1
דְיוּק ראסֶל אינו אשם בפשעים המזוויעים שבגינם הורשע, ובכל זאת הוא יוצא להורג בעוד שעה וארבעים וארבע דקות בדיוק. וכמו שקורה תמיד בלילות איומים שכאלה, נדמה שהשעון מחיש את תקתוקו ככל שמתקרבת שעתו האחרונה. נאלצתי לשאת שתי ספירות דומות לאחור גם במדינות אחרות. במקרה הראשון, מעגל הושלם והאיש שלי אמר את מילותיו האחרונות. המקרה השני הסתיים בנס.
תמשיך לתקתק, שעון – אבל זה לא יקרה, לא הלילה, בכל אופן. האנשים שמנהלים את אלבמה אולי עוד יצליחו בבוא היום להגיש לדְיוּק את הארוחה האחרונה שלו עלי אדמות לפני שינעצו את המחט בזרועו, אבל לא הלילה. תשע שנים הוא יושב באגף הנידונים למוות. הממוצע במדינה הזאת הוא חמש־עשרה שנה. כבר היו כאלה שישבו עשרים שנה. כרגע יש ערעור שנזרק מיד ליד אי־שם בבית המשפט של מחוז אחת־עשרה באטלנטה, וכשינחת בשעה הקרובה על שולחנו של הפקיד הנכון, תושהה מייד ההוצאה להורג. דיוק יוחזר אל הזוועה שנקראת בידוד, ויזכה למות ביום אחר.
הוא הלקוח שלי בארבע השנים האחרונות. הסוללה שלו כוללת משרד עורכי דין ענקי משיקגו, שהשקיע אלפי שעות פרו בונו, וגם חברי ארגון מבּרמינגהם שמתנגדים לעונש מוות, אלא שהם עמוסים מדי. לפני ארבע שנים, כשהשתכנעתי בחפותו, הסכמתי להוביל את צוות ההגנה שלו. נכון לרגע זה יש לי עוד חמישה תיקים על השולחן, כולם של הרשעות שווא, לפחות מבחינתי.
צפיתי באחד ממרשיי כשנפח את נשמתו. אני עדיין מאמין שהוא היה חף מפשע. פשוט לא הספקתי להוכיח את זה בזמן. אחד בהחלט הספיק לי.
בפעם השלישית היום אני נכנס לאגף הנידונים למוות של אלבמה ונעצר ליד גלאי המתכות שחוסם את דלת הכניסה, שם עומדים שני סוהרים ומזעיפים פנים, מנסים להגן על הטריטוריה שלהם. אחד מהם מחזיק לוח כתיבה ובוהה בי כאילו שכח את שמי מאז ביקורי האחרון, רק לפני שעתיים.
״פּוֹסט, קאלֶן פּוֹסט,״ אני אומר לאידיוט. ״יש לי פגישה עם דיוק ראסל.״
הוא סורק במבטו את לוח הכתיבה, כאילו הוא מכיל מידע חיוני, ואז מוצא את מבוקשו ומחווה אל סל פלסטיק שנח על מסוע קצר. אני מניח בתוכו את תיק המסמכים ואת הטלפון הנייד שלי, כמו בביקורי הקודם. ״שעון וחגורה?״ אני שואל כמו חכמולוג אמיתי.
״לא,״ הוא נוהם בקושי רב. אני עובר דרך הגלאי, הוא לא מצפצף, ושוב מצליח עורך דין מפרויקט החפות להיכנס לאגף הנידונים למוות כמו שצריך, ללא כלי נשק. אני מרים את תיק המסמכים ואת הטלפון הנייד שלי, והולך בעקבות הסוהר השני שחוצה פרוזדור סטרילי ופונה אל קיר של סורגים. הוא מהנהן קצרות, מנעולים משמיעים נקישות, הסורגים מחליקים הצידה, ואנחנו ממשיכים אל פרוזדור נוסף וחודרים עמוק יותר לתוך הבניין האומלל הזה. מעבר לפינה, כמה גברים מחכים מחוץ לדלת פלדה ללא חלונות. ארבעה מהם במדים, שניים בחליפות. אחד מהשניים הוא מנהל בית הכלא.
הוא מביט בי בכובד ראש וניגש אליי. ״יש לך דקה?״
״בקושי,״ אני עונה. אנחנו מתרחקים משאר החבורה ופונים לשוחח בארבע עיניים. הוא לא אדם רע, הוא בסך הכול עושה את העבודה שלו, אבל הוא די חדש ומעולם לא ניצח על הוצאה להורג. והוא גם האויב, כך שאין לי שום כוונה לתת לו את מה שהוא רוצה.
אנחנו מסתודדים כמו חברים טובים, והוא לוחש באוזני, ״איך זה נראה?״
אני מביט סביבי כמנסה לאמוד את המצב, ואז אני אומר, ״אין לי מושג, האמת. לי זה נראה כמו הוצאה להורג.״
״נו, באמת, פּוֹסט. עורכי הדין שלנו אומרים שנקבל אישור להמשיך.״
״עורכי הדין שלכם אידיוטים. כבר ניהלנו בעבר את השיחה הזאת.״
״ברצינות, פּוֹסט. מה הסיכויים כרגע?״
״חמישים אחוז,״ אני עונה, אבל זה שקר.
הוא מביט בי בתימהון, ונדמה שאינו יודע כיצד להגיב. ״אשמח להיפגש עם מרשי,״ אני אומר.
״ברור,״ הוא אומר בקול רם יותר, ונראה מתוסכל. אסור לו להצטייר כמי שמשתף איתי פעולה, והוא מתרחק בכעס. הסוהרים פוסעים לאחור, ואחד מהם פותח את הדלת.
בתוך חדר המוות, דיוק שוכב על דרגש בעיניים עצומות. לכבוד החגיגות, חוקי המקום מאפשרים לו ליהנות מטלוויזיה קטנה וצבעונית, כדי שיוכל לצפות בכל תוכנית שרק ירצה. הקול הושתק, ועל המסך מרצדות תמונות של מהדורת חדשות, סיקור של שריפות אי־שם במערב. הספירה שלו לאחור איננה אייטם ראוי ברמה הלאומית.
לקראת הוצאה להורג, בכל מדינה שיש בה עונש מוות נהוגים טקסים מטופשים משלה, וכולם נועדו לייצר דרמה עד כמה שרק אפשר. באלבמה הם מאפשרים מגע מלא עם בני המשפחה הגרעינית, בחדר ביקורים גדול. בעשר בלילה הם מעבירים את הנידון אל חדר המוות, סמוך לתא ההוצאה להורג. איש דת ועורך הדין שלו רשאים לשבת איתו, ולא איש מלבדם. ארוחתו האחרונה מוגשת בסביבות עשר וחצי, והוא רשאי להזמין הכול, למעט אלכוהול.
״מה שלומך?״ אני שואל, והוא מזדקף ומחייך.
״מעולם לא הרגשתי טוב יותר. יש חדש?״
״עדיין לא, אבל אני אופטימי. בקרוב נשמע משהו.״
דיוק בן שלושים ושמונה ולבן, ולפני שנעצר באשמת אונס ורצח כלל הרישום הפלילי שלו רק שני סעיפים של נהיגה בשכרות וכמה דוחות על נהיגה במהירות מופרזת. בלי שום אלימות מכל סוג. בצעירותו הוא היה בליין גדול ופורק עול, אבל תשע שנים בבידוד אילפו אותו במידה ניכרת. התפקיד שלי הוא להוציא אותו לחופשי, וכרגע זה נראה כמו חלום באספמיה.
אני מרים את השלט ומעביר לערוץ שמשדר מברמינגהם, אך משאיר את הקול מושתק.
״אתה נשמע בטוח מאוד בעצמך,״ הוא אומר.
״אין לי מה להפסיד. זה לא אני שאמור לקבל זריקה קטלנית.״
״מצחיק מאוד, פוסט.״
״תירגע, דיוק.״
״להירגע?״ הוא משלשל את רגליו אל הרצפה, ושוב מחייך. הוא אכן נראה רגוע למדי, בהתחשב בנסיבות. הוא צוחק ואומר, ״אתה זוכר את לאקי סקֶלטוֹן?״
״לא.״
״בסוף הרגו אותו, לפני חמש שנים בערך, אבל לא לפני שהגישו לו ארוחה אחרונה שלוש פעמים. שלוש פעמים הוא צעד כגבר מת מהלך, עד שבסוף זה קרה באמת. פיצה עם נקניק וקולה בטעם דובדבנים.״
״ומה אתה הזמנת?״
״סטייק עם צ׳יפס ושישיית בירות.״
״אני במקומך לא הייתי בונה על הבירות.״
״אתה מתכוון להוציא אותי מפה, פוסט?״
״לא הלילה, אבל אני עובד על זה.״
״אם אני יוצא מפה, אני הולך ישר לבר ושותה בירה קרה עד שאני מתעלף.״
״אני אבוא איתך. הנה המושל.״ הוא מופיע על מסך הטלוויזיה, ואני מגביר את עוצמת הקול.
הוא עומד מול סוללה של מיקרופונים, והבזקים של מצלמות מאירים את פניו. חליפה כהה, עניבה בהדפס פֵּייזלי, חולצה לבנה, וכל שערה צבועה מודבקת היטב למקומה בג׳ל. מודעת קמפיין מהלכת. ארשת חמורת סבר עולה על פניו כשהוא אומר, ״בחנתי ביסודיות את התיק של מר ראסל ודנתי בו באריכות עם החוקרים שלי. כמו כן, נפגשתי עם בני משפחתה של אמילי בְּרוּן, קורבן מעשיו הנפשעים של מר ראסל, והמשפחה מתנגדת נחרצות לרעיון החנינה. לאחר ששקלתי את כל היבטי הפרשה, החלטתי להותיר את ההרשעה על כנה. צו בית המשפט ימולא כנדרש, וההוצאה להורג תתבצע בהתאם ללוח הזמנים. העם אמר את דברו. בקשת החנינה של מר ראסל נדחית.״ הוא מכריז על כך בנימה הדרמטית ביותר שהצליח לגייס, ואז קד קידה קלה ונסוג לאיטו לאחור, משהשלים את ההופעה שלו בדייקנות רבה. אלוויס עזב את הבניין. לפני שלושה ימים הוא מצא את הזמן להיפגש איתי לרבע שעה, ולאחר מכן הדליף מידע על הפגישה שלנו ״בארבע עיניים״ לעיתונאים החביבים עליו.
לו הייתה הבדיקה שלו כה יסודית, הוא היה יודע שלדיוק ראסל לא היה שום קשר לאונס ולרצח של אמילי ברוּן לפני אחת־עשרה שנים. אני שב ומשתיק את הטלוויזיה, ואז אומר, ״זו לא הפתעה גדולה.״
״הוא העניק למישהו חנינה אי־פעם?״ שואל דיוק.
״ברור שלא.״
יש נקישה חזקה על הדלת, והיא נפתחת. שני סוהרים נכנסים לחדר, ואחד מהם דוחף לפניו עגלה ועליה הארוחה האחרונה. הם משאירים את האוכל ויוצאים מהחדר. דיוק בוהה במגש עם סטייק וצ׳יפס ופרוסה דקיקה למדי של עוגת שוקולד, ואומר, ״לא קיבלתי בירה.״
״תיהנה מהתה הקר שלך.״
הוא מתיישב על קצה הדרגש ומתחיל לאכול. לאוכל יש ריח נפלא, ופתאום אני נזכר שלא אכלתי כלום בעשרים וארבע השעות האחרונות. ״רוצה צ׳יפס?״ הוא שואל.
״לא, תודה.״
״אני לא יכול לאכול את כל זה. משום מה אין לי כמעט תיאבון.״
״איך היה עם אימא שלך?״
הוא דוחף לפיו נתח גדול של סטייק עסיסי ולועס לאיטו. ״לא כל כך טוב, כמו שאתה יכול לנחש. היו הרבה דמעות. האמת היא שזה היה נורא.״
הטלפון הנייד רוטט בכיסי, ואני ממהר לשלוף אותו. אני מציץ במספר המזוהה ואומר, ״הנה זה בא.״ אני מחייך אל דיוק ואומר, הלו? זה הפקיד בבית המשפט של מחוז אחת־עשרה, בחור שאני מכיר היטב, והוא מודיע לי שהבוס שלו חתם זה עתה על צו שמשהה את ההוצאה להורג בטענה שנדרש זמן רב יותר כדי לקבוע אם דיוק ראסל זכה למשפט הוגן. אני שואל אותו מתי הם מתכוונים להכריז על הצו, והוא אומר מייד.
אני מציץ במרשי ואומר, ״קיבלת דחייה. אין זריקה הלילה. כמה זמן אתה צריך כדי לסיים את הסטייק?״
״חמש דקות,״ הוא עונה לי בחיוך רחב, וחותך פרוסה נוספת מבשר הבקר.
״אתה יכול לתת לי עשר דקות?״ אני שואל את הפקיד. ״מרשי רוצה לסיים את הארוחה האחרונה שלו.״ אנחנו נושאים ונותנים, ולבסוף מסכימים על שבע דקות. אני מודה לו, מנתק את השיחה ומקליד מספר נוסף. ״תאכל מהר,״ אני אומר. פתאום נדמה שחזר אליו התיאבון, והוא נראה מאושר כמו חזיר ליד האבוס.
אדריכל הרשעת השווא של דיוק הוא תובע מאיזו עיר קטנה, אדם בשם צ׳אד פוֹלרַייט. הוא מחכה כעת בבניין המנהלה של בית הכלא, מרחק של כקילומטר מכאן, והוא מוכן ומזומן לרגע השיא בקריירה שלו. הוא מאמין שבשעה אחת־עשרה ושלושים בדיוק יסיעו אותו במסחרית של בית הכלא, יחד עם משפחת ברון ועם השריף המקומי, אל אגף הנידונים למוות, שם יובילו אותם לחדר קטן עם חלון זכוכית גדול המכוסה בווילון. לאחר שיתמקמו שם, צ׳אד מאמין שהוא ושאר הצופים ימתינו בסבלנות בזמן שיקשרו את דיוק לאלונקה, ינעצו מחטים בזרועותיו, ואז יסיטו את הווילון הצידה בתיאטרליות רבת רושם.
מנקודת מבטו של תובע, אין תחושת הישג גדולה יותר מצפייה כעד בהוצאה להורג שהוא עצמו אחראי לה.
אלא שצ׳אד לא יזכה ליהנות מהריגוש הזה. אני מקליד את המספר, והוא עונה מייד. ״זה פוסט,״ אני אומר. ״אני פה, באגף הנידונים, ויש לי בשורות רעות. בית המשפט של מחוז אחת־עשרה הוציא צו השהיה. נראה שתיאלץ לזחול בחזרה לוורונה עם הזנב בין הרגליים.״
הוא מגמגם, ואז מצליח לומר, ״מה, לכל הרוחות?״
״שמעת אותי, צ׳אד. הרשעת השווא שלך מתחילה להיפרם, וזה הכי קרוב שתצליח להגיע אל ראשו של דיוק, אם כי גם זה קרוב מדי לטעמי. כנראה לבית המשפט של מחוז אחת־עשרה חשוב המושג הטריוויאלי הזה שנקרא משפט הוגן, והם מחזירים את הדיון לבית המשפט. מבחינתך זה גמור, צ׳אד. מצטער להרוס לך את הרגע.״
״זו אמורה להיות בדיחה, פוסט?״
״אה, כמובן. כולנו רק צוחקים פה באגף הנידונים למוות. נהנית לקשקש עם הכתבים כל היום, אז לך תיהנה עוד קצת.״ אם אני אגיד שאני מתעב אותו, זו תהיה לשון ההמעטה של המאה.
אני מנתק את השיחה ומביט בדיוק, שממשיך לחגוג. הוא שואל בפה מלא, ״אתה יכול להתקשר לאימא שלי?״
״לא. רק לפרקליטים מותר להשתמש בניידים כשהם בתוך הבניין, אבל בקרוב היא תדע. מהר, תסיים לאכול.״ הוא בולע את הנתח האחרון ולוגם תה קר, ואז תוקף את עוגת השוקולד. אני לוקח את השלט ומגביר את עוצמת הקול. בזמן שהוא מנקה לחלוטין את צלחתו מופיע על המסך כתב קצר נשימה שמדווח מאי־שם בשטח הכלא, והוא מספר בגמגום שהוצא צו השהיה. הוא נראה נבוך ומבולבל, ומסביבו יש מהומה רבתי.
בתוך שניות נשמעת נקישה על הדלת, ומנהל בית הכלא נכנס לחדר. הוא רואה את מסך הטלוויזיה ואומר, ״אז אני מניח ששמעתם.״
״נכון מאוד, אדוני המנהל, וסליחה שהרסנו לך את הערב. תגיד לבחורים שלך שהמסיבה נגמרה, ותזמין לי רכב, בבקשה.״
דיוק מנגב את פיו בשרוול המדים שלו, פורץ בצחוק ואומר, ״אל תיראה מאוכזב כל כך, אדוני המנהל.״
״לא, האמת היא שהוקל לי,״ אומר האיש, והאמת ניכרת בפניו. גם הוא בילה את היום בשיחות עם כתבים, והתענג על אור הזרקורים. והנה, נדמה שהפריצה המרגשת שלו אל קו הגמר הסתיימה בקול ענות חלושה במרחק של מטר אחד בלבד.
״אני עף מפה,״ אני אומר, ולוחץ את ידו של דיוק.
״תודה, פוסט,״ הוא עונה לי.
״נהיה בקשר.״ אני פונה לדלת ואומר למנהל בית הכלא, ״תמסור דרישת שלום חמה למושל.״
סוהרים מלווים אותי אל מחוץ לבניין, ואוויר קריר מכה בי בעוצמה מרוממת נפש. סוהר מוביל אותי אל מסחרית אזרחית של בית הכלא, במרחק מטרים ספורים משם. אני נכנס פנימה, והוא סוגר את הדלת. ״אל שער הכניסה,״ אני אומר לנהג.
תוך כדי נסיעה במרחבים של מתקן הכליאה הולמן נוחתים עליי לבסוף העייפות והרעב. וגם תחושת ההקלה. אני עוצם את עיניי, נושם עמוק ומפנים את גודל הנס: דיוק יזכה לראות שוב אור יום. הצלתי את חייו, לפחות לעת עתה. כדי להבטיח את חירותו איאלץ לחולל נס נוסף.
מסיבות המובנות רק לאנשים שמנהלים את המתקן הזה, הוא שרוי בעוצר זה חמש שעות, כאילו מחשש שאסירים זועמים עלולים להפוך לאספסוף משולהב בנוסח הבסטיליה ולהסתער על אגף הנידונים למוות כדי להציל את דיוק. העוצר מתפוגג כעת. החגיגה נגמרה. כוח האדם הנוסף שהובא לכאן כדי לשמור על הסדר נסוג גם הוא, ואני רק רוצה לעוף מפה. אני חונה במגרש חניה קטן ליד השער הראשי, שם מתרכזים צוותי הטלוויזיה שמפרקים כעת ציוד ופונים לחזור הביתה. אני מודה לנהג, נכנס לרכב השטח הקטן שלי, מתוצרת פורד, וממהר לעזוב. שלושה קילומטרים משם, אני חונה ליד חנות כפרית סגורה סמוך לכביש הראשי ומבצע שיחת טלפון נוספת.
קוראים לו מארק קרטר. בחור לבן, בן שלושים ושלוש, המתגורר בבית קטן ושכור בעיירה בֵּייליס, כחמישה־עשר קילומטרים מוורונה. ברשומות שלי יש תמונות של הבית, של הטנדר שלו, ושל החברה הנוכחית שמתגוררת אצלו. לפני אחת־עשרה שנה, קרטר אנס ורצח את אמילי ברוּן, וכל שעליי לעשות כעת הוא להוכיח את זה.
אני שולף טלפון חד־פעמי ומחייג לטלפון הנייד שלו, למספר שאני לא אמור להכיר. כעבור חמישה צלצולים הוא אומר, ״הלו?״
״אתה מארק קרטר?״
״מי רוצה לדעת?״
״אתה לא מכיר אותי, קרטר, אבל אני מתקשר מהכלא. דיוק ראסל קיבל דחייה בעונש, אז צר לי להודיע לך שהמקרה עדיין בחקירה. אתה צופה בטלוויזיה?״
״מי זה?״
״אני בטוח שאתה צופה בטלוויזיה, קרטר, אתה בטח יושב על התחת השמן שלך עם החברה השמנה שלך ומייחל ומתפלל שהמדינה סוף־סוף תוציא את דיוק להורג על פשע שאתה ביצעת. אתה חתיכת חלאה, קרטר, אין מילה אחרת לתאר אדם שמוכן לצפות באחרים נענשים בגלל פשע שהוא עשה. איזה פחדן עלוב.״
״בוא תגיד לי את זה בפרצוף.״
״אל תדאג, קרטר, אני עוד אעשה את זה בבית משפט. אני אמצא את הראיות הדרושות, ודיוק יוכל לצאת לחופשי. אתה תתפוס את מקומו. אני בדרך אליך, קרטר.״
אני מנתק את השיחה לפני שהוא מספיק להגיב.
yaelhar –
השומרים
הסיפור סובב סביב “קהילת השומרים” שהיא עמותה המסייעת לשחרור אסירים שנדונו על עבירות שמעולם לא ביצעו. מסתבר שיש לא מעט עמותות מהסוג הזה, שלעתים מצליחות לעשות צדק מאוחר עם אנשים שמסיבות מבניות לא הצליחו להתמודד עם הצדק האמריקאי. המספר –קולין פוסט – הוא עורך דין וגם כומר(!) שהצטרף לעמותה הזו ולמעשה חי בה את חייו: בתקציב נמוך ביותר הוא משוטט ברחבי הארץ הענקית, מאתר את החפים מפשע, עורך תחקירים מעמיקים על מה שהתרחש שנים קודם לכן ומפיק משמעות לחייו בזכות התהליך הזה. הסיפור המרכזי – אך לא היחיד – של פעולתו של פוסט הוא מקרה של גבר שחור היושב בכלא כבר 22 שנים על רצח שלא ביצע, כאשר המשפט שלו היה בדיחה (עצובה מאד, כמובן) על משפט צדק, הוכחות, ראיות ומה שביניהם.
איך הספר? פחות טוב מספרים אחרים של גרישם שקראתי. מסורבל בהצגת העולם עליו הוא כותב, יש לו קשיים בהתנעת העלילה, קצת מתרוצץ – כמו הגיבור שלו – בשטחים נרחבים ומתקשה למקד את הסיפור וללכוד את תשומת לבה של הקוראת. עדיין הוא מעניין ומצליח להעלות את הסוגיות החשובות – תוך כדי סיפור נחמד, שלפי אחרית הדבר של הסופר – מבוסס על אירוע אמיתי וגם על עמותה וגיבור דומה שהתקיים פעם.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=117659