בגיל 16 נגמרו לי החיים, לפחות כפי שהכרתי אותם עד אז.
תאונה שעברתי שינתה את עולמי מן הקצה אל הקצה.
זה קרה כשעבדתי במסעדת בשרים כפיקולו – ה״עבד״ של המלצרים, שאחראי על פינוי השולחנות המלוכלכים.
באחת המשמרות, שבהן קיוויתי לגרוף מהטיפים סכום מכובד, שיאפשר לי להגדיל את ההון הקטן שצברתי כדי לממן רישיון נהיגה, בגדים ודיסקים, התבקשתי לגשת למחסן הצמוד למסעדה ולהביא חבית שימורים כבדה.
בין המסעדה רחבת הידיים ועמוסת הסועדים לבין המחסן (שהכיל חמוצים, קינוחים ומקררי בשר) הפריד מגרש חנייה גדול, ובמרכזו שלולית נוזלים קטנה וחלקלקה במיוחד – מלכודת צמיגית מתערובת של שמן מכוניות ישן, נוזלי בישול שמנוניים ושאריות חומרי ניקוי, שנשטפו בסופו של כל יום מרצפת המסעדה החוצה, ואשר האספלט הדחוס לא הצליח לספוג.
כשבועיים לפני התאונה שלי, החליק בעל המסעדה עצמו על אותה שלולית ושבר את ידו. כנער בעל תחושת אחריות מפותחת, המלצתי לבוס יותר מפעם אחת לבנות על חלק ממגרש החנייה בימת עץ שתחפה על הקרקע החלקלקה, תאפשר לסועדים ולעוברי אורח להגיע בבטחה לרכבם ותמנע תאונות נוספות. הוא בחר להתעלם מעצתו של נער נודניק ורואה שחורות.
לא חלפו שבועיים וגם אני החלקתי על אותה שלולית מדוברת.
תוך אלפית שנייה מצאתי את עצמי שוכב על האדמה. חבית השימורים התגלגלה מידיי, המכסה שלה נפער והמלפפונים החמוצים התפזרו לכל עבר, בעוד אני מתעופף באוויר ונוחת בעוצמה על מכסה בטון של בור ביוב.
עד היום אני מסוגל לשמוע בדמיוני את קול הנפץ של הגולגולת שלי, הנחבטת ברצפה הקרה, ולשחזר את התחושה של ראש שכמעט נעקר ממקומו ושל מוח שמטולטל ימינה ושמאלה, כמו כדור פינג-פונג. המכה בעורף המדמם כאבה כל כך, שבאותם רגעים לא הרגשתי את החבטה הגורלית שחטפתי במקביל באזור הגב התחתון.
תוך שניות התקהלו סביבי אורחי המסעדה ועובדיה, שהתחילו להרים אותי ולבדוק אם אני עדיין בהכרה. הונפתי באוויר בידי שלושה גברים חסונים, כשעל הפרויקט מנצח ביד אחת בעל המסעדה, זרועו האחרת מגובסת מאז התאונה שלו בגלל אותה שלולית.
״קום על הרגליים, בוא נראה שאתה מסוגל ללכת״, קראו לעברי.
מיותר לציין שהתקשיתי לצעוד באופן עצמאי. חשתי סחרחורת עזה והקאתי פעמיים.
תוך דקות הגיע למקום אמבולנס והסיע אותי במהירות לבית החולים, שם עברתי סדרת בדיקות מקיפה ומהירה, כולל צילומי רנטגן. לרופא בחדר המיון אמרתי ש״יש לי מין תחושה של חוסר תחושה ברגליים״.
בהיעדר עדות לשבר ברגליים או בעמוד השדרה, שוחררתי הביתה בליווי הנחיה מהרופא המטפל - לנוח ולהירגע: ״תדליק סדין חשמלי, תשכב במיטה שלושה ימים והכל יעבור.״
הרופא מהמיון צדק. תוך שלושה ימים באמת הכל עבר: התחושה ברגליים נעלמה לחלוטין! כשהתעוררתי משינה בבוקר היום השלישי, גיליתי שאיבדתי את היכולת ללכת. הפכתי למשותק.
ניסיתי לרדת מהמיטה בטבעיות גמורה – פעולה יומיומית שכולנו מבצעים בלי להקדיש לה מחשבה – ולא הצלחתי. התחושה היתה מוזרה, הזויה. שוב ושוב פקדתי על המוח ״לעמוד על הרגליים״, אבל לא הצלחתי לבצע את הפעולה.
צבטתי את רגלַי. לא הרגשתי כלום. שרטתי אותן בציפורני. שום תחושה. הרמתי עט, שהיה זרוק על הרצפה ליד מיטתי, ונעצתי את השפיץ בבשר החי. הרגל דיממה – אך לא הגיבה לכאב.
״אמא! אני נכה... אני לא מסוגל לזוז!״, צווחתי לעבר חדרה של אמי.
היא התייצבה ליד מיטתי בן רגע. ״תנסה ללכת! תנסה לעמוד! בטח נרדמה לך הרגל,״ אמרה, מתאמצת לשמור על פאסון, אך בלי הצלחה יתרה. ראיתי זאת בעיניה המבוהלות.
היא רצה לחדר האמבטיה, חזרה עם פינצטה והחלה צובטת את בהונותי, את כף הרגל, את הקרסול, מטפסת במהירות עד לירך.
לא הרגשתי כלום!!!
תוך דקות נישאתי בזרועותיו של שכן טוב-לב, שגר בקומה שמתחתינו, ממיטתי אל מכוניתו, ושלושתנו דהרנו אל בית החולים הקרוב לביתנו. תחילה הופניתי לחדר המיון, לצורך אבחון ראשוני. רופא חמור סבר בדק את רגלי בעזרת פטיש-רפלקסים ואבחן חוסר תחושה מוחלט ברגל ימין וכ-60 אחוזי נכות ברגל שמאל.
מובן שבמצב זה לא יכולתי לעשות כלום: לא ללכת, לא לקפוץ וגם לא לעמוד על רגל אחת. החשד: פגיעה בעמוד השדרה. לאחר כשעתיים, שבמהלכן נבדקו רפלקסים נוספים, הופניתי אל המחלקה הנוירולוגית של בית החולים.
במחלקת העצבים נשלחתי לסדרת בדיקות מקיפה. שוב חבטו בי בפטיש-רפלקסים, העבירו לאורך רגלי זרמים חשמליים (שהיו אמורים לגרום לעקצוצים) והמשיכו בסדרה ארוכה של בדיקות פולשניות, כדי לגלות עד לאן השיתוק הגיע.
שלושה רופאים, מלווים בחבורת סטאז׳רים סקרניים, הגיעו לבחון את המקרה שהפך לשיחת היום במחלקה. כשניסו לבדוק אם השיתוק חצה את גבול האגן והגיע לאיבר המין שלי, התברר שלא: שם הכל ממש בסדר. תודה שהתעניינתם.
בתום לילה ארוך של בדיקות, הרופאים היו מתוסכלים למדי. צילומי הרנטגן לא העידו על שבר בעמוד השדרה, וכעת לא היה להם הסבר מוחץ לסיבה שגרמה לשיתוק, וגם לא השערה מתי הרגליים יחזרו לתפקד, אם בכלל. מה שכן, הם הצליחו לזהות תזוזה קלה של החוליות התחתונות בעמוד השדרה.
כמעט חודשיים שכבתי בבית החולים, עד שלבסוף לא היה עוד טעם להישאר שם והגיע זמני ללכת הביתה.
ללכת? ליתר דיוק – להתגלגל בכיסא הגלגלים, שאליו עברתי במהלך האשפוז והוא הפך להיות הרגליים החדשות שלי.
בדיעבד הסתבר שהרופאים תכננו את תקופת האשפוז וההסתגלות לכיסא הגלגלים כסוג של הכנה לקראת החיים החדשים שלי: חיים של נער נכה בן 16.
בשלב מסוים הרגשתי שהרופאים אמרו נואש, שכבר איבדו כל תקווה למצוא פיתרון למצב הגופני האבוד שאליו נקלעתי. עד ליום השחרור אמנם המשיכו להעביר זרמים חשמליים ברגלי, בניסיון לגלות השפעה על מערכת העצבים שלי או שיפור במצב, אבל היה להם הרבה יותר קל כנראה להושיב אותי בכיסא הגלגלים ולהודות שהרימו ידיים (וגם רגליים...). אולי גם ההמולה הקבועה בחדרי, עמוס המבקרים הצעירים והרועשים, הכבידה על החולים האחרים ועל הצוות הרפואי.
לבית החולים כבר לא שבתי. גם לא לבית הספר. הייתי תלמיד כיתה י״א, שהנחמה היחידה שלו במצבו החדש היתה העובדה שהוא פטור מהכנת שיעורי בית ומלימוד אינטנסיבי למבחנים.
עד מהרה עברה הפעילות החברתית מחצר בית הספר אל חדרי הקטן ברחוב זמנהוף בבת ים. משמונה בבוקר ועד אחרי חצות הגיעו לבקר חברי לכיתה, ובהמשך גם חברַי לשכבה ולבית הספר בכלל, שבאו לבדר ולהתבדר.
לעתים הצטופפו סביב כיסא הגלגלים שלי או לצד מיטתי 20 אנשים במקביל. אלה היו ימים מצחיקים במיוחד ועמוסי חוויות: ראינו יחד סרטים בטלוויזיה, ריכלנו על כל העולם ופיתחנו תחביב אווילי – לעבוד על אנשים בטלפון.
בשלב מסוים, לאחר שמיציתי את עניין הבטלה וההיעדרות מהלימודים בתיכון ושבעתי מהאהבה שהורעפה עלי, נאלצתי להסתכל למציאות ישר בעיניים. למרות הניסיון המודע והלא-המודע שלי להדחיק את העובדה שהפכתי לאדם נכה, החיים סיפקו לי שפע של תזכורות יומיומיות.
החברים הקרובים החלו ללכת למבדקים לקראת הגיוס לצבא, שקעו בבחינות הבגרות, תכננו את הטיול שלהם ליוון בחופשת הקיץ הקרובה, התאהבו – כמצופה מבני גילי – והביקורים שלהם אצלי הלכו והתמעטו. אני, לעומתם, נשאבתי לעולם שכולו חולי וזיקנה: טיפולים פיזיותרפיים בחברת קשישים ששברו את אגן הירכיים ואנשים שלקו בלבם, איבדו יכולות פיזיולוגיות והיו צריכים לחזור לתפקוד. ואם זה לא מספיק, זריקות הקורטיזון שקיבלתי על בסיס קבוע ניפחו את גופי ועיוותו אותו. לא ככה תכננתי לחגוג את גיל הנעורים.
מתוך שעמום – אבל בעיקר מפני שקיוויתי כל כך לשוב ללכת, וגם האמנתי בכל לבי שזה יקרה – לקחתי מחברת שורות זנוחה מבית הספר, הפכתי אותה לצד הלא-משומש, הענקתי לה את הכותרת ״הרשימה״ והתחלתי לכתוב לעצמי תוכניות להמשך אותה שנה, עד גיל 17:
לעשות בגרות בתיאטרון.
להתנשק בפעם הראשונה.
שייקנו לי מחשב.
לנצל את הזמן בבית ולכתוב ספר.
לנסוע עוד פעם ללונדון, הפעם עם סבא וסבתא.
להופיע במחזמר עד גיל 25.
לטפס על החומה הסינית באזור גיל 30 (רצוי עם סבתא שלי, שחולמת על זה כל חייה).
לעבוד בעיתון ולכתוב טור אישי.
לשחק בסדרת טלוויזיה (כמו אופרות-הסבון האמריקאיות שאני רואה בכבלים).
להקים עסק שקשור באמנות.
תוך דקות התמלא העמוד בכתב-יד קטן וצפוף ובאינספור יעדים, משימות וחלומות. בהתחלה עוד ניסיתי לכתוב דברים בהתאם למצבי הבריאותי, אך עד מהרה נסחפתי לרשימה ללא גבולות והגבלות.
כשמילאתי שני עמודים בשאיפות ומשימות עד גיל 17, פתחתי עמוד נוסף שהוקדש לגיל 18. ואחריו לגיל 19. כך המשכתי, עד העשור השלישי והרביעי של חיי. תוך פחות משבוע היתה לי מחברת גדושה בתוכניות, חלומות ויעדים להגשמה. בכל פעם שעלה בי רעיון ליעד, משימה או חלום, הוספתי אותו בתחתית הרשימה הקיימת, בטווח הגילאים הרלוונטי. בעמוד של גיל 40, לדוגמה, כתבתי לעצמי ״לרכוש דירה, במזומן״. כבר אז הבנתי שעניין המשכנתא בעייתי ומכביד, ושעדיף אולי לנסות לחסוך את סכום הכסף המיוחל.
בתום שלוש שנים מיום כתיבת שורות אלה, אהיה בן 40. אני עדיין עובד קשה מאוד כדי להגשים את היעד ההוא, שהגדרתי לעצמי לפני כ-20 שנה.
יום אחד הגיעה לבקר אחת המורות שלי. היא הסתכלה על המחברת, שנחה על שרפרף ליד המיטה, ותהתה מה אני משרבט בה. שיתפתי אותה ברעיון שמאחורי ״הרשימה״ שלי, והגשתי לה בגאווה את המחברת. היא פתחה אותה וקראה בקול רם חלק מהסעיפים.
המורה שלי ביקשה להבין מה המניע מאחורי כל פריט ברשימה, וככל שהסברתי לה והפלגתי בדמיוני ובחלומותי, החיוך הקטן שלה נעשה עצוב יותר ויותר. לא יכולתי להתעלם מהלחלוחית שהציפה את עיניה הכחולות, ובעיקר אני זוכר עד היום את הבעת פניה, שאמרה הכל ללא מילים: ״מסכן הילד... לא רק שנפגע בעמוד השדרה, עכשיו הוא גם נפגע במוח, מנותק מהמציאות״.
זו ההבעה שעלתה על פניהם של כל אלה שביקשו להציץ במחברת שלי, וגילו בה רק דמיונות של נער פנטזיונר, עיוור למציאות ושוגה בחלומות באספמיה.
הרי כל בר-דעת יכול להבין שאי-אפשר להופיע במחזמר כשאתה יושב בכיסא גלגלים (אף שהסדרה המוזיקלית ״Glee״ הוכיחה את ההפך), לטפס על החומה הסינית או לטוס ללונדון. גם לכתוב בעיתון זו משרה שדורשת ניידות ועצמאות, ולכן איננה ריאלית. עם מגבלה רפואית כמו שלי ברור שאי-אפשר לעבוד, להרוויח כסף, להקים עסק או לרכוש דירה במזומן (טוב, דירה במזומן קשה לרכוש גם כשעומדים על הרגליים ועובדים קשה). אבל אני רציתי להאמין שכך או אחרת, אגשים את כל החלומות הללו.
בסופו של דבר, לאחר תהליך שיקום ארוך ומתסכל (שנמשך יותר משנה וחצי וכלל טיפולים אינטנסיביים כואבים באיברים שבהם כן נותרה תחושה) וכעבור אלפי שעות של מחשבה בכיסא הגלגלים, שבמהלכן ראיתי בעיני רוחי איך אני עומד על רגלי, תרתי משמע, ולימים אף מתראיין על סיפור ההחלמה שלי – חזרתי ללכת.
זה לא התרחש כמו בסרטים ההוליוודיים, שבהם קם פצוע המלחמה מכיסא הגלגלים שלו וחוזר פתאום ללכת, בהינף רגע אחד של נס שמימי. היה זה תהליך ארוך מאוד, מתיש ומתסכל במיוחד. בדרך נאלצתי לספוג מבטים תוהים ומרחמים מעיני העוברים ושבים ברחוב, שראו את חברי דוחפים אותי בכיסא הגלגלים. בהדרגתיות אטית ומייסרת עברתי מכיסא הגלגלים להליכון-קשישים, שלרגליו כדורי טניס מונעי החלקה, אחריו התקדמתי לזוג קביים, עד שסופסוף הצלחתי לצעוד על רגלי.
לעולם לא אשכח את היום שבו יצאתי לראשונה מביתי אל ביתו של חבר, שהתגורר 10 דקות הליכה ממני. זה היה מוזר להחריד. אני זוכר את עצמי פוסע ברחובות של עיר ילדותי, מכוון את עצמי קדימה – ואיכשהו מתקדם דווקא באלכסון. למוח שלי נדרשו כמה דקות טובות לחזור ולחלק פקודות לרגליים באופן מלא.
דפקתי בדלת והחבר פתח לי, חיבק אותי והכניס אותי בטבעיות לחדרו. רק כעבור דקה הוא קלט שאני עומד מולו על רגלי – וצרח מהתרגשות.
כשהרופאים שטיפלו בי התבשרו שחזרתי ללכת, הם לא ידעו להסביר מה קרה. חלקם טענו שמדובר בתופעה רפואית הנקראת ״רגל שמוטה״ – סוג של שיתוק, לעתים זמני, שנוצר כתוצאה מלחץ של חוליות על מערכת העצבים. היו גם רופאים שמלמלו באוזנינו ״נס רפואי״. והיו גם כאלה שבחרו להאמין בהשפעתם הטובה של שמנים ומשחות פלא שנמרחו על רגלי, או בשלל הקמעות שקיבלתי מרבנים וקישטו את כיסא הגלגלים שלי.
כך או אחרת, בימים הראשונים של האביב – כמעט שנה וחצי אחרי התאונה ההיא – חזרתי לחיים ולתפקוד מלא.
בהיעדר הסבר רפואי משכנע לשאלה מה גרם לי לשוב וללכת, אימצתי תשובה משלי ואותה הענקתי לכל השואלים:
Aviva –
הרשימה – חלומות צריך לצעוק
מהפגש הראשון שלי עם האדם יובל אברמוביץ’ התחיל כשנתקלתי בבלוג שלו “הרשימה”, ברקע הדהדו זיכרון של שחקן בטלנובלה ‘השיר שלנו’ וידיעה כי מדובר באיש תיאטרון וטלויזיה.
כמה ימים של מעקב אחר המיזם המקורי ומעורר ההשראה שלו בבלוג הרחיבו את הדמות הכללית שהשתקפה באמצעי התקשורת והפכו אותה לאדם שהייתי שמחה להכיר וללמוד ממנו. אני חושבת שבזכות הבלוג שלו כתבתי לעצמי, אחרי שנים של אמונה כי אין לי חלומות, רשימה של דברים שהייתי רוצה שיקרו לי. אני זוכרת שגם התחלתי לפעול כדי להגשים חלק ממנה אבל המציאות התערבה, כהרגלה בקודש, ואני בחרתי לוותר על החלומות שלי לטובת מציאות משמימה ומדכאת עד עפר.
תקופה לא ארוכה אחרי שהכרתי את הבלוג הזה שלו נתקלתי במיזם נוסף שלו ‘גיבור תרבות’, אתר תרבותי שנועד להביא לקהל הרחב חוות דעת בנושאים תרבותיים שונים על ידי “אנשים מן הרחוב”. נכחתי בערב ההשקה של האתר והייתי פעילה לתקופת מה במיזם הזה, שיצר יחד עם אמנון ז’קונט. במקביל להיכרות הכללית עמו הפכתי להיות חברת פייסבוק שלו והתחלתי לעקוב מקרוב אחרי הדרך בה קורמים עור וגידים התהליכים שונים שכתב עליהם בבלוג ‘הרשימה’, כשאני חוזרת ומבטיחה לעצמי לחזור לחלומות שלי ולפעול בדרך האפקטיבית להפליא שיצר לו יובל והוא מעניק לעולם כולו במתנה.
יובל מתאבד על החלומות שלו, זה אולי נשמע מעט מוקצן, אבל יובל מזהה את החלומות שלו בכל שלב בחייו ופועל ככל יכולתו להגשימם. אין זאת אומרת שהוא מתעלם מן המציאות ומהסביבה ברגע כלשהו, אבל הבחירה שלו להתמקד במה הוא רוצה שיקרה בחיים שלו, הופכת את החלומות שלו, כמעט אחד לאחר, למציאות.
הספר יצא לאור בזכות פרויקט מימון המון שפתח יובל והצליח לגייס רבע מליון שקלים – שעברו את היעד הראשוני ושל ההתעניינות הרבה במיזם הנוכחי שלו והאמונה של רבים וטובים כי יובל בהחלט ישיג את המטרות שהציב לעצמו וכל מי שבוחר להצטרף אליו בדרך, רק ירוויח מכך.
כשפתחתי את הספר שקעתי לתוכו בשניות, קוראת את הדברים שהכרתי באשר לדרך החיים הייחודית שלו כאדם, לניסיון החיים שלו ולאירועים השונים (טובים ורעים כאחד – כולם מפורטים בספר) שהשפיעו על האדם שהפך להיות והיו חלק מהדרך שלו להגשים את חלומותיו. בניגוד להרגלים קודמים שלי בעת קריאת ספרי הדרכה דומים, בכל פעם שיובל ביקש מהקורא לעצור ולעשות חושבין, זה בדיוק מה שעשיתי. ביליתי עם הספר מספר ימים , כותבת, וממקדת את החלומות השונים שלי, אלו שמוכרים לי מימים ימימה ואלו שהתבארו לי במהלך העבודה עם הספר.
יובל, בניגוד לאנשים רבים שמציעים לציבור להגשים את החלומות שלהם, יוצר בספר שלו דרך פרקטית להגשמתם. ספרו של יובל אברמוביץ’ הוא ספר עבודה מעשי מאוד. אין בספר משנת פילוסופית או דיון אמוני על טבעם של דברים וטבעו של העולם, אלא תיעוד, מקסים בכנותו, של דרך חיים. יובל אברמוביץ’ מציע לכל מי שחפץ בכך ליישם בחייו את התובנות השונות שלמד בדרכו למי שהוא היום. הוא מעניק לכל קורא של הספר כלים מעשיים ופשוטים להבנה ולביצוע, כדי להגשים את החלומות שלהם ולהתחיל בכך מהרגע הזה ממש. באופן אישי, מצאתי את עצמי ממלאת את עמודי המשימות השונים בספר בהנאה ובהתלהבות שלא זכורות לי שנים רבות.
מעבר להשקעה הרבה של יובל בהפיכת ניסיון החיים שלו לכלי הדרכה, ניכר שכל העושים במלאכת הוצאתו לאור עשו זאת על הצד הטוב ביותר. הספר, הנתון בכריכה קשה, עוצב על ידי תמרה מויאל, שהפכה אותו לצד ספר קריאה מרתק ורב תובנות לחוויה ויזואלית נעימה. עטרה אופק, שהייתה אמונה על העריכה הלשונית שלו, יצרה חווית קריאה קולחת ונפלאה בזכות הדרך הייחודית שלה לשמור על עברית תקינה בדרך שתואמת לימים הללו.
הספר הצליח לחבר אותי מחדש לעולם החלומות שלי, בדרך שהופכת אותם לברי מימוש כבר בזמן הקרוב. הבחירה של יובל לתאר ללא כחל וסרק את הדרך שלו להיות מגשים חלומות, עושה שירות נפלא לכל אדם שרוצה לשנות את חייו וניצב בפני אתגרים שונים בכל פעם שהוא עומד לעשות שינוי. אני חושבת שכל אדם שרוצה להחזיר את החלומות לחיים שלו יצא נשכר מעבודה עם הספר ורוצה להציע בחום לכל מי שחפץ בכך להשיג את הספר ולהתחיל לעבוד אתו כבר היום.
סיגי –
הרשימה /יובל אברמוביץ
‘הרשימה חלומות צריך לצעוק’ כך רשום על גבי הכריכה של ספרו החדש של יובל אברמוביץ’ תודו שזה מסקרן. למחבר הספר נחשפתי כשהקים את האתר שלו ‘גיבור תרבות’ רשת חברתית תרבותית המכילה 500 מבקרי תרבות מכל שכבות אוכלוסיה הצורכים תרבות מגוונת הצגות, סרטים ספרים תוכניות טלוויזיה מופעים דיסקים ועוד. ומוכנים לספר ולכתוב על החוויה שחוו. גם אני כתבתי שם תקופה מסוימת. גיבור תרבות הוא גם שמו של בית ספר לכתיבה שהקים אברמוביץ’ ומוריו הם כותבים בכירים מכל גווני הקשת והמדיה הישראלית.
בגיל 16 חווה אברמוביץ’תאונה קשה שהותירה אותו נכה ומשותק. את הזמן שהותיר אותו מרותק לכיסא הקדיש דווקא לתכנון העתיד שלו ופחות על רחמים עצמיים וההרגשה של קורבן מה שפתח בפניו עולם שלם של הזדמנויות. אל הרשימה התוודע באותה תקופה קשה זאת. יום אחד אחז בידיו מחברת זנוחה מבית הספר והעניק לה את השם ‘הרשימה’ בה התחיל לכתוב לעצמו תוכניות למשך השנה הקרובה עד גיל 17. משאלות בנאליות לכאורה, להתנשק, להופיע במחזמר, לעבוד בעיתון עם טור קבוע, להקים עסק ועוד. אך כשמדובר בבחור נכה שאינו מסוגל לזוז מדובר בראיה מרחיקת לכת ובחלומות הנראים הזויים שבלתי ניתן להגשימן. אך לא בחור כיובל אברמוביץ’ ייתן לתאונה להשפיע על חייו ובסופו של דבר הבחור עובר תהליך ארוך ומייגע של שיקום שבסופו הוא חוזר ללכת. נס מהלך ממש. זה לא היה נוצץ כמו בסרטים אך המטרה הושגה וזה מה שחשוב. לדברי הסקרנים ששאלו אותו, הרשימה עם היעדים והחלומות שכתב היא הסיבה והטריגר שגרם לו לחזור וללכת שוב. ‘היא זו שעזרה לי להתרומם מהייאוש’.
לימור –
חלוצות צריך לצעוק
ספר טוב, הצליח לחבר אותי לעולם החלומות, הספר מצליח לתפוס את הקואא כבר מהעמודים הראשונים. מומלץ
ruthmt1976@gmail.com (בעלים מאומתים) –
מעורר השראה
מזון בריא מאד לנפש 🙂
נותן תקווה ו”דרייב” לחלום ולעשות