי אליה, כל אירוע, כל פצוע שטיפלתי בו. אבל הם לא היו מבינים עד הסוף, הם לא היו יכולים לדמיין איך זה נראה מבפנים. כשהם התחילו להתרחק זה היה לי הכי קשה.

אז איך קוראים לך? אזרתי אומץ כשהיא חזרה עם הבירות שלנו.

אופק, היא ענתה אבל אני לא שמעתי טוב.

מה?

אופק זה הקו שעובר בין השמיים והארץ. היא הסבירה.

אני יודע מה זה אופק, רק לא שמעתי מה אמרת. צחקתי.

אז עכשיו אתה יודע, היא חייכה בשפתיים סגורות ופנתה לכיוון הבר.

מה קרה פה הרגע? שאלה דניאלה.

כשקיבלנו חזרה את העודף התלבטתי מה לעשות. רציתי כל כך לבקש ממנה מספר טלפון אבל קיפאון של פחד השתלט עליי כשהיא הביטה בי שוב ויוני בעט בי מתחת לשולחן. אמרתי לה להתראות והיא פתאום הפסיקה לחייך. יצאנו שלושתנו ופנינו שמאלה, לכיוון כיכר החתולות.

חכו רגע. אמרתי ופניתי חזרה להרצל בר.

פגשתי את גבה ליד המחשב בכניסה.

קראתי בשמה, בפעם הראשונה בחיי.

היא הסתובבה לכיווני וחייכה כשהתקרבתי אליה בזהירות.

תראי... אמרתי כשכל הגוף שלי מזיע. הייתי מבקש ממך את הטלפון שלך, אבל אני מתכנן לטוס לניו זילנד בקרוב, לא יודע מתי ולכמה זמן...

אתה נשמע מאוד החלטי, היא לחשה, מה שגרם לי להתקרב אליה.

בטח מתחילים איתך מלא פה.

כן, ובדרך כלל זה לא עובד להם.

הייתי במתח יותר מבקבלת השיבוצים אחרי הקורס.

היא הוציאה פנקס מהכיס האחורי של הג'ינס שלה, רשמה בו ספרות ותלשה את הפתק. היא נשכה את צד שפתה התחתונה כשהושיטה את ידה.

זה היה הדבר הכי מתוק שראיתי. בחורה יפהפייה, גבוהה ממני בחצי ראש, כתפיים שמוטות רפויות כמו במבוכה, עיניים נוצצות מביטות בי מטה. נושכת את שפתה ומושיטה פתק.

לאט־לאט, כדי ליהנות מהרגע, לקחתי את הפתק מידה ולא נזהרתי שלא לגעת בקצות אצבעותיה.

***

אספתי אותה אחר הצהריים עם הטנדר. לקחתי אותה לפינה האהובה עליי ביער ירושלים וסיפרתי לה שבכל פעם שהייתי חוזר מהצבא הייתי בא לכאן לראות את השקיעה. תמיד קינאתי בזוגות שיושבים פה. היא לבשה שמלה דקיקה — אף שכבר התחיל להיות קריר בערבים — בצבע ירוק כהה. וסנדלי עור דקיקים — שאותם הסירה ברגע שהתיישבנו.

אז אף פעם לא באת לכאן עם מישהי? היא שאלה.

לא אמרתי את זה. רק אמרתי שקינאתי באחרים כשהייתי פה לבד. אבל אף פעם לא באתי לכאן בדייט ראשון.

אז אתה אומר שאני מיוחדת?

לא אמרתי את זה. אבל אולי, לא יודע.

אם היינו אצלי במושב הייתי לוקחת אותך לקפה בשמורה.

לשם את לוקחת את כל הבחורים שאת יוצאת איתם?

לא. האמת שלא. אולי אתה מיוחד. אבל לא אמרתי את זה.

סיפרתי לה על בית זית ועל סבא שלי ועל עצי הפרי שיש לנו במשק. היא סיפרה על החום והחיים המונוטוניים בחצבה. איך היא אוהבת ללכת יחפה בשדות וכבר לא אכפת לה מהקוצים או מהאדמה הרותחת. את רוב הילדות שלה היא העבירה ברחובות או בבית של חברות. אמא שלה אומנית והיתה מסתגרת בחדר שלה ומציירת במשך שעות, ואבא שלה מגדל פלפלים והוא היה בשדות כל היום.

היא אמרה שמשהו בעיניים שלי נראה לה מוכר, והיא הסתכלה עליי במבט בוחן שהרגיש כאילו שהיא מסתכלת לי לתוך הנשמה. הנה זה שוב, היא אמרה, כשאתה מזיז ככה את העיניים הצידה. זה הביך אותי איך שהיא הסתכלה עליי.

אולי מבני המושבים? היא ניסתה לפצח מאיפה אנחנו מכירים. רגע, איפה היית בצבא? היא שאלה, וכשאמרתי לה שהייתי פרמדיק היא פתאום נזכרה.

קיבלת איזה צל״ש, לא? ראיתי תמונה שלך בעיתון, היא אמרה.

לא הבנתי איך היא זוכרת כתבה מלפני חצי שנה. אבל היו לה הרבה שאלות.

איזה קטע, חשבתי שהעיניים שלך חומות ועכשיו אני רואה שהן בעצם ירוקות, שיניתי נושא.

הן לפעמים ירוקות ולפעמים חומות, היא ענתה. זה תלוי בתאורה. ובמצב הרוח. טוב, בסדר, לא חייבים לדבר על זה.

***

נחש איזה שיר הרגשתי כשביקשת ממני את הטלפון שלי? היא שאלה אותי פתאום כשעברנו בשער הגיא, בדרך אל הים.

מה זאת אומרת איזה שיר הרגשת? את מתכוונת על איזה שיר חשבת?

לא סתם חשבתי. הרגשתי.

איך אפשר להרגיש שיר?

אפשר אפשר. נו, נחש. אני אתן לך רמז, זה של אריק איינשטיין.

באמת שאין לי מושג.

אוי נו. היא חיברה את הכבל קסטה לטלפון שלה והשמיעה את "אהבה ממבט ראשון".

אין מצב שהייתי עולה על זה.

היא עשתה את זה שוב כשעברנו את בית ינאי. היא רצתה שאנחש איזה שיר היא מרגישה בלי שום רמז.

נסענו בחלונות פתוחים ויכולנו להריח את הים. היא לבשה שמלת קיץ לבנה ואני דמיינתי את הביקיני שמתחתיה.

זה קשור לנסיעה? שאלתי.

כן.

זה עוד שיר רומנטי דביק?

כן.

אני יודע! משהו עם סיגריה, נכון? לא זוכר איך זה הולך.

יפה! היא מחאה לי כפיים ושמה את "נשקי אותי".

בפזמון האחרון של השיר היא נעצה בי מבט. שערה התנופף ברוח. עברתי לנתיב הימני בזהירות והתחלתי להאט, רכבים צפרו. שמלתה עלתה קצת למעלה וחשפה ירך לבנה דקה. עצרתי בשוליים.

מה אתה עושה? היא צחקה. עם כל הגוף היא צחקה. רגליים, ידיים, חזה, כתפיים, צוואר ארוך. אפילו הנחיריים שלה רעדו. עיניה נותרו פתוחות ושני קמטים הופיעו בצדם.

שלחתי אצבעות ללטף את הקמטים. הייתי חייב לגעת.

היא נרגעה מהצחוק, החליקה אצבעות על אצבעותיי, נשענה לאחור ונעצה בי מבט רציני.

נישקתי אותה.

אתה משוגע, היא אמרה לי.

***

כשהגענו לחוף, זרקנו את האוהל והתיקים תחת עץ האשל צמוד למצוק, התפשטנו ורצנו ישר למים. המים היו שקטים וצלולים. הצדפים רשרשו תחת אדוות הגלים. העיניים שלה נעשו ירוקות, הפנים שלה נצצו. כמה שהיא היתה יפה רטובה.

את החוף הכיר לי יוני, והשביע אותי שלא אספר עליו לאף אחד, אלא אם כן אני מביא לכאן בחורה. ההליכה מהרכב היתה קצת מייגעת אבל זה היה שווה את זה. החוף היה ריק. ספטמבר, כמעט סתיו, אמצע שבוע. החוף היה פרטי שלנו.

מה הכי מפחיד אותך? היא שאלה אותי בלילה כשישבנו מול מדורה עם כמה קרשים שמצאנו.

ללכת אחרי העדר.

לאן?

לאן שכולם הולכים. למקומות משעממים, כמו ההורים שלי. הם כבר שכחו מה זה לעבוד במשק. איך מוסקים זיתים. איך עושים גינת ירק. הם יוצאים לעבודה המשעממת שלהם מוקדם בבוקר וחוזרים מאוחר בערב. הם אפילו לא רואים שקיעות.

אז אל תהיה כזה. תלך למקומות חדשים משלך.

אבל אני גם מפחד ללכת לאיבוד.

אתה לא נראה לי אחד שהולך לאיבוד.

זרקתי עוד קרש למדורה. היא הניחה עליי את ראשה. ריח שערה היה מדהים אפילו שלא התקלחנו כבר כמה ימים. ריח של טבע פראי. ריח של חופש.

מה החלום שלך? שאלתי.

להיות חופשייה לעשות מה שאני רוצה. ושאף אחד לא יגיד לי מה אני צריכה לעשות או מה אני צריכה להרגיש. שאני אוכל לצחוק מתי שבא לי ולבכות מתי שבא לי.

והיום את לא יכולה לצחוק מתי שבא לך?

זה לא תמיד פשוט, היא נאנחה. ואתה?

אני צוחק מתי שבא לי.

לא, מה החלום שלך?

לנסוע לניו זילנד. או להקיף את העולם בסירה. אני רוצה להיות באמצע הים ולראות מים עד האופק, בכל הכיוונים.

ואתה בוכה מתי שבא לך?

לא כל כך בא לי לבכות.

למחרת בבוקר, כששכבנו תחת הצילייה פנים מול פנים, על הצד שעונים על המרפקים, בלי לגעת, שאלתי: מה מעצבן אותך? מה מוציא אותך מהכלים?

אני לא רגועה כשאני רואה אנשים שחווים כאב. לא מסוגלת. תמיד רוצה לגעת בכאב. להרגיש אותו. ללחוץ עליו עד שהוא יעבור.

בגלל זה את הולכת ללמוד פיזיותרפיה?

ריפוי בעיסוק. אבל כן, אולי בגלל זה. אתה כל הזמן כזה רגוע. יש משהו שמוציא אותך משליטה?

כן. ברור. כשצופרים לי בכביש. אנשים שנוהגים בצורה מסוכנת. או בכלל אנשים שלא נזהרים על החיים שלהם.

ומה אתה עושה כשאתה מתעצבן עליהם?

אני צופר חזרה, צועק, מקלל.

קשה לי לדמיין אותך צועק על מישהו.

בטח שאני יכול. צחקתי. אני מקווה שלא תראי את זה.

אני דווקא מקווה שכן.

***

השבוע איתה בים היה סיום מושלם לקיץ, והתחלה מושלמת למשהו שעוד לא ידעתי מה הוא. במשך שבוע רבצנו בחוף הפרטי שלנו ויצאנו לפורידיס רק כשנגמר לנו המים או האוכל. כל היום שחינו, אכלנו ועשינו אהבה. צחקנו, התרגשנו, דיברנו על הכול. כמעט על הכול.

אני צריכה... יש משהו שאני צריכה לספר לך, היא אמרה לי בוקר אחד. זה היה רק שבוע אחד אחרי הים, אבל הרגשתי שאנחנו מכירים כבר חודשים.

נדרכתי, וחיכיתי שתמשיך.

היה לי פעם אח.

—

הוא נהרג בלבנון כשהייתי בת שש.

התיישבתי.

כן.

לא ידעתי מה להגיד.

קראו לו פלג.

רוצה לספר לי עליו?

בקושי הכרתי אותו, יש לי רק זיכרון מעומעם שלו חוזר מהצבא, מחבק אותי לבוש מדים מאובקים ומרים אותי. אני גם זוכרת שכשהוא היה בלבנון ההורים שלי היו צמודים למסך הטלוויזיה ולא הרשו לי לראות כלום. אחרי שהסתיימה השבעה, הטלוויזיה היתה כולה שלי.