השבוי ואשת השבוי

בשעה שאני בוחן את חיי במבט לאחור אני מזהה מבחנים רבים אחרים, קשים יותר או פחות, שהכשירו אותי אל הצניחה הזאת, הצניחה אל המבחן שעד מותו של בננו, בהיותו בחור צעיר, החשבתי למבחן הקשה ביותר בחיי.

הייתי בן תשע כשפרצה מלחמת העצמאות, אך אני זוכר מעט מאוד מהקרב הקשה שהתחולל סביב הקיבוץ במשך עשרה ימים בין כוחות צבא ההצלה לכוחות ההגנה בפיקודו של יצחק שדה. הניסיון לכבוש את משמר העמק ולהתקדם לעבר חיפה הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים ובכיבוש הכפרים השכנים.

אני זוכר את הלמות הפגזים שנפלו ביום ראשון, זמן קצר לפני ארוחת הערב, כשנשכבנו מתחת למיטות בבית הילדים. כבר אז לא פחדתי. רק כעסתי על עצמי על שלא הספקתי לקחת איתי את "שמונים אלף מיל מתחת למים", כדי שיהיה לי מה לקרוא מתחת למיטה.

בהפגזה הכבדה נהרגו כמה חברים ונגרם נזק רב למבנים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו ארבע מאות לוחמים ערבים, מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים, להתקדם לעבר משמר העמק. ההתקפה נהדפה על גדרות הקיבוץ ממש. למחרת פינו את הילדים לצד השני של העמק.

החוויה הטראומטית היחידה שנותרה לי ממלחמה זו היתה השבר באגודל השמאלי שלי. גדוד של הפלמ"ח ישב דרך קבע בקיבוץ ומדי ערב, טרם צאתו של המשוריין לסיור באזור, ציידו החברים את הלוחמים בשתייה חמה ואנחנו הילדים טיפסנו עליו בהנאה גדולה. אלא שבמקרה שלי, הדלת האחורית של המשוריין נסגרה על האגודל שלי.

סבלתי מכאבי תופת אבל התביישתי לספר. לבסוף, כאשר סיפרתי לאמא שלי היא פטרה אותי ב"אין דבר, זה יעבור." ואכן, לא טיפלו, לא גיבסו, לא תפרו, ועד עצם היום הזה האגודל השמאלי גדול מאחיו הימני, זכר לדלת המשוריין שנטרקה. יכול להיות שיכולת האיפוק שלי כמו גם ההתמודדות בשפתיים חשוקות — החלה אז. לטוב ולרע.

והיה עוד אירוע מכריע בעיצוב אישיותי, אי־אז בנעורי, המשלים במידה רבה את "שתיקת האגודל". הייתי בן חמש־עשרה, תלמיד כיתה י' בשומריה שבמשמר העמק. מנהג היה במוסד החינוכי לפטור את התלמידים מהשיעור הראשון למחרת ליל הקומזיצים של ל"ג בעומר. באותה שנה החליטו משום מה מנהלי המוסד לחרוג מן המנהג ולחייב את התלמידים להתייצב ללימודים כרגיל, בשבע וחצי בבוקר.

חברי לקבוצת "שחף" זעמו על גזל שעות השינה החיוניות לאחר הקומזיץ, שנמשך עד שעות הלילה המאוחרות. הסוגיה הועלתה על סדר היום של ועדת הקבוצה, והתקבלה הסכמה כללית לפיה אין להשלים עם רוע הגזרה. אני הייתי היחידי שהתנגד. כמו כולם, גם אני חשבתי שההחלטה מקוממת, אך עם זאת חשבתי גם שאיננו יכולים לעשות דין לעצמנו. ואכן, כולם נשארו בבית ורק אני חיכיתי במסדרון בית הספר לתחילת השיעור. לא הצטרפתי לדעת הרבים, הייתי נאמן לעצמי ולשיקול דעתי. כלל הברזל הזה ליווה אותי בכל אשר פניתי.

אל הטיס הגעתי כמו רבים אחרים דרך בניית טיסנים בשיעורי המלאכה של רחמים גלבוע. כשגדנ"ע אוויר הגיע לשומריה, כבר הובלתי את החוג לטיסנים. בחופשת הקיץ שבין כיתה י' לי"א הציע גדנ"ע אוויר קורס טיס מקוצר לנערים. ירדתי עם עוד ארבעה־עשר בני נוער מכל הארץ לשדה דב ולמדתי להטיס מטוס קל, פוֹקֶר 27-F. מכאן ואילך הדרך לקורס טיס היתה סלולה. רוב החניכים בקורס טיס (עשרים וחמישה) היו יוצאי קיבוץ. לא היה זה בגלל האמרה המיוחסת לעזר ויצמן — "הטובים לטיס, הטובות לטייסים", היות שהיא הוטבעה רק בשנת 1960 — הלכנו כי זה מה שציפו מאיתנו.

כשנמצאתי כשיר לטיס, היה עלי לעבור את הוועדה האמיתית — זאת של הקיבוץ. אך האנשים ממשמר העמק נתנו לי את ברכתם למרות ההתחייבות לחתום קבע על חמש שנים. נוסף לכך, כשכבר הייתי טייס צעיר נתנו לי אופניים כדי שאוכל לדווש דרך השדות ולבקר את נורית.

כשנה לפני השחרור, נורית ואני נישאנו. בשנים הראשונות להיכרותנו שמרנו על צניעות יתרה, כמצוות הדיבר העשירי של תנועת השומר הצעיר השומר גם על הטוהר המיני. הלכנו יד ביד לכיוון אחד, ובדרך חזרה החלפנו ידיים. רבים הסתפקו בחילופי מבטים, בנגיעות אקראיות, בריקודי עם. הכול היה תמים מאוד ומסקרן מאוד.

שנינו למדנו בשומריה שבמשמר העמק, שנינו ניגנו בתזמורת הקיבוצים. שנינו התחלנו בכינור אבל אני עברתי לוויולה כדי לאפשר מרחב תמרון טוב יותר לאצבעות הגדולות שלי. דרכינו הצטלבו גם במהלך השירות הצבאי היות שנורית שירתה ביחידת בקרה של חיל האוויר ב"בור" שבקריה. כזוגות "מעורבים" אחרים ממשמר העמק ומהזורע, גם אנחנו התלבטנו היכן נקבע את ביתנו. לבסוף בחרנו בהזורע, הקיבוץ הצעיר בין השניים.

אף שהתראינו עכשיו יותר מכפי שהתראינו קודם לנישואים, לא היינו ממש יחד. עברנו אפוא להתגורר בקיבוץ זיקים, קרוב לבסיס חצור. קיבלתי רכב צמוד, ג'יפ לנדרובר מעודפי הצבא הבריטי, בלי בלם יד ועם קלאץ' שקשרתי בחוט ברזל כדי שלא יברח.

היה לנו טוב בזיקים. גרנו שם שנה ורבע, והשתעשענו ברעיון להישאר בקיבוץ הצעיר הזה. אבל לאחר שדבר ההתלבטות שלנו הגיע להזורע, רעדו אמות הספים, ולא היתה לנו ברירה אלא לחזור הביתה.

בשנת 1961, כעבור חמש שנות שירות בחיל האוויר, חזרנו הביתה, להזורע. עזר ויצמן, שהיה מפקד החיל, הפציר בי להישאר והניח בפני פיתויים כאלה ואחרים. בין השאר אמר לי שאוכל להביא את המיראז'ים, פאר היצירה של אותם ימים, אך עמדתי בפיתוי. רציתי הביתה. עייזר מחל לי. בדרך כלל נהג לבוא חשבון עם טייסים שהקדימו להשתחרר והעדיפו את הקוקפיט של מטוסי "אל על", אבל יחסו לטייסי ההתיישבות העובדת היה שונה. "בפניהם אני מוריד את הכובע," אמר לא פעם. אהבתי את עייזר. מכל מפקדי שמורה לו בלבי פינה חמה. כאשר בננו ארז נפטר בשנת 2001, עייזר הקדים לבוא אלינו לפני ההלוויה ובכה יחד איתנו.

לא חלפו שנים ספורות — שנה של עבודה במטבח וארבע שנים במפעל הפלסטיק — ורוחות מלחמה החלו מנשבות שוב. בערב מלחמת ששת הימים הודעתי לקיבוץ שאני חוזר לשירות. הקיבוץ הוכה בהלם והכול דרשו אישור מהוועדה. אין בעיה, אמרתי, נחכה לשיחת קיבוץ. אלא שעד שזו התכנסה פרצה המלחמה. בקיבוץ חששו מאוד שהמלחמה תתארך היות שרצו את הבנים במשק, ולשמחת כולם נמשכה המלחמה שישה ימים בלבד.

בששת ימי הלחימה יצאתי לעשרים וארבע גיחות, הכי הרבה טיסות שנעשו בפרק זמן כזה, אך לא יצאתי גיבור ממלחמת הניצחון הזוהרת הזאת. היתה זו מלחמה אפורה בשבילי. למדתי את כאבו של השכול. איבדתי את חברי, אריה בן־אור, מפקד טייסת הפוגות, החבר הטוב ביותר שהיה לי בקורס. מטוסו נפגע באש תותחים סוריים ברמת הגולן.

חודשים ספורים לפני המלחמה קיבל חיל האוויר עשרים וארבעה מטוסי סופר־מיסטר, נוסף למטוסים שקיבלנו כבר בשנת 1958. הסופר־מיסטר היה המטוס החדיש ביותר של חיל האוויר, ולאחר שהגיעה הרביעייה הראשונה של מטוסים מדגם זה ביקשו ממני לתרגם את ספר החימוש של המטוס. התברר כי בכל חיל האוויר לא נמצא דובר צרפתית אחד, ומופרך ככל שזה נשמע — המשימה הוטלה עלי. בלית ברירה עמדתי במלאכת התרגום, אך מן הראוי לציין כי תרגום של טקסט טכני קל יותר ואפשר להגיע לתוצאות טובות למדי גם מבלי לשלוט בשפה. עובדה: ניצחנו במלחמה.

לא ארחיב עוד על כל מעללי וגבורותי וגם לא על כישלונותי. בספר הזה ברצוני לספר על שנותי בשבי, ועל האפשרות לקיים חיים משני עברי הגבול. אוסיף רק שבשלהי 1969 נשלחתי — לא בלי קרבות מילוליים — לארצות הברית במסגרת משלחת אימונים לקראת קבלת מטוסי הפנטום. יועדתי להיות קצין המערכות של הטייסת. מוטי הוד, מפקד החיל דאז, רצה לחסוך בכוח אדם וביקש מאיתנו לנסות לשכנע את האמריקאים להפוך את הפנטום למטוס חד־מושבי, הנחיה אופיינית להיבריס של חיל האוויר. הרי אנחנו תמיד יודעים טוב יותר מאחרים. בתוך ימים אחדים הודענו לו, למורת רוחו, שהכרחי שיהיו בו שני מושבים גם אם מושבו של הקצין המנווט יהיה מאחור. הפנטום חייב להיות דו־מושבי כדי לאפשר לקצין המערכות, כלומר לנווט, לשבת מאחור.

כעבור שבעה חודשים של אימונים בקליפורניה, הצטרפו אלי נורית והילדים לעוד חמישה חודשים. התגוררנו עשר משפחות טייסים בשתי עיירות קטנות במדבר מוהאבי. ראינו כי טוב: בית מרוּוח בעיירה, חדרים גדולים, שטיחים מקיר לקיר, מטבח משוכלל, מערכות מיזוג אוויר. אמריקה. כאן, בסוף העולם, הבנו בפעם הראשונה באיזה מתח אנחנו חיים בארץ. רכשנו מכונית ביואיק ענקית. התקנתי מאחור מיטה עם מזרן, ומדי יום שישי יצאנו לטיולים לגלות את אמריקה. הגענו עד לאס וגאס, פארק יוסמיטי וסן פרנסיסקו. רצינו מאוד לעשות את הטיול הקלסי מהחוף המערבי למזרחי וביקשתי הארכת שהות, אבל מלחמת ההתשה כבר היתה בעיצומה.

חזרנו ארצה עוד לפני המטוסים. חזרנו מארץ החיים הטובים אל המציאות הכואבת. חזרתי לסקייהוק. באחת הגיחות להפצצת סוללת טילים בחוף המערבי של מפרץ סואץ נהרג חגי מאפיקים, מספר אחת ברביעייה שלי. מטוסו נפגע, הוא צנח מעל הים, כנראה איבד דם, פגע בים ושקע.

כשהגיעו הפנטומים, גייסנו אותם מיד ללחימה. היתה זו מלחמה סלקטיבית מאוד, השתתפה בה רק קבוצה קטנה של לוחמים, ובהם הטייסים. לא ידעתי אז שבעורף המלחמה אינה מורגשת, כי נמצאתי בלחץ קשה מאוד של עבודה. בקושי ראיתי את המשפחה. נורית כבר היתה בהיריון מתקדם. היו אלה הימים המטורפים בחיי.

הרומן שלי עם הפנטום לא האריך ימים. בשלושים ביוני, 1970, נפרדתי ממנו לשלוש שנים וחצי ארוכות, וכאן מתחיל סיפורי, או שמא יש לומר סיפורנו — הסיפור של נורית ושלי — הסיפור של הלא־אפשרי האפשרי למרות הכול.