הקרבה 1: החוב

"ברכות!" מזמרת קורדיליה ומניחה מולי עוגת שוקולד של שלוש שכבות.

בתור הבת הצעירה ביותר במשפחת ויילדבלאד, היא זאת שמגישה את עוגת יום ההולדת לחוגגים בכל שנה, ותמיד שמחה בכבוד שנפל בחלקה. אבל השנה נראה שאפילו אחותי הקטנה מודעת לענן הכבד שרובץ מעל החגיגות. במקום החיוך הקבוע, מלא החיים, היא עוטה הבעה מסויגת יותר, והקלילות בקולה נשמעת מאולצת — כמו אצל שאר הנוכחים סביב השולחן הערב.

זהו יום ההולדת העשרים ושניים שלי. כל המשפחה התאספה לציין את האירוע, כמו שאנחנו עושים בכל שנה. אימא ואבא שלי יושבים מולי ומחייכים במתח. סבתא סלסט מביאה מהמטבח צלחות לעוגה. סביב השולחן יושבות בנות ויילדבלאד האחרות — אחיותיי רייבן, וינטר, אורורה ועכשיו גם קורדיליה, שחומקת בשקט למקומה לצידי.

כולם עושים ככל יכולתם לשכנע את עצמם שזה רק עוד יום הולדת. הבוקר קיבלתי ערמה גדולה של פנקייקים למיטה. ואת אחר הצהריים ביליתי בחברת הנשים במשפחת ויילדבלאד. הן מרחו לי לק על הציפורניים, קלעו צמות בשערי וצפו איתי בכל הסרטים האהובים עליי. היו שם תה, שוקולדים אירופאים איכותיים והמון מתנות. כולנו הנחנו בצד את המחשבות שלנו והעמדנו פנים שבסך הכול חלפה עוד שנה. אבל כולנו גם ידענו שזה לא כך. הערב, האנרגיה משתנה במידה מוחשית ככל שהמועד מתקרב.

מחר אני איבחר.

כאילו כתזכורת לכך, כתם הלידה דמוי חרמש הירח שעל השד שלי כמו פולט חום מרוב אנרגיה. לכל הנשים הנבחרות במשפחת ויילדבלאד יש סימן כזה, ירושה מאם המשפחה אליזבת שמאפייניה עברו מדור לדור, כאילו על פי צו כלשהו.

אחרי כל השנים שחלפו מאז תקופתה של אליזבת, לאחיות שלי ולי יש אותם שיער אדום ועיניים כחולות. חוקי הגנטיקה לא יכולים לשנות את המאפיינים האלה. במשפחה של אבא שלי אין זכר לשיער אדום, ובכל זאת אנחנו ירשנו אותו. לפי האמונה הרווחת, זה חלק מהקסם.

הקללה והכבוד של משפחת ויילדבלאד.

נגזר עלינו לשאת את דמותה של אליזבת, כתזכורת לבני משפחת דלקרואה שאי אפשר להרוג אותה. היא תמשיך לחיות דרך כל אישה במשפחת ויילדבלאד שהגיעה לעולם הזה, ולא תימחה לעולם.

רעד עובר בי כשסבתא שלי מנחה אותנו לאחוז ידיים סביב השולחן. היא אישה חכמה, אני מעריצה אותה כל כך ומרגישה את העוצמה שלה כשהיא נועצת בי את מבטה.

"האלה האם, אנא שמרי על וילו האהובה שלנו בשנה הקרובה. ברכי אותה באומץ, כבוד וחוכמה. ומעל לכול, אנא ברכי אותה בכוח והגני עליה מפני הרֶשע."

אחרי המשפט האחרון, אימא שלי פורצת פתאום בבכי ומטלטלת את ראשה כשכל המבטים ננעצים בה. "אני מצטערת," היא ממלמלת. "היום הזה מציף אותי ברגשות. תנו לי בבקשה רגע להתאושש. אבל תיהני מהעוגה שלך, וילו, ואל תחכו לי."

היא מבקשת סליחה ונעלמת בקומה השנייה, וסבתא שלי מחייכת אליי חיוך מרגיע ומגישה את העוגה. אף אחד לא מדבר בזמן שאנחנו אוכלים. אני לועסת אבל לא מרגישה בטעם מרוב קהות חושים. כל חתיכה שאני בולעת מחמיצה לי בבטן, ולמען האמת אני מחכה שהחגיגות ייגמרו.

"רוצה שאני אקריא לך, וילו?" שואלת קורדיליה כשסבתא שלי מפנה את הצלחות.

"אולי את רוצה לשבת מתחת לירח?" מציעה רייבן. "כל כך יפה הלילה."

"תודה, אבל אני עייפה." אני מחייכת אליהן. "נראה לי שאני רוצה לישון."

סבתא שלי מהנהנת אליי באישור, ודממה משתררת בחדר כשאני פונה אל המדרגות. אני מרגישה את המבטים שלהן נחים עליי כשאני עולה, ותחושת אשמה מכבידה עליי בשל חוסר היכולת שלי להמשיך להניח את רגשותיי בצד. הן רק מנסות לעזור, אבל אין ביכולתן לעשות שום דבר. אני יודעת מה מחכה לי מחר, ואין שום טעם להעמיד פנים אחרת.

אני פותחת את דלת החדר שלי, ולא מתפלאת למצוא את אימא מחכה לי בקצה המיטה. היא עדיין בוכה, וכבר לא מנסה להסתיר זאת.

"וילו." היא מבטאת את שמי ביבבה מיוסרת.

אני מצטרפת אליה, נשכבת על המיטה לצידה והיא מחזיקה לי את היד.

"בבקשה." עיניה נדלקות בפחד מחודש. "יש לי קרובים רחוקים באירלנד שיכולים לקבל אותך. ארזתי תיק וכסף—"

"את יודעת שאני לא יכולה." אני מושיטה יד ומנגבת לה את הדמעות. "הם ימצאו אותי בכל מקום. ואם אני לא אהיה כאן, הם בטח פשוט ייקחו אחת מהאחיות שלי. לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי אם דבר כזה היה קורה."

"ואני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אתן להם לקחת אותך." אימא שלי מתייפחת. "לאחרות אין את הסימן. אולי הם לא ייקחו אותן. אולי הם יחשבו שהקללה הוסרה—"

היא נאחזת בפנטזיה שאף אחת מאיתנו לא מאמינה בה. אבל אני מאפשרת לה לעשות זאת, לפחות עד שתצליח להשתלט על עצמה.

"הכול יהיה בסדר," אני מבטיחה. "אני חזקה. אנחנו נשות משפחת ויילדבלאד, זוכרת? אנחנו יכולות לעשות הכול."

עיניה מתרככות והיא מטלטלת את ראשה. "עברת כל כך הרבה. אני יודעת שאת חזקה, אבל—"

"אין מה לעשות." אני מניחה יד על ידה. "זה הגורל שלי, ואני מקבלת אותו."

"וילו." היא מבטאת את שמי בלחישה מתחננת.

היא רוצה שאברח. היא רוצה שאימלט, אבל אני לא יכולה. אז אני אומרת לה את מה שאמרתי לעצמי כל חיי, אף על פי שידעתי שהיום הזה יגיע. תמיד הייתי מודעת לכך שהגורל שלי כבר נקבע, שאוקרב לבן משפחת דלקרואה בתור אשתו — ושלכל זה יהיה סוף טרגי.

"יהיה בסדר, אימא. הכול יהיה בסדר."