השמיים שבתוכי

הקדמה

יומנה של אתי הילסום, שנכתב בשנות המלחמה באמסטרדם, לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק, הוא ללא ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור בשנים האחרונות. הפנקסים האישיים המתפרסמים מאז תום מלחמת העולם השנייה חילצו את השואה מן המספרים המחרידים ומן ההכללה ההיסטורית, והעמידו אותה על נפש היחיד.

יומנה של אתי הילסום מפתיע מהרבה בחינות. זה ביטוי נשי מאוד, גדוש חוויות והתנסויות, עד שלעיתים אתה שוכח כי הדפים נכתבו בעיצומם של חיפושים ואקציות. ובכל זאת, האימה מצויה בהם והיא מעצימה את חיי הנפש ופורשת אותם בפירוט חושף ומדויק. במהלך החישוף מתגבשת ראשית הכרתה של אתי הילסום, שהיא מעין החלטה ללמוד את החיים ולדעת אותם עד תום, כדי שבבוא היום תהיה סופרת.

אך מעבר למשאלה זו זהו סיפור אהבה, עז ומייאש, של אישה צעירה לאיש מבוגר ממנה בהרבה, גבר מקסים וכריזמטי המפיל עליה את קסמיו ומפיח בנפש הצעירה כיסופים דתיים. אין זה סיפור אהבה תמים וסנטימנטלי אלא סיפור בשל וקשה, מלא סטיות ושיגיונות. רק אוויר של אסונות קרבים עשוי היה להביא לפתיחות כזו.

התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה, שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה – אהבת האל.

השואה נקלטה בתודעה שלנו כהתרוקנות העולם מן האור האלוהי. לא מעט ניצולים העידו כי השואה המיתה בהם את האמונה. העמדה הזו נשתרשה ברבות הימים והייתה למוסכמה שאין לערער עליה. יומנה של אתי הילסום כמו בא לטפוח על פניה של מוסכמה זו.

אין לטעות: אין אלה כיסופים לדת מוסדית. זהו מעין פונדמנטליזם דתי שצמח ובקע מתוך מצוקת נפש והיה לסער של אמונה. לאתי הילסום היו קשרים רבים עם הסביבה הלא־יהודית. יכולה הייתה להינצל אך היא ביקשה את קרבתם וגורלם של האומללים. ומבחינה זו יש בה האש האצורה של המאמינים החילונים, כמו יאנוש קורצ'אק, אשר, על סיפה של התהום, עלו ונתעלו למעלת קדושים.

אהרן אפלפלד

יום ראשון, 9 במרץ. אז זהו זה, קדימה! רגע מכאיב, בלתי אפשרי כמעט: להפקיד את הנפש העצורה בין שורותיו של גיליון נייר תם וחלק. המחשבות שבראשי הן לעיתים כה בהירות וצלולות, הרגשות כה עמוקים; אבל להעלות אותם על הכתב – זה עוד לא עולה בידיי. ובעיקר, כך נדמה לי, בגלל רגש הבושה. עצורה מאוד, לא מעיזה לחשוף דברים, להניח להם לזרום מתוכי. ובכל זאת אהיה חייבת לעשות זאת, אם אני רוצה שחיי יניבו בסופו של דבר תוצאות מניחות את הדעת ומשביעות רצון. זה כמו במגע המיני, כשהצעקה האחרונה, המשחררת, נשארת עצורה תמיד ומבוישת בתוך החזה. בענייני ארוטיקה אני מתוחכמת, אולי אפילו מלוטשת דיי להיחשב מאהבת טובה; האהבה נראית מושלמת. ובכל זאת, אין זה אלא שעשוע שאינו נוגע בעיקר העיקרים, ומשהו נשאר כלוא בתוכי. וכך גם בכל דבר אחר. מבחינה אינטלקטואלית בורכתי ביכולת לרדת לעומקם של דברים, לנתח בבהירות כל נושא; אני עושה רושם של אדם שמיטיב להתמודד עם רבות מבעיות החיים, ועם זאת, בתוך תוכי חבויה מין פקעת צרורה, משהו עוצר בי, ולמרות החשיבה הצלולה אני מתגלית מדי פעם כיצור מסכן ומפוחד.

נתעכב לרגע במה שקרה הבוקר, למרות ששוב זה חמק ממני כמעט. בעזרת חשיבה צלולה הצלחתי להתגבר לרגע קט על ס'1. עיניו הבהירות, הזכות, הפה החושני המלא; הגוף הכבד כגוף שור, והתנועות המשוחררות, הקלילות כנוצה. המאבק בין החומר לרוח, שעדיין מתחולל בכל עוזו בגבר הזה, שהוא בן 54. ונדמה כאילו אני נמחצת מתחת לכובד משקלו של המאבק הזה. אני נקברת מתחת לאישיות הזאת ואיני מסוגלת להיחלץ; הבעיות שלי עצמי, שלהרגשתי הן בעלות אותו הצביון פחות או יותר, מפרפרות להן בצד. מובן שהכול היה לגמרי אחרת, וקשה לומר איך בדיוק, אולי גילוי הלב שלי עדיין אינו בוטה דיו, וחוץ מזה לא קל לחדור לשורשי הדברים בעזרת מילים. רושם ראשון, אחרי כמה דקות: פנים לא חושניים, מאוד לא הולנדיים, משהו מוכר בטיפוס הזה. מזכיר לי את אברשה, לא לגמרי סימפטי בעיניי.

רושם שני: עיניים נבונות, נבונות במידה שלא תיאמן, דהויות, עיני אדם ישיש, הצליחו להסיח את הדעת לזמן ממושך מהפה עב השפתיים, ובכל זאת לא לגמרי. התרשמתי מאוד מעבודתו: הוא מאבחן את הקונפליקטים העמוקים ביותר שלי על ידי קריאת הפרצוף השני שלי – הידיים. ולרגע אחד גם תחושה לא נעימה, כשדימיתי ברגע של היסח הדעת, שהוא מדבר על הוריי, ואחר כך אמר: "נַיין, דַאס אַלֶס זִינְד זִי...2 לא, אני מתכוון אלייך, לכישרונות הפילוסופיים והאינטואיטיביים שלך," ועוד כל מיני דברים נהדרים כאלה. "כל אלה אַת הם." הוא אמר את זה כמו מישהו שתוחב איזו עוגייה בידו של ילד. אינך שמחה? הנה, כל התכונות היפות האלה שלך הן, אינך שמחה? ואחר כך בא רגע קצר של דחייה, תחושה של השפלה, אולי גם פגיעה בחוש האסתטיקה שלי; על כל פנים, באותו הרגע הוא היה בעיניי די מגעיל. אבל אחר כך חזרו שוב העיניים האנושיות הנפלאות, המודדות אותי מתוך המעמקים האפורים ומשהות מבטן בתוכי, עיניים שהייתי רוצה לחבק אותן. עכשיו, כשאני מדברת על זה, אני נזכרת ברגע אחר, באותו בוקר יום שני, כבר עברו כמה שבועות מאז, רגע שבו הרגשתי שהוא דוחה אותי. בעניין התלמידה שלו, העלמה הוֹלְם.3 באה אליו לפני שנה, מכוסה מכף רגל ועד ראש באקזמה. נעשתה פציינטית שלו. בינתיים החלימה. בדרכה שלה היא מעריצה אותו, אם כי עדיין לא ברור לי באיזו דרך. ברגע מסוים השתלטה עליי הגאווה שלי והבהרתי שאת הבעיות שלי אני מעדיפה לפתור בעצמי. העלמה הוֹלְם השיבה תשובה רבת משמעות: אין אדם שהוא לבדו בעולם. זה נשמע נעים ומשכנע. ואחר כך סיפרה על האקזמה שכיסתה את כל גופה, גם את הפנים. וס' פנה אליה ואמר, במחווה שעכשיו איני יכולה לתאר אותה בדיוק, אבל היא השאירה עליי רושם מאוד לא נעים: "ואיך עור הפנים שלך עכשיו, הא?" זה נשמע כאילו הוא מדבר על איזו פרה ביריד. אני לא יודעת, אבל באותו הרגע הוא היה בעיניי איום, חושני, קצת ציני, ועם זאת היה בו גם משהו אחר.

ובסוף הפגישה: "ועכשיו נשאל את עצמנו איך נוכל לעזור לאדם הזה." ואפשר גם שאמר, "האדם הזה זקוק לעזרה." אז כבר הייתי שבויה בידיו, הוא כבש אותי במיומנות שלו, ואני הרגשתי שאני זקוקה לעזרה.

ואחר כך הייתה ההרצאה שלו. הלכתי רק משום שרציתי לראות את האדם הזה ממרחק כלשהו, לבחון אותו מרחוק לפני שאפקיד בידיו את נשמתי וכל כולי. הרושם היה טוב. ההרצאה ברמה גבוהה.

איש מקסים. חיוך מקסים, למרות השיניים התותבות. התרשמתי מתחושת השחרור הפנימי שקרנה ממנו, איזו גמישות ורוגע ואיזה חן אישי מאוד מתלווים לגוף הכבד הזה. הפנים שוב היו אחרים לגמרי, בעצם בכל פעם הם אחרים; עכשיו שאני לבדי בבית, אני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי. אני מרכיבה את כל הפיסות המוכרות לי, כמו פסיפס, אבל הן לא מצטרפות לשלמות אחת, התמונה מעורפלת ומלאה ניגודים. לפעמים אני רואה פתאום את הפנים לפניי בבהירות ובחדות, אבל מייד הם שבים ומתפרקים להמון פיסות סותרות. מטריד מאוד.

בהרצאה היו הרבה נשים מקסימות ונערות צעירות. נגעה לליבי אהבתן של כמה נערות "אָרִיוֹת". יכולתי לחוש אותה ממש באוויר, את האהבה למהגר היהודי הזה מברלין, שהיה צריך לעשות את כל הדרך מגרמניה לכאן, כדי להביא להן מעט איזון נפשי. במסדרון עמדה איזו נערה צעירה4, פרצופון צר, שברירי, לא לגמרי בריא. ס' עבר על פניה, זה היה בהפסקה, והחליף איתה כמה מילים, והיא השיבה לו בחיוך מתמסר כל כך, מעומק הנשמה ממש, עז כל כך, עד שהכאיב לי כמעט. עלתה בי מין תחושה מעורפלת של אי שביעות רצון, השאלה אם זה בעצם בסדר, מין תחושה של: האיש הזה נוטל בגנבה מן הנערה הזאת את חיוכה, את כל הרגשות שהילדה הזאת חשה כלפיו הוא גוזל ממישהו אחר, מהגבר שעתיד להיות הגבר שלה. בעצם זה מעשה מרושע ולא הוגן; הוא איש מסוכן.

הביקור הבא. "אני יכולה לשלם עשרים גולדן." – "בסדר, תבואי במשך חודשיים, וגם אחר כך לא אעזוב אותך לאנחות."

וכך ישבתי אצלו, אני ו"העצירות הנפשית" שלי. הוא היה אמור להשליט סדר באנדרלמוסיה שבתוכי, להשתלט על הכוחות הפנימיים הסותרים הפועלים בתוכי. הרגשתי כאילו הוא אוחז בידי ואומר: הביטי, כך צריך לחיות. כל חיי ביקשתי: אילו רק בא מישהו, ואחז בידי ודאג לי; אני נראית חזקה ועצמאית, אבל בשמחה רבה הייתי מפקידה את עצמי בידיו של מישהו אחר. וזה בדיוק מה שעשה עכשיו האיש הנוכרי הזה, מר ס' בעל הפנים המורכבים. ולמרות הכול, בתוך שבוע הצליח לחולל בי פלאות. התעמלות, תרגילי נשימה, מילים מבהירות, גואלות, על אודות הדיכאונות שלי, על היחס שלי לאחרים וכו'. ופתאום התחלתי לחיות בצורה אחרת, נעשיתי משוחררת יותר, "זורמת" יותר, תחושת העצירות נעלמה, הכנסתי בתוכי מעט שלווה וסדר, בינתיים עדיין בהשפעת אישיותו המאגית, אבל בבוא העת יבואו גם הביסוס הפסיכולוגי והמוּדעוּת.

אבל כל דבר בעיתו. "הגוף והנשמה אחד הם." זאת ודאי הסיבה לכך שהתחיל לבחון את הכושר הגופני שלי בתחרות היאבקות. התברר שהכוחות האלה שבי חזקים מאוד, וקרה דבר מופלא: אני הצלחתי להשכיב את הברנש המגודל הזה. כל המתיחות שבתוכי, כל הכוחות העצורים בי, השתחררו בבת אחת והוא היה מוטל לפניי, מוּכֶּה פיזית וגם נפשית, כמו שהוא עצמו אמר לי אחר כך. איש לפניי עוד לא עשה לו את זה. הוא לא הבין איך אני הצלחתי. שפתו שתתה דם. הוא הניח לי לשטוף אותה במי קולון. משימה אינטימית ומביכה. אבל הוא היה "משוחרר" כל כך, תמים כל כך, פתוח, כל כך לא מעושה בתנועותיו; גם כשהתגלגלנו שנינו על הרצפה, וגם כששכבתי מתחתיו, כשגופי הנוקשה היה כלוא בזרועותיו, מאולפת סוף־סוף, גם אז הוא נשאר "ענייני", טהור, וזאת על אף שנכנעתי לרגע לתשוקה הגופנית שעורר בי. עד כאן היה הכול בסדר, בשבילי היה בהיאבקות הזאת משהו חדש ולא צפוי ומשחרר במידת מה, למרות שאחר כך התחילה להשפיע השפעה חזקה מדי על הדמיון שלי.

יום ראשון בערב בחדר האמבטיה. עכשיו אני נקייה וזכה בתוכי. הערב, לרגע קצר, הגיע אליי קולו דרך הטלפון וקומם את גופי. קיללתי כמו איזה בן איכרים ואמרתי לעצמי שאני כבר לא איזו נערה היסטרית בגיל ההתבגרות. ופתאום הבנתי את הנזירים, שמצליפים בעצמם כדי להכניע את הבשר החוטא. לרגע נאבקתי בעצמי מאבק עז, רתחתי כולי, ואחר כך באו התבהרות רבה ושקט. ועכשיו אני מרגישה נהדר, נקייה וזכה בתוכי. שוב, בפעם המי־יודע־כמה, התגברתי על ס'. כמה זמן זה יימשך עוד? אני לא מאוהבת בו וגם לא אוהבת אותו, אבל איכשהו אני מרגישה שהאישיות שלו, האישיות שעדיין אינה "מושלמת", שעדיין נאבקת עם עצמה, מעיקה עליי בכל כובדה. כרגע כבר לא. אני מסתכלת בו עכשיו בריחוק: אדם חי ונאבק, אדם שיש בו כוחות פרימיטיביים ועם זאת גם רוחניוּת, שיש לו עיניים בהירות ופה חושני.

היום התחיל טוב כל כך, בראש בהיר וצלול – על זה אני עוד צריכה לכתוב – ואחר כך באה נפילה איומה, לחץ על הגולגולת, שלא הצלחתי להיפטר ממנו, ומחשבות כבדות, הרבה יותר מדי כבדות לי, ומאחוריהן חלל ריק של "למה". אבל גם בזה נילחם.

"העולם מתגלגל ויוצא בניגון מתחת ידי האל." המילים האלה של המשורר פֶרוֶויי5 ליוו אותי כל היום. הלוואי שהייתי אני מתגלגלת ויוצאת בניגון מתחת ידי האל. ועכשיו לילה טוב.

יום שני, 9 בבוקר. קדימה, גברת, עכשיו את הולכת לעבוד, או שאני מרביצה לך מכות רצח. ותפסיקי לחשוב: יש לי איזה כאב ראש פה, וקצת בחילה שם, ולא הולך לי עכשיו. זה עובר את גבול הטעם הטוב. צריך לעבוד וחסל. ובלי פנטזיות, בלי מחשבות "נשגבות" ואינטואיציות נהדרות, הרבה יותר חשוב לתרגם איזה קטע, לחפש מילים במילון. וזה מה שעליי ללמוד, זה הדבר שאצטרך להיאבק למענו עד מוות: לסלק ממוחי בכוח את כל הפנטזיות וההזיות ולטהר את עצמי מבפנים, כדי לפַנות מקום לענייני לימודים, כקטנים כגדולים. בעצם מעולם עוד לא עבדתי כמו שצריך. בנושא הזה קורה לי בדיוק מה שקורה לי במישור המיני. כשמישהו עושה עליי רושם, אני מסוגלת להתהולל ימים ולילות בפנטזיות ארוטיות. אני חושבת שאני פשוט לא מודעת לכמות האנרגיה שזה דורש, ובסופו של דבר, כשאני קושרת קשר של ממש, מצפה לי התפכחות מרה. המציאות אינה תואמת את הדמיון שלי, כיוון שהוא פרוע מדי. כך היה גם בפעם ההיא עם ס'. אני פיתחתי לעצמי מראש תמונה מוגדרת מאוד של הביקור שלי אצלו. כשהלכתי אליו הייתי שרויה במעין קדחת של שמחה, לבשתי בגד התעמלות מתחת לשמלת הצמר שלי. אבל הכול היה אחרת. שוב היה ענייני מאוד ומרוחק, ואני קפאתי מייד. וגם מההתעמלות לא יצא שום דבר. כשעמדתי לפניו בבגד ההתעמלות שלי, היינו שנינו מבוישים, כמו אדם וחווה אחרי שאכלו מהתפוח. הוא סגר את הווילונות ונעל את הדלת ונעלמה החופשיות שבתנועותיו, ואני רציתי לברוח בכל הכוח ולבכות, עד כדי כך זה היה נורא בעיניי. וכשהתגלגלנו על הרצפה נצמדתי אליו, בחושניות ועם זאת ברתיעה מכל מה שקורה, וברגע מסוים גם התנועות שלו לא היו נעימות במיוחד, והכול היה מגעיל כל כך. אילולא באתי מראש עם הפנטזיות שלי, ודאי היה הכול אחרת. פתאום הייתה התנגשות עזה בין עולם הפנטזיות הפרוע שלי ובין המציאות המפוכחת, שהצטמקה בבת אחת והייתה לגבר ביישן ומזיע, שלאחר מעשה תוחב את החולצה המקומטת שלו לתוך המכנסיים.

וכך זה גם בעבודה. קורה שאני עוברת על קטע מסוים ופתאום אני מצליחה לתפוס אותו בבהירות ובחדות, לפתח אותו במחשבה, במחשבות גדולות ומעורפלות, לא נתפסות כמעט, שממלאות אותי פתאום בתחושה עזה של חשיבות. אבל אני יודעת שאם אנסה לכתוב אותן, יצטמק הכול ויהיה ללא כלום, לכן גם אין לי האומץ לכתוב אותן, אני בטוחה שאתאכזב מן החיבור העלוב והתפל שיֵצא מתחת ידיי.

אבל דבר אחד אני רוצה לחקוק על לוח ליבך, קטנטונת. המחשת הרעיונות הגדולים המעורפלים אינה הפתרון. כל חיבור שאת כותבת, ולו גם הקטן והסתמי ביותר, חשוב יותר מזרם הרעיונות הנשגבים שאת מתפלשת בהם. מובן שאת צריכה לשמור על התחושות והאינטואיציה שלך, הן הבאר שאת שואבת ממנה. אבל היזהרי שלא תטבעי בבאר הזאת. הכניסי קצת סדר בעניינים, מעט היגיינה מנטלית לא תזיק. הדמיון שלך, התחושות וכו' הם אוקיינוס גדול, ואת צריכה להיאבק בו ולייבש לך חלקות אדמה קטנות, גם אם יחזרו ויוצפו מדי פעם. האוקיינוס הזה הוא נשגב וראשוני, אבל מה שחשוב הוא חלקות האדמה הקטנות שאת מצליחה לכבוש ממנו. העבודה שאת עומדת לכתוב עכשיו חשובה יותר מהמחשבות הנפלאות על טולסטוי ונפוליאון שעלו במוחך באמצע הלילה. והשיעור שאת נותנת ביום שישי בערב לנערה החרוצה חשוב מכל ההתפלספויות המעורפלות שלך. חקקי את זה עמוק על לוח ליבך. אל תפריזי בערכם של הכוחות העזים שבתוכך, לעיתים הם מעוררים בך תחושה של איזה ייעוד נשגב ושאת עולה על האנשים ה"רגילים" כביכול, שעל חיי הנפש שלהם אינך יודעת למעשה כלום. זה יהיה רכרוכי ומטופש, אם תמשיכי להתענג בכל מעדני הנפש האלה, ועוד ללקק את האצבעות.

התרכזי ביבשה והפסיקי לפרכס באין־אונים באוקיינוס. ועכשיו, למלאכה!

יום רביעי בערב. [...] כאבי הראש המתמשכים שלי: מזוכיזם. שפע הרחמים שלי: מקור הנאה.

רחמים יכולים להיות דבר פורה; הם יכולים גם לשׁחוק אותך. מוטב שתעמוד בשתי הרגליים על הקרקע מאשר תהזה ברגשות נעלים. ההידבקות בהורים, למשל. צריך לראות בהורים בני אדם שיש להם גורל משלהם. השאיפה להאריך את רגעי האקסטזה אינה רצויה. אפשר כמובן להבין אותה: עוברת עליך שעה של חוויות נפשיות או "רוחניות" חזקות מאוד, ואחר כך באה הנפילה, כמובן. אני הייתי נוהגת לכעוס על הנפילות האלה, להרגיש עייפות ולרצות לשוב ולחזור אל רגע ה"התעלות", במקום לפנות לענייני היום. אני קוראת לזה "יוהרה". כל מה שעולה על הנייר חייב להיות מושלם מייד, לא שגרתי. גם לא משוכנעת בכישרון שלי, ההרגשה הזאת עדיין אינה חלק אורגני ממני. ברגעים של כמעט אקסטזה נדמה לי שאני מסוגלת לחולל ניסים, אבל אחר כך אני שוקעת שוב לתהום אינסופית של חוסר ביטחון. זה קורה משום שאני לא מתאמנת יום־יום ובקביעות במה שלפי דעתי הוא הכישרון שלי: הכתיבה.

תיאורטית אני יודעת את זה כבר זמן רב; לפני כמה שנים כתבתי על איזו פיסת נייר: "באותן הפעמים הנדירות שהחסד מופיע, יש להעמיד לרשותו את המיומנות." אבל המשפט הזה היה פרי מחשבה ועדיין לא נהפך לבשר ודם. האומנם התחיל שלב חדש בחיי? לא, סימן השאלה כשלעצמו הוא טעות. שלב חדש התחיל! המערכה כבר בעיצומה. המילה מערכה גם היא לא נכונה ברגע הזה, כרגע הכול בתוכי כל כך טוב והרמוני, אני מרגישה את עצמי בריאה במלוא מובן המילה; אז מוטב לומר: צמיחת המודעות כבר בעיצומה, וכל מה שהיה מוגדר עכשיו בנוסחאות תיאורטיות שכלתניות אכן יגיע אל הלב ויהיה לבשר ודם. ואז אצטרך להיפטר מהשכלתנות המיותרת; כרגע אני עדיין נהנית יותר מדי משלב המעבר, הכול עוד ייהפך למובן מאליו ופשוט יותר, ובסופו של דבר אהיה אולי אי־פעם לאדם בוגר ויהיה בכוחי לעזור לבני תמותה אחרים בקשייהם, ולהגיע לבהירות מה בעזרת עבודתי למען אחרים, כי הרי זה העיקר.

15 במרץ, 10 וחצי בבוקר. [...] אתמול אחר הצהריים קראנו יחד את הרשימות שקיבלתי ממנו קודם לכן. וכשהגענו למילים "די היה באדם אחד הראוי להיקרא 'אדם', שנוכל להאמין באדם ובאנושות," חיבקתי אותו בזרועותיי במחווה ספונטנית. זאת בעיית הדור שלנו. השנאה הגדולה לגרמנים מרעילה את נפשנו שלנו. "שיטבעו כולם; חלאת אדם; להרעיל אותם בגז, זה מה שצריך"; ביטויים כאלה נשמעים בשיחות של יומיום ומעוררים בך לפעמים את ההרגשה שהחיים בזמננו הם בלתי אפשריים. עד שפתאום, לפני כמה שבועות, צצה המחשבה הגואלת, שעלתה וצמחה כעלה דשא צעיר ומהסס בתוך סבך של עשבים שוטים: לו יימצא גרמני הוגן אחד בלבד, הרי הוא שווה שיגנו עליו מפני כנופיות הברברים, ודי בגרמני הוגן אחד שלא נשפוך את שנאתנו על עם שלם.

זה לא אומר שאני מתייחסת בסלחנות לזרמים מסוימים; לא, אני נוקטת עמדה, מתקוממת כשצריך, מנסה לרדת לשורשי הדברים, אבל אין דבר גרוע מהשנאה העיוורת. היא מחלה בנפש השונא. השנאה אינה מטבעי. לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית. פעם הייתי נוהגת לפרש את הקונפליקט שבי כפי שאפרט מייד, אבל הפירוש היה שטחי מדי. בכל פעם שהייתה מתחוללת בתוכי ההתנצחות המתישה בין השנאה ובין הרגשות האחרים, הייתי סבורה שמדובר במאבק בין האינסטינקטים הפרימיטיביים שלי כיהודייה, העומדת מול סכנת השמדה, ובין הרעיונות הרציונליים הסוציאליסטיים שהוקנו לי, ולימדו אותי לא להתייחס לשום עם כאל גוש אחד, אלא כאל רוב חיובי שהולך שולל אחר מיעוט שלילי. כלומר, הייתי סבורה שיש כאן התנגשות בין אינסטינקט פרימיטיבי ובין רציונליות נקנית.

אבל למעשה זה עמוק יותר. הסוציאליזם פותח דלת אחורית לשנאה לכל מה שאינו סוציאליסטי. זאת הכללה גסה מדי, אבל אני יודעת למה אני מתכוונת. בזמן האחרון לקחתי עליי לשמור על ההרמוניה בבית הזה, שיש בו יסודות מנוגדים כל כך: גרמנייה נוצרייה6 מבית איכרים, שהיא בשבילי כמו אם שנייה; סטודנטית יהודייה מאמסטרדם; הסוציאל־דמוקרט הזקן, ברנרד הבורגני, מיושב בדעתו, בעל רגשות טהורים ולא מעט שכל, אבל מוגבל בגלל הזעיר־בורגנות שצמח ממנה; והסטודנט הצעיר לכלכלה, בחור ישר, נוצרי טוב, כולו רוך והבנה, אבל יש בו גם רוח הקרב וההגינות שמגלים הנוצרים כיום. זה היה, ועודנו, עולם בפני עצמו, עולם רדוף, שהפוליטיקה מאיימת עליו מבחוץ ומשבשת את סדריו הפנימיים. אבל אני מאמינה שתפקידי לנסות לשמור על קיומה של הקהילה הקטנה הזאת, כדי להפריך את כל התיאוריות המעושות והמאולצות על גזע, עם וכו'. כדי להוכיח שאי אפשר להכניס את החיים לתבניות מוכנות מראש. אבל זה דורש הרבה מאבקים פנימיים וגורם הרבה צער, ולעיתים פירושו של דבר הסבת כאב זה לזה, כעס, חרטה וכו'. לפעמים אני מתמלאת פתאום שנאה, בגלל משהו שקראתי בעיתון או בגלל ידיעה על מה שקורה סביבנו, ואז אני מסוגלת להתפרץ בפרץ של קללות על הגרמנים. ואני יודעת שאני עושה את זה בכוונה, כדי להכאיב לקתה, כדי לפרוק את השנאה הזאת, ולו גם על האדם היחיד שאני יודעת עליו שהוא אוהב את מולדתו, דבר שהוא טבעי ומתקבל על הדעת; אבל באותו הרגע אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהיא אינה שונאת באותה המידה בדיוק כמוני, כאילו אני רוצה שהשנאה הזאת תאחד אותי עם כל הסובבים אותי. וזאת על אף שאני יודעת שהיא בוחלת במנטליות החדשה כמוני בדיוק, ושהיא סובלת כמוני ממעשי ההפקר של בני עמה. מובן שבתוך תוכה היא קשורה לעם הזה, ואני מבינה את זה, אלא שבאותו הרגע אני לא מסוגלת לקבל את זה, אני מתעקשת שיש להשמיד את העם הזה כולו ולעקור אותו מן השורש. ברגעים כאלה אני מסוגלת לומר בזדוניות: "כולם חלאת אדם," ותוך כדי כך אני מתביישת בעצמי ואני אומללה עד עמקי נשמתי ונסערת ויודעת שזה לא בסדר. ולעומת זאת, נוגע ללב ממש איך ברגעים אחרים אנחנו מעודדים את קתה ואומרים לה: "ודאי שיש עוד גרמנים הגונים, הרי לא כל החיילים אחראים למה שקורה, יש ביניהם בחורים נחמדים מאוד." אבל זאת אינה אלא תיאוריה שכוונתה להמיר ולו מקצת הגועל במילים חביבות. לו חשנו כך באמת, לא היה צורך לומר את זה בהדגשה כזאת, כי אז הייתה ההרגשה הזאת משותפת לכולנו, גם לאיכרה הגרמנייה וגם לסטודנטים היהודים, ואז היינו יכולים לדבר על מזג האוויר היפה ועל מרק הירקות שאכלנו, במקום להתייסר בשיחות פוליטיות שכל מטרתן אינה אלא פריקת השנאה שלנו. שכן חשיבה פוליטית של ממש, ניסיון לראות את התמונה הכללית ולתפוס מה שקורה מאחורי הקלעים – כל אלה כבר אינם באים לידי ביטוי כמעט בשיחות האלה, הכול שטחי מאוד. ולכן קשה ליהנות בימים אלה משיחות עם הזולת, ולכן ס' הוא הנווה במדבר, ולכן חיבקתי אותו כך פתאום, יש לי עוד הרבה לומר על הנושא הזה, אבל עכשיו שוב אני חייבת לחזור לעבודה שלי, וקודם אצא לשאוף קצת אוויר צח.

יום ראשון, שעה 11. [...] עליי לציין שסדר העדיפויות בחיי השתנה מעט. "פעם" הייתי מתחילה את היום בדוסטוייבסקי או הֵגֶל וברגעים של חוסר מעש ואי שקט הייתי גם מתקנת לפעמים גרב, כשממש לא הייתה לי ברירה. עכשיו אני מתחילה, פשוטו כמשמעו, בגרב, ועולה דרך שאר המלאכות החיוניות ומטפסת לאט־לאט אל הפסגה, ושם אני שבה ופוגשת את המשוררים ואנשי הרוח. את צורת הביטוי הפתטית שלי עוד אצטרך להדביר בחירוף נפש, אם רצוני להגיע אי־פעם למשהו; אבל למעשה אני פשוט מתעצלת לחפש את המילים המתאימות.

12 וחצי, אחרי הטיול, שנהפך בינתיים למסורת יפה. ביום שלישי בבוקר, כשעיינתי בלֶרמוֹנטוֹב, כתבתי שראשו של ס' שב ומציץ אליי מאחורי לרמונטוב, שאני רוצה לדבר אל הפנים היקרים האלה וללטף אותם, ומשום כך אני לא מצליחה לעבוד. מאז כבר עבר הרבה זמן. הכול השתנה מעט בינתיים. הראש שלו עדיין איתי כשאני עובדת, אבל הוא כבר לא מסיח את דעתי, הוא נהפך לנוף יקר ומוכר שנמצא ברקע, התווים היטשטשו, אני כבר לא רואה לפניי פנים ברורים, הם נמוגו ונהיו לאווירה, לרוח, או לכל דבר אחר שנרצה. וכאן הגעתי למשהו יסודי. פרח שהיה מוצא חן בעיניי, הייתי רוצה לאמץ אותו אל ליבי או לאכול אותו. כשמדובר בנוף שלם זה קשה יותר, אבל ההרגשה הייתה אותה ההרגשה. אני הייתי חושנית מדי, אפשר לומר אפילו "תאוותנית" מדי. כל מה שהיה יפה בעיניי, היה מעורר בי כמיהה פיזית, הייתי רוצה שיהיה שלי. ומכאן גם הכמיהה המכאיבה, שלעולם אי אפשר להשׂביע אותה, הגעגועים למשהו שנראה לי רחוק מהישג יד, ואני קראתי לו דחף היצירה. אני מאמינה שהרגשות העזים האלה הם שגרמו לי לחשוב שייעודי בחיים הוא ליצור יצירות אמנות. כל זה השתנה פתאום, גם אם איני יודעת איזה תהליך נפשי גרם לשינוי. זה הסתבר לי הבוקר, כשנזכרתי בטיול הקצר מסביב למועדון ההחלקה לפני כמה ימים. זה היה לפנות ערב, באזור הדמדומים: גוונים רכים בשמיים, צלליות מסתוריות של בתים, עצים חיים וצמרותיהם השקופות, בקיצור: קסם. ואני יודעת בדיוק איך הייתי מגיבה "פעם". כל היופי הזה היה מכאיב לליבי. הייתי סובלת מרוב יופי ולא יודעת מה לעשות בו. ואז הייתי מרגישה צורך גדול לכתוב, בעיקר שירה, אלא שהמילים היו ממאנות לבוא. ואז הייתי מרגישה את עצמי אומללה. לאמיתו של דבר הייתי מתהוללת בנוף הזה עד לאפיסת כוחות. זה היה עולה לי בכמויות גדולות ועצומות של אנרגיה. היום אני נוטה לראות בזה מין אוננות.

אבל בערב ההוא, לפני כמה ימים, הגבתי אחרת. שמחתי על כך שלמרות הכול עולמו של אלוהים הוא עולם יפה. ההנאה שלי מנוף הדמדומים המסתורי והשקט הייתה לא פחות עזה, אבל היה בה משהו ענייני. לא רציתי שהנוף יהיה שלי. הלכתי הביתה בכוחות מחודשים ושבתי לעבודה. והנוף נשאר איתי, ברקע, עטף את נשמתי, אם לומר את זה במילים יפות, אבל הוא כבר לא הפריע לי, כלומר: כבר לא "אוננתי" בו.

וזה מה שקורה לי עכשיו עם ס', או בעצם עם כולם. באחר הצהריים ההוא, ברגע המשבר, כשישבתי והבטתי בו כקפואה, כאחוזת עווית, ולא יכולתי להוציא מילה מפי, כנראה גם אז הרגשתי אותה ה"תאוותנות". באותו היום הוא סיפר לי כמה דברים על חייו הפרטיים. על גרושתו, שהוא עדיין מתכתב איתה, על החברה שלו בלונדון, שהוא רוצה להתחתן איתה, אבל עכשיו היא בלונדון "בודדה וסובלת", על חברה שלו לשעבר, זמרת יפהפייה, שגם היא מתכתבת איתו, אחר כך שוב נאבקנו ואני הייתי נתונה כולי להשפעת גופו הגדול, המושך.

וכשישבתי שוב מולו ונאלמתי דום, יכול להיות שהרגשתי בדיוק מה שאני מרגישה כשאני מטיילת בנוף מרשים. רציתי אותו. רציתי שיהיה שלי. וזאת למרות שבעצם לא השתוקקתי אליו בתור גבר, הוא לא משך אותי משיכה מינית – גם אם המתח המיני ישנו תמיד ברקע – אבל הוא נגע בעומקי ישותי, וזה חשוב יותר. רציתי אפוא להחזיק בו בדרך זו או אחרת, ושנאתי את כל הנשים שסיפר עליהן, או שקינאתי בהן, ואולי גם אמרתי בליבי, אם כי לא במודע: מה נשאר עכשיו בשבילי? והרגשתי שלמעשה אין לי שליטה עליו. כל אלה הם רגשות אנושיים נדושים, לא נעלים. אבל רק עכשיו אני מתחילה להיות ערה לזה. ברגע ההוא הייתי אומללה מאוד ובודדה – מה שמובן לי מאוד עכשיו – ושוב לא רציתי אלא להסתלק משם וללכת לכתוב. אני חושבת שגם את ה"לכתוב" הזה אני מבינה עכשיו. זה ביטוי של בעלות, כך אני מקרבת את הדברים אליי, במילים ובתמונות, ובכל זאת מצליחה להחזיק בהם. ונדמה לי שזאת הייתה עד עכשיו תמצית דחף הכתיבה שלי: הרצון להסתלק בשקט ולהתרחק מכולם, לשאת עימי את כל האוצרות שאספתי ולהעלות אותם על הכתב, כך שיהיו שלי ושאוכל ליהנות מהם. והתאוותנות הזאת – זאת הדרך הטובה ביותר לבטא את זה – נשרה ממני פתאום. אלף כבלים מעיקים נשברו ואני נושמת לרווחה ומרגישה שאני חזקה ומביטה סביבי בעיניים מאירות. ועכשיו שאינני רוצה את הבעלות הזאת ואני חופשייה, עכשיו הכול שלי, עכשיו אין סוף לעושר הפנימי.

ס' הוא עכשיו כולו שלי, אפילו אם ייסע מחר לסין. אני חשה שהוא אופף אותי ואני חיה בתוך המרחב שלו; אם אראה אותו ביום רביעי, מה טוב, אבל אני לא יושבת וסופרת את הימים בכפייתיות כמו בשבוע שעבר. ואני כבר לא שואלת את הַאן7 מאה פעמים ביום: "אתה עוד אוהב אותי?", "אתה עדיין חושב שאני נורא נחמדה?" ו"נכון שאני הכי נחמדה בעולם?" גם זה אותו הסוג של התרפקות פיזית על דברים שאינם פיזיים. ועכשיו אני חיה ונושמת ב"נשמה שלי", אם יורשה לי להשתמש במילה הפסולה הזאת.

ועכשיו אני מבינה את מה שאמר לי ס' אחרי הביקור הראשון שלי אצלו. "מה שנמצא פה" (והוא הצביע על ראשו), "צריך לעבור לכאן" (והוא הצביע על ליבו). אז לא היה לי ברור איך דבר כזה קורה, אבל זה קרה, ועדיין איני יודעת איך. את כל מה שהיה בי הניח הוא במקום הנכון. כמו פסיפס: כל החלקים היו מעורבבים ומבולבלים והוא צירף אותם לתמונה שלמה ומשמעותית. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, אבל זה עסקו שלו, זה המקצוע שלו, ולא לשווא אומרים עליו שהוא "אישיות מאגית".

יום רביעי. [...] אני מגלה בי את הצורך במוזיקה. מסתבר שאני לא לא־מוזיקלית, כשאני שומעת מוזיקה היא מרתקת אותי, אבל מעולם לא הייתה לי הסבלנות לשבת ולהקשיב, תשומת ליבי הייתה נתונה תמיד לספרות ולתיאטרון, כלומר לתחומים שאני יכולה להסתפק בהם בחשיבה העצמית שלי; עכשיו, בשלב הזה בחיי, המוזיקה מתחילה לדרוש את שלה, כלומר שוב אני מסוגלת לחוות דברים ולשכוח את עצמי. אני נמשכת בעיקר למוזיקה הקלאסית הצלולה והשלווה, לא למוזיקה המודרנית המקוטעת.

9 בערב. אלוהים, עזור לי ותן לי כוח, כי המאבק יהיה קשה. פיו וגופו היו קרובים כל כך אליי היום אחר הצהריים, שאני לא יכולה לשכוח אותם. ואני לא רוצה שיהיו לי יחסים איתו. אלא שכנראה אין מנוס. אבל אני לא רוצה. אשתו לעתיד נמצאת בלונדון, היא בודדה ומחכה לו. וגם הקשרים שלי עצמי יקרים לי מאוד. עכשיו שאני נעשית יותר ויותר מיושבת, מתברר לי שלמעשה אני אדם רציני למדי, שאינו מסוגל להקל ראש באהבה. מה שאני רוצה זה גבר לכל החיים, ושיחד נבנה משהו. האמת היא, שכל ההרפתקאות והיחסים הארעיים עשו אותי לאדם אומלל וקרוע. אלא שמעולם לא היו לי די כוח ומודעות להתקומם נגדם, הסקרנות הייתה גדולה יותר תמיד. אבל עכשיו כשהכוחות בי מתארגנים, הם מתחילים להיאבק גם בתאוַות ההרפתקאות ובסקרנות הארוטית שלי, שאינה מסתפקת במועט. בעצם כל זה אינו אלא משחק, ואין צורך לקיים יחסים עם מישהו כדי להרגיש אינטואיטיבית איך הוא בנוי. אבל אלוהים שבשמיים, הפעם זה קשה כל כך. היום אחר הצהריים הפה שלו היה מוכר כל כך ויקר וקרוב, שלא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת ללטף אותו בשפתיי. וההיאבקות, שהתחילה בצורה עניינית, הסתיימה בהיותנו חבוקים זה בזרועותיו של זה. הוא לא נשק לי, אבל הוא נשך אותי בכוח בלחיי. דבר אחד לא אוכל לשכוח: את הרגע שחזר לעשתונותיו ושאל בביישנות מכאיבה כמעט ובחשש: "והפה שלי? הוא לא דוחה אותך?" זאת, כן, נקודת התורפה שלו. הוא נאבק בחושניות של עצמו, והמאבק ממוקם בפה עב השפתיים והאקספרסיבי להפליא. והוא פוחד שירתיע אחרים בפה הזה. איש נוגע ללב. אבל השלווה שלי התערערה. אחר כך הוסיף ואמר: "אבל הפה צריך להיות קטן יותר," והוא הצביע על החלק הימני של השפה התחתונה שלו, שמשתרבב מזווית הפה באופן מוזר ומתעקל עיקול קהה, מין פיסת שפה עקורה, לא שייכת. "ראית פעם דבר עקשן כזה? אין הרבה כאלה." את המילים המדויקות איני זוכרת. ושוב ליטפתי בשפתיי את פיסת השפה העקשנית שלו. לא נשיקה של ממש. גם עדיין אין בי תשוקה של ממש, אבל הוא יקר לי לאין ערוך. לא הייתי רוצה להעכיר ביחסי מין את הרגשות החמים שאני חשה אליו כאדם.

יום שישי, 21 במרץ, 8 וחצי בבוקר. האמת היא שאני לא רוצה לכתוב עכשיו שום דבר, אני מלאה כל כך אור וקלילות, שכל מילה נראית לעומתם כבדה כעופרת. אבל העליזות הפנימית הזאת באה רק אחרי שהצלחתי להשתלט על לב חסר מנוחה והולם בפראות. לאחר שרחצתי את כל גופי במים קרים כקרח, נשכבתי על הרצפה בחדר האמבטיה עד שנרגעתי לגמרי. נעשיתי מה שקוראים "שוחרת קרב" ובמידה מסוימת אני מפיקה התרגשות והנאה ספורטיבית מה"קרב". [...]

גם על תחושת הבהלה העמומה שבי אני צריכה להתגבר. החיים אמנם קשים, כל רגע הוא מאבק (נו טוב, אל תגזימי, יקירתי!) אבל זה מאבק רצוי. בעבר הייתי נוהגת להתרכז בתוהו ובוהו של העתיד, כי לא רציתי לחיות את ההווה. רציתי לקבל הכול במתנה, כמו ילד מפונק. לפעמים הייתי יודעת בוודאות, גם אם לא מוגדרת, שאני עתידה "להיות מישהי", שאני מסוגלת לעשות דברים "נהדרים", ופעמים אחרות היה חוזר הפחד הפרוע ש"למרות הכול סופי יהיה רע". אני מתחילה להבין את הסיבה. עד עכשיו סירבתי למלא את המשימות העומדות על הפרק, סירבתי לטפס מדרגה אחר מדרגה אל עבר אותו עתיד. ועכשיו, עכשיו שכל רגע מלא עד גדותיו בחיים וחוויות ומאבק וניצחון ונפילה, ולאחריה שוב מאבק ולעיתים מנוחה, עכשיו אני לא חושבת עוד על העתיד ההוא, כלומר: לא אכפת לי אם אגיע לאותו משהו נפלא או לא, כיוון שאני בטוחה שיהיה מה שיהיה, כל זה יוליך לבסוף למשהו. בעבר הייתי חיה תמיד בשלב הכנה, הייתה לי ההרגשה שכל מה שאני עושה בין כך ובין כך אינו הדבר ה"אמיתי", אלא הכנה למשהו אחר, למשהו "נשגב", משהו אמיתי. אבל מכל זה התנערתי לחלוטין. אני חיה עכשיו, היום, ברגע הזה, במלוא מובן המילה, והחיים שווים שיחיו אותם, ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת: חבל מאוד, אבל מה שהיה, היה טוב. את הדברים האלה כבר אמרתי בעבר בתיאוריה. אני זוכרת, למשל, ערב קיץ אחד, כשישבתי בו עם פְרַאנס על הרחבה לפני "קפה רֵיינדֶרס". אבל אז אמרתי במין תחושה של לאות, משהו כמו: ובכן, אני לא אתרגש יותר מדי אם הכול ייגמר מחר, הרי הכול צפוי וידוע. אנחנו כבר מכירים את החיים האלה, כבר חווינו הכול, ולו בעיני רוחנו, אנחנו כבר לא נאחזים בחיים בציפורנינו. נדמה לי שזאת הייתה פחות או יותר רוח הדברים. אז היינו זקנים, נבונים ועייפים מאוד. אבל עכשיו זה שונה. ועכשיו, למלאכה.

יום שבת, 8 בערב. [...] אני צריכה לשמור על קשר עם המחברת הזאת, כלומר: עם עצמי, וָלא אתחיל להידרדר. עדיין יש סכנה שאלך לאיבוד, אני מרגישה את זה כרגע, אבל יכול להיות שההרגשה הזאת נובעת מעייפות.

יום ראשון 23 במרץ, שעה 4. שוב השתבש הכול. אני רוצה משהו ולא יודעת מה. שוב אני מרגישה אבודה וחסרת שקט ורדופה. והראש שוב עומד להתפוצץ. אני נזכרת במעין קנאה בשני ימי ראשון האחרונים: הימים היו פרושים לפניי כמישורים רחבי ידיים, ואני יכולתי לעבור אותם בנחת, לקראת עתיד פתוח חסר גבולות. ועכשיו אני שוב תקועה בתוך הסבך.

זה התחיל כבר אתמול בערב; אי השקט התחיל לעלות בי ולמלא אותי, כמו אדים העולים מתוך בִּיצה. רציתי לקרוא קצת פילוסופיה, אבל לא, אולי בכל זאת אקרא את המאמר על "מלחמה ושלום", בעצם לא, אלפרד אדלר מתאים יותר למצב הרוח שלי. אחרי כל זה הגעתי לסיפור האהבה ההינדי. אבל בסופו של דבר הבנתי שאני פשוט נאבקת בעייפות טבעית, וברוב תבונתי נכנעתי לה. והבוקר היה נדמה לי בהתחלה שהכול בסדר. אבל כשרכבתי על האופניים בשדרות אפּוֹלו, שוב הרגשתי נבוכה, לא מרוצה, חשתי את החלל הריק שמאחורי הדברים את הריקנות שבחיים, החיטוט העצמי האינסופי, שאין בו כיוון וטעם. וכרגע אני שרויה בתוך הביצה. וגם המחשבה ש"לא נורא, גם זה יעבור" אינה מרגיעה אותי הפעם.

יום שני, 9 וחצי בבוקר. סתם כך הערת ביניים, תוך כדי עבודה. [...] מוזר, אבל איכשהו הוא עדיין זר לי. לפעמים, כשהוא מחליק בידו הגדולה והחמימה על פניי, או כשהוא נוגע בחטף בקצות אצבעותיו בריסי עיניי, מחווה שאין דומה לה, יש שלאחר מעשה אני מתקוממת: מי אמר שמותר לך לעשות את זה, מי הרשה לך לגעת בגופי? נדמה לי שאני גם יודעת מה הסיבה לכך. ההיאבקות הראשונה הייתה נעימה, ספורטיבית, ולמרות שלא ציפיתי לה, השתלבתי בה מייד וחשבתי לעצמי: זה ודאי חלק מהטיפול. ואמנם, כשסיימנו הוא קבע בקור רוח: "הגוף והנפש אחד הם." מובן שלי הייתה חוויה ארוטית, אבל הוא היה כל כך ענייני, עד שמייד התאוששתי. וכשחזרנו אחר כך וישבנו זה מול זה, אמר: אני מקווה שזה לא מגרה אותך, הרי אני נוגע בך בכל הגוף. ולשם המחשה נגע בחזי, בזרועותיי ובכתפיי. האמת היא שבאותו הרגע חשבתי לעצמי: שמע, חבר, מי כמוך יודע עד כמה קל לגרות אותי, הרי אתה בעצמך אמרת לי את זה. אבל מילא, יפה מצידך שאתה מדבר איתי על זה בגילוי לב, אני אתגבר. הוא גם הזהיר אותי שלא אתאהב בו, ואמר שהוא אומר את זה תמיד בהתחלה. בקיצור, זה נשמע הגיוני מאוד, אלא שלי הייתה הרגשה לא נעימה קצת.

ההתגוששות השנייה כבר הייתה שונה לגמרי. בפעם השנייה נחשף גם אצלו הצד הארוטי. וכששכב עליי ברגע מסוים ונאנק, רק לשנייה, ופרכס פרכוסים מן העתיקים ביותר בעולם, עלו במוחי מחשבות מרושעות, כמו אדים רעילים העולים מתוך ביצה, משהו כמו: אֵילו שיטות טיפול נחמדות יש לך, אתה נהנה מזה וגם מקבל על זה כסף, גם אם לא הרבה.

אבל הדרך שבה שלח אליי ידיים בזמן ההתגששות, ונשך באוזני וחפן את פניי בכף ידו הגדולה, כל זה שיגע אותי לגמרי, ואני הרגשתי שמאחורי כל המחוות האלה עומד מאהב מנוסה ומרתק. עם זאת אמרתי בליבי: כמה מרושע מצידו לנצל לרעה את המצב הזה. אבל הרתיעה הלכה ונמוגה ולאחר מעשה הייתה בינינו תחושה של קִרבה וקשר אישי, שלא נשנו עוד מאז. בזמן ששכבנו שנינו על הרצפה, הוא אמר: "אני לא רוצה לקיים איתך יחסים." ועוד אמר: "אומר לך בכנות, את מאוד מוצאת חן בעיניי." והוסיף ואמר משהו על דמיון במזג. ומעט אחר כך אמר לי: "ועכשיו תני לי נשיקת ידידות קטנה," אבל אני עוד לא הייתי בשלה לכך והסבתי את ראשי בביישנות. ולאחר מעשה, כשלרגע היה שוב הוא עצמו, והניח לעצמו להיות גלוי, אמר, כאילו בינו לבינו: "את יודעת, בעצם הכול הגיוני כל כך. אני הייתי נער חולמני מאוד." ואז סיפר לי מעט על חייו. הוא סיפר ואני הקשבתי, בהתמכרות מלאה, ומדי פעם חפן את פניי ביד רכה להפליא. ואני חזרתי הביתה מלאה כולי רגשות סותרים: התקוממות נגד האיש הזה, שהיה בעיניי מרושע, ומצד שני תחושת רוך והמון חום וידידות, ועם כל זה גם שפע של דמיונות ארוטיים שעוררו בי תנועות ידיו המתוחכמות. ימים שלמים לאחר מכן לא חשבתי אלא עליו; בעצם אי אפשר לקרוא לזה חשיבה, נכון יותר לומר שזאת הייתה חוויה פיזית. גופו הגדול והגמיש איים עליי מכל הכיוונים, הוא היה מעליי, מתחתיי, מסביבי, הוא איים למחוץ אותי, לא יכולתי עוד לעבוד ואמרתי לעצמי בחרדה: אלוהים, לְמה הכנסתי את עצמי? הלכתי אליו לטיפול פסיכולוגי, כדי להבהיר כל מיני דברים בתוכי, ולְמה הגעתי? זה הרי גרוע מכל מה שעבר עליי אי־פעם. חייתי בציפייה לביקור הבא אצלו, ובמוחי דמיונות ארוטיים מסוימים מאוד על מה שיקרה; וזה היה הביקור הידוע לשמצה, כשלבשתי מכנסי התעמלות מתחת לשמלת הצמר וההתנגשות האדירה שהייתה בין הדמיונות הפרועים שלי ובין המציאות הצוננת שלו. לאחר מעשה אני מבינה מה קרה. הוא החליף בינתיים כוח וצינן את רוחו במודע; גם הוא נאלץ להיאבק עם עצמו. ושאל: "חשבת עליי השבוע?" אני אמרתי משהו סתמי והשפלתי את ראשי, והוא אמר בגלוי: "אומר לך בכנות, בימים הראשונים של השבוע חשבתי עלייך הרבה מאוד." ואחר כך שוב התגוששנו, אבל על זה כבר כתבתי הרבה, ההתגוששות הייתה מגעילה ואיתה בא המשבר. עד היום הוא אינו יודע מדוע הייתי נוקשה כל כך ומוזרה, והוא מייחס את זה להשפעתו הארוטית עליי. אבל המאבק הפנימי שלו עצמו יצא אז גם הוא לאור. הוא אמר: "את מהווה אתגר בשבילי," וסיפר שלמרות המזג החם שלו כבר שנתיים הוא נאמן לחברתו. אבל להיות "אתגר" זה משהו ניטרלי כל כך וקר; אני רציתי להיות "אני" בשבילו, הייתי הילדה המפונקת, התעקשתי שיהיה שלי, וגם אם בתוך תוכי נרתעתי ממנו, הרי בדמיונותיי החלטתי שהוא יהיה הגבר שלי, שאני רוצה לראות בו את המאהב שלי, וזהו זה. באותו הזמן עוד לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל על כך כבר כתבתי.

ועכשיו אני מרגישה שאני שוות כוח לו, שהמאבק שלי שקול כנגד המאבק שלו, שגם בתוכי מתחולל מאבק קשה בין הרגשות הלא טהורים ובין הרגשות הנאצלים יותר.

אבל לאחר שחשף פתאום ובאופן לא צפוי את הגבר שבו, ובלי שהתבקש הסיר מעליו את מסכת ה"פסיכולוג" והיה לבן אדם, לאחר כל זה איבד משהו מסמכותו. הוא העשיר אותי, אבל גם גרם לי הלם קטן, פצע שעדיין לא נרפא לגמרי, ושבגללו עדיין אני רואה בו אדם זר: מי אתה בעצם, ומי אמר שמותר לך להתערב בחיי? לרִילְקֶה יש שיר נפלא שמתאר את הלך הרוח הזה, אני מקווה שאצליח למצוא אותו.

אחרי חיפוש מה הצלחתי למצוא את השיר של רילקה. אברשה קרא לי אותו לפני שנים, בערב קיץ אחד, כשטיילנו מחוץ לעיר, ומסיבה כלשהי סבר אז שהוא מתאים לי; כנראה משום שלמרות הקִרבה בינינו, הוא נשאר תמיד זר לי. האמביוולנטיות הזאת שבי מתחילה להיות ברורה לי, וגם זאת בזכות החיכוך שלי עם ס' והעובדה שאני מתמודדת איתו. מדובר בשתי השורות האחרונות:

"ואז, מוזר, שמעתי זר אומר:

אני איתך."

יום שלישי 25 במרץ, 9 בערב. [...] ומשום שאני עצמי עוד צעירה כל כך ונחושה בדעתי שלא להיכנע, וגם בגלל ההרגשה שאני מסוגלת לעזור למלא חללים שנוצרו, והתחושה שיש בי הכוח לכך, לא עולה בדעתי כמעט עד כמה נעשינו אנחנו הצעירים מרוששים, ועד כמה אנו בודדים. או שמא גם זה סוג של סימום? בּוֹנגֶר8 מת, טֶר בּרַאק, די־פֶּרוֹן, מַארסמָן, פּוֹס, וַן־דֶר־בֶּרְך9 ורבים אחרים במחנה ריכוז וכו'. גם את בּוֹנגֶר לא אוכל לשכוח. (מוזר, כל זה חוזר ועולה בי פתאום בגלל מות וַן־וַיְיק.) שעות אחדות לפני כניעת הולנד. ופתאום עלתה דמותו של בּוֹנגֶר, כבדה, מסורבלת ומוכרת כל כך, עוברת לאיטה על פני מועדון ההחלקה, במשקפיים כחולים, והראש הכבד, המיוחד, נוטה הצידה, פונה אל עבר ענני העשן הבאים אל העיר מנמל הנפט שהועלה באש. את התמונה הזאת, את הדמות המסורבלת והראש המצודד אל ענני העשן במרחקים, לא אשכח לעולם. בפרץ רגשות ספונטני רצתי החוצה, בלי מעיל, השגתי אותו ואמרתי: "שלום פרופסור בּוֹנגֶר, חשבתי עליך הרבה בימים האחרונים, הרשה לי ללוות אותך מעט." והוא הביט בי במצודד מבעד למשקפיים הכחולים שלו ולא היה לו מושג מי אני, על אף שתי הבחינות ושנה שלמה של הרצאות, אבל באותם הימים אנשים חשו קרובים כל כך זה לזה, שאני המשכתי ללכת לצידו כידידה. השיחה אינה זכורה לי מילולית. בדיוק באותו היום אחר הצהריים היינו עדים לבולמוס הבריחה לאנגליה ואני שאלתי: "אתה חושב שיש טעם לברוח?" והוא אמר: "הנוער צריך להישאר כאן." ואני: "אתה מאמין שהדמוקרטיה תנצח?" והוא: "היא תנצח ללא ספק, אבל זה יעלה לנו במחיר של כמה דורות." והוא, בונגר חסר הפשרות, היה חסר אונים כילד, תינוק כמעט, ופתאום הרגשתי צורך עז לחבק אותו בזרועי ולהוליך אותו כמו שמוליכים ילד שמולידים, וכך, כשזרועי חובקת אותו, עברנו על פני מועדון ההחלקה. הוא נראה לי אדם שבור וטוב לב מעצם ברייתו. כל הלהט והחריפות נמוגות. ליבי עולה על גדותיו כשאני נזכרת בדמותו אז, לעומת דמותו האחרת, הרודן של האוניברסיטה. ובכיכר יאן וִילֶם־בְּרָאוּאֶרס נפרדתי ממנו, נעמדתי מולו, נטלתי את ידו בשתי ידיי והוא הרכין את ראשו הכבד בחביבות והביט בי מבעד לזגוגיות הכחולות, שהסתירו את עיניו, ואמר בנימה חגיגית קומית: "היה נעים מאוד!"

וכשנכנסתי למחרת בערב לביתו של בֶּקֶר, הדבר הראשון ששמעתי היה: בונגר מת! אמרתי: זה לא יכול להיות, אתמול בשבע בערב דיברתי איתו. ובקר ענה: "אז את אחת מהאחרונים שדיברו איתו." בשעה 8 הוא ירה כדור בראשו.

ואחד המשפטים האחרונים שלו היה, אם כן, מופנה לסטודנטית זרה, שהביטה בו בחביבות מבעד למשקפיים כחולים: "היה נעים מאוד!"

ובונגר אינו היחיד. עולם שלם הולך ונהרס. ועם זאת העולם ממשיך לנהוג כמנהגו ובינתיים אני ממשיכה איתו, מלאת אמון ורצון טוב. אבל אנחנו, הנשארים, נותרים חסרי כול; אלא שמרוב עושר פנימי, החוסר כול הזה עדיין אינו חודר ממש להכרתי. ובכל זאת יש לשמור על קשר עם עולם המציאות העכשווי ולנסות לקבוע את מקומנו בתוכו. אסור לחיות אך ורק לפי ערכים נצחיים, הדרך הזאת עלולה להסתיים במדיניות של בת יענה. לחיות במלוא מובן המילה, כלפי חוץ וכלפי פנים, לא להקריב את המציאות החיצונית על מזבח חיי הנפש, וגם לא להפך – הרי לפניי משימה נאה. ועכשיו אני הולכת לקרוא עוד סיפור מטופש בלִיבֶּלֶה10, ואחר כך למיטה. ומחר שוב צריך לעבוד, לתת את הדעת למדע, למשק הבית ולעצמי, אסור להזניח שום דבר, ועם זאת גם אסור לנו להתייחס אל עצמנו ברצינות רבה מדי. ועכשיו לילה טוב.

יום שישי 8 במאי, 3 אחר הצהריים, במיטה. הגיע הזמן ששוב אתחיל לעבוד על עצמי, אין ברירה. במשך כחודשיים לא הייתי זקוקה למחברת הזאת, החיים שבי היו בהירים כל כך וצלולים, כל כך מלאי עוצמה, הקשר עם העולם החיצוני והפנימי, העשרת החיים, הרחבת האישיות; הקשר עם הסטודנטים בליידן: וִיל, אֶמֶה, יַאן; הלימודים; התנ"ך, גוסטב יונג ושוב ס' ותמיד ס'.

אבל עכשיו שוב עמידה על המקום, אי שקט לא ברור; בעצם זה בכלל לא אי שקט, אני מדוכאת מדי לזה. אולי אין זאת אלא העייפות הגופנית שכולם סובלים ממנה כל כך באביב הקריר הזה, אולי רק בגלל זה אני לא מוצאת בתוכי הד לדברים שמסביבי.

אבל אני הרי יודעת שהגורם לכל זה הוא היחסים המוזרים והמוצנעים שלי עם ס' ומוטב שאיזהר בכל צעד שאני עושה.

שעה 8 בערב. האדם מחפש לו תמיד את הנוסחה הגואלת, את המחשבה שתכניס סדר בדברים. זה עתה רכבתי לי להנאתי על האופניים בקור, ופתאום עלה בדעתי: אולי אני סתם מסבכת את הכול כי אני לא רוצה לראות את העובדות כמות שהן. למעשה העובדות הן אלה: אני לא מאוהבת בו בכלל ואני גם לא אוהבת אותו. הוא מרתק אותי ולעיתים אפילו מקסים אותי כאדם ואני לומדת ממנו המון. מאז שאני מכירה אותו, התחיל אצלי תהליך של התבגרות שלא הייתי יכולה אפילו לחלום עליו בגיל הזה. וזה בעצם הכול. אלא שכאן באה הארוטיקה הארורה ששופעת ממנו, וגם ממני. בגללה אנחנו נמשכים זה לזה משיכה פיזית שאי אפשר להתעלם ממנה. למרות ששנינו איננו רוצים בכך, כפי שכבר אמרנו זה לזה במפורש. אבל הנה, למשל, באותו יום ראשון בערב, נדמה לי שהיה אז 21 באפריל; בפעם הראשונה ביליתי אצלו ערב שלם. דיברנו, כלומר הוא דיבר, על התנ"ך, אחר כך קרא לפניי משהו משל תומאס אָה קֶמפּיס, כשאני יושבת על ברכיו. עד כאן הכול נראה בסדר, בלי ארוטיקה כמעט, אבל עם המון חום וידידות. פתאום היה גופו מעליי והוא החזיק אותי זמן רב בזרועותיו, ורק אז ירדה עליי הרגשת עוגמה ובדידות, הוא נשק לירכיי הלבנות ותחושת הבדידות שלי הלכה וגברה. הוא אמר: "זה היה יפה," ואני הלכתי הביתה בלב כבד כעופרת, עצובה ובודדה. האם הסיבה לכך אינה אלא זאת, שאני לא מסוגלת להתמכר כל כולי לקשר הגופני שבינינו? הרי איני אוהבת אותו, ואני יודעת שהאידיאל שלו הוא להיות נאמן לאישה אחת ויחידה, והאישה הזאת נמצאת במקרה בלונדון. אבל העיקר הוא הרעיון. לו הייתי אישה בעלת ערך של ממש ושיעור קומה, הייתי חדלה מכל מגע גופני איתו; לאמיתו של דבר אני רק נעשית אומללה מזה. אבל אני עוד לא מסוגלת לוותר על האפשרויות שילכו לאיבוד בגלל זה. ואני מאמינה שאני פוחדת לפגוע בכבוד הגברי שוודאי קיים אצלו. אבל אם אצליח, יש להניח שהידידות בינינו תהיה במישור גבוה הרבה יותר, ובסופו של דבר הוא יהיה אסיר תודה לי על שעזרתי לו לממש את נאמנותו לאישה האחת. אבל אני אינני אלא יצור קטן וחמדני. מדי פעם אני רוצה שוב להיות בזרועותיו, אבל כשזה קורה אני מרגישה שוב אומללה. יש בזה ודאי גם גאוותנות ילדותית. משהו מעין: כל הנשים והנערות מטורפות עליו, ודווקא אני, שמכירה אותו פחות זמן מכולן, אני היחידה הקרובה אליו כל כך. אם באמת קיימת בי תחושה כזאת, הרי זה פשוט מבחיל. ובעצם יש סכנה רבה שאהרוס את הידידות בגלל הארוטיקה. [...]

יום ראשון 8 ביוני, 9 וחצי בבוקר. אני חושבת שאעשה את הדברים הבאים: בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית": להקשיב למה שקורה בתוכי, ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת. ובעצם, למה לא? חצי שעה בתוך עצמי. לא די להניע כל בוקר, בחדר האמבטיה, את הזרועות והרגליים ושאר השרירים. האדם מורכב מגוף ונפש; חצי שעה של התעמלות וחצי שעה של מדיטציה יכולות להוות בסיס איתן לריכוז לכל היום.

אבל זה לא כל כך פשוט, מין "שעת דממה" כזאת. צריך ללמוד איך עושים את זה. קודם כול צריך להתנקות מכל הפסולת והזוטות של היומיום. הרי ראשי הקטן חדור תמיד אי שקט שאין לו הצדקה. יש בו אמנם גם רגשות ומחשבות שמשחררים את הנפש ומרחיבים את הדעת, אבל הם מעורבים תמיד בפסולת, וזאת תהא מטרת המדיטציה: שתוכי יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכר לסבך השיחים הבוגדני, המסתיר את הנוף. כלומר, שייכנס בי משהו מן ה"אלוהים", אותו משהו שקיים ב"תשיעית" של בטהובן. וגם משהו מן ה"אהבה", לא האהבה שהיא דבר מותרות, שאתה מתהולל בה לשעה קלה ומתפעל מרגשותיך הנשגבים, אלא האהבה שאפשר ליישם אותה בחיי היומיום.

אני יכולה כמובן לקרוא כל בוקר בתנ"ך, אבל אני לא מאמינה שאני בשלה לזה; עדיין חסר בי השקט הפנימי הדרוש לכך ואני עדיין מחטטת יותר מדי ומחפשת את המשמעויות שבספר הזה, ולא מצליחה להתעמק בו ממש.

אני חושבת שבמקום זה אקרא כל בוקר קטע מ"גן הפילוסופיה". אני יכולה כמובן גם להסתפק בכתיבת כמה מילים בשורות הכחולות האלה, בהתרכזות במחשבה אחת ויחידה, גם אם לא מדובר במחשבות חשובות. בעבר לא היית מסוגלת לכתוב כלום, מתוך יומרנות. הכול היה חייב להיות נפלא, מושלם, ואת לא היית מעיזה להרשות לעצמך לכתוב סתם כך משהו, למרות שהיית מתפוצצת לפעמים מרוב כמיהה לכך.

הייתי רוצה לבקש ממך שלא תסתכלי כל כך הרבה בראי, פתיה שכמוך. זה בטח דבר נורא, להיות יפה. החיצוניות המסנוורת שולטת בך ולא נותנת לך הזדמנות להביט פנימה. גם אחרים מגיבים רק על החיצוניות היפה, וכל מה שבתוכך עלול להצטמק ולנבול. בַּזמן שאני מקדישה לעמידה מול הראי, כשאני נתפסת לפעמים להבעה מצחיקה או מרתקת או מעניינת בפנים הלא־יפים־במיוחד שלי, בזמן הזה הייתי יכולה לעשות שימוש טוב יותר. נורא מרגיזה אותי הבהייה הזאת בעצמי. מדי פעם קורה שאני נראית יפה בעיני עצמי, אבל זה גם בזכות התאורה העמומה שבחדר האמבטיה. ברגעים כאלה אני לא מצליחה לנתק את עצמי מדמותי שבראי, ואז אני עושה לעצמי כל מיני פרצופים, מציגה את הראש בכל מיני תנוחות מול עיניי המתמוגגות, ובדרך כלל מדמיינת לי שאני נמצאת באולם גדול, יושבת מאחורי שולחן ופניי אל הקהל, וכולם מביטים בי ומתפעלים מיופיי.

את אמנם טוענת תמיד שאת רוצה לשכוח את עצמך, אבל כל זמן שאת מתמכרת להבלים ולהזיות האלה, את עדיין רחוקה מאוד מהשִכחה העצמית.

גם כשאני לומדת עולה בי פתאום הצורך לראות את פניי, ואז אני מסירה את המשקפיים ומביטה בעדשות. יש בזה משהו כפייתי. זה מאוד מטריד אותי, כיוון שאני תופסת עד כמה אני מכשילה את עצמי. ואין טעם שאכריח את עצמי באופן מלאכותי לא להתענג מדמותי שבמראה. אני צריכה להגיע לכך שאחוש אדישות אמיתית כלפי המראה החיצוני שלי, שלא יהיה אכפת לי איך אני נראית. אני צריכה לחיות חיים הרבה יותר "פנימיים". גם אצל אחרים אני עדיין מקדישה תשומת לב רבה מדי למראה החיצוני, ל"יופי". הרי מה שחשוב הוא הנשמה, או היֵשות, או יהיה מה שיהיה השם שנקרא לאותו הדבר שהאדם מקרין על סביבו.

יום שבת 14 ביוני, 7 בערב. ושוב מעצרים, טרור, מחנות ריכוז, היעלמות שרירותית של אבות, אחיות ואחים. אנחנו מחפשים את משמעות החיים, ותוהים אם היא קיימת בכלל. אבל שאלה זו היא מן השאלות שכל אדם צריך לפתור בינו לבין עצמו ובינו לבין אלוהים. ואולי לכל אדם משמעות חייו שלו, והחיפוש אחריה נמשך כל חייו. מכל מקום, כרגע אני לא רואה את ההיגיון שבחיים ואת הקשר שבין הדברים, יש לי הרגשה שהכול מקרי, ושהאדם צריך להשתחרר מתלותו באחרים ולהתרחק מהכול. הכול נראה מאיים כל כך ומבשר רע, ונוספת לכך גם תחושה עמוקה של חוסר אונים.

שבת, 12 בצהריים. אנחנו איננו אלא כלים ריקים, שההיסטוריה זורמת דרכם.

הכול מקרי, או שום דבר אינו מקרי. אילו האמנתי בחלק הראשון של המשפט, לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות, אבל עדיין אינני משוכנעת לגמרי באמיתות החלק השני.

שוב התחזקתי מעט. אני מסוגלת להתמודד עם הדברים בעצמי. אמנם התגובה הראשונה שעולה היא בקשת עזרה מאחרים, המחשבה הראשונה היא: אני לא אצליח להתגבר על זה; אבל פתאום אני תופסת ששוב נאבקתי וניצחתי ובכוחות עצמי, וזה שוב מחזק אותי. ביום ראשון שעבר (רק לפני שבוע?) מילאה אותי התחושה הנואשת שאני קשורה בו ושהקשר הזה יעשה אותי מסכנה ואומללה. אבל הצלחתי להתנער מזה, גם אם לא ברור לי איך. לא בעזרת שיקולים הגיוניים. אזרתי את כל כוחות הנפש שבי בניסיון להשתחרר מאיזה כבל דמיוני, השתוללתי והתקוממתי, ופתאום הרגשתי שאני שוב חופשייה. ואחר כך כמה פגישות קצרות (בערב, הספסל שברחוב שדרות האצטדיון, יציאה לקניות בעיר), שעוצמתן, מכל מקום בעיניי, הייתה רבה מעוצמת כל הפגישות עד אז. והכול בגלל תחושת השחרור. הענקתי לו את כל האהבה שבי, כל ההבנה וההתעניינות והעליזות שבי, אבל לא היו לי דרישות ממנו, לא רציתי ממנו כלום, קיבלתי אותו כמות שהוא ונהניתי ממנו.

אלא שהייתי רוצה לדעת איך הצלחתי, איך התנערתי מזה, התהליך עדיין אינו ברור לי. אני רוצה שיהיה ברור לי, משום שאז אוכל אולי לעזור לאחרים באותן הבעיות. אולי אפשר באמת להשוות את זה לאדם שקשור לאדם אחר בחבל, והוא מושך בו ומנער אותו מעליו עד שהוא משתחרר. יכול להיות שגם הוא לא יוכל להסביר איך הצליח להשתחרר, הוא אינו יודע אלא שהיה לו הרצון להשתחרר ושהוא אזר את כל כוחותיו כדי לעשות זאת. אני מניחה שזה מה שקרה לי, נפשית. וזה הלקח שלמדתי: שיקולים הגיוניים אינם מועילים, אין טעם שתבהיר לעצמך את המצב ותחפש את הסיבה לכך, צריך פשוט להפעיל את הנפש, וכדי להגיע לתוצאות יש להשקיע אנרגיה.

אתמול חשבתי לרגע שלא אוכל להמשיך לחיות עוד, שאני זקוקה לעזרה. לחיים ולסבל לא הייתה עוד משמעות בעיניי, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט תחת איזה עומס אדיר, אבל גם הפעם נאבקתי, והנה אני שוב מסוגלת להמשיך, ואני גם חזקה יותר. הישרתי מבט חודר וכן בעיני "סבל" האנושות, התמודדתי איתו; ובעצם, משהו בתוכי התמודד איתו. שאלות נואשות זכו לתשובות, חוסר המשמעות פינה מקומו לסדר והיגיון, ושוב אני מסוגלת להמשיך הלאה. זה היה קרב נוסף. קצר אבל סוער, ואני יצאתי ממנו טיפ טיפה יותר בוגרת.

אני אומרת שהתמודדתי עם "סבל האנושות" (המילים הנמלצות האלה עדיין מעבירות בי חלחלה), אבל בעצם אין זה כך. נכון יותר לומר שאני חשה את עצמי כשדה קרב קטן, שנלחמים בו על שאלות השעה, או שאלת השעה. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להעמיד את עצמי בהכנעה לרשות הקרב הזה. הרי השאלות האלה חייבות למצוא להן איזה מקום, איזו פינה שיוכלו להיאבק בה ולנוח, ואנחנו, האנשים הקטנים והמסכנים, חייבים להיות פתוחים להן ולא לברוח. מהבחינה הזאת אני כנראה מכניסת אורחים, שדה הקרב שבי נהפך לעיתים לשדה דמים, ולפעמים אני משלמת על כך בעייפות אדירה ובכאב ראש נורא. אבל כרגע, שוב איני אלא אני בלבד, אתי הילסום, סטודנטית חרוצה בחדר נעים שיש בו ספרים ואגרטל חרציות. שוב אני זורמת בערוץ הצר שלי והקשר עם ה"אנושות", ה"היסטוריה של העולם" וה"סבל" נותק. וכך גם צריך להיות, וָלא הייתי משתגעת. אסור להתמכר כליל לבעיות הגדולות, אי אפשר להיות תמיד שדה קרב, צריך לחזור מדי פעם אל תוך הגבולות של עצמך ולחיות בדקדקנות ובמודעות את החיים הקטנים שבתוכך, חיים שהולכים ונעשים בוגרים ומעמיקים יותר, בעקבות החוויות שעוברות עליך באותם רגעים "לא אישיים" כמעט של קשר עם האנושות כולה. אולי יום אחד אצליח לנסח את הדברים האלה טוב יותר, או שאשים אותם בפי אחת הדמויות בנובלה או רומן, אבל היום ההוא עדיין רחוק מאוד.

יום שלישי בבוקר, 17 ביוני. [...] מי שיש לו קלקול קיבה, צריך לשמור על דיאטה מתאימה. במקום שישפוך את כעסו, כמו ילד קטן, על כל המאכלים הטעימים שהם לדעתו מקור הרע, מוטב שייתן את דעתו לחוסר השליטה העצמית שלו.

זה מה שלמדתי היום על עצמי ואני די מרוצה. והעוגמה המתמשכת הזאת, המכרסמת בתוכי בימים האחרונים, מתחילה להיעלם.

יום רביעי 18 ביוני, 9 וחצי בבוקר. אני צריכה לזכור את האִמרה החכמה הנושנה: מי שהגיע לשלווה פנימית, אינו חושב במושגים של זמן; כשמדובר בתהליך של התפתחות, אין לזמן כל משמעות.

החיים עצמם צריכים להיות המקור לכול, ולא הזולת. אנשים רבים, ובעיקר נשים, שואבים את כוחם מן הזולת, במקום מהחיים עצמם. הזולת הוא המקור, ולא החיים. אין דבר מעוות יותר וטבעי פחות מזה.

4 ביולי. יש אי שקט, אי שקט מוזר ושׂטני, שהיה יכול להיות פורה אילו ידעתי איך לנצל אותו. אי שקט יוצר. אין זה אי שקט גופני, וגם עשרה לילות אהבה סוערים לא יקימו לו קץ. זהו איש שקט "קדוש" כמעט. אוה, אלוהים, קח אותי בידך הגדולה ועשה אותי לכלי שלך, עזור לי לכתוב. הכול התחיל בגלל לֶני הג'ינג'ית ויוֹפּ הפילוסוף. האנליזה של ס' הייתה אמנם קולעת, אבל אני מרגישה שאין נוסחה פסיכולוגית שיש בכוחה להגדיר את האדם בשלמותו, שרק האמן יכול לתאר את האדם עד לאחרון הפרטים הלא רציונליים שבו.

אני לא יודעת מה לעשות בעניין ה"כתיבה" שלי. בינתיים הכול מבולבל מדי ואני חסרה ביטחון עצמי, או מוטב לומר: אני לא מרגישה צורך מעיק לומר משהו. אני חושבת שאחכה עד שהדברים יֵצאו מתוכי וילבשו צורה ודמות. אבל קודם כול אני צריכה למצוא לי דמות משלי.

בדֶוֶונטר11 היו הימים כמישורים רחבי ידיים ושטופי שמש, כל יום היה מכלול אחד שלם ורצוף, היה קשר ביני ובין אלוהים, ביני ובין כל בני האדם, אולי משום שבקושי פגשתי מישהו. היו שם שדות דגן שלא אשכחם לעולם, ואני כרעתי כמעט על ברכיי לפניהם, ועל גדות האייסל שמשיות צבעוניות, וגג של קש וסוסים סבלניים. ונוסף לכל זאת השמש, שפתחתי לפניה את כל נקבוביות עורי. ואילו כאן, כל יום עשוי אלף פיסות, המישור רחב הידיים נעלם וגם אלוהים הלך לאיבוד. אם זה יימשך כך עוד זמן רב, שוב אתחיל לתהות על משמעות החיים, ולא יהיה בזה שום דבר פילוסופי מעמיק, אלא רק הוכחה לכך שמצבי רע. וחוץ מזה, אי השקט המוזר, שעדיין אינו ברור לי. אבל אני יכולה לתאר לעצמי שמאי השקט הזה יכולה לצמוח היצירתיות, לו רק אדע לכוון אותו לאפיקים הנכונים.

הדרך שלפנייך עדיין ארוכה, ילדתי, עדיין יש לכבוש שטחים נרחבים מן הנחשולים הסוערים; להכניס סדר בתוהו ובוהו. אני נזכרת בהערה שהעיר ס' לאחרונה:

"בעצם את לא כל כך מבולבלת, את פשוט עוד זוכרת את הזמן שהיה נדמה לך שהבלבול שלך גובר על המשמעת. לפי דעתי, את מרוכזת דווקא מאוד."

יום שני 4 באוגוסט 1941, 2 וחצי אחר הצהריים. הוא אומר שאהבת כל בני האדם היא יותר מאשר אהבת אדם אחד בלבד. כי אהבת אדם אחד בעצם אינה אלא אהבת עצמך.

הוא גבר בשל בן 55, העומד בשלב בחייו שבו הוא חש אהבה לכל בני האדם, אחרי שאהב במשך שנים ארוכות בני אדם יחידים. אני אישה קטנה בת 27, וגם אני נושאת בי אהבה לכל האנושות, אבל אני תוהה אם לא אחפש תמיד בכל זאת את הגבר האחד. ואני שואלת את עצמי עד כמה יש כאן מגבלה נשית. האם מסורת עתיקת יומין היא שהאישה צריכה להתנער ממנה, או שמא זהו חלק בלתי נפרד של ישותה, והיא תעשה עוול לעצמה אם תעניק את אהבתה לאנושות כולה במקום לגבר אחד. (עדיין איני מסוגלת לבוא לידי סינתזה בין השניים.) אולי משום כך מעטות כל כך הנשים שכבשו להן מקום חשוב במדע ובאמנות, אולי משום שהאישה מחפשת לה תמיד את הגבר האחד, כדי שתוכל להעניק לו את כל הידע שלה, כל החום, האהבה והיצירתיות שבה, היא מחפשת את הגבר ולא את האנושות.

בעיית האישה אינה בעיה קלה. לפעמים, כשאני רואה ברחוב אישה יפה, מטופחת, נשית מאוד וקצת טיפשה, שיווי המשקל שלי מתערער –לחלוטין. ברגע הזה אני מרגישה שהשכל שלי, ההתלבטויות, הסבל, הם משהו מדכא, מכוער ולא נשי, ואיני רוצה אלא דבר אחד: להיות יפה וטיפשה, צעצוע שגבר חושק בו. מעניין שאני רוצה תמיד שגבר יחשוק בי, שהתשוקה הזאת נשארת תמיד האישור הנחרץ לנשיותנו, למרות שלמעשה היא דבר פרימיטיבי כל כך. רגשות של ידידות, של כבוד ואהבה שרוחשים כלפינו בתור בני אדם – כל אלה דברים נעלים מאוד, אבל האם אין זאת אלא ששיא שאיפותינו הוא שהגבר, בתור גבר, יחשוק בנו בתור נשים? עדיין קשה לי, כמעט קשה מדי, לכתוב את כל מה שאני רוצה לומר. זה מסובך כל כך, אבל זה חיוני מאוד וחשוב שאתיר את הסבך.

אולי עוד לא הגענו, אנחנו הנשים, לשחרור האמיתי, המהותי. עדיין איננו בני אדם ממש, עדיין אנחנו המין החלש. עדיין כבולות ולכודות במסורות בנות מאות שנים. עוד עלינו להיוולד כבני אדם, זאת משימתה החשובה של האישה.

מה קורה בינינו, בעצם, בין ס' וביני? אם אצליח להבהיר לעצמי את היחסים האלה, יתבהר לי גם יחסי לכל הגברים האחרים ולכל האנושות, אם לומר את זה במילים נמלצות. מוטב שאהיה פתטית, מוטב שאעלה על הכתב את כל מה שמצוי בי, ולאחר שאשפוך את כל הפאתוס וההגזמות על הנייר, אולי סוף־סוף אגיע אל עצמי.

האם אני אוהבת את ס'? כן, מאוד.

בתור גבר? לא, לא בתור גבר אלא בתור אדם. ואולי איני אוהבת אלא את החום, את האהבה ואת השאיפה לטוב שהוא מקרין. לא, אני לא מצליחה להבהיר את זה, אני ממש לא מצליחה. המחברת הזאת היא מין טיוטה שאני מנסה בה מדי פעם משהו, מנפה את מה שלא נראה לי, ואולי פעם אחת עוד יתחברו כל הפיסות לתמונה שלמה. אבל אסור לי לברוח מעצמי או מהקושי שבבעיות; ובעצם לא מהן אני בורחת, אלא מהקושי שבכתיבה. התוצאה כל כך לא משביעה רצון. אבל הרי אינך משתמשת בנייר הזה אלא כדי להגיע לאיזושהי בהירות, את לא כותבת כאן יצירת מופת. את עדיין מתביישת מעצמך. עדיין לא מעיזה לפתוח הכול, להוציא את הדברים החוצה, את עדיין עצורה נורא, וכל זה משום שעדיין אינך מקבלת את עצמך כמות שאת.

קשה מאוד לשמור על יחסים טובים עם אלוהים ועם שיפולי הבטן כאחד. המחשבה הזאת רדפה אותי לפני זמן־מה, בערב מוזיקה שגם ס' וגם באך היו מיוצגים בו. הסיפור עם ס' מסובך מאוד. הוא יושב מולי, כולו חום וחביבות, ואני מתענגת בהם בלי מחשבות זדוניות. אבל יחד עם זאת יושב מולי גבר גדל גוף, פניו מלאי הבעה, ידיו הגדולות והרגישות מושטות אליי מדי פעם ועיניו מלטפות אותי עד שליבי נשבר. ובל נשכח, הן מלטפות ליטוף לא אישי. הוא מלטף את האדם שבי, לא את האישה. ואילו האישה רוצה שילטפו אותה כאישה, לא כאדם. זה מכל מקום מה שקורה אצלי מדי פעם. אבל הוא מעמיד לפניי משימה חשובה, שיש להיאבק למענה. אני המשימה שלו, כמו שאמר לי באחת מפגישותינו הראשונות, אבל הוא גם המשימה שלי. מוטב שאפסיק עכשיו, תוך כדי כתיבה אני הולכת ונעשית אומללה יותר ויותר, וזה סימן שאני לא מצליחה להביע היטב את מה שקורה בתוכי.

אין מה לעשות, אני חייבת לפתור את הבעיות שלי, ויש לי תמיד הרגשה שאם אצליח לפתור אותן לעצמי, אפתור אותן גם לאלפי נשים אחרות. ולכן אני חייבת לקחת את עצמי בידיים. אבל החיים קשים, בעיקר כשלא מוצאים את המילים המתאימות.

כל בליעת הספרים הזאת מגיל צעיר היא סתם בטלנות. אני מניחה לאחרים לנסח את מה שהייתי צריכה לנסח בעצמי. אני מחפשת בכל הספרים האלה את האישור למה שרוחש ותוסס בתוכי, אבל אני חייבת להגיע לבהירות במילותיי שלי. כדי שאוכל להגיע בהדרגה אל עצמי אני צריכה להיפטר ממנה הגונה של בטלנות, ובעיקר של מעצורים ושל אי ביטחון. ודרך עצמי אגיע גם אל האחרים. אני חייבת להבהיר את הדברים לעצמי, ואני חייבת לקבל את עצמי כמות שאני. כל זה מכביד עליי, ואני רוצה כל כך להקל את העומס. כבר שנים אני צוברת הכול בתוכי, הכול נאסף באיזה מאגר גדול, אבל לא תהיה לי ברירה אלא להוציא שוב הכול החוצה, וָלא ארגיש שחיי היו לרִיק, שאני שודדת את האנושות ואיני נותנת לה שום דבר בתמורה. לפעמים אני מרגישה שאני טפיל, וזה גם מסביר את הדיכאון העמוק ואת השאלה אם אמנם יש תועלת בחיים שלי. אולי התפקיד שלי הוא להתמודד –אבל להתמודד ממש – עם כל מה שמציק לי ומענה אותי וזועק לפתרון ולניסוח נכון. כיוון שיש להניח שהבעיות האלה אינן הבעיות שלי בלבד, אלא גם של רבים אחרים. ואם אצליח, בסופם של חיים ארוכים, לשוות צורה ותבנית לתוהו ובוהו שבי, אולי אמלא בזאת את התפקיד הפרטי הקטן שלי. תוך כדי כתיבת הדברים האלה אני חשה, כך נדמה לי, בחילה הולכת וגוברת בתת ההכרה שלי, בגלל המילים "תפקיד" ו"אנושות" ו"פתרון הבעיות". מילים יומרניות כל כך, ואני עצמי עלמה תמה וחיוורת, אבל זה משום שעדיין אין לי אומץ. לא, ידידתי, את עדיין רחוקה כל כך מהמטרה, בעצם הייתי צריכה לאסור עלייך להתקרב לפילוסופים המעמיקים, עד שתלמדי להתייחס אל עצמך קצת יותר ברצינות.

אולי מוטב קודם שבכל זאת אלך לקנות את המילון שאני רוצה לתת הערב למשפחת נֵתֵה12. הרי גם זה חלק מהחיים.

לפעמים אני מרגישה כמו פח זבל ממש, יש בי כל כך הרבה עכירות וגאוותנות והססנות ונחיתות! ובכל זאת יש בי גם כנות אמיתית ותשוקה בסיסית לטוהר והרמוניה בין החוץ לפנים.

לפעמים אני כמהה לתא במנזר, עם מדפי ספרים שאוצרים בתוכם חוכמה בת מאות שנים, וחלון נשקף על שדות דגן – שדות דגן בגלים ברוח, זה לא יכול להיות אחרת – ושם אתעמק בַּמאות שחלפו ובעצמי. ובמשך הזמן אגיע ודאי לבהירות ולשקט. אבל זאת לא חוכמה. אני צריכה להגיע לבהירות ולשקט ולאיזון כאן, במקום הזה, בעולם הזה, כאן ועכשיו. אני חייבת לחזור ולהטיל את עצמי שוב ושוב לתוך המציאות, להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכי, לקדם את העולם שמחוצה לי בברכה, ולהפך; אבל זה קשה כל כך, ומדוע אני מרגישה חנוקה כל כך.

אחר הצהריים ההוא בשדה האַברָש. פניו הרגישים והטובים בוהים במרחקים, ואני שואלת: "על מה אתה חושב?" והוא עונה: "על השֵׁדים המענים את האנושות." (וזה אחרי שסיפרתי לו איך קְלַאס היכה את בתו מכות רצח משום שלא הביאה לו רעל.) הוא ישב מתחת לענפים התלויים, ראשי נח בחיקו, ופתאום אמרתי, או בעצם לא אמרתי, המילים פשוט פרצו מתוכי: "ועכשיו הייתי רוצה מאוד איזו נשיקה לא שֵׁדית." והוא אמר: "תצטרכי לקחת אותה בעצמך." ואני קמתי בבת אחת והתכוננתי להעמיד פנים כאילו לא אמרתי כלום, אבל פתאום מצאנו את עצמנו שוכבים בין שיחי האַברָש, פה נוגע בפה. ואחר כך אמר: "לזה את קוראת לא שֵׁדי?"

אבל איזו משמעות יש לנשיקה הזאת ביחסים שלנו? היא מרחפת באוויר. היא מעוררת תשוקה לגבר כולו, ובכל זאת אינני רוצה את הגבר כולו. אני בכלל לא אוהבת אותו כגבר, זה המשונה שבכך. או שמא זה הדחף הארור להוכיח את עצמי על ידי בעלות על מישהו? שיהיה שלי פיזית, בזמן שהוא כבר שלי נפשית, וזה הרי הרבה יותר חשוב. האם זאת המסורת הארורה הלא בריאה, האומרת שיחסי קִרבה בין שני המינים חייבת להוליך למגע גופני? הנטייה הזאת טבועה בי. בכל גבר שאני פוגשת, אני מחפשת מייד את הפוטנציאל המיני. אני חושבת שזה מנהג מגונה שיש לשרש אותו. מהבחינה הזאת הוא עולה עליי, אם כי גם הוא צריך להיאבק בדחפים הארוטיים שלו כלפיי. כל אחד מאיתנו הוא המשימה של האחר. לפעמים זה נראה מטופש כל כך, כאילו אנחנו מקשים זה על זה בכוונה, שעה שהכול היה יכול להיות פשוט כל כך.

אני מניחה שבינתיים כבר לא נשארו מילונים. אני מרגישה נורא, כאילו משהו סותם אותי; גם גופנית אני מרגישה עכשיו איום ונורא. אבל אל תיפלי בפח, ילדונת, לא הגוף אלא הנשמה המעונה שלך היא שמציקה לך.

אני בטוחה שעוד מעט שוב אכתוב כמה יפים החיים וכמה אני מאושרת. אבל כרגע אני לא מסוגלת לתאר לעצמי הרגשה כזאת.

עדיין אין לי לחן יסוד. עדיין אין בי זרם תת קרקעי אחד, קבוע, והמקור שאני ניזונה ממנו חוזר ונסתם בבוץ, וחוץ מזה אני חושבת יותר מדי.

הרעיונות שלי עדיין תלויים עליי כבגדים רחבים מדי, ואני עוד צריכה לגדול כדי שיתאימו לי. הנפש שלי רצה אחרי האינטואיציה ומנסה להשיג אותה, וזה כמובן טוב מאוד, אבל פירושו של דבר שהנפש, או השכל, או איך שנרצה לקרוא לזה, חייבת לעשות לפעמים מאמץ על, כדי להצליח לתפוס כל מיני רעיונות שלי בזנבם. כל מיני רעיונות מעורפלים דורשים מדי פעם ניסוח קונקרטי, אבל ייתכן שהם עוד לא בשלים לכך כלל. אני צריכה להמשיך להקשיב לעצמי... להתכנס בתוך עצמי ולאכול טוב ולישון כמו שצריך כדי לשמור על שיווי המשקל, וָלא הכול יהיה דוסטוייבסקאי כל כך. אבל בזמננו הדגש מושם על דברים אחרים.

דֶוֶונטר, יום שישי 10 ורבע בבוקר. [...] עדיין לא הגיע מכתב מס', הנבל. הייתי רוצה מאוד להיות איתו בוַאחֶנִינְגֶן, בבית המבולגן ההוא עם כל הבנות הדתיות.

כשירדתי למטה, המילים הראשונות של אימא היו: אני מרגישה כל כך נורא. מוזר: כשאבא נאנח אנחה הכי קטנה, ליבי נשבר כמעט, ואילו כשאימא אומרת בפאתוס: אני מרגישה כל כך נורא, כל הלילה לא עצמתי עין וכו', זה לא נוגע בי.

בעבר, כשהייתי קמה מאוחר, מייד הייתי מתייאשת ואומרת בליבי: נו טוב, היום הזה בין כך ובין כך אבוד, אין טעם לנסות לעשות משהו. גם עכשיו זה מעורר בי הרגשה לא נוחה, כאילו החמצתי משהו שאי אפשר עוד להשיג אותו. הייתי יכולה לכתוב על זה מאמר פסיכולוגי שלם, אבל החלטתי לא לכתוב עוד על דברים "קשים", אלא רק כשהם ייעשו קלים. אין לי מושג מה אעשה היום. אני לא מסוגלת לעבוד בבית הזה, אין לי פינה משלי ואני לא מצליחה למצוא את עצמי. אני חושבת שפשוט אנסה לצבור כמה שיותר מנוחה.

פטפטנית שכמוך, אישה מגעילה, תפסיקי ליבב, כן כן, קשקשנית אחת. זה מה שאני אומרת לעצמי כשאימא יושבת ומדברת איתי. אימא היא טיפוס שמסוגל להוציא אדם מכליו. אני מנסה להתייחס אליה באובייקטיביות וגם לאהוב אותה קצת, אבל ברגע מסוים אני אומרת לעצמי פתאום בכנות: כמה את מגוחכת ומצחיקה. זה לא בסדר מצידי, כשאני כאן אני לא חיה, אני סתם קיימת. אני דוחה את החיים עד לרגע שאצא מכאן. אין לי כאן טיפת חשק לעבוד, כאילו כל האנרגיה נמצצת מתוכי. השעה 11 ועד עכשיו לא עשיתי כלום אלא נשענתי על אדן החלון הצונן הזה, מול השולחן שלא פונה מארוחת הבוקר, והקשבתי לתלונות הפאתטיות שלה על תלושי חמאה ועל הבריאות שלה וכו'. ובכל זאת היא לא סתם אישה. זה הטרגי שבדבר. לאן שלא פונים כאן, נתקלים בבעיות לא פתורות ובמצבי רוח משתנים, הכול מבולבל כל כך ועגום, וזה משתקף באנדרלמוסיה שבבית. ואימא עוד חושבת שהיא עקרת בית למופת. אבל היא הורגת את כולם בעיסוק הבלתי פוסק שלה במשק הבית. כשאני נמצאת כאן הראש שלי הולך ונעשה כבד. ובכן, אין מה לעשות. החיים בבית הזה כורעים תחת עומס של פרטים טפלים. אפשר להיחנק כאן מרוב פרטים, ולעיקר לא מגיעים. אילו נשארתי כאן הרבה זמן הייתי מידרדרת ובסופו של דבר נתקפת מלנכוליה כרונית. וגם אין שום אפשרות לעשות משהו, או לעזור או להתערב. הכול לא מאוזן כל כך. בערב ההוא, כשנאמתי את הנאום המשולהב על ס' ועבודתו, הם הגיבו נהדר, בהתלהבות, בדמיון ובהומור. הלכתי לישון בהרגשה נעימה מאוד וחשבתי לעצמי: בעצם הם אנשים נורא נחמדים. אבל למחרת חזרו שוב לספקנות ולבדיחות הטפלות. כאילו אין להם אמון בהתלהבות של עצמם, ומה שהושג היה כלא היה. טוב, אתי, קחי את עצמך בידיים. מובן שכאב הבטן שלי לא מוסיף לי שמחת חיים. אני חושבת שאישן קצת אחר הצהריים ואחר כך אלך לספרייה לעיין עוד קצת בכתבים של ד"ר פפיסטר. בעצם אני צריכה להיות אסירת תודה על כל הזמן הפנוי שעומד לרשותי. אז תשתמשי בו, בשם אלוהים, גולם שכמוך. ועכשיו, די לפטפט.

11 בערב. אני מתחילה להאמין שהידידות הזאת תיהפך לידידות חשובה באמת. ידידות במלוא מובן המילה. אני רצינית מאוד. זאת לא רצינות שמרחפת מעל למציאות, שאחר כך תיראה לי לא טבעית ומוגזמת. על כל פנים, לי זה לא נראה כך. כשהגיע המכתב שלו, הערב בשש – בדיוק אז הגעתי הביתה מחוֹרסֶל, רטובה עד לשד עצמותיי – לא הרגשתי שום קשר פנימי אליו. הייתי עייפה עד מוות, פיזית ונפשית, ובעצם לא ידעתי איך להתייחס למכתב הזה. אחר כך התכרבלתי לי על המיטה ושוב עיינתי בכתב היד המוכר לי, וחשתי שיש בי רגשות חזקים וקשר אמיץ לאדם הזה. ידעתי בחוש שהוא עומד למלא תפקיד חשוב מאוד בהתפתחות הרוחנית שלי, אם רק אמשיך להתמודד ברצינות ובכנות איתו ועם עצמי ועם הבעיות הרבות שימשיכו לעלות מתוך היחסים האלה. חשוב מאוד. ואני חייבת להעז לחיות את החיים על כל המשתמע מכך; ובלי שאיראה לעצמי כבדה מדי, או רגשנית או מעושה. הוא אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שבעזרתו אצמח ואתבגר. אסור לי לרצות להחזיק בו. זה נכון שהאישה מחפשת את המוחשיות שבגוף ולא את המופשטות שברוח. מרכז הכובד של האישה הוא הגבר האחד והיחיד, מרכז הכובד של הגבר הוא העולם. האם האישה מסוגלת להעתיק את מרכז הכובד שלה בלי שתעשה עוול לעצמה? בלי שתתכחש לישותה? השאלה הזאת ורבות אחרות התעוררו בעקבות המכתב שלו, שהשפיע עליי השפעה מפרה מאוד.

לעמוד לצד הזולת. גם לידידות דרוש כיוון מסוים.

בבית הזה יש תערובת מופלאה של ברבריות ותרבות. העושר הרוחני נמצא בהישג יד, אבל הוא מפוזר כלאחר יד, איש אינו מממש אותו ואיש אינו שומר עליו. זה מדכא, זה טרגי־קומי, אני לא מבינה את הבית המטורף הזה, אבל אני יודעת שאין אדם שיוכל לפרוח כאן.

אני לא מצליחה לרשום את מה שקורה בחיי היומיום. ברור שלא זה מה שמעסיק אותי.

יום רביעי. [...] ברור שעם אופי כשלי לא אצליח להגיע לאובייקטיביות קרה וחותכת. יש בי יותר מדי רגשות. אבל שלא כמו בעבר, אני לא נשברת תחת עול הרגשות האלה. דן נהרג בהתרסקות מטוס. כל כך הרבה נערים מבטיחים ומלאי חיים מתים יומם ולילה. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. לאור כל הסבל שמסביב, אני מתחילה להתבייש בזה שאני מתייחסת ברצינות כל כך אל עצמי ואל מצבי הרוח שלי. אבל אני חייבת להמשיך להתייחס אל עצמי ברצינות, אני חייבת להמשיך להיות המוקד, להתמודד עם כל מה שקורה עכשיו בעולם הזה, לא לעצום את העיניים לרגע, להתמודד עם מה שקורה בזמנים הנוראים האלה ולנסות למצוא תשובות לשאלות הבסיסיות שהם מעמידים לפנינו. ואולי כמה מן התשובות יהיה בהן מענה לא לי בלבד, אלא גם לאחרים. מה לעשות, אני חיה. אני חייבת לפקוח עיניים לכל מה שקורה. לפעמים אני מרגישה כמו סלע בים סוער, שהגלים מכים בו מכל הכיוונים. אבל אני ממשיכה לעמוד ושיני הזמן מטביעות בי את חותמן. אני רוצה להמשיך לחיות את החיים במלואם. אני רוצה להיות ההיסטוריונית שתרשום את הדברים שקורים עכשיו (למטה צעקות וצווחות, אבא שואג: "אז לכי לך" וטורק דלתות; גם את זה אני צריכה לעכל ועכשיו אני בוכה פתאום, בכל זאת עדיין אינני אובייקטיבית כל כך; בעצם אי אפשר לחיות בבית הזה, אבל מילא, נמשיך); כן, להיות היסטוריונית, בזה הפסקתי. אני שמה לב שלצד כל הסבל הסובייקטיבי שלי יש בי תמיד מעין סקרנות אובייקטיבית, איזו התעניינות בוערת בכל מה שנוגע לעולם הזה ולאנשים שבו ולהלכי הנפש שלי. לפעמים אני מאמינה שזה תפקידי. כל מה שקורה סביבי הוא עניין למחשבה, ואחרי שאבהיר לעצמי את הדברים, עליי לרשום אותם. ראש מסכן שלי, לב מסכן, עוד נכונה לכם עבודה רבה. ראש עשיר ולב עשיר, הרי יש לכם גם חיים יפים. הפסקתי לבכות. אבל שוב יש לי לחץ נורא בראש. הבית הזה הוא גיהינום. צריך כישרון כתיבה לא קטן כדי לתאר את הנעשה כאן. מכל מקום, אני צמחתי מתוך התוהו ובוהו הזה ומוטל עליי לעלות למדרגה גבוהה יותר. ס' קורא לזה "עיבוד מתכת אצילה". איש יקר.

האירועים המזעזעים שמסביב מסיחים את הדעת כל כך, עד שקשה לחזור ולמצוא שוב את הדרך לעצמי. ובכל זאת אין לי ברירה. אסור לי ללכת לאיבוד בתוך מה שקורה מסביב, מתוך הרגשת אשמה. הדברים צריכים להתבהר בתוכי, אסור לי להיעלם בתוכם.

שיר של רילקה הוא מציאותי וחשוב לא פחות מנער שנהרג בהתרסקות מטוס. אני רוצה לחזור ולהדגיש את זה. שניהם קיימים בעולם ואסור לבטל את האחד מפני האחר. לכי לישון עכשיו. צריך להשלים עם הסתירות. את היית רוצה להתיך הכול ליחידה אחת, לפשט הכול כדי שהחיים יהיו לך פשוטים יותר. אבל מה לעשות, החיים מלאי סתירות ויש להשלים עם כולן, כי הן חלק מהחיים, ואסור להדגיש דבר אחד על חשבון דבר אחר. הניחי לכל העסק להתגלגל ואולי בסופו של דבר ייהפך בכל זאת למכלול אחד. הרי אמרתי לך ללכת לישון במקום לשבת ולכתוב דברים שאת עדיין לא מסוגלת לנסח אותם.

11 בערב. סוף־סוף רגע של מנוחה, שוך הסערה, לא צריכה לחשוב על שום דבר. מובן שזאת יכולה גם להיות תוצאה של ארבעת האספירינים שלקחתי.

מתוך שיחה בין אבא וביני, בטיול לאורך תעלת הסינגל:

אני: אני מרחמת על כל אישה שיש לה איזשהו קשר למישה13.

אבא: מה לעשות, הוא קיים.

23 באוגוסט 1941, שבת בערב. שוב אצטרך להתחיל לרשום בדיוק את מצבי הרוח שלי, כי המצב נעשה שוב חמור. והעובדה שהצטננות אחת סתמית מקדירה פתאום את השקפת החיים שלי, גם היא מוגזמת. איך זה היה בדיוק? ביום חמישי בערב, ברכבת מאַרְנְהֶם לכאן, היה הכול בסדר. מעבר לחלונות ירד הלילה, לילה שקט, רחב ידיים ומלכותי. ובתוך הקרון הצר ישבו הרבה פועלים, רועשים ומלאי חיים. אני התכווצתי לי בפינה החשוכה, עיני הימנית הביטה בטבע הדומם ועיני השמאלית ראתה את הפנים רבי ההבעה ואת התנועות הרבגוניות של האנשים. והכול היה טוב, החיים וגם האנשים. ואחר כך הדרך הארוכה מתחנת הרכבת, בתוך העיר האפלה, המכושפת. ותוך כדי הליכה עלתה בי פתאום ההרגשה שאינני לבד, אלא בשניים. הרגשתי כאילו יש בי שני אנשים והם מצטופפים יחד בתוכי, ולכן טוב וחם להם. הייתי קרובה מאוד לעצמי ומלאה כולי חום. תחושה שדַי לי בעצמי. שוחחתי ארוכות עם עצמי וטפפתי לי בהנאה לאורך שדרות האמסטל, שקועה לגמרי בעצמי. לשביעות רצוני נוכחתי שאני נהנית מחברתי שלי ושאני מסתדרת איתי טוב מאוד. ההרגשה נשארה בי גם למחרת. ואתמול אחר הצהריים, כשיצאתי לקנות את הגבינה בשביל ס' ועברתי בשכונות הדרומיות היפות, הרגשתי כמו יהודי זקן, אפופת ערפל. אני מניחה שזה מופיע באיזה מקום במיתולוגיה שלנו: יהודי פוסע לו אפוף ענן ערפל. הערפל שאפף אותי וליווה אותי היה ערפלי מחשבותיי ורגשותיי, היה לי חם ונעים בתוכו והרגשתי מוגנת ובטוחה. ועכשיו יש לי ראש מצונן, ואין בי אלא רגשות של אי נוחות ואי רצון וסלידה. מה שלא מובן, הוא הסלידה מאנשים שבדרך כלל אני אוהבת אותם דווקא. יחס שלילי לכל דבר, קטילה, ביקורת וכו'. בעצם די מוזר שאת כל זה יגרום אף סתום אחד. הרי זה לא מתאים לי בכלל, הסלידה הזאת מהזולת. האמת היא, שכשאני חשה אי נוחות פיזית כלשהי, אני חייבת לעצור את מכונת החשיבה; אבל בדרך כלל דווקא אז היא מתחילה לפעול במרץ כפול ומכופל וקוטלת כל מה שרק אפשר לקטול. מכל מקום, הדבר הנכון ביותר לעשותו עכשיו הוא ללכת למיטה. אני באמת מרגישה חולה קצת. ואולי טוב שמעשיי שונים עכשיו ממחשבותיי. הַנְס עומד לבוא הערב הביתה, ועצם המחשבה על כך ערערה את שלוותי. ברגע שעולה בי הסלידה מאנשים, מייד היא מופנית אליו, כנראה משום שהוא נמצא בקרבתי. ולכן לא שמחתי על כך שהוא חוזר, ואמרתי בליבי עד כמה הוא משעמם ואיטי וכבד. אחר כך הוא נכנס הביתה, רענן ובריא אחרי מחנה השיט שלו, ופתאום מצאתי את עצמי יושבת ומשוחחת איתו בהתלהבות ובהנאה, מביטה בהנאה ובעניין בפנים הצרובים שלו, בעלי העיניים הכחולות והכנות המעורפלות מעט, מזנקת ממקומי והולכת להכין לו מרק, חוזרת ומשוחחת איתו בערנות ונוכחת שלמעשה אני מחבבת אותו דווקא, כמו את כל יצורי הבריאה של האל. לא נראה לי שהיה משהו מאולץ בהתנהגות שלי, להפך, אני חושבת שהכעסנות שבי דווקא היא לא טבעית. היא בעצם לא מתאימה לי. פירושו של דבר שאני צריכה להתגבר עליה. ולגבי הערב פירושו של דבר, שאם אינני מסוגלת עוד לעבוד או לקרוא, מוטב שאלך לישון.

יום שלישי בערב, 26 באוגוסט. יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים וחול והאלוהים קבור תחתם. ואז צריך לחפור ולהוציא אותו משם.

אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמיים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם; אני חושבת שהם מחפשים את אלוהים בתוך עצמם.

יום חמישי 4 בספטמבר, 10 וחצי בערב. החיים מורכבים מסיפורים שרוצים שאחזור ואספר אותם. איזה שטויות. בעצם, אני לא יודעת. שוב אני אומללה. אני בהחלט יכולה להבין מדוע אנשים מתחילים לשתות או נכנסים למיטה עם איזה אדם זר לחלוטין. אלא שזאת אינה הדרך שלי. אני צריכה לעבור את מה שקורה לי בראש מפוכח וצלול. ולבדי. טוב מאוד שהנבל לא היה הערב בבית. שכן שוב הייתי רצה אליו. עזור לי, אני כל כך אומללה. אני מתפוצצת. ואני עוד דורשת מאחרים שיפתרו את הבעיות שלהם בעצמם. שיקשיבו למה שקורה בתוך עצמם. כן כן. ובכן, התיישבתי על הרצפה בפינה הכי רחוקה בחדר שלי, לחוצה בין שני קירות, והראש מורכן. כך ישבתי לי, דוממת, מתבוננת כביכול בטבור שלי, מצפה בדבקות לכוחות חדשים שיואילו לבעבע ולעלות בתוכי. ליבי שוב היה קפוא, הכול נקרש בתוכי, הצנרת נסתמה והמוח היה לחוץ במלחציים כבדים. וכשאני יושבת כך מכווצת, אני מחכה שמשהו יִימַס בתוכי ויתחיל לזרום.

האמת היא, שלקחתי עליי משא כבד מדי כשקראתי את המכתבים מהידידה. הייתי רוצה להיות פשוטה מאוד, כמו האיש ההוא, הערב, או כמו שדה של עשבים. ודאי שאני עדיין מתייחסת אל עצמי ברצינות רבה מדי. ביום כזה נדמה לי שאין איש בעולם הסובל כמוני. אני מרגישה בנשמה שלי, ותכנוה בכל שם שיעלה על דעתכם, מה שמרגיש אדם שכל גופו כואב עליו, והוא לא יכול לשאת שייגעו בו גם באצבע קטנה. הקלה שבלחיצות גורמת כאב. נשמה בלי עור – נדמה לי שזה מה שכתבה בשעתה גברת רומיין על קַארִי וַן־בְּרוּחֶן14. הייתי רוצה לנסוע למקום רחוק־רחוק. לראות כל יום אנשים אחרים, שאין להם שם. לפעמים אני חשה שקומץ האנשים שיש לי איתם קשר הדוק חוסם את שדה הראייה שלי. אבל מה אני רואה, בעצם? אתי, את בת בליעל חסרת מצפון. יש להניח שאת יכולה לגלות מה מקור מצב הרוח הירוד, המלווה בכאב ראש חזק. אבל לא, אין לך חשק, את מתעצלת. אלוהים, תן לי מעט ענווה.

ואולי אני מנסה לתפוס את המרובה? אני רוצה להכיר את המאה הזאת על כל צדדיה. אני ממששת אותה כל יום מחדש, נוגעת בקצות האצבעות בתווי הזמן הזה. או שמא אין זה אלא פרי הדמיון בלבד.

ואני חוזרת ומטילה את עצמי שוב ושוב אל תוך המציאות. אני מביאה את עצמי לעימות עם כל מה שנקרה בדרכי. ולפעמים אני יוצאת בהרגשה שאני שותתת דם. כאילו אני מתעקשת להתנגש בכל דבר, וההתנגשויות האלה מותירות אותי פצועה וחבולה. אבל אני משלה את עצמי שאין לי ברירה. לפעמים אני חשה כאילו אני נצלית באש הגיהינום, מחושלת ומעובדת למשהו. אבל לְמה? גם זה משהו פסיבי, משהו שנעשה בי בהסכמתי. ועם כל זאת התחושה המתמדת שכל בעיות השעה הזאת בפרט, ובעיות האנושות בכלל, צריכות להיפתר בראש הקטן שלי דווקא. וזה משהו אקטיבי. ובכן, הרע מכול חלף. דהרתי מסביב למועדון ההחלקה כמו שיכור שיצא מדעתו. ואמרתי דברים מטורפים לגמרי לירח הנצחי. הירח הזה גם הוא לא נולד אתמול. הוא כבר ראה טיפוסים כמוני, ובכלל, הוא כבר ראה הרבה. מה לעשות. חיים קשים נפלו בחלקי. לפעמים נמאס לי כל זה לגמרי. זה קורה כשאני יודעת מראש מה יקרה בדיוק, ואני חשה עייפות רבה, מין תחושה כזאת שאין לי צורך לחוות הכול גם במציאות. אבל בסופו של דבר ידם של החיים היא תמיד על העליונה, ואז הכול נראה לי שוב "מעניין" ומרתק ואני מתמלאת שוב רוח קרב והמון רעיונות. האדם צריך להרשות לעצמו אתנחתות. אלא שאני לא יוצאת מהאתנחתא, כך מכל מקום נדמה לי. ועכשיו לילה טוב.

פתאום עולה בדעתי: ייתכן שאני מתייחסת אל עצמי יותר מדי ברצינות, אבל ייתכן שאני רוצה שגם אחרים יתייחסו אליי ברצינות. ס', למשל. אני רוצה שהוא ידע שאני סובלת, ועם זאת אני מסתירה את זה. האם יש לזה קשר להתנגדות שאני חשה אליו לעיתים קרובות כל כך?

יום שישי, 9 בבוקר. אני מרגישה כמו מי שמחלים ממחלה קשה. הראש קליל והרגליים חלושות. לא היה קל אתמול. נדמה לי שהחיים שלי אינם פשוטים דיים. אני מתכוונת לחיי הרוח. אני מתמכרת יותר מדי לדברים קיצוניים, להילולות של הנפש. ייתכן גם שאני מזדהה יותר מדי עם כל מה שאני קוראת ולומדת. דוסטוייבסקי, למשל, עדיין מצליח איכשהו לשבור את ליבי. אני באמת חייבת לחשוב ביתר פשטות. להניח לעצמי לחיות. לא לרצות לראות לאלתַר את תוצאות חיי. והתרופה ידועה לי. אני צריכה להשתופף על הרצפה בפינה, ובתנוחה הזאת להקשיב למה שמתחולל בתוכי. בעזרת חשיבה בין כך ובין כך לא אצא מזה. החשיבה היא עיסוק נאה ונאצל כשמדובר בלימודים, אבל אי אפשר להיעזר בה כדי לצאת ממצבי רוח קשים. במקרה כזה צריך לקרות משהו אחר. במקרה כזה צריך להיעשות האדם פסיבי ולהקשיב. לקשור שוב קשר זה או אחר עם איזו פיסת נצח.

להיות באמת פשוטה יותר ופחות בומבסטית, גם בעבודה. כשאני מתרגמת קטע פשוט מרוסית, אני רואה לפניי את כל רוסיה ואני חשה שאני צריכה לכתוב משהו לפחות כמו "האחים קרמזוב". נדמה לי שמצד אחד אני דורשת מעצמי דרישות גבוהות מאוד, וברגעים של השראה אני מאמינה שאגיע להישגים של ממש, אבל ההשראה אינה נמשכת לנצח, וברגעים של שגרה תוקפת אותי פתאום החרדה שלעולם לא אצליח לממש את מה שאני חשה ברגע ההתעלות. אבל למה אני צריכה לממש משהו בכלל? כל מה שאני צריכה הוא פשוט "להיות" ולחיות ולנסות להיות בן אדם. אי אפשר לשלוט בכול בעזרת השכל, הניחי גם למקורות הרגש ולאינטואיציה לעשות את שלהם. יֶדע פירושו כוח, ואולי זאת גם הסיבה לכך שאני צוברת ידע, אולי זה מין דחף להוכיח את עצמי. בעצם, אני לא יודעת. אבל אלוהים, אני מעדיפה שתיתן לי תבונה במקום ידע. או מוטב לומר: רק הידע המוליך אל התבונה מביא לנו – או מכל מקום לי – אושר, ולא הידע שפירושו כוח. מעט שלווה, הרבה רוחב לב ומעט תבונה; כשאני חשה בתוכי את אלה, הכול בסדר איתי. לכן נפגעתי כל כך כשהפסלת הדגולה פרי הייל אמרה לס' שבעיניה אני טטארית אמיתית, וכל מה שדרוש להשלמת התמונה הוא סוס פראי שאדהר עליו בערבות. האדם אינו מכיר את עצמו. הֶרתָה15 כתבה באחד ממכתביה לס': "אתמול הנחת עליי את ידך."

האמת היא שהמציאות אינה מציאותית בעיניי, ולכן אני לא מצליחה להגיע לכלל מעשים, כיוון שאני לא תופסת עד כמה הם חשובים וכבדי משקל. שורה בודדה של רילקה נראית לי מציאותית יותר מאשר לעבור דירה או משהו כזה. הייתי צריכה לבלות את כל חיי ליד שולחן כתיבה. ובכל זאת אינני מאמינה שאני שוטה אחוזת הזיות. המציאות מעניינת אותי מאוד, אבל רק כשאני ישובה אל שולחן הכתיבה שלי, ולא כרקע לחיי ומעשיי. כדי להבין אנשים ורעיונות יש להכיר גם את העולם וגם את המציאות שבה הכול חי וצומח.

יום שלישי בבוקר, 9 בספטמבר. להרבה נשים הוא המנוע שמניע אותן. הֶנִי16 קוראת לו באחד ממכתביה "המרצדס שלי. המרצדס הגדולה והחביבה והטובה שלי." בקומה שמעליו גרה "הקטנה". הוא אומר שכשהיא מתגוששת איתו, היא ממש כמו חתולה גדולה וזהירה שמפחדת להכאיב. ביום שישי בערב הוא טלפן לרִיט ודיבר באוזני הילדה הזאת בת ה־18 בקול מזמר ממש: "כן, רִייייט." ותוך כדי כך ידו הימנית מלטפת את פניי ועל השולחן מונח המכתב שכתבה לו הנערה שהוא מתכוון לשאת לאישה, ובו המילים "יול היקר שלי." לא יכולתי להסיט את מבטי מהן.

בימים האחרונים אני כל כך עצובה, נורא נורא עצובה. ומדוע, בעצם? לא עצובה כל הזמן בלי הפסקה; אני מצליחה לחזור ולצאת מזה, אבל אני גם חוזרת ושוקעת בעצב עמוק.

מעולם לא פגשתי אדם שיש בו כל כך הרבה אהבה וכוח וביטחון עצמי כמו שיש בס'. באותו יום שישי בערב אמר לי בערך כך: אילו השפעתי את כל אהבתי וכוחי על אדם אחד בלבד, הייתי הורס אותו. וזאת התחושה שעולה גם בי לפעמים: שאני נקברת תחתיו. אני לא יודעת. לפעמים נדמה לי שאצטרך להסתלק לקצה האחר של העולם כדי להיפטר ממנו, ועם זאת אני יודעת שעליי להתמודד כאן, במקום הזה, לידו ואיתו. לפעמים הוא לא גורם לי שום בעיה. הכול הולך חלק. אבל לפעמים, כמו עכשיו, אני מרגישה שאני חולה בגללו. מה בעצם קורה כאן? הרי הוא אינו אדם מסתורי, או מסובך. האם ייתכן שזה בגלל כמות האהבה העצומה הזאת שיש בו, שהוא מחלק אותה בין אינסוף אנשים, בעוד אני רוצה שתהיה כולה שלי? כן, ברגעים מסוימים זה מה שאני רוצה: שכל האהבה שבו תתמקד ותתרכז בי. אבל אני שואלת את עצמי אם זה לא פיזי מדי. ואישי מדי. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם הבחור.

אני רוצה לנסות לשמר משהו מאותו ערב יום שישי. הייתה לי אז ההרגשה שחדרתי ללב החידה שבגבר, או מוטב לומר: הלא־חידה שבגבר. באותו הערב הרגשתי כאילו הוא מוסר לי את המפתח לסוד אישיותו. ובמשך כמה ימים חייתי בתחושה שאני נושאת אותו בי, סגור בתוך ליבי, ולעולם לא אאבד אותו עוד. ומדוע אני עצובה עכשיו עצב שלא יתואר? מדוע ניתק הקשר איתו ומדוע ארצה להיפטר ממנו? אני מרגישה עכשיו שהוא מכביד עליי מדי. בעצם, איך היה באותו יום שישי! כשהוא יושב לפניי בכיסא שלו, רחב גוף, רך, שופע חושניות, ועם זאת שופע כל כך הרבה חביבות אנושית, הוא מזכיר לי לפעמים קיסר רומי בחייו הפרטיים. אני לא יודעת למה. ברגע כזה כל דמותו אפופה מין עונג חושני, ובו בזמן אינסוף של חום וטוב לב, בכמות רבה הרבה יותר מדי לאדם אחד, כמות שממלאת מרחב עצום. מדוע הוא מזכיר לי את רומי מתקופת ההתנוונות של רומא? אני באמת לא יודעת.

כאב הבטן והלחץ והמועקה שבתוכי והתחושה שאני נמחצת מתחת למשהו כבד הם ודאי המחיר שעליי לשלם מדי פעם על כך שאני תאבה כל כך לדעת הכול על החיים ולחדור לכל מקום. לפעמים אני עוברת את הגבול. במבחן האישיות שעשיתי נאמר שאני אדם שדורש הכול מהחיים, אבל גם מצליח לעכל הכול. אז אני מניחה שאצליח לעכל גם עכשיו. פקקי התנועה שבתוכי הם ודאי חלק מזה, אבל צריך להגביל אותם למינימום ההכרחי, וָלא לא אוכל להמשיך לחיות כראוי. כשרכבתי אתמול הביתה על האופניים, בתחושת העצב הנורא והכבד שבי, ושמעתי את כלי הטיס מעל לראשי, הרגשתי הקלה גדולה מעצם המחשבה שאפשר שפצצה תשים קץ לחיי. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, שנראה לי קל יותר לא לחיות מאשר לחיות.

יום חמישי, 9 בבוקר. [...] כן, אנחנו הנשים, אנחנו השוטות, המטורפות, הלא הגיוניות, אנחנו מחפשות את גן העדן ואת המוחלט. והרי השכל שלי, השכל הבריא והמתוקן שלי, אומר לי שאין דבר מוחלט, שהכול יחסי ומלא ניואנסים ומשתנה בלי סוף, ודווקא משום כך מרתק ומקסים, אבל גם מכאיב מאוד. אנחנו הנשים רוצות להנציח את עצמנו בַּגבר. זה המצב: אני רוצה שהוא יגיד לי, "יקירתי, את האחת והיחידה, אני אוהב אותך לנצח." זה חזיון תעתועים. אבל כל זמן שהוא לא אומר את זה, כל השאר חסר טעם בעיניי וכאילו אינו קיים. והטירוף בעניין הוא, שאני בכלל לא רוצה אותו, שבעיניי הוא אינו האחד והיחיד והנצחי, ובכל זאת אני דורשת את זה ממנו. הייתכן שדווקא משום שאיני מסוגלת לאהוב אהבה מוחלטת, אני דורשת אותה מהזולת? ולא זו בלבד, אלא שאני גם מצפה שעוצמת הרגש תישאר קבועה, שעה שאני יודעת היטב, מעצמי, שדבר כזה אינו קיים. אבל ברגע שאני חשה ירידה קלה, זמנית, בעוצמת הרגש, אני נמלטת. יש בזה כמובן גם איזה רגש נחיתות, משהו מעין: אם אני לא מסוגלת לעניין אותו עד שאהבתו אליי תבער בו כל העת וברציפות, אז אני מוותרת לגמרי. וזה כל כך לא הגיוני, אני חייבת לבער את זה מתוכי. הרי הייתי יוצאת מדעתי אילו מישהו היה בוער באהבתו אליי כל הזמן, זה היה מכביד עליי ומשעמם אותי ומעורר בי הרגשה של כבילות. אוי אתי, אתי.

אתמול בערב אמר, בין השאר: אני חושב שאהיה לך קרש קפיצה לאהבה הגדולה באמת. מוזר, אני שימשתי קרש קפיצה להרבה אנשים.

ואף על פי שהוא כנראה צודק, דבריו גורמים לי כאב תופת, ואני לא מצליחה להשלים איתם. נדמה לי שאני יודעת מדוע. אני מצפה שהוא יהיה אכול קנאה למחשבה שיום אחד תהיה לי אהבה גדולה. שוב הציפייה למוחלט. הוא חייב לאהוב אותי, ורק אותי, ולנצח. אלא שברעיון של "לנצח" ו"רק אותי" יש משהו כפייתי. בימים האחרונים אני חושנית מאוד. הרגשתי את זה ביתר שאת אתמול בערב. וכשהוא טלפן בשעה 9 ושאל: "יש לך חשק לבוא?" הלכתי אליו מלאת שמחה וחושניות והתמסרות. אבל את משלה את עצמך, ילדתי, אם נדמה לך שיש בזה אך ורק צד חושני. אנחנו לא נפלנו מייד זה לזרועותיו של זה, קודם שוחחנו ארוכות על הנושא המעניין והשנוי במחלוקת של אחר הצהריים. ואני נתליתי בכל מילה שלו, וכרגיל נהניתי מהניסוחים הענייניים והצלולים שלו והרגשתי שאני לומדת המון, ובעצם הקשר הרוחני נותן לי הרבה יותר סיפוק מהקשר הגופני. ייתכן שאני נוטה להפריז בערכו של הצד הפיזי מתוך איזו אמונת שווא שזה נשי מאוד.

כן, בעצם זה מוזר. גם עכשיו אני מרגישה שהייתי רוצה להתכרבל בזרועותיו ולא להיות אלא אישה, או אולי עוד פחות מאישה, אולי רק פיסת בשר נאהבת. אני מגזימה מאוד בערכו של הצד החושני. בעיקר בהתחשב בעובדה שזה נמשך תמיד רק כמה ימים, גל החושניות הזה. ואילו אני רוצה להחיל את מעט החושניות הזאת על כל החיים, עד שתסוכך על כל השאר. ואני רוצה שתקודש באמרות כגון: אַת האחת והיחידה לנצח. נדמה לי שאני לא מצליחה להסביר את עצמי, אבל העיקר הוא שהדברים יֵצאו החוצה. והסיבה לכך שאני מפריזה בערכו של הצד החושני היא: אני רוצה לתת למעט החום הפיזי, אשר שני אנשים מחפשים לפעמים זה אצל זה, משמעות הרבה יותר נשגבת ממשמעותו הרגילה, וזאת בעזרת מילים רבות עוצמה כגון: אני אוהב אותך לנצח. אלא שעלינו לקבל את הדברים כמות שהם ולא לרצות להעלות אותם לגבהים בלתי אפשריים. רק כשמניחים לדברים להיות כמות שהם באמת, נחשף ערכם האמיתי. כאשר נקודת המוצא היא הערך האבסולוטי – שבעצם אינו קיים, וגם אינו רצוי – לא מגיעים לנקודה שבה אפשר לחיות את החיים בממדיהם האמיתיים.

11 בערב. יש ימים שהם ארוכים מאוד, הרבה כל כך קורה בהם. מרגישה מרוצה למדי כרגע, כשאני יושבת ליד שולחן הכתיבה הזה. הראש נשען בכבדות על יד שמאל, כולי שלווה מאוששת ושביעות רצון. מפגש הכירולוגיה בחדרה של טידֶה היה מוצלח. בעבר הייתי נרתעת ממפגש נשים כזה. אבל האמת היא שהיה ממש מהנה, מעורר, מרענן, עם האגסים של סוִיפּ17 והעוגות של חֶרה18 והפסיכולוגיה המעמיקה שלי. וטידֶה, שמלאי הכוחות שלה בלתי נדלה ממש, גם כשהיא על הרגליים מ־5 בבוקר, סיפרה אחר כך על העבודה שלה.

לא יכולה לכתוב עכשיו משהו רציני, יש יותר מדי רעש בחדר. הַנְס, ברנרד והַאן פותרים תשבץ. בעבר לא הייתי מסוגלת לשבת כך בפינה ולכתוב או לקרוא או לעשות משהו אחר כשהיו עוד אנשים בחדר, זה היה מרגיז אותי; ועכשיו אני שקועה כל כך בתוך עצמי, שהם לא מפריעים לי כמעט. אני חושבת שהייתי מסוגלת לשבת כך גם בעיצומה של איזו אספת המונים. אילו הייתי "ילדה טובה", הייתי הולכת עכשיו למיטה, למיטה הבתולית בחדרון הקטן; אבל הצורך בחברה וגם ההרגל, ההרגל החביב, גורמים לי שאישאר במיטה הזאת, "מקלט האהבה", כפי שקראתי לה פעם ברוב פתטיות. נו, מילא. בלעתי שלושה אספירינים, אולי גם זאת סיבה לישנוניות הנעימה. מחר שוב מחכה לי יום עמוס. הסכיזופרנית שבדרך עם "תסביך האב הלא רגיל" תעסיק אותי מחר לא מעט, אחר כך לעבד את המכתב לס', ולהכין את השיעור ברוסית ובעצם אני צריכה לטלפן סוף־סוף לאַלֵידָה סְחוֹט19. והכי חשוב: לישון. החיים שווים כל כך שיחיו אותם. אלוהים, אתה בכל זאת קצת איתי.

יום שבת בערב. [...] דברי סוארס על סטנדאל: "נתקף בהתקפות חזקות של עוגמה, מספר על כך לחבריו, מסתיר זאת בספריו. הרוחניות היא אצלו מסווה לרגשות העזים. הוא מחדד חידודי לשון כדי שיניחו לו ולרגשותיו הנשגבים -"

זאת מחלתך: את רוצה להגדיר את החיים לפי נוסחותייך שלך. את רוצה לחדור בשכלך לכל תופעות החיים, במקום שתניחי לחיים לחדור אלייך. כמו שנאמר: אפשר ללכת וראשך בשמיים, אבל אי אפשר להכניס את השמיים לראש. את רוצה לחזור ולברוא שוב ושוב את העולם, במקום ליהנות מהעולם כמות שהוא. יש בזה משהו כפייתי.

יום שני 6 באוקטובר, 9 בבוקר. משפט אחד שנאמר אתמול באמצע היום ממשיך ללוות אותי. שאלתי את הֶני: טידֶה, אף פעם לא רצית להתחתן? והיא ענתה לי: אלוהים לא שלח לי אף פעם גבר. אם ארצה להחיל את הסיפור הזה על עצמי, הוא יישמע כך: אם אִינַק ממקורותיי שלי, יש לשער שלא אצטרך להתחתן. מכל מקום, לא צריך לשבור את הראש בעניין הזה. אם רק אקשיב בכנות לקול שבתוכי, בבוא העת אדע אם גבר מסוים "נשלח אליי בידי אלוהים" או לא. אבל אסור להרהר בזה יותר מדי. וגם לא להתפשר, או להתחתן למרות הכול, בשל כל מיני תיאוריות מעוותות. אני צריכה להאמין, לדעת שאני הולכת בדרך מסוימת ולא להעסיק עצמי במחשבות: אני עלולה להיות בודדה, אם לא אקח לי עכשיו בעל; ומי יודע אם אוכל לפרנס את עצמי; ומה אם אסיים את חיי כבתולה זקנה? ומה יאמרו אחרים? האם ירחמו עליי כיוון שעדיין אין לי גבר?

אתמול בערב שאלתי את הַאן במיטה: אתה חושב שמישהי כמוני רשאית להתחתן? האם אני אישה אמיתית? האספקט המיני לא כל כך חשוב לי בעצם, גם אם אני מעוררת לפעמים רושם הפוך. האין זאת אחיזת עיניים, למשוך את הגברים ברושם החיצוני הזה, ואחר כך לא להיות מסוגלת לתת להם את מה שהם רוצים? בעצם אני לא אישה גזעית, מכל מקום לא מבחינה מינית. אני לא נקבה במובן החייתי, וזה גורם לי לפעמים שארגיש את עצמי נחותה. האספקט הפיזי הפרימיטיבי נחסם ונחלש בגלל הנטייה לרוחניות. ולפעמים נדמה שאני מתביישת ברוחניות הזאת. מה שכן קיים בי בצורתו הפרימיטיבית הם הרגשות האנושיים, יש בי אהבה ראשונית ורחמים ראשוניים לאנשים, לכל בני אנוש. אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אישה של גבר אחד ויחיד. לפעמים אני מרגישה שזה ילדותי מעט, לאהוב אדם אחד בלבד. גם לא אוכל להיות נאמנה לגבר אחד. לא בגלל גברים אחרים, אלא משום שאני עצמי מורכבת מכל כך הרבה אנשים. אני בת 27 ואני מרגישה כאילו אהבתי ונאהבתי דיי. אני מרגישה כל כך זקנה. אני בטוחה שזה לא מקרי, שכבר חמש שנים אני חיה עם גבר שאין לי כל סיכוי לעתיד משותף איתו, בגלל גילו; וזה גם לא מקרי שידידי הקרוב ביותר מתכנן להתחתן עם בחורה צעירה בלונדון. אני לא חושבת שזאת תהיה דרכי: גבר אחד ואהבה אחת. אבל יש לי צרכים ארוטיים חזקים ואני זקוקה לחיבוקים וגילויי חיבה. והם מעולם לא חסרו לי. אני רואה שאני בכל זאת לא מצליחה לכתוב את הדברים כפי שחשתי אותם הלילה והבוקר.

"אלוהים לא שלח לי אף פעם גבר."

האינטואיציה שלי מעולם לא הניחה לי לומר לגבר "כן" לכל החיים, והקול הפנימי הזה חייב להיות מורה הדרך היחיד שלי, במה שאני עושה בכלל, ובעניינים האלה בפרט. כלומר, אני צריכה להגיע לאיזו שלווה פנימית ולידיעה מוחלטת שאני הולכת בדרכי שלי, דרכו של הקול שבתוכי. ולא לא־להתחתן רק משום שאני רואה סביבי כל כך מעט נישואים מאושרים. כיוון שזאת גישה של שלילה ופחד וחוסר אמון עליי לא־להתחתן מתוך ידיעה שזאת אינה דרכי. ולא להתנחם בהערה המבטלת האופיינית לעלמות לא נשואות: די לי במה שאני רואה אצל זוגות נשואים. אני כן מאמינה בנישואים מאושרים, ואולי גם מסוגלת לממש אותם, אבל צריך להניח לחיים לעשות את שלהם, בלי תיאוריות, בלי לשאול את עצמך שוב ושוב מה הכי טוב בשבילך, בלי לעשות חשבונות. אם "אלוהים ישלח לך גבר", מה טוב; ואם לא, תוליך אותך דרכך לכיוון אחר. אבל אל לך להיות ממורמרת לאחר מעשה. ואסור לך לומר אחר כך: הייתי צריכה לעשות כך וכך. אף פעם אסור לומר את זה, ולכן עלייך להקשיב עכשיו היטב־היטב לקול שבתוכך, ולא בגלל מה שאחרים אומרים. ועכשיו למלאכה.

יום שני בבוקר, 20 באוקטובר. ויאכלו וישמנו עד שלא יכלו לנוע והלכו ודבקו בקרקע. וזאת בעקבות פרוסה אחת עם עגבנייה ופרוסה מרוחה בדבש תפוחים ושלושה ספלי תה בסוכר אמיתי. יש בי נטייה לסגפנות, רצון להתמודד עם רעב וצמא, קור וחום. אני לא יודעת מנין הרומנטיות הזאת. ברגע שנעשה קר באמת, איני רוצה אלא לזחול לתוך המיטה ולא לצאת ממנה בכלל.

אתמול בערב אמרתי לס' שכל הספרים האלה מסוכנים לי, או מכל מקום לפעמים. שהם עושים אותי עצלה ופסיבית, כי איני רוצה אלא להמשיך ולקרוא. מתשובתו זכורה לי רק מילה אחת: "מנַוון".

לפעמים אני צריכה לאמץ כל כך את כוחותיי, כדי לארוג את מסכת השגרה היומית – לקום, להתרחץ, להתעמל, ללבוש גרביים בלי חורים, לערוך שולחן, בקיצור: לשוב ולמקם את עצמי בחיי היומיום –עד שלא נשאר כמעט כוח לדברים אחרים. וכשאני קמה בזמן, כמו כל אזרח, אני מתגאה כאילו עשיתי משהו נפלא. נראה שאחרי ככלות הכול הדבר הדרוש לי ביותר הוא משמעת חיצונית, כל זמן שהמשמעת הפנימית אינה מתפקדת כהלכה. כשאני ממשיכה לישון בבוקר עוד שעה, אין פירושו של דבר שאני זקוקה עוד לשינה, אלא שאינני מסוגלת להתמודד עם החיים ואני משביתה אותם.

יש בי ניגון משלי, ולעיתים הוא כמֵהַ למילים משלו. אבל בגלל מעצורים, חוסר ביטחון, עצלות ואני לא יודעת מה עוד, הוא כלוא בתוכי ומרחף בתוכי כרוח רפאים. לפעמים הוא מוצץ את לשדי, לפעמים הוא ממלא אותי בנגינה רכה, עגומה.

לפעמים אני רוצה לברוח עם כל מה שיש בי ולמצוא לי ולדברים שבי קורת גג בתוך כמה מילים. אבל אין עוד מילים שתרצינה לתת לי מחסה בצילן. כן, זה שורש העניין. אני מחפשת לי קורת גג, אבל את הבית שאשתכן בו עליי לבנות במו ידיי, אבן אחר אבן. כל אדם מחפש לו בית, מקום מקלט. ואני מחפשת לי תמיד כמה מילים.

לפעמים יש לי הרגשה שכל מילה שנאמרת וכל מחווה שנעשית מגדילות את אי ההבנה הכללית. ואז אני רוצה לשקוע בשתיקה גדולה ולכפות אותה גם על אחרים. כן, לעיתים כל מילה מגדילה את אי ההבנה בעולמנו הדחוס.

עשי מה שתמצא ידך לעשות ואל תחשבי על מה שעתיד להיות. בואי נסדר את המיטה ונביא את הספלים למטבח, ואחר כך כבר נראה. צריך להביא היום את החמניות לטידֶה, הנערונת הזאת זקוקה לשיעור קטן בענייני מבטא רוסי, ולעבד את הדוח על הסכיזופרן, שאין לי די ידע פסיכולוגי להתמודד איתו. עשי מה שימצאו ידייך ונפשך לעשות, ומַצי כל שעה עד תומה ואל תניחי למחשבותייך ולפחדייך ודאגותייך לגרור אותך לחיטוט במה שעומד לקרות בשעות הקרובות. שוב אני צריכה להתחיל לחנך אותך.

21 באוקטובר, אחרי ארוחת הערב. להגיע לעצמאות פנימית אמיתית, זה תהליך איטי וכואב. תהליך שבו אתה לומד לדעת בוודאות הולכת וגוברת שאצל אחרים לא תמצא לעולם עזרה ותמיכה ומחסה. שהאחרים חסרי ביטחון וחלשים וחסרי אונים לא פחות ממך. שעליך להיות החזק תמיד. אני לא חושבת שאת הטיפוס שיכול להיבנות על אחרים. שוב ושוב תגלי שאת תלויה בעצמך בלבד. זה כל מה שיש לך. כל השאר הוא בדותא. אבל לחזור ולהכיר בזה כל פעם מחדש, ובייחוד כשאת אישה... כי הרי יש בך תמיד הדחף הזה להיטמע באחר, האחד והיחיד. אבל גם זאת בדותא, למרות כל היופי שבה. התמזגות של שני חיים היא דבר לא אפשרי. מכל מקום לא בשבילי. התמזגות רגעית, זה כן. אבל האם אותם רגעים ספורים מצדיקים התמזגות לכל החיים? האם יש בכוחם של כמה רגעים להיות הבסיס שעליו נשענים החיים המשותפים? גם זאת תחושה עזה. לעיתים של אושר. לבד. אלוהים. אבל קשה. כי העולם אינו מסביר פנים. ליבי הולם בפראות, אבל לא למען אדם אחד ויחיד, אלא למען כל האנשים. אני חושבת שהלב הזה עשיר מאוד. בעבר הייתי מתארת לעצמי איך אעניק אותו לאותו האחד והיחיד. אבל זה לא מציאותי. כשאת מגלה "אמיתות" קשות כאלה בהיותך בת 27, קורה שאת מתמלאת ייאוש ובדידות וחרדה, אבל עם כל זאת עולה בך גם תחושה של עצמאות וגאווה. אני מופקדת בידי עצמי, ולא תהיה לי ברירה אלא להסתדר בכוחות עצמי. קנה המידה היחיד שלי הוא אני עצמי. אני חוזרת על כך שוב ושוב. האחריות היחידה שאת יכולה לקחת עלייך היא האחריות לעצמך. ואותה תצטרכי לקחת כל כולה. ועכשיו לטלפן לס'.

יום רביעי, 8 בבוקר. אלוהים, תן לי בשעות הבוקר המוקדמות קצת פחות מחשבות וקצת יותר מים קרים והתעמלות.

אי אפשר להגדיר את החיים בכמה נוסחות. והרי זה שמעסיק אותך וגורם לך שתרבי במחשבות. את מנסה לגדור את החיים בתוך נוסחות אחדות, וזה לא יעלה בידייך, כי יש בהם אינסוף גוונים וגוני גוונים ואי אפשר להגדיר אותם או לפשט אותם. אבל זה לא אומר שאת עצמך אינך יכולה להיות פשוטה יותר...

יום חמישי בבוקר. שוטה שכמוך. תני מנוחה למוח!

מנסה להשתרע בממדייך הטבעיים בתוך מילה. בתוך מילים רחבות, צבעוניות. אבל המילים האלה לא תוכלנה להכיל אותך כולך. עולמו של אלוהים כה גדול, שמיו רחבי ידיים. האין הם רחבים דיים?

לרצות לחזור אל החושך, אל רחם האב, אל הקולקטיבי. להיעשות עצמאית, למצוא לך צורה משלך, להתגבר על התוהו ובוהו. מיטלטלת בין שני אלה.

24 באוקטובר. הבוקר הייתה לוי. אל לנו להדביק אחרים במצבי הרוח הירודים שלנו. הערב גזירות חדשות על היהודים. הרשיתי לעצמי חצי שעה של דיכאון ודאגה. בעבר הייתי מנחמת את עצמי בקריאת רומן וזונחת את הלימודים. עכשיו אני הולכת לעבוד על האנליזה של מישה20. התגובה שלו בטלפון הייתה חיובית כל כך, וזה חשוב מאוד. לא צריך להיות יותר מדי אופטימיסטים, אבל הוא ראוי לעזרה. צריך לנצל כל הזדמנות לפתוח אליו פתח, ולו גם סדק קטנטן. אולי ייעזר בזה בעתיד. אל תצפי תמיד לתוצאות מרשימות. עלייך להאמין בקטנות. כבר יומיים אני עובדת בלי שאהרהר במצב הרוח שלי.

יופי. ילדה גדולה!

"אני קשורה כל כך לחיים האלה."

לאילו חיים את מתכוונת? לחיים הקלים שאת חיה עכשיו? במרוצת השנים יתברר אם את באמת קשורה לחיים כמות שהם, בכל מערומיהם, בכל צורה שהיא. יש בך די כוחות. ויש בך גם זאת: גם אם יעברו חייך בצחוק או בבכי, בסך הכול אינם אלא חיים ותו לא. אבל לא רק זה יש בך. יש בך גם דינמיקה מערבית, לפעמים אני חשה אותה בבירור: אני בריאה, מתפתחת וצומחת ומגלה את דרכי שלי. ועכשיו למלאכה.

אחרי שיחה עם יַאפּ:

מדי פעם אנחנו משליכים זה לזה קטעי מידע על עצמנו, אבל אני לא חושבת שאנחנו מבינים זה את זה.

יום חמישי בבוקר. פחד מוות לכל אורך הקו. נפילה תהומית. חוסר ביטחון עצמי. סלידה. חרדה.

11 בנובמבר בבוקר. נדמה כאילו עברו בינתיים שבועות על גבי שבועות וכאילו קרו לי המון דברים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי באותה הנקודה, עם אותה הבעיה: את הדחף הזה, את הבדיה או ההזיה או איך שתבחרי לקרוא לזה, את הרצון להחזיק באדם אחד לכל החיים את צריכה לנתץ לאלפי רסיסים. צריך לרמוס את השאיפה הזאת לאבסולוטיות. ולדעת שזה לא מרושש אותך, אלא להפך, מעשיר. נכון, זה עושה אותנו מסובכים יותר, מורכבים יותר. לקבל את העליות והירידות ביחסים עם הזולת, ולראות בהן דבר חיובי, לא עצוב. להפסיק לרצות להחזיק בזולת, ועם זאת לדעת שזה לא מחייב לוותר עליו לחלוטין. להניח בידי הזולת חופש מוחלט, גם חופש פנימי, ועם זאת לדעת שזה לא חייב להביא להתבטלות עצמית. אני מתחילה להבין את סערת הרגשות ביחסיי עם מקס21. הם היו רגשות של ייאוש. משום שחשת שלמרות הכול לא תצליחי להגיע אליו, והתחושה הזאת היא ששלהבה אותך. אבל כל זה בא כנראה משום שניסית להגיע אליו בדרך הלא נכונה. בצורה אבסולוטית מדי. והאבסולוטי לא קיים. שהחיים ויחסי אנוש מלאים כל מיני גוונים וגוני גוונים, שאין דבר אבסולוטי אובייקטיבי, כל זה ידוע לי. אבל הידיעה הזאת צריכה לזרום בדמי, למלא את כל כולי, לא רק את הראש, אני צריכה לחיות אותה. שוב ושוב אני חוזרת לאותה המסקנה, וזה דבר שצריך לתרגל אותו כל הזמן, כל החיים: כשם שאנחנו לומדים לתפוס את החיים בשכל, כך צריך גם ללמוד לתפוס אותם ברגש. זאת כנראה הדרך האחת והיחידה להשיג תחושה של הרמוניה פנימית.

21 בנובמבר. מעניין, בעודי לאחרונה מלאת דחף יצירה, ואיני רוצה אלא לכתוב, נובלה, "הנערה שלא יכלה לכרוע ברך" או משהו כזה, ועוד משהו על הרוזנת ההיא, לוי, שמעסיקה אותי, ועוד הרבה, עוד המון, אני כותבת פתאום: השאלה מתפרצת מתוכי ואני מזנקת כנשוכת נחש מעל הספה הכחולה: כן, אותה השאלה. בעוד אני מעסיקה את עצמי בבעיות של מוסר ואמת ואלוהים, מופיעה אצלי פתאום "בעיית אכילה". אולי בכל זאת נושא לאנליזה. עוד קורה לי לעיתים נדירות, כבר לא באותה התכיפות כמו בעבר, שאני מקלקלת את הקיבה אך ורק משום שאני אוכלת יותר מדי. כלומר, משום שאני לא שולטת בעצמי. אני יודעת שאני צריכה להיזהר; אבל פתאום תוקפת אותי מין רעבתנות שאינה נשמעת לשום טיעון הגיוני. באותו הרגע ברור לי שאשלם מחיר יקר על התענוג שבנגיסה אחת מיותרת; ובכל זאת אני לא מסוגלת לעצור בעצמי. ועכשיו אני משוכנעת שצריך לרדת לשורשי בעיית האכילה הזאת. הרי אינה אלא סמל. יש להניח שהרעבתנות הזאת קיימת אצלי גם במישור הרוחני. הנטייה לקלוט כמויות עצומות, שגורמת שוב ושוב להפרעות עיכול רוחניות. צריך לרדת לשורשי הדברים. וייתכן שאימי היקרה משחקת כאן איזה תפקיד. אימא מדברת תמיד על אוכל, דברים אחרים לא קיימים אצלה. "בואי תאכלי עוד משהו. לא אכלת מספיק. כמה שרזית." אני עוד זוכרת איך ראיתי אותה אוכלת באיזו חגיגה של עקרות בית. לפני שנים. אני ישבתי ביציע באולם התיאטרון בדוונטר. אימא ישבה ליד שולחן ארוך בין כל עקרות הבית. היא הייתה לבושה שמלת תחרים כחולה. והיא ישבה ואכלה. היא הייתה שקועה לגמרי באכילה. היא אכלה ברעבתנות ובשקיקה. וכשראיתי אותה כך, כשהבחנתי בה פתאום מן היציע, היה בה משהו שנגע מאוד לליבי. היא עוררה בי סלידה, ועם זאת גם רחמים נוראיים. לא היה לי הסבר לזה.

הייתה ברעבתנות הזאת מעין חרדה, כאילו היא פוחדת שהחיים יקפחו אותה. היה בה משהו נורא עלוב, ומשהו חייתי מגעיל. זה מה שאני ראיתי. כאשר למעשה לא הייתה אלא עקרת בית בשמלת תחרים כחולה שאוכלת מרק. לו הבנתי מה הרגשתי בעצם, איך הסתכלתי בה, הייתי מבינה הרבה דברים על אימי. הפחד הזה להחמיץ משהו, שגורם להחמצה של הכול. דווקא בגללו לעולם לא מגיעים למהות הדברים. מבחינה פסיכולוגית אפשר לנסח את זה כך – הקשיבו להדיוטה הפתיה: יש לי התנגדות לאימי, ההתנגדות הזאת עדיין שרירה וקיימת, ולכן אני עושה אותם דברים בדיוק שאני מתעבת בה. הרי אני לא טיפוס שנמשך לאוכל, למרות שיש בו גם צדדים נעימים וחברתיים. אבל לא זאת הנקודה. אני לא חוזרת ומקלקלת את הקיבה מרצון סתם ובמודע, או מכל מקום בניגוד לשכל הישר. יש משהו מאחורי זה. וזה מתקשר כמובן גם למשיכה החזקה שלי לסגפנות, לחיי המנזר וללחם שחור, למים צלולים ופירות.

אדם יכול להיות רעב לחיים. אבל אם יזלול אותם, יחטיא את מטרתו. נו, מילא, את עדיין טובה באִמרות מעמיקות.

אבל מה שמעניין בעיניי הוא, בעוד הדיכאון התהומי מרחף בתוכי ואינו מוצא לו דרך להתבטא, אני מרגישה פתאום צורך להקדיש כמה מילים לקיבה שלי ולמה שמסתתר מאחוריה.

זאת כמובן, בין השאר, תוצאה של השיחות האחרונות שלי עם ס' על היתרונות והחסרונות שבאנליזה. וגם של השיחה עם מינסטרברג. ס' טוען נגד האנאליטיקאים שחסרה להם אהבת האדם. שהם ענייניים מדי.

"אי אפשר לרפא אנשים מופרעים ללא אהבה." אני דווקא יכולה לתאר לי שאפשר לטפל בהם בצורה עניינית. גם העובדה שהאנליזה דורשת שעה כל יום ועלולה להימשך שנים, היא בעיניו דבר נורא. הוא סבור שזה עושה את האדם לא כשיר לחברה האנושית. ברור שאני מנסחת את זה בצורה בוטה מדי. אין לי כרגע זמן, ובעצם גם לא חשק, להמשיך בנושא הזה. הנושא מסובך כל כך ואני יודעת עליו מעט מדי. אבל הדברים האלה לא מניחים לי ואני מאמינה שאמצא את התשובות. אוי, כל כך הרבה מכשולים שצריך לעבור אותם. אני צריכה להתגבר על הכול ואין לי קנה מידה אלא אני עצמי, ואני צריכה לגלות הכול בעצמי, ובעצמי למצוא את כל ההגדרות והאמיתות. לפעמים אני מקללת את הכוחות היוצרים שבי, שדוחפים אותי ואני לא יודעת לאן; אבל קורה גם שאני אסירת תודה על כך, ואפילו נלהבת. ורגעי השיא האלה, של הכרת טובה על כך שאני מלאת חיים ועל שיש לי היכולת להבין כל מיני דברים, גם אם בדרכי שלי, הרגעים האלה נותנים טעם לחיים, הם בעצם היסודות שחיי נשענים עליהם. אבל כרגע אני שוב בנסיגה. אולי יש לזה קשר לכך שמישה שוב בעיר. אני באמת לא יודעת. אוה, אלוהים, כל כך הרבה דברים בבת אחת.

שבת בבוקר. אני מקווה, אבל גם חוששת, שיום אחד אמצא את עצמי לגמרי לבדי. ועם פיסת נייר. ואז אכתוב ואכתוב ורק אכתוב. כרגע אני עדיין לא מעיזה. אני לא יודעת מדוע. ביום רביעי עם ס' לקונצרט. כשאני רואה הרבה אנשים יחד אני רוצה לכתוב רומן. בהפסקה הרגשתי שאני זקוקה לפיסת נייר כדי לכתוב. לא ידעתי מה אני רוצה לכתוב. להמשיך לטוות את המחשבות שלי. במקום זה ס' הכתיב לי משהו על פציינט שלו. דווקא מעניין ומוזר. אבל אני נאלצתי להתעלם שוב מעצמי. הצורך לתת דין וחשבון, להעלות דברים על הכתב, והחשש לממש את זה. אני חושבת שאני מתעלמת מיותר מדי דברים בתוכי. לפעמים אני חושבת שיש לי אישיות חזקה יותר, אבל כלפי חוץ אני מפגינה תמיד חביבות והתעניינות וטוב לב, לעיתים קרובות על חשבון עצמי. התיאוריה אומרת: אדם צריך להיות חברותי ולהתחשב באחרים ולדאוג שלא יסבלו ממצבי הרוח שלו. אבל כאן לא מדובר במצבי רוח. מאחר שאני משתיקה הרבה דברים בתוכי, אני נעשית לא חברותית ומסתגרת ימים שלמים בתוך עצמי.

יש בי איזה עצב ורוך וגם קצת תבונה, והם מחפשים להם מוצא. לפעמים עוברות במוחי כמה שיחות בעת אחת. תמונות וצורות. מצבי רוח. הבזקים לא צפויים של מה שעתידה להיות האמת שלי. אהבה לאנשים, שצריך להילחם עליה, אבל לא בפוליטיקה או במפלגה, אלא בתוכי. ועדיין לא מצליחה להתגבר על הבושה המזויפת ולהכיר בכך. ובאלוהים. הנערה שלא יכלה לכרוע ברך, אבל למדה לכרוע על מחצלת מחוספסת בחדר אמבטיה מבולגן. אבל הדברים האלה אינטימיים אולי אפילו יותר מענייני מין. את התהליך הזה, של הנערה שלמדה לכרוע ברך, הייתי רוצה לתאר על כל פרטיו וגוניו.

שטויות. ודאי שיש לי זמן לכתוב. יותר זמן מאשר לאחרים. הבעיה היא תחושת חוסר הביטחון. מדוע, בעצם? משום שנדמה לך שאת חייבת לומר דברים מבריקים? משום שנדמה לך שלא תצליחי לומר את מה שיש לך לומר? אבל זה בא בהדרגה. להיות נאמנה לעצמי. בסופו של דבר מתברר תמיד שס' צודק. אני כל כך אוהבת אותו ועם זאת יש בי המון התנגדות אליו. וההתנגדות הזאת קשורה לדברים עמוקים יותר, שאפילו לי הם עדיין אינם ברורים לחלוטין.

יום ראשון, 10 בבוקר. מעניין, הקשר הזה בין מצבי רוח מסוימים ובין הווסת. אתמול בערב במצב רוח מרומם בהחלט. והלילה התחושה הקשה שכל מחזור הדם משתנה פתאום. תחושה של הוויה אחרת לגמרי. את לא מבינה מה קורה לך, ופתאום נדלקת הנורה: אה, את צריכה לקבל וסת. לעיתים אני חושבת: הרי אני לא רוצה ילדים, אז לשם מה ההצגה החודשית המיותרת הזאת, שגורמת לי כל כך הרבה טִרדה. וברגעים של קלות דעת ואהבת הנוחות כבר שאלתי את עצמי אם לא כדאי להיפטר מהרחם. אבל עלינו לקבל את עצמנו כמו שנבראנו וזה לא נכון שיש בזה רק טרדה. יש משהו כל כך מסתורי ביחסי הגומלין שבין הגוף לנפש. מצב הרוח שלי אתמול בערב והבוקר, שהיה מופלא וחולמני ועם זאת הבהיר לי הרבה, הוא תוצאה של השינויים בגופי. את "תסביך האכילה" שהופיע פתאום הבנתי הלילה בחלום. היה בו קטע אחד ברור, כך מכל מקום היה נדמה לי, אבל כשאני רוצה לכתוב עליו הוא חומק ממני. חבורה של אנשים מסביב לשולחן, ביניהם אני, וס' בראש השולחן. הוא אמר משהו מעין: מדוע אינך מבקרת אצל אנשים אחרים? ואני: זה כל כך מסובך עניין האוכל. ואחר כך הביט בי באותה הבעה מפורסמת שלו, שכדי לתאר אותה יידרשו לי כל החיים, ההבעה שלובשים פניו כשהוא נרגז, והיא ההבעה עזת הביטוי ביותר שפניו מסוגלים ללבוש. וההבעה הזאת אמרה לי בערך כך: אהה, לא ידעתי שאת כזאת, לא ידעתי שהאוכל חשוב לך כל כך. ופתאום הרגשתי, עכשיו הוא יודע בדיוק מי אני, הוא יודע כמה אני חומרנית. זה לא תיאור הולם של החלום, אי אפשר להסביר אותו. אבל דבר אחד היה חזק מאוד: ההכרה הפתאומית ש"הנה עכשיו הוא רואה ויודע מי אני בעצם." והזעזוע שהיא גרמה לי.

משהו מן הרחבות והבהירות שחשתי הלילה עוד נותר בי. שלווה ופתיחות. קצת התאהבות והרבה חיבה להַאן. ואין עוד התנגדות לס'. גם לא לעבודה. בסופו של דבר אלך בדרכי שלי. סטייה קטנה פה ושם אינה יכולה להזיק. למה למהר? "חייה היו חיים של צמיחה איטית ותנועה מתמדת לקראת ההגשמה העצמית." לפעמים זוהי ההרגשה. הלוואי שזאת הייתה האמת. כל היום עוד לפניי והוא גדול ורחב ידיים. אני מתכוננת לעבור אותו לאט, בגלישה, בלי להתאמץ, בלי למהר. הכרת טובה, פתאום תחושה חזקה מאוד ומודעת של הכרת טובה על החדר המואר והגדול, עם הספה הרחבה, שולחן הכתיבה והספרים, האיש השקט הזקן כל כך, ובו בזמן צעיר מאוד. וברקע הידיד בעל הפה עב השפתיים, הטוב, שאין לו סודות מפניי, אבל לפעמים הוא יכול להיות מסתורי כל כך. יותר מכול, הבהירות והשלווה והאמון בעצמי. כאילו יצאתי פתאום מיער עבות לחלקה פתוחה, ואני משתרעת על גבי ומביטה בשמיים הרחבים. בעוד שעה הכול יכול להשתנות, אני יודעת. בעיקר במצב הנוכחי של אי יציבות ותסיסה בשיפולי הגוף.

יום שלישי, 9 וחצי בבוקר. משהו קורה לי ואני לא יודעת אם זה סתם מצב רוח או משהו מהותי. כאילו חזרתי בבת אחת לעמוד על רגליי שלי. קצת יותר עצמאית ולא תלויה. אתמול בערב באופניים, בחושך ובקור, לו רק יכולתי לחזור על מה שמלמלתי לעצמי:

אלוהים, החזק בידי, אלך אחריך בצייתנות, בלי התנגדות כמעט. אקבל עליי את כל מה שיטילו עליי החיים ואשתדל להתמודד כמיטב יכולתי. אבל תן לי מדי פעם רגע קצר של מנוחה. וגם לא אחשוב עוד בתמימותי שהשלווה תימשך לנצח, אקבל גם את אי השקט והמאבק שיבואו אחריה. אני אוהבת לחוש חום וביטחון, אבל לא אתקומם אם אמצא את עצמי בקור, כל זמן שאתה הוא המוליך אותי. אלך אחריך לכל מקום ואשתדל לא לפחוד. בכל מקום שאהיה אנסה להקרין על סביבי משהו מן האהבה שבי, האהבה האמיתית שאני רוחשת לזולת. אבל אל תתפארי באהבת הזולת שבך. את לא יודעת בכלל אם היא באמת קיימת בך. איני רוצה להיות מיוחדת, איני רוצה אלא לנסות להגיע אל מה שקיים בי ושואף להתממש. לפעמים אני חושבת שאני זקוקה להתבודדות של מנזר. אבל אני יודעת שמקומי בעולם הזה, בין הבריות.

וכאן אישאר, למרות הסלידה והעייפות שתוקפים אותי לפעמים. אני מבטיחה לחיות את חיי עד תומם ולא לחדול באמצע הדרך. לפעמים אני מרגישה שאני עומדת בתחילת הדרך, שהקשיים האמיתיים עוד לפניי, גם אם נדמה לי שכבר נאבקתי רבות. אני אלמד ואנסה לחדור לשורשי הדברים, אני מאמינה שזאת חובתי, אניח לכל מה שנקרה בדרכי להביך ולבלבל אותי, גם אם אסטה לכאורה מדרכי; אהיה פתוחה למבוכה ולבלבול, בתקווה שכך ילך ויגדל הביטחון, עד שלא תהיה למבוכה עוד שליטה בי ואגיע לשיווי משקל ויציבות, שבמסגרתם כל האפשרויות עדיין פתוחות לפניי. איני יודעת אם אני מסוגלת להיות ידידה טובה לאחרים. אם זה לא מטבעי, עליי להכיר בכך. מכל מקום, אל לך להשלות את עצמך. ואת צריכה להכיר את מגבלותייך. רק את תוכלי לקבוע מה הן.

אני מרגישה כאילו כל יום אני מוטלת מחדש לתוך כור היתוך, וכל יום אני מצליחה איכשהו לצאת ממנו.

ברגעים מסוימים אני חושבת: החיים שלי משובשים, יש בהם איזו טעות בסיסית. אבל זה יהיה נכון רק אם תציירי לך בדמיונך חיים מסוימים, שבהשוואה להם החיים האמיתיים נראים לפעמים משובשים.

אני מרגישה כאילו השתנה פתאום גם היחס שלי לס'. כאילו ניתקתי את עצמי ממנו בבת אחת, שעה שהייתי בטוחה שאני כבר מנותקת ממנו. כאילו חדרה לתוכי פתאום ההכרה שחיי נועדו להיות מנותקים לגמרי מחייו. אני זוכרת שלפני כמה שבועות, כשדובר על כך שכל היהודים יישלחו למחנה ריכוז בפולין, והוא אמר לי: אם כך נתחתן, כדי שנוכל להישאר יחד ולהועיל לפחות במשהו. ולמרות שהבנתי בדיוק איך עליי להתייחס למילים האלה, הן מילאו אותי כמה ימים בשמחה וחום ותחושה של קִרבה גדולה אליו. אך התחושה הזאת נעלמה בינתיים. איני יודעת איך להסביר את זה, אני מרגישה כאילו התנתקתי ממנו בבת אחת ואני ממשיכה בדרכי שלי. כנראה השקעתי בו הרבה מן הכוחות שבי. אתמול בערב, כשרכבתי בקור על האופניים, הבנתי פתאום, בראייה לאחור, באיזו עוצמה, באיזו התמסרות טוטאלית קיבלתי ועיכלתי בתוך חצי שנה את האיש הזה ואת עבודתו ואת חייו. ואלה התוצאות. הוא נעשה חלק ממני. ועם החלק החדש הזה אני ממשיכה הלאה, אבל לבדי. כלפי חוץ לא ישתנה כמובן דבר. אני אמשיך להיות המזכירה שלו ואמשיך להתעניין בעבודתו, אבל בתוכי אני חופשייה יותר.

או שמא אין כל זה אלא מצב רוח חולף? זה בא, כך נדמה לי, בעקבות מה שהיה בעיניי ביטוי מובהק של עצמאות, כשניגשתי לטלפון וביוזמתי שלי, בלי לשאול אותו, טלפנתי אל האישה ההיא כדי לבטל את הפגישה ואמרתי: אני לא מוכנה לזה, זאת לא הדרך שלי. כשפתאום מתעורר בתוכך משהו שהוא חזק ממך וגורם לך שתעשי "מעשים" (אפשר לחשוב) ותנקטי צעדים הכרחיים, שהם מהותיים לך, את מגלה פתאום שאת חזקה יותר. וגם כשאת מסוגלת פתאום לומר בביטחון מלא: זאת לא הדרך שלי.

היחס שבין החיים לספרות. למצוא את דרכי שלי בשטח הזה.

יום שישי, רבע ל־9 בבוקר. אתמול בערב הרגשתי שאני צריכה לבקש את סליחתו על כל המחשבות המכוערות והמרדניות שחשבתי עליו בימים האחרונים. בינתיים למדתי לדעת שבימים שאתה סולד מן הזולת, אתה למעשה סולד מעצמך. "ואהבת לרעך כמוך." אני יודעת גם שהבעיה היא שלי ולא שלו. אין מה לעשות, קצב החיים שלנו שונה ועליי להניח לו שיהיה כמות שהוא. מי שרוצה לעצב אחרים לפי טעמו נתקל שוב ושוב בקיר ומתאכזב כל פעם מחדש, לא בגלל האחרים, אלא בגלל הדרישות שהוא דורש מהם. מאוד לא דמוקרטי, אבל אנושי. ייתכן שהדרך אל החופש עוברת בתוך הפסיכולוגיה. אדם צריך לחזור ולהזכיר לעצמו שוב ושוב שעליו להשתחרר מתלותו באחרים, ועם זאת עליו לכבד את אי תלותו של האחר, ולא לעצב בדמיונו את דמותו כפי שהיא צריכה להיות בעיניו. יש לדמיון די שטחים לענות בהם, גם בלי שנטיל עליו את העיסוק באנשים שאנחנו אוהבים. אתמול אחר הצהריים בדרך אליו, על האופניים, חשבתי לעצמי: אין לי חשק, אני לא אומר מילה מיותרת, הכול מת בתוכי. ופתאום, בפינת שדרות אפולו ושדרות מיכלאנג'לו, הרגשתי צורך עז לכתוב. הוצאתי את הפנקס שלי ועמדתי ושרבטתי בקור. על כל הגוויות שממלאות את הספרות, וכמה שזה מפליא. כדאי להוסיף: כל כך הרבה מיתות של כלאחר יד. בקיצור, כתבתי הרבה שטויות, כמו שקורה בדרך כלל כשנדמה לי שנולדה במוחי איזו מחשבה נשגבה, וכל מה שעולה על הנייר הוא מין גמגום חסר היגיון, שנולד בקור בהצטלבות של שני רחובות. נכנסתי לדירה של ס', לחדרים המוכרים והקטנים, בעצם קטנים מדי לענק הזה. חֶרָה הייתה אצלו, פטפטנו קצת, בלי שהדברים יגיעו לאוזניו החירשות, ואני הייתי נינוחה כולי ורגועה. ואף על פי שלכאורה היה הכול מת בתוכי, התחלתי פתאום לפזר את כל מה שעליי בכל החדר, את המעיל, הכובע, הכפפות, התיק, הפנקס, הכול השלכתי מול עיניהם המופתעות והמשועשעות של ס' וחֶרָה, שרצו לדעת מה קרה לי הפעם. עניתי: אין לי חשק לכלום, אני מתמרדת. ורק בנס לא עפו העציצים מאדן החלון. לא היה קשה לראות שחֶרָה נהנית מההתפרצות שלי. כיוון שהתפרצתי כפי שהיא אולי הייתה רוצה להתפרץ, אבל לא מעיזה לעשות את זה בנוכחותו. היא אמרה: יופי, ואני חושבת שהיא הרגישה שההשתוללות המרדנית שלי מבטאת גם את מה שהיא מרגישה, כי אין לי ספק שגם היא רוצה להתמרד נגדו מדי פעם, כמו שקורה לכל אדם שנתקל באישיות חזקה ממנו. לעולם אסור לחשוב מראש מה יהיה, אפילו לא חמש דקות מראש: עוד מעט ארגיש כך וכך ואומר את הדברים האלה והאלה. אני תכננתי נאומים שלמים. התכוננתי לדבר על כל מיני "דברים עקרוניים". לגמור את החשבון עם הכירולוגיה וכו'. בקיצוניות ובשיא הרצינות. וברגע שעמדתי לצאת מהבית התעטפתי במצב רוח של שתיקה.

וברגע שחֶרָה הסתלקה מצאתי את עצמי פתאום בהתאבקות בזק איתו, ואחרי זמן קצר הצלחתי להשליך אותו על הספה, הרגתי אותו כמעט. ואחר כך התכוונו לעבוד. אבל במקום לעבוד הוא התיישב על הכורסה הגדולה שבפינה, הכורסה שאַדְרִי ריפדה אותה יפה כל כך, ואני השתרעתי לי כרגיל למרגלותיו ושקענו בוויכוח לוהט על הבעיה היהודית. ועם כל מילה שיצאה מפיו הרגשתי שוב כאילו אני לוגמת ממעיין מים חיים. ופתאום שוב ראיתי לפניי את חייו, החיים הפוריים, ההולכים ומתפתחים מיום ליום, והפעם ראיתי אותם כמות שהם, בלי העיוותים של מצבי הרוח שלי. בזמן האחרון קורה לי שפסוק מן התנ"ך מבזיק בתוכי פתאום במובן חדש ורב משמעות, שהוא פרי הניסיון. ויברא אלוהים את האדם בצלמו. ואהבת לרעך כמוך. וכו'.

סוף־סוף, הגיע הזמן לבחון במלוא המרץ והאהבה את יחסיי עם אבי.

מישה הודיע שהוא מגיע בשבת בערב. תגובה ראשונה: אוי ואבוי. אִיום על החופש שלי. טרדה. מה אעשה איתו? וכל זה במקום: כמה נחמד שהאיש החביב הזה יכול לשכוח לכמה ימים את רעייתו ההיסטרית ואת העיר הפרובינציאלית המשעממת שלו. איך אני יכולה להנעים לו את הזמן במעט האמצעים והכוחות שעומדים לרשותי? מרשעת שכמוני, נמושה רודפת נוחות. כן, זה מה שאת. תמיד חושבת קודם על עצמך. על זמנך היקר, שבין כך ובין כך אינך מנצלת אותו אלא כדי למלא את ראשך המבולבל בעוד חוכמת ספרים. "מה יועיל לי כל זה, אם אין לי אהבה." תיאוריה מקסימה, שמעוררת בך הרגשה נעימה ונאצלת, אבל כשזה מגיע לכדי מימוש קונקרטי, את נרתעת מהגילוי הכי קטן של אהבה. לא, כאן לא מדובר בגילוי קטן של אהבה. כאן מדובר בדבר עקרוני ורב משמעות וקשה. לאהוב את הורייך מעומק ליבך. כלומר: לסלוח להם על כל הקשיים שגרמו לך בעצם קיומם: הכבילות, הסלידה, נשיאת העול של חייהם המסובכים, בעוד שעליי לשאת את חיי שלי, שאינם פחות קשים. אני רואה שאני כותבת דברים אידיוטיים לחלוטין. מילא, לא נורא. ועכשיו אני צריכה לסדר את המיטה לאבא הַאן ולהכין את השיעור של התלמידה לוי וכו'. מכל מקום, זה מה שעומד על סדר היום בסוף השבוע: לאהוב את אבי באמת ובתמים ולסלוח לו על שהוא בא להפריע את מנוחתי האנוכית. אחרי ככלות הכול, אני הרי אוהבת אותו מאוד, אבל זאת היא – או מוטב לומר: הייתה – אהבה מסובכת: מנופחת, מאולצת ומלוּוָה בכל כך הרבה רחמים, שליבי נשבר כמעט. רחמים אלה הפכו להיות מזוכיסטיים. אהבה שהביאה להתפרצויות של רחמים ועצב, ולא גילוי פשוט אחד של אהבה. אמנם היו בה לבביות והקרבה, אלא שהם היו קיצוניים כל כך, עד שכל יום שהיה מבלה אצלי היה עולה לי בחפיסה שלמה של אספירינים. אבל כל זה שייך לעבר. בזמן האחרון הכול הרבה יותר נורמלי. ובכל זאת אני עדיין מרגישה רדופה. וזה מתקשר כנראה לעובדה שאני בכל זאת כועסת על שבא. ועל שאני צריכה באמת לסלוח לו. אני צריכה לחשוב, וגם להתכוון לזה מכל הלב: כמה טוב שהוא יכול לצאת קצת. נו מילא, זאת הייתה תפילת שחרית לא רעה.

יום ראשון, 10 וחצי בבוקר. [...] בכל זאת אני לא מוצאת מקום בתוכי לכל הסתירות שקיימות בי ובחיים. ברגע שאני משלימה עם סתירה אחת, אני בוגדת באחרת. ביום שישי בערב דו־שיח בין ס' לל' על ישו והיהודים. שתי השקפות עולם, שתיהן מוגדרות מאוד. מתועדות להפליא, מגובשות, שתיהן מועלות בלהט ובתוקפנות. ואילו לי עדיין יש ההרגשה שבכל השקפת עולם ברורה ומוחלטת כזאת מסתתרת איזו תרמית. שה"אמת" נאנסת שוב ושוב. ובכל זאת אני חייבת ורוצה לבנות לעצמי השקפת עולם, איזו חלקה מוגדרת משלי, שאכבוש אותה בדמים ואגן עליה בלהט. ועם זאת התחושה של עשיית אי צדק עם החיים, ומצד אחר הפחד לשקוע בתוך מצב של אי בהירות וכאוס. מכל מקום, אחרי הוויכוח הלכתי הביתה בתחושה של אי שקט. ועם זאת חוזרת תמיד התגובה: זה באמת חשוב כל כך? למה אנשים מתרגשים כל כך? מה הם מנסים להוכיח? התחושה הזאת מלווה אותי תמיד ברקע.

אחר כך הגיע אבי. מלא אהבה כל כך. אהבה מתורגלת. יום קודם לכן, אחרי תפילת השחרית הנמרצת, הרגשתי משוחררת ומאושרת וקלילה. וכשהוא הופיע, האבא הקטן שלי, ובידו מטרייה לא לו, ועניבה משובצת חדשה והרבה כריכים ארוזים בחבילות קטנות, כשעמד לפניי חסר אונים כביכול, שוב הייתי עצורה, חלשה, מאופקת ואומללה. זכר הוויכוח בערב הקודם עורר בי הסתייגויות ממנו, והאהבה לא הועילה לי. אם לומר את האמת, היא נעלמה. הייתי משותקת לגמרי, ממש מפליא. הבלבול והכאוס חזרו אליי. כמה שעות של משבר ונפילה כמו בתקופות הרעות ביותר. לרגע שוב נזכרתי כמה נורא היה בעבר. אחר הצהריים נכנסתי למיטה. חיי האדם נראו לי שוב כפרשה אחת גדולה של סבל. אי אפשר לרשום את כל הפרטים.

ואז התברר לי הקו המקשר. אבי, שבגיל מתקדם כיסה על כל אי הביטחון שבו, על הספקות, כנראה גם על רגש הנחיתות הפיזי ועל בעיות הנישואין שלא הצליח לפתור וכו' וכו', על כל אלה כיסה בהילה פילוסופית שהיא אמיתית לגמרי, מעוררת חיבה, מלאה הומור ושנונה, אבל עם כל השנינות שבה – מעורפלת מאוד. מתחת לפילוסופיה שלו, שמצדיקה הכול, שאינה מתייחסת אלא לאנקדוטות ואינה חודרת לשורשי הדברים, אף על פי שהוא יודע שהשורשים ישנם, ואולי דווקא משום שהוא יודע זאת, והוא יודע עד כמה עמוקים הם ומוותר מראש על הניסיון לחשוף אותם, מתחת למסווה של השקפת החיים הכנועה שלו – האומרת: ממילא אי אפשר לדעת – השאול פוערת את פיה. וזו אותה השאול המאיימת עליי. אותו התוהו ובוהו שאני חייבת לצאת ממנו, שמשימת חיי היא לצאת ממנו, ושאני שוב ושוב חוזרת ונופלת לתוכו. ולמעשה כל התבטאות הכי קטנה של אבי, ביטויי ההשלמה, ההומור, הספק, כל אלה מדברים אל משהו בתוכי שמשותף לי ולו, אבל אני חייבת להתפתח ולצאת ממנו.

ובעניין הוויכוח הנוקב בערב הקודם, ברור שהרקע לכל התגובות שלי הוא תמיד: זה נראה לי חשוב כל כך; והקול החלוש הזה שברקע לובש פתאום עוצמה בגלל התפרצותו של אבי לתוך עולמי. וכמובן, גם ההתקוממות נגד אבי, השיתוק וחוסר האונים. זאת אומרת, שלמעשה אין לזה כל קשר לאבי, כלומר: לאישיות שלו, לאישיות היקרה, הנוגעת ללב, האהובה. זה תהליך שמתרחש בי. הקשר בין הדורות. מתוך התוהו ובוהו שלהם, מתוך אי נקיטת העמדה כלפי כל מיני דברים, אני צריכה לצמוח וללבוש צורה, כלומר: כן לנקוט עמדה, כן להתמודד עם הדברים, וכל זאת למרות ששוב ושוב אשאל את עצמי: זה באמת חשוב כל כך? מה לעשות, ילדים, אלה החיים. וכו' וכו'.

ברגע שהתברר לי הקו המקשר חזרו אליי כוחותיי וחזרה גם האהבה, והתגברתי על המשבר.

יום רביעי, 8 בבוקר, בחדר האמבטיה. באמצע הלילה התעוררתי. ופתאום זכרתי מה חלמתי: הרבה ומשמעותי. זקוקה לכמה דקות של ריכוז כדי לשוב ולראות לפניי את החלום. רעבתנות. הייתה לי גם ההרגשה שהחלום הוא חלק ממני, שיש לי זכות להחזיק בו, שאין שום סיבה שאוותר עליו, שעליי לדעת כדי שאוכל להרגיש את עצמי שלמה ומגובשת.

בשעה 5 שוב התעוררתי. בחילה וסחרחורת. או אולי רק דמיינתי לי? במשך חמש דקות עברו בי כל הפחדים של כל הנערות הצעירות שנוכחות לדעת להפתעתן ולבהלתן, שהן עומדות ללדת ילד שלא מרצונן.

לפי דעתי אין בי אפילו קורטוב של אינסטינקט אימהי. לעצמי אני מסבירה את זה כך: ביסודו של דבר אני מוצאת שהחיים הם מסכת ייסורים ובני האדם הם יצורים אומללים, ואני לא יכולה לקחת עליי את האחריות ולהביא לעולם עוד יצור אומלל.

לאחר זמן: בכל זאת שירתּי את האנושות בכמה דברים: מעולם לא כתבתי ספר רע וגם לא הייתי אחראית לכך שעוד יצור אומלל יהלך על פני כדור הארץ.

שוב אני כורעת על ברכיי על המחצלת הגסה ומסתירה את פניי בידיי ומבקשת: אלוהים, עזור לי להיות שלמה עם עצמי. לעשות באהבה אלפי מעשים של יומיום, כשכל צעד וכל מחווה נובעים מתחושה עמוקה ויסודית של נכונות ואהבה. ואז כבר לא משנה בעצם מה עושים ואיפה נמצאים. אבל לכך עוד לא הגעתי. מוטב שאבלע היום עשרים גלולות כינין, אני מרגישה קצת מוזר מדרום לסרעפת.

יום שישי, 9 בבוקר. אתמול בבוקר, כשהלכתי בערפל, שבה וחזרה התחושה: בעצם הגעתי אל הגבול, כבר ראיתי הכול, חוויתי הכול, לשם מה להמשיך לחיות, הכול מוכר לי וידוע, לא אצליח להגיע רחוק יותר מן המקום שכבר הגעתי אליו. הגבולות סוגרים עליי ומעבר לגבול לא קיים אלא בית המשוגעים. או אולי המוות? אבל לכך עוד לא הגעתי במחשבות שלי. התרופה הטובה ביותר היא: ללמוד דקדוק או ללכת לישון. הסיפוק היחיד שלי בחיים: ללכת לאיבוד בקטע פרוזה או שירה, שכל מילה שבו עולה לי במאבק דמים. גבר זה לא הדבר המהותי לגביי. אולי משום שהייתי מוקפת תמיד בכל כך הרבה גברים? לפעמים אני חשה כאילו שבעתי אהבה, אבל בצורה חיובית. בעצם החיים היטיבו עימי מאוד, בעבר וגם עכשיו. לפעמים אני חשה שעברתי את שלב ה"אני" ו"אתה", קל לומר את זה אחרי לילה כזה. ועכשיו לטבול את הרגליים החביבות במים. אפילו העיסוק הזה בוולד שלא נולד הוא בשבילי משימה בלתי אפשרית. יהיה בסדר.

רבע ל־5 אחר הצהריים. מה שעליי לעשות כרגע, הוא לא להניח למה שקורה בתוכי להשתלט עליי. לזכור שיש לזה חשיבות משנית בלבד. במילים אחרות: אסור להניח לדבר אחד ויחיד לשתק אותך, גם לא לדבר הנורא ביותר; החיים חייבים להמשיך לזרום. שוב ושוב אני לוקחת את עצמי בידיים ואומרת: עכשיו תכיני את השיעור למחר, הערב תתחילי לקרוא את ה"אידיוט" של דוסטוייבסקי, לא בתור עיסוק חד־פעמי, אלא משום שהגיע הזמן שתתעמקי בו ותתמידי. כמו פועל יומי. ותוך כדי כך אדלג מדי פעם במדרגות ואלך לערוך את טקסי המים שלי. ותחושה שיש בי סוד ואיש אינו יודע. אחרי ככלות הכול, אני לוקחת חלק באירוע היולי. ובתקופת מבחן קשה זאת אני מגלה בעצמה תחושה חזקה של: אותי לא יכניעו. אני אדאג שהכול יסתדר. יהיה בסדר. תמשיכי לעבוד בנחת, אל תבזבזי על זה את כל כוחותייך. הטיול עם ס' בשעה 2 היה קצר ולעניין. שוב היה בו משהו קורן ונערי. ברגעים כאלה הוא מקרין אהבת בריות אמיתית על כל סביבותיו, והיא מגיעה גם אליי, ואז גם אני קורנת. חרציות לבנות, "כַּלָתיות" כל כך. בתוכי אני נאמנה לו. וגם להַאן אני נאמנה. אני נאמנה לכולם. אני מהלכת ברחוב לצידו של גבר, בידי פרחים לבנים שהם כמו זר של כלה ואני מביטה בו וכולי קורנת; לפני שתים־עשרה שעות שכבתי בזרועותיו של גבר אחר ואהבתי אותו ואני עדיין אוהבת אותו. האם זה מכוער? האם זאת שחיתות? בעיניי שלי אין בכך כל רע. אולי מפני שפיזית זה לא אומר לי הרבה. כבר לא. זאת אהבה אחרת, רחבה יותר. או שמא אני משלה את עצמי? האם אני מעורפלת מדי? גם ביחסים שלי עם גברים? איני חושבת. איך הגעתי פתאום לגיבוב הדברים הזה, שהוא בכלל לא לעניין.

שבת, 9 וחצי בבוקר. קודם כול לטפוח לעצמי על השכם ולאזור אומץ לקראת היום הזה. התעוררתי מוקדם בבוקר בתחושה של מחנק, בהלה שחורה משחור, שאין בה שום דבר מרגש. זה בכל זאת לא דבר של מה בכך.

אני מרגישה שאני מצילה חיי אדם. לא, זה מגוחך: להציל חיי אדם בכך שאני מונעת ממנו את החיים. אני רוצה לחסוך ממנו את הכניסה לעמק הבכא הזה. אני מעניקה לך, ברייה שבדרך, את הביטחון של אי הלידה. לטובתך. אני חושבת עליך ברוך כמעט. אני מתנפלת עלייך במים רותחים ובמכשירים מפלצתיים ואמשיך להילחם בך בסבלנות ובהתמדה, עד שתימסי ותיעלמי, ואז ארגיש שעשיתי מעשה טוב ואחראי. הרי אינני יכולה לתת לך די כוח, ומה גם שבמשפחתי מוכת הגורל דבקו חיידקים מסוכנים מדי. כשמישה איבד לגמרי את הצפון ולקחו אותו בכוח למוסד, ואני הייתי עדה לכל המחזה, נדרתי שלעולם לא ארשה שיֵצא מרחמי יצור אומלל כזה.

רק שזה לא יימשך הרבה זמן. אני מתמלאת כולי חרדה. רק שבוע עבר וכבר אני עייפה וסחוטה מכל הפעולות האלה. ממך אמנע את הכניסה לעולם הזה, ואני מבטיחה לך שלא תהיה לך סיבה להתלונן.

יום שישי, 9 בבוקר, הרבה אנשים מתלוננים על הבקרים החשוכים. אבל לפעמים זאת השעה הכי מוצלחת שלי: כשהיום הנולד מופיע בחלונותיי החיוורים, והוא אפור ודומם. ובתוך האפרוריות והדממה, כתם אחד מסנוור של אור: מנורת הקריאה מאירה את שולחן הכתיבה הגדול, השחור. שעות אלה היו השעות הטובות ביותר שלי בשבוע שעבר. הייתי שקועה לגמרי ב"אידיוט", בכובד ראש תרגמתי כמה שורות, רשמתי כמה הערות קצרות ואישיות ופתאום ראיתי שהשעה כבר 10. ואז חשבתי לי: כן, כך צריך ללמוד, לשקוע לגמרי בחומר, זאת הדרך. הבוקר כולי שלווה, כמו סערה ששככה. שמתי לב שזה דבר שחוזר על עצמו. אחרי ימים של מאמץ רוחני אינטנסיבי ועז, וניסיון להגיע לבהירות, וחבלי לידתם של משפטים ומחשבות שעדיין אינם רוצים להיוולד, ודרישת דרישות מוגזמות מעצמי, והתחושה שאין דבר שהוא חשוב ונחוץ יותר מאשר למצוא את עצמי וכו' וכו'. ופתאום כל אלה נושרים ממני, על מוחי צונחת עייפות ברוכה, שקט שלאחר הסערה, ואני מתמלאת מעין אורך רוח, גם כלפי עצמי, כאילו איזו רעלה עוטפת אותי, ומבעדה החיים נראים מאופקים יותר ולעיתים קרובות גם נעימים יותר. ותחושה של התמזגות עם החיים. וגם זאת: לא עוד אני רוצה או צריכה; החיים עצומים וטובים ומרתקים ונצחיים, וכשאני שמה את הדגש על עצמי בלבד, ואני מתמרדת ומשתוללת, אני מחמיצה את נהר החיים העצום והחזק והנצחי. ברגעים כאלה – ואני כל כך אסירת תודה על כך – נושרות ממני כל השאיפות האישיות, הרעב לידע והבנה שוכך ואני שומעת מעליי את משק כנפי הנצח. ואני יודעת, יודעת באמת, שזה מצב רוח חולף. ייתכן שלא יימשך אלא חצי שעה, אבל בינתיים שאבתי ממנו כוח. ומי יודע אם אורך הרוח ורוחב הלב שורים עליי משום שבלעתי אתמול שישה אספירינים, או משום הנגינה של מישה או גופו החם של הַאן, שקברתי עצמי בתוכו הלילה. מי יודע, ומה זה משנה? עוד חמש דקות שכולן שלי. מאחוריי מתקתק השעון. הקולות בבית וברחוב נשמעים כמִשברים רחוקים. מן הבית שמעבר לרחוב בוקעת נורה לבנה עגולה את אפרוריות הבוקר הגשום. ליד השולחן הגדול והשחור הזה אני מרגישה כאילו אני נמצאת על אי בודד. הנערה המרוקנית השחורה מתבוננת בבוקר האפור בעיניים רגועות וחייתיות כאחת. ומה זה משנה אם אקרא עמוד אחד יותר או פחות? העיקר הוא להקשיב לקצב הפנימי ולנסות לחיות לפיו. להקשיב למה שעולה מתוכי. הרי הרבה ממה שאת עושה הוא חיקוי או חובה מדומה או תמונה מסולפת של מה שהאדם עתיד להיות. כשאדם שואל את עצמו איך הוא צריך לחיות ומה עליו לעשות, רק הכוחות שבתוכו יכולים לתת לו תשובה ודאית. ואני אומרת את הדברים האלה בהכנעה והכרת טובה, ואני מתכוונת ברצינות לכל מילה, גם אם ברור לי שהמרדנות והכעס ישובו: אלוהים, אני מודה לך על שבראת אותי כמו שאני. אני מודה לך על כך שלעיתים יש בי מרחב עצום כזה, שהוא למעשה מלא אותך. אני מבטיחה לך שכל חיי אשאף להרמוניה היפה הזאת ולענווה ולאהבה האמיתית, שאותותיה מתגלים ברגעי חסד. ועכשיו לפנות את הכלים מהשולחן ולהתכונן קצת ללוי ולמרוח קצת צבע על הפרצוף.

יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כיסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן־מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחווֹת האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן. "לפעמים יש לי הרגשה שאלוהים נמצא בי," אמר פעם אחת לס' אחד הפציינטים שלו, "למשל כשאני שומע את ה'מתיאוס פאסיון'." וס' ענה לו בערך כך: ברגעים כאלה אנחנו מתייחדים עם הכוחות היצירתיים והקוסמיים, הקיימים בכל אדם. והיצירתיות היא הרי חלק מאלוהים, אלא שהאדם צריך את האומץ לבטא אותה.

המילים האלו מלוות אותי כבר שבועות: האדם צריך את האומץ לבטא אותה. אומץ לבטא את שם אלוהים. ס' סיפר לי פעם שעבר המון זמן עד שהעז לבטא את שם אלוהים. כאילו היה בו בעיניו משהו מגוחך. וזאת למרות שהוא איש מאמין. "ואני מתפלל כל ערב, מתפלל למען אחרים." שאלתי, כרגיל בלי בושה ובקור רוח, בסקרנות שלי לדעת הכול: "ולְמה אתה מתפלל?" ולרגע הייתה בו מין מבוכה, והאיש הזה, שיש לו תמיד תשובות ברורות ונוקבות לשאלות הכי עדינות והכי אינטימיות שלי, ענה לי הפעם בביישנות: "לא אומר לך. לא עכשיו. בפעם אחרת." אני תוהה מדוע המלחמה הזאת וכל מה שקשור אליה כמעט לא נוגעים בי. אולי משום שזאת מלחמת העולם השנייה שלי? את הראשונה חוויתי בלהט ובעוצמה בספרות שנכתבה אחרי המלחמה. כל המרדנות, הסלידה, הרגשות העזים, הוויכוחים, הצדק החברתי, מלחמת המעמדות וכו' וכו', את כל אלה כבר חווינו פעם אחת. להתחיל מחדש פעם שנייה אי אפשר. זה נעשה נדוש. שוב כל מדינה מתפללת לניצחונה הצודק, שוב כל הסיסמות, אלא שבסיבוב השני כל זה נראה מגוחך וטפל מכדי שנתרגש.

אתמול בערב אמרתי להַנְס בן ה־21, באמצע שיחה: זה משום שהפוליטיקה אינה הדבר החשוב ביותר בחיים. והוא ענה: לא חייבים לדבר עליה כל היום, אבל היא בכל זאת הדבר החשוב ביותר. בין 21 שנותיו ל־27 שנותיי כבר מפריד דור שלם. עכשיו 9 וחצי בבוקר. רחוק רחוק מאחוריי, בחדר האפלולי, שוכב הַאן ונוחר לו נחירות שקטות ומוכרות. הבוקר האפור והדומם צומח לאיטו ונהפך ליום של אור, והיום יצמח וייהפך לערב ואני צומחת איתו. אני מרגישה כאילו בשלושת הימים האחרונים עברתי תהליך צמיחה של שנים. ועכשיו תהיי ילדה טובה וחרוצה ותלכי לתרגם וללמוד דקדוק רוסי.

2 אחר הצהריים: תוך כדי עבודה על הכרטסת של הספרייה של ס' אני נתקלת פתאום ב"ספר השעות" של רילקה. עד כמה שהדבר עלול להישמע פרדוקסלי: ס' מרפא אנשים על ידי כך שהוא מלמד אותם להשלים עם הסבל.

יום רביעי בערב. רות22 מקבלת מתנות מאוהדי תיאטרון בעיר שדה קטנה בגרמניה, והֶרתָה מקבלת אותן מיצאניות בדוכן ספרים באיזה פארק בלונדון. כוכבת האופרטה הבלונדינית היא בת 22 והנערה המלנכולית שחורת השיער היא בת 25, והאחרונה היא אימה לעתיד של הראשונה. האֵם האמיתית "מאורסת" לגבר בן 25, והיא בעצמה כבר בת 50. ובעלה לשעבר, האב והבעל לעתיד, גר בשני חדרים קטנים באמסטרדם, קורא בתנ"ך ומתגלח יום־יום, והמון חזוֹת הנשים המקיפים אותו הם כפירות בשלים בפרדס מניב, והוא אינו צריך אלא לשלוח יד ולקטוף אותם. ו"המזכירה הרוסית" מנסה למצוא איזו מסגרת לתמונה הזאת. צומחת ביניהם ידידות ששורשיה הולכים ומתפשטים בליבה חסר המנוח. היא עדיין פונה אליו בגוף שלישי, אבל כך נקבע כל פעם מחדש המרחק הדרוש לה כדי לראות את התמונה בכללותה. הרצון העז והמטופש "ללכת לאיבוד" בתוכו, התכווץ כבר מזמן, נעשה מלאכותי. ה"ללכת לאיבוד" נעלם מחיי, מה שנותר הוא אולי הרצון להתמסר לאלוהים או לְשיר.

גולגולת הענק של האנושות. המוח העצום של האנושות והלב הרחב שלה. כל המחשבות, על כל הסתירות שבהן, מקורן באותו מוח גדול: המוח של האנושות, של האנושות כולה. אני רואה את כל אלה כמכלול אחד גדול, ואולי מכך נובעת תחושת ההרמוניה והשלווה הפנימית שעולה בי מדי פעם למרות הסתירות הרבות. אדם צריך להכיר את כל המחשבות ולחוות את כל הרגשות, כדי שיהיה מסוגל לתפוס את כל מה שנולד במוח העצום הזה ואת כל מה שמתרחש בלב הענק.

וכך החיים מתנהלים להם מרגע פורקן אחד למשנהו. וייתכן שלעיתים קרובות אצטרך למצוא את הפורקן שלי בפרוזה כושלת, כמו שגבר פונה ברגעים של מצוקה למה שנקרא בלי כחל ושרק "זונה", משום שהוא זקוק לפורקן בכל מחיר.

יום שני, 5 אחר הצהריים. את המחוות האינטימיות שלו כלפי הנשים אני כבר מכירה, ועכשיו הייתי רוצה להכיר גם את מחוותיו כלפי אלוהים. הוא מתפלל כל ערב. האם הוא כורע על ברכיו באמצע החדר הקטן? האם הוא מסתיר את הפנים הגסים בידיים הגדולות הטובות שלו? ומה הוא אומר? האם הוא כורע ושיניו התותבות נתונות בפיו, או שהוא מוציא אותן קודם לכן? כשהיינו באַרנהֶם, אמר לי: אני רוצה להראות לך פעם אחת איך אני נראה בלי שיניים. אני נראה זקן כל כך ו"ידען" .

"על הנערה שלא יכלה לכרוע ברך". הבוקר, באפרוריות השחר, בהתקף של אי שביעות רצון, מצאתי את עצמי פתאום על הרצפה, כורעת בין המיטה של הַאן למכונת הכתיבה שלו, מכווצת והראש נוגע ברצפה. כאילו אני רוצה לאלץ את השלווה לצנוח עליי. וכשהַאן נכנס לחדר והביט בי בפליאה, אמרתי שאני מחפשת כפתור. זה היה שקר. וטִידֶמָן, הג'ינג'ית המוצקה בת ה־35, שאמרה באותו ערב בקולה הצלול: בדברים האלה אני ממש ילדה, כשיש לי בעיות אני כורעת על הברכיים באמצע החדר ושואלת את אלוהים מה לעשות. היא מתנשקת כמו נערה לא בוגרת, ס' הדגים לי פעם אחת, אבל המחוות שלה כלפי אלוהים הן בוגרות ובטוחות.

להרבה אנשים יש דעות מוגדרות מדי, נוקשות מדי, וכך הם גם מחנכים את הילדים שלהם לחיים שאין בהם די חופש תנועה. אצלנו בבית היה ההפך בדיוק. נדמה לי שההורים שלי כרעו – וכורעים עוד ועוד – תחת משא המורכבות של החיים, ושמעולם לא הצליחו לבוא לידי החלטה ובחירה. נתנו לילדים שלהם חופש תנועה גדול מדי, בלי שום נקודת אחיזה, משום שהם עצמם מעולם לא מצאו להם נקודת אחיזה, ולא יכלו לתרום לעיצוב חיינו משום שחייהם שלהם מעולם לא היו מעוצבים.

הולך ומתחוור לי התפקיד המוטל עלינו: לתת לכישורים המתוסכלים שלהם, שלא באו לידי ביטוי ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה, הזדמנות לצמוח ולהתפתח ולהבשיל בתוכנו אנו. בתגובה על האמורפיות שלהם, שאין בה רחבות אלא רק אי סדר ואי ביטחון; לכאורה ניהול כושל, ולפעמים – אם כי בזמן האחרון כבר לא – חיפוש קדחתני אחר השלמות, המסגרת, השיטה. אבל השלמות החיובית היחידה היא האוצרת בתוכה את כל הסתירות וכל הרגעים הלא רציונליים, וָלא אין זו שלמות אלא קיפאון וחוסר גמישות, שעושים עוול לחיים.

יום שלישי 31 בדצמבר 1941, 10 בבוקר. בתחושה כזאת התעוררתי בדוֶונטר: אני צומחת עם הבוקר הקר וכולי מתוחמת ומוגדרת.

כמה מילים, בעיקר בגלל ההזדמנות להיות כמה רגעים אורחת של עצמי לאור המנורה המוכרת והחביבה הזאת. כמה דברים קונקרטיים. אני שמה לב שטוב לי לקום מוקדם. והרחצה במים קרים עדיין נראית לי כמעשה גבורה עילאי כמעט. בעצם אני אדם בריא מאוד. העיקר הוא לשמור על האיזון הנפשי, וכל השאר מתפקד אחר כך מאליו. ארוחת הבוקר קושטה בכרע עוף. מַאמִינקָה היקרה מתרגמת את כל האהבה שלה לכרעי עוף וביצים קשות.

הנסיעה ברכבת לדוונטר. כשאני רואה סביבי כל כך הרבה פרצופים אני מרגישה צורך לכתוב רומן. "אבלר ואלואיז". הנוף הפרוש, שלֵו ועצוב קצת. הבטתי מבעד לחלון והרגשתי כאילו אני עוברת בתוך נוף נשמתי. נוף נשמות. זה קורה לי לעיתים קרובות, התחושה הזאת שהנוף שבחוץ משקף את הנוף שבתוכי. ביום חמישי אחר הצהריים טיול קצר לאורך האַייסל. נוף רחב ידיים ושטוף אור. ושוב התחושה שאני צועדת בתוך נשמתי. זה נשמע נורא. מספיק.

אימא. פתאום גל של אהבה ורחמים, שמטביע את כל החיכוכים הקטנים. אחרי חמש דקות הם חוזרים, כמובן. אבל בערב שוב תחושה של: אולי פעם, כשתהיי זקנה זקנה, אבלה איתך זמן־מה ואסביר לך מה קורה אצלך, וכך אסלק את אי השקט שבך, כי לאט־לאט אני מתחילה להבין מה מתרחש אצלך.

אימא שאמרה ברגע מסוים: כן, בעצם אני דתייה. "דודה פיט" אמרה את זה לפני כמה ימים באותן המילים: בעצם אני דתייה. העיקר הוא ה"בעצם". ללמד אנשים להשמיט את ה"בעצם" ולהעז לומר כן למה שהם חשים בעומק נפשם. לְמה הם מתכוונים כשהם אומרים "בעצם"?

אני אסירת תודה, אם כי עדיין אין לי מילים להביע את גודל הכרת הטובה שלי על שאני מיודעת אליו בשלב הטוב ביותר בחייו. המילים אסירת תודה אינן מבטאות זאת.

8 בערב. המומחה לריאות פשוט צחק. על כל השאלות שלו, אם הוא משתעל ואם יש לו ליחה ואלוהים יודע מה עוד, ענה ס': אני מצטער, אני לא יכול לעזור לך. הדבר הראשון שאמר כשחזר לחדר ההמתנה היה: אני מוכרח לנסוע מייד לדאבוֹס. אני התעקשתי שכל ההרמון יצטרף. כן, השוויצרים יודו לי. כשיצאנו לרחוב המשכתי לגחך. והוא איים עליי: עוד תראי, חכי עד יום שישי, כשיתקבלו צילומי הרנטגן. במאמץ רב הצלחנו לקנות מרוכל שלושה לימונים, בעשרה סנט הלימון, במקום המחיר הרשמי של שבעה סנט. והיה לנו כזה חשק לאכול עוגות קצפת. וכך שוטטנו לנו ברחובות, אני הייתי תלויה בצורה מסובכת על זרועו, כובע הקוזאקים שלי שמוט הצידה, והוא, על ראשו האפור הכומתה המצחיקה שלו, כמו זוג אוהבים משתטים. ועכשיו כבר 8 וחצי כמעט. הערב האחרון בשנה שהייתה העשירה והפורייה, ולמרות הכול גם המאושרת שבכל השנים שעברו. ואם הייתי צריכה להגדיר במילה אחת את השנה הזאת – מ־3 בפברואר, כשצלצלתי בביישנות בפעמון ברחוב קוּרבֶּט מספר 27, וגבר מבהיל שאנטנה מזדקרת על ראשו בחן את ידיי – הייתי אומרת: העמקת המודעוּת. ועקב כך גם ניצול הכוחות הטמונים בי. בעבר הייתי גם אני מאותם מי שחושבים מדי פעם: כן, בעצם אני דתי, או משהו כזה. ועכשיו אני מוצאת את עצמי לפעמים כורעת, סתם כך, אפילו בלילות חורף, על הרצפה הקרה ליד המיטה. למדתי להקשיב לעצמי. למדתי ללכת עם מה שצומח בתוכי, ולא עם הקולות שבאים מבחוץ. זאת רק ההתחלה, אני יודעת. אבל זאת לא התחלה צולעת, זאת התחלה שיסודותיה מוצקים.

השעה 8 וחצי. תנור גז, צבעונים אדומים וצהובים, ופתאום, סתם כך, שוקולד מדודה הס23 ושלושה אצטרובלים משדות לַארֶן, שעדיין מונחים להם בין הנערה המרוקנית לפושקין. אני מרגישה "נורמלית" כל כך. פשוטה כל כך ונעימה, בלי כל המחשבות המעמיקות והמענות ותחושת המועקה, סתם אדם רגיל, אמנם מלא חיים ומעמיק, אבל גם העומק הזה הוא "נורמלי". חוץ מזה צריך להזכיר את סלט האלתית שמחכה לי הערב. עכשיו אני מכינה תה, ודודה הס סורגת אפודה, ואבא הַאן מתעסק במצלמה, ומה רע בכך. בין ארבעת הקירות האלה, או בין ארבעה קירות אחרים, מה זה כבר משנה? לא זה הדבר המהותי. ואני מקווה שגם אצליח להתקדם הערב ביוּנג.

יום רביעי 7 בינואר 1942, 8 בערב. אחר הצהריים טיילנו לאורך התעלה המכוסה שלג, אחרי הפגישה הלא צפויה במועצת היהודים: אני בטוח בכישורים המקצועיים שלי הרבה פחות מאשר באיכויות האנושיות שבי.

ואחר כך, בעודנו נתלים על רצועות החשמלית בקו 24: היה טוב שבאת איתי, יש לך השפעה מפרה עליי, כי את מזדהה ומגיבה, ואני למעשה "איש בימה", אפשר לומר.

באיזשהו מקום בתוכי נדמה לי שאני חייבת לנסח דברים בשנינות ובדיוק ובמקוריות, וָלא אין להם משמעות. ובגלל זה אני נמנעת מלכתוב על כל מיני מקרים מבדחים קטנים ולא צפויים, כי גם ביני לבין עצמי איני מוכנה לקחת את הסיכון שזה יישמע מטופש. אבל עכשיו החלטתי לאלץ את עצמי לרשום את מה שקרה היום אחר הצהריים. במילים פשוטות, רק את העובדות היבשות. אם כי האמת היא שקשה לדבר על עובדות יבשות כשזה נוגע לס', כי האווירה שהוא מקרין משחקת תמיד תפקיד חשוב. אז ככה. ב־4 וחצי היינו במועצת היהודים. בלי הרבה התלהבות. חקירות, ענייני רכוש, תעודת הגירה, גסטפו ועוד כל מיני דברים משמחים. בחור צעיר יושב מאחורי שולחן. פנים רגישים, רכרוכיים, אינטליגנטיים. "המזכירה הרוסית" מדדה אחריו בחוצפה לכל מקום כאילו היא שייכת לו, כביכול בגלל האוזן שלו, אבל למעשה משום שהיא רוצה להיות איתו. וגם הפעם זה השתלם מאוד. אחרי חילופי דברים סתמיים ורגועים בין ס' לבחור העדין, בחור נחמד באמת, ניגש אל ס' פתאום אדון אחד, ופונה אליו בהתלהבות: שלום הֶר ס'. מסתכל ס' באיש – גוף קטן ומעליו ראש מֶפִיסְטוֹפֶלֶס סרקסטי להפליא – לא מכיר אותו ומאלתר תשובה: אה, אתה היית באחד החוגים שלי. אני מניחה שזה קורה לו בכל אירופה. כשאני הולכת איתו ברחוב, כל כמה מטרים ניגש אליו מישהו ללחוץ את ידו וס' אומר תמיד: אה, אתה היית אצלי בטיפול. התברר שהאיש הזה, בעל הפנים הממזריים שעמדו בסתירה מעניינת לפניו הרכים והרגישים של הבחור, עדיין לא היה בחוג, אבל הוא הכיר את ס' דרך משפחת נֵתֵה והוא משתוקק ממש לבוא אליו פעם אחת לייעוץ. והסרקסטי אומר לרגיש: תיזהר מאדון ס', הוא יודע עליך הכול, די לו שיראה את הידיים שלך. והרָגיש פורש מייד את כפו הימנית ומניח אותה על השולחן. לס' היה עוד פנאי והוא התחיל בוחן אותה. בעצם קשה לתאר את ההמשך. אני צריכה להוסיף קודם משהו: כשס' אומר "זה שולחן" ומישהו אחר אומר "זה שולחן", הם מדברים על שני שולחנות שונים לחלוטין. הדברים שהוא אומר, גם הדברים הרגילים ביותר, נשמעים מרשימים יותר, חשובים יותר ואולי גם משמעותיים יותר משהיו אילו מישהו אחר אמר אותם. וזה לא משום שהוא לובש חשיבות מעושה, אלא משום שאצלו הדברים נובעים ממקורות עמוקים יותר, עזים יותר וגם אנושיים יותר מאשר אצל רוב האנשים. ובעבודתו הוא מחפש תמיד את הצד האנושי ולא הסנסציוני, גם אם הוא מעורר רגשות עזים כשהוא מצליח להביט לתוך תוכם של האנשים.

נחזור למשרד השומם של מועצת היהודים, לבחור הרגיש שהושיט את ידו, למפיסטו הסקרן ולס', שלאחר כמה הערות קשר קשר אנושי עמוק עם הבחור. אסור לשכוח שבאנו לשָם לשם חקירה על מצבנו הכלכלי. אני לא יכולה לזכור מה בדיוק אמר ס', אבל בין השאר הוא אמר: את העבודה שאתה עושה כאן אתה עושה בנאמנות, אבל היא עומדת בניגוד לאופי שלך. והוסיף בחצי פה: הבחור מאוד אינטרוברטי. לא, קשה לי מדי לספר את זה. שיתפתי פעולה כמו תלמידה טובה ובין השאר אמרתי: יש בו גם משהו נשי ורגיש. והתברר שיש לו כישרונות שאינם מתממשים בגלל חוסר ביטחון עצמי. וס' הוסיף ואמר: כשמעמידים לפניך משימה, אתה מבצע אותה היטב, אבל כשעליך לבחור מתוך כמה אפשרויות אתה נעשה חסר ביטחון. וכו' וכו'. בקיצור, בתוך כמה דקות היה הבחור "שתול" לגמרי ושאל בתדהמה: אבל הֶר ס', מה שאתה מספר לי כאן בשתי דקות חופף בדיוק את התוצאות של מבחן שעשיתי. ומייד קבע איתו פגישה והרעיף עליו אלפי עצות בעניין הטפסים שעליו למלא. אני רואה שאני לא מסוגלת להביע את הצד ההומוריסטי של המקרה הלא צפוי הזה. כשיצאנו משם עמדנו בתעלה המכוסה שלג ופרצנו בצהלות צחוק כמו ילדים, על התוצאות הלא צפויות והמצחיקות של הפגישה עם הפקידים: תור לטיפול והפקיד שבפרץ פתאומי של חיבה היה מוכן לשנות את החוק אילו רק יכול.

11 בינואר, 11 וחצי בערב. אני שמחה שמחר בבוקר יחכו לי כל כך הרבה כלים מלוכלכים במטבח. זה מעין עונש. אני יכולה להבין את הנזירים שלובשים גלימות גסות וכורעים ברך על רצפת אבנים קרה. צריך לחשוב ברצינות על הדברים האלה. אני עצובה קצת הערב. אבל הרי אני עצמי רציתי את החיבוקים האלה. איש יקר. בדיוק החליט שבשבועות הקרובים יחיה חיי פרישות, לקראת הפגישה הצפויה עם הגסטפו בעוד כמה שבועות. אם לומר את זה בצורה ילדותית: כדי שיוכל להפיץ על סביבותיו טוב לב וטוהר בלבד, ובכך ימשוך אליו את הכוחות הטובים שביקום. ומדוע לא להאמין. ואז הופיעה ה"קירגיזית" הפראית וסיכלה את חלומות הטוהר שלו. ואני שאלתי אם בערב, כשישכב במיטה ויעבור במוחו על מאורעות היום, האם יתחרט אז על מה שהיה. לא, אמר, לעולם אינני מתחרט, וחוץ מזה זה היה יפה, וגם למדתי מכך שאני לא יכול להתכחש לצרכים הארציים שלי. אבל הקִרבה הפיזית הפתאומית הזאת באה אצלי תמיד מתוך קִרבה רוחנית, ולכן היא חיובית. ומה נותר לי מזה? עצב. וההכרה שאני לא יכולה להביע בחיבוקים את מה שאני חשה לאדם שאני מחבקת אותו. והתחושה שהוא חומק ממני כשהוא בזרועותיי, דווקא כשהוא בזרועותיי. אני חושבת שאני מעדיפה לראות את שפתיו מרחוק ולערוג אליהן, מאשר לדבוק בהן בשפתיי. ברגעים נדירים מאוד זה גורם לי מעין אושר, אם להשתמש במילה נשגבת כל כך. ועכשיו אני נרדמת לצידו של הַאן, מרוב עצב. הכול מבולבל כל כך.

זהו, עכשיו אני יודעת: קודם הוא מסיר את השיניים ואחר כך הוא מתפלל. בעצם זה הגיוני. צריך להשלים קודם כול את הפעולות הארציות.

מסתבר שאני נמצאת בתקופה של פריחה. ס' אומר שאני כולי קורנת והוא נהנה מזה. לפני שנה הייתי חולה אנושה, הייתי ישנה בצהריים שעתיים שלמות, מחסלת חצי קילו אספירין בחודש – מפחיד ממש כשאני חושבת על זה. הערב דפדפתי מעט במחברות האלה. "ספרות עתיקה" ממש, הכול נראה רחוק כל כך, כל הבעיות שהיו לי אז. עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולומר: תודה לך, אלוהים. בתוכי שוררים שקט ושלווה. הדרך הייתה קשה וארוכה. עכשיו הכול נראה פשוט ומובן מאליו. משפט אחד רודף אותי כבר שבועות: אדם צריך את האומץ לומר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים. ברגע זה –קצת מטושטשת ועייפה ועצובה ולא מרוצה ממש מעצמי – אני לא מרגישה כך, אבל הידיעה קיימת בתוכי. יש להניח שהערב לא אומר כלום לאלוהים, למרות שאני כמהה לרצפת האבנים הקרה ולהרהורים ולהתייחסות הרצינית לדברים. התייחסות רצינית לענייני הגוף. אבל המזג שלי עדיין מתעקש ללכת בדרכו שלו, עדיין לא הגיע להרמוניה עם הנפש. ואני דווקא מאמינה שיש בי הצורך בהרמוניה, גם בנקודה הזאת. אלא שאני פחות ופחות מאמינה שדי לי בגבר אחד כדי לְרַצוֹת את הגוף וגם את הרוח. העצב שלי עכשיו שונה מהמצב של פעם.

הנפילות כבר לא עמוקות כל כך. זה עצב שכבר טמונה בו התקומה. בעבר, כשהיה תוקף אותי העצב, הייתי סבורה שאישאר עצובה כל חיי. עכשיו אני יודעת שגם הרגעים האלה הם חלק מקצב החיים שלי ושהכול בסדר. גם זה ביטוי של האמון, האמון העמוק, גם בעצמי. אני מאמינה בַּכנות שלי ויודעת שאצליח לנהל את חיי כמו שצריך. יש רגעים, בעיקר כשאני לבדי, שבהם אני חשה אליו אהבה עמוקה ואסירות תודה, מין תחושה של: אתה קרוב כל כך אליי, שהייתי רוצה לחלוק איתך את לילותיך. ואני מרגישה שאלה רגעי השיא ביחסינו. סביר מאוד שבמציאות, לילה כזה היה נהפך לאסון. האם יש כאן איזה פער מוזר?

ועכשיו, לילה טוב, כי אני מרגישה שאני מתחילה ללהג מרוב עייפות. יופי, הכלים מחר בבוקר.

ובכל זאת: הרי אני לא רוצה בכלל את הגוף שלו, גם אם לפעמים קורה פתאום שאני מאוהבת נורא. ואולי זה משום שאני אוהבת אותו אהבה עמוקה כל כך, "קוסמית" כמעט, שהגוף לא מסוגל להביע אותה?

טידֶה ואני קרובות אליו יותר מכולם, ושתינו שונות כל כך. עלינו לאהוב זו את זו. היום אחר הצהריים, כשטידֶה ליוותה אותנו לדלת ונשקה לשנינו, היה רגע של אינטימיות מופלאה בין שלושתנו. ועכשיו אולי סוף־סוף תלכי למיטה?

יום חמישי 19 בפברואר 1942, 2 אחר הצהריים. לו שאלו אותי מהו הדבר שהרשים אותי ביותר היום, הייתי אומרת: הידיים הגדולות והכחולות מקור של יאן בּוֹל24. חוץ מזה שוב עונה מישהו למוות. הנער העדין מ"קוּלטוּרָה25". אני זוכרת שניגן במנדולינה. הייתה לו פעם גם איזו חברה נחמדה. בינתיים נעשתה אשתו וגם נולד להם ילד. "חיות רעות," אמר יאן בול בין כל האנשים שמילאו את המסדרון באוניברסיטה. הם שברו אותו. הוא ויַאן רוֹמַיין וטִילרוֹי ועוד כמה פרופסורים קשישים ושבירים. הם כלואים עכשיו בצריף קר, לא רחוק מהמקום שהיו מבלים בו את חופשות הקיץ שלהם בפנסיון חביב ונעים. אין להם אפילו פיג'מה שלהם, אין להם שום דבר משלהם. זה מה שסיפרה אָלַיידָה סְחוֹט בקפטריה. כל זה נעשה כדי לגזול מהם כל צלם אנוש ולטעת בהם רגש נחיתות. מבחינה נפשית החבר'ה האלה מסוגלים לעמוד בזה, אבל רובם לא בריאים במיוחד. פוֹס יושב במנזר בהַארֶן וכותב ספר. זה מה שאומרים. הבוקר היה עגום מאוד באוניברסיטה. אבל לא לגמרי עגום, הייתה גם נקודת אור. שיחה קצרה ולא צפויה עם יאן בול, בדרך לתחנת החשמלית. וכשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים? ואני עונה: אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם. ולהפתעתי הסכים איתי ללא ויכוח. יאן הזעפן והעקשן. והרוע הזה נמצא גם בנו, המשכתי והטפתי. לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו ולבער את הרקב מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר. ויאן הסכים איתי פתאום בלי שום ויכוח, והיה פתוח ושאל שאלות ולא ענה לי בתיאוריות חברתיות נוקשות, כמו בעבר. הוא אמר: יש בזה גם משהו זול כל כך, ברצון הזה לנקום באחרים. בנטייה לחיות רק למען אותו רגע של נקמה. זה לא הפתרון. עמדנו בקור וחיכינו לחשמלית, ליאן היו ידיים גדולות כחולות מקור וכאב שיניים. מה שאמרנו זה לזה לא היה תיאוריות. הפרופסורים שלנו עצורים, ידיד של הַאן נרצח והרשימה עוד ארוכה, ואנחנו אמרנו זה לזה: יש בזה משהו זול כל כך, ברצון הזה לנקום. אין ספק שזאת נקודת אור.

ועכשיו לישון קצת ואחר כך להתוודע אל החבֵרה של רילקה. החיים נמשכים כרגיל, ומדוע לא! אני צריכה לכתוב ביתר קביעות. אבל אין לי מספיק זמן.

יום רביעי 25 בפברואר. עכשיו 7 וחצי בבוקר. נטלתי את הציפורניים ברגליי ושתיתי כוס קקאו אמיתי של וַן־הַאוּטֶנְס ואכלתי פרוסה מרוחה בדבש, והכול עשיתי בהתמסרות. פתחתי את התנ"ך בעיניים עצומות, אבל הוא לא נתן תשובה לבוקר הזה. בעצם זה לא נורא, לא היו לי שאלות, יש בי רק אמון רב והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זה רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט עם ס' לגסטפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים.

יום שישי 27 בפברואר, שעה 10. [...] לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו. אי אפשר להכיר את חייו של הזולת רק מתוך הכרת העובדות החיצוניות. לשם כך יש צורך להתוודע גם אל חלומותיו, אל היחס שלו לקרוביו, אל מצבי הרוח שלו, אכזבותיו, מחלותיו ומותו.

[...] ביום רביעי, מוקדם בבוקר, עמדנו בבניין הגסטפו עם קבוצה גדולה של אנשים, ובאותו הרגע היו עובדות החיים של כולנו דומות. כולנו נמצאנו באותו החדר, גם הגברים שמאחורי השולחן וגם הנחקרים. מה שאפיין את חיי כל אחד מאיתנו היה היחס הנפשי לאותם חיים. למן הרגע הראשון שמתי לב לבחור ששוטט בחדר הלוך ושוב, על פניו הבעה גלויה של חוסר שביעות רצון והוא נראה רדוף ומעונה. הוא חיפש לעצמו תירוצים כדי לצעוק על היהודים המסכנים האלה: להוציא את הידיים מהכיסים... וכו'. בעיניי היה ראוי לרחמים יותר ממי שצעק עליהם, ומי שצעק עליהם היו ראויים לרחמים בשל הפחד שלהם. כשניגשתי לשולחן שלו, שאג אליי פתאום: מה מצחיק פה כל כך. נורא רציתי לומר: חוץ ממך, שום דבר פה לא מצחיק, אבל משיקולים דיפלומטיים החלטתי לשתוק. את ממשיכה לצחוק, שוב שאג. ואני עניתי בתמימות: זה לא בכוונה, זאת ההבעה הרגילה שלי. והוא: אל תבלבלי לי את המוח, צאי מכאן, ועל פניו הבעה של: אני עוד לא גמרתי איתך. וזה נועד כנראה להיות מעין תכסיס פסיכולוגי שיפחיד אותי פחד מוות, אבל הוא היה שקוף מדי.

בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך ובטוחה בעצמי, אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני אדם ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי את כל מה שנאמר או נעשה, ולא חשוב מי הדובר. וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להפך, ריחמתי עליו ממש, והייתי רוצה לשאול אותו: הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך. הוא נראה מעונה ורדוף, ודרך אגב, גם מאוד לא נעים ורכרוכי. ברצון הייתי מתחילה איתו מייד בטיפול פסיכולוגי, בידיעה ברורה שהחבר'ה האלה ראויים לרחמים רק כל זמן שאין להם הכוח להרע, אבל הם מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו.

עוד משהו מאותו הבוקר: ההכרה הברורה שלמרות כל הסבל והעוול שנעשה, אינני יכולה לשנוא. ושכל הדברים האיומים והמזוויעים שקורים אינם איזו סכנה מסתורית שמאיימת מרחוק, מחוצה לנו, אלא שהכול קרוב מאוד לנו, הכול נובע מתוכנו. ומשום כך כל זה גם מוכר יותר ופחות מפחיד. מה שמפחיד הוא, ששיטות יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת. כמו שבניינים גבוהים, אשר בנו בני אדם במו ידיהם, עולים ומתנשאים מעלינו ועלולים להתמוטט עלינו ולקבור אותנו מתחתם.

יום חמישי 12 במרץ 1942, 11 וחצי בערב. זה היה יפה לאין ערוך: מקס, ספל הקפה והסיגריה הזולה והטיול שלנו בעיר המואפלת, שלובי זרוע, ועצם העובדה שטיילנו שנינו יחד. מי שמכיר את הסיפור שלנו היה משתומם על הפגישה הזאת, סתם כך, בלי שום סיבה – מלבד העובדה שמקס חושב להתחתן ורצה להתייעץ איתי, מצחיק, דווקא איתי. וזה היה יפה כל כך, לשוב ולפגוש ידיד נעורים ולראות אותו בעיניים בוגרות יותר. בתחילת הערב אמר: אני לא יודע מה השתנה בך, אבל משהו השתנה. אני חושב שנעשית אישה. ובסוף הערב: לא, אני לא מתכוון שהשתנית לרעה, תווי הפנים שלך, המימיקה, הכול עדיין מלא תנועה והבעה כמו בעבר, אבל מאחורי כל זה יש עכשיו מין תבונה ובגרות, נעים להיות איתך. והוא האיר את פניי בפנס הקטן וצחק והנהן, לאות שהוא אכן מזהה את מה שהוא רואה, ואמר בהחלטיות: כן, זאת את. ולחיינו נגעו זו בזו, במבוכה ובאינטימיות כאחת, והמשכנו ללכת, כל אחד לדרכו. זה היה ממש יפהפה. ועד כמה שזה יישמע פרדוקסלי: זאת הייתה אולי הפעם הראשונה שהיה לנו טוב יחד. ובזמן שטיילנו אמר פתאום: אני חושב שבעוד שנים נוכל אולי להיות חברים ממש. וכך שום דבר אינו הולך לאיבוד. אנשים חוזרים וממשיכים לחיות בתוכנו, וכעבור שנים אנחנו חוזרים ומוצאים אותם.

ב־8 במרץ כתבתי לס': הלהט שהיה בי פעם, לא היה אלא התרפקות נואשת על... על מה בעצם? על דבר שאי אפשר להתרפק עליו פיזית.

והדבר שהתרפקתי עליו אז בייאוש תהומי היה גופו של הגבר שפסע לצידי הערב כאח. וזה גם מה ששימח אותי בעצם, העובדה שבכל זאת משהו נשאר מזה, שאנחנו מסוגלים להחליף דעות כידידים, להיות זה במחיצת זה, להעלות זיכרונות שאינם מכאיבים עוד, אף על פי שהם מזכירים לנו זמנים של הרסנות עצמית. וגם היכולת לומר בשלוות נפש: כן, שנינו היינו עצבנים מאוד בסוף.

אבל עם כל זאת, מקס נשאר מקס, ופתאום שאל: היו לך יחסים עם מישהו אחר? זקפתי שתי אצבעות. ואחר כך, כשהערתי שאולי אתחתן עם מהגר כדי שאוכל לסייע לו אם יישלח למחנה, כרכם לרגע את פניו. וכשנפרדנו אמר: מבטיחה שלא תעשי שטויות? אני פוחד נורא שבסופו של דבר תישברי. עניתי: אין סיכוי, לעולם לא. ורציתי לומר עוד משהו, אבל כבר התרחקנו מדי זה מזה; רציתי לומר: אני מניחה שכשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין החיים בתוך המחנה ומחוצה לו אינו רב. האם אוכל לחזור על המילים האלה גם בעתיד? האם אוכל לממש אותן? אל לנו להשלות את עצמנו. החיים הולכים ונעשים קשים. שוב נצטרך להיפרד מכל היקרים לנו. ולא רחוק היום. עלינו להתכונן לכך עוד ועוד מבחינה נפשית.

הייתי רוצה לחזור ולקרוא את המכתבים שכתבתי לו כשהייתי בת 19. הוא אמר: היו לי תמיד ציפיות גדולות ממך, ציפיתי שתכתבי ספרים עבים. אמרתי: מקס, הם עוד ייכתבו. מה בוער לך? כישרון כתיבה יש לי, ואני גם יודעת שיש לי מה לומר. אבל מדוע לא נתאזר בסבלנות? אמר: כן, אני יודע שיש לך כישרון כתיבה. אני קורא לפעמים את המכתבים שכתבת לי אז. כישרון כתיבה יש לך.

יש הרבה נחמה בעובדה שדברים כאלה עדיין אפשריים בעולמנו השסוע. דברים כאלה ואולי עוד דברים רבים, רבים בהרבה ממה שאנחנו מוכנים להודות. העובדה שאהבת נעורים שוב חושפת את עצמה פתאום, משקיפה בחיוך על עברה שלה. ומתפייסת איתו. זה מה שקרה לי. אני נתתי הערב את הטון ומקס הלך בעקבותיי, וזה כשלעצמו היה הישג גדול.

וכך לא כל מה שקורה הוא מקרה ותו לא, שעשוע חד־פעמי, הרפתקה מרתקת. אני מתחילה להאמין שיש לי איזה גורל, ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה. וכשאני זוכרת איך טיילנו יחד בעיר החשוכה, איך השקפנו בבגרות וברוך על עברנו, בתחושה שיש לנו עוד הרבה לספר זה לזה, אבל בלי לדבר על הפגישה הבאה, אולי שוב יעברו כמה שנים עד שנתראה, כשאני חושבת על זה אני מתמלאת בתחושה עמוקה ורצינית של הכרת טובה על שדברים כאלה יכולים לקרות. כבר כמעט 12 ואני הולכת למיטה, כן, היה ערב יפה הערב. ובסיומו של כל יום אני מרגישה צורך לומר: למרות הכול, החיים יפים. כן כן, אני מגבשת לי דעה משלי על החיים, דעה שאני נלחמת עליה, וזה אומר הרבה מאוד כשמדובר באחת שהיא ביישנית מטבעה. ויש שיחות, כמו אתמול בערב עם יַאן פּוֹלָק, שכל משפט בהן הוא עדות -

יום שלישי, 9 וחצי בבוקר. אתמול בערב, כשרכבתי על האופניים לביתו, עלתה בי פתאום ערגה עצומה ונעימה, ערגה אביבית. ובעוד אני עורגת אליו וחולמת ורוכבת לאורך רחוב דֶה־לַארֶסֶה, הרגשתי פתאום שרוח אביבית חמימה מלטפת אותי. ואמרתי בליבי: גם כך טוב לי. ומדוע לא לחוש אהבה גדולה ורכה ומשכרת לאביב, או לאנושות? והלא אפשר לקשור קשרי ידידות עם החורף, ועם עיר או ארץ. אני זוכרת את האשור האדום משנות הטיפש־עשרה שלי. היה לי אליו יחס מיוחד. לפעמים הייתי מתגעגעת אליו פתאום בערב ונוסעת לבקר אותו, מרחק חצי שעה רכיבה על האופניים, וכשהייתי מגיעה אליו הייתי מקיפה אותו. מוקסמת כולי ושבויה באדמומיותו. ומדוע, אם כן, לא נוכל להיות מאוהבים באביב? וליטופי הרוח האביבית היו כה רכים וכה עוטפים, שכל ליטוף של יד גבר, ואפילו ידו שלו, נראה לי גס לעומתם.

וכך הגעתי לביתו. לחדרון השינה חדר מעט אור מחדר העבודה, וכשנכנסתי אליו ראיתי שהמיטה מוצעת ומעליה תלוי ענף אורכידאות ומפיץ את ריחו. על השולחן שלצד הכר עמדו נרקיסים צהובים כל כך, צהובים כל כך וצעירים. המיטה המוצעת והאורכידאות והנרקיסים –במיטה כזאת אין צורך אפילו לשכב יחד; בעודי עומדת בחדר האפלולי חשתי כאילו עבר עליי ליל אהבים. והוא ישב אל שולחן הכתיבה הקטן שלו, ושוב נוכחתי שראשו הוא כְּנוֹף קדומים אפור ומוכה גשמים ורוחות.

אדם צריך סבלנות, את יודעת. כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ואינה מחפשת לה מקום לעגון בו. אתמול בערב עגנה לשעה קלה בנמל שלו – האם רק שבועיים עברו מאז הייתי כה פרועה ופראית ומשכתי אותו עד שנפל עליי ואחר כך הייתי אומללה עד כדי כך שלא רציתי לחיות? ורק שבוע מאז החלקתי אל בין זרועותיו ובכל זאת הייתי אומללה, משום שבסופו של דבר היה בזה משהו מאולץ?

ועם כל זאת, היה צורך בכל התחנות האלה, כדי שבסופו של דבר נגיע להתקרבות הזאת, לקִרבה הזאת, להיות מוקירים ויקרים זה לזה. וערב שכזה לא יימחה מהזיכרון. וייתכן שגם אין צורך בהרבה ערבים כאלה כדי שאחוש שיש לי חיי אהבה עשירים ומלאים.

9 בערב. המרוקנית שחורת העור וחמורת הסבר שוב משקיפה על ערוגות הפרחים – בעצם מעליהן – בעיניה הכהות, שיש בהן משהו שלֵו וחייתי כאחד. הכרכומים הקטנים, צהובים וסגולים ולבנים, נתלים באפיסת כוחות על שולי קערית פירורי השוקולד, מאז אתמול הוגיעו את עצמם עד מוות. והפעמוניות הצהובות באגרטל הבדולח הירוק השקוף. מה שִׁמכן בעצם? ס' קנה אותן, האביב עלה לו פתאום לראש. ואתמול בערב הביא לי פתאום את זר הצבעונים. הניצן האדום הקטן, והניצן הלבן הקטנטן, סגורים כל כך, מסוגרים כל כך, ועם זאת כל כך כל כך יקרים, לא יכולתי להתיק את מבטי מכם כל אחר הצהריים, בזמן שהקשבתי להוגו וולף26. ומבעד לחלון נשקף המוזיאון הממלכתי, כשבצלליתו משהו רענן וחדש ומתגרה, ובו בזמן גם ישן ומוכר.

עכשיו כבר אסור לנו לטייל מחוץ לעיר, וכל קבוצה עלובה של שניים־שלושה עצים נחשבת ליער, ומייד תולים עליהם שלט: הכניסה ליהודים אסורה. השלטים האלה הולכים ומתרבים, הם מופיעים בכל מקום. ובכל זאת נותר לנו מרחב גדול כל כך להיות בו ולחיות בו ולשמוח ולנגן ולאהוב זה את זה. גְלַסְנֶר27 הביא שקית פחמים, טידֶה הביאה עצים, ס' הביא סוכר ועוגיות, לי היה תה והאמנית השווייצית הצמחונית שלנו הגיעה פתאום עם עוגה גדולה. ס' קרא לנו כמה דברים על חייו הטרגיים של הוגו וולף, ומדי פעם רעדו שפתיו. גם על כך אני אוהבת אותו. הוא אמיתי כל כך. והוא חי כל מילה שהוא אומר או שר או קורא. וכך, כשהוא קורא דברים עגומים, הוא באמת עגום באותו הרגע. וזה נוגע לליבי, כשאני רואה את עוצמת הרגשות הזאת, שמביאה אותו אל סף הדמעות. עד כדי כך, שברצון הייתי בוכה איתו יחד.

וגְלַסְנֶר, שנגינתו בפסנתר הולכת ומשתפרת. היום אחר הצהריים קראתי אליו בדממה: אנחנו צומחים וגדלים איתך, גְלַסְנֶר השקט.

יש רגעים שאני מבינה פתאום, חשה על בשרי כמעט, איך קורה שאמנים יוצרים מתמכרים למשקה, מתהוללים, מכלים את עצמם וכו'. האמת היא, שאמן זקוק לאופי חזק מאוד כדי שלא יפרוץ את גבולות המוסר. כדי שלא יידרדר לתהום. אני עדיין לא מסוגלת להסביר את עצמי. ברגעים מסוימים אני מרגישה את זה ביתר שאת. את כל הרוך שבי, את כל הרגשות העזים, את ים הרגשות או אגם הרגשות או אוקיינוס הרגשות, או איך שתבחרו לקרוא לגלים האלה שגואים בתוכי, אני רוצה לשפוך, לצקת לתוך שיר קטן אחד, אלא שאני יודעת שגם לו הצלחתי בכך, מייד הייתי רוצה להשליך את עצמי לתהום, להשתכר. אדם יוצר זקוק למשענת של אופי חזק, של ערכי מוסר, של אני־לא־יודעת־מה, כדי שלא יידרדר, אלוהים יודע עד לאן ומתוך איזה דחף אפל. ברגעיי הפוריים והיצירתיים ביותר אני חשה איך מתעוררים בי שדים ובו בזמן אורבים לי כוחות של הרס והרס עצמי. והכמיהה שאני חשה בי אינה הכמיהה הרגילה למישהו, לגבר, אלא למשהו יותר קוסמי, יותר כללי, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל אני מרגישה שאני לומדת לשלוט בעצמי, גם ברגעים כאלה. אני מרגישה אז צורך פתאומי לכרוע על ברכיי בפינה שקטה ולרסן את עצמי ולעצור בי ולשמור בל יתנפצו כוחותיי לאינסוף רסיסים.

לפנות ערב מצאתי לי מקלט לרגע, כשנתקלתי במבטו האפור הצלול של ס', המבט שאפף אותי כולי לרגע אחד, ובשפתיו העבות והחביבות. לרגע קל היה לי למסתור ולמשענת. אבל עד לאותו רגע שוטטתי כל שעות אחר הצהריים בחלל אינסופי חסר גבולות, ופתאום הגעתי בכל זאת לאיזה גבול – לנקודה שבה האינסוף אינו נסבל עוד והייאוש עלול להוליך להוללות. ושבכת הענפים הכהה באור האביב הבהיר, הצלול. בבוקר התגלו לעיניי צמרות העצים מבעד לחלוני. אחר הצהריים גיליתי את הגזעים מבעד לחלונות שבקומה שמתחת. ניצן הצבעוני האדום והניצן הלבן קדים זה לזה, פסנתר הכנף, שחור ואצילי ומסתורי ומסובך, ישות בפני עצמה, ומבעד לחלון הענפים השחורים מול השמיים הבהירים, והלאה מהם המוזיאון. וס', לעיתים מנוכר, לעיתים מוכר, רחוק וקרוב בעת ובעונה אחת, רגע אחד הוא שד מכוער וזקן, ובמשנהו הוא דוד חביב וזקן שאוכל עוגיות, וברגע שלאחריו הוא צייד הלבבות בעל הקול המפתה, הוא משתנה בלי הרף, הוא ידידי ובה בעת הוא רחוק ממני.

26 באפריל 1942. אין זאת אלא כלנית קטנה, אדומה, שחוקה. אבל בעוד המון שנים אגלה אותה שוב בין הדפים האלה, כשאהיה כבר מטרונה מכובדת. אטיל אז את הפרח המיובש הזה בידיי ואומר בשמץ של עוגמה: את הכלנית האדומה הזאת נעצתי בשערי ביום ההולדת ה־55 של הידיד הטוב ביותר והבלתי נשכח ביותר שהיה לי בצעירותי. זה היה בשנה השלישית למלחמת העולם השנייה, אכלנו מקרונים שנקנו בשוק השחור ואחר כך שתינו קפה אמיתי – ליזל "השתכרה" ממנו – והיינו כולנו עליזים מאוד ותהינו מה יקרה למלחמה עד יום ההולדת הבא, והכלנית הזאת הייתה נעוצה בשערי ומישהו אמר: את נראית כמו בת תערובת רוסייה ספרדייה. ואיזה גבר, השווייצי הבלונדיני בעל הגבות הסבוכות, אמר: כַּרמֶן הרוסייה. ואני ביקשתי ממנו שידקלם לנו שיר של וילהלם טל, ברי"ש השווייצית המתגלגלת הנחמדה שלו.

ואחרי המסיבה חזרנו ברגל באותם רחובות מוכרים בשכונות הדרומיות, וקודם עלינו למעלה, לגן הפרחים שלו. וליזל הקדימה אותנו ולבשה שמלת משי שחורה מבריקה, צמודה לגופה הדק, בעלת שרוולים רחבים של בד תכול שקוף, ואותה תכלת שמיים כיסתה גם על שדֵיה הלבנים הקטנים. היא כבר אם לשני ילדים ועדיין דקה כל כך ושברירית. ועם זאת צפון בה גם איזה כוח ראשוני עמוק. והַאן נראה מגונדר כל כך ופעלתני, ואמנם על הכרטיס שלו שעל השולחן היה כתוב: האוהב הצעיר הנצחי, אב לגיבורות; הוא מחה, אבל קיבל את התואר. ליזל אמרה לי אחר כך: בגבר הזה הייתי מסוגלת להתאהב.

אבל הדבר שבזכותו, מכל מקום בעיניי, קיבל הערב פתאום איזה ממד נוסף, היה זה: השעה הייתה כמעט אחת־עשרה וחצי, ליזל ישבה ליד הפסנתר בחדר הסמוך וס' ישב על כיסא לפניה ואני עמדתי ונשענתי עליו. ליזל שאלה משהו ופתאום מצאנו את עצמו שוב שקועים בענייני פסיכולוגיה. פניו של ס' היו שוב רבי הבעה ועוצמה, ובערנות והנכונות האופייניות לו התחיל להסביר לה משהו, במילים בהירות וחיות. עבר עליו יום ארוך של פרחים ומכתבים ואנשים וביקורים וארגון סעודה וישיבה בראש השולחן, ואחר כך יין ועוד יין, והוא לא מן השתיינים, מה גם שוודאי היה עייף. אבל פתאום מישהו מציג לו שאלה מקרית על הדברים החשובים שבחיים, ובבת אחת ניכר בפניו ריכוז, הוא כולו בתוך העניין, הוא מסוגל גם לעמוד על בימה לפני קהל קשוב, ופניה של ליזל, מעל לכל התכלת השקופה הזאת, מתמלאים פתאום קשב, והיא נועצת בו את עיניה הפעורות ומגמגמת כדרכה: זה מרגש כל כך שאתה כזה. ואני נצמדת אליו עוד יותר ומלטפת את הראש הטוב ורב ההבעה ואומרת לליזל: כן, זאת בעצם החוויה הגדולה ביותר עם ס'. הוא מוכן להשיב תמיד, ותמיד יש לו תשובה. זה משום שיש בו שלווה עמוקה ונכונות, ולכן כל שעה במחיצתו היא רבת משמעות ואינה מבוזבזת כלל. וס' הביט בי במעין פליאה ילדותית, בהבעה שאינני מסוגלת לתאר אותה, ואמר: אבל זה הרי נכון לגבי כל אדם. הוא נשק ללחייה ומצחה של ליזל הקטנה והצמיד אותי בחוזקה אל ברכיו, ופתאום נזכרתי במה שאמרה ליזל כמה שבועות קודם לכן, על גגה שטוף השמש: הייתי רוצה לבלות כמה ימים עם ס' ואיתך...

ס' אמר: לא צריך לרצות ללכת עד הסוף, צריך להשאיר גם משהו לדמיון.

18 במאי 1942. [...] החיים נעשים מאיימים יותר ויותר, והטרור גובר מיום ליום. אני מקיפה את עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל, אני פורשת לתוכה כמו לתא נזירים, ואחר כך שבה ויוצאת החוצה כשאני חזקה יותר ומגובשת יותר. הפרישה לתוך תא התפילה הסגור הולכת ונעשית שכיחה, עניינית יותר. בעזרת כוח הריכוז אני בונה מסביבי קירות גבוהים, ושוב אני מוצאת את עצמי בתוכם, אוספת את כל חלקיי הפזורים ומחברת אותם למכלול אחד. ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שיבואו זמנים שבהם אכרע על ברכיי ימים שלמים, עד שאחוש סוף־סוף את הקירות מתרוממים סביבי ומגינים עליי ושומרים שלא אתפרק ואלך לאיבוד וארד לטמיון.

יום שלישי 26 במאי, 9 וחצי בבוקר. הלכתי לאורך השדרה, ברוח שהייתה חמימה ורעננה כאחת. עברנו על פני שיחי לילך וּורדים וחיילים גרמנים שעמדו על המשמר. דיברנו על עתידנו ועל כך שהיינו רוצים להישאר יחד. אין לי מילים לתאר איך זה היה, אתמול. כשחזרתי בערב הביתה ברוח החמימה, קלילת ראש וכבדת איברים מרוב יין קיאנטי לבן, עלתה בי פתאום תחושת הביטחון המוכרת, שעכשיו, כשאצבעותיי אוחזות בעט, נעלמה לגמרי: יבוא יום ואכתוב. והלילות הארוכים שבהם אשב ואכתוב יהיו היפים בלילותיי. הדברים יזרמו מתוכי, יקלחו בזרם דק ולא פוסק ואינסופי, כל הדברים שאני אוצרת בתוכי.

בערב אחרי הארוחה. [...] ועוד הערב: מיכלאנג'לו ולאונרדו. גם הם נמצאים בי ומאכלסים את חיי. דוסטוייבסקי ורילקה ואוגוסטינוס הקדוש. ושליחי הברית החדשה. אני נמצאת בחברה מעולה. ובלי התייפייפות הנפש של העבר. כל אחד מהם מקנה לי בדרכו שלו משהו ממשי ואישי. וכמה דברים של מיכלאנג'לו נפלו עליי כרעם ביום בהיר והביאו אותי לעימות ישיר ורב עוצמה.

"ההתמכרות לעצב הייתה כה גדולה, שגבלה בהרס עצמי." המשפט הזה נהפך למשפט היסטורי ממש. אבל הוא שייך לעבר. כיום, גם בימים היגעים והעצובים ביותר, אינני מרשה לעצמי להידרדר עד כדי כך. החיים הם זרם מתמשך ובלתי פוסק, וגם אם יש ימים שבהם הזרם איטי יותר ונתקל במכשולים רבים יותר, הוא אינו פוסק. וכבר אינני אומרת: אני אומללה כל כך, אני לא יודעת מה לעשות. המילים האלה זרות לי. בעבר התיימרתי להיות היצור האומלל ביותר עלי אדמות.

אלוהים, קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה. אבל, אלוהים, אני איני מסתגרת בחדרי, עיניי פקוחות לראות הכול, אינני מתעלמת מדבר ואני מנסה להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים, האדם הקטן והעירום, שפעמים רבות נעלם כלא היה בתוך ההרס והחורבן שמותירים מעשיו חסרי הטעם. אני לא יושבת לי בחדר השקט הזה בין הפרחים ומתמוגגת בדברי שירה ופילוסופיה ושבח לאל, זאת לא חוכמה גדולה, וחוץ מזה אני לא חושבת שאני מנוכרת כל כך לחיי העולם הזה, כמו שידידיי הקרובים אומרים עליי בטוב ליבם. כן, אני יודעת שלכל אדם המציאות שלו, אבל, אלוהים, אינני בעלת חלומות והזיות, אינני בת טיפש־עשרה יפת נפש. (ורנר אמר על ה"רומן" שלי: מיפִי נפש לגדלוּת נפש.) אלוהים, אני מביטה בעולמך בעיניים פקוחות ואינני בורחת מהמציאות ואיני מחפשת לי מקלט בחלומות נעימים – אני סבורה שגם לצד המציאות האכזרית ביותר יש מקום לחלומות – ואני ממשיכה להלל את הבריאה –למרות הכול! כשיצלצל עוד מעט וישאל בקול החוקר שלו: נו, אז מה שלומך? אוכל לענות לו בכנות: למעלה טוב מאוד, למטה רע!

רוב הבעיות נפתרות, מכל מקום חלקית, על ידי עצם העלאתן. הכוונה למישור הפסיכולוגי, וייתכן שבחיים הדברים שונים לגמרי. כשאני מרגישה רע, ופתאום אני תופסת שהעלאת הבעיות קשורה לעיתים קרובות מדי אליו, הרי בעצם העובדה שאני תופסת את זה, ושאני משרבטת איזה משפט מבולבל, אני זוכה לרגע קצר ולא צפוי של שלווה, אני מצליחה להשתחרר ממנו עוד קצת, וכשאפגוש אותו שוב, אעמוד מולו כאדם שעשה עוד צעד אחד אל עבר החופש. וכך, במקביל לתהליך ההתקרבות וההסתגלות ההדדית, מתרחש גם תהליך של שחרור מהתלות ההדדית. בימים כאלה, של עייפות וקהות חושים, אני נתלית בעל כורחי בכוחותיו, כאילו אני מצפה לישועה מהם. עם זאת, הכוחות האלה מציפים אותי ומשתקים אותי, כיוון שאני חשה שאינני מסוגלת להתמודד איתם ואני עלולה לצאת בידיים ריקות. אף לא אחת משתי התגובות היא הנכונה. ההחלמה וההתחדשות צריכות להיבנות על כוחותיי שלי, ולא על שלו. בזמנים כאלה קורה שכוח החיים העז והמתפרץ מרגיז ומפחיד אותי, אבל זאת תגובה טבעית של אדם חולה כשהוא עומד מול אדם בריא, והיא נובעת מתוך תחושה של קיפוח.

יום ראשון, 7 וחצי בבוקר. [...] הגזעים החשופים המתנשאים מחוץ לחלוני מכוסים עתה עלווה צעירה ירוקה. פרווה מתולתלת מכסה את עירום גופם המסוגף, הקשוח -

רגע, מה היה אתמול בערב בחדר השינה שלי? נכנסתי למיטה בשעה מוקדמת ושכבתי והבטתי החוצה מבעד לחלון הגדול הפתוח. ושוב חשתי שהחיים, על כל המסתורין שבהם, קרובים אליי עד כדי כך שאני יכולה לגעת בהם. כאילו אני נשענת על חזם החשוף של החיים ושומעת את פעימות הלב החרישיות והקצובות. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים והרגשתי בטוחה כל כך ומוגנת. וחשבתי לעצמי: זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב אני עוברת על פני בתים רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם בן ה־18 נידון למוות. וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות והדיכוי ושרירות הלב והשנאה חסרת האונים והסדיזם. כל אלה ידועים לי ועיניי פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות.

ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך ורחומות.

ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה.

יום חמישי, 9 וחצי בבוקר. כשאני שוכבת במיטתי ביום קיץ כזה, נדמה שאלפי זרועות מתוקות מחבקות אותי. איטית כל כך ועצלה, אבל בתוכי אני תוססת כולי וחותרת למקום לא ידוע. ורציתי לומר עוד: כשהוא שר בפעם האחרונה את "עץ הטיליה" (שירתו הייתה יפה כל כך, עד שביקשתי שישיר לי יער שלם של טיליה), היו הקמטים והקפלים בפניו כמו שבילים ישנים, עתיקים, בנוף שגילו כגיל הבריאה.

כשישבנו לאחרונה ליד איזה שולחן פינתי ב"קפה גייגר", צצו בינינו פניו הצעירים והחטובים של מינסטרברגן, ולרגע חטוף הזדעזעתי כמעט מהזִקנה שעטו פניו, כאילו עברו עליהם חיים רבים ולא רק חייו שלו. ולשבריר שנייה חשבתי: לא הייתי רוצה לקשור את חיי בחייו לתמיד, זה בלתי אפשרי. אבל בעצם זאת תגובה וולגרית ומבישה. היא מבוססת על מוסכמה: הנישואין. חיי הרי קשורים בין כך ובין כך בחייו, או בעצם: כרוכים בחייו. ולא רק חיינו, אלא גם נשמותינו. אני מודה ומתוודה שאלה מילים נמלצות מאוד לשעת בוקר כה מוקדמת, אבל זה כנראה משום שאני עדיין לא שלמה לגמרי עם המילה "נשמה".

וזה באמת המוני נורא וקטנוני ומביש ממש, שכשפניו מוצאים חן בעינייך את חושבת: בהחלט הייתי מוכנה להתחתן איתו ולהישאר איתו לנצח; ואילו ברגעים שהוא נראה לך זקן, ישיש, עתיק יומין, בייחוד כשאת רואה לצידו פנים צעירים ורעננים, את חושבת: לא, למרות הכול לא. את הנורמות האלה את צריכה לעקור מתוכך. תגובות כאלה הן בעיניי, איך לומר, כן, הן מהוות מכשול ואבן נגף לקִרבה הגדולה ולרגשות האמיתיים, הקיימים מעל ומעבר למוסכמות ולנישואין. וכאן גם לא מדובר במוסכמות ובנישואין עצמם, אלא בציפיות שלי מהם.

זה פשוט לא צריך לקרות, אסור שנחשוב ברגע מסוים, בתגובה על הבעת פנים כלשהי או משהו אחר: הייתי רוצה להתחתן איתו. ושרגע לאחר מכן תבוא תגובה הפוכה. אסור שזה יקרה, כיוון שאין לזה כל קשר לדברים החיוניים והאמיתיים. גם בעניין הזה אני לא מסוגלת לבטא את מה שאני רוצה לומר, אפילו לא בערך. אבל: עליי לשרש ולעקור מתוכי הרבה דברים, כדי שייוותר חלל גדול אחד עבור תחושת הקִרבה והרגשות החשובים, בצורתם המגובשת, ובלי שיצטרכו לפנות מקום לתגובות קטנות וקטנוניות.

יום שישי, 7 וחצי בערב. אחר הצהריים עיינו גְלַסְנֶר ואני בציורים יפניים. ופתאום ידעתי: כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למילים. אני שונאת ריבוי מילים. הייתי רוצה לכתוב אך ורק מילים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מילים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המילים צריכות להדגיש את השתיקה. כמו בציור היפני, שמצויר בו ענף פורח בפינה התחתונה. כמה משיכות מכחול מעודנות –אבל דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא חלל ריק, אלא חלל מלא השראה. אני שונאת גיבוב של מילים. למעשה אפשר לבטא במילים ספורות את מעט הדברים החשובים בחיים. אם אכתוב אי־פעם –אבל מה בעצם? – הייתי רוצה לרשום רק כמה מילים על רקע שהוא ללא מילים. ויהיה קשה יותר לבטא ולממש את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המילים. יהיה עליי למצוא את היחס הנכון שבין המילים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המילים שהאדם מסוגל לקשור יחד. ובכל נובלה – או כל דבר כתוב אחר – צריך שיהיה גוון אחר ותוכן אחר לאותו הרקע חסר המילים, כמו בציורים היפניים. ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה. והמילים תשמשנה רק כדי לתחום את גבולות השתיקה ולקבוע את צורתה. וכל מילה תהיה ציון דרך, או תלולית קטנה לצידי דרכים המתמשכות עד אינסוף, במישורים שטוחים ורחבי ידיים. אני באמת מצחיקה: אני מסוגלת למלא כרכים שלמים בתיאור של איך הייתי רוצה לכתוב, וייתכן מאוד שלעולם לא אגיע אל מעבר לכתיבת המתכונים האלה. אבל בציורים היפניים ראיתי פתאום באופן מוחשי איך הייתי רוצה לכתוב. והייתי רוצה לטייל יום אחד בנופים יפניים. כדי להעמיק את הידיעה. בכלל, אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצאת דופן.

יום שלישי 9 ביוני, 10 וחצי בערב. בזמן ארוחת הבוקר ידיעות מפורטות למדי על המצב ברובע היהודי. שמונה אנשים בחדר קטן, עם כל הנוחות שנובעת מכך. עדיין אי אפשר לתפוס ולהבין את כל זה, וקשה לתאר שזה קורה במרחק כמה רחובות מכאן, וזה מה שמצפה גם לנו. והערב, בטיול הקצר מהשווייצי הצמחוני שלו אל שיח הגרניום הפראי שלו, שאלתי אותו פתאום: אמור לי, מה אני צריכה לעשות ברגשות האשם שתוקפים אותי כשאני שומעת ששמונה אנשים גרים בחדר קטן, בזמן שאני גרה לבדי בחדר גדול ושטוף שמש? מזווית עינו נתן בי מבט זדוני למדי ואמר: יש שתי אפשרויות: או שתפני את החדר שלך (והוא נעץ בי מבט אירוני חוקר, וההבעה שעל פניו אמרה: אני כבר רואה אותך אורזת), או שתנסי לגלות מה מסתתר בעצם מאחורי רגשות האשם האלה. אולי ההרגשה שאת לא עושה מספיק? ואז הבנתי פתאום הכול ואמרתי: אתה מבין, העבודה שלי נושאת אותי לספֵרות עליונות ורוחניות, וכשאני שומעת על עיוותים כאלה, אני כנראה שואלת את עצמי בתת ההכרה, וברגע הזה גם במלוא ההכרה: האם הייתי יכולה להמשיך לעבוד באותה מסירות ומודעות לו הייתי צריכה לחיות בחדר מטונף אחד עם שמונה אנשים רעבים? כי לדעתי לפעילות הרוחנית הזאת, לעיסוק האינטנסיבי בחיי הרוח, יש ערך רק כשהם יכולים להיעשות בכל מצב שהוא, בלי להתחשב בנסיבות; ואם לא באופן מעשי ומוחשי, הרי לפחות ברוח ובשכל. וָלא כל מה שאני עושה עכשיו אינו אלא "יְפִי נפש". וייתכן שהחשש שנסיבות כאלה עלולות לשנות אותי משתק אותי (היו זמנים שהייתי משותקת ולא מסוגלת לעבוד במשך שבועות, אבל אני מניחה שאז עדיין לא האמנתי בנחיצותה של העבודה). אני לא בטוחה שהייתי עומדת במבחן הזה. עוד אצטרך להוכיח את חסינותה של דרך הקיום שלי, הרי תמיד אחיה כפי שאני חיה עכשיו, אני לא מתאימה להיות עובדת סוציאלית או מהפכנית פוליטית, אני יכולה לשכוח מזה, גם אם רגשות האשם שלי יפתו אותי ללכת באחת מהדרכים האלה.

מובן שלא אמרתי לו את כל זה באותו טיול קצר. אמרתי רק: אולי זה החשש שלא אעמוד במבחן. והוא ענה בכובד ראש ובקור רוח: המבחן הזה נכון לכולנו. ואחר כך קנה חמישה ניצני ורדים קטנים ונתן אותם בידי ואמר: מעולם אינך מצפה לכלום, ומשום כך את תמיד זוכה במשהו.

יום רביעי, 7 וחצי בבוקר. הוא סוחף כל כך ומלהיב, אוגוסטינוס־על־בטן־ריקה. ההצטננות כבר לא מוציאה אותי משיווי משקלי, אבל אי אפשר לומר שאני נהנית ממנה. בוקר טוב, שולחן עבודה מבולגן. מטלית האבק מתפתלת באדישות מסביב לחמשת ניצני הוורדים ו"על האלוהים" של רילקה נמעך מתחת לכובד משקלו של "רוסית לאנשי עסקים". קרוֹפּוֹטקין האנרכיסט המרוט מונח בפינה, הוא כבר לא כל כך שייך לכאן. הורדתי אותו מהמדף המאובק בחדר שלי, כדי לשוב ולקרוא את התגובה הראשונה שלו על תא הכלא שהיה עתיד לבלות בו כמה שנים. אם נתרגם את התיאור של הפגישה הראשונה שלו עם התא למושגים של הנפש, נוכל לראות בו משל, המלמד אותנו איך להגיב על הגזירות ההולכות ומגבילות את חופש התנועה שלנו. נקודת המוצא היא המרחב העומד לרשותנו, וגם אם הוא קטן ומצומצם, עלינו לאמוד מייד את האפשרויות הטמונות בו ולבנות מהן את המציאות החדשה.

"אמרתי לעצמי: חשוב מכול לדאוג לגוף בריא, אסור לי להיות חולה כאן. אעמיד פנים שאני חברה במשלחת חוקרים לקוטב הצפוני, ושעליי לבלות כמה שנים בצפון הרחוק. אתנועע עד כמה שאפשר ואעשה תרגילי התעמלות ולא אניח לתנאים החיצוניים לחבל בי. עשרה צעדים מקיר אחד של התא לקיר שמולו – גם זה משהו. אם נכפיל אותם ב־150 פעם, נקבל ורסטה28 אחת. החלטתי ללכת כל יום שבע ורסטאות, שהן בערך שמונה קילומטרים: שתי ורסטאות בבוקר, שתיים לפני ארוחת הצהריים, שתיים אחריה ואחת לפני שאלך לישון -"

השעה שלפני ארוחת הבוקר היא מעין אכסדרה, מין רצף שממנו אני נכנסת לתוך היום. הכול שקט סביבי, גם אם הרדיו של השכנים דולק וגם אם הַאן נוחר מאחוריי, ולו גם בפיַאנִיסימוֹ. אין באוויר שום תחושה של דחיפות.

לפעמים, כשאני רוכבת על האופניים ברחוב, לאט־לאט, שקועה כולי במה שקורה בתוכי, אני חשה שטמון בי פוטנציאל של כושר ביטוי, והוא ברור כל כך ולוחץ, שאני מופתעת כשיוצאים מתחת ידי משפטים מסורבלים כל כך וצולעים. המילים והמשפטים עוברים במוחי בצעד כה בוטח ומשכנע, עד שנדמה שאין דבר שיעצור בהם מלצאת מתוכי ולהמשיך ללכת בצעדים בוטחים על כל פיסת נייר שהיא. אבל מסתבר שלא כך. ואני פשוט שואלת את עצמי אם אינני נגררת יותר מדי אחר כוח הדמיון שלי, במקום לשמור על מרחק ולאלץ אותו לזרום באפיקים מסוימים. אבל אין כאן אך ורק דמיון פרוע ומרחף. דברים מתגבשים בתוכי, לובשים צורה מתוחמת יותר, מרוכזת יותר, מוחשית יותר – ובכל זאת אני לא חשה אותה, איך זה יכול להיות? לפעמים אני מרגישה כאילו יש בי איזה בית מלאכה גדול, שעובדים בו קשה ודופקים ומכים ואלוהים יודע מה עוד. ולפעמים אני חשה שאני עשויה שחם, כל תוכי הוא סלע מוצק, שזרמי מים עזים מכים בו בלי הרף וחופרים בו חללים. סלע שחם שהולך ונעשה חלול ונחצבים בו קווים וצורות. וייתכן שיום אחד הצורות האלה יעמדו לפניי בתבניתן הסופית והמוגמרת, ולא יהיה עליי אלא לרשום את מה שאני מוצאת בתוכי. ואולי זאת ציפייה פשטנית מדי? אולי אני בונה יותר מדי על דברים שאחרים עושים בעבורי? אני רוצה לתת את כל הרצינות ואת כל תשומת הלב שבי, הן יהיו תרומתי לאותה העשייה. הן שליחיי לאותו בית מלאכה, אבל אין הן אלא משקיפות על הנעשה ואינן מושיטות יד לקחת חלק במלאכה.

יום שישי. [...] ועכשיו אומרים שייאסר על יהודים לקנות אצל הירקן, שהם יהיו חייבים למסור את האופניים שלהם ואסור יהיה להם לנסוע בחשמלית ולצאת מהבית אחרי 8 בערב.

כשיורד עליי דיכאון בגלל הגזירות האלה, כמו הבוקר, כשהרגשתי שהן מעיקות עליי כמו גוש עופרת מאיים, אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עוגמה והיא מחפשת לה דרך להתבטא ולהוכיח את עצמה.

המחשבה על שיעור לא נעים שאני צריכה לתת מעוררת בי חרדה ומועקה לא פחות מאשר הרעה שבגזירות הכובשים. הסיבה אינה נעוצה בכלל במה שקורה מחוצה לי, אלא בתחושות שבתוכי, תחושות של דיכאון, חוסר ביטחון וכיוצא בזה, שמשַווֹת למאורעות רושם עצוב, או מאיים. אצלי הכול מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף פעם אחת לא להפך. בדרך כלל גם הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן לאור האמון והביטחון שבי.

אני צריכה ללמוד להתמודד גם עם הצטננויות ואי נוחות פיזית, כי הן עולות לי בהרבה אנרגיה ומכרסמות בחשק שלי לעבוד. אני צריכה להוציא לי מהראש את הרעיון שבגלל שאני מצוננת והאף שלי סתום, אני רשאית לקחת לעצמי קצת חופש ולא להקפיד כל כך בעבודה. הייתי אומרת אפילו: להפך, אם כי גם כאן אסור לכפות דברים. בגלל המחסור ההולך וגובר במזון, תלך ותקטן התנגודת שלנו להצטננות; מכל מקום כך זה אצלי. וחוץ מזה, החורף יגיע. ולמרות הכול עלינו להתמיד ולהמשיך להיות פרודוקטיביים. אני חושבת שאני צריכה להרגיל את עצמי כבר עכשיו למגבלות הגופניות, כדי שלא יפתיעו אותי כל פעם מחדש וישתקו אותי לתקופות קצרות או ארוכות. אני צריכה לארוג אותן לתוך חיי היומיום שלי, לתוך האישיות שלי, כדי שאוכל לשלוט בהן והן לא יטרידו אותי עוד; וכך, במקום שיופיעו שוב ושוב כגורם מגביל ועוצר, במקום שאקדיש כל פעם זמן ומרץ כדי להתמודד איתן, הן יהיו חלק ממני ולא אצטרך להקדיש להן תשומת לב. כל זה מנוסח באופן נורא מסורבל, אבל אני יודעת בדיוק למה אני מתכוונת.

שבת בבוקר. עייפה כל כך וספקנית ובלויה כמו בתולה זקנה. ועגומה כמו הגשם הדק והצונן שיורד בחוץ. וחלושה כל כך. מגיע לך, לא היית צריכה לשבת בחדר האמבטיה ולקרוא עד אחת בלילה, כשהעיניים שלך נעצמות מרוב עייפות. אבל ברור שלא זאת הסיבה. תחושה גוברת והולכת של אי נוחות ועייפות. אולי בכל זאת רק משהו פיזי? המון שבבים קטנים של האני שלי, שחוסמים את הדרך למישורים רחבי הידיים. את האני המתוחם והמוגבל הזה, שכל רצונו לספק את משאלותיו שלו, יש לעקור ולרמוס.

ככל שאני נעשית עייפה יותר וחלשה יותר, כך אני תמהה יותר על הכוח והאהבה שהוא מסוגל להעניק לכל אדם בכל רגע. אני פשוט נדהמת משפע הכוחות שיש לו בזמנים כאלה. כל רגע אנחנו עלולים להישלח לאיזה מחנה בחבל דְרֶנְטֶה ובחנויות הירקות תלויים שלטים שכתוב עליהם: הכניסה ליהודים אסורה. אנשים אחרים מתמודדים בקושי עם הדברים האלה. ואילו הוא מטפל עוד בשישה אנשים ומקדיש לכל אחד מהם שעות רבות ואינטנסיביות, הוא פותח אותם ומסלק מהם את המוגלה וקודח בהם ומחפש את מעיינות הכוח שאלוהים מסתתר בהם, בלי שהם עצמם יֵדעו על כך. כך הוא עובד איתם, עד שמנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים; מכתבי הווידוי מצטברים על שולחנו וכמעט כולם מסתיימים במילים: אנא, עזור לי. והוא מקשיב לכולם ועוזר לכולם. אתמול בערב קראתי ברומן האמבטיה שלי את הדברים הבאים על איזה כומר: הוא היה כמתווך בין אלוהים לאנשים. לדברים גשמיים לא הייתה אחיזה בו ודווקא משום כך הבין היטב את מי שעדיין נמצאים בתהליך של התהוות.

יש ימים שאני נעצרת במקומי, מתוך אפיסת כוחות או משהו אחר. בימים כאלה אני רוצה שכל תשומת הלב שלו והאהבה שלו יהיו מופנות אליי בלבד. בימים כאלה לא נותר בי אלא האני המוגבל, והחלל הקוסמי שבי סגור וחסום בפניי. וברור שאז אני מאבדת את הקשר איתו, ואני רוצה שגם הוא לא יהיה אלא "אני" מוגבל, שיהיה קיים בעבורי בלבד. משאלה נשית ומובנת מאוד. אבל בינתיים הצלחתי להתרחק מרחק רב מאותו האני, ואמשיך להתרחק ממנו. הנסיגות הן חלק מהתהליך. בעבר היה קורה שהייתי כותבת פתאום, באופן ספונטני: אני אוהבת אותו כל כך, אין גבול לאהבתי. התחושה הזאת כבר לא קיימת. אולי זאת הסיבה לכך שאני מרגישה מועקה כזאת, שאני עצובה כל כך ומרוטה. וגם להתפלל אני לא מצליחה בימים האחרונים. ואני לא אוהבת את עצמי. אני מניחה שיש קשר בין שלושת הדברים האלה. ופתאום אני נעשית עקשנית כמו פרד שנעמד בשביל הרים צר ומסרב לצעוד עוד צעד אחד. וכשכל רגשותיי אליו מתים, כשאין בי מקום וכוח לחוות אותו בתוכי, אני תוהה פתאום: האם גם הוא זנח אותי לרגע? האם כוחותיו מותשים עד כדי כך בידי כל הזקוקים לו, שהוא צריך להתרחק ממני לרגע? אתי, את מגעילה אותי. אנוכית כל כך וקטנונית. במקום שתעניקי לו אהבה ותשומת לב, את תוהה כמו ילד מפונק אם הוא חס וחלילה שכח אותך לרגע. האישה הקטנה שדורשת לעצמה את כל תשומת הלב ואת כל האהבה. זה עתה שוחחתי איתו בטלפון, שיחה קצרה, עניינית וסתמית. ונדמה לי שנוסף לכול אני גם מטפחת בעצמי מין תחושה טרגית. לא רק שאני מרגישה אומללה כל הזמן, אלא שאני רוצה להרגיש עוד יותר אומללה. אני מקצינה כל מצב דרמטי ואחר כך סובלת לי בהנאה. האם אלה שרידי המזוכיזם שלי? וגם אם אני מנסה להיות נבונה ובוגרת, זה לא מועיל כשמתחת לפני השטח צומח סבך של צמחי רעל. ס' ודאי היה פורץ בצחוק רועם לו ידע איך אני מדמיינת לי כל מיני דברים על "הרגשות המתים" שלי עליו. ואחר כך היה אומר לי באיפוק וברצינות ובקור רוח: בכל סוג של יחסים יש נסיגות, צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכול שוב יבוא על מקומו.

אני עדיין מתייחסת לרגעים כאלה כאילו הם מצב מוחלט. חוץ מזה, זה נורא ילדותי מצידך, דווקא בימים כאלה, שמתישים את הכוחות, להיות אומללה בגלל שהמתח בינך ובין איזה גבר רפה קצת. את הרי לא צריכה לעמוד שעות בתור, וקתה דואגת לכך שהמזון יעלה על שולחנך יום־יום. החשוב ביותר בחייך גר במרחק של כמה רחובות ממך ועדיין לא לקחו אותו. תלכי לישון איזו שינה בריאה. ותתביישי לך. תיאבקי את המאבקים האלה עם עצמך ואל תאכילי אחרים ברגישויות שלך. ואל תיסחפי אחרי מצב רוח של רגע, ודווקא של רגע מנומנם. תני את דעתך לכיוון הכללי ואל תסטי מדרך המלך. ואדרבה, היי עצובה, עצובה באמת ובתמים, אבל אל תבני לך כל מיני דרמות מסביב לעצב הזה. גם כשאדם עצוב, הוא צריך להישאר פשוט, וָלא אין זה עצב אלא היסטריה. היית צריכה להסתגר בתא חשוף ולהתבודד סביבך עד שתירגעי מכל ההיסטריות האלה ושוב תדעי היכן את עומדת.

יום שישי 19 ביוני, 9 וחצי בבוקר. את יודעת מה דוחה אותי אצלך, ילדה? המזיגה הזאת של ספק כנות ספק מליציות. אתמול בערב רציתי לכתוב עוד כמה מילים, אבל כל מה שהיה לי לומר הוא איזה דבר שטות מעורפל. לפעמים אני לא מעיזה לקרוא לילד בשמו. אולי משום החשש שיתברר שהוא אינו קיים בכלל? כל דבר יש לכנות בשמו. ודברים שאינם עומדים במבחן הזה, אין להם זכות קיום. אנחנו מנסים להציל כל כך הרבה דברים בחיים באמצעות מיסטיקות מעורפלות. אבל המיסטיקה צריכה להישען על בסיס של כנות מוחלטת, ועל בחינה קרה ונוקבת של הדברים.

כשאני באה בערב הביתה, אני מרגישה (לעיתים קרובות) שעברו עליי חוויות לא רגילות ואני רוצה להנציח אותן מייד על הכתב. לא לכתוב במילים פשוטות ומסורבלות את מה שעבר עליי, את זה אני משאירה ליומן, אלא: לזכך גם את הרגילה שבחוויות ולהפיק ממנה אמירות ואמיתות נצחיות. בפחות מזה אני כנראה לא מסתפקת, וכבר בשלב הזה מתחילים הערפול וההכללה. כנראה אני מוצאת שזה מתחת לכבוד הרוחניות שלי, לכתוב על הבטן שלי (אגב, איזה שם גס וגולמי לחלק גוף כה חשוב). לו רציתי לכתוב על מצבי הרוח שלי אתמול בערב, הייתי צריכה לפתוח בהודעה גלויה ועניינית: זה היה יום לפני הווסת, ובימים כאלה איני אחראית לגמרי למעשיי. אילולא גירש אותי הַאן למיטה ב־12 וחצי, עדיין הייתי יושבת עכשיו ליד שולחן הכתיבה שלי. ואני לא חושבת שמדובר כאן בפעילות פורה ויצירתית, אלא למראית עין בלבד. הכול בתוכי נע ותוסס. התוצאה היא שאני נעשית לא עקבית וקרועה ולפעמים גם פזיזה, כל זה בעקבות האירוע הנשי – שאצלי הוא קורה, לצערי, אחת לשלושה שבועות – מדרום לסרעפת. והתהליך הזה הוא שהשפיע על כמה מהתגובות שלי אתמול בערב.

אני כבר מתאר לעצמי את הספרים שלך מוכתמים בכתמי שמן ואת הפרוסות שלך מרוחות בדיו, אומר אבא הַאן, את בהחלט מסוגלת לזה. המשפחה עדיין אוכלת ארוחת צהריים. הסטתי את הצלחת שלי הצידה, ואני יושבת ומעתיקה מתוך רילקה, בין תותי השדה הלא רגילים ומזון הארנבות המוזר שאנחנו אוכלים... בינתיים התרוקן החדר ועל המפה נותרו רק כמה פירורים וצנונית בודדת ומפיות מלוכלכות. קֵתֵה כבר מדיחה כלים במטבח. השעה 1:30. אני הולכת לישון לשעה קלה, כדי להרגיע מעט את כאב הבטן הנורא. בשעה 5 צריך להגיע איזה גבר ששלח בֶּקֶר, המעוניין כנראה ללמוד רוסית. הערב שוב אקרא משהו מפושקין. אני לא צריכה לעמוד בתורים או להטריד את עצמי בבעיות משק הבית. אני לא חושבת שיש בכל הולנד עוד אדם שחי בתנאים טובים כמוני. כך מכל מקום אני מרגישה. ואני מרגישה שחובתי לנצל היטב כל רגע ורגע מן הזמן שעומד כולו לרשותי, בלי שיכרסמו בו דאגות היום. יום־יום אני אומרת לעצמי מחדש, שעליי להקדיש יותר זמן ותשומת לב לעבודה. אל לי לשכוח שמוטלות עליי חובות, חובות מוסריות.

שבת, 12 וחצי בערב. [...] להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל, כלומר: מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היומיום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא. צריך לחנך את היהודים לחשיבה כזאת. הבוקר רכבתי על האופניים ונהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפניי בשולי העיר, ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות. ובכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמיים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו, באמת שלא. אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאיתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיזי שלנו, אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו, מעצם המנטליות שלנו. מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו רדופים, מושפלים ומדוכאים. בגלל השנאה שלנו. הפה הגדול שלנו, שמאחוריו מסתתר הפחד. מותר לנו בהחלט להיות לפעמים עצובים ומדוכאים על כל מה שנעשה לנו; זה אנושי ומובן. אבל עם זאת: החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו. החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשייה. השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו. אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת? אבל אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד. וכך הייתי יכולה להמשיך ולמלא עוד דפים רבים. את פיסת הנצח המצויה בתוך כל אחד מאיתנו אפשר לתאר במילה אחת, אבל אפשר גם להקדיש לה עשרה כרכים עבים. אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת, שנת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה.

יום ראשון, 8 בבוקר. [...] ארוחת הבוקר לפניי: כוס חובצה, שתי פרוסות אפורות עם מלפפון ועגבנייה. על ספל הקקאו, שאני מרשה לעצמי לשתות בסתר כל יום ראשון בבוקר, ויתרתי הפעם, ואני רוצה להרגיל את עצמי לארוחות בוקר נזיריות כאלה, כי אני מרגישה שזה טוב בשבילי. כך אני מתחקה אחר "תאוותיי" עד לפינות הכי נסתרות ולא צפויות, ומשרשת אותן. מוטב כך. עלינו ללמוד להיות עצמאיים, להשתחרר מתלותנו באותם צרכים גופניים שאינם חיוניים ממש לקיומנו. אנחנו צריכים ללמד את גופנו לא לדרוש, אלא את הדברים ההכרחיים בלבד, בעיקר בענייני מזון, כי נראה לי שבתחום הזה נכונים לנו זמנים קשים מאוד. לא, לא נכונים לנו, אלא הם כבר כאן. ועם כל זה, אני חושבת שמצבנו טוב להפליא. אלא שעדיף להתרגל להתנזר מדברים מסוימים בתקופה של שפע יחסי, כשזה נעשה מרצון, מאשר בתקופה של מחסור, כשאין ברירה. הישגים שאדם מגיע אליהם מרצונו הם מבוססים ויציבים יותר מתוצאות שהושגו בכוח. (נזכרת בפרופסור בקר וחפיסת בדלי הסיגריות שלו.) אנחנו צריכים להגיע למידה כזאת של שחרור מהדברים החומריים והחיצוניים, שהנפש תוכל להמשיך בדרכה ובעבודתה בכל התנאים והנסיבות. ומשום כך: במקום קקאו, נשתה חובצה. וזהו זה!

שולחן העבודה שלי עמוס כל כך. הגרניום שטידֶה נתנה לי לפני שבוע (רק שבוע) אחרי פרץ הדמעות הפתאומי, עדיין עומדים על השולחן. והאצטרובלים, אני עוד זוכרת מתי אספתי אותם. זה היה בשדה, מאחורי בית הכפר של גברת רומקה. אם אינני טועה, זאת הייתה הפעם הראשונה שביליתי איתו יום שלם בחיק הטבע. שוחחנו על השטני והלא שטני. כן, יעבור זמן רב עד שנראה שוב שדות אַברָש כאלה; מדי פעם אני מרגישה שזה מעיק עליי ומגביל אותי, אבל בדרך כלל אני יודעת: גם אם יישאר לנו רחוב צר אחד, הרי גם מעל לרחוב הזה משתרעים השמיים כולם. ושלושת האצטרובלים האלה ילוו אותי עד פולין אפילו. אלוהים ישמור, השולחן הזה נראה כמו העולם ביום הראשון לבריאה. מלבד שושנים יפניות אקזוטיות, גרניום, ורדי תה שנפחו את נפשם, אצטרובלים שהפכו לחפצי קודש, נערה מרוקנית שמבטה חייתי וחגיגי כאחד, מונחים לפניי גם אוגוסטינוס הקדוש והתנ"ך וספרי דקדוק רוסי ומילונים ורילקה והמון־המון פנקסים, בקבוק תחליף לימונדה, ניירות למכונת כתיבה וניירות פחם ושוב רילקה – כל יצירותיו – ויונג. וזה רק מבחר חלקי.

יום שלישי, 8 וחצי בבוקר. [...] לפני כמה ימים עוד רציתי נקמה ופיצוי, ואילו הבוקר שכבתי במיטה וצחקתי בקול על הטירוף הילדותי הזה. הֶרתָה הביטה בי בחיוכהּ הנצחי מעל השידה, ומיטתו הייתה מוצעת לקראת הלילה. אני כבר עמדתי בפתח ורציתי להיפרד ממנו, הבטתי בעין אחת בחיוך שנמשך כבר שישה־עשר חודשים, ובעין השנייה במיטה המוצעת, וחשבתי לי בזעם ובעצב ובתחושה של בדידות: כן כן, המיטה הצבעונית הזאת נועדה לבחורה המשעממת הזאת בעלת החיוך הקפוא. הוא היה פורץ בצחוק רועם לו קרא את הווידוי הנשי הנעלב הזה. הֶרתָה המסכנה, אני עושה לך עוול. לפעמים אני שואלת את עצמי פתאום איך את חיה לך שם, בלונדון. אני חושבת על זה לפעמים, כשאני מגיעה על האופניים לרחוב שלו ורואה אותו מרחוק, מתכופף החוצה מבעד לחלון ומאותת לי בידו בקוצר רוח. הוא נרכן מעל לשיח הגרניום המתפשט וגוסס מתחת לחלונו. אני עולה במדרגות האבן, וכשאני מגיעה לדלת הכניסה היא בדרך כלל כבר פתוחה, ואני נכנסת לחדריו בקוצר נשימה. לפעמים הוא עומד באמצע החדר, והוא נראה חזק כל כך ומרשים, כאילו הוא חצוב בסלע אפור שקיים כבר מן היום השלישי לבריאה. ולפעמים הוא לא מרשים בכלל, אלא חביב ושמנמן כמו דוב טוב, טוב כל כך, מעולם לא הייתי חושבת שיש גבר טוב לב כל כך, מין טוּב כזה שאין בו שום דבר מרגיז או נשי. לפעמים עולה פתאום איזה הרהור על פניו והם נמתחים, כמו מפרש שנמתח ברוח, והוא אומר: תשמעי... ובדרך כלל אני לומדת הרבה ממה שהוא אומר לי. והידיים הגדולות והטובות שלו, המוליכות חום ורכוּת, לא רכות של הגוף אלא של הנפש. הֶרתָה המסכנה נמצאת בלונדון. מן ה"יחד" שקיים בחיינו זכיתי אני לחלק הארי. אני אוכל ללמד אותך הרבה עליו, אני לומדת בדרך הקשה, לומדת להשלים עם העובדה שעליי לחלוק את אהבתו עם כל הבריאה, עם כל היקום. אבל בכך גם נפתח לפניי השער אל היקום. אלא שמחיר כרטיס הכניסה הוא יקר, הוא עולה לי בשנים של דם ודמעות. אבל הוא שווה כל מחיר וכל סבל. את תצטרכי ללמוד את כל הדברים האלה על בשרך. ואני אחצה את העולם בסערה, כי הרי תמיד יישאר בי משהו מהגשמיות, משהו מהאישה הקטנה.

אני מניחה שתצטרכי לעבור דרך דומה לדרך שאני עוברת, כי האיש הזה גדוש כל כך באמיתות נצחיות, שאין להניח שעוד ישתנו בו הרבה דברים. ואני חושבת שלך ולי יש הרבה מן המשותף, וָלא לא הייתה יכולה לצמוח בינו וביני ידידות כזאת. את עכשיו ודאי מפוחדת יותר ובודדה יותר ממני. ואני מניחה שאת רצינית יותר בנקודות שבהן אני מוזרה יותר. וברגע שתתפסי את מקומך בחיינו, אצטרך אני לוותר. הוא ודאי היה אומר שאלה דברי שטות, כיוון שיש בו שפע כזה של אהבה, שהוא יכול להעניק אותה לכולם, ואיש לא יֵדע מחסור. אבל אנחנו הנשים, אנחנו הרי יצורים מוזרים. חיי מצטלבים פעמים רבות בחייך; מעניין איך יהיה כשניפגש באמת. ואם אמנם ניפגש, כדאי שנחליט כבר עכשיו, שבכל מקרה נהיה נחמדות זו לזו. כי זאת הדרך היחידה שתאפשר לנו לנשום ולחיות בלי מגבלות. וכשנחלוק כולנו אותה חוויה עצומה, ייעלמו כל הניגודים והסתירות בין האנשים כפרטים. זה לא מייאש אותך לפעמים שאת שם, מעבר לתעלה? ודאי שכן, אני הרי קראתי את כל המכתבים שלך. ואיך את מצליחה לעמוד בזה, לבדך בעיר הגדולה המופצצת? בעצם אני מעריצה אותך, ולו התחלתי לרחם עלייך, לא היה סוף לרחמים.

באמסטרדם חיה אישה שמתפללת למענך כל ערב, וזאת ממש גדלות נפש, משום שהיא אוהבת אותו, ומלבד אהבתה לאלוהים, זאת האהבה הראשונה והאחרונה בחייה. אני שמחה שיש מי שמתפלל למענך, התפילה הזאת מגינה על חייך, ואני עדיין לא מסוגלת לזה. אין בי גדלות נפש אמיתית, אולי רק ברגעים בודדים של התעלות, אבל בדרך כלל אני מלאה בכל החסרונות הכובלים את רגלי האדם במסעו אל העולם הבא. קנאה ועקשנות ועוד כהנה וכהנה. למרבה המזל אני יודעת מה הם הדברים המעטים החשובים באמת בחיים, ואולי יבוא עוד היום שאוכל להתפלל למענך, שאהיה משוחררת מכל שמץ של קטנוניות וקנאה. וביום ההוא תרגישי פתאום טוב כל כך והחיים ייראו לך יפים משהיו עד אז ולא תביני מנין באה התחושה הזאת. אבל בינתיים עוד לא הגעתי לכך. ועכשיו אני צריכה להתחיל לעבוד. ומה את עושה כרגע? מלחמת הקיום היומית שלך קשה בהרבה משלי, ואני נוטה להרגיש אשמה כלפייך, כמו שאני מרגישה אשמה כלפי כל מי שצריכים להיאבק על קיומם, לעמוד בתורים ארוכים וכו'. כל זה מטיל עליי אחריות מוסרית וחובות מוסריות כבדות. אחד מעיסוקיי החשובים ביותר הוא לימוד רוסית והכרת הארץ החביבה שבה השפה הזאת מדוברת. ביום שתדרוך כאן כף רגלך, אלך היישר אל תחנת הרכבת ואקנה לי כרטיס שיביא אותי ללב ליבה של אותה ארץ. אז מה את אומרת על כל הרומנטיקה האינפנטילית הזאת בשעות הבוקר המוקדמות? ועוד בזמנים כאלה? כן, אני מתביישת בעצמי, אבל אני לא יכולה להסתיר את מה שעובר לעיתים בדמיון שלי. אוי, הֶרתָה, אילו רק ידעת כמה החיים כאן מפחידים. בבוקר שטוף שמש זה אני כותבת כלאחר יד את המילים "כשתדרוך כאן כף רגלך" ו"כשניפגש", אבל מי יודע אם עד אז לא נמצא את עצמנו מתענים באיזה מחנה איום. האִיוּם על חיינו גדל מיום ליום ואיש אינו יודע מה יהיה הסוף.

יום חמישי אחר הצהריים. מתוך מכתב של אבי, בהומור המיוחד לו: היום התחילה תקופה חדשה בהיסטוריה, תקופת השחרור מהאופניים. את האופניים של מישה מסרתי במו ידיי. בעיתונים כתוב שליהודים באמסטרדם עדיין מותר לרכוב. איזו פריווילגיה! אבל לעומת זאת אנחנו כבר לא צריכים לחשוש שהאופניים שלנו ייגנבו. איזו הקלה. חוץ מזה, גם במדבר הסתדרנו בלי אופניים, במשך ארבעים שנה.

יום שבת 27 ביוני, 8 וחצי בבוקר. בתא צר אחד עם עוד כמה אנשים. האם אין זה תפקידנו, דווקא בתוך כל הזוהמה של הגוף, לשמור על טוהרת הנפש?

אתמול אחר הצהריים, בפגישה המוזיקלית שלנו, אמר ס' אחרי קטע של שוברט לארבע ידיים וקטע של מוצרט: שוברט ממחיש לי את מגבלותיו של הפסנתר, ומוצרט את מעלותיו.

ומישה, בהיסוס ובמילים איטיות אבל קולעות, אמר: כן, ביצירה הזאת שוברט עושה שימוש לרעה בפסנתר כדי ליצור מוזיקה. אחרי הפגישה טיילתי איתו עוד לאורך השדרה; פתאום עלתה בי מין תחושה של פרידה קרובה ואמרתי: ...אולי אין לנו עתיד בכלל... והוא ענה: כן, אם את מתכוונת לעתיד במובן המטריאליסטי...

אפשר לחיות בלי קפה ובלי סיגריות, אמרה ליזל במרדנות, אבל בלי הטבע אי אפשר, אין לאיש הזכות לגזול מאחרים את הטבע. אמרתי: תתייחסי לזה כאל עונש מאסר, אולי של כמה שנים אפילו, ותעמידי פנים שהעצים שמעבר לרחוב הם יער. יחסית לבית סוהר, חופש התנועה שלנו די גדול.

ליזל היא לפעמים פיה קטנה. משתזפת לאור הירח בלילות קיץ חמים. אבל היא גם מנקה תרד שלוש שעות ביום ועומדת בתור לתפוחי אדמה עד שנשמתה פורחת. ולפעמים היא פולטת אנחות קטנות כאלה, שמתחילות עמוק־עמוק ועולות למעלה ומרעידות את כל גופה הדק. כולה ביישנות וצניעות, למרות שסיפור חייה אינו צנוע כלל וכלל, ועם זאת יש בה איזו עוצמה, איזה כוח טבעי. הצינון ברגשותיי אליה היה קצר וחולף. והיא הייתה מופתעת מאוד לו ידעה מה אני כותבת עליה עכשיו: בעצם היא החברה הנשית היחידה שלי.

יום שני, 10 בבוקר. [...] אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו. ברור לי מה עוד עלול לקרות לנו. אני מנותקת מהוריי ואין בינינו שום קשר, למרות שרק שתי שעות נסיעה מפרידות בינינו. אני עדיין זוכרת בדיוק את הבית שהם גרים בו, ואני יודעת שהם לא רעבים ושהם מוקפים באנשים טובים. וגם הם יודעים היכן אני נמצאת. אבל אני יודעת שעלול לבוא זמן שלא אדע היכן הם, שייקחו אותם למקום לא ידוע והם ימותו בייסורים. אני יודעת שזה עלול לקרות. לפי הידיעות האחרונות שהגיעו אלינו, כל יהודי הולנד יישלחו לפולין. ותחנת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל בשנה שעברה נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. וגם אם נישאר בחיים, הפצעים שניפצע ילוו אותנו כל חיינו. ועם כל זאת, אלוהים, בכל זאת החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלוהים גם לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתִּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכול על בשרי וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכול ידוע לי. ועם כל זאת, חיי יפים ורבי משמעות. כל רגע ורגע מהם.

1 ביולי, בבוקר. כל מה שאירע בימים האחרונים – בינתיים השמועות קודרות עוד יותר מהעובדות, כלומר מעובדות חיינו שלנו, כיוון שהן מספרות שבפולין נמשכים מעשי הרצח – את כל זה עיכלתי נפשית, אבל פיזית כנראה עדיין לא. גופי מרוסק לאלפי רסיסים ובכל רסיס כאב אחר. מוזר שהגוף מפגר כך אחרי הנפש.

התפללתי הרבה כל כך, לא עברה מאז שנה אפילו: אלוהים, עשה אותי פשוטה יותר. ואם הגעתי למשהו במשך השנה הזאת, הרי זה ליותר פשטות רוחנית. ואני מאמינה שיבוא יום שאוכל להגדיר את הדברים המסובכים בחיים במילים פשוטות. אבל היום הזה טרם הגיע.

אני שבורה כל כך, פיזית, שאני לא מסוגלת להניע איבר מאיבריי ולחשוב ולו מחשבה אחת. השעה כמעט 1. אחרי הקפה אנסה לישון. וברבע ל־5 אני צריכה להיות אצל ס'. יש ימים שכל יום הוא כמו מאה ימים. אני הרוסה. הבוקר ב־7 עבר עליי גיהינום של אי שקט וחרדה על כל התקנות החדשות, וזה טוב, כך אני לומדת להכיר את החרדה של אחרים, החרדה שהלכה ונעשתה זרה לי עם הזמן. ב־8 שוב הייתי סמל השלווה. התגאיתי בעצמי כמעט שלמרות מצבי הגופני הירוד הצלחתי לתת שעה וחצי של שיחה ברוסית; בעבר הייתי מבטלת את השיעור. והערב שוב יהיה יום חדש: צריכה להגיע נערה קתולית, עוד אחת מאלה שקשה להם. זה שאני, בתור יהודייה, מסוגלת לעזור ללא יהודי להתמודד עם בעיותיו בזמן הזה, זה נותן לי תחושה לא רגילה של עוצמה.

4 ורבע אחר הצהריים. שמש במרפסת הסגורה ורוח קלילה עוברת בין שיחי היסמין. את רואה? יום חדש התחיל. כמה ימים כבר חלפו מאז השעה 7 בבוקר? עוד עשר דקות ליד היסמין, ואחר כך אעלה על האופניים המותרים לנו וארכב לביתו של הידיד שהופיע בחיי לפני שישה־עשר חודש, אבל נדמה לי שאני מכירה אותו כבר אלף שנה, ומדי פעם הוא עדיין מפתיע אותי כל כך עד שאני עומדת בפה פעור. כמה מוזר היסמין הזה, זוהר כל כך ושברירי בין כל האפור והעכור שמסביב. אני לא מבינה את היסמין הזה. אבל גם אין צורך להבין. גם במאה העשרים אפשר עוד להאמין בניסים. ואני מאמינה באלוהים, למרות שעוד מעט יאכלו אותי הכינים בפולין.

הסבל איננו מתחת לכבודו של האדם. כלומר: אפשר לסבול בכבוד או באי כבוד. כלומר: רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה, הרי אינו מאבד הרבה. עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים, גם כשמדובר במוות נורא שבנוראים. הלא כל יום שעובר עלינו הוא מסכת חיים שלמה, והאם זה משנה בעצם אם נחיה כמה ימים יותר או פחות? יום־יום אני נמצאת בפולין, בשדות הקרב – כך אפשר לקרוא לזה – ומדי פעם עולה לנגד עיניי מראה של שדות קרב ירוקים כרעל; אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים והגוססים, יום־יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא.

עלינו ללמוד גם לשאת את הסבל בעצמנו ולא להטיל על אחרים את משא פחדינו וקשיינו. את הדברים האלה עלינו ללמוד וללמד, ובלית ברירה גם ביד חזקה. כשאני אומרת: בדרכי שלי סגרתי את החשבון עם החיים, זאת לא הרמת ידיים. "דיבורים מוליכים לאי הבנה." כשאני אומרת דברים כאלה, אנשים מפרשים אותם פירוש אחר ממה שאני מתכוונת. זאת לא הרמת ידיים, בהחלט לא. אז לְמה אני מתכוונת בדיוק? אולי לכך שחייתי את החיים האלה כבר אלפי פעמים ומתִּי אלף מיתות ושום דבר אינו חדש בשבילי? האם זה אומר שנעשיתי צינית? לא. זה אומר שאני חיה כל רגע אלפי מונים, ונוסף לכך: שאני מקצה לסבל את מקומו. והמקום שהסבל תופס בחיינו העכשוויים אינו קטן כלל וכלל. והאם זה משנה באמת, שבתקופה מסוימת הסבל נגרם על ידי האינקוויזיציה, ובתקופות אחרות על ידי מלחמה ופוגרומים? האם זה משנה, כשהסבל הוא חסר תכלית, כפי שיגדירו אותו הסובלים? הסבל קיים מאז ומתמיד, ומה זה משנה בעצם איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא: איך האדם חווה אותו ואיך הוא מתייחס אליו ואם הוא מסוגל לראות בו חלק מהחיים. האם אני סתם מפתחת תיאוריות יפות מאחורי שולחן הכתיבה שלי, בין הספרים שנוטעים בי תחושה של ביטחון ושיח היסמין שמתחת לחלוני? האין זאת אלא תיאוריה שמעולם לא עמדה במבחן המציאות? איני סבורה. בקרוב אצטרך לעמוד במבחן המבחנים. כבר עכשיו השיחות שלנו מתובלות במשפטים כגון: אני מקווה שהוא עוד יזכה ליהנות מהתותים האלה. אני יודעת שמישה העדין צריך ללכת ברגל לתחנת הרכבת ואני חושבת על הפרצופים החיוורים והילדותיים של מרים ורֶנָטֶה ועל כל הפנים המודאגים, והכול ידוע לי, הכול, כל רגע ורגע, ולפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, בתנועה אוטומטית כמעט, והייתי מסוגלת לשבת כך שעות על גבי שעות ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכול. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים, ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד.

יום שישי 3 ביוני 1942, 8 וחצי בערב. נכון, אני עדיין יושבת אל אותו שולחן כתיבה, אבל אני מרגישה שאני צריכה למתוח קו מתחת לכל מה שנאמר עד עכשיו ולהמשיך מכאן והלאה בניגון חדש. אני צריכה לפתוח את הדלת להכרה חדשה, לפנות לה מקום בחיי: בל נשלה את עצמנו, כאן מדובר בחורבננו ובחיסולנו. הם רוצים להשמיד אותנו כליל, ורק אם נכיר בזה נוכל להמשיך הלאה. היום תקף אותי לראשונה הייאוש ואני צריכה לנסות להתמודד איתו. ואם אמנם עלינו ללכת לטבח, לפחות נלך בראש מורם. אבל לא רציתי לומר את זה בצורה בנאלית כזאת. ומדוע רק עכשיו עולה בי התחושה הזאת? משום שצמחה לי שלפוחית בכף הרגל אחרי ההליכה המעייפת בחום, משום שרבים כל כך מכתתים את רגליהם כי אסור לנו לנסוע בחשמלית, בגלל פניה החיוורים של רנטה, שנאלצת ללכת ברגליה הקטנות לבית הספר בחום הזה, שעה הלוך ושעה חזור! משום שליזל עומדת שעה בתור ובסופו של דבר חוזרת הביתה בלי ירקות? בגלל כל כך הרבה דברים, שכל אחד בפני עצמו הוא חסר חשיבות, אבל הוא עוד חלק ממלחמת ההשמדה הכללית שמנהלים נגדנו. וכל השאר נראה בינתיים מגוחך ורחוק מהישג יד, למשל שאסור לס' לבקר עוד בבית הזה, לנגן בפסנתר שלו ולקרוא ספרים שלו. שאסור לי לבקר אצל טידֶה וכו'.

ובכן, עם ההכרה החדשה הזאת, שרוצים להשמיד אותנו כליל, אני משלימה. עכשיו אני יודעת. לא אטריד עוד אחרים בפחדים שלי, לא אגיב במרירות כשאחרים לא יבינו מה קורה לנו, ליהודים. לא אניח להכרה אחת לכרסם באחרת או לשים אותה לאַל. אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, למרות הכול, גם אם אני מעיזה בקושי לומר את זה באוזני אחרים.

החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר, גם אם איני יכולה להסביר את מהות הדברים. הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה, ואם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה את זה במקומי ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עליי לחיות אותם כמיטב יכולתי ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחריי לא יצטרך להתחיל מאפס וכדי שיהיה לו קל יותר. גם זאת דאגה לדורות הבאים, לא? כשהוצאו התקנות האחרונות ביקש ידידו היהודי של ברנרד לדעת, אם עדיין איני חושבת שצריך לחסל אותם כולם, ושעדיף לטבוח אותם אחד אחד.

3 ביולי 1942. באמת, הרי אנחנו נושאים הכול בתוכנו, את אלוהים והשמיים והארץ והשאול והחיים והמוות והשנים, מאות על מאות של שנים. התפאורה המשתנה והנסיבות המשתנות אינן אלא המעטה החיצוני. את העיקר אנחנו נושאים בנו ולנסיבות אין משמעות קריטית, לעולם לא, כי הנסיבות קיימות תמיד, אם הן רעות או טובות, ואת עצם קיומנו עלינו לקבל כמות שהוא, למרות שאין מניעה שנקדיש את חיינו לשיפור הנסיבות הרעות. אלא שעלינו לדעת מה מניע אותנו להיאבק את המאבק הזה ולהתחיל במאבק הפנימי, ולהיאבק איתו יום־יום.

בעבר הייתי סבורה שעליי להניב יום־יום המון מחשבות מבריקות, ואילו עכשיו אני מרגישה לפעמים כמו אדמת טרשים שאינה מצמיחה כלום, אבל מעליה פרושים שמיים גבוהים ודוממים. ומוטב כך. לא זה הזמן למחשבות תוססות, יש זמנים שמוטב לשבת ולהמתין. כל כך הרבה קרה בתוכי בימים האחרונים, ורק עכשיו התחיל להתגבש משהו. עם החורבן, שראשיתו כבר מסתמנת בכל מיני צורות בחיי היומיום, והוא ילווה כנראה בייסורים קשים, עם חורבננו כבר השלמתי כעם מציאות אפשרית קיימת, ולאפשרות הזאת כבר פיניתי מקום בתחושת החיים שלי, בלי שתאבד מעוצמתה. איני ממורמרת ולא מתמרדת, אני גם כבר לא מיואשת ובוודאי שאיני נכנעת. אני ממשיכה לצמוח מיום ליום, גם כשאפשרות ההשמדה עומדת לנגד עיניי. אפסיק להתחנחן במילים שבין כך ובין כך מוליכות רק לאי הבנה: סגרתי את החשבון עם החיים, לי כבר לא יקרה כלום, הרי לא מדובר בי אישית, זה לא משנה אם אני אושמד או מישהו אחר, מדובר בהשמדה עצמית.

אלה הדברים שאני אומרת לפעמים לאחרים, אבל אין בזה טעם ואני לא מצליחה להסביר לְמה אני מתכוונת וזה גם לא משנה.

כשאני אומרת "לסגור את החשבון עם החיים" אני מתכוונת: אפשרות המוות הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, המוות נתן לחיי ממד נוסף משום שאני מכירה בו ומשלימה עימו, משום שאני רואה בהכחדה חלק מהחיים. כלומר, אני כבר לא מקריבה חלק מהחיים העכשוויים על מזבח המוות, בכך שאני פוחדת ממנו ולא משלימה עימו; הפחד ואי ההשלמה גורמים לכך שכל מה שנותר לנו הם חיים עלובים ומעוותים שקשה בכלל לקרוא להם חיים. זה נשמע פרדוקסלי כמעט: בזה שאדם מגרש את המוות מחייו, הוא אינו מצליח לממש את החיים במלואם, ובכך שאדם נותן למוות מקום בחייו, הוא מעשיר אותם ומוסיף להם ממד. זה העימות הראשון שלי עם המוות. מעולם לא ידעתי איך להתמודד איתו. היחס שלי אליו בתולי כל כך. מעולם לא ראיתי גווייה של מת. קשה להאמין, העולם זרוע מיליוני מתים ואני בת 28 ועדיין לא ראיתי גווייה אחת. כבר שאלתי את עצמי לא פעם: מה בעצם יחסי למוות? אבל מעולם לא התמקדתי בשאלה הזאת, חשתי תמיד שטרם הגיע הזמן להתעמק בה. ועכשיו המוות עומד מולי, בלי כחל וסרק, אני רואה אותו בפעם הראשונה, ועם זאת דומה שהוא מכר נושן, שמקומו בחיינו ועלינו לקבל אותו. הכול פשוט כל כך. אין טעם להתעמק ולהתפלסף בנושא. פתאום הופיע המוות בחיי, בחשאי, והוא גדול ומובן מאליו. הוא נקלט בחיי ואני יודעת ששם מקומו.

זהו, ועכשיו אני יכולה ללכת לישון בשקט. השעה 10 בערב, היום לא עשיתי הרבה, גם אני הייתי בין כל הרגליים העייפות בעיר הלוהטת הזאת, ועוד כל מיני זוטות כאלה, והייתי צריכה להתחלק בסבל ולעכל אותו. אחר כך תקפו אותי הספק והייאוש התהומי. אחר כך ניגשתי אליו. היה לו כאב ראש וזה הדאיג אותו, כי בדרך כלל גופו החזק מתפקד מצוין. שכבתי זמן־מה בזרועותיו והוא היה רך כל כך וחביב ונוגה מעט. יש לי הרושם שתקופה חדשה מתחילה בחיינו. תקופה רצינית יותר ואינטנסיבית יותר, שתדרוש מאיתנו התרכזות בדברים החשובים בלבד. כל יום אנחנו משירים עוד חלק נכבד מהקטנוניות. "ההשמדה הולכת ומתקרבת, זה ברור, ואל לנו להשלות את עצמנו בנוגע לכך." מחר בערב אישן במיטה של דיקי29, והוא יישן קומה אחת מתחתיי ויעיר אותי בבוקר. זה עוד נשאר לנו. ואנחנו עוד נלמד לסייע זה לזה בזמנים קשים כאלה.

קצת אחר כך:

וגם לו הסתיים היום הזה בלא כלום, גם אילולא הגעתי ברגע האחרון לעימות נכון ועמוק עם המוות וההשמד, גם אז היה אסור לשכוח את החייל הגרמני הצדיק עם שק הגזרים והכרוביות, ליד הקיוסק. קודם תחב פתק לידיה של הנערה בחשמלית, ואחריו הגיע המכתב שראוי לקריאה נוספת: היא מזכירה לו כל כך את בת הרב שמתה, שהוא זכה לטפל בה בימיה האחרונים וישב ליד מיטתה ימים ולילות. והערב הוא מבקר אצלה.

וכשליזל סיפרה לי את כל זה, ידעתי פתאום: הערב אצטרך להתפלל גם למען החייל הגרמני הזה. אחד מלובשי המדים הרבים לבש עכשיו פנים משלו. ויבואו עוד פנים אחרים שידברו אלינו בשפתנו ואנחנו נבין אותם. וגם הוא סובל. אין הבדלים בין אנשים סובלים. הסבל קיים מכל עברי הגבולות ועלינו להתפלל למען הסובלים. לילה טוב.

שוב התבגרתי מאז אתמול, בבת אחת נעשיתי זקנה בכמה וכמה שנים ומודעת יותר לסוף. הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם. זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עימם מוסיף לעצמו כוח. הכול פשוט כל כך, הכול הולך ומתבהר והייתי רוצה לחיות הרבה שנים כדי שאוכל להסביר את זה גם לאחרים. ועכשיו באמת לילה טוב.

יום שבת, 9 בבוקר. אני מרגישה שחלים בי שינויים עצומים ומאמינה שזה יותר מסתם מצב רוח.

ההתפקחות אתמול בערב הייתה פריצת דרך, אם אפשר בכלל לקרוא לזה התפקחות, והבוקר הייתה בי שוב שלווה וגם שמחה וביטחון חדש. וכל זה בגלל שלפוחית אחת קטנה בכף רגל שמאל.

גופי אוצר בו הרבה כאבים, הם מונחים למשמרת בכל מיני פינות נסתרות, ועולים לסירוגין אל פני השטח. גם עם זה השלמתי. ואני מתפלאת איך אני מצליחה לעבוד ולהתרכז, למרות הכול. אבל עליי לדעת גם שכשמצבנו ייעשה קריטי, לא יהיה די בכוחות הנפש. את הלקח הזה למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס ההכנסה. בהתחלה שוטטנו לנו כתיירים עליזים בעיר היפה, שטופת השמש. ידו אחזה בידי, והן נהנו כל כך להיות יחד, הידיים שלנו. וברגע מסוים, כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה (ורבים מבתי הקפה מוכרים לי, ואני יכולה לומר לו: הנה, שם ישבתי לפני שנתיים עם המון חברים, אחרי בחינת המ"א שלי), ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הוא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת; ואז הם מתגבשים בדרך זו או אחרת למשהו שלם ומלא. וברגע שאדם רוצה לבטל חלקים מהמכלול הזה ומחליט באופן שרירותי ועל דעת עצמו שאת זה הוא כן מקבל ואת ההוא לא, נו, ובכן אז באמת הכול נראה חסר משמעות, משום שאין כאן שלמות והכול נעשה שרירותי.

ובסוף הטיול הארוך חיכה לנו חדר מוגן, וספה שאפשר לצנוח עליה אחרי שחולצים את הנעליים, וקבלת פנים חמה וסלסילת דובדבנים ששלחו ידידים מן הכפר. בעבר היו ארוחות צהריים הגונות דבר מובן מאליו, ואילו עכשיו הן מתנה לא צפויה, ולמרות שהחיים נעשו קשים ומאיימים יותר, הם גם עשירים יותר, משום שאין לנו עוד דרישות וכל דבר טוב נהפך למתנה לא צפויה שאנחנו מקבלים אותה בהכרת טובה. זוהי מכל מקום התחושה שלי, וגם שלו, ולפעמים אנחנו אומרים זה לזה: כמה מוזר שאנחנו לא שונאים בכלל או נעלבים או ממורמרים; אי אפשר לומר את הדברים האלה בחברה. אני חושבת שאנחנו מן הבודדים שחשים כך. תוך כדי הליכה ידעתי שבסופה של הדרך מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף. על זה חשבתי בזמן שהלכתי, וידעתי שאין זה גורלי שלי בלבד, אלא גם גורלם של כל האחרים, והשלמתי איתו. עוד דבר למדתי מהטיול הזה, ועליי לזכור אותו: לאחר שתי שעות קצרות של הליכה קיבלתי כאב ראש איום כל כך עד שהראש שלי עמד ממש להתפוצץ. והרגליים שלי כאבו כל כך, עד שחשבתי שלעולם לא אוכל עוד ללכת. וכל האספירינים שבלעתי (הרגשתי שאני מוכרחה, וָלא אצטרך להיכנס מייד למיטה; אבל האם לא הגיע הזמן שנתרגל לשאת כאבים בלי אמצעי ארגעה מלאכותיים?) הִשרו עליי למחרת הרגשה של ערפול וסימום. לי עצמי זה לא הפריע, אף לא לרגע, חיי לא היו פחות אינטנסיביים ויפים, אבל ברגע של צלילות הדעת הייתי חייבת להודות בפני עצמי: חברה, מצבך רע. הגוף שלך לא בכושר ואין לך שמץ של כושר עמידה, במחנה עבודה לא תחזיקי מעמד יותר משלושה ימים, וכל כוחות הנפש שבעולם לא יועילו לך אם אחרי טיול רגוע של פחות משעתיים, ולאור החיים הנוחים שאת מנהלת, את עייפה כל כך ורצוצה. לי עצמי זה לא מפריע. אני פשוט משתרעת על הרצפה ונרגעת ושוכחת הכול, ותמיד אמשיך לברך את החיים ואת אלוהים, כך מכל מקום אני חושבת עכשיו. אבל אני חוששת שאטריח אחרים ואהיה למעמסה עליהם ואקשה עליהם להמשיך בדרכם. בעבר הייתי מסתירה תמיד את העובדה שאני מתאמצת למעלה מכוחותיי, לא רציתי ליפול למעמסה, הייתי ממשיכה ללכת, ממשיכה לחגוג, הולכת לישון בשעות מאוחרות, עושה כל מה שאחרים עושים. אבל אני תוהה: האם לא היה בזה גם קורטוב של רדיפת כבוד? האם לא עשיתי את כל זה מחשש שלא יחבבו אותי ויכעסו עליי וינטשו אותי, אם אטיל עליהם את כל כובד משקלו של גופי העייף? וכאן טמון גם אחד משורשי תסביך הנחיתות שלי. ואחרי הטיול היה עוד דבר: לבקשתו נדברנו שניגש מחר לכמה אנשים ברובע היהודי, שזקוקים אולי לעזרתנו. וזה עוד הרבה יותר רחוק מלשכת מס ההכנסה.

עד אתמול בערב לא העזתי לומר שאני לא יכולה ללכת מרחק כזה. אני יודעת שהטיולים האלה מרגיעים אותו. חוץ מזה, כנראה חשבתי לי: אם טידֶה יכולה לטייל איתו שעות, אז גם אני צריכה. שוב אותו הפחד הילדותי לאבד את האהבה אם לא אמלא אחר הציפיות. אבל אני הולכת ומשתחררת מהדברים האלה. האדם צריך להכיר במגבלותיו, גם הגופניות. ולהשלים עם כך שאיננו יכול להעניק לאחר את כל מה שהיה רוצה להעניק.

להודות בחולשה זה לא אומר שצריך להתלונן עליה, כי בכך רק גורמים יותר בעיות, גם לאחרים. ונדמה לי שזאת הייתה הסיבה העיקרית שרצתי אליו עוד אתמול בערב לפני שמונה, וביטלתי שיעור אפילו, דבר שאני לא רגילה לעשות. וכששכבתי לצידו על הספה אמרתי פתאום שנורא עצוב לי שהתעייפתי כל כך מהטיול, לא בגללי, אלא משום שהבנתי שאין לי מה להשלות את עצמי בנוגע למצב הגופני שלי. והוא ענה לי מייד, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו: אז מוטב שלא נלך ביום ראשון בבוקר. ואז הצעתי שאקח איתי את האופניים, כדי שאוכל לרכוב עליהם בדרך בחזרה. זה נראה דבר פעוט כל כך, אבל בעיניי זה הישג, כי הייתי הורסת את עצמי רק כדי לבוא לקראתו וכדי לא לתת לו שום סיבה לכעוס על כך שקלקלתי לו את הטיול.

וכל זה, כמובן, אינו אלא פרי הדמיון שלי. עכשיו אני מסוגלת לומר פשוט ובלי להסס: תראה, אין לי כוח להמשיך, זה המצב, קבל אותי כמות שאני. בשבילי זה צעד נוסף אל הבגרות והעצמאות, ואני הולכת ומתקרבת אליהם יום־יום.

אנשים רבים, המתרעמים בימים אלה על מעשים של אי צדק, למעשה אינם מתרעמים אלא משום שאי הצדק נעשה להם. ולכן אין זאת התרעמות אמיתית ועמוקה.

אני יודעת שבמחנה עבודה אמות בתוך שלושה ימים, אני אשכב ואמות ובכל זאת לא אחשוב שהחיים אינם צודקים.

לפנות צהריים. כל חולצה נקייה שאני לובשת היא חגיגה. וגם כל פעם שאני מתרחצת בסבון ריחני, בחדר אמבטיה שבמשך חצי שעה הוא כולו שלי. וכל חגיגה כזאת היא גם מעין פרידה מן ההישגים הנפלאים של התרבות האנושית. וגם כשיגיע היום שלא איהנה מהם עוד, אדע שהם קיימים ושיש בהם כדי להנעים את החיים, ואני אהלל אותם גם אם לא ייפלו בחלקי. כי העובדה שכרגע אני נהנית מהם במקרה, היא לא העיקר.

האם עלינו להשלים עם כל מה שקורה לנו? גם כשיצור דמוי אדם ניגש אלינו כשאנחנו יוצאים מבית מרקחת, אחרי שקנינו משחת שיניים, ונוקש באצבעו על כתפינו ושואל בהבעה חוקרת: מותר לך לקנות שם? ואני אמרתי בצנעה, אבל בהחלטיות ובחביבות האופיינית לי: כן, אדוני, זה בית מרקחת. אהה, אמר בקיצור ובחשדנות והמשיך ללכת. אני לא טובה בתשובות קולעות, אלא אם כן מדובר בשיחה מלב אל לב. בעימות עם בהמות גסות, אם להשתמש במילים בוטות, אני חסרת אונים לחלוטין. אני נעשית מבוישת ועגומה ונדהמת על כך שדברים כאלה קורים בין בני אדם, אבל אני לא מצליחה לתת תשובה שנונה או לתקוף במסגרת המותר. לאיש הזה לא הייתה זכות לחקור אותי. עוד אידיאליסט שרוצה לעזור לטהר את החברה מגורמים יהודיים. כל אחד והתענוג שלו. אבל צריך לדעת לעכל כל עימות קטן כזה עם העולם החיצוני. אני לא אפיק שום תועלת רוחנית מכך שאעשה רושם אמיץ על איזה רודף יהודים אחד מרבים, ולכן אין טעם שאכריח את עצמי לעשות את זה. אדרבה, שיראו שאני עצובה וחסרת אונים. אין לי שום צורך להעמיד פנים שאני אמיצה, די לי בכך שאני יודעת שיש בי כוחות נפשיים, כל השאר אינו חשוב.

8 וחצי בבוקר. כשנכנס, היה לבוש פיג'מה תכולה ופניו היו מבוישים. הוא נראה חמוד כל כך. הוא התיישב על קצה המיטה ושוחח איתי. עכשיו הלך, ותעבור שעה עד שיגמור להתרחץ, להתעמל, "לקרוא". ולי מותר "לקרוא" יחד איתו. כשאמר: אני צריך עכשיו שעה לעצמי, נעשיתי עצובה כל כך, כאילו אנחנו נפרדים לנצח. ברגעים כאלה אני נשטפת בגל פתאומי של תוגה. לתת חופש מוחלט לאדם שאני אוהבת, להניח לו לחיות את חייו שלו – זה הדבר הכי קשה. אבל אני לומדת, אני לומדת למענו.

אורגיה אמיתית של קולות ציפורים על גג שטוח של חלוקי אבנים, ויונה מחוץ לחלוני הפתוח לרווחה. ושמש זורחת כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא השתעל הבוקר, והראש כאב לו שוב באותו המקום והוא אמר: הערב לא נלך לאכול אצל אַדְרִי. הוא חלם חלום נורא, "חלום מבשר רעות" קרא לו.

ב־5 וחצי התעוררתי. ב־7 וחצי התפשטתי כולי והתרחצתי ועשיתי קצת התעמלות ואחר כך חזרתי למיטה. ואז הוא נכנס בהיסוס, בפיג'מת התכלת והפנים המבוישים, והוא השתעל ואמר: "אפיסת כוחות". במקום הטיול הארוך שתכננו, נלך הבוקר לרופא. היום אסתגר ואחסה בשלווה שבי, בתוך המרחב השלֵו שבי, שאני מבקשת בו מקלט ליום שלם. אולי אצליח להירגע ולאסוף כוח. גופי וראשי עייפים מאוד ולא בכושר. אבל אני לא צריכה לעבוד היום, יהיה בסדר.

שמש על הגג השטוח והילולה של ציוצי ציפורים והחדר הזה חובק אותי כל כך, שהייתי יכולה להתפלל בו. שנינו חיינו חיי הוללות, הוא עם נשים, אני עם גברים, והוא ישב בפיג'מה תכולה בשולי מיטתי והניח את ראשו על זרועי החשופה, ושוחחנו מעט ואחר כך הלך. זה ממש נוגע ללב. שנינו אניני טעם מכדי שננצל מצב כזה לרעה. ולמרות שניהלנו חיים חופשיים ופרועים וידענו הרבה מיטות, אנחנו מבוישים ונבוכים כל פעם מחדש. בעיניי זה דבר יפה ומשמח. עכשיו אלבש את החלוק הצבעוני וארד למטה כדי לקרוא איתו בתנ"ך. ואחר כך אתיישב לי בפינה בהיכל השלווה שבי, ושם אישאר כל היום. אני עדיין חיה חיים מיוחסים. לא צריכה לעבוד היום, לא במשק הבית ולא לתת שיעורים. ארוחת הבוקר שלי ארוזה בשקית ואַדְרִי תדאג לארוחה החמה. אני רשאית לשבת לי בפינת שלוותי, בישיבה של בודהה ובחיוכו, חיוך פנימי כמובן.

רבע ל־10. אין טוב מכמה פסוקי תהילים על בטן ריקה, ועתה למדתי לעשות לי זאת לשגרה.

התחלנו את היום יחד, וזאת הייתה חוויה יפה. מזון רוחני. ושוב כאב הלב כשהוא אמר: עכשיו אני הולך להתעמל ולהתלבש. ואני חשבתי: שוב אני צריכה לעלות למעלה, לחדרי, והרגשתי פתאום בודדה ועזובה. פעם כתבתי: הייתי רוצה לחלוק איתו את מברשת השיניים שלי. הדחף הזה לחלוק גם את הפרט הכי זעיר והכי שגרתי. אבל למעשה הריחוק הוא טוב ופורה. הוא מאלץ אותנו לגלות את זה כל פעם מחדש. עוד מעט הוא יבוא לקחת אותי לארוחת הבוקר, ליד השולחן הקטן העגול הסמוך לשיח הגרניום, אשר ממשיך להשיר את עליו האדומים כדם. אה, הציפורים והשמש שעל הגג. והרוך והשלווה שבי. ושביעות הרצון שמקורה באלוהים. יש בברית הישנה מין עוצמה ראשונית, וגם משהו "עממי" כל כך. פיוט וחוּמרָה. בעצם זה ספר נורא מרתק, התנ"ך הזה, יש בו פראות ורוך, תמימות וחוכמה. הוא מרתק לא רק במה שנאמר בו, אלא מרתק גם מי שאומר את הדברים.

10 בערב. רק עוד כמה מילים: כל דקה חולפת כהרף עין, והיום כולו יישאר בי שלם ומושלם ומנחם, מזכרת שעוד אזדקק לה ושתישאר איתי תמיד כחלק של המציאות שלי. אבל כל שלב ביום הזה פינה את מקומו לשלב חדש שהעיב על כל קודמיו. אסור לִבנות על ההישרדות, וגם לא על החורבן. שניהם קיימים כאפשרות קיצונית, אבל אסור לבנות עליהם. יש להתרכז בדחפים הדחופים של חיי היומיום. אתמול בערב דיברנו על מחנות עבודה. אמרתי: אין לי שום אשליות, ברור לי שאמות בתוך שלושה ימים, כי הגוף שלי הוא סמרטוט. ורנר אמר דברים דומים על עצמו. אבל ליזל אמרה: אני לא יודעת, יש לי הרגשה שאני כן אעבור את זה. אני מבינה את ההרגשה הזאת שלה, גם אני הרגשתי כך לפנים. תחושה של כושר עמידה עצום. והתחושה הזאת עדיין קיימת בי בעיקרה, אלא שגם אותה אסור לפרש בצורה חומרנית מדי. השאלה אינה האם הגוף יחזיק מעמד, זה עניין שולי למדי. כושר עמידה פירושו, שגם אם נמות בייסורים, נרגיש עד הרגע האחרון שהחיים רבי משמעות ויפים ושהגשמנו את כל מה שמצוי בנו וחיינו חיים טובים. שוב אני לא מצליחה לומר את זה, אני משתמשת תמיד באותן המילים.

יום שני, 11 בבוקר. אולי אצליח להקדיש עכשיו שעה לדברים החיוניים. רילקה כתב לידידו המשותק אֶוָולְד: אבל יש ימים שבהם הדקות מתמשכות כמו שנים. כך עברו עליי אתמול שעות היום. כשנפרדנו נשענתי עליו ואמרתי: אני רוצה להישאר איתך זמן רב ככל האפשר. ופיו היה רך וחסר אונים ועצוב, והוא אמר, כמעט בחולמנות: כן, לכל אחד מאיתנו יש משאלות.

ואני תוהה עכשיו: האם לא הגיע הזמן שניפרד גם מהמשאלות האלה? כשאדם משלים עם דברים, האם אינו צריך להשלים עם הכול? הוא נשען על הקיר בחדר של דיקי, ואני נשענתי עליו בקלילות ובעדינות, וכלפי חוץ לא היה הבדל בין הרגע הזה לאינסוף רגעים דומים לו בחיי, אבל אני הרגשתי כאילו פתאום נפרשו סביבנו שמיים, כמו בטרגדיות היווניות: לרגע התערפלו כל חושיי ועמדתי איתו בתוך חלל אינסופי, מלא סכנות, אבל גם מלא תחושת נצח. ואולי זה היה הרגע שבו חל בנו שינוי גדול ונצחי. הוא המשיך להישען עוד רגע על הקיר ואמר בקול נרגן כמעט: אני צריך לכתוב הערב לחברה שלי, עוד מעט יהיה לה יום הולדת, אבל אני לא יודע מה לכתוב, אין לי חשק ואין לי השראה. ואני עניתי: אתה צריך לנסות להרגיל אותה כבר עכשיו למחשבה שהיא לא תראה אותך שוב, אתה צריך לתת לה משהו שתישען עליו בעתיד. תזכיר לה איך חייתם יחד כל השנים האלה, למרות המרחק הפיזי ביניכם, ותדגיש שחובתה להמשיך לחיות בדרכך, כדי שרוחך תמשיך להתקיים אחריך, כי זה הרי מה שחשוב. כן, אלה הדברים שאנחנו אומרים זה לזה בימים אלה, והם אפילו כבר לא נשמעים לא מציאותיים; אנחנו חיים במציאות חדשה, שיש בה צבעים אחרים וגוונים אחרים. ובין עיניו לעיניי וידיו לידיי ופיו לפי זורם עכשיו זרם נמשך של רוך ועדנה, שאין בו שמץ של תשוקה, אלא רק רצון להעניק זה לזה את כל הטוב שבנו. וכל פגישה היא פרידה. הבוקר טלפן אליי ואמר בקול חולמני כמעט: היה יפה אתמול, עלינו להיות ככל האפשר יחד.

אתמול בצהריים, כששנינו, שני רווקים מפונקים, סעדנו את ליבנו בארוחת צהריים ליד השולחן העגול הקטן, ארוחת צהריים שאין לה שום קשר ויחס לזמנים האלה, וכשאמרתי שאני לא רוצה להיפרד ממנו, הוא הביט בי פתאום בהבעה חמורה ומרשימה ואמר: אל תשכחי את מה שאת עצמך חוזרת ואומרת. אסור לך לשכוח את זה. ואני לא הרגשתי בכלל כמו איזו ילדה קטנה שמשחקת תפקיד בהצגה מסובכת מדי (כמו שהיה קורה לי בדרך כלל בעבר), אלא ידעתי שמדובר כאן בחיי ובגורלי, והשלמתי עם זה, וגורלי – על כל הסכנות והחששות והאמונה והאהבה שבו – עטף אותי והתאים לי כגלימה שנתפרה לפי מידתי. אני אוהבת אותו אהבה לא אנוכית, לא אכביד עליו בפחדיי ובמשאלות ליבי. אשתחרר אפילו מן הרצון להישאר איתו עד לרגע האחרון. כל מהותי הולכת ומשתנה ומתמלאת תפילה אחת גדולה למענו. ולמה רק למענו? למה לא גם למען כל האחרים?

גם נערות בנות שש־עשרה נשלחות למחנות העבודה. אנחנו, המבוגרים, נצטרך לקחת אותן תחת חסותנו, כשיגיע תורנו, תור הבחורות ההולנדיות. אתמול בערב רציתי פתאום לומר להַאן: אתה יודע שגם נערות בנות שש־עשרה נקראות להתייצב? ועצרתי בעצמי וחשבתי: למה שלא אהיה טובה גם אליו, ולמה שאכביד עליו עוד יותר, הרי אני יכולה להתמודד עם הדברים האלה בעצמי. נכון שכולנו צריכים לדעת מה קורה, אבל עלינו גם להקל על אחרים ולא להעמיס עליהם את הדברים שאנחנו מסוגלים לשאת בכוחות עצמנו.

לפני כמה ימים עוד חשבתי: הכי נורא יהיה כשלא יעמדו לרשותי עוד נייר ועיפרון, ולא אוכל להבהיר לעצמי כל מיני דברים, כי אין דבר שאני זקוקה לו יותר מזה, ובלעדי הכתיבה משהו יתפוצץ בתוכי ויהרוס אותי מבפנים.

ואילו עכשיו אני יודעת, שברגע שאדם מתחיל לוותר על דרישות וציפיות, הוא מסוגל לוותר על הכול. זה מה שלמדתי בימים הספורים האלה.

יכול להיות שאוכל להישאר כאן עוד חודש, אבל אז תתגלה גם הפרצה הזאת בתקנות. כדאי שאתחיל להכניס סדר בניירות שלי ואיפרד מהם יום־יום. והפרידה הסופית תהיה רק אישור חיצוני למה שמתפתח בי מיום ליום.

מין תמיהה כזאת שורה עליי. האם זאת באמת אני, שיושבת כאן וכותבת בשלווה ובבגרות נפשית, והאם יש מי שיבין אותי אם אומר שאני מאושרת מאוד, לא אושר מתפרץ, אלא אושר פשוט שנובע מהמתינות והאמון שהולכים ומתעצמים בי מיום ליום? משום שכל הדברים המביכים והמאיימים והמעיקים אינם מטשטשים את חושיי אף לרגע אחד, משום שאני ממשיכה לחוות את החיים בצלילות ולראות אותם כמות שהם. משום שמחשבותיי ורגשותיי אינם נעכרים אף לרגע. משום שאני מסוגלת לשאת הכול ולהתמודד עם הכול ואני ערה לכל הטוב שבחיים, גם בחיי שלי, וההכרה הזאת, לא רק שאינה מתמעטת בגלל הנסיבות, אלא שהיא גדלה ונעשית חלק בל ייפרד ממני. אני לא מעיזה כמעט להמשיך לכתוב. איני יודעת מדוע, כאילו יש סכנה שאעבור את הגבול בהתנתקות הזאת מדברים, שרוב האנשים דבקים בהם כמעט עד איבוד החושים. גם אם אדע בוודאות מלאה שבשבוע הבא אני עומדת למות, אהיה מסוגלת לשבת וללמוד כל השבוע בשלווה ובנחת, בלי שתהיה בזה בריחה, ולדעת שהחיים והמוות שזורים זה בזה באופן רב משמעות. המעבר אל המוות יהיה חלק וטבעי, גם אם כלפי חוץ הוא יהיה עצוב או נורא.

עוד הרבה דברים נכונים לנו. אנחנו נלך ונתרושש, ואם התהליך יימשך זמן רב, נגיע עד לפת לחם. וכוחותינו הולכים ומידלדלים, לא רק בגלל הפחדים ואי הוודאות, אלא גם בגלל דברים קטנים ופשוטים, כמו הגירוש מחנויות וההליכה ברגל, שנותנים את אותותיהם כבר עכשיו ברבים ממכריי. החורבן זוחל ומתקרב אלינו מכל הכיוונים ועוד מעט תיסגר עלינו הטבעת וגם בעלי הרצון הטוב לא יוכלו עוד להושיט יד ולעזור. בינתיים עוד ישנם פתחים רבים, אבל גם הם ייסתמו. האדם הוא ברייה משונה: כרגע גשום וקר. כאילו נזרקתי פתאום ממרומי ליל קיץ חמים לתוך תהום קרה וטחובה. גם הפעם האחרונה שביליתי את הלילה עם הַאן הייתה במעבר החד מחום לקור. אתמול בערב, כששוחחתי איתו ליד החלון הפתוח על ההתפתחויות האחרונות והקשות, והבטתי בפניו המיוסרים, חשבתי פתאום: הלילה נשכב מחובקים זה בזרועות זה ונבכה. אמנם התחבקנו, אבל לא בכינו. רק באקסטזה הסופית, כשגופו היה מעל גופי, רק אז עלה מתוכי נחשול של כאב לב, כאב אנושי ועמוק, ושטף אותי, ולרגע חשתי רחמים על עצמי ועל כולם, ואחר כך השלמה עם הדברים כמות שהם. אבל בחושך יכולתי להסתיר את פניי בין כתפיו העירומות ולהתענג בסתר בדמעותיי. ופתאום נזכרתי בעוגה שאפתה גברת ו' אחר הצהריים, בשכבת התותים שכיסתה אותה פתאום, וצחקתי בליבי בבדיחות הדעת. ועכשיו אני צריכה להכין ארוחת צהריים ובשעה 2 אני הולכת אליו. אני יכולה גם להוסיף שהקיבה שלי לא בסדר, אבל החלטתי לא לכתוב עוד על מצב הבריאות שלי, חבל על הנייר וגם בלי הכתיבה אתגבר. בעבר היה לי צורך לכתוב על זה הרבה, כי לא ידעתי איך להתמודד, אבל בינתיים למדתי. כך מכל מקום נדמה לי. האם אין זאת אלא קלות ראש ופזיזות? איני יודעת.

יום שלישי 7 ביולי, 9 וחצי בבוקר. מין30 טלפנה זה עתה וסיפרה שמישה נבדק אתמול לקראת המשלוח לדְרֶנְטֶה. התוצאות עדיין לא ידועות. היא סיפרה שאימא הרוסה ואבא קורא הרבה. הוא מקור בלתי נדלה.

הרחובות שאני עוברת בהם על אופניים אינם כמו שהיו, השמיים שמעליהם נמוכים כל כך ומאיימים, כאילו מבשרים על בוא סערה, גם כשהשמש זורחת. אנחנו חיים עכשיו במחיצת הגורל, או יהיה מה שיהיה השם שתקראו לזה, ולומדים איך לנהוג בו ולהתייחס אליו, והכול שונה לגמרי ממה שלימדו אותנו הספרים.

אשר לעצמי, אני יודעת: עליי להתנער גם מהדאגה למי שאני אוהבת. כלומר: כל הכוח והאהבה והאמונה באלוהים, שמצויים בכל אחד מאיתנו, ושאצלי הם גדלים ומתחזקים להפליא בזמן האחרון, את כל אלה עלינו להעמיד לרשותו של כל אדם שייקרה בדרכנו ויזדקק להם. אתמול אמר: התרגלתי אלייך כל כך. רק אלוהים יודע עד כמה התרגלתי אני אליו. ובכל זאת אצטרך לוותר עליו. כלומר: עליי לשאוב כוח ואהבה מן האהבה שלי אליו, ולהעניק אותם לכל מי שזקוק להם, ואסור שהאהבה והדאגה שלי אליו יתישו את כל כוחותיי. כי אפילו בכך יש משהו אנוכי. גם מן הסבל אפשר לשאוב כוח. והאהבה שאני חשה אליו יכולה להזין אותי לכל החיים, ועוד ייוותר ממנה לאחרים. עלינו להיות עקביים עד הסוף. אני יכולה לומר: עד כאן אני מסוגלת לשאת הכול, אבל אם יקרה לו משהו, או אם אצטרך לעזוב אותו, לא אוכל להמשיך. אבל לא, גם אז צריך להמשיך. בימים אלה עומדת לפנינו הברירה: או לחשוב רק על עצמך ולהיאבק בלי חת על חייך, או לוותר על כל המשאלות האישיות ולהשלים עם מה שקורה. ובעיניי ההשלמה הזאת אינה כניעה, אינה גסיסה, אלא פירושה: לסייע כמיטב יכולתי, בכל מקום שאלוהים יחליט לשלוח אותי אליו, ולא לשקוע אך ורק בכאבי ובכעסי. עדיין שורה עליי אותה התמיהה. כאילו אני מרחפת במקום ללכת, אף על פי שאני עומדת בשתי רגליי על הקרקע ויודעת בדיוק מה קורה.

לפני כמה ימים כתבתי: הייתי רוצה לשבת אל שולחן הכתיבה שלי ולעסוק בלימודים. עכשיו אני כבר לא אומרת את זה. כלומר: אני מניחה שזה עוד יקרה, אבל עליי להפסיק לצַפות. אני צריכה לוותר על כל הציפיות שלי, כדי שאוכל לעשות למען אחרים את אלפי הדברים הקטנים שאני יכולה לעשות למענם, בלי שאוותר על עצמי. ורנר אמר אתמול: אנחנו כבר לא נעבור דירה, לא כדאי. והוא הביט בי ואמר: אני רק מקווה שנלך כולנו יחד. וייל הקטן הביט בתוגה ברגליו הדקות ואמר: אני צריך להשיג לי עוד שני זוגות תחתונים ארוכים, אבל איך? ואל האחרים אמר: אני רק מקווה שאהיה איתכם באותו הקרון. הרכבת יוצאת בשבוע הבא ב־1 וחצי בלילה והנסיעה בחינם, כן כן, לגמרי בחינם, ואסור לקחת חיות בית. כל זה היה כתוב במודעה. וגם שצריך לקחת נעלי עבודה ושני זוגות גרביים וכף, אבל לא חפצי זהב וכסף ופלטינה, זה לא, רק טבעת נישואין, ממש נוגע ללב. ופ' אמר: אני לא לוקח כובע, רק כובע צמר, זה יותר מתאים.

כן, כך ישבנו ושוחחנו על כוסית משקה. אתמול בערב, בדרך הביתה ל"שעת המשקה" המסורתית, חשבתי לי: איך אצליח עכשיו עוד לתת שיעור. ועל השעה וחצי במחיצת ו', בעל הראש הנערי החלק והעיניים הגדולות המתגרות, הייתי יכולה לכתוב ספר שלם. אני מקווה שאזכה לזכור כל מה שקורה עכשיו ואוכל לספר על כך בעתיד. הכול שונה ממה שכתוב בספרים, שונה כל כך.

אני לא יכולה להעלות על הכתב את אלפי הדברים הקטנים שקורים לי יום־יום, אבל הייתי רוצה לזכור אותם. שמתי לב שיש לי כושר אבחנה ואני קולטת הכול לאשורו, ובשמחה. עם כל מה שעובר עליי, עם כל העייפות, הסבל וכו', עדיין קיימת תמיד השמחה, שמחת האמן היוצר, השמחה לקלוט כל מיני דברים ולעצב אותם מחדש ברוחי. אביט בעניין בפניהם של הגוססים ואזכור את ההבעה האחרונה שהייתה עליהם. אני סובלת עם האנשים שאני פוגשת ערב ערב, הם עומדים לצאת בשבוע הבא לאיזה חבל ארץ מסוכן, שבו יעבדו בבית חרושת לתחמושת, או משהו כזה, אם בכלל עוד ירשו להם לעבוד; אבל עם כל הסבל, אני קולטת וזוכרת כל מחווה, כל מילה, כל הבעת פנים, באובייקטיביות ובקור רוח כמעט. זה האמן שבי, ואני מאמינה שכשארגיש שהגיע הזמן לספר את הדברים, יהיה לי גם הכישרון לכך.

אחר הצהריים. ידידו של ברנרד פגש ברחוב חייל גרמני שביקש ממנו סיגריה. התפתחה שיחה, והתברר שהחייל הוא אוסטרי, לשעבר פרופסור בפריז. משפט אחד מן השיחה אני רוצה לנצור. החייל אמר: בגרמניה מתים חיילים במחנות הצבא יותר משנהרגים בידי האויב.

האיש מהבורסה הופיע ביום ראשון בבוקר בביתו של ליאו קריין ואמר: "צריך להתפלל מכל הלב לזמנים טובים יותר, וצריך להתפלל שהם יבואו כל זמן שאנחנו עדיין פתוחים להם. ברגע שהשנאה תהפוך גם אותנו לחיות רעות, זה כבר לא יְשָנֶה."

דאגתי הגדולה ביותר היא רגליי הכושלות. אני גם מקווה שהשלפוחית תיעלם עד אז, וָלא אהיה למטרד חברתי בתנאי הצפיפות הנכונים לנו. ואני חייבת ללכת סוף־סוף לרופא שיניים. צריך לעשות את כל הסידורים ההכרחיים שאני דוחה בלי סוף. ובינתיים אפסיק גם להתעסק בדקדוק הרוסי – מה שאני יודעת יספיק לתלמידיי לכמה חודשים – ואנסה לגמור את ה"אידיוט".

הפסקתי גם לכתוב סיכומי ספרים, כי זה גוזל הרבה זמן ובין כך ובין כך לא יתירו לי לקחת איתי את כל הניירת הזאת. מעתה ואילך אעבד הכול ברוחי ואשמור את העיקר לימים שחונים. חוץ מזה יהיה קל יותר להתרגל לרעיון הפרידה אם אמחיש אותה לעצמי כבר עכשיו בכל מיני דברים קטנים, כך שה"סוף" לא יֵרד עליי כמכה ניצחת. לחסל מכתבים וניירות ופסולת שהצטברה על שולחן הכתיבה שלי. אני מאמינה שמישה לא יישלח.

אני צריכה ללכת לישון מוקדם יותר, וָלא אני רדומה כל היום וכך אי אפשר. צריכה לנסות להשיג את המכתב של החייל הגרמני הצדיק לפני שליזל תצא לדְרֶנְטֶה, ולשמור אותו כ"מסמך אנושי". אחרי ההתחלה המייאשת והמעיקה, התפתח הסיפור בכל מיני כיוונים לא צפויים. החיים מוזרים ומפתיעים ומגוונים עד אין סוף, אחרי כל עיקול שבדרך מתגלה פתאום נוף חדש לחלוטין. רוב האנשים רואים בחיים רק את מה שמקובל לראות, אבל עלינו להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים, מכל המוסכמות, מכל סיסמה, מכל מושג מוכר ובטוח, להעז לעזוב הכול, לשכוח את כל הנורמות והוודאויות המקובלות, להסתכן ולעשות את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס, ואז, אז החיים נעשים עשירים ושופעים, גם ברגעים של סבל תהומי.

הייתי רוצה להספיק לקרוא את כל מה שכתב רילקה, לפני שיגיע הזמן שבו אולי לא יהיו בכלל ספרים. אני חשה הזדהות עמוקה מאוד עם חבורת האנשים הקטנה שהכרתי במקרה אצל ורנר וליזל31; בשבוע הבא הם אמורים להישלח תחת פיקוח משטרה לעבוד בגרמניה. הלילה חלמתי שאני צריכה לארוז את המזוודה שלי. זה היה לילה עצבני, בעיקר בגלל הנעליים, כל מיני נעליים שהכאיבו לי. ואיך להכניס למזוודה אחת קטנה, או לתיק, לבנים ומזון לשלושה ימים ושמיכות? והרי מוכרחה להישאר איזו פינה קטנה לתנ"ך? ואם אפשר גם ל"ספר השעות" ול"מכתבים למשורר צעיר" של רילקה? ואני רוצה כל כך לקחת איתי את שני המילונים הרוסיים הקטנים ואת ה"אידיוט", כדי שלא אשכח את השפה. עלול כמובן להיווצר מצב תמוה, כשארשום בטופס ההרשמה שלי: מורה לרוסית. אני מניחה שאהיה "מקרה מיוחד". וקשה לחזות עכשיו מה תהיינה ההשלכות. מי יודע מה יהיה כשאפול לידיהם עם כל הידע הלשוני שלי, אולי בסופו של דבר אגיע אפילו, בכל מיני דרכים עקלקלות, לרוסיה.

שעה 8. את רואה, עכשיו נסגר המכסה על המולת היום, והערב הזה כולו שלי, ערב של שלווה וריכוז. ורד תה צהוב עומד על שולחני בין שני אגרטלי סיגליות. שעת המשקה הסתיימה. ס' שאל באפיסת כוחות: איך הם מצליחים לעמוד בזה, ערב אחרי ערב? אני כבר לא יכול, אני מרגיש נורא. ועכשיו אני סוגרת את הדלת בפני כל השמועות והאמיתות, ומקדישה את הערב כולו ללימוד וקריאה. מעניין איך זה אצלי: הדאגות והאיומים שמילאו את היום לא השאירו בי את רישומם, אני יושבת עכשיו מאחורי שולחן הכתיבה שלי ומוחי הוא לוח חלק, כמו תינוק שזה עתה נולד, כל כולי נתונה רק ללימודים, כאילו לא קורה דבר בעולם. כל מה שמחוצה לי נשר ממני ולא הותיר עקבות, ומעולם לא הרגשתי פתוחה כל כך ונכונה לקלוט. בשבוע הבא יתחילו כנראה לאסוף את כל יהודי הולנד. עם כל רגע שעובר נושרים ממני עוד ועוד רצונות ומשאלות ותקוות, אני מוכנה לכול, מוכנה ללכת לכל מקום שאלוהים ישלח אותי אליו, בכל מצב שאיקלע אליו, ועד לרגע מותי, אמשיך להעיד על יופיים ומשמעותם של החיים, אמשיך להצהיר שלא אלוהים הוא האחראי למה שקורה עכשיו, אלא אנחנו. אנחנו באים לעולם כשבידינו כל האפשרויות וכל המיומנויות, ועוד נצטרך ללמוד ליישם אותן. אני מרגישה שכל רגע נושר ממני עוד משא, שכל הגבולות המפרידים בימינו בין אנשים לעמים נפתחים לפניי, וברגעים מסוימים נדמה כאילו החיים נעשו שקופים ואיתם גם לב האדם, ואני מביטה ורואה ומבינה עוד ועוד והשלווה שבי הולכת ומתפשטת, ואיתה גם האמונה באלוהים, שבתחילה הפחידה אותי, אבל היא הולכת ונעשית חלק ממני. ועכשיו לעבודה.

יום חמישי, 9 וחצי בבוקר. ועלינו לשכוח גם מילים כמו אלוהים ומוות וסבל ונצח. לחזור ולהיות פשוטים ואילמים כמו הדגן הצומח, או הגשם היורד. רק להיות, ולא עוד.

האם באמת הגעתי לכך שאוכל לומר בכנות: אני מקווה שאצטרף להולכים למחנה העבודה, כדי שאוכל לעזור שם לנערות בנות השש־עשרה? כדי שאוכל לומר להורים הנשארים בבית: אל תדאגו, אני אשמור על הילדים שלכם?

כשאני אומרת לאחרים: אין טעם לברוח או להתחבא, לא נצליח להתחמק, מוטב ללכת עם כולם ולנסות לעזור גם לאחרים עד כמה שאפשר – זה נשמע תבוסתני מדי. זה נשמע לגמרי אחרת ממה שאני מתכוונת. עדיין איני מצליחה לבטא את תחושת החיוּת והאור שבי, האוצרת בתוכה גם את כל הסבל והמצוקה. אני עדיין מדברת בנימה פילוסופית מלומדת, וזה נשמע כאילו המצאתי לי איזו תיאוריה מנחמת כדי להנעים את החיים. מוטב שאלמד בינתיים לשתוק ולהיות.

יום שישי בבוקר. פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת כניעה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא, איך האדם נושא בסבל, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, איך הוא עומד בו ומעכל אותו והאם הוא מצליח לצאת ממנו כשפינה אחת קטנה בנפשו נותרת שלמה ולא פגועה.

באותו יום. אני חושבת ומהרהרת ומנסה לעכל במהירות רבה ככל האפשר את דאגות היום, ויש בי איזו מועקה שמקשה על הנשימה, ואני שוקלת ומחשבת ומוותרת על הלימודים למשך כמה שעות ומהלכת בחדר הלוך ושוב וגם הבטן כואבת לי וכו' וכו'. עד שפתאום עולה בי שוב תחושת הביטחון ואני יודעת: ביום מן הימים, אם אעבור את כל זה בשלום, אכתוב סיפורים על התקופה הזאת. סיפורים שיהיו כמשיכות מכחול דקות על רקע המרחב העצום וחסר המילים של אלוהים וחיים ומוות וסבל ונצח. הדאגות מטפסות עליי לפעמים כמו כינים. מה לעשות, צריך להתגרד, וזה מכער את הגוף, אבל צריך גם להתנער ולהשיר אותן. את הזמן הקצר שעוד נותר לי אראה כמתנה לא צפויה, כחופשה. בימים האחרונים אני חיה כאילו יש בי איזו מצלמה שמצלמת כל פרט ופרט בנאמנות רבה. אני ערה לכל דבר והכול נקלט בי בדיוק ובחדות.

בעוד זמן־מה, אולי בעוד הרבה זמן, אוכל לפתח את הסרט ולהדפיס את התמונות. ולמצוא ניגון חדש לתחושת החיים החדשה. ועד שיימצא הניגון, עליי לשתוק ולהיאלם דום. אלא שאת הניגון צריך לחפש תוך כדי דיבור, לא תוך כדי שתיקה, כי גם השתיקה היא בריחה. המעבר מן הניגון הישן לחדש צריך להיות בכל התחומים.

יום קשה, קשה מאוד. צריך ללמוד לשאת את הגורל המשותף, ולנטרל את כל האנוכי והילדותי שבנו. הרי כל מי שרוצה להציל את עורו יודע, שאם לא יֵלך הוא, מישהו אחר ילך במקומו. וכאילו שזה משנה, אם אני אלך או מישהו אחר. הרי לכולנו יש גורל משותף ועלינו להכיר בכך. יום קשה מאוד. אבל אני חוזרת ומוצאת את עצמי מתפללת. ולהתפלל אוכל תמיד, גם במקום הכי קטן וצפוף. ואת חלקי בגורל המשותף אני חוגרת על גבי כמו תרמיל, ומהדקת אותו אליי עוד ועוד, עד שהוא נעשה חלק ממני והוא מלווה אותי כבר עכשיו לכל מקום.

עליי להניף את העט הנובע הזה כמו פטיש, שכל מילה תהיה כמו מכת קורנס, תספר על גורלנו ועל מה שקורה עכשיו ומעולם לא קרה בצורתו הנוכחית, הטוטליטרית, ההמונית, החובקת את כל אירופה. אבל לא ייתכן שלא יישרדו כמה אנשים אשר יספרו אחר כך את תולדות הזמן הזה. הייתי רוצה להיות אחת מהם.

שפתיו רעדו כשאמר: ואַדְרִי ודיקי לא יהיו רשאיות להביא לי אוכל.

יום שבת 11 ביולי 1942, 11 בבוקר. על הדברים האחרונים והחשובים מותר בעצם לדבר רק כאשר המילים נובעות מאיתנו מעצמן, כמים ממעיין.

ואם אלוהים לא יעזור לי להמשיך הלאה, אעזור לו אני. כל כדור הארץ נהפך לאט־לאט למחנה אחד גדול, ועוד מעט לא יישאר איש בחוץ. זה שלב ביניים. היהודים כאן מספרים זה לזה סיפורים נחמדים: שבגרמניה קוברים את היהודים חיים או משמידים אותם בגז רעיל. זה לא כל כך מן התבונה לספר דברים כאלה, וחוץ מזה: נניח שכל זה נכון, הרי אין זאת האחריות שלנו? מאתמול בערב יורד גשם שלא מן העולם הזה. בינתיים כבר רוקנתי מגירה אחת בשולחן הכתיבה שלי. מצאתי את הצילום ההוא שלו, שהלך לאיבוד לפני כשנה, אבל ידעתי תמיד שעוד אמצא אותו. ופתאום גיליתי אותו בתחתית המגירה, מתחת לכל מה שהיה בה. וזה אופייני לי: בדברים מסוימים, גדולים או קטנים, אני יודעת שבסופו של דבר הם יסתדרו. בייחוד בדברים קונקרטיים. אני מעולם איני דואגת למחר. ברור לי, למשל, שבקרוב אצטרך לעזוב, ואין לי מושג לאן אגיע, ומצבי הכספי רע ביותר, אבל לעצמי אני אף פעם לא דואגת, אני יודעת שיהיה בסדר. הדאגות רק מכבידות על הדברים העומדים לקרות ומונעות מהם להתפתח באופן אורגני. יש בי כל כך הרבה אמון. לא אמון שחיי הגשמיים יהיו תמיד טובים, אלא שתמיד ולמרות הכול הם ייראו לי יפים ונכונים.

מפתיע לגלות עד כמה המחשבה על מחנה העבודה מתמקדת בפרטים קטנים. כשטיילתי איתו אתמול בערב בסנדלים נוחים, אמרתי לעצמי פתאום: אני צריכה לקחת גם את הסנדלים האלה, כדי לנעול אותם לפעמים במקום הנעליים הכבדות. מה קורה לי היום? מנין מצב הרוח המרומם, העליז כמעט? אתמול היה יום קשה, קשה מאוד, יום של סבל ומצוקה נפשית. וזה כנראה מקור השמחה והשלווה שבי: ההכרה שאני מסוגלת להתמודד עם הדברים בכוחות עצמי, בלי שליבי ייעשה ממורמר וינבול, ושגם רגעי הכאב והייאוש מפרים ומחזקים אותי. אני לא משלה את עצמי לגבי מצב העניינים הריאלי וגם כבר לא מתיימרת לעזור לאחרים, אני רק מנסה לעזור לאלוהים כמיטב יכולתי, ואם אצליח בכך, הרי עשיתי משהו גם למען הזולת. אבל גם בנקודה הזאת אסור לטפח אשליות של גבורה.

ואני שואלת את עצמי מה הייתי עושה לו הונח בכיסי עכשיו הצו, והייתי יודעת שבעוד שבוע עליי לצאת לגרמניה. נניח שהיה הצו מגיע מחר, מה הייתי עושה אז? קודם כול לא הייתי מספרת לאיש, הייתי פורשת לי לפינה הכי שקטה בבית ומתכנסת בתוך עצמי ושואבת כוחות מכל פינה שבגופי ובנשמתי. הייתי מסתפרת תספורת נערית וזורקת את השפתון שלי לפח. הייתי מנסה לגמור לקרוא את מכתבי רילקה. מהבד החורפי העבה שיש לי הייתי תופרת זוג מכנסיים ארוכים ומעיל קצר. הייתי רוצה כמובן לראות עוד את הוריי ולספר להם הרבה דברים על עצמי, הרבה דברים מעודדים, ובכל רגע חופשי הייתי רוצה לכתוב לו, לאיש שיחסר לי, וכבר עכשיו אני יודעת שאמות מגעגועים אליו. הרי גם עכשיו אני מרגישה שאני מתה, כשאני חושבת על כך שאצטרך להיפרד ממנו ולא אדע מה קורה לו. בעוד כמה ימים אני הולכת לרופא שיניים כדי שיסתום את כל השיניים החלולות, כי זאת תהיה באמת בדיחה: לסבול מכאב שיניים. אשיג לי תרמיל גב, ואקח איתי רק מה שנחוץ באמת, אבל הכול חייב להיות באיכות מעולה. אקח איתי תנ"ך, וגם לשני הספרונים הדקים, "מכתבים למשורר צעיר" ו"ספר השעות", אמצא מקום בתרמיל. אני לא לוקחת איתי תמונות של אנשים יקרים לי, אבל על קירות נפשי תלויים כל הדיוקנאות והמחוות שאספתי, והם ילוו אותי בדרכי תמיד.

ושתי הידיים האלה ילוו אותי, עשר אצבעות אקספרסיביות, שהן כמו ענפים צעירים וחזקים. הידיים שיגוננו עליי בתפילה ולא ינטשו אותי עד הסוף. והעיניים הכהות האלה ילוו אותי, הן ומבטן הטוב והרך והחוקר. וגם אם פניי יתכערו ויושחתו מרוב סבל ועבודה קשה, כל כוח החיים שבי יתמקד בעיניים וכל [...] יתרכזו בהן. וכו' וכו'. זה כמובן מצב רוח חולף, אחד מהרבה מצבי רוח שאני מגלה בעצמי בתנאי החיים החדשים. אבל גם זה חלק ממני ומן האפשרויות הטמונות בי. זה אחד הצדדים שבי, והוא נעשה יותר ויותר דומיננטי. אבל, דרך אגב: כולנו רק בני אדם. כבר עכשיו אני מרגילה את ליבי לרעיון שאמשיך לחיות גם לאחר שאיפרד מהאדם שנדמה לי שלא אוכל לחיות בלעדיו. כל רגע אני מתנתקת מעוד ועוד קשרים חיצוניים, כדי שאוכל להתרכז יותר ויותר בהישרדות הרוחנית ובשמירה על הקשר הפנימי, המגשר על כל מרחק פיזי. אבל מצד שני: כשאני מטיילת איתו כך, יד ביד, בשדרה שהייתה אתמול סתווית וגשומה, או כשאני מתחממת בחדרו הקטן במחוותיו הטובות והנדיבות, שוב מתגנבת לליבי המשאלה, התקווה האנושית: הלוואי שיכולנו להישאר יחד. כל השאר אינו חשוב, העיקר שנוכל להישאר יחד, אני לא רוצה להיפרד ממנו. אבל לפעמים אני חושבת לעצמי: אולי קל יותר להתפלל למען מישהו מרחוק, מאשר לראות אותו סובל מקרוב.

בימים פרועים וטרופים אלה, אין קשרים ישירים בין אדם לאדם אלא קשרי הלב. כלפי חוץ כולנו שבורים ורצוצים והשבילים המקשרים בינינו קבורים עמוק כל כך תחת ההריסות, ורבים מהם לא ייחשפו עוד לעולם. אין לנו אפשרות לשמור על קשר ולהיות יחד, אלא רק בתוכנו, ולא תמיד יש תקווה שעוד ניפגש עלי אדמות.

ברור שאני לא יודעת איך אגיב כשאצטרך לעזוב אותו באמת. קולו עדיין מהדהד באוזניי, אחרי שיחת הטלפון שלנו הבוקר, והערב אסעד איתו ליד שולחן אחד, ומחר בבוקר נטייל ובצהריים נאכל יחד אצל ליזל וּורנר, ואחר הצהריים ננגן. הוא עדיין איתי. וייתכן שבתוך תוכי עדיין איני מאמינה שאצטרך להיפרד ממנו ומהאחרים. כולנו רק בני אדם. התנאים משתנים, ועלינו ללמוד להכיר את עצמנו מחדש. רבים טוענים נגדי שאני אדישה ופסיבית ואומרים שאני נכנעת בלי מאבק. הם אומרים: כל מי שיכול, צריך לנסות להימלט מציפורניהם, זאת חובתנו. הם אומרים שאני חייבת לנסות להציל את עצמי. אבל הטיעון הזה מטעה. הרי כל אחד מנסה כרגע להציל את עצמו, בעוד שמספר מסוים של אנשים, מספר גדול מאוד אפילו, חייב ללכת. ומה שמוזר הוא, שאני לא מרגישה שאני לכודה בציפורניהם. אישאר כאן גם אם ייקחו אותי. כל המושגים האלה נראים לי בנאליים כל כך ופרימיטיביים, אני לא מצליחה לראות את ההיגיון שבטיעונים האלה, אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים מחזיק אותי בזרועותיו, אם לומר את זה במילים דרמטיות, ואם אני יושבת כאן, ליד שולחן הכתיבה האהוב והמוכר, או בעוד חודש אשב באיזה חדר חשוף קירות ברובע היהודי, או אולי במחנה עבודה בפיקוח של אנשי אס־אס – אני מאמינה שתמיד אחוש שאני נמצאת בזרועותיו של אלוהים. וגם אם יצליחו להרוס אותי פיזית, מעבר לכך לא יגיעו. וייתכן שאיקלע לייאוש ומצוקה שאיני יכולה לתאר לי גם בדמיונותיי העקרים ביותר; בכל זאת, כל זה אינו אלא זוטה לעומת המרחב האינסופי והאמונה ועוצמת חיי הנפש. ייתכן גם שאני ממעיטה בערך הדברים האלה.

כל רגע אני ערה לדברים שעלולים לקרות לי, ושכבר קרו לרבים, לרבים מדי. אני נותנת לעצמי דין וחשבון על כל דבר, גם על הקטן שבפרטים, ואני מאמינה שבתוך תוכי אני עומדת בשתי רגליי על הקרקע הקשה של המציאות הקשה. וההשלמה שלי אינה הרמת ידיים או אדישות. היא בהחלט משאירה מקום להתרעמות מוסרית בסיסית על משטר שנוהג כך בבני אדם. אבל הדברים האלה גדולים ושטניים מכדי שנגיב עליהם בטינה ומרירות אישית. תגובות שכאלה נראות לי ילדותיות מאוד ולא מתאימות להתרחשויות גדולות כאלה.

אנשים מתרגשים בדרך כלל כשאני אומרת: זה לא משנה אם אלך אני או מישהו אחר, מה שנורא הוא שאלפי אנשים הולכים. ולא שאני רוצה ליפול לזרועות המוות בחיוך שלֵו, זה לא נכון. אני פשוט מודעת לכך שמה שקורה הוא בלתי נמנע ואני משלימה עם זה, ועם זאת אני יודעת שבסופו של דבר לא יוכלו לגזול מאיתנו שום דבר. אני לא מזוכיסטית שמתעקשת שייקחו גם אותה ושיעקרו אותה משורשיה, אבל איני יודעת איך ארגיש אם אינצל מגורל שהוא מנת חלקם של רבים כל כך. אנשים אומרים לי: אדם כמוך חייב להציל את עצמו, את עוד צריכה לעשות כל כך הרבה, את עוד יכולה לתת כל כך הרבה. אבל מה שיש לי לתת, אוכל לתת בכל מקום, אם בחוג ידידיי כאן, ואם באיזה מחנה ריכוז. וזאת תהיה שחצנות מאין כמוה, לחשוב שאני טובה מדי לגורל המשותף הזה.

ואם אלוהים סבור שאני עדיין יכולה לעשות הרבה, ובכן, אעשה לאחר שיעבור עליי מה שעובר גם על אחרים. את ערכי אוכל להוכיח רק בהתנהגותי בתנאים המשתנים. וגם אם לא אישאר בחיים, דרך מותי תוכיח מי אני. השאלה איננה: איך להימנע בכל מחיר מלהגיע למצב מסוים, אלא: איך אדם מתנהג וחי בכל מצב שהוא. אני אעשה את הדברים שסביר שאעשה. כיוון שהכליות שלי עדיין דלוקות וגם השלפוחית לא בסדר, אנסה לקבל אישור, אם אצליח. הציעו לי לקבל משרה מדומה במועצת היהודים. בשבוע שעבר התקבלו 180 איש לעבודה שם ועכשיו כל המיואשים נדחקים בהמוניהם. ממש כמו פיסת עץ באמצע האוקיינוס, שריד של אונייה שטבעה, שכל הניצולים מנסים להיאחז בו. אבל אני לא מתכוונת לעשות משהו בנידון, זה נראה לי חסר טעם ולא הגיוני. אני גם לא אוהבת להפעיל קשרים. ובכלל, אומרים שיש שם המון תככים, והטינה לסוכנות התיווך המוזרה הזאת גדלה משעה לשעה. וחוץ מזה: גם תורם יגיע.

אבל מצד שני, עד אז אולי ינחתו האנגלים. זה מה שאומרים מי שיש להם עוד תקווה פוליטית. אני סבורה שצריך להפסיק לצפות לעזרה מבחוץ, להפסיק לחשב כל מיני חישובים של זמן וכו'. ועכשיו אני הולכת לערוך את השולחן.

תפילת יום ראשון בבוקר. אלוהים, אלה זמנים מפחידים. הלילה, בפעם הראשונה, לא הצלחתי להירדם; שכבתי בחושך ומול עיניי הבוערות עברו תמונות רבות של סבל אנוש. דבר אחד אבטיח לך, אלוהים, רק הבטחה אחת קטנה: אני לא אעמיס את דאגות המחר על כתפי ההווה, אבל גם זה דורש תרגול וניסיון. כל יום קיים ועומד בפני עצמו. אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שעוד נוכל להציל, וזה גם הדבר היחיד שחשוב באמת: נוכחותך בתוכנו. ואולי נוכל גם לעזור לאחרים לחפור ולחשוף אותך בליבותיהם המעונים. כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר, להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאיתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף, במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. והם אומרים: אני לא אפול בידיהם. והם שוכחים שמי ששוכן בזרועותיך, אינו יכול ליפול לידיו של איש. אלוהים, שוב אני מתחילה להירגע בעקבות השיחה הזאת איתך. בעתיד הקרוב עוד אשוחח איתך הרבה־הרבה שיחות, וכך אמנע ממך לברוח ממני. ועוד נכונו לך בתוכי גם ימים שחונים, כשעוצמת האמונה תיחלש מעט, אבל האמן לי, אלוהים, אני אמשיך לעמול למענך ואהיה נאמנה לך ולא אגרש אותך מתחומי.

אלוהים, יש בי די כוח לשאת בסבל הנורא, הנשגב, אבל דווקא דאגות היומיום הקטנות מופיעות באלפיהן ומטרידות אותי כמו כינים עוקצות. ובכן, מילא, בלית ברירה אני מתגרדת ואומרת לעצמי יום־יום: ליום הזה אין לך מה לדאוג, קירותיו של הבית הזה עדיין מגינים עלייך ועוטפים אותך כמו בגד ישן ומוכר, מזון לא חסר לך ומיטתך מוצעת בסדינים לבנים ושמיכות חמות, ופירושו של דבר שאסור לך לבזבז היום ולו גרגר קטן של אנרגיה על דאגות חומריות לעצמך. נצלי כל רגע והפכי את היום הזה ליום פורה, לעוד נדבך ביסודות שעליהם יישענו ימי העוני והפחד העתידים לבוא. שיח היסמין שמאחורי הבית הושחת לגמרי בגשמים ובסערות של הימים האחרונים, הפרחים הלבנים מפוזרים על פני השלוליות השחורות, הביצתיות, שעל גג המוסך. אבל בפינה כלשהי בתוכי היסמין ממשיך לפרוח, והוא עדין ושופע פרחים כמו תמיד. הוא מפיץ את ריחו בבית שאתה שוכן בו, אלוהים. אתה רואה, אני דואגת לך היטב, ולא רק את דמעותיי וחששותיי ופחדיי אני מביאה אליך; בבוקר גשום ואפור זה אני מביאה לך גם שיח יסמין ריחני. ואביא לך את כל הפרחים שייקרו בדרכי, והם באמת לא מעטים. אעשה כמיטב יכולתי להנעים לך את שהותך אצלי. לדוגמה: אם אשב בתא צר, ועננה קטנה תשוט על פני סורגי החלון הקטן, אביא לך את העננה, אם רק יישאר בי עוד כוח. אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש, אבל הכוונות שלי טובות, כפי שאתה רואה.

ועכשיו אני מוכנה להתחיל את היום הזה. היום איפגש עם הרבה אנשים, והשמועות הזדוניות והאִיומים יסתערו עליי כמו חיילים המסתערים על מבצר עצום.

יום שלישי 14 ביולי, ערב. מה לעשות, כל אחד צריך לחיות בסגנון שמתאים לו. אני לא מסוגלת לקחת יוזמה ולנסות להציל את עצמי כביכול, וזה נראה לי חסר טעם וגורם לי להיות חסרת מנוחה ואומללה. המכתב למועצת היהודים, שנכתב בשידולו של יאפ, ערער את שיווי המשקל שלי, שהיה רציני וגם עליז. כאילו עשיתי משהו לא מכובד. איך אנשים נדחקים ונאחזים גם בפיסת עץ באמצע האוקיינוס לאחר טביעת האונייה, מנסים להציל מה שאפשר ודוחפים איש את רעהו לזרועות המוות; כל זה לא מכובד כל כך, ובכלל: אני לא אוהבת להידחק. אני מניחה שאני מאלה שמעדיפים לצוף עוד מעט על הגב ולהביט בשמיים, ואחר כך לטבוע באמונה ובהשלמה. מה לעשות, כזאת אני. המאבקים שלי מתרחשים במישור הרוחני, ואני נאבקת בשדים פרטיים משלי. להילחם עם המון מפוחד בפראי אדם פנאטיים וקרים כקרח, שכל רצונם להשמיד אותנו – לא, זה לא בשבילי. ואני גם לא פוחדת, איני יודעת, אני שלווה כל כך, לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת בצריח של היכל ההיסטוריה ומביטה למרחקים. ואת פרק ההיסטוריה שאנחנו חיים עכשיו אני מסוגלת לחיות עד תומו בלי להישבר. אני יודעת בדיוק מה קורה וראשי צלול לחלוטין. ולפעמים אני חשה כאילו שכבת אפר מכסה את ליבי. ולפעמים אני מרגישה כאילו פניי נובלים ומתמוססים לנגד עיניי ושנות ההיסטוריה עוברות על פניי וצונחות זו אחר זו לתהום, והכול מתפרק ומתמוסס וליבי מתרוקן. אלה רגעים חולפים, ואחריהם אני חוזרת ומוצאת את עצמי וראשי נעשה צלול ושוב אני מסוגלת לשאת את מה שעובר עלינו בלי שאכרע תחת הנטל. כי מי שמתחיל ללכת בדרכו של אלוהים, ממשיך ללכת בה וכל חייו הם הליכה אחת גדולה, מין תחושה מופלאה.

כיום אני מבינה מעט יותר את ההיסטוריה ואת בני האדם. בעצם אני מעדיפה לא לכתוב עכשיו, אני מרגישה שכל מילה מחווירה ומתיישנת ברגע שהיא נכתבת, ומאלצת אותי לכתוב מייד את המילה הבאה אחריה, שעדיין לא נולדה.

לו יכולתי להעלות על הכתב הרבה ממה שאני חושבת ומרגישה ומה שמתברר לי פתאום על החיים ועל בני האדם ועל אלוהים, אני בטוחה שהייתי מוציאה דבר יפה מאוד מתחת ידיי. עליי להיות סבלנית ולחכות עד שהדברים יבשילו בתוכי.

אנשים חרדים בצורה מוגזמת לגופם האומלל. ואילו נפשם נשכחת וקמלה באיזו פינה נסתרת. אנחנו לא חיים כמו שצריך, ההתנהגות שלנו לא מכובדת, אין לנו די מודעוּת היסטורית. גם את המוות אפשר לחוות בפרספקטיבה היסטורית. אינני שונאת איש. אני לא חשה מרירות. וברגע שאהבת הבריות נזרעת בתוכנו, היא צומחת לממדים אינסופיים.

רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מהמציאות, לו ידעו מה אני חשה וחושבת. ובכל זאת אני חיה את המציאות יום־יום. האדם בעולם המערבי אינו רואה ב"סבל" חלק מהחיים. משום כך הוא אינו מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים. אני צריכה לשוב ולקרוא את הקטע שהעתקתי פעם ממכתבו של רתנאו. אה, מצאתי. זה יחסר לי בעתיד: אני רק צריכה להושיט יד, וכבר אני מוצאת את המילים והמשפטים שרוחי זקוקה להם באותו הרגע. אבל בעצם אני צריכה לשאת אותם בי. האדם צריך להיות מסוגל לחיות גם בלי ספרים, בלי כלום. הרי תמיד תישאר לנו פיסת רקיע קטנה, ותמיד יהיה בתוכי די מקום לשלב בו שתי ידיים בתפילה.

השעה 11 וחצי בערב. וייל חוגר את התרמיל הכבד שלו, כבד מדי לגבו העדין, ויוצא ברגל אל תחנת הרכבת. אני מלווה אותו. בעצם עליי להישאר ערה כל הלילה ולהתפלל.

יום רביעי בבוקר. אני חושבת שלא התפללתי די אתמול בלילה. רק אחרי שקראתי את המכתב שלו הבוקר, פרצה התפילה מתוכי ושטפה אותי. הייתי עסוקה בעריכת השולחן לארוחת הבוקר, ופתאום נעצרתי באמצע החדר ושילבתי את ידיי והרכנתי את ראשי, והדמעות שהיו כלואות בי זמן רב עלו ושטפו את ליבי, והייתי מלאה כל כך אהבה ורחמים ורוך וגם עוצמה, ואין לי ספק שהתפילה תעזור במשהו. אחרי שקראתי את המכתב שלו, הייתה בי לרגע כוונַת כל הכוונות.

זה יישמע אולי מוזר, אבל שרבוטי העיפרון החיוורים שלו הם בעיניי מכתב האהבה הראשון שלי. יש לי מזוודה מלאה מכתבי־אהבה־כביכול, כל כך הרבה מילים שכתבו לי גברים, מילים לוהטות ורכות ותובעות ומבקשות, הרבה מילים, הרבה ניסיונות לחמם את ליבם ואת ליבי באש שלא הייתה לעיתים אלא זיקוק.

אבל המילים שלו מאתמול: את... ליבי כבד עליי, והבוקר: יקירתי אני רוצה להמשיך ולהתפלל! המילים האלה הן המתנה היקרה ביותר שניתנה אי־פעם לליבי המפונק.

ערב. לא, איני חושבת שאישבר. היום אחר הצהריים היה רגע של ייאוש וכאב, לא על כל מה שקורה, אלא פשוט על עצמי, המחשבה על כך שאצטרך לעזוב אותו, והכאב לא היה אפילו על שיחסר לי, אלא שאני אחסר לו. ולפני כמה ימים הייתי בטוחה שלא יקרה כלום אם יגיע הצו, שכבר חייתי וחוויתי הכול; אבל היום נוכחתי פתאום שהנטל יכול להיות עוד הרבה יותר כבד. היה קשה מאוד. לרגע בגדתי בך, אלוהים, אבל לא ממש. טוב לדעת לפעמים גם רגעים של ייאוש ואפלה, אין דבר אנושי מזה. אבל עכשיו אני יודעת שלעולם לא איכנע לייאוש. היום אחר הצהריים לא הייתי מאמינה שהערב שוב אשב ליד שולחן הכתיבה שלי כשכולי רגועה ומרוכזת. הייאוש רוקן אותי, הִסווה על ההקשרים שבין הדברים ומילא אותי כאב נורא. ושוב חזרו אלפי הדאגות הקטנות, על רגליים שכואבות אחרי חצי שעה של הליכה, וכאבי ראש שגדלים והולכים עד שהם הורסים בך כל חלקה טובה וכו'. עכשיו כל זה חלף. אני יודעת שעוד פעמים רבות אצנח על אדמתך, אלוהים, כשאני מוכה ושבורה. אבל אני משוכנעת שתמיד שוב אקום על רגליי. מה שעבר עליי היום אחר הצהריים היה מעין תהליך של הקשחה והקהיה, דוגמה למה שהנסיבות החיצוניות יכולות לעולל לאדם במשך השנים, אבל עכשיו ראשי צלול יותר מתמיד. אני צריכה לדבר איתו מחר בהרחבה, על גורלנו ועל המנטליות שלנו. אין ספק!

קיבלתי את המכתבים של רילקה מן השנים 1914-1907 ו־1921-1914 ואני מקווה שאספיק לקרוא אותם. וגם את שוברט. יוֹפִּי32 הביאה אותם, ואת הסוודר שלה, העשוי צמר כבשים טהור, המגן מפני הגשם והקור, פשטה מעל גופה כאילו היא מרטינוס הקדוש. עכשיו יש לי לפחות בגד מתאים לנסיעה. אולי אצליח בכל זאת לתחוב את ה"אידיוט" ואת המילון הקטן בין השמיכות? אני מוכנה לקחת פחות אוכל, ובמקומו את הספרים. לקחת פחות שמיכות אי אפשר, גם כך אקפא מקור. התרמיל של הַנְס היה מונח היום אחר הצהריים במסדרון ובחשאי ניסיתי להרים אותו; למען האמת, הוא היה כבד לי מדי, אף על פי שלא היו בו הרבה חפצים. מילא, אני נתונה בידיו של אלוהים. אני וגם גופי, על כל חולייו. גם אם אהיה שבורה ונבוכה, עליי לזכור ולדעת שאשוב ואקום תמיד על רגליי, וָלא אני אבודה.

אני הולכת בדרך ואינני לבדי. גם כשאני שוכחת, אני נזכרת תמיד ובכל פעם אני מחכימה ולומדת. אני לא לומדת איך להגיב בפעם הבאה, אלא איך להאמין שאדע להגיב בפעם הבאה.

"יקירתי, אני רוצה להמשיך ולהתפלל!"

אני אוהבת אותו כל כך.

ושוב אני שואלת את עצמי היום: האם להתפלל למענו מרחוק ולהמשיך לשאת אותו בי אינו קל יותר מלראות אותו סובל מול עיניי? כך או כך, הברירה אינה בידינו, והסכנה היחידה האורבת לי היא, שליבי יישבר מרוב אהבה אליו.

עכשיו אני רוצה לקרוא עוד קצת.

כשאני מתפללת, לעולם איני מתפללת למען עצמי, אלא רק למען אחרים. או שאני מנהלת שיחה מטורפת, או ילדותית, או רצינית עם מה שמצוי עמוק־עמוק בתוכי, ולשם הנוחות אני קוראת לו אלוהים. אני לא יודעת, לבקש משהו בשביל עצמי, זה נראה לי ילדותי נורא. אני צריכה לשאול אותו מחר אם הוא מתפלל לפעמים למען עצמו, ואם כן, כנראה גם אני עושה את זה. גם להתפלל ולבקש טובה בעבור מישהו אחר נראה לי ילדותי. אפשר רק להתפלל שיהיה לאחר כוח לעמוד בקשיים, ובעצם התפילה הזאת אנחנו מעניקים לו גם משהו מכוחנו שלנו.

אנשים רבים סובלים בעיקר משום שהם לא מוכנים לגמרי מבחינה נפשית, וכך הם מתים אלפי מיתות עוד לפני שדרכה כף רגלם במחנה העבודה. גישה כזאת רק משלימה את האסון. הגיהינום של דנטה הוא אופרטה לעומתו. "הגיהינום שלנו הוא הגיהינום האמיתי," אמר לי לאחרונה, בפשטות ובקור רוח. לרגעים אני חשה כאילו רוח שורקת ושואגת וצוֹוחת באוזניי. השמיים נמוכים ומאיימים. אבל מדי פעם עולה בי שוב ההומור הקליל והמרקד, שלעולם אינו נוטש אותי, והוא אינו הומור שחור, לדעתי. במשך הזמן למדתי לחיות עם הרגעים האלה, הם אינם מפתיעים אותי עוד ואני מסוגלת להמשיך לחיות ולהביט על סביבי במבט צלול. עכשיו מסתבר שהשנים שביליתי ליד שולחן הכתיבה הזה הניבו יותר מאשר רק "ספרות" ו"יפי נפש".

יש בכוחן לבטל את הסבל והחורבן של שמונה־עשר החודשים האחרונים. הן צמחו בתוכי והתמזגו בי, וגדשו אותי במלאי של כוחות שיספיק לי לכל החיים.

לאחר זמן. דבר אחד עליי לזכור ולשמור איתי לרגעים קשים: שדוסטוייבסקי ישב ארבע שנים בכלא בסיביר, וחומר הקריאה היחידי שעמד לרשותו היה התנ"ך. לא הניחו לו להיות רגע אחד לבדו וגם תנאי ההיגיינה במקום לא היו יוצאים מן הכלל.

ב־15 ביולי התקבלה אתי לעבודה ב"מחלקת התרבות" של מועצת היהודים [העורך].

16 ביולי, 9 וחצי בערב. אלוהים, האם פירושו של דבר שהועדת לי בכל זאת גורל אחר? האם עליי לומר כן? מכל מקום, אני עדיין מוכנה לכול. מחר מצפה לי גיהינום, עליי לנוח היטב כדי שאוכל לעשות את העבודה כהלכה.

על מה שהיה היום הייתי יכולה לדבר שנה שלמה. יַאפ ולוֹפְּאָוּט, הידיד הנושן שאמר: אני לא אניח שיגררו את אתי לד'. לאחר שליאו דה־וולף שוב חסך מאיתנו שעות ארוכות של המתנה, אמרתי ליַאפ: אני אצטרך לעשות הרבה טובות לאנשים כדי לכפר על כל זה. זה לא בסדר, אין צדק בחברה שלנו. לליזל הייתה תשובה שנונה: נכון, ואת מוקרבת על מזבח הפרוטקציה.

אבל כשחיכינו במסדרון הצפוף והמחניק, הספקתי עוד לקרוא כמה מכתבים של רילקה; יהיה מה שיהיה אני ממשיכה ללכת בדרכי שלי. וחרדת המוות שנשקפה מפניהם של האנשים. כל הפנים האלה, אלוהים, כל כך הרבה פנים מפוחדים.

אני הולכת למיטה. אני מקווה שאצליח להיות מקור של שלווה בבית המשוגעים ההוא. אני מתכוננת לקום מוקדם בבוקר, כדי שאוכל להתכונן נפשית. אלוהים, מה הועדת לי? עוד לפני שהספקתי לעכל את הצו, הוא בוטל. איך זה קרה במהירות כזאת? הוא אמר: היום אחר הצהריים קראתי את היומן שלך, ואחרי שקראתי אותו ידעתי: לך לא יקרה כלום. עליי לעשות משהו למען ליזל וּורנר. אני חייבת. לא בחיפזון, קודם להתרכז ולהרהר. לכל היותר להגניב מכתב לכיסו.

קרה נס, וגם אותו אני צריכה לקבל ולשאת.

יום ראשון 19 ביולי, עשרה ל־10. יש לי הרבה דברים לומר לך, אלוהים, אבל אני צריכה ללכת לישון. אני מרגישה מסוממת ממש, ואם לא אהיה במיטה ב־10, לא אחזיק מעמד מחר. ואגב: אני צריכה למצוא שפה חדשה לגמרי, כדי שאוכל לדבר על כל מה שריגש את ליבי בימים האחרונים. אלוהים, אני עוד רחוקה מלהבין אותנו ואת העולם הזה. אני רוצה לחיות עוד הרבה זמן, ואני מוכנה לעמוד בכל התלאות שיהיו מנת חלקנו. הימים האחרונים! אלוהים, הימים האלה!! והלילה שעבר. הוא נושם בדיוק כמו שהוא הולך. ואני אמרתי, מתחת לשמיכה: בוא נתפלל יחד. לא, אני לא יכולה לדבר על כך, על כל מה שהיה ועל הימים האחרונים ועל הלילה שעבר.

ועם כל זאת, אני יודעת שאתה בחרתני, אלוהים, משום שזכיתי לקחת חלק בכל מה שקורה בעולמנו ומשום שנתת בי את הכוח לעמוד בכך. ומשום שליבי מסוגל להתמודד גם עם רגשות עזים ועצומים. אתמול בלילה, בשעה 2, כשעליתי סוף־סוף לחדר של דיקי, וכרעתי על ברכיי באמצע החדר, עירומה כמעט, "גאוּלה" לגמרי, אמרתי פתאום: הרבה חוויות גדולות עברו עליי היום והערב, אלוהים, אני מודה לך על הכוח שנתת לי ועל שלא חשׂכת ממני דבר. ועכשיו אני מוכרחה ללכת לישון.

יום שני 20 ביולי, 9 וחצי בערב. הם אכזרים, אכזרים. ודווקא משום כך עלינו להיות רחמנים, הרי לכך התפללתי היום בשעות הבוקר המוקדמות:

אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום־יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בליבנו. ואי־שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום. זאת הייתה פחות או יותר תפילתי הבוקר. בלי לתכנן ולהתכונן, כרעתי על ברכיי על המחצלת הקשה בחדר האמבטיה והדמעות זלגו על לחיי.

ואני מרגישה שבזכות התפילה הזאת הצלחתי לעבור את היום.

עכשיו אני הולכת לקרוא עוד נובלה קצרה. אני ממשיכה לחיות בדרכי שלי, למרות הכול, גם אם אצטרך להדפיס אלף מכתבים ביום, מ־10 בבוקר עד 7 בערב, וללכת ברגל הביתה ולהגיע ב־8 בערב כשרגליי רצוצות ובטני עדיין ריקה. תמיד אצליח להקדיש שעה לעצמי. אני אישאר נאמנה לעצמי ולא איכנע ולא אוותר. הרי לא הייתי מסוגלת להחזיק מעמד בעבודה הזאת לולא שאבתי יום־יום מתוך השלווה והבגרות שבי.

כן, אלוהים, אני נאמנה לך בלי סוף, עד הסוף, לא אתמוטט ואני עדיין מאמינה שלחיים יש משמעות ואני יודעת איך עליי לחיות אותם ויש בי, וגם בו, כל כך הרבה ביטחון וודאות, ודאי קשה לך להבין, אבל החיים יפים כל כך בעיניי ואני מאושרת כל כך. הרי זה ממש מפליא, לא? ולא הייתי מעיזה לומר את זה לאחרים.

יום שישי 21 ביולי, 7 בערב. היום אחר הצהריים, בדרך הארוכה הביתה, כשהדאגות איימו שוב לכבוש אותי והיה נדמה לי שאין להן סוף, אמרתי פתאום לעצמי:

אם את כבר טוענת שאת מאמינה באלוהים, אז לפחות תהיי עקבית, תני את עצמך בידיו ובטחי בו עד הסוף. ואסור לך לדאוג למחר. וכשטיילתי איתו לאורך השדרה – ועל כך אני מודה לך, אלוהים, כל זמן שאני יכולה עוד להיות איתו, ולו רק חמש דקות ביום, אני מוכנה לעבוד בפרך כל היום – וכשטיילנו, הוא אמר: אוי, כל כך הרבה דאגות יש לכולנו. ועניתי לו: עלינו להיות עקביים, אם יש בנו אמון, הוא צריך להיות מוחלט.

אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת, על כל האחריות הנובעת מכך. אני מרגישה שחובתי לשמור על אהבת החיים שבי ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר. זה עיקר העיקרים. זה מה שמעסיק אותי כל הזמן. ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר, אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי לשמור על החיים שבי. עכשיו אקרא עוד כמה ממכתבי רילקה, ואלך לישון מוקדם. עד היום הזה חיי הפרטיים הם חיים נפלאים.

ובין כל הבקשות שהדפסתי היום, בְּמָקום שהוא ספק גיהינום ספק בית משוגעים, הצלחתי בכל זאת לקרוא את רילקה, והקריאה הזאת תרמה לי לא פחות מאשר לו ישבתי לבדי בחדרי השקט וקראתי.

ורציתי לומר עוד דבר: אני חושבת שהגעתי בהדרגה לפשטות ששאפתי אליה תמיד.

22 ביולי, 8 בבוקר. אלוהים, תן לי כוח, לא רק כוח נפשי, אלא גם גופני. ברגע זה של חולי אני רוצה להתוודות לפניך: אם אצטרך לעזוב את הבית הזה, אהיה אבודה. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה מראש, גם לא לרגע. לכן אני מבקשת: פטור אותי מהדאגות האלה, הרי לא אוכל להמשיך לחיות אם אצטרך לשאת גם אותן בנוסף לכל השאר.

אני עייפה מאוד היום, כל גופי עייף, ואין לי הרבה כוח נפשי לעבוד. אני לא כל כך מאמינה בעבודה הזאת, אם היא תימשך עוד הרבה זמן, סופי שאהיה שבורה וחלושה. ועם זאת, אני מודה לך שלא הנחת לי להישאר ליד שולחן הכתיבה הזה, שנטעת אותי בלב ליבם של הסבל ושל דאגות הזמן הזה. זאת לא חוכמה, לחיות איתך חיים אידיאליים בחדר עבודה מוגן; עכשיו מוטל עליי לשמור עליך ועל שלמותך ולהישאר נאמנה לך עד הסוף, כפי שהבטחתי לך כל הזמן.

כשאני הולכת ברחוב, אני חושבת הרבה על עולמך. בעצם אי אפשר לומר שאני "חושבת", אלא שאני מנסה להבין בחוש חדש. הרבה פעמים אני מרגישה שאני מסוגלת לראות את התקופה הזאת כשלב בהיסטוריה, אני רואה את תחילתה ואת סופה ומסוגלת לשבץ אותה במקומה ההיסטורי.

ועל כך אני אסירת תודה: על שאין בי שמץ של מרירות או שנאה, על שיש בי היכולת לקבל – לא להיכנע – וגם היכולת להבין את הזמנים האלה, גם אם זה יישמע מוזר! מי שחושב שהוא מבין את בני האדם, חייב להבין גם את התקופה, הרי כל מה שקורה בה נובע מתוכנו. אלה פני הדברים, ולכן עלינו לנסות להבין אותם, גם אם הם מכים אותנו לעיתים בתדהמה. אני הולכת בדרכי שלי, והיא הולכת ונעשית פשוטה יותר, רגילה יותר, ועם זאת גם רצופה ברוממות נפש ואמון.

יום חמישי 23 ביולי, 9 בערב. הוורדים האדומים והצהובים שלי נפתחו לגמרי. בזמן שאני הייתי בגיהינום, הם המשיכו לפרוח להם בשקט. רבים אומרים לי: איך את יכולה לחשוב עכשיו על פרחים.

אתמול בערב, אחרי שעשיתי את הדרך הארוכה הביתה, בגשם ובכף הרגל שלפוחית, עשיתי עוד סיבוב כדי לחפש עגלת פרחים, והגעתי הביתה ובידי זר ורדים גדול. ועכשיו הם עומדים מולי. הם אמיתיים לא פחות מכל הסבל והמצוקה שאני רואה יום־יום. בחיי יש מקום להרבה דברים. אלוהים, יש בי כל כך הרבה מרחב. כשעברתי היום במסדרונות הצפופים, הרגשתי פתאום דחף לכרוע על הרצפה בין כל האנשים. המעשה המכובד היחיד שעוד נותר לנו בימים אלה הוא: לכרוע לפני אלוהים. כל יום אני לומדת עוד משהו על בני האדם, שוב ושוב אני נוכחת לדעת שאין בהם דאגה לזולת ושכל אדם צריך לסמוך רק על כוחות נפשו שלו.

החיים ניתנו לנו לא רק כדי שנחיה אותם, אמר, כשדיברנו על כך שאסור לנו לשכוח מהי תכלית החיים.

לעיתים קרובות אני אומרת: איזה בלגן הולך שם. אבל היום פתאום חשבתי: למה להשתמש כל כך הרבה במילה בלגן, היא מתפשטת באוויר ומשרה אווירה לא יפה.

המדכא ביותר הוא: לדעת שמכל האנשים שאני עובדת איתם אין אחד כמעט שאופקיו הרוחניים מתרחבים. הם גם לא סובלים באמת. הם מלאים שנאה ואופטימיות עיוורת לגבי גורלם האישי, הם עסוקים בתככים, הם עדיין שואפים לעלות בדרגה, כל העסק הזה הוא טינופת אחת גדולה ויש רגעים שבהם אני רוצה להרים ידיים ולהניח את ראשי על מכונת הכתיבה ולומר: אני לא יכולה להמשיך כך. אבל בסופו של דבר אני ממשיכה ואני לומדת עוד ועוד על טבע האדם.

השעה עכשיו 10. בעצם אני צריכה ללכת לישון. אבל אני עוד רוצה נורא לקרוא משהו. אני עדיין חיה חיים נהדרים. ליזל הקטנה והאמיצה יושבת עד 3 בלילה ותופרת תיקים בעבור בית חרושת. ורנר לא החליף בגדים במשך 60 שעות. דברים מוזרים מאוד קורים בחיינו. אלוהים, תן לכולנו כוח. ומעל לכול אני מבקשת ששוב יהיה בריא ושלא תיקח אותו ממני. היום תקפה אותי פתאום החרדה שהוא יילקח ממני.

אלוהים, הבטחתי שאבטח בך, והנה גירשתי מתוכי את הפחד והדאגה לו. ביום שבת בערב אהיה אצלו. על כך שזה עוד אפשרי, אין די מילות תודה בפי. היום שוב היה יום קשה, אבל הצלחתי לעבור גם אותו, ועכשיו הייתי רוצה לומר משהו יפה, אני לא יודעת למה, משהו על הוורדים שלי או על אהבתי אליו. אקרא עוד כמה משירי רילקה ואחר כך למיטה.

ביום שבת אני חופשייה.

מה שמוזר ביותר הוא, שפיזית הכול מתפקד אצלי כשורה: אין כאבי ראש, אין כאבי בטן וכו'. לפעמים התחלה של כאב, אבל אז אני מתכנסת בתוך השלווה שבתוכי, עד שהדם זורם שוב בקצב הרגיל. יש להניח שהמחלות שלי היו צורך פסיכולוגי. והשלווה שבי אינה מאולצת, כמו שרבים חושבים, או רמז למשבר צפוי. לו קרה לי לפני שנה כל מה שקורה עכשיו, אין ספק שהייתי מתמוטטת אחרי שלושה ימים או מתאבדת או נכנסת למצב של עליזות מאולצת. ואילו עכשיו יש בי איזון וכושר עמידה ושלווה והיכולת לראות את הדברים בכללותם וגם את ההקשר ביניהם, אני לא יכולה להסביר את זה, אבל למרות הכול: אלוהים, טוב לי כל כך. אני בין כך ובין כך לא יכולה לקרוא עכשיו, אני עייפה מדי, מוטב שאקום מוקדם בבוקר ואתיישב אל השולחן הזה.

שוב חשבתי לי היום, כשדיברנו על כך שאנחנו רוצים להישאר יחד: אתה נראה רע כל כך וסחוט, אני אוהבת אותך כל כך, אבל לא יכול להיות דבר רע יותר מאשר לראות אותך סובל ומתענה לידי, אני מעדיפה להתפלל למענך מרחוק. אלוהים, אני מקבלת עליי כל מה שיהיה. אני לא כל כך מאמינה מבחוץ, אני גם לא בונה עליך. לא על האנגלים ולא על האמריקאים ולא על מהפכה או אלוהים־יודע־מה. אסור לנו לתלות את תקוותינו בכך. מה שיהיה, יהיה טוב. לילה טוב.

יום שישי 24 ביולי, 7 וחצי בבוקר. אני רוצה להקדיש עוד שעה ללימודים אינטנסיביים לפני שאתחיל את היום, אני זקוקה לכך וגם מסוגלת. כשהדאגות שוב תקפו אותי מוקדם בבוקר, החלטתי שמוטב לקום. אלוהים, סלק אותן ממני.

אני לא יודעת מה לעשות אם הוא יקבל צו, ואיך לעזור לו.

דבר אחד בטוח: עליי לקבל הכול ולהיות מוכנה לכול ולדעת שמה שקיים בתוכי אינו יכול להילקח ממני, ומתוך השלווה שבאה עם הידיעה הזאת, אוכל לנקוט את כל הצעדים המעשיים הדרושים. לא לדאוג ולא לחשוש, אלא לחשוב בשלווה ובצלילות הדעת. ברגע המכריע אדע מה עליי לעשות.

הוורדים שלי עדיין פורחים. צריכה להביא ליאפ את החמאה. אני נורא עייפה. אני מסוגלת להתמודד עם הזמנים האלה, אני אפילו מבינה קצת.

אם אישאר בחיים ואומר: החיים יפים ורבי משמעות, אנשים יהיו חייבים להאמין לי.

אם כל הסבל הזה לא יוליך להרחבת האופקים, לכך שנהיה הומניים יותר, משום שנדע להבחין בין עיקר לטפל, הרי הכול היה לשווא.

הערב אני סועדת איתו ב"קפה דה פארי", זה גרוטסקי כמעט, לצאת כך לאכול. ליזל אמרה: "עלינו להודות שזכינו לעבור את כל זה."

ליזל היא אישה גדולה, אישה גדולה באמת, הייתי רוצה לכתוב עליה פעם. אנחנו נצא מזה בשלום.

יום שבת 25 ביולי, 9 בבוקר. התחלתי את היום בצורה מטופשת. דיברתי על ה"מצב" כאילו אפשר בכלל לתאר אותו במילים.

את המתנה היקרה הזאת, את היום החופשי שלי, אני צריכה לנצל עד תום. ולא בדיבורים ובהדאגת הסובבים אותי. הבוקר אזין מעט את רוחי, שמתי לב שיש לנפשי המרדנית יותר ויותר צורך בחומר לעיכול. השבוע האחרון תרם תרומה חשובה לאמון שלי בעצמי. גם בבית המשוגעים הזה אני הולכת בדרכי שלי. מאה אנשים מדברים בבת אחת, מכונות כתיבה מתקתקות, ואני יושבת לי בפינה וקוראת את רילקה. אתמול עברנו פתאום באמצע הבוקר למשרד אחר. כיסאות ושולחנות הוזזו מתחתיי, החצר התמלאה אנשים, כולם נתנו הוראות ועל כל כיסא שהוזז היו חילוקי דעות, אבל אתי ישבה בפינה, על הרצפה המלוכלכת, בין מכונת הכתיבה שלה לשקית האוכל, וקראה את רילקה. אני קובעת לי את החוקים שלי ומחליטה בעצמי מתי לבוא ומתי ללכת. בתוך כל המהומה והמבוכה, אני הולכת בקצב שלי ומסוגלת לפרוש לתוך עצמי בכל רגע ולהתרכז בדברים החשובים לי. לא שאני מתעלמת מכל הסבל שאני רואה סביבי, או שליבי נאטם. אני קולטת הכול ונושאת הכול בתוכי, אבל עם זאת אני הולכת בדרכי שלי באין מפריע. אתמול עבר עליי יום מטורף. ההומור השטני כמעט שלי עלה שוב לפני השטח והרגשתי כמו ילדה שובבה.

אלוהים, רק דבר אחד אני מבקשת: שלא אהיה במחנה אחד עם האנשים שאני עובדת איתם עכשיו. עוד אכתוב עליהם מאות סאטירות. אבל החיים צופנים לנו בחובם הרבה הפתעות והרפתקאות: אתמול אכלתי איתו דג סנדל מטוגן, לא רגיל, גם המחיר וגם האיכות. והיום ב־5 אחר הצהריים אני אמורה ללכת אליו ולהישאר אצלו עד מחר בבוקר. נקרא קצת ונכתוב ונהיה יחד, ערב ולילה וארוחת בוקר. כן, הדברים האלה עדיין קיימים. מאז אתמול אני שוב מרגישה חזקה ומעודדת. בלי חרדות, גם לא לגורלו שלו. משוחררת לגמרי מדאגות. שרירי הרגליים שלי מתחזקים מרוב הליכה. אולי עוד אעבור פעם את כל רוסיה ברגל.

הוא אומר: זה הזמן ליישם את העיקרון: ואהבת לאויבך כמוך. ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי? אני רוצה עוד להעתיק משהו מרילקה, קטע שדיבר אליי, משום שיש לו גם השלכות עליי, כמו הרבה דברים שהוא כותב.

יש בתוכי שתיקה גדולה וגדלה. ומסביבה מסתחררות המון מילים שמעייפות אותי, משום שאיני יכולה לבטא בהן כלום. עליי להימנע עד כמה שאפשר מהמילים הסתמיות האלה, לדלות מביניהן את המילים הספורות שיש בהן צורך. ומתוך השתיקה תצמח צורת הביטוי החדשה. השעה עכשיו 9 וחצי. אני מתכוננת לשבת אל השולחן הזה עד 12; עלי הוורד מפוזרים בין הספרים. ורד צהוב אחד נפתח עד קצה גבול יכולתו ועכשיו הוא מביט בי, ורד גדול ופתוח. השעתיים וחצי הבאות תהיינה לי כמו שנה של פרישות. אני אסירת תודה כל כך על השעות האלה ועל כושר הריכוז ההולך וגדל בי.

27 ביולי 1942. אדם צריך להיות מוכן בכל רגע לשנות את חייו ולהתחיל מחדש במקום אחר. אני מפונקת ולא ממושמעת.

ייתכן שעם כל מה שעובר עליי, אני עדיין נוהה יותר מדי אחר תענוגות החיים. על מצב הרוח ששורה עליי מאז אתמול בערב אני יכולה לומר לעצמי רק זאת: את ממש כפוית טובה. קרו כל כך הרבה דברים טובים בסוף השבוע. כל כך הרבה דברים שיש בהם כדי לכלכל אותי במשך שבועות, גם אם אותם שבועות יהיו מלאי אסונות וצרות. ואני באמת לא הוגנת כלפי הכתבניות האחרות. מה לעשות, העבודה נראית לי מטופשת וחסרת טעם, ואני מנסה להתחמק ממנה עד כמה שאפשר. כבר מזמן לא הייתי מתוסכלת כל כך ועצובה ונבוכה כמו הבוקר, ולא מדובר כאן ב"סבל האדם", אלא בטרדות הקטנות והאישיות שלי. ועצוב לי כל כך שכל הדברים הטובים והיקרים שקרו בסוף השבוע נקברו ונחנקו מתחת לדברים של מה בכך, כשכתבנית וולגרית מעט ושתלטנית אומרת לי, כשאני רוצה להסתלק לי בשקט בשעה 5: לא, את לא יכולה ללכת עכשיו, צריך עוד להדפיס את ההנחיות, זה לא חברותי מצידך ללכת עכשיו. ומשום שמכונת הכתיבה שלי לא מסוגלת לעכל יותר מחמישה עותקים בבת אחת, ואנחנו זקוקים לעשרה, הייתי חייבת להדפיס הכול פעמיים.

ואת רצית כל כך להיות עם החברים שלך, והגב כאב לך וכל תא בגופך התקומם. אבל את צריכה לשנות את היחס שלך. אל תשכחי שבזכות העבודה הזאת נשארת באמסטרדם עם האנשים היקרים לך. וגם כך את די מפנקת את עצמך. אלא שאתמול אחר הצהריים תפסתי פתאום עד כמה כל העסק הזה אפור ומדכא ולא מכובד וחסר תכלית: "הנני מבקש פטור משירות עבודה בגרמניה, מאחר שאני עובד בשירות הצבא וממלא תפקיד חיוני." כל כך מייאש. ובכל זאת אני חוזרת ואומרת: אם לא נעמיד מול זה משקל נגד, אם לא נמצא בנו את העוצמה והאור שבעזרתם נוכל לפתוח דף חדש במקום אחר, הרי אנחנו אבודים, אבודים לעולמי עולמים.

ואני אמצא את הדרך לאותו אור חדש, גם אם היא חסומה עכשיו. אני עייפה ומדוכאת. נותרה לי עוד חצי שעה, אבל הייתי רוצה להמשיך לכתוב ימים שלמים, עד שאתנער מכל מה שמעיק עליי פתאום. עליי לעבור דרך ארוכה, בתוך מחילות חשוכות וצרות, עד שאצא פתאום אל האור. אתמול אחר הצהריים ישבתי במשך שעה וחצי במסדרון צר ומלא אנשים, וחיכיתי לעבור. ישבתי על שרפרף ונשענתי אל הקיר, ואנשים עברו עליי ומעליי ועל פניי. ואני החזקתי את רילקה על ברכיי וקראתי. קראתי ממש, בריכוז מוחלט. ומצאתי משהו שיוכל לכלכל אותי ימים רבים. מייד העתקתי את הקטע. ואחר כך יצאתי לחצר והתיישבתי בשמש על פח זבל וקראתי את רילקה.

וביום שבת בערב: מעגל היחסים שלנו נסגר, בפשטות ובטבעיות. וכאילו כל חיי כיסתה אותי בלילות שמיכה פרחונית.

ושוב ושוב התעלות שאני עוברת על פניהן וחוקקת אותן על לוח ליבי, כדי שלעולם לא יאבדו לי. האם שעה אחת של עבודה, גם אם היא מאוסה ומטופשת, יכולה לגזול ממך את כל זה? לגרום לכך שתשכחי הכול? החרדות נטועות עמוק משחשבתי, והייתי יכולה להגיע לשורשים, אבל אין לי זמן.

אני שוב יוצאת עכשיו לטייל לאורך התעלות ואנסה להיות שקטה ולהקשיב למה שקורה בי. אצטרך להשתנות מאוד היום.

ועוד דבר: אני מאמינה שיש בתוכי איזה וַסת, שמזהיר אותי בכל פעם שאני סוטה מן הדרך בגלל מצבי רוח, ואם אהיה ישרה וגלויה עם עצמי, ואם אשאף באמת ובתמים להיות מה שעליי להיות ולעשות את מה שהמצפון שלי מכתיב לי, אז אין לי מה לדאוג. אני חושבת שהחיים דורשים ממני הרבה וגם ייתנו לי הרבה, אבל עליי להקשיב לקול שבתוכי וללכת אחריו ולהיות גלויה וכנה ולא לרצות להתנער מרגשות.

יום שלישי 28 ביולי, 7 וחצי בבוקר. אניח ליום להתגלגל מעצמו, לא אתערב, אפקיד את עצמי בידיו באמונה. אניח לך, אלוהים, להחליט את החלטותיך. הבוקר מצאתי בתיבת המכתבים מכתב רשמי. הנייר שבמעטפה היה לבן. הייתי רגועה מאוד וחשבתי לעצמי: הצו הלבן הגיע, חבל, לא אספיק אפילו לארוז את התרמיל שלי כיאות. רק אחר כך שמתי לב שברכיי רועדות. בסופו של דבר התברר שאין זה אלא טופס שעובדי מועצת היהודים צריכים למלא. אין לי מספר זהות אפילו. אעשה את הדברים שעליי לעשות. ייתכן שאצטרך לחכות עוד הרבה זמן, אני לוקחת איתי את יונג ורילקה, אני מקווה שאצליח לעבוד היטב היום. ואם יבוא היום שנפשי לא תוכל לאצור עוד את כל הזיכרונות, הרי השנתיים האחרונות ימשיכו לנצנץ באופק כנוף נפלא שהיה ביתי, ויהיה שלי תמיד. מה שהיה אתמול מילא אותי תקווה, משום שנוכחתי לדעת שאלוהים חוזר תמיד ומחדש את כוחותיי. אני עדיין קשורה למקום הזה באלפי עבותות. עליי לקרוע אותם אחד אחד ולאצור הכול בתוכי, כדי שלא אלך מכאן בידיים ריקות.

לרגעים אני חשה כמו גוזל שמסתתר לו בכף יד גדולה ומגינה.

אתמול היה ליבי כציפור לכודה. עכשיו שוב יצא לחופשי והוא עף וטס לו כרצונו. השמש זורחת היום. ועכשיו אכין לי את הכריכים ואצא לדרך.

יבוא היום ואכתוב בו את תולדותינו וכל מה שעבר עלינו. אצור בי שפה חדשה ואשמור אותה בתוכי, אם לא יזדמן לי לרשום את הדברים. אדעך ושוב אקום לתחייה, אפול ואקום על רגליי ואולי תקיף אותי ביום מן הימים שלווה שכולה שלי, ואשב בתוכה שנה שלמה אפילו, עד שארגיש שהחיים שבים ומתעוררים בי, ועד שאמצא את המילים שיעידו על מה שדורש עדות.

4 אחר הצהריים: היום היה אחר ושונה ממה שחשבתי שיהיה.

8 וחצי בערב. חוץ מהאספקט ההיסטורי, אם לומר את זה בשפה פרוזאית, היום היה יום של הרפתקנות, זניחת חובות ושמש. טיילתי לאורך התעלות כתלמיד משתמט וישבתי בפינת חדרו מול המיטה שלו. באגרטל הבדיל הקטן יש שוב חמישה ורדי תה.

יש הבדל בין להתקשח ולהתחשל. הרבה אנשים שוכחים את זה כיום. אני חשה שאני מתחשלת מיום ליום – זה לא אמור לגבי השלפוחית הסרבנית שלי – אבל לעולם לא אהיה קשוחה. כל מיני דברים מתחילים להתבהר לי. למשל: שלא הייתי רוצה להיות אשתו החדשה. אני מרשה לעצמי להיות מציאותית ועניינית ולומר: פער גילים גדול מדי. כבר ראיתי גבר אחד משתנה לנגד עיניי בתוך שנים ספורות. ואני רואה אותו משתנה כבר עכשיו. האיש שאני אוהבת הוא איש זקן; אני אוהבת אותו אהבה בלי מצרים ואהיה קשורה אליו תמיד. אבל "להתחתן" במובן הבורגני המקובל לא הייתי רוצה, אם להיות גלויה וכנה. והמחשבה על כך שאצטרך ללכת בדרכי לבד ממלאת אותי כוח דווקא. אני יודעת שהאהבה שאני רוחשת לו ולאחרים תזין אותי משעה לשעה. המוני אנשים מוצאים להם בני זוג ברגע האחרון, מתוך ייאוש. אני מעדיפה להיות לבדי ולרשות כולם.

ברור שלעולם לא תהיה כפרה לכך שמקצת היהודים מסייעים להסדרת המשלוח של רובם. ההיסטוריה תחרוץ משפט בבוא היום.

ולמרות הכול, ושוב ושוב: עם כל מה שקורה, החיים ממשיכים להיות "מעניינים". שוב ושוב אני חוזרת ומביטה על סביבי במבט דֶמוֹנִי כמעט. רוצה לראות ולשמוע ולהיות נוכחת, לחשוף את כל סודות החיים, להתבונן בקור רוח בעוויתות פניהם של גוססים. וגם למצוא את עצמי עומדת פתאום נכחי, וללמוד הרבה מתוך מה שנשמתי מציגה לראווה בימים אלה. ואחר כך למצוא את המילים הנכונות.

אני מתכוננת לקרוא את היומנים הישנים שלי. החלטתי בכל זאת לא לקרוע אותם. אולי יעזרו לי בעתיד לשוב ולמצוא את עצמי.

היה לנו די זמן להתכונן למאורעות הקטסטרופליים שמתרחשים עכשיו: שנתיים שלמות. ודווקא השנה האחרונה הייתה השנה המכריעה בחיי, השנה היפה בחיי. ואני משוכנעת שתהיה המשכיות בין חיי עכשיו ובין החיים שיבואו. משום שחיי מתרחשים במישור הרוחני והנפשי, והתפאורה ממלאת בהם תפקיד הולך וקטן.

להתחשל: דבר אחר לחלוטין מלהתקשח.

יום רביעי 29 ביולי, 8 בבוקר. ביום ראשון בבוקר ישבתי בחלוק המפוספס שלי בפינת חדרו, על הרצפה, ותיקנתי גרביים. יש מים צלולים כל כך, שאפשר לראות בעדם כל מה שמונח על הקרקעית. נו, אני שואלת אותך, לא יכולת לנסח את זה רע יותר?

מה שרציתי לומר הוא: הרגשתי שהחיים, על כל פרטיהם ותהפוכותיהם, הם בהירים ושקופים. כאילו אני עומדת על שפת אוקיינוס שמימיו צלולים, ואני רואה את קרקעיתו. האם אי־פעם אהיה מסוגלת באמת לכתוב? זה מייאש אותי ממש. יכול להיות שעוד הרבה זמן יעבור עד שאהיה מסוגלת לתאר רגעי שיא כאלה.

אני יושבת על הרצפה בפינת חדרו של הגבר האהוב ומתקנת גרביים, ובאותה עת אני יושבת על שפת אגם גדול שמימיו כה צלולים ושקופים, עד שאפשר לראות את קרקעיתו. וברגע מסוים זאת תחושת החיים שלי, והיא בלתי נשכחת. אני משוכנעת שאני עומדת לחלות בשפעת או משהו כזה. אסור שזה יקרה, אני מתנגדת לכך עקרונית. והרגליים הלא־כל־כך־מאומנות שלי עייפות מאוד היום בגלל הטיולים הארוכים אתמול. ועכשיו אני צריכה לדאוג לתעודת זהות לוורנר. אתייצב בחדר הקטן בקומה העליונה באותה החלטיות וחביבות שהפגנתי אתמול למען עצמי. ובאמת הגיע הזמן ללכת לרופא שיניים. מעניין אם תהיה הרבה עבודה היום. אני צריכה לצאת. לעולם אי אפשר לדעת מה יילד יום, וזה גם לא משנה, אנחנו לא תלויים במה שיוליד היום. גם לא בזמנים כאלה. איני מגזימה? ואם יגיע מחר הצו הלבן? אומרים שהמשלוחים מאמסטרדם הופסקו בינתיים. הם מתחילים עכשיו ברוטרדם. עזור להם, אלוהים, עזור ליהודי רוטרדם.

נראה שאתי הפסיקה לכתוב ביומנה בתקופה שבין 29 ביולי ל־15 בספטמבר. בתקופה הזאת השתנו חייה באופן דרמטי ובקצב מזורז, כשנשלחה לפי בקשתה ומרצונה למחנה וסטרבורק. לא פחות חשוב ומכריע היה מותו הפתאומי של ס', אחרי מחלה קצרה. בראשית ספטמבר קיבלה אתי אישור לחזור לאמסטרדם לכמה ימים, והיא באה לשם חולה. במחברת האחרונה מן המחברות שהגיעו לידינו מתארת אתי את מותו של סְפִּיר ואת געגועיה לווסטרבורק, ומעלה זיכרונות מקוטעים על אנשים ומצבים במחנה [העורך].

יום שלישי 15 בספטמבר 1942, 10 וחצי בבוקר. אלוהים, כנראה הגדשתי את הסאה. ועכשיו אני נזכרת שיש לי גם גוף. היה נדמה לי שנפשי וליבי יוכלו לשאת לבדם בעול. אבל עכשיו גופי בא וקורא: עצור. ואני נוכחת לדעת מה כבד העול שנתת עליי, אלוהים. כבד ויפה כאחד. כי ברגע שהראיתי נכונות לשאת בו, הכבד נעשה ליפה. והיופי היה לעיתים כבד מן הסבל, משום שהיה מהמם כל כך. אלוהים, קשה להאמין שלב אנוש קטן יכול לחוות את כל זאת, לסבול עד כדי כך ולאהוב עד כדי כך, ואני מודה לך, אלוהים, שבחרת את ליבי בזמן הזה וזיכית אותו בכל החוויות שחווה. אולי העובדה שחליתי הייתה לטובה דווקא; עדיין לא השלמתי עם כך, אני מסוממת קצת ונבוכה וחסרת אונים, אבל עם זאת שוב אני מנסה לאזור את כל הסבלנות שבי, ואני יודעת שהיא צריכה להיות סבלנות מסוג חדש, שיתאים למצב החדש. שוב אשתמש בשיטה הישנה והמוכרת ואשוחח מדי פעם עם עצמי על גבי הדפים האלה. אשוחח איתך, אלוהים, אתה מסכים? אין לי צורך לדבר עם איש, אלא איתך. יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעיתים קרובות אני מוצאת. אני מנסה לחפור ולגלות אותך בליבותיהם של אחרים. אבל דרושה לי סבלנות רבה, סבלנות ומחשבה, זה לא יהיה קל. ועכשיו אני לבדי. אתה לקחת את הטוב והנאצל שבידידיי, האדם שעורר אותך בי. בשני החדרים הקטנים, שהיו עדים לרגעי השמחה הגדולים והעמוקים ביותר בחיי, לא נשאר בו אלא ישיש בלה וילדותי. עמדתי ליד מיטתו ולנגד עיניי הייתה האחרונה בחידותיך, אלוהים. הנח לי לחיות חיים שלמים, כדי שאוכל להבין הכול. עכשיו שאני יושבת וכותבת את הדברים האלה, אני מרגישה שטוב שאני כאן. כשאני מביטה לאחור, נראה לי שחיי בחודשים האחרונים היו כך: במשך חודשים ספורים כיליתי מלאי של כל החיים. אולי הייתי פרועה מדי בחיי הרגש, והם עברו על גדותיהם? אבל עכשיו הזהרת אותי, ואני מקשיבה לך.

3 אחר הצהריים. העץ עדיין עומד על מקומו, זה העץ שיוכל לכתוב את סיפור חיי. קשה להאמין שזה אותו העץ, ואולי משום שאני אינני אני? וגם ארון הספרים עדיין עומד במקומו, כמטר מהמיטה. איני צריכה אלא להושיט את יד שמאל, והנה דוסטוייבסקי בידי, או שייקספיר או קירקגור. אבל איני מושיטה אותה. אני מסוחררת כל כך. אלוהים, אתה מעמיד לפניי את חידת החידות, אני מודה לך על כך ויודעת שיש בי הכוח לעמוד מולה ולדעת שאין לה פתרון. עלינו להיות מסוגלים לקבל את חידותיך.

אני חושבת שאני זקוקה לשינה של ימים רבים, כדי לשחרר לגמרי את רוחי. הרופא אמר אתמול שחיי הנפש שלי אינטנסיביים מדי, שחיי אינם ארציים דיים, שאני מרחפת כמעט בין שמיים לארץ וגופי אינו עומד בזה. יכול להיות שהוא צודק. אלוהים, מה שעבר עליי בשנה וחצי! והחודשיים האחרונים, היו כשלעצמם כמסכת חיים שלמה. וכל השעות שאמרתי עליהן: השעה האחת הזאת הייתה כמו חיים שלמים, ואני מוכנה לשלם עליה בחיי. הרבה שעות כאלה היו לי. ומדוע אסור לי לחיות בשמיים? הרי הם קיימים, ולמה שלא נחיה בהם? אבל בעצם נכון יותר לומר: השמיים חיים בתוכנו. אני נזכרת בצירוף משיר של רילקה: עולם פנימי.

ועכשיו אני צריכה ללכת לישון ולשכוח הכול. אני מסוחררת כל כך. משהו משובש בגופי. אני רוצה להבריא מהר. אבל אני מוכנה לקבל כל מה שבא מידך, אלוהים. אני יודעת שאתה רוצה רק בטובתי. מניסיוני אני יודעת שאפשר להפוך כל דבר קשה לדבר טוב.

אתה רואה, אני עדיין סובלת מאותו הדבר: אני לא מסוגלת להפסיק לכתוב, ברגע האחרון אני עושה עוד ניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת. אני רוצה למצוא מילה אחת ויחידה, שתבטא הכול, את כל מה שרוחש בי, את כל תחושת החיים העשירה והגדושה שבי. אלוהים, מדוע לא עשית אותי משוררת? עשית אותי משוררת, ואני אחכה באורך רוח עד שיבשילו בי המילים שיוכלו להעיד על מה שיש לומר, אלוהים: שטוב ויפה לחיות בעולמך, למרות כל מה שאנחנו, בני האדם, מעוללים זה לזה.

הלב החושב של המחנה.

יום שלישי, 1 בלילה. בעבר כתבתי שהייתי רוצה לקרוא את חייך עד לדף האחרון. עכשיו קראתי את הדף האחרון. יש בי מין שמחה מוזרה על כל מה שהיה, ותחושת ודאות שכך היה צריך להיות וָלא לא היו בי השמחה והכוח והוודאות שיש בי.

הנה אתה שוכב בחדרך הקטן, איש יקר וגדול וטוב. פעם כתבתי לך: ליבי ימריא אליך כציפור מכל מקום שאהיה בו, והוא תמיד ימצא את דרכו אליך. ועוד כתבתי, ביומנה של טידֶה: אתה הפכת לחלק מהשמיים הפרושים מעליי, ודי לי שאשא את מבטי אל השמיים האלה, ואהיה איתך. וגם אם אשב בצינוק בבטן האדמה, השמיים האלה יהיו פרושים בתוכי וליבי ימריא אליהם, ולכן הכול פשוט כל כך, הבנת, הכול פשוט ויפה נורא ורב משמעות.

רציתי עוד לשאול אותך אלפי שאלות וללמוד ממך אלפי דברים, ועכשיו אצטרך לעשות הכול בעצמי. אתה יודע, אני מרגישה חזקה כל כך, אני יודעת שאצליח. אתה הוא שעוררת בי את הכוחות העומדים עכשיו לרשותי. אתה לימדת אותי לבטא את שם אלוהים בלי מעצורים. אתה היית המתווך בין אלוהים וביני, ועכשיו כשאינך עוד, דרכי מוליכה אותי היישר לאלוהים, ואני יודעת, אני חשה, שכך צריך להיות. עכשיו אהיה אני המתווכת לכל האחרים, לכל מי שאוכל להגיע אליו.

אני יושבת אל שולחן הכתיבה שלי, ליד המנורה הקטנה. כאן כתבתי לך ועליך אינספור פעמים. רציתי לספר לך עוד דבר מופלא. מעולם לא ראיתי אדם מת. בעולמנו זה, שאלפים מתים בו יום־יום, מעולם לא ראיתי אדם מת. טידֶה אומרת: זה רק מעטה חיצוני. כן, אני יודעת שזה כך. אבל יש משמעות רבה ונשגבת לכך שאתה המת הראשון שאראה.

כל כך הרבה דברים חשובים מתבזבזים בימינו. הרבה אנשים נעשים חולים, או עושים את עצמם חולים, מפחד שיבואו לקחת אותם. ורבים שמים קץ לחייהם, גם מתוך פחד. אסירת תודה אני על כך שחייך הגיעו לקיצם באופן טבעי. שגם אתה זכית לשאת בסבל. טידֶה אומרת: את הסבל הזה הסב לו אלוהים, ועכשיו נחסך ממנו הסבל שהיו גורמים לו בני האדם. אני מסוגלת לעמוד בו, ובסבלי אמשיך לחיות את חייך ולהעביר אותם לאחרים.

ברגע שאדם לומד לראות את היופי והמשמעות שבחיים, גם בזמנים כאלה, ודווקא בזמנים כאלה, הרי כל מה שקורה נראה לו נכון וצודק. מי היה מאמין ששוב אשב אל השולחן הזה! ומחר לא אוכל לחזור לווסטרבורק; עוד פעם אחת אהיה עם כל הידידים, כשנטמון את גווייתך באדמה.

מה לעשות, דברים כאלה הם כורח המציאות, הרגל היגייני של האדם. אבל כולנו נהיה יחד ורוחך תהיה איתנו וטידֶה תשיר לך, לו רק ידעת כמה אני מאושרת שאוכל להיות נוכחת. חזרתי בזמן בדיוק, עוד הספקתי לנשק לפיך הקמל, הגוסס, עוד הספקת ליטול את ידי ולקרב אותה אל שפתיך. ופעם אחת, כשנכנסתי לחדרך, אמרת: הנערה הניידת. ופעם אחרת אמרת: יש לי חלומות מוזרים כל כך, חלמתי שישו הטביל אותי. אני עמדתי עם טידֶה ליד מיטתך, לרגע אחד חשבנו שכבר מַתָּ ועיניך קפאו. טידֶה חיבקה אותי ואני נשקתי לפיה היקר הטהור והיא לחשה: מצאנו זה את זה. עמדנו ליד מיטתך; כמה היית מאושר לו ראית אותנו, את שתינו דווקא. ואולי ראית, גם אם דימינו שאתה מת.

ומילותיך האחרונות היו: "הֶרתה, אני מקווה..." וגם על כך אני אסירת תודה. נאבקת קשה כל כך להישאר נאמן לה, ובסופו של דבר ניצחה הנאמנות. ואני הקשיתי עליך לעיתים, אני יודעת, אבל אתה לימדת אותי מה זאת נאמנות, מה הוא מאבק ומה היא חולשה.

כל הטוב וכל הרע שבאדם היו בך. כל השֵׁדים, כל התשוקות, כל הטוב, כל האהבה, אתה המבין, המחפש את אלוהים ומוצא אותו. אתה חיפשת את אלוהים בכל מקום, בכל לב אדם שנפתח לפניך – והם היו רבים מספור – ובכל מקום מצאת את אלוהים. מעולם לא ויתרת, היית קצר רוח בדברים של מה בכך, אבל בדברים הגדולים והמהותיים היית סבלני לאין שיעור.

ואני אסירת תודה על כך שדווקא טידֶה היא שבאה לספר לי הערב, טידֶה, שפניה חביבים וקורנים. ישבנו יחד במטבח. ובחדר המגורים ישב אחי לנשק. ואבא הַאן הופיע אחר כך בחדר. וטידֶה שלחה את ידה אל קלידי הפסנתר שלך ושרה שיר קצר: "הינשא בשמחה, ליבי." השעה עכשיו 2 בלילה. הבית שקט כל כך. יש לי משהו מוזר לספר לך, אני חושבת שתבין. על הקיר תלוי דיוקן שלך. הייתי רוצה לקרוע אותו ולהשליך אותו, אני מרגישה שאז אהיה קרובה יותר אליך. מעולם לא פנינו זה לזה בשם. תקופה ארוכה השתמשנו בגוף שלישי, ואחרי זמן־מה, אחרי הרבה זמן, אמרת לי: את. וב"את" שלך הייתה אהבה יותר מאשר בהרבה מילים שאמרו לי גברים אחרים. והן לא היו מעטות, כידוע לך. את מכתביך חתמת תמיד בסימן שאלה, וגם אני חתמתי כך את מכתביי. כל מכתב שלך התחיל ב"תשמעי!..." אופייני לך כל כך. ואת המכתב האחרון פתחת ב"יקירתי". אבל בשבילי אתה בן־בלי־שם, כמו השמיים. ואת התמונות שלך הייתי רוצה להשליך ולעולם לא להביט בהן עוד, אפילו הן גשמיות לי מדי. אני רוצה לשאת אותך בי בלי שם, ולהוריש אותך לאחרים במחווה אחת חדשה ועדינה, שלא הכרתי קודם.

יום רביעי, 9 בבוקר (בחדר ההמתנה של הרופא), פעמים רבות, בעת ששוטטתי לי בווסטרבורק, בין חברי מועצת היהודים הרעשנים והמתנצחים והפעלתנים יותר מדי, הייתי חושבת לעצמי: לו יכולתי להיות חלק מנשמתכם. לו יכולתי לקחת אליי את הטוב שבכם, הטוב שקיים ללא ספק בכל אחד מכם. לא הייתי צריכה לעשות הרבה, אלא להיות. לו יכולתי להיות הנשמה שבגוף הזה. ואני יודעת שבכל אחד מכם הייתי מוצאת איזו מחווה או איזה מבט, שהם מעל ומעבר למה שמצוי בכם ולמה שידוע לכם על עצמכם. ואני הייתי שומרת עליהם.

יום רביעי 16 בספטמבר, 3 אחר הצהריים. שוב אני הולכת לאותו הרחוב. שלושה רחובות, תעלה אחת וגשר הפרידו בינינו תמיד. הוא נפטר אתמול ב־7 ורבע, בדיוק ביום שפג תוקף אשרת הנסיעה שלי. אני הולכת אליו עוד פעם אחת. זה עתה הייתי בחדר האמבטיה. חשבתי לעצמי: אני הולכת אל המת הראשון שלי. אבל לא הרגשתי כלום. חשבתי: אני צריכה לעשות משהו חגיגי, משהו לא רגיל. וכרעתי על ברכיי על המחצלת שבחדר האמבטיה. ואחר כך אמרתי בליבי: זה קונבנציונלי כל כך. האדם מלא כל כך מוסכמות, מלא דעות קדומות על מה שנדמה לו שצריך להיעשות במצבים מסוימים. לפעמים, ברגע לא צפוי, מישהו כורע פתאום בפינת ישותי. לפעמים גם כשאני הולכת ברחוב, או באמצע שיחה עם מישהו. ואותו מישהו, שכורע בתוכי, הוא אני בעצמי.

ועכשיו מונח מעטה בשר על המיטה המוכרת כל כך. הוֹ, שמיכת הקְרֶטוֹן! בעצם אין לי צורך בכלל ללכת לשם שוב. והכול קורה בתוכי, הכול, יש בתוכי מישורים רחבי ידיים, שאין בהם זמן ואין להם גבולות, הכול קורה שם. ועכשיו שוב אהלך באותם הרחובות. פעמים כה רבות עברתי בהם, גם איתו, ותמיד היינו שקועים בשיחה מרתקת ופורה. ופעמים כה רבות עוד אעבור בהם, בכל מקום שאהיה בו, הם נמצאים במישורים שבתוכי, שבהם מתרחשים החיים האמיתיים. האם עליי להעלות על פניי הבעה עצובה, או חגיגית? הרי אני לא עצובה. הייתי רוצה לשלב את ידיי ולומר: חבר'ה, אני מאושרת ואסירת תודה והחיים נראים לי יפים ומלאי משמעות. כן, כן, יפים ומלאי משמעות, גם כשאני עומדת כאן, למרגלות מיטתו של ידידי המת, שנפטר בהיותו צעיר מדי, ולמרות שכל רגע אני עלולה להישלח למקום לא נודע. אלוהים, אני מודה לך כל כך על הכול.

אני אמשיך לחיות את החלק הזה במת אשר ממשיך לחיות לנצח, ואקים לתחייה את החלק המת במי שחיים, וכך, אלוהים, לא נדע אלא חיים, רק חיים.

טידֶה תשיר לו עוד פעם אחת ואני מצפה בשמחה לרגע שאשוב ואשמע את קולה הקורן והמשכנע.

יוֹפּ33, אחי לנשק, עכשיו אני איתך. אבל מה פתאום, אני בכלל לא איתך, אני מדברת אליך לפעמים ואני חושבת עליך ואני אסירת תודה על כך שאני יכולה לתת לך את כל מה שאני מרגישה שאני חייבת לתת לאחרים.

חשוב לי כל כך שהופעת בחיי, זה גם לא היה יכול להיות אחרת. שלום.

יום חמישי 17 בספטמבר, 8 בבוקר. תחושת החיים שבי חזקה כל כך וגדולה ושלווה, שלא אנסה כלל לבטא אותה במילה אחת ויחידה. אלוהים, יש בי אושר שלם ומושלם. ואין לכך ביטוי טוב יותר מאשר מילותיו שלו: למצוא מנוח בתוך עצמך. ואולי זאת הדרך הטובה ביותר לבטא את מה שאני חשה: אני מוצאת מנוח בתוך עצמי. ול"עצמי" הזה, לחלק העמוק והעשיר ביותר שבי, אני קוראת "אלוהים". ביומנה של טידֶה נתקלתי פעמים רבות במשפט: "טול אותו ברוך בזרועותיך, אבינו." וכך אני חשה תמיד ובלי הרף: כאילו אני בזרועותיך, אלוהים, ואני מוגנת ובטוחה וכולי תחושת נצח. כאילו כל נשימה שאני נושמת ספוגה בתחושת הנצח ולכל מעשה קטן ואמירה פעוטה יש רקע רחב יותר ומשמעות עמוקה יותר. באחד ממכתביו הראשונים אליי כתב: "אם אוכל להעביר לאחרים משהו משפע הכוח הזה, אהיה מאושר."

אלוהים, אין ספק שטוב עשית כשגרמת לגופי שיקרא "עצור". עליי להבריא כדי שאוכל לעשות את כל מה שמוטל עליי. ואולי גם זאת רק מוסכמה מקובלת. הרי גם אם אדם חולה בגופו, נפשו יכולה להמשיך לפעול ולהיות פורה. ולאהוב ולהתכנס בתוך עצמה ובאחרים ובהיגיון שבחיים ובך. בעצם כל חיי הם התכנסות אחת גדולה בתוך עצמי, באחרים, באלוהים. וכשאני אומרת שאני מתכנסת בתוך עצמי, בעצם אלוהים הוא שמתכנס בי. החלק האמיתי והעמוק שבי, שמקשיב לחלק האמיתי והעמוק שבזולת. מאלוהים לאלוהים.

אלוהים, מה גדולה המצוקה הרוחנית של ברואיך בעולם הזה. אני מודה לך שאתה שולח אליי כל כך הרבה אנשים שמצוקתם הרוחנית גדולה. הם מדברים איתי בנחת ובתום לב, ופתאום פורצת ונחשפת המצוקה. פתאום יושב לפניי יצור נואש שאינו יודע איך לחיות. ואז מתחילים קשיי שלי. לא די להכריז על קיומך, אלוהים, ולנסות למצוא אותך בליבו של הזולת. עליי לפנות את הדרך בתוכו המוליכה אליך, אלוהים, ולשם כך עליי להכיר היטב את נפש האדם. לשם כך עליי להיות פסיכולוגית מדופלמת. היחסים עם האב והאם, זיכרונות ילדות, חלומות, רגשות אשם, רגשי נחיתות, ונא להשלים את החסר. עם כל מי שמגיע אליי אני מתחילה במסע זהיר, מגשש. אין בידיי כלים רבים לסלול בתוך הזולת את הדרך אליך. אבל את הכלים המעטים שיש לי אשנה ואשפר, לאט־לאט ובסבלנות רבה. ואני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה. אני נכנסת לתוכו ומשוטטת במסדרונותיו ובחדריו, וכל בית שונה מקודמיו, ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה.

כמעט 10 וחצי בלילה. אלוהים, תן בי מנוחה ועזור לי לראות ולהבין הכול. כל כך הרבה דברים. הגיע הזמן שאתחיל לכתוב ממש. אבל קודם כול עליי להטיל על עצמי משמעת. ברגע זה כבים האורות בצריף הגברים. אבל הרי אין להם אור. ואיפה היית הערב, אחי לנשק? לרגעים תוקף אותי פתאום יגון תהומי: על כך שאינני יכולה לצאת מהצריף שלי ולמצוא את עצמי פתאום בשדה הרחב. אני יוצאת לטיול בשטח המחנה, ולא עובר זמן רב, ואחי לנשק מופיע, בפניו השזופים והקמט הישר והחמור בין שתי עיניו. וכשהחושך מתחיל לרדת אני שומעת במרחקים את צלילי הפתיחה של "החמישית" של בטהובן.

הלוואי שיכולתי לבטא הכול במילים, את החודשיים מאחורי גדר התיל, שהיו החודשיים האינטנסיביים והעשירים ביותר בחיי, שהיו אישור וחיזוק לערכים החשובים ביותר בחיי. למדתי לאהוב את מחנה וסטרבורק ואני מתגעגעת אליו. וכשהייתי נרדמת על הדרגש הצר שלי, הייתי מתגעגעת לשולחן הכתיבה שאני כותבת עליו עכשיו. אני מודה לך, אלוהים, על שבכל מקום שאני נמצאת בו חיי יפים כל כך, עד שאני מתגעגעת אליהם כשאני נמצאת במקום אחר. אבל חיים כאלה הם לעיתים קשים ומעיקים. כבר אחרי עשר וחצי, בצריף כבים האורות, ועליי ללכת לישון. "החולה זקוק לשקט ומנוחה," כתוב באישור המרשים. חוץ מזה, אני צריכה לאכול דבש ואורז ועוד כל מיני מאכלים דמיוניים כאלה.

פתאום אני נזכרת באישה ששׂערה לבן כשלג ופניה נאצלים. בשקית הלחם שלה הייתה חבילת צנימים; זה כל מה שלקחה איתה לנסיעה לפולין, בגלל הדיאטה שלה. היא הייתה חביבה מאוד ורגועה, גופה היה צעיר ותמיר. ישבתי איתה אחר הצהריים בשמש ליד צריפי המעבר. נתתי לה ספר מהספרים של סְפִּיר: "די ליבֶּה" מאת יוהנה מילר; היא שמחה מאוד עליו. אחר כך באו לשבת לידינו כמה ילדות, והיא אמרה להן: אל תשכחו, כשנצא מחר בבוקר לדרך, מותר לכל אחת מאיתנו לבכות רק שלוש פעמים. וילדה אחת ענתה לה: עוד לא קיבלתי תלושי בכי.

כמעט 11. היום עבר מהר כל כך, אני צריכה ללכת סוף־סוף לישון. מחר תלבש טידֶה את החליפה האפורה הבהירה שלה ותשיר "הינשא בשמחה, ליבי" באולם התפילה של בית הקברות. אני אסע ברכב שווילונותיו שחורים, בפעם הראשונה בחיי. הייתי יכולה להמשיך ולכתוב עוד ימים ולילות. אלוהים, תן לי אורך רוח. אורך רוח מסוג חדש לגמרי. בינתיים התרגלתי שוב לשולחן הכתיבה הזה והעץ שמעבר לחלון כבר אינו מסתחרר. אין ספק שהייתה לך סיבה טובה להושיב אותי שוב אל השולחן הזה, ואשתדל לעשות את המוטל עליי. ועכשיו באמת לילה טוב.

יוֹפּ שלי, אני חוששת שקשה לך שם, הייתי רוצה כל כך לעזור לך. ואעזור. שלום!

יום ראשון בערב. לבטא במילים, בצלילים, בתמונות.

עוד רבים האנשים שהם לי ככתב חרטומים, אבל לאט־לאט אני לומדת לפענח אותם. אין דבר יפה מאשר לחבר את פרקי החיים מתוך קריאת האנשים.

בווסטרבורק הרגשתי כאילו אני עומדת מול השלד החשוף של החיים. שלד שעורטל מכל מעטה חיצוני. אני מודה לך, אלוהים, שאתה עוזר לי לשפר את קריאתי.

אני יודעת שברגע מסוים אצטרך לבחור. ויהיה לי קשה מאוד. אם רצוני לכתוב, אם ארצה לנסות להעלות על הכתב את כל הדברים שבי המבקשים להם ביטוי במילים, יהיה עליי להתנזר הרבה יותר מחברת בני אדם. יהיה עליי לסגור את דלתי ולצאת למלחמת הדמים והחסד בחומר שקשה לי להאמין שאפשר להכניע אותו. יהיה עליי לפרוש מהחברה המצומצמת שלי, כדי שאוכל לפנות אל חברה גדולה יותר. ואולי לא מדובר כלל בפנייה לחברה, אלא בדחף יצירתי טהור, בצורך להמחיש משהו מן העולם הרוחני העשיר שבי, כן, זה משהו בסיסי כל כך, שבעצם אין צורך להסביר אותו. לפעמים אני תוהה אם אינני חיה את החיים עד תומם, חיה ונהנית ומעכלת אותם עד הטיפה האחרונה, עד שלא נותר מהם דבר. יכול להיות שכדי ליצור, צריך שיישאר משהו שלא נֶחווה, כדי שייווצר המתח הדרוש לעבודה יוצרת.

בזמן האחרון אני מדברת הרבה עם אנשים, הרבה מאוד. ובינתיים שפת הדיבור שלי עדיין ציורית יותר ועניינית יותר משפת הכתיבה שלי. לפעמים נדמה לי שאני מתבזבזת בדיבור, שעליי להסתגר בתוך עצמי ולהתוות לי על הנייר את הדרך שלי. חלק אחד בי רוצה את זה, חלק אחר עדיין מפקפק והולך לאיבוד בשיחות עם האנשים.

ראית אותה, מקס? את האישה החירשת־האילמת בחודש השמיני, עם בעלה האֶפִּילֶפְּטִי? מקס: כמה נשים בחודש התשיעי מגורשות ברגע זה מביתן ברוסיה, ואוחזות בנשק?

ליבי הוא סֶכר שנפתח לפני כל זרם חדש של סבל.

יוֹפִּי יושב בשדה האַברָש, מתחת לשמיים המכוכבים, ומדבר על געגועים: אני לא מתגעגע, הרי אני בבית. כל כך הרבה למדתי מזה. אנחנו "בבית". בכל מקום מתחת לרקיע אנחנו בבית. בכל פינה עלי אדמות אנחנו בבית, כשאנחנו נושאים בנו את כל רכושנו.

פעמים רבות הרגשתי את עצמי ואני עדיין מרגישה, כמו ספינה שנטענה במשא יקר; הכבלים ניתקים והספינה שטה לה לכל הארצות והמשא היקר בבטנה. כל אדם הוא המולדת של עצמו. שני ערבים עברו עד שהצלחתי לספר לו על כך, על הדבר האינטימי שבאינטימי. רציתי לספר לו, לתת לו מתנה. ואז כרעתי על ברכיי באמצע השדה וסיפרתי לו על אלוהים.

ברור שהרופא טועה. בעבר הייתי נבוכה מדברים כאלה, אבל עכשיו למדתי לחדור לליבם של אנשים ולהאיר את מילותיהם באורי שלי. "את חיה חיים רוחניים מדי. את לא מניחה לעצמך לחיות, את לא חיה את הדברים הבסיסיים בחיים." כמעט שאלתי: מה אתה רוצה, שאשכב איתך פה על הספה? זה לא היה נשמע מעודן במיוחד, אבל המונולוג שלו בעצם רמז על כך. ואחר כך: את לא חיה במציאות. ואחר כך אמרתי בליבי: בעצם אין היגיון במה שהאיש הזה אומר. המציאות. המציאות היא שבמקומות רבים בעולם אנשים ונשים אינם יכולים להיות יחד. הגברים בחזית. החיים במחנות. בתי הכלא. אנשים נפרדים. זאת המציאות. ועם המציאות הזאת צריך להתמודד. והרי אין צורך להתמסר לערגה עקרה ולהסתפק בחטא אונן. הרי את האהבה לאחד והיחיד, או לאחת והיחידה, את האהבה שאינה באה לידי ביטוי, אפשר להפוך לכוח שיועיל לחברָה, ושגם לו אפשר לקרוא אהבה. והרי דווקא מי שחותר לכך הוא שעומד בשתי רגליו על קרקע המציאות. מציאות מוחשית פחות משל מיטת הגבר והאישה; אבל האם אין מציאויות שונות? יש משהו ילדותי וגם דל בכך שאיש מבוגר מדבר בזמננו, אלוהים, בזמננו דווקא, על "להניח לעצמך לחיות." הייתי רוצה לשמוע פעם במילים ציוריות למה התכוון בדיוק.

"אחרי המלחמה הזאת יישטף העולם, לא רק בזרם של הומניזם, אלא גם בזרם של שנאה." ואז ידעתי: אני אצא לקרב נגד השנאה.

22 בספטמבר. אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עם עַם שלם. ואז הוא לומד להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לעצמו על התכונות הרעות, יוכל לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו; אני רואה את זה שוב ושוב אצל אחרים (בעבר גם אצלי, אבל עכשיו כבר לא): הקושי לסלוח לעצמם על טעויות וכישלונות. ובראש ובראשונה: להודות בטעויות וכישלונות.

הייתי רוצה לחיות כמו שושני השדה. מי שמבין את התקופה שאנחנו חיים בה, יכול ללמוד מתוכה איך לחיות כשושני השדה.

פעם כתבתי באחד היומנים שלי: הייתי רוצה להחליק בקצות אצבעותיי על קווי המתאר של זמננו. הייתי ישובה אז אל שולחן הכתיבה שלי ועדיין לא ידעתי את הדרך אל החיים. וזאת, משום שעדיין לא מצאתי את החיים בתוכי. את הדרך לחיים שבתוכי גיליתי עוד בזמן שישבתי אל השולחן הזה. ואז נקלעתי פתאום למוקד הסבל האנושי, לאחת מהחזיתות הרבות המפוזרות על פני אירופה. ושם זה קרה לי פתאום: מתוך פני האנשים, מתוך אלפי מחוות, מילים, סיפורי חיים, התחלתי לחבר את פרקי תולדות זמננו, והרבה יותר מאשר זמננו. כשלמדתי לקרוא את עצמי, נוכחתי לדעת שאני יודעת לקרוא גם את הזולת. ואז הרגשתי כאילו אני מחליקה באצבעות רגישות על קווי המתאר של זמננו ושל החיים. איך זה קורה, שאותה חלקת שדה מגודרת בתיל, שגורל אנוש וסבל אנוש ממלאים אותה ועוברים דרכה, מעוררת בי זיכרונות נעימים כמעט? איך זה קורה שרוחי אינה נעכרת שם, להפך: היא מצטללת ומזדככת? משום שלמדתי לקרוא את החיים וראיתי שאינם חסרי משמעות. למדתי לאהוב את החיים בין הסופרים והמשוררים והפרחים שעל השולחן הזה. ושם, בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי. לא הייתה כל סתירה בין החיים בצריף רדוף הרוחות ובין החיים בחדר השקט והמוגן הזה. אף לרגע לא ניתקתי מן החיים שחלפו כביכול, היה כאן רצף אחד מתמשך ורב משמעות. איך לתאר את זה? איך לגרום לאחרים שיחושו גם הם שהחיים הם בעצם יפים וכדאיים וצודקים, כן צודקים? אולי אלוהים עוד ייתן לי אי־פעם אותן מילים ספורות ופשוטות. וגם את המילים הציוריות והלוהטות והרציניות. אבל מעל לכול: פשוטות. איך לצייר בכמה משיכות מכחול עדינות, רכות ועם זאת רבות עוצמה, את כפר הצריפים שבין השדה לשמיים? ואיך אוכל לשתף אחרים בקריאתם של כל האנשים שצריך לפענח אותם ככתב חרטומים, קו אחר קו, עד שמתגלית תמונה אחת גדולה וקריאה, המשובצת בין השדה לשמיים?

דבר אחד אני יודעת בוודאות: לעולם לא אצליח להביע במילים כתובות את מה שהחיים אייתו לי באותיות חיות. קראתי הכול, במו עיניי ובכל חושיי. לעולם לא אוכל לספר את הכול כמו שהוא. הידיעה הזאת הייתה עלולה לייאש אותי, לולא למדתי להשלים עם העובדה שהכוחות העומדים לרשות האדם הם מוגבלים, ועליו להשתמש במה שיש לו.

אני עוברת על פני האנשים כאילו הם מטע צעיר, ורואה שהמטע מצמיח פירות אדם.

אני חשה שהבית הזה מתחיל לנשור לאט־לאט מכתפיי. מוטב כך, עוד מעט יהיה הניתוק מוחלט. אני מתרחקת ממנו יום־יום, בזהירות, בעצב עמוק, אבל גם בידיעה שמוטב כך ואי אפשר אחרת.

ובחולצה אחת לגופי וחולצה אחת בתרמילי – נזכרת באגדה של קוֹרְמָן על האיש שלא הייתה לו חולצה. המלך מחפש בכל הממלכה את החולצה של הנתין הכי מאושר, וכשהוא מוצא אותו, מתברר שאין לו חולצה בכלל – ועם התנ"ך הקטנטן, ואולי אוכל למצוא מקום גם למילונים הרוסיים ולסיפורי העם של טולסטוי, ואולי אולי גם למכתבים של רילקה. וחוץ מזה אפודת צמר הכבשים שסרגה חברה במו ידיה – אלוהים, כל כך הרבה רכוש, ועוד אני רוצה להיות כשושני השדה?

ועם החולצה האחת בתרמיל אני צועדת לקראת "עתיד לא נודע". כך קוראים לזה. והרי בכל מקום רגליי הנודדות דורכות על אותה האדמה, ואותם השמיים משתרעים מעל לראשי המתמוגג, פעם יש בהם ירח ופעם שמש, וכמובן גם כוכבים. אז למה לדבר על עתיד לא נודע?

23 בספטמבר. לא, קְלַאס34, השנאה איננה הפתרון, המציאות שונה לגמרי ממה שמראים לנו התרשימים המלאכותיים שלנו. ניקח למשל את אחד העובדים שלנו. אני חושבת עליו הרבה. מה שבולט אצלו, הוא הצוואר הזקוף והנוקשה. הוא שונא את רודפינו שנאה עזה, ויש לו כנראה סיבות טובות. אבל הוא עצמו רודן. הוא היה יכול להיות דוגמה קלאסית של מפקד מחנה ריכוז. הייתי מתבוננת בו לעיתים קרובות כשעמד בשער המחנה וקיבל את פניהם של בני עמו הרדופים, והמראה לא היה משובב ביותר. אני גם זוכרת איך זרק על השולחן כמה סוכריות שחורות מטונפות לעברו של ילד בוכה בן שלוש, והוסיף בחומרה אבהית: "שלא תלכלך את הפה." עכשיו כשאני חושבת על זה, אני סבורה שלא היה כאן חוסר רצון טוב, אלא בושה ומבוכה, שהוא לא הצליח למצוא את הנעימה המתאימה. אגב, הוא היה אחד המשפטנים המבריקים בהולנד והמאמרים שלו היו מנוסחים תמיד יפה להפליא והעידו על ראייה חדה. (האיש שתלה את עצמו בבית החולים: לא לשכוח להוציא אותו מהכרטסת.) וכשהייתי רואה אותו מהלך בין האנשים, בצוואר נוקשה ובמבט מתנשא, נושא את המקטרת הקצרה הנצחית שלו, הייתי אומרת בליבי: חסר לו רק שוט ביד, זה יתאים לו להפליא. ובכל זאת לא שנאתי אותו, כי הוא סקרן אותי. בעצם הייתי מרחמת עליו לפעמים. לאמיתו של דבר היה לו פה מלא אכזבה, מלא אומללות, פה של ילד בן שלוש, שלא הצליח לקבל מאימא שלו מה שרצה. בינתיים גדל והיה לגבר בן שלושים, בחור נאה, משפטן ידוע ואב לשני ילדים. אבל הפה של הילד המאוכזב נשאר קבוע בפניו, ורק נעשה גדול וגס יותר במשך השנים. ומי שמתבונן היטב, רואה שבעצם אינו בחור נאה בכלל.

אתה מבין, קְלַאס, הוא היה מלא שנאה לרודים בנו, אבל הוא עצמו היה טיפוס שרודה בחלשים ורודף אותם. ולמרות כל זאת ריחמתי עליו. אתה מסוגל להבין את זה? מעולם לא נוצר קשר של ידידות בינו ובין אנשים אחרים, והוא היה מגניב תמיד מבטים רעבים באנשים שהיו נוהגים זה בזה בידידות. (כיוון שהחיים במחנה הם חיים בלי קירות, יכולתי תמיד לראות אותו.) אחר כך שמעתי עוד כל מיני פרטים עליו, מחבר לעבודה שהכיר אותו כבר שנים. באחד הימים הראשונים למלחמה קפץ מהקומה השלישית לרחוב, אבל לא הצליח להיהרג, למרות שזאת כנראה הייתה מטרתו. אחר כך ניסה להידרס, ושוב נכשל. הוא בילה כמה חודשים בבית משוגעים. הכול מתוך פחד, רק פחד. הוא היה משפטן מבריק ופיקח, ובוויכוחים עם פרופסורים הייתה ידו תמיד על העליונה. אבל ברגע המכריע קפץ מהחלון מתוך פחד. שמעתי גם שאשתו הייתה צריכה להלך בבית על קצות האצבעות, משום שהוא לא סבל רעש, ושהוא היה נובח על הילדים שלו והם פחדו ממנו. ריחמתי עליו מעומק ליבי. איזה מין חיים אלה?

קְלַאס, בעצם לא רציתי לומר לך אלא זאת: יש לנו עוד כל כך הרבה לשנות בעצמנו, שאין לנו בכלל זמן לשנוא את מי שנקראים "אויבינו". בינתיים אנחנו עוד אויבים זה לזה. והבעיה לא תיפתר בכך שנאמר, שגם בינינו יש רשעים ורודנים. בעצם אני בכלל לא מאמינה במה שנקרא "רשעים". הייתי רוצה להושיט יד לאיש הפוחד הזה, הייתי רוצה לגלות את מקור פחדיו, לרדוף אותו ולגרש אותו לתוך עצמו, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בזמנים האלה, קְלַאס.

וקְלַאס השיב לי בתנועת יד עייפה ומיואשת ואמר: אבל לְמה שאת רוצה דרוש הרבה זמן, ולנו הרי לא נותר זמן רב. עניתי: אבל מה שאתה רוצה נמשך כבר אלפיים שנה מאז הספירה ועוד אלפי שנים לפני כן, מאז שקיים האדם. ומה דעתך על התוצאות, אם מותר לשאול?

ואני חזרתי ואמרתי בלהט האופייני לי, למרות שהרגיזה אותי העובדה שאני חוזרת על עצמי בלי סוף: אין ברירה, קְלַאס, אין שום דרך אחרת, אלא שכל אחד מאיתנו יתרכז בעצמו וישמיד בתוך עצמו את הדברים שבגללם הוא רוצה להשמיד אחרים. ומוטב שנבין שכל גרגיר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד פחות אנושי ממה שהוא.

וקְלַאס, הלוחם הוותיק והמושבע במלחמת המעמדות, אמר בתדהמה ותמיהה כאחת: כן, אבל... אבל זאת הנצרות!

ואני, שהייתי משועשעת מהמבוכה הפתאומית, אמרתי בקור רוח: כן, ולמה לא בעצם, למה לא הנצרות?

אני מקווה שאישאר בריאה וחזקה!

המחנה באור הירח, ירח של כסף ונצח: כמו צעצוע שנשר מידו המפוזרת של אלוהים.

24 בספטמבר. "נחמה אחת יש לנו," אמר מקס וחייך את חיוכו הגס והפראי, "השלג גבוה כל כך שם בחורף, שהוא עובר את החלונות של הצריפים, כך שגם ביום חשוך." הוא נהנה מהשנינות של עצמו. "אבל לפחות יהיה לנו חם, הטמפרטורה לא תרד מתחת לאפס. ובבית המלאכה יש שני תנורים," המשיך להתמוגג, "והאיש שהביא אותם אמר שהם בוערים טוב כל כך, עד שהם מתפוצצים ברגע שמדליקים אותם."

את החורף נוכל לסבול יחד ולעבור יחד, אני רק מקווה שאמנם נעזור זה לזה: בקור, בחושך וברעב. ושנדע שכל האנושות סובלת איתנו, גם מי שנקראים אויבינו, שנרגיש שאנחנו חוליה בשרשרת ונדע שאנחנו חזית אחת מרבות המפוזרות על פני העולם.

נגור בצריפי עץ חשופים, נישן על דרגשים של קו מאז'ינו, ערוכים בשלוש קומות, ובלי אור, כי הכבל שהיה צריך להגיע מפריז לא מגיע. ונניח שהיה לנו אור, הרי אין לנו נייר להאפיל את החלונות.

הפסקתי הכול באמצע, ועכשיו כבר ערב. הגוף שלי לא נחמד אליי כל כך היום. מתחת למנורת המתכת פורחת רקפת קטנה, ורודה־אדומה. הערב ביליתי זמן רב עם ס'. פתאום עלה בי קורטוב של עצב, וגם זה חלק מהחיים. ובכל זאת אני אסירת תודה לך, אלוהים, אני גאה כמעט על שלא חשׂכת ממני את האחרונות והגדולות שבחידות החיים. הייתי יכולה להקדיש להן עוד חיים שלמים. אבל הערב היו לי כל כך הרבה שאלות אליו. גם עליו עצמו, פתאום לא הבנתי. אלא שעכשיו אצטרך למצוא את התשובות בעצמי. איזה תפקיד אחראי. אבל עליי לומר לעצמי: את מסוגלת לכך. משונה שהטלפון מצלצל ואני יודעת שלעולם לא אשמע שוב את קולו מגיע אליי מהקצה האחר ואומר, ספק בפקודה, ספק ברוך: תשמעי... עוד יבואו רגעים קשים. כל כך הרבה זמן לא ראיתי את טידֶה.

העושר שצברתי בימים האחרונים: עוף השמיים ושושני השדה ומתי פרק ו' פסוק ל"ג:

אך בקשו בראשונה את מלכות אלוהים ואת צדקתו, ונוסף לכם כל אלה.

ומחר אני נפגשת עם רוּ כהן ב"קפה דה פארי", וחמישה אנשים היו בכיכר אָדֶמָה וַן־סְחֶלטֶמָה35, בכותונות לילה ונעלי בית, כבר מתחיל להיות קר וגם לקחו כבר מישהו שהיה חולה סרטן אנוש ואתמול בערב נורה יהודי למוות ברחוב וַן־בַּארְלֶה, כלומר: מעבר לפינה ממש, משום שניסה לברוח. רבים נורים ברגע זה למוות, בכל העולם, ואני יושבת כאן ליד הרקפת הוורודה־האדומה, מתחת למנורת המתכת שלי. אני כותבת וידי השמאלית מונחת על התנ"ך הפתוח, יש לי כאב ראש וכאב בטן ובליבי צפונים ימי הקיץ שטופי השמש בשדה האַברָש ושדה התורמוס הצהוב המשתרע עד לצריף הכינים. לפני פחות מחודש, ב־27 באוגוסט, כתב לי יוֹפּ: "אני יושב לי על החלון והרגליים בחוץ ומקשיב לדממה העצומה. שדה התורמוס פשט את צבעיו העליזים והוא טובל בשמש החמה והמנחמת. הכול חגיגי כל כך ושלֵו, שגם אני מתמלא שקט וכובד ראש. אני קופץ החוצה ועושה כמה צעדים בחול הדק ומביט בירח." והוא סיים את המכתב הלילי, הכתוב בכתב ידו המסוגר והמאומץ על נייר שאיכותו דלה: "אני מבין מדוע אנשים אומרים: רק מחווה אחת אפשרית כאן, לכרוע ברך. לא, אני לא כרעתי על ברכיי, ולא היה צורך, אני כרעתי בעודי יושב על החלון, ואחר כך הלכתי לישון."

מפליא איך האיש הזה הופיע פתאום בחיי, בלי קול כמעט, מלא חיים ומְחייה, בזמן שידיד נפשי, מיילד נשמתי, התייסר במיטתו ונעשה ילד. ברגעים קשים, כמו הערב הזה, אני תוהה מה אתה מועיד לי, אלוהים. ואולי זה תלוי במה שאני מועידה לך?

כל המצוקה והבדידות שהאנושות סובלת עוברות פתאום בכאב עמום בליבי הקטן. מה שאני מתכוננת לקחת עליי בחורף הזה!

אלוהים, הייתי רוצה לטייל בבוא היום בכל ארצות עולמך, יש בי משהו שאינו מכיר בגבולות ורואה את המשותף לכל ברואיך, למרות ההבדלים והמלחמות שביניהם. ועל המשותף הזה הייתי רוצה לדבר בקול דק ורך, אבל בשטף ובשכנוע. תן לי את המילים ואת הכוח. אבל קודם כול אני רוצה להיות בחזית ובין האנשים הסובלים. ואז תהיה לי הזכות לדבר, נכון? שוב ושוב גואה בי הגל הקטן והמעודד, שוב ושוב, גם ברגעים קשים. החיים יפים כל כך. אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה. אבל הרי זאת אינה המציאות היחידה, יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה־האדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו.

אלוהים, תן לי שורת שיר אחת קטנה ביום, וגם אם לא יהיה לי נייר לכתוב אותה עליו, ולא תהיה לי מנורה לכתוב לאורה, אלחש אותה אל עבר שמייך הרחבים, בערב. אבל תן לי מדי פעם שורה אחת קטנה של שיר.

25 בספטמבר, 11 בערב. טידֶה סיפרה על חברה שלה, שאמרה אחרי מות בעלה: "אלוהים העביר אותי כיתה, אבל הספסלים עוד קצת גדולים עליי."

וכשדיברנו על כך שהוא איננו, וכמה שזה מפליא ששתינו איננו חשות כלל ריקנות, להפך, יש לנו דווקא תחושה של שלמות, כינסה טידֶה את ראשה בין כתפיה ואמרה בצחוק אמיץ: כן, הספסלים עוד גדולים מדי, לפעמים זה קשה.

מתי ה' כ"ג: לכן אם תקריב קורבנך אל המזבח, ושם תזכור כי יש לאחיך דבר עליך.

כ"ד: עזוב תעזוב את קורבנך לפני המזבח וקדם ללכת, לכפר פני אחיך, ואחרי כך בוא הקרב את קורבנך.

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בליבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים על קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין.

דידיתי לצידו של רוּ, ואחרי שיחה ארוכה על כל ה"שאלות המכריעות", עמדתי פתאום על מקומי, באמצע הרחוב הצר והאפור, ואמרתי: אתה יודע, רוּ, יש בי משהו ילדותי, שבגללו החיים נראים לי תמיד יפים, ובזכותו אני יכולה לשאת הכול. רוּ הביט בי במבט שואל, ואמרתי, כאילו זה מובן מאליו – ובעצם זה באמת מובן מאליו: תראה, אני פשוט מאמינה באלוהים. הוא היה נבוך, אני חושבת, והתבונן בי כאילו יוכל לגלות בפניי איזה סוד. ובסופו של דבר אמר שהוא שמח בשבילי. אולי זאת הסיבה שהרגשתי חזקה כל כך וקורנת כל היום? משום שהמילים יצאו מפי בפשטות ובלי היסוס, בלב שכונת פועלים אפורה: תראה, אני פשוט מאמינה באלוהים.

טוב שיכולתי לשהות כאן כמה שבועות. אני חוזרת למחנה בכוחות מחודשים. עד עכשיו לא הייתי חברה מועילה לקהילה, יותר מדי רדפתי נוחות. ואין ספק שהייתי צריכה ללכת אל הזוג הזקן, בונדהיימר, ולא להתחמק בתירוץ של: בין כך ובין כך איני יכולה לעזור להם. ועוד דברים רבים שנכשלתי בהם. וכל זאת משום שהנוחות שלי הייתה חשובה לי מדי. העדפתי להתייחד עם זוג עיניים, בערב, בשדה האַברָש. היה יפה כל כך, אבל בכל המובנים האחרים לא עשיתי די. גם במה שנוגע לבחורות בצריף שלי. מדי פעם הייתי זורקת להן נתח מעצמי, ואחר כך שוב רצה לדרכי. לא הייתי בסדר. ובכל זאת אני אסירת תודה על שכך היה ועל שאוכל לכפר. אני מרגישה שאני חוזרת לשם רצינית יותר ושקולה יותר, ופחות רודפת נוחות. מי שרוצה להשפיע על נפשם של אחרים, צריך להתחיל בנפשו שלו. אני מדברת כל היום על אלוהים, כאילו זה דבר של מה בכך, אבל זה מחייב אותי לחיות בהתאם. עוד דרך ארוכה לפניי, כן, ארוכה מאוד, ואילו אני מתנהגת לפעמים כאילו כבר הגעתי לסופה. אני קלת ראש ורודפת נוחות, לעיתים קרובות אני רואה דברים בעין של אמן, ולא בעין של אדם רציני; יש בי משהו יוצא דופן וקפריזי והרפתקני. אבל כשאני יושבת כאן, בשעת ערב מאוחרת, ליד שולחן הכתיבה הזה, אני חשה שיש בי גם איזה כוח דוחף ומכוון, איזו רצינות שהולכת וגדלה, שלפעמים היא קול אילם האומר לי מה לעשות וגורם לי לכתוב בכנות את המילים: בכל המובנים לא עשיתי די, לא עשיתי אפילו את קצה קצהו של כל המוטל עליי. עד עכשיו בעיקר השתעשעתי.

26 בספטמבר, 9 וחצי. אני מודה לך, אלוהים, על שזכיתי לחוות בגוף ובנפש את אחד מיצירי כפיך.

עליי ללמוד ללכת אחריך, אלוהים, ובלי תנאים, בלי: אם רק אישאר בריאה, אז... הרי גם אם לא אהיה בריאה, העולם ימשיך לנהוג כמנהגו. אינני יכולה לבוא בדרישות. וברגע שוויתרתי על הציפיות, פחת כאב הבטן.

מוקדם בבוקר דפדפתי ביומניי. אלפי זיכרונות צצו ועלו מהם. איזו שנה מלאה ועשירה עברה עליי. ולא זו בלבד, אלא: כל יום מגדיל את העושר. ונוסף לכך: אני מודה לך על שנתת בי מרחב לאצור בו את כל העושר הזה.

שוב ושוב אני נוכחת לדעת שרילקה היה מחשובי מחנכיי בשנה האחרונה.

27 בספטמבר. כל המילים והביטויים שהשתמשתי בהם בעבר מחווירים, מאפירים, דוהים לעומת שמחת החיים והאהבה והעוצמה הקורנות ממני עכשיו.

אחי הפסנתרן בן ה־21 כותב לי מבית המשוגעים בשנה ה־? למלחמה:

הֶני, גם אני מאמין, יודע, שיש עוד חיים אחרי החיים האלה. אני מאמין גם שיש אנשים שמסוגלים לראות אותם ולחוות אותם כבר עכשיו. הם חיים בעולם שבו לחשה הנצחי של המיסטיקה הוא מציאות חיה, שבה לכל עצם רגיל ולכל מילה פשוטה יש משמעות עמוקה יותר. ייתכן מאוד שאחרי המלחמה אנשים יהיו פתוחים לכך יותר מאשר עד עכשיו, שילמדו לראות שמעל לסדרי העולם שלנו קיימים סדרי עולם ברמה גבוהה יותר.

ואם אחלק את כל הוני... ואין בי האהבה, כל זאת לא תועילני.

אתה אינך סובל עוד, מפונק שלי, ואילו אני מסוגלת להתמודד עם קצת קור וקצת גדרות תיל ואני ממשיכה לחיות אותך. אני ממשיכה לחיות אותו חלק בך שאינו בן תמותה.

מוזר, איך אנחנו חוזרים תמיד אל הדברים הגשמיים; טידֶה נתנה לי את המסרק הוורוד השבור שלו. אני לא רוצה צילומים שלו, ייתכן גם שלעולם לא אבטא עוד את שמו, אבל המסרק הוורוד המזוהם הזה, שבמשך שנה וחצי ראיתי אותו מסרק בו את שערו הדליל, המסרק הזה נמצא עכשיו בארנקי, בין המסמכים החשובים, ואשתולל מצער אם אאבד אותו. האדם הוא יצור מוזר.

28 בספטמבר. יש להקשיב גם לצד שכנגד.

הוא די הרשים אותי, הרופא המפלרטט, כשהביט בי בעיניו העגומות ואמר: את חיה חיים רוחניים מדי, זה מזיק לבריאות שלך, הגוף שלך לא עומד בזה. כשסיפרתי על זה ליוֹפִּי, הוא אמר לי בנעימה מהורהרת: אני מניח שהוא צודק. חשבתי על זה הרבה זמן, ואין לי ספק: הוא אינו צודק. נכון שאני חיה באינטנסיביות, לעיתים נדמה לי שהיא שטנית ומשולהבת, אבל יום־יום אני יונקת כוחות חדשים ממעיין המעיינות, מן החיים עצמם, ומדי פעם אני נחה בתפילה. ואותם אנשים שאומרים "את חיה חיים אינטנסיביים מדי", אינם יודעים שאפשר לפרוש לתוך התפילה כמו לתא נזירים, ולצאת ממנה בכוחות חדשים ושלווה מחודשת.

לדעתי, דווקא הפחד מבזבוז כוחות הוא שמתיש את מיטב כוחותיהם. מי שעובר את התהליך הארוך והמייגע והבלתי פוסק, ומגיע אל מקור הכוח שבתוך עצמו, שאני רוצה לקרוא לו אלוהים, ומי שדואג שהדרך לאלוהים תישאר פתוחה – ולשם כך עליו להמשיך "לעבוד על עצמו" –שואב כל הזמן כוחות חדשים מאותו המקור ואין לו צורך לחשוש שיבזבז יותר מדי כוחות.

אני לא מאמינה באמיתוֹת אובייקטיביות. יש אינסוף השפעות הדדיות ופעולות גומלין בין בני האדם.

אנשים אומרים: הוא מת טרם זמנו. אני אומרת: העולם הפסיד ספר פסיכולוגיה, אבל זכה בעוד אהבה.

29 בספטמבר. פעמים רבות אמרת: מי שחוטא לנפשו, החטא מתנקם בו. ואני מאמינה שמי שחוטא לאהבת הבריות, החטא מתנקם בו ובסובב אותו.

עוד ציטטה אחת, לעצמי, מתי ו' ל"ד:

לכן אל תדאגו ליום מחר. כי יום מחר הוא ידאג לעצמו; ודיו ליום צרתו.

יש להדביר אותן יום־יום, כמו פרעושים, את הדאגות הקטנות לעתיד, האוכלות בנו כל חלקה טובה. האדם מנסה להתכונן נפשית לימים שיבואו – ובסופו של דבר הכול שונה, שונה בתכלית ממה שתיאר לעצמו. "דיו ליום – צרתו". עלינו לעשות את המוטל עלינו, ולא להיכנע לפחדים הקטנים ולדאגות הקטנות, שכל אחד מהם הוא כהצעת אי אמון באלוהים. עניין אשרת השהייה יסתדר, וגם עניין התלושים, כרגע אין טעם לחטט בזה, מוטב לתרגם קטע מרוסית. התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא: לכבוש בתוכנו מישורים של שלווה, עוד ועוד שלווה, כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים. וככל שתהיה יותר שלווה באנשים, כך תהיה יותר שלווה בעולמנו הנסער.

שיחת טלפון קצרה עם טוֹס. יוֹפִּי כותב: אל תשלחו עוד חבילות. קורים שם כל מיני דברים. הַאנֶן כתב מכתב לאשתו: לא די במה שכתב שנוכל להבין, אבל די בו להדאיג. מפחיד. ואז מתחיל פתאום להתרחש בתוכי משהו לא נכון. צריך להילחם בזה. צריך להתרחק מכל המהומה העקרה הזאת, שמתפשטת על סביבה כמחלה מידבקת. ולרגע אני רואה לפניי מה קורה בנפשם של האנשים האלה. הדלות והריקנות. נו מילא, אדם כזה יאמר, כפי ששמעתי פעמים רבות: אני כבר לא מסוגל לקרוא ספר, אני לא מצליח להתרכז. פעם היה לי בית מלא ספרים, אבל עכשיו, עכשיו אין לי חשק לקרוא. חיים דלים מרוששים. עכשיו שוב אני יודעת במה עליי להילחם. האם אפשר להסביר לאנשים שהם יכולים "לעבוד" על עצמם ולהגיע לשלווה נפשית? לחיים פוריים ומלאי אמון, למרות כל הפחדים והשמועות. להסביר להם שאדם יכול להכריח את עצמו לכרוע ברך בפינה רחוקה ושקטה בתוך עצמו, ולחכות כך עד שייפרשו מעליו שמיים טהורים, ולא עוד? שוב חוויתי על בשרי, מאז אתמול בערב, את מה שאנשים בימינו סובלים, טוב לחזור ולחוות את זה ושוב להיזכר איך צריך להילחם בכך. ואחר כך להמשיך הלאה, בנופים הרחבים והאינסופיים של ליבי שלי. אבל עוד לא הגעתי לכך. קודם כול צריך לגשת לרופא שיניים, והיום אחר הצהריים למועצת היהודים.

30 בספטמבר. להישאר נאמנה לכל מה שהתחלתי לעשות מתוך דחף ספונטני, אולי ספונטני מדי.

להיות נאמנה לכל רגש, לכל מחשבה שהתחילה לנבוט.

להיות נאמנה במלוא מובן המילה, נאמנה לעצמי, לאלוהים, נאמנה לרגעים הטובים שלי.

ובכל מקום שאהיה, להיות "במאה אחוז". ה"לעשות" שלי יתבטא ב"להיות"! ודווקא בדברים שבהם הנאמנות שלי עדיין קטנה מדי, דווקא בנקודות החולשה שלי: במה שאני מכנה הכישרון היוצר שלי, גם אם הוא מועט מאוד. מכל מקום, יש לי הרבה מה לומר ולכתוב. ואני צריכה להתחיל בזה. אני מתחמקת בכל מיני דרכים, לא עושה די בנושא הזה. ואני יודעת: צריך גם שתהיה לי סבלנות להמתין עד שהדברים יצמחו ויתפתחו בתוכי. אבל אני צריכה לסייע להם ולבוא לקראתם. תמיד אותו הסיפור: אני רוצה לכתוב משהו מיוחד וגאוני, אני מתביישת בזוטות הטפלות שלי. אבל אם יש לי חובה אחת ממשית בחיים, בזמן הזה, בשלב הזה בחיי, הרי היא: לכתוב, לרשום, להנציח. ובינתיים אני גם מעכלת. אני כותבת את פרקי החיים תוך כדי חווייתם, ואני יודעת: אני מסוגלת לחוות אותם, לקרוא אותם, וברוב שחצנותי ועצלותי נדמה לי שאני מסוגלת לזכור את מה שאני קוראת ואוכל לספר הכול בעתיד. אבל את נקודות המפתח אצטרך לקבוע בעצמי. אני חיה את החיים במלואם, ועם זאת הולכת ומתחזקת בי ההרגשה: עם הזמן אני צוברת לי התחייבויות כלפי מה שאני קוראת הכישרונות שלי. אלוהים, איפה להתחיל. יש כל כך הרבה דברים. אני צריכה להיזהר שלא אטעה וארצה לשפוך הכול על הנייר באותה אינטנסיביות ומיידיות שאני חווה את הדברים. לדעת שלא זאת המטרה. עדיין לא ברור לי איך אוכל לתת ביטוי לכל זה. לגודש הזה. אבל דבר אחד אני יודעת: מה שלא אעשה, אצטרך לעשותו לבדי. ועוד דבר אני יודעת: יש לי די כוח וסבלנות להתמודד עם זה. עליי להיות נאמנה, לא להיזרות כמו חול ברוח. אני מתחלקת ומחלקת את עצמי בין כל השיקולים והרשמים והאנשים והרגשות שנקרים בדרכי. עליי להיות נאמנה לכולם. אבל עדיין חסרה לי עוד נאמנות אחת: הנאמנות לכישרונותיי. לא די לחיות הכול. צריך עוד משהו.

אני מרגישה שיותר ויותר ברור לי מהם התהומות שבהם נעלמים הכוחות היוצרים של האדם ושמחת החיים שלו. אלה חללים שבולעים הכול, חללים במנטליות שלנו. די לכל יום ברע שבו. וכמו כן: הסבל הגדול ביותר הוא הפחד מסבל. והחומר מושך אליו את הרוח, במקום להפך. "את חיה חיים רוחניים מדי." ומדוע לא? משום שלא מסרתי מייד את גופי לידיך התאבות? האדם הוא יצור מופלא. אני רוצה לכתוב כל כך הרבה. ובתוכי: בית מלאכה של טיטַאנִים המעצבים את העולם מחדש. פעם כתבתי ברוב ייאוש: דווקא בראש הקטן שלי, בתוך הגולגולת שלי, צריך להתרחש תהליך החשיבה וההבהרה של העולם. גם עכשיו אני עוד חושבת כך לפעמים, ביהירות שטנית כמעט. למדתי לשחרר עוד ועוד את הכוח היוצר שבי מן המצוקה החומרנית, מרעיון הרעב והקור והסכנות. כי הרי תמיד מדובר ברעיון ולא במציאות. המציאות היא דבר שהאדם קובע לעצמו, ועם כל הסבל והקשיים שמתלווים אליה, האדם צריך לקחת אותה על עצמו ולשאת אותה, ותוך כדי נשיאה גדל כוחו. אבל את רעיון הסבל (שאינו "סבל" ממש, שכן הסבל הוא דבר פורה ומעשיר) יש לנתץ. וברגע שאדם מנתץ את הרעיון, הכובל את החיים באזיקים, הוא משחרר את החיים האמיתיים שבתוכו, את הכוחות שבו, ואז יש לו הכוח לשאת בסבל האמיתי, סבלו שלו וגם סבל האנושות.

יום שישי בבוקר, במיטה. עליי לקחת על עצמי את הסיכון. אני לא לגמרי כנה עם עצמי. גם זה דבר שעליי ללמוד, והוא יהיה הקשה מכולם, אלוהים: לקחת עליי את הסבל שאתה מטיל עליי, ולא את הסבל שבחרתי בעצמי.

בימים האחרונים אני משתמשת בכל כך הרבה מילים כדי לשכנע את עצמי ואחרים שעליי לחזור ושמצב הבטן שלי לא נורא – ואולי זה גם נכון – אבל כשמישהו זקוק לכל כך הרבה שכנוע, סימן שמשהו לא בסדר. ובאמת משהו לא בסדר. ועכשיו אני יכולה לשוב ולומר לעצמי בקול רם: מילא, זה קורה היום לכל אחד, סחרחורת וחולשה, זה עובר אחרי כמה ימים ונשכח.

אני חשה כאילו די שאפשוט את אצבעות ידי האחת ואחזיק בכל אירופה, כולל רוסיה. עד כדי כך היא נעשתה לי קטנה וברורה ומוכרת. הכול נראה לי קרוב כל כך – גם כשאני שוכבת במיטה הזאת. אל תניחי לתחושה הזאת: גם כשאת שוכבת במיטה. גם אם אצטרך לשכב בה ללא תנועה במשך שבועות. עכשיו זה עוד קשה מדי. עדיין איני מסוגלת להשלים עם המחשבה שאצטרך להישאר במיטה.

אני מבטיחה לך שאלך אחרי הכוחות היוצרים שבי בכל מקום שתמצא לנכון להביא אותי אליו. אבל אני כל כך רוצה לחזור ביום רביעי, ולו למשך שבועיים. כן, אני יודעת, זה סיכון: יש יותר ויותר אנשי אס־אס במחנה, ויותר ויותר גדרות תיל מסביב לו, הם מקפידים יותר ויותר וייתכן שבעוד שבועיים כבר לא אוכל לצאת, האפשרות הזאת קיימת תמיד. האם עליי לקחת את הסיכון הזה?

הרי הרופא לא אמר שעליי להישאר במיטה. הוא התפלא שעדיין לא נסעתי לווסטרבורק. אבל מה לי ולרופא הזה? גם אם מאה רופאים יצהירו שאני בריאה ושלמה, כל זמן שיש בי קול שאוסר עליי ללכת, לא אלך. אחכה לאות ממך, אלוהים, וכבר החלטתי שאלך. בוא נעשה עסק: אתה רוצה להיות טוב אליי? הנח לי לחזור ביום רביעי למחנה למשך שבועיים, ואם עדיין לא ארגיש טוב, אישאר כאן עד שאבריא. אתה עושה בכלל עסקים כאלה? בעצם אני חושבת שלא. ובכל זאת אני נורא רוצה לנסוע לשם ביום רביעי. ולכל הסיבות שלי יש בהחלט זכות קיום. אני הולכת לישון, אבל עוד לא גמרתי איתך. טוב, אני רואה שהסבלנות האמיתית, העמוקה, זנחה אותי. אבל אני יודעת שאמצא אותה שוב במקומה כשיהיה לי בה צורך. והכנות לעולם לא תנטוש אותי. אלא שכרגע קשה לי מאוד.

אני נותנת לעצמי שהות עד יום ראשון ועד בכלל. ואם יתברר עד אז שזאת לא הייתה סתם סחרחורת חולפת, לא תהיה לי ברירה אלא להישאר כאן. שלושה ימים יש לי. אבל אני חייבת להישאר שלווה. ילדה, אל תעשי שטויות. אל תגמרי את כל החיים בכמה שבועות. תצליחי להגיע אל מי שאת צריכה להגיע. כמה שבועות פחות או יותר כבר לא ישנו, ואל תבזבזי את חייך היקרים. אל תתגרי באֵלים, הם סידרו לך הכול בצורה פנטסטית. אל תקלקלי להם. אני נותנת לעצמי עוד שלושה ימים.

לאחר זמן. אני מרגישה שחיי שם עוד לא הסתיימו, עוד לא התמצו. כמו ספר – ואיזה ספר – שעזבתי אותו באמצע הקריאה. אני רוצה להמשיך לקרוא. היו שם רגעים שהייתי חשה שכל חיי עד אז היו רק הכנה לקראת החיים בקהילה, אף שתמיד חייתי חיים מסוגרים.

לאחר זמן. לפרוח ולהניב פירות בכל מקום שנישתל בו – האם אין זאת הכוונה? והאם לא מוטל עלינו לעזור לממש אותה?

אני בטוחה שאלמד. צריך לוותר על כל השמות, להשאיר אותם לאנשי המקצוע. אני לא צריכה לדעת שקוראים לזה דימום קיבה או כיב קיבה או חוסר דם, כדי לדעת מה זה. אני מניחה שאצטרך לשכב זמן־מה, ואני מנסה לדחות את זה, אני ממציאה כל מיני תירוצים יפים ואומרת לעצמי שזה לא נורא ושאני בהחלט יכולה לנסוע ביום רביעי. כמו שהחלטתי: אני נותנת לעצמי שהות של שלושה ימים, ואם עד אז לא אתנער משריון החולשה המעיק עליי, איכנע, אוותר על התוכנית העיקשת שלי. ומה אם ארגיש טוב ביום שני? אז אגש לנויברג ואומר בקסם האופייני לי – כן, כן, אני כבר רואה לפניי את החיוך החושף שן לבנה חדשה ששולֶיה זהב – דוקטור, בוא נדבר כידידים. תראה, זה המצב ואני רוצה מאוד לנסוע, אתה חושב שזה אחראי? ואני יודעת שהוא יאמר "כן", כי אני אגרום לו שיאמר כן. אני אגרום שייתן לי את התשובה שאני רוצה לשמוע. כך חיים האנשים. הם משתמשים בזולת כדי לשכנע את עצמם במשהו שהם בעצם לא מאמינים בו. הם הופכים את הזולת לכלי שיחריש את הקול שבתוכם. לו רק האזינו יותר לקולם שלהם, לו רק ניסו לתת מרחב מחיה לקול הזה, היה פחות תוהו ובוהו בעולם.

אני מאמינה שעוד אלמד לקחת עליי את התפקיד שלי, יהיה אשר יהיה. כבר בבוקר האחד הזה שביליתי במיטה, למדתי המון.

אני מרוצה תמיד כשאני מגלה שעוד תוכנית מתוחכמת אינה אלא התפארות שווא. היינו אמורים להתחתן, היינו בטוחים שנישא יחד את מצוקות העיתים. ועכשיו שוכבת לה גופה מנוונת מתחת לאבן – איך היא נראית בעצם, האבן הזאת – בפינה הכי רחוקה בבית הקברות הגדול והפורח, ואני שוכבת בשריון של חולשה בחדר הקטן הזה, שהוא שלי כבר שש שנים כמעט. הבל הבלים – אבל לא היה שום הבל בכך שגיליתי שאני מסוגלת להתמסר כולי לאדם אחד, להתקשר אליו ולחלוק איתו את המצוקה – זה לא היה דבר הבל. וחוץ מזה? האם הוא הראה לי את הדרך לאלוהים, לאחר שסלל אותה במו ידיו הלא מושלמות?

לא ילדתי, לא מוצאת חן בעיניי תחושת גופך מתחת לשמיכות.

זה נורא, לא להיות ניידת. וכמה הייתי אני ניידת, אלוהים, כל כך ניידת! אני עצמי הייתי מתפלאת ונהנית לראות אותי פוסעת בדרכים לא ידועות, ותרמיל על גבי החלוש. זה היה פלא בעיניי. פתאום נפתחו לפניי שערי גיחה ל"עולם" שעד אז נראה לי חסום לפניי. והנה ראיתי שהוא פתוח. אבל עכשיו אני חולה, אני באמת מרגישה שאני חולה. אני נותנת לך עוד יומיים וחצי.

הייתי רוצה לבקר את כולם בעתיד, אחד־אחד, את כל האלפים שעברו תחת ידי בשדה האַברָש. ואם לא אמצא אותם, אמצא את קבריהם. לא אוכל לשבת אל שולחן הכתיבה הזה ולכתוב בנחת. אני רוצה לטייל בעולם ולראות במו עיניי ולשמוע במו אוזניי מה עבר על כל מי שהנחנו להם ללכת.

לפנות ערב. הסתובבתי קצת בבית. מי יודע, אולי השד אינו נורא כל כך. אולי זה רק חוסר דם שאפשר להתגבר עליו בתרופות. דרך אגב, אסור להיות קצרי ראות ולחיות בטווח הקצר בלבד.

עכשיו מסתבר שקיבלתי "פטור". אתה ודאי מצפה שאקפוץ משמחה, שאלתי את הנוטריון הפיסח, אני בכלל לא רוצה את כל המסמכים האלה, שיהודים מוכנים להרוג ולהיהרג בשבילם, אז מדוע הם נופלים בחלקי דווקא? הייתי רוצה להיות בכל המחנות שבכל רחבי אירופה, בכל החזיתות, אני לא רוצה להיות "בטוחה", אני רוצה לקחת חלק במה שקורה, אני רוצה לכונן מעט אחווה בכל מקום שאימצא בו, בין כל מי שנקראים אויבים, אני רוצה להבין מה קורה, הייתי רוצה להגיע להרבה אנשים ככל האפשר – ואני יודעת שאני מסוגלת לכך, אלוהים, תן לי בריאות – ולגרום להם שיראו את המתרחש בעיניי שלי.

יום שבת, 6 וחצי בבוקר, בחדר האמבטיה. אני מתחילה לסבול מנדודי שינה, ואסור שזה יקרה. השכם בבוקר זינקתי מעל מיטתי וכרעתי על ברכיי ליד החלון. לפניי, בבוקר האפור והקפוא, עמד העץ הדומם. התפללתי: אלוהים, תן בי את השלווה הגדולה והעצומה שמצויה בטבע. אם רצונך שאסבול, הסב לי סבל גדול וטוטאלי, ולא אלפי דאגות מכרסמות, שאינן מותירות זכר לאדם כאדם. תן בי שלווה ואמון. מי ייתן וכל יום יהיה יותר מאלף דאגות לצורכי היומיום ותו לא. וכל הדאגות שאנחנו דואגים, בנוגע לאוכל, ולביגוד, ולקור, ולבריאות, הרי כל אחת מהן היא הצעת אי אמון נגדך, אלוהים. והרי אתה מעניש אותנו מייד. בנדודי שינה ובחיים שאינם חיים. אני רוצה לשכב עוד כמה ימים, אבל להיות כולי תפילה. כולי שלווה. אני צריכה שוב למצוא את השלווה ולשאת אותה בתוכי. "החולה זקוקה למנוחה". אלוהים, תן לי אתה את המנוחה, את השלווה, בכל מקום שאהיה בו. אולי נעלמה השלווה משום שאני מרגישה שאני עומדת לעשות דברים לא נכונים. אולי, איני יודעת. אלוהים, אני יצור חברתי, מעולם לא ידעתי עד כמה אני יצור חברתי.

אני רוצה להיות בין הבריות, בין הפחדים, אני רוצה לראות הכול במו עיניי ולהבין הכול ולספר הכול בעתיד.

אבל אני רוצה להיות בריאה. אני חושבת יותר מדי על הבריאות שלי וברור שזה לא טוב. תן בי את הדממה שהייתה היום בבוקר האפור. מי ייתן ויומי יהיה יותר מאשר הדאגה לגוף בלבד. ויש לי תרופה אחת אחרונה, לזנק מעל המיטה ולכרוע על הברכיים בפינת החדר. ואני לא מנסה להכריח אותך, אלוהים, שתרפא אותי בתוך יומיים. אני יודעת שכל דבר צריך לצמוח לאיטו, לעבור את התהליך הדרוש לו. השעה כמעט 7. אני הולכת להתרחץ, מכף רגל ועד ראש, במים צוננים, ואחר כך אשכב בשקט במיטה, בלי לנוע, לא אכתוב עוד במחברת הזאת, אנסה לשכב ולהיות כולי תפילה. כבר כל כך הרבה פעמים קרה לי שהרגשתי אומללה וחשבתי שיעברו שבועות עד שאתגבר. ואחרי כמה ימים הכול עבר. אבל כרגע אני הולכת בדרך לא נכונה, אני מנסה להזיז דברים בכוח. הייתי רוצה מאוד לנסוע ביום רביעי, אם רק אוכל. אני יודעת: במצבי הנוכחי אין לי מה להציע לקהילה, הייתי רוצה להיות קצת יותר בריאה. אבל אסור לי לרצות, אני צריכה להניח לדברים להתפתח בתוכי, ואני לא עושה את זה.

לא לומר: אני רוצה, אלא: רצונך יתקיים.

לאחר זמן מה. ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית! אבל הבה נישא גם אותה בכבוד.

אין בי שירה, אין בי אלא פיסת אלוהים שיכולה לצמוח ולהיות לשירה.

במחנה כזה צריך שיהיה משורר אשר יחווה את החיים בו כמשורר ויוכל לשיר עליהם.

כשהייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש ומתהפכות על משכבן, שבשעות היום היו אומרות "אני לא רוצה לחשוב", "אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע", בלילות, היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מדי, של יום ארוך מדי, היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בליבי: "מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה." אני רוצה לחזור ולהיות הלב החושב. הייתי רוצה להיות הלב החושב של מחנה ריכוז שלם. אני שוכבת כאן בסבלנות ובשלווה, ואני מרגישה קצת יותר טוב, כבר לא מאולצת, יותר טוב באמת, אני קוראת את מכתבי רילקה "על אלוהים", כל מילה מלאת משמעות בעיניי, לו כתבתי את המכתבים האלה בעצמי, הייתי כותבת אותם באותן המילים בדיוק. אני גם חשה שאני חזקה דיי לנסוע. והפסקתי לחשוב על תוכניות וסיכונים, יהיה מה שיהיה, ומה שיהיה יהיה טוב.

יום שבת, 4 אחר הצהריים. ועכשיו אני מרימה ידיים. אני כבר רואה את עצמי צועדת ברגליי הכושלות, ביום רביעי. עצוב מאוד. ואני אסירת תודה על כך שאני יכולה לשכב כאן בנחת ויש מי שמטפל בי. בראש ובראשונה עליי להבריא, וָלא אהיה למעמסה על האחרים. אני חושבת שאני באמת חולה, אני לכודה מכף רגל ועד ראש בשריון של חולשה וסחרחורת.

אני באמת מתנהגת בצורה ילדותית ובחוסר סבלנות. מה אני ממהרת כל כך להשתתף בצרותיהם של אחרים מאחורי גדרות תיל? ומה הם שישה שבועות לעומת כל החיים? ראשי מוקף ברצועת ברזל הדוקה והריסות עיר שלמה מונחות עליו. לא הייתי רוצה להיות עלה חולה, יבש, הנושר מעץ החברה.

יום שבת 3 באוקטובר, 9 בערב. אם את באמת רוצה להבריא, את צריכה לחיות אחרת. לשתוק ימים שלמים ולהסתגר בחדרך ולא לראות איש, זאת הדרך היחידה. ולא מה שאת עושה עכשיו. אולי עוד תחכימי.

צריך להתפלל יומם ולילה למען אותם האלפים. לא לחדול רגע אחד אפילו מן התפילה.

אני יודעת שיום אחד יהיה לי כושר ביטוי.

יום ראשון בערב, 4 באוקטובר. הבוקר טידֶה; אחר הצהריים פרופ' בקר. אחר כך יוֹפִּי סְמֶלִיק. ארוחת ערב עם הַאן. מסוחררת וחלשה. אלוהים, אתה נתת לי כל כך הרבה דברים יקרים למשמרת, עליי לשמור עליהם מכל משמר. היה רצוי שלא אדבר עכשיו כל כך הרבה עם חברים. כך אני מתישה את עצמי עד היסוד. אבל עדיין אין בי הכוח לפרוש ולהסתגר. המשימה העיקרית לפניי היא: למצוא את נקודת האיזון בין הצד האינטרוברטי לצד האקסטרוברטי שבי. שניהם חזקים באותה המידה. אני זקוקה לקשר עם בני אדם. אני מרגישה שבהיותי קשובה ופתוחה אני מצליחה להוציא את כל הטוב והעמוק שבהם, הם נפתחים לפניי, כל אדם הוא סיפור שמספרים לי החיים עצמם. ועיניי קוראות בהנאה ובלי הרף. החיים חושפים לפניי המון סיפורים, ועליי לספר אותם לאחרים, למי שאינם מסוגלים לקרוא את סיפורי החיים. אלוהים, הענקת לי את כישרון הקריאה הזה, האם תעניק לי גם את כישרון הכתיבה?

פעם אחת באמצע הלילה. אלוהים ואני נשארנו כאן לבדנו. אין מי שיוכל לעזור לי מלבדו. מוטלות עליי חובות רבות, אבל כתפיי עדיין אינן נושאות בנטל. אני עדיין נוטה לשעשועים וחוסר משמעת. אין בי תחושה של דלות, אלא להפך, של עושר ושלווה. אלוהים ואני נשארנו כאן לבדנו.

יום חמישי 8 באוקטובר, אחר הצהריים. אין מה לעשות, אני חולה. כשאבריא אוכל לאסוף את כל דמעותיהם וצרותיהם. בעצם אני עושה את זה גם עכשיו, במיטה. אולי זאת הסיבה לסחרחורת ולחום? אני לא רוצה להיות היסטוריונית הזוועות והסנסציות. הבוקר אמרתי ליוֹפִּי: ולמרות הכול אני מגיעה תמיד לאותה המסקנה: החיים יפים. ואני מאמינה באלוהים. ואני רוצה לקחת חלק במה שנקרא "זוועות" ועם זאת להמשיך ולומר: החיים יפים. ועכשיו אני שוכבת לי בפינה נידחת, אני קודחת ומסוחררת וחסרת אונים. לפני רגע התעוררתי בפה יבש ולגמתי מן הכוס שליד מיטתי והייתי אסירת תודה על הלגימה הזאת ואמרתי בליבי: לו יכולתי להתהלך בין האלפים המצטופפים שם ולתת לאחדים מהם מעט מים. שוב ושוב חוזרת אותה התחושה: הירגעי, זה לא כל כך נורא, הירגעי, זה לא כל כך נורא. כשהייתי שוב רואה אישה יושבת ובוכה במשרד, או ילד רעב, הייתי ניגשת אליהם, עומדת מאחוריהם כמגינה עליהם, צולבת את ידיי על החזה ומחייכת חיוך קל ומדברת בליבי אל היצור המכווץ והשבור ואומרת: זה לא כל כך נורא, באמת לא. והייתי עומדת שם, פשוט עומדת, מה עוד יכולתי לעשות? לפעמים הייתי מתיישבת ליד מישהו ומחבקת את כתפו ולא אומרת הרבה, אלא רק מביטה בפניו. שום דבר לא היה זר לי, שום ביטוי של סבל אנוש. הכול היה מוכר לי כל כך, כאילו כבר ראיתי אי־פעם הכול. יש שאומרים לי: סימן שיש לך עצבי ברזל. אני לא חושבת שיש לי עצבי ברזל, להפך, עצביי רגישים מאוד, אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה. אני מעיזה להביט לסבל בעיניים, אני לא פוחדת ממנו. ובסופו של כל יום הייתי מרגישה: אני אוהבת את האנשים. מעולם לא חשתי מרירות על מה שקורה להם, ותמיד רחשתי להם אהבה על הדרך שבה הם נושאים בסבל, למרות הכול, למרות שלא היו מוכנים נפשית לשאת בו. מקס הבלונדי, שבראשו המגולח כבר צומחים זיפים, ועיניו כחולות, נעימות, חולמות. עינו אותו כל כך באָמֶרְסְפוֹרְט, שהוא נשלח לבית חולים ולא צורף ל"משלוח". ערב אחד סיפר בפרוטרוט על מה שעוללו לו. את פרטי הפרטים יעלו אחרים על הכתב בבוא העת, נראה שאין מנוס מכך כשרוצים לספר לדורות הבאים את תולדות הזמן הזה. לי עצמי אין צורך בפרטים.

למחרת, פתאום הופיע אבא והייתה התרגשות גדולה. "נזירה מתוקה שלי" ו"דון קישוטיות" ו"אלוהים, תן בי פחות רצון להיות מובנת, ויותר רצון להבין".

השעה 11 בבוקר. בשעה הזאת בערך מגיע יוֹפִּי לווסטרבורק. עכשיו אני מרגישה כאילו חלק ממני נמצא שם. הבוקר נאבקתי שוב בקוצר הרוח ובמורך הלב, בעניין כאב הגב ותחושת הכובד ברגליים, שרוצות לצאת לטייל בעולם ואינן יכולות. זה עוד יבוא. לא צריך להיות חומרניים כל כך. האם אינני מטיילת בעולם גם בשוכבי כאן?

זורמים בי נהרות רחבים; נישאים בי הרים גבוהים. ומאחורי שיחֵי אי השלווה והמבוכה שבי משתרעים מישורי השלווה וההשלמה. כל הנופים מצויים בי. ויש בי די מרחב לכולם. בי הארץ ובי גם השמיים. וברור לי לגמרי איך אנשים יכולים להמציא את הגיהינום. הגיהינום שבתוכי כבר אינו קיים – הגיהינום שחוויתי בעבר הספיק לי לכל החיים – אבל את הגיהינום שבאחרים אני חשה באינטנסיביות רבה. וטוב שזה כך, וָלא הייתי נעשית שאננה.

וגם אם זה יישמע פרדוקסלי: מי שמתעקש ומנסה בכל כוחו לשמור על קרבה פיזית עם אדם אהוב עליו, מי שמשקיע את כל מרצו וכוחו בגעגועים לאותו אדם, עושה לו עוול. כי אז לא נשאר בו הכוח להגיע לקרבה האמיתית.

אני הולכת לקרוא שוב את אוגוסטינוס הקדוש. הוא מחמיר כל כך ולוהט. ומכתבי האהבה שלו לאלוהים מלאים התמסרות ישירה ועמוקה. בעצם אלה מכתבי האהבה היחידים הראויים להיכתב: מכתבי האהבה לאלוהים. האם תהיה זאת יהירות מצידי אם אומר, שכמות האהבה שבי גדולה מכדי שאעניק אותה לאדם אחד ויחיד? יש משהו ילדותי כל כך במחשבה שאדם יכול לאהוב רק אדם אחד בכל ימי חייו. יש בזה משהו דל ומוגבל. האם נלמד במשך הזמן לדעת שאהבת האדם מביאה הרבה יותר אושר ונושאת הרבה יותר פירות מאשר אהבת המין, המוצצת את לשד החֶברה?

אני משלבת את ידיי במחווה שלמדתי לאהוב ואומרת לך בחושך מילים של שטות ומילים רציניות ומתחננת לברכה על ראשך החביב, הכן; במילה אחת: אני מתפללת. לילה טוב, יקר שלי.

יום שבת בערב. אני מאמינה שאני מסוגלת לשאת ולעכל את החיים האלה והזמנים האלה.

וגם כשהסערה גוברת ואני לא מוצאת את דרכי, עדיין יש לי שתי ידיים שלובות וברך כפופה. זאת מחווה שאנחנו, היהודים, איננו מורישים מדור לדור, אני למדתי אותה בדרך הקשה. זה העיזבון היקר שהוריש לי האיש שאת שמו שכחתי כמעט, אבל את הטוּב שבו אני נושאת בחובי.

בעצם, סיפורי הוא סיפור מוזר: הנערה שלא יכלה לכרוע ברך. או בנוסח אחר: הנערה שלמדה לכרוע ברך. זאת המחווה הכי אינטימית שלי, אינטימית מכל מחוות הקרבה לגבר. הרי אי אפשר להרעיף את כל האהבה שבנו על אדם אחד בלבד, נכון?

יום ראשון, בין שני נמנומים. יותר ויותר אני נוכחת לדעת שיש בי איזה חומר, או אני לא יודעת איך לקרוא לזה, משהו שיש לו חיים משלו ואפשר ליצור ממנו דברים. מן החומר הזה אני יכולה ליצור הרבה חיים, ולהזין את כולם מתוכי. עדיין איני שולטת בו כיאות. יכול להיות שעדיין אין לי די אמון בעצמאותו. אני עצמי איני יכולה לתרום לו אלא את המרחב שבתוכי, ואת היד שתאחז בעט ותרשום את החיים האלה על כל רעיונותיהם וחוויותיהם.

12.10.1942. כל הרשמים נוצצים ככוכבים על קטיפת זיכרוני.

גילהּ של הנשמה שונה מהגיל הרשום במרשם התושבים. אני חושבת שכשאדם נולד, לנשמתו כבר יש גיל מסוים והוא אינו משתנה עוד. אדם יכול להיוולד כשנשמתו בת שתים־עשרה שנה. אדם גם יכול להיוולד ונשמתו בת אלף שנה; יש ילדים בני שתים־עשרה שניכר בהם שנשמתם היא בת אלף. לדעתי, הנשמה היא החלק שאנחנו הכי פחות יודעים עליו, בעיקר בעולם המערבי, האדם המזרחי "חי" את נשמתו הרבה יותר מאיתנו. האדם המערבי אינו יודע איך לנהוג בה והוא מתבייש בה, כאילו היא איזה חטא. יש הבדל רב בין הנשמה ובין מה שאנחנו קוראים לו "רגש". יש אנשים בעלי רגשות רבים, אבל מעט מאוד נשמה.

אתמול שאלתי את מריה36 על מישהי: היא אינטילגנטית?

כן, ענתה לי מריה, אבל רק מבחינת השכל.

ס' היה אומר תמיד על טידֶה: יש לה אינטליגנציה של הנשמה.

בכל פעם שס' ואני היינו מדברים על הבדל הגיל בינינו, הוא היה אומר: מנין לי שהנשמה שלך אינה מבוגרת יותר מהנשמה שלי?

לפעמים עולות בי שוב הלהבות ובוערות וממלאות אותי, כאשר – כמו עכשיו לפעמים – כל הידידים והאנשים שהכרתי בשנה האחרונה קמים בתוכי וממלאים אותי הכרת טובה. ועכשיו אני מה שקוראים חולה ואנמית ורתוקה פחות או יותר למיטתי, ובכל זאת כל רגע ורגע מלא ופורה; אם עכשיו זה כך, מה יהיה כשאבריא? אלוהים, שוב ושוב עליי לשבח אותך ולהודות לך על שנתת לי חיים כאלה.

הנשמה עשויה אש ובדולח הרים. היא דבר חמור וקשה במובן התנ"כי, ועם זאת רכה כמגע אצבעותיו המלטפות את ריסי עיניי.

בערב. ואז שוב מגיע הרגע שבו החיים נראים קשים ומייאשים, כשאני נסערת ורוגשת ועייפה כאחת. היום אחר הצהריים – רגעים של הוויה פורה ויצירתית. ועכשיו – אפיסת כוחות כמו לאחר פליטת הזרע.

בסבלנות עד שהייאוש ופיזור הנפש יחלפו. בעבר, כשהייתי שרויה במצב כזה, הייתי עושה דברים מטופשים: שותה עם חברים או חושבת על התאבדות או מבלה לילה שלם בקריאת מאה ספרים בעת ובעונה אחת.

צריך להשלים גם עם הרגעים ה"לא יצירתיים", ככל שנקבל אותם בלב שלם יותר, כך הם יחלפו מהר יותר. אדם צריך להעז לעצור לרגע. להעז להרגיש ריק ונואש – לילה טוב שיח קוצני שלי.

למחרת השכם בבוקר. אני מכה על סביבי בעיפרון כמו בחרמש, אבל איני מצליחה לכרות את כל ספיחי נשמתי.

"יש אנשים שאני נושא אותם בחובי כמו ניצנים, והם נפתחים ופורחים בי. יש אנשים שאני נושא אותם בחובי כמו מורסות, עד שהן נפתחות ומפרישות מוגלה." (פראנס בירנבך)

לחוות מראש. אני שוכבת לי כאן מאז אתמול בערב ומעכלת משהו מן הסבל הרב שצריך להתעכל בעולמנו. אני מקדימה וסופגת מעט מן הסבל המצפה לנו בחורף המתקרב. הרי אי אפשר לעכל את כולו בבת אחת. היום מצפה לי יום קשה. מוטב שאשכב בשקט ואחווה מעט את הימים הקשים שעוד נכונו לנו.

כשאני סובלת את סבלם של החלשים, האם אינני סובלת את סבל החולשה שבי?

בצעתי את גופי כלחם וחילקתי אותו בין האנשים. ומדוע לא, הרי היו רעבים לאחר תקופה ארוכה של מחסור?

ושוב אני חוזרת לרילקה. מפליא כל כך, הוא היה איש מעודן, שכתב את רוב כתביו בטירות רחבות ידיים ומוגנות וייתכן שהיה נשבר לו הצטרך לחיות בתנאים שאנחנו חיים בהם היום. אבל איזו חלוקת תפקידים יעילה: בזמנים של שקט ונוחות יכולים האמנים לחפש בנחת את התבניות היפות והמתאימות ביותר לרעיונותיהם ומחשבותיהם, כך שאנשים החיים בזמנים סוערים ומתישים יותר יוכלו למצוא בהם משענת ותשובה לשאלות שאינן מוצאות להן פתרון, משום שדאגות היומיום דורשות את כל הכוח ותשומת הלב. בזמנים קשים האדם נוטה לבטל במחווה של בוז את ההישגים הרוחניים של אמנים שחיו ב"זמנים קלים" (והרי להיות אמן כשלעצמו זה דבר קשה) ולומר: מה זה יועיל לנו עכשיו?

אפשר אולי להבין את זה, אבל זה מעיד על קוצר ראייה. ועל דלות שאין כמוה.

הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים.