הרגלים רעים 1: מתוק כמו חטא

אילו ידעתי מראש שההורוסקופ שלי יהיה אינדיקציה מובהקת לכך שהיום שלי עומד להיות מוזר ומשנה חיים, ייתכן שבכלל לא הייתי יוצאת מהמיטה.

אחרי היעדרות ממושכת, כוכב הלכת שבתאי חוזר אל סימן המזל שלך ומביא איתו מזל משונה, יוצר בעיות, משנה את תוכניותייך, וחושף את מגרעותייך. אין דרך להימנע מכך, היום הזה הוא נקודת מפנה חשובה בחייך.

שרועה במיטה עם האייפד ועם ספל הקפה השני שלי נחרתי בבוז, מעווה את פניי בהבעה שחברתי הטובה ביותר גרייס מכנה 'פרצוף כאבי המחזור' שלי. נקודת האור היחידה שלה ציפיתי באותו רגע הייתה היציאה לכביש 405 דרום בסוף היום, ואחר כך שתיים או שלוש המרגריטות שאשתה כשאחזור הביתה.

היו לפניי עוד לפחות עשר שעות מתישות בעבודה שמפניה חששתי במשך שבועות: הצילום היומרני מדי, היקר מדי, והמוגזם לגמרי של קליפ הווידיאו עבור להיט המצעדים האחרון שהוציאה להקת הרוק הידועה לשמצה, 'הרגל רע', צילומים שנדחו כבר שלוש פעמים עקב העובדה שאחד מחברי הלהקה נאסר לתקופה קצרה באשמת החזקת נשק, חבר אחר טס מתוך דחף רגעי למסיבת חוף בתאילנד בלי לטרוח ליידע איש, וחבר נוסף שהחליט לתת הופעה ספונטנית בבר מקומי, ומצא את עצמו מאושפז ללילה בבית החולים לאחר שנשדד ונחבל. זה מה שאתה סופג כאשר חדר מלא בנשים שיכורות וחרמניות עושות ניסיון קולקטיבי לקרוע מעליך את בגדיך ולזנק עליך.

אל תיתנו לי להתחיל אפילו.

אני שונאת ידוענים. אני שונאת מוזיקת רוק. אני שונאת מוזיקאי רוק ידוענים. שום דבר מזה לא משנה, משום שלא מעניין אף אחד מה דעתי על הדברים האלה. שכרו אותי לטפל בשיער ובאיפור במהלך צילומי הקליפ, לא כדי להביע את רגשותיי בנוגע למבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, מפונקים עם יותר מדי כסף ופחות מדי שכל ישר.

פגשתי יותר מדי מהם בשש השנים האחרונות שבהן עבדתי כמאפרת בתעשייה, כך שבאופן בלתי נמנע יש לי רגשות חזקים למדי ביחס לנושא הזה. דוגמניות, שחקניות, מוזיקאים, מפיקים, מגישי חדשות, ספורטאים... והרשימה נמשכת, אבל נראה שיש דבר אחד שמשותף לכל אלה – הערכה מוגזמת מאוד של ערכם האישי בהשוואה לערכם של האנשים הפשוטים.

כלומר, אני.

העפתי את האייפד הצידה, לגמתי את שאריות הקפה, זרקתי על עצמי כמה בגדים וקיבלתי התקף לב קטן כשקלטתי שאני מאחרת בחמש־עשרה דקות. זה כנראה לא ישנה, משום שללא ספק הלהקה תאחר עוד יותר, אם חבריה יגיעו בכלל, אבל אני הייתי אחת מאותם אנשים שהיו מוכרחים להגיע לכל מקום עשר דקות לפני הזמן, על כל מקרה שלא יהיה. היה זה יום שישי והייתי בטוחה שהתנועה בלוס אנג'לס תהיה סיוט גמור.

צדקתי. מה שאמורה הייתה להיות נסיעה של עשרים דקות מביתי בווניס אל גרייסטון מנשן בבוורלי הילס הפכה לנהיגה של ארבעים וחמש דקות, מלאה בקללות ובדפיקות לב מהירות שכאילו נלקחו היישר מתוך הסרט 'מהיר ועצבני'.

כשהגעתי לגרייסטון, הזעתי כמו חזירה. עברתי את בדיקת הביטחון בשערי הברזל המסיביים של האחוזה, החניתי את ה'פיאט' בצד הרחוק של מגרש החניה שגודלו היה כמגרש כדורגל ומיהרתי פנימה, גוררת אחריי את מזוודת האיפור שלי.

"קאת! הצלחת להגיע סוף־סוף!"

הפניתי את ראשי אל הקול המוכר. הבחורה שצעדה לעברי בהתלהבות של כלבלב ובעלת מראה נאה, ספורטיבי ובלונדיני של מעודדת בקבוצת ספורט הייתה אחת משתי החברות הכי טובות שלי, קלואי.

היא תמיד זרחה, תמיד חייכה, תמיד פיזרה חיבוקים מועכי חזה שהיו יכולים להיראות מוזר אם היו מגיעים ממישהי אחרת, אבל כשהם באו ממנה, הם היו מקסימים.

בעצם, זאת הייתה המילה המושלמת עבורה. מקסימה. היא כמו אחד מאותם לברדורים מאושרים בטירוף שאינך יכולה שלא לאהוב, אפילו אם הם לועסים לך את הנעליים ומריירים לך על השמלה החדשה.

"סוף־סוף," אמרתי על כתפה כשכרכה את זרועותיה סביבי. כשהתרחקה ממני, הייתי צריכה להרים את מבטי כדי לפגוש בעיניה. גובהי מטר שישים ושניים סנטימטרים, ואני נמוכה מקלואי בחמישה־עשר סנטימטרים. עם הגזרה הדקיקה שלה ועורה המושלם היא הייתה צריכה להיות דוגמנית, אבל יש לה חנות פרחים. והיא כישרונית מאוד בתחום הזה. כשהסתכלתי על שביל הכניסה הרחב שהוביל אל בית האחוזה, לא היה משטח שטוח אחד שלא היה עליו סידור פרחים מרהיב. אפילו מעקות העץ המגולפים משני צידי גרם המדרגות הראשי היו מכוסים בזרי ורדים וחבצלות.

"עבודה מדהימה, לו," אמרתי, מתרשמת.

היא עיקמה את אפה. "זו נראית כמו לוויה של גנגסטר. בלי שום סגנון, לגמרי מוגזם וצעקני. לאס וגאס פוגשת בית זונות טורקי. אבל זה מה שהלקוח רוצה, אז זה מה שהלקוח קיבל." עיניה הכחולות נצצו בשובבות. "ויש לו כיסים עמוקים, כך שאני לא יכולה להתלונן."

"באיזו שעה הגעת לכאן? התנועה הייתה סיוט הבוקר." קלואי הייתה זו שהמליצה עליי לחברת ההפקה, ולכן הרגשתי אשמה כפליים על כך שאיחרתי.

"הצוות שלי מתעסק בהקמה כבר מחצות, אבל אני הגעתי לכאן רק בארבע."

בהיתי בה בתדהמה. "כאילו, ארבע בבוקר?

לדעתי, היו רק שתי סיבות קבילות להיות ערה בארבע בבוקר: רעידת אדמה או אפוקליפסת זומבים. אם אני לא מקבלת את שמונה השעות של שנת היופי שלי, זה כאילו הקראקן שוחרר לחופשי. על הפנים שלי.

קלואי נראתה מאוכזבת. "אני יודעת. לגמרי ישנתי יותר מדי. מיילס בא אליי אתמול בלילה עם בקבוק יין, ו... טוב..." היא הסיטה את מבטה.

"אז אתם שוב יחד?" לא הצלחתי לסלק את אי־שביעות הרצון מקולי. מיילס היה דוּש, אין ספק. אחד הבחורים האלה שבאים מאוניברסיטה יוקרתית ויש להם קרן נאמנות, והוא נכנס ויצא מחייה של קלואי בשנתיים האחרונות. הוא היה מנוול והתנהג אליה לא יפה, אבל היא אהבה אותו, לכן רוב הזמן סתמתי את הפה.

זה לא שיכולתי להעיר לה משהו בכלל. טעם רע בגברים והיסטוריה של יחסים הרסניים הם שני דברים שהיו משותפים לי ולה.

היא התעלמה מהשאלה שלי והצביעה על דלתות צרפתיות בקצה אולם הכניסה הארוך והמחופה בשיש. "הם סידרו לך את חדר האורחים הקדמי. בואי."

היא זינקה קדימה והתרחקה לפני שאספיק לשאול אותה עוד שאלות הקשורות למיילס. הלכתי אחריה בצייתנות, גוררת מאחוריי את המזוודה.

כבר עבדתי פעם בגרייסטון, וידעתי פחות או יותר להתמצא במקום. זה היה בית בסגנון טיודור שהיה שייך בעבר לאיל נפט, הפך לפארק ציבורי בבעלותה של עיריית בוורלי הילס וכעת שימש לאירועים מיוחדים כמו סטים לצילומים וחתונות יוקרתיות. בבית הראשי היו חמישים וחמישה חדרים שהתפרסו על שטח של יותר משלוש מאות ושבעים מטרים מרובעים. בשטח האחוזה היו גנים, מרפסות, בריכות השתקפות, מזרקות, בריכה בסטנדרט אולימפי, ושישים וארבעה דונם של הקרקע היקרה ביותר על פני כדור הארץ.

בהשוואה לזה, ביתי בווניס נראה כמו צריף עשוי קרטון באזור גרוע של העיר.

לא שאני מתלוננת. אני אוהבת את הצריף שלי. להיות בעלת בית בגיל עשרים וחמש בלוס אנג'לס זה נס כמעט כמו ההתגלות השנייה של ישו. עם מיליון דולר בלוס אנג'לס אתה יכול לקנות בית בגודל של קופסת דגני בוקר, שנבנה בשנות החמישים. ותשכחו מחצר.

כילדה חלמתי להיות בעלת בית משלי, ממש כמו שילדות אחרות חלמו להינשא לריאן גוסלינג. לכן ויתרתי על לימודים בקולג', התחלתי לעבוד מייד אחרי סיום לימודיי בתיכון, חסכתי כל סנט ועשיתי כמה השקעות ממוזלות. כעת הייתי בעליה הגאה של קופסת דגני בוקר.

בגלל המשכנתה, מס הרכוש, התחזוקה וההתמכרות התובענית שלי למרגריטה, הייתי מרוששת לגמרי. זו הסיבה לכך שהסכמתי לקבל את העבודה האיומה הזאת. בחורה צריכה לאכול, או במקרה שלי... לשתות.

קלואי עצרה קצת אחרי שעברנו את הדלתות הצרפתיות והביטה אחורה אליי במבט שאותו פירשתי כאזהרה, או כהתחלה פתאומית של התכווצויות בבטן. נעצרתי לידה. "מה?"

"את יודעת מי זאת, נכון?" היא זקרה את סנטרה.

עקבתי אחר מבטה. מובן שידעתי. כל העולם ידע. בצד השני של החדר, מול שולחן איפור מואר ולבושה בחלוק לבן שלא הצליח להסתיר את גזרתה המדהימה, הייתה שרועה לה אייברי קיין, דוגמנית־על. יקירת עולם האופנה, לפעמים חברתו של הזמר המוביל של להקת 'הרגל רע'.

ואם השמועות היו נכונות, היא גם הייתה כלבה מדרגה ראשונה.

"מה היא עושה כאן? היא אמורה להיות בקאן, לצילומים בשביל לואי ויטון."

"אומרים שהיא משחקת את הכלה של ניקו בקליפ. שהיא השתוללה כשגילתה שהג'ינג'ית ארוכת הרגליים ההיא מהעונה האחרונה של 'רוקדים עם כוכבים' נשכרה לתפקיד, והפעילה את כל ההשפעה שלה כדי שייקחו אותה במקומה."

"חשבתי שאייברי וניקו נפרדו."

קלואי העיפה מבט לעברי. "בתור אחת שאומרת שהיא שונאת ידוענים, אין ספק שאת יודעת עליהם הרבה."

"זפזפתי בין הערוצים אתמול בלילה וראיתי קטע ב'טי־אם־זי'. נראה שאייברי תפסה את ניקו עם איזו גרופית בשירותי הבנות במסעדת 'דה אייבי'."

קלואי תקעה מבט בקילומטרים של רגל חשופה ובוהקת שאייברי הניחה על שולחן האיפור. "מי שבוגד במישהי כמוה צריך ללכת לבדוק לעצמו את הראש."

"אולי היא סתומה," הצעתי בעליצות, "אולי יש לה ריח גוף לא נעים."

"תסתכלי עליה, קאת. לבחורה הזאת אין ריח גוף לא נעים. אני בטוחה שלפלוצים שלה יש ריח של שושנים."

נאנחתי. "אם היא בכלל מפליצה. וברור שהיא לא."

החדר המה מצלמים, מצוותי תאורה ומעוזרות הפקה שהתרוצצו סביב עם כוסות 'סטארבקס' בידיהן. אם לשפוט על פי כמות האנשים והציוד, נראה היה שהצילומים ייערכו בפנים ובחוץ, אבל לא היה זכר ללהקה.

"או־קיי, אני לא יכולה לתת לאנשים היפים לחכות. רוצה ללכת אחר כך ל'לולה'?"

'לולה', המסעדה המקסיקנית האהובה עליי, הייתה המקום היחיד שבו הכינו מרגריטות בדיוק כפי שאהבתי אותן: מלוחות, חמצמצות וחזקות באופן מרושע.

"בטח! תשלחי לי הודעה כשאת מסיימת. אני אמורה לצאת מכאן בקרוב. פחות או יותר סיימנו."

"נראה לי שזה יהיה בשש או בשבע. אני חייבת להישאר כאן עד הסוף המר בשביל הטאצ'־אפ."

"מצוין. יישאר לי זמן לתנומה קצרה. אגיד לגרייס לפגוש אותנו שם."

ובדיוק כשקלואי עמדה ללכת, זה קרה.

בתחילה זה היה כאילו זרם מוזר של חשמל עבר בחדר. קולות הושתקו, אנשים הזדקפו, רחש הפעילות נרגע. הייתה אנרגיה פתאומית, כאילו הכול נטען בחשמל, אך הייתה גם דממה של ציפייה, מעין נשימה עצורה. ואז הדממה פינתה את מקומה לרחש חסר מנוחה שעבר בקהל. האנרגיה הלכה והתגברה. קלואי ואני הסתובבנו לאחור והבטנו לכיוון שאליו הסתכלו כל האחרים, ושם הוא היה. ניקו ניקס. הזמר המוביל של להקת 'הרגל רע'. אדוניס בשר ודם.

קלואי התנשפה. "בחיי."

בשפה של קלואי זה יכול היה להיות כל דבר מ'וואו' ו'לא מאמינה' ועד לסוגים שונים של קללות. היא אף פעם לא קיללה מכיוון שהיא הייתה יותר מדי ליידי בשביל זה, אבל אני לא לקיתי בצניעות כזאת. "שאני אמות."

במבואה שדרכה חלפתי רק כמה דקות לפני כן עמד ניקו, ומילא את החלל לא רק בגופו שעוצב בחדר הכושר, אלא גם בעוצמת נוכחותו. אפילו כשעמד ללא תנועה האנרגיה שלו הייתה גדולה מהחיים, מגנטיות גולמית שהקיפה את החדר ואת האנשים שבתוכו, את האוויר עצמו.

פגשתי שחקנים רבים, איפרתי אלף דוגמניות, עבדתי עם הרבה אנשים, מפורסמים וגם כאלה שלא, אך מעולם לא הכרתי מישהו שמסוגל לחשמל חדר רק מעצם העובדה שנכנס לתוכו.

עיניה של קלואי התרחבו. "הנה, זה גבר. השחלות שלי התעלפו ברגע זה."

"שלי רוקדות את ריקוד המקרנה."

מבטי טייל מעלה ומטה על גופו של ניקו. הוא נעל מגפי אופנוען משופשפים, ולבש מכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טריקו שחורה הדוקה כל־כך, עד שנראתה כאילו צוירה על גופו. שערו היה שחור ועיניו היו בצבע כחול קובלט זוהר, אותו כחול שראיתי פעם בתמונה של הים הקריבי.

הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי אי פעם.

לאט מדי קלטתי שאני יודעת מה צבען המדויק של עיניו משום שלטשתי בהן מבט. הוא לטש בי מבט בחזרה, מבט כה טעון, עד שחשבתי שאולי יצית אותי באמצעותו.

מאושרת פשוט לטבול באווירה המדהימה שהשרה ובתשומת ליבו הממוקדת, עקצוץ עצבני חלף בגופי כשחוויתי רגע של הזיה אין־סופית. כשהתבוננתי בעיניו הרגשתי שחולפת בי להבה עמוקה של משהו נכון, מסעירה את הדם ומגיעה עד לעצמות. חיבור. פרוע ומלודרמטי, מלא חטאים ומתוק באורח בלתי אפשרי.

ומטופש.

הייתי חכמה יותר מזה. ניקו ניקס היה סופרסטאר, אחד הגברים הנחשקים ביותר בעולם. אני הייתי מאפרת מרוששת בעלת פה מלוכלך, אולי קצת אלכוהוליסטית, עם דמיון פעיל מדי. הוא לטש בי מבט רק משום שחסמתי מעיניו את חברתו דוגמנית־העל, שישבה מאחוריי.

בפנים בוערות הסתובבתי. "בבקשה, תגידי לי שלא נתפסתי נועצת בו עיניים."

"כולם נועצים בו עיניים, קאת. אבל... נראה שאת היחידה שהוא נועץ בה עיניים בחזרה." מבטה של קלואי צנח אל מחשוף הגופייה השחורה שזרקתי על עצמי מוקדם יותר. "ויכול להיות, או שלא, שיש לזה קשר כלשהו לאופן שבו החברות שלך מוצגות לראווה בגופייה הזאת. יש לך סט של ציצים רציניים, מותק."

הדופק שלי פעם כה חזק עד שהרגשתי אותו בקצות אצבעותיי. "או־קיי. מתנהגת טבעי. מתעסקת בעניינים שלי. לא משתגעת בכלל. להתראות אחר כך, לו."

"להתראות אחר כך, דולי פרטון."

"תסתמי." הצטערתי על כך שלא לבשתי חולצה אחרת.

קלואי צחקה. "בהצלחה עם הפצצה הברזילאית."

נופפתי לקלואי לשלום. עם כל החן של 1C3PO פסעתי אל שולחן האיפור בצד השני של החדר, מעמידה פנים שאני מתעלמת מן התחושה שבזה הרגע הכה אותי ברק.

זה מה שהרגשתי. לגמרי.

לצרפתים יש מילה המתארת את זה: Abasourdi. משמעות המילה היא פחות או יותר 'אהבה ממבט ראשון'. עד לרגע ההוא חשבתי שזה רעיון רומנטי באופן נדוש ואווילי כל־כך, עד שבטח הייתי מחווה באצבעי לתוך גרוני כאילו אני רוצה להקיא אם הביטוי הזה היה מוזכר אי פעם בשיחה.

אחרי כל מערכות היחסים הגרועות שחוויתי בשנים האחרונות, הדעה שלי על גברים בכלל ועל אהבה בפרט הייתה די נחרצת. הייתה לי כלפיהם הערכה נמוכה מאוד. אולי אפילו תת־קרקעית. לא רציתי שום קשר לגברים או למערכות יחסים, לכן החלטתי שמה שהרגשתי היה פשוט מושפע מהורמונים. הייתי פשוט צריכה פגישה אינטימית עם מקסימוס, הוויברטור הנאמן שלי. הוא היה, בפער גדול, הזכר האמין ביותר בחיי. התייחסתי אליו כאל הנשמה התאומה שלי, ולא לגמרי בצחוק.

"הי!" אמרתי לאייברי בעליצות עצבנית כשהגעתי אל שולחן האיפור, "שמי קאת ואני אאפר אותך היום." הושטתי את ידי, אך קיבלתי בתגובה נחירה קולנית ומקרטעת.

אייברי קיין ישנה שינה עמוקה. היא ישבה זקופה בכיסא, ראשה מוטה לצד, פיה פתוח ופניה בורקות. היא נראתה פחות כמו דוגמנית־על ויותר כמו אימא שבאה למשחק כדורגל של הילד ולקחה מהריטלין שלו.

למעשה, ככל שהסתכלתי עליה במבט בוחן יותר, כך המראה נעשה נורא יותר. היו לה צללים כהים מתחת לעיניה, שערה לא היה חפוף... ואלוהים, הבחורה הסריחה. פגשתי חסרי בית שהריחו טוב יותר. נרתעתי והנחתי ידי על פי.

לעזאזל. היפהפייה הנרדמת לא ישנה, היא פשוט הייתה מעולפת. הרמתי את מבטי בתקווה ללכוד את מבטו של עוזר ההפקה השמנמן בחולצת 'מטאליקה' שנבח לתוך טלפון סלולרי בסמוך אליי, אך אז ראיתי מראה שגרם לליבי לזנק.

ניקו ניקס עמד בצד השני של החדר והתבונן סביב, עיניו תרות אחרי משהו. עיניו ננעלו על עיניי שוב והייתי מוכרחה להישען על קצה שולחן האיפור.

הוא השתחרר מהטבעת המעריצה של האנשים סביבו, התרחק מהדלתות הצרפתיות ופסע לעברי.