השטנים 2: השטן והיום הכחול העמוק

סיפור אהבה הוא כמו נסיעה באוטובוס. אתה יכול לקחת את האוטובוס הישיר — קצר ולעניין, לא מרגש, אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע — או שתוכל להפוך את הנסיעה לטיול. הרבה תחנות ועצירות, כשאתה פועל בתקווה עיוורת לראות מראות יוצאי דופן ומדהימים.

אני לא צריכה לראות שום דבר יוצא דופן ומדהים, ואני לא מאמינה גדולה בתקווה עיוורת, אבל טיסה של שלוש־עשרה שעות כדי לפגוש חבר לשעבר, ממש לא יכולה להיחשב כטיסה ישירה ומהירה.

הונולולו מתחילה להיחשף מבעד לחלון המטוס — הצוקים המשוננים של דיאמונד הד מתנשאים לימיני, חול לבן, והמים הכחולים ביותר שראית מימיך.

בואי להוואי, אמר סיקס לאחר התקרית, זו שדחפה אותי מתהילה למצב של קלון. תני ליחצנית שלך להגיד שזה הכול היה בעקבות תשישות.

הוא מאוד משכנע, האקס שלי. החברה הכי טובה שלי, טלי, הייתה משתמשת במילה אופורטוניסט. למעשה, זו בדיוק המילה שהיא השתמשה בה, אבל הציפיות שלה מגברים, גדולות יותר מהציפיות שלי.

אז הינה אני כאן, סובלת מחוסר שינה, ויורדת מהמטוס בצעדים כבדים אל אור השמש ולאוויר הלח, מוכנה לתת לו הזדמנות נוספת. מנסה להתעלם מהעובדה שיש פה מלכוד, שהוא לא חשף עד שלא יכולתי להתחרט — המשפחה שלו גם מגיעה.

"הינה היא!" קול קורא, ופתאום אימא של סיקס, בת', נדחפת בין האנשים ומגיעה לחבק אותי, כאילו אני הבת האבודה שלה ולא האקסית של הבן שלה, שהיא פגשה רק פעם אחת.

אני מניחה שזה מתוק מצידה, אבל אני באמת צריכה להוריד את כובע הקפוצ'ון שלי. בשדה התעופה הזה אין מיזוג או שהם חושבים ששלושים מעלות, זה נעים.

"הגענו לכאן לא מזמן," היא אומרת, לא מפסיקה לחבק אותי, "וחשבנו למה שלא נחכה לדרו?"

"מצחיק," אומר קול קודר שהייתי מזהה בכל מקום, קול שגורם לבטן שלי להתכווץ. "אני ממש לא זוכר שזה היה ככה."

אני מרימה את העיניים למעלה, למעלה, ועוד למעלה, עד שאני רואה את ג'ושוע ביילי, אחיו של סיקס, מתנשא מעל אימא שלו כמו איזה צל מוות, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של זכר קודר ורוטן. העיניים שלו פוגשות את עיניי, ושנינו מעוותים את הפרצוף באותו זמן. המבט שהוא שולח לי הוא מבט חצי מתעב וחצי מעריך. זו הדרך שבה אתה מסתכל על מישהי, כאילו קיווית לגרום למותה להיראות כמו תאונה.

"את מזיעה," אומר ג'ושוע ומעביר יד בשיער החום הבהיר שלו. הוא גורם ליכולת של הגוף האנושי לקרר את עצמו כשחם, להישמע כמו פגם אישי.

"ואתה נראה כאילו אתה לבוש לכנס נדל"ן," אני עונה, ומניחה למבט שלי להתרומם ממכנסי הקאמל שלו אל החולצה המכופתרת בקפידה שלו. אלוהים, הוא כזה חנון.

אבל עם זאת, חנון חתיך.

אם קארמה באמת הייתה קיימת, ג'וש היה צריך להיראות מכוער, אבל האמת היא שיש לו עיניים, שאישה פחות חזקה ממני, הייתה עלולה ללכת בהן לאיבוד; עיניים בצבע תכלת, בהירות כל כך מתחת לריסים כהים, עד שהן לא נראות אמיתיות. מבנה גוף מושלם ושפה תחתונה מלאה במיוחד — אם את אוהבת דברים כאלה. הוא גם גבוה עד גיחוך, רחב כתפיים ושרירי, מסוג הגברים שירגישו חזקים ועוצמתיים מאוד לידך.

שוב... אם את אוהבת דברים כאלה.

הוא פונה אל הבלונדינית הגבוהה שמאחוריו. "סלואן, את זוכרת את דרו," אומר את שמי כאילו שאני הילדה שהרעילה את כל תושבי העיר... או זו שרצתה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה, מה שהוא כנראה חושב.

ואיך הם בכלל עדיין זוג? הם היו יחד בסומליה, אבל סלואן עברה לאטלנטה, והיא נוקשה מדי בשביל סקס טלפוני. היא בטח שלחה ציורים של החצוצרות שלה במקום תמונות עירום.

היא מושיטה אליי יד מטופחת בקפידה, בחיוך נוקשה על הפנים. אני שמה לב שהחולצה המעומלנת שלה אפילו לא התקמטה אחרי טיסה שאני בטוחה שהייתה ארוכה כמו הטיסה שלי, והיא לא מזיעה בכלל. אני מתארת לעצמי שזה אחד מהיתרונות של היותך חצי נחש — טמפרטורת הגוף שלך נשארת נמוכה.

"מצטערת על ג'ואל," היא אומרת.

אני ממצמצת. דבר ראשון, כי שכחתי שהמשפחה של סיקס ממשיכה לקרוא לו בשמו הפרטי השנוא כל כך. דבר שני, כי איפה לעזאזל הבחור שהתקשר אליי רק לפני כמה לילות ונשבע שהוא השתנה?

אני מנסה להסתכל מעבר לכתף שלהם. אני בגובה מטר שישים ושבעה סנטימטרים, אבל כולם גבוהים כל כך, שאני לא יכולה לראות דבר. "מה?"

הם מסתכלים אחד על השני, מחליפים מבטים שקטים, והבטן שלי צונחת.

"שלחתי לך הודעה," אומרת בת'. "אולי לא קיבלת אותה. אה, אוף. היא לא נשלחה, בשדה התעופה אף פעם אין קליטה."

היא מזעיפה את הפנים ומתחילה להתעסק בהגדרות הטלפון שלה, אולי מקווה עוד שההודעה שלה תישלח. אני בספק אם זה יועיל, בשלב הזה.

"הוא בכלא," אומר ג'וש בלי שמץ של רגש.

אני צוחקת בבהלה. כי לטוס לצד השני של העולם כדי לנפוש עם המשפחה של סיקס בלי סיקס זה נורא עד גיחוך, מכדי שיהיה אמיתי. "מה?"

"היה בלבול אחד גדול," מבטיחה לי בת', כשג'ושוע מגלגל את העיניים. "ערכו חיפוש על הלהקה בשדה התעופה בטוקיו. לאחד מהם הייתה כמות קטנה של מריחואנה בתיק, וכולם נעצרו. אבל עורך הדין שלו אמר שעד מחר, הוא ישתחרר בערבות, וכל העניין יסתדר תוך שלושה ימים."

אני בוהה בה. לא יכול להיות שהיא אמרה לי עכשיו שאני תקועה בחופשה עם זוג מבוגרים שפגשתי פעם אחת, ועוד שני אנשים שאני מתעבת — כאשר אחד מהם הציע לאימו, כשחשב שאני לא שומעת, שכדאי שהיא תנעל את כלי הכסף המשפחתיים, עד שאלך.

אבל איש לא צוחק, ובת' מתכווצת. אם זו הייתה בדיחה, אני לא חושבת שהיא הייתה נראית מודאגת כל כך.

אני מסתכלת לאחור, כאילו אמצא דרך לעלות בחזרה למטוס לפני שמשפחת ביילי תראה אותי, אבל לזה יידרש מסע בזמן, מיומנות שאני עדיין לא שולטת בה.

אני רואה הבזק מצלמה, ומבטו של ג'וש מזנק לכיוון הזה. ראשים מסתובבים והמון אנשים מתאסף. זה השיער המזורגג שלי. יש לי את אחד מהפרצופים שנראים ממקור אתני לא ברור, מזרח אירופאי, שרואים בכל מקום בניו יורק — עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות — אבל השיער הבלונד־פלטינה הארוך שלי, הוא מה שמסגיר אותי בכל פעם. אני מרימה בחזרה את כובע הקפוצ'ון על ראשי, אבל זה מאוחר מדי... ברגע שהם יודעים שאת בשדה התעופה, המשחק נגמר.

"כדאי שנלך," אומר ג'וש ושולח מבט זועם על פני החדר. "מוטב שמישהו יחזיק את היד של דרו, כדי שהיא לא תירמס על ידי האנשים שהם לא בגובה של ליליפוט."

"גובה קיצוני נמצא בקורלציה לתמותה בגיל מוקדם," אני עונה ומרימה את הצוואר לאחור כדי לשמור על קשר עין.

הוא מרים גבה. "זו תסמונת מרפן, ואת נשמעת מלאת תקווה."

"רק אם זה יכול לקרות מבלי להרוס את הטיול."

אני רואה עווית קטנה מאוד בפיו, אבל לא מרגישה מנצחת במיוחד. אני חושבת שהוא פשוט מתרגש, כשאנשים מדברים על מוות.

***

אנחנו עוברים בין האנשים לאזור איסוף הכבודה — שם מחכה ג'ים ביילי, אביו של סיקס. בניגוד לאשתו, הוא איש שממעט במילים, ותודה לאל — הוא לא מחבק. הוא מניח יד על הכתף שלי, מהנהן ושואל איך נראית המזוודה שלי, רגע לפני שההמון מזנק לעברנו.

אמרתי לעצמי שלא אזדקק כאן לאבטחה, אבל עוד לא עברו חמש דקות, ואני כבר מתחרטת על זה. טלפונים מורמים לאוויר, מצלמים אותי, ודברים נדחפים מול הפרצוף שלי כדי שאחתום עליהם — כרטיס עלייה למטוס, חלק פנימי של ספר, קבלה של סבארו, זרוע. אני מרגישה סימנים ראשונים לפאניקה עולים בי: זיעה נוטפת על הגב שלי והלב שלי הולם בחזי — תחושה שאני עומדת להיחנק.

"עד כמה היית שיכורה באמסטרדם?" צועק מישהו, ומישהו אחר שואל אם הגעתי לפה כדי להיכנס למכון גמילה. כמעט כולם כבר ראו את הסרטון שבו אני נופלת מהבמה. דרו צוללת! הייתה הכותרת בעיתון הדיילי מייל. ממש חכם. תוך שעות ספורות, נראו גיפים וממים בטיקטוק. אתה לא באמת מצליח, עד שכל העולם מתאחד לצחוק על המשברים האישיים שלך.

כשהקהל מתאסף סביבי, אני נסוגה צעד לאחור, אבל האנשים נדחפים אליי. קשה לי לנשום ובדיוק כשאני עומדת להיכנס לפאניקה, יד עוטפת את הזרוע שלי. ג'וש מושך אותי מההמון, כאילו הוא מושה אותי מים סוער.

אני אחזור לשנוא אותו אחר כך, לגמרי, אבל ברגע זה, כשהוא מוביל אותי כל הדרך אל מכונית הוואן הממתינה לנו, אני מרגישה שמעולם לא אהבתי מישהו יותר ממנו.

דלת הוואן נפתחת, ואני ממהרת להיכנס פנימה. אנשים מקיפים אותנו, ועכשיו הם מצלמים את המכונית. כאילו... מי בכלל ירצה לצפות בסרטון הזה? ראיתם את המונית שבה הייתה דרו וילסון? הם ישאלו את החברים שלהם אחר כך. והחברים האלה, אם יהיו הגיוניים אפילו קצת, יגידו למה לעזאזל שנרצה לצפות בזה? למה צילמת את המונית מבחוץ?

בסופו של דבר אני נדחקת למושב האחורי של הוואן, וזה לא ממש אידיאלי בהתחשב בעובדה שאני סובלת מבחילות בנסיעות, אבל ממש אין זמן לארגן מחדש את כולם.

בזינוק, הוואן מאיצה ומתרחקת מהמדרכה. הירך הרחבה, המכוסה במכנסי הקאמל של ג'ושוע, נלחצת אל ירכי, וזה מרגיז, אבל יש לו ריח טוב. ריח של סבון ושל עור גברי בטירוף. ברור שמזמן לא עשיתי סקס אם ריח העור של ג'וש עושה לי את זה ברגע כזה.

והוא טס לכאן כל הדרך מסומליה. האם לא היה אמור להסריח מהמטוס ולהזיע כמוני?

בת' מתחילה לקרוא לנו ממדריך הטיולים שלה על האי אואהו. קול אנושי יכול לגרום לך לבחילה? כי אני מרגישה שהקול שלה עושה לי בחילה. ומפתח המיזוג שלידי, לא יוצא אוויר קר. אני מצמידה את הפנים לחלון כמו כלב.

"השירותים הרפואיים כאן מצוינים," היא מודיעה. "מהטובים בארץ." אין לי מושג למה בחרה לקרוא דווקא את המידע הזה. נכון, יש כאן שלושה רופאים — ג'ים, סלואן וג'וש — אבל זה מעניין בדיוק כמו לצלם את המונית שדרו וילסון נסעה בה.

"את עומדת להקיא?" שואל אותי ג'וש, ונשמע די מזועזע בשביל גבר שאמור להיות רופא. יש לי ספקות בעניין: הוא נראה דומה יותר לבחור שאתה שוכר כדי למחוק כפר שלם באמצעות מזל"ט.

אני נושמת נשימות רדודות מהאף. "אני מקווה שלא." העיניים שלי יורדות לתיק המחשב הנייד שלו. "תפתח את התיק קצת יותר, ליתר ביטחון."

הוא מצליח להיראות נגעל אפילו יותר, הישג שלא חשבתי שאפשרי.

"את סובלת מבחילה בנסיעות," הוא אומר מייד. "למה לא אמרת שום דבר?"

"אני לא יודעת," אני עונה. "אולי זה קשור להמון הנערות המתבגרות שרדפו אחריי."

"היא בדיוק כמוך, ג'וש," אומרת בת', מסתובבת אל בנה ומחייכת אליו חיוך קורן, כאילו שאחד מאיתנו אמור לקבל את זה כמחמאה. "היא עושה מה שצריך לעשות במצבים כאלה."

עיניו סורקות אותי בבוז. "ממש תאומים," הוא אומר ושפתיו מתרוממות. ואז הוא מוסיף, בשקט, "מלבד העובדה שאני לא מנענע את התחת שלי למחייתי."

"ואני לא מתנהגת מגעיל לאנשים שרק עכשיו פגשתי," אני מסננת.

"ברור שאת לא זוכרת את היום שבו נפגשנו," הוא ממלמל.

הלסת שלי מתהדקת. לא אני שאלתי אותו אם הוא סיים תיכון. לא אני אמרתי לאימי שהוא עלול לגנוב את כלי הכסף.

"תורידי את הראש בין הרגליים," הוא אומר. "ואל תקיאי על המכנסיים שלי."

אני מתכופפת ומורידה את הראש למטה, בדיוק כמו שד"ר יחסי אנוש הציע.

עד כה, הוואי מתישה יותר מהחיים האמיתיים שלי.