אח לנפש בתיירות תמיד
מבוא מאת רמי סערי
הַשַּׂקְנַאי (2011) הוא ספרו השלישי של המשורר הפיני טוֹמִּי פַּרְקּוֹ שנולד בעיר הָמִינָה שבדרום־מזרח ארצו בשנת 1969, וכיום גר בטוּרְקוּ, אחת הערים החשובות בדרום־מערב ארצו. יצירת פַּרְקּוֹ נחשבת למייצגת של אחד הקולות הרעננים, המעניינים, המקוריים והמשמעותיים ביותר בשירה בת זמננו הנכתבת בסקנדינביה בכלל ובשפה הפינית בפרט. מלבד עיסוקו המתמיד בכתיבה התמסר פַּרְקּוֹ בשני העשורים האחרונים גם לפעילות ענֵפה בתחומי ההוראה, החינוך, המו"לות, ביקורת הספרות, העריכה, העשייה החברתית והפוליטיקה. הוא כתב עד כה ארבעה ספרי שירה1 וכן שישה מדריכים מועילים למשוררים מתחילים, לקוראי שירה ולאנשים המגלים עניין בתחום זה של הספרות היפה.
השקנאי הוא חריג בולט בתחום ספרי השירה שתרגמתי מפינית לעברית עד כה, מפני שתשעת קודמיו הם, ללא יוצא מן הכלל, אסופות מיצירתם של המשוררים שכתבו אותם, ולעומת זאת השקנאי הוא ספר שירה שלם המתורגם במלואו מראשיתו ועד סופו. חריגה זאת איננה נובעת אך ורק מחשיבותו של הספר, אלא גם מן הצורך לערוך השוואה בין יצירתו של משורר פיני בן ימינו ליצירתו של פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה מצ'ילה, חתן פרס נובל במאה שעברה: גם השקנאי וגם בית בחול, ספר שירה מאת נֵרוּדָה שתרגמתי מספרדית וראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2022, מפרטים יחסים מורכבים הקיימים בין האדם לבין הים. זאת ועוד, שניהם גם מגוללים בפני קוראיהם את יחסם של המשוררים למעברים בין מקומות ובין זמנים, בין אנשים ובין חוויות, ושניהם יוצרים, תוך כדי טווייתו של מארג המילים, זיקה עמוקה ואחוות נפש בין הכותב לבין קוראיו. דבר זה עשוי להתרחש אפילו כשהקוראים, בניגוד ליוצר, אינם במגע עם התופעה שניתן לכנותה "תיירוּת תמיד",2 תופעה אנושית הממוקמת אי־שם בין הנדודים, מגורי הקבע והגלות מרצון, ולפיכך היא ממילא שונה בעצם מהותה מן הניכור, התלישוּת והזרוּת, שגם ספרות פינלנד וגם הספרות העברית הרבו לדון ולדוש בהם, אבל משמעותם הנזילה בעולם עתיר התהפוכות של העשורים הראשונים במאה הנוכחית מצריכה בהכרח ראייה טרייה, התבוננות מחודשת והתייחסות נטולת עכבות וחסרת פניות.
פַּרְקּוֹ גר כיום, כאמור, בעיר טוּרְקוּ, אבל קשר בלתי־אמצעי בינו לביני אִפשר לי את ההתוודעות לספרו השקנאי, והתעמקותי בקריאת ספר זה התרחשה בשלושה צמתים של חיינו, כלומר במשך שהותו הממושכת של המשורר בשלוש ערים שלשנינו יש זיקה עמוקה אליהן — אתונה, בואנוס איירס והלסינקי. בהקשר זה ראוי לציין כי בדיוק כפי שנהגתי בשלושת העשורים האחרונים, גם פַּרְקּוֹ אינו רק מרבה לנסוע, לתייר ולנדוד, אלא אף משתקע למשך פרקי זמן ארוכים במקומות השונים בתכלית השוני מעיר הולדתו וממקום מגוריו הנוכחי, ובגלל קורות חייו עם אשתו לשעבר ועם בת זוגו הנוכחית נזדמן לו לחיות ממש כאחד האדם — צירוף אירוני לחלוטין, כמובן, כשמדובר במשורר — הן במולדתה של גרושתו, אסטוניה, והן בארץ של בת זוגו הנוכחית, איטליה. אך מתבקש הוא אפוא שכנפיו של השקנאי ייפרשו לרווחה כל אימת שתמונות עולמנו והמילים המתארות אותן מיטיבות להתמזג אלה באלה, כפי שמתרחש תכופות בשירי פַּרְקּוֹ. למרות זאת חשוב לציין בהקשר הנתון כי גם אם היסודות האוטוביוגרפיים משולבים בספר, הם בשום פנים ואופן אינם עיקר העיקרים בו, משום שהשקנאי ממש איננו יומן מסע, וגם לא תיעוד זמני הממוקד בחשיפה אינטימית, חרף נגיעותיו בחיי יוצרו.
על רקע זה אין להתפלא כלל וכלל שהמוטו שהמשורר הקדים לספר המוגש עכשיו לקוראים העברים בלשונם לקוח דווקא מתוך טְרִיסְטְרָם שֶׁנְדִי (1767-1759), יצירתו המפורסמת של הסופר האנגלי הנודע לוֹרֶנְס סְטֶרְן (1768-1713): זרמי מעמקים מקשרים בין המסע שמגולל סְטֶרְן ברומן שלו לבין הנדודים שבשירי פַּרְקּוֹ הכלולים בשקנאי. גם מערכת היחסים המורכבת שקיימת בין האני לבין הגופים האחרים שהמדבר פונה אליהם ברומן ובשירים מזכירה ביותר משמץ של דמיון זיקות הקיימות בין שתי היצירות המחכימות. מכיוון שבספר השירה הפיני בחר המשורר למסור את המובאה בתרגום לפינית ולא במקור האנגלי,3 מצאתי לנכון לתרגם את המוטו במישרין מן התרגום הפיני ולא לקחת אותו מן המקור האנגלי או מהתרגום העברי המשובח של המתרגמת המהוללת אסתר כספי (2008-1916).4
מבקרי ספרות בפינלנד בחנו את ריבוי פניו של השקנאי מזוויות שונות ומגֻוונות, אבל בין כולם שררה תמימות דעים בקשר לחשיבותה של יצירה זאת וביחס לעומק שהיא מצטיינת בו. המבקר הַנּוּ וָאָרָלָה התמקד בזרמי המעמקים הרווחים בספר, ובעיקר במאפיינים המיסטיים, הנסתרים והמופנמים שמצויים בו בשפע. לא בכדי ציין כי בחברה הפינית שרואה בפתיחוּת לא פעם אות לראוותנות בזויה ולקשקשנוּת סתמית, דווקא הסגירוּת היחסית אשר מאפיינת בבירור את שירתו של פַּרְקּוֹ, מצליחה לגרות את סקרנותם של הקוראים ולחדד את ערנותם, ומאפשרת להם להתעמק במסרים שהמשורר מבקש לשדר בלי לכפות את תפיסותיו על הזולת. המבקרת פְרִידָה גוּסְטַפְסוֹן, לעומת זאת, העדיפה להתייחס להצגה שהעלתה את ספר השירה בשלמותו על בימת תיאטרון בעיר טוּרְקוּ ולשילוב המוצלח שנוצר בהצגה בין התכנים של השירים לבין ביצועם המוזיקלי והכוריאוגרפי. גוּסְטַפְסוֹן התייחסה לפן המשלב בשירים בין סיפור החניכה האישי לבין קורותיו של המין האנושי ככלל, והיא הצביעה על הסתכלותו המקורית של המשורר בשעה שהוא בוחן את שלבי החיים והקיום. מבקרת אחרת, אַנָּה טוֹמִי, הצביעה על הלשון הפיוטית התמציתית שמאפשרת ליוצר השקנאי לגולל חוויות המתקבצות לכדי מסע מפעים ולשתף קוראים בתובנות מרחיבות אופקים, ואילו המבקר אֵסָה מָקִיַּרְוִי ראה בשקנאי, להערכתי בצדק גמור, יצירה קצרצרה שלמרות זאת אין לה אח ורע ברוחב היריעה של העניינים החשובים הנידונים בה. בביקורתו שם מָקִיַּרְוִי את הדגש על ההיבטים ההיסטוריים והמיתיים שמוצאים ביטוי מהימן בספר, בעיקר בשירים שפַּרְקּוֹ עורך בהם השוואה מדוקדקת למדי בין אירועי העבר הרחוק לבין מציאוּת ימינו. השוואה זאת מעלה בקלות על הדעת רבים מחלומות הבלהה של בני הדור הישן, את ההתמסמסות ההדרגתית שניכרת בתרבות, את הריקבון המתפשט לאיטו בחֶברה, ובמקביל לאותה ההשוואה את הצורך האנושי המובן להתאמץ כדי לשמר את התקווה, גם כאשר האמונה בה הולכת ומתפוגגת.
כאזרח של שלוש מדינות — שתיים מהן הן ישראל ופינלנד — שקיבל את השכלתו העממית, היסודית והתיכונית בישראל של פעם, איני יכול אלא להסכים עם תפיסות המבקרים שמובאות מדבריהם מצאתי לנכון לציין לעיל, ומעל לכול קל לי להתחבר להתלהבותם הגורפת מן היצירה שבחרו לבקר. עם זאת, נהיר לי גם שמפאת הפערים התרבותיים, המרחקים הגיאוגרפיים והשוני הלשוני, המדיני והחברתי המהותי שקיים בין פינלנד לבין ישראל, ייתכן בהחלט ששירי השקנאי לא יפלסו נתיבות ללבבות של כל קוראיהם בארץ חמדת אבות, ולכן מצאתי לנכון לצרף לתרגום העברי של קובץ השירים לא רק מבוא, אלא גם הערות הבהרה מסוימות המבקשות להעניק מידע כללי ופרשנות נקודתית ביחס לאחדים מן המונחים והמושגים העלולים להיות זרים לקוראי התרגום. ההערות מובאות בכוונה בסוף הספר ולא כהערות שוליים, לבל יפגעו בחוויית הקריאה השוטפת של השירים.
פַּרְקּוֹ מיין את שירי השקנאי ובחר לכלול אותם בחמישה שערים המכונים בספרו "ניסיונות". מדוע ניסיונות? שמא אלה ניסיונות להסביר לעצמו או לזולת את העולם? או אולי את עצמו? להבהיר מהי משמעות חיי האדם על פני האדמה? ניסיונות להראות לנו כיצד הגענו עד הלום, ומה עוד עלול לקרות לאנושות והיה ולא נשנה את דרכנו? ואיזו דרך היא הדרך הנכונה שהיינו אמורים לבחור בה, אם אפשרות הבחירה עודה באה בחשבון? האם תפקידו של המשורר הוא לענות על השאלות? או לפחות לנסות להעלות שאלות אשר יגרו לחשיבה את הקוראים שממטרי הידיעות והמבזקים, מסכת ההפחדות ומִקבּצי השקרים הקהו כבר מזמן את יכולתם לחכוך בדעתם ולחשוב בכוחות עצמם? איכות השירה נשמרת ביצירה לאורך כל הדרך, אולי גם מכיוון שפַּרְקּוֹ מגלה בהִשתנות הצבעים והאורות פנים מסעירות, אבל אמירות חריפות ובוטות, כמוהן כיסודות חתרניים, בדרך כלל שומרות אצלו על פרופיל נמוך. לפיכך, ובדיוק כפי שנהג לעשות המשורר שתרגמתי, אעדיף גם אני להשאיר את התשובות על תהיות העשויות להתעורר לקוראים עצמם.
יחד עם זאת, אי־אפשר בהקשר הנתון להימנע מן ההשוואות המתבקשות בין שירתו הרגישה והעדינה של פַּרְקּוֹ לבין שירה נבונה, חריפה ובוטה, הנכתבת גם היא במחוזותיו של המשורר, אולם באמירותיה, בניגוד ברור למדי למסרים המשתמעים משירת השקנאי, אפשר לראות דווקא מכה מתחת לחגורה או סטירת לחי מצלצלת. לצורך הדגמה מאלפת של טענה זאת יובאו להלן שני שירים בתרגומי לעברית, הראשון ביניהם, "הַדֵּמוֹקְרַטְיָה", נכתב בידי המשורר האסטוני הַסּוֹ קְרוּל, ואילו השני, שיר ללא שם, הוא פרי עטו של המשורר יַרְקּוֹ טוֹנְטִּי, בן ארצו של פַּרְקּוֹ.
הַדֵּמוֹקְרַטְיָה. הִיא בְּדַרְכָּה שִׁיטַת מַעֲמָדוֹת,
כָּל הָאֲנָשִׁים נֶחֱלָקִים לַעֲבָדִים, לְקַבְּצָנִים,
לְשׁוֹדְדִים וּלְשׁוֹמְרֵי רֹאשׁ. מִלְּבַד אֵלֶּה קַיָּמוֹת
חֲבוּרוֹת שֶׁאֵינָן בַּמַּעֲמָדוֹת.
הַמַּעֲמָד הָעֶלְיוֹן, הַמְכֻבָּד וְהֶעָשִׁיר מִכֻּלָּם הוּא
כַּמּוּבָן הַשּׁוֹדְדִים. בִּגְדֻלָּתָם שֶׁל גְּדוֹלֵי הַשּׁוֹדְדִים
אֵין מְעִזִּים אֲפִלּוּ לְהִתְקַנֵּא, הִיא נָעָה וּבוֹרֵאת וּמִתְנוֹעַעַת
וּמִדּוֹר לְדוֹר כְּהֵד נִשְׁמַעַת, גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִגְּדוֹלֵיהֶם אִישׁ
טֶרֶם רָאָה בְּמוֹ עֵינָיו, לֹא תִּשָּׂא אֶת שֵׁם
הַשּׁוֹדֵד הַגָּדוֹל לַשָּׁוְא. אַל
תִּנְקֹב בִּשְׁמוֹ. אַל תִּקְרָא לַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד, לָעֶבֶד עֶבֶד
וְאַף לֹא לַקַּבְּצָן קַבְּצָן, כֻּלָּם עֲלוּלִים
לִכְעֹס. בִּמְיֻחָד הָעֲבָדִים, וְהַכֹּחַ הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם
הוּא אָכֵן כֹּחַ הָעֲבָדִים, אֲפִלּוּ הַשּׁוֹדְדִים לֹא הָיוּ נִצָּלִים
מִזַּעַם הָעֲבָדִים, אִלְמָלֵא הָעֲבָדִים הִתְרַגְּלוּ לָעַבְדוּת,
וְהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל מִכֹּל לְעֶבֶד הוּא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ: אֵינְךָ
נָחוּץ לָנוּ עוֹד. מֵהַיּוֹם וְאֵילָךְ
שֵׁרוּתֶיךָ, עַבְדוּתְךָ מְיֻתָּרִים. אָז מַה לַּעֲשׂוֹת?
עֶבֶד שֶׁאֵינוֹ בַּמַּעֲמָד אֵינֶנּוּ שׁוּם כְּלוּם, הַחֲבוּרוֹת שֶׁאֵינָן
בַּמַּעֲמָדוֹת מַחְמִירוֹת, מַחְמִירוֹת אַף יוֹתֵר מֵהַקַּבְּצָנִים,
מַחְמִירוֹת יוֹתֵר מִשּׁוֹמְרֵי הָרֹאשׁ. הָעֶבֶד מִתְנַוֵּן, נֶהְפָּךְ
לְעֶבֶד שֶׁל עֲבָדִים, לְעֶבֶד שֶׁל עַבְדֵי עֲבָדִים, עֲבָדִים שֶׁל עַבְדֵי
עַבְדֵי עַבְדֵי עַבְדֵי עֲבָדִים יֵשׁ בְּשֶׁפַע בְּכָל מָקוֹם וְהֵם
הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים. מִשּׁוּם כָּךְ, עֶבֶד, בְּחַר, בְּחַר מָה
אַתָּה מַרְגִּישׁ, מָה אַתָּה חוֹשֵׁב, הִבָּחֵן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
בַּפָּנִיקָה הַגּוֹרֶפֶת רַק קַבְּצָנִים אֲחָדִים שׁוֹמְרִים עַל שַׁלְוַת נַפְשָׁם,
שַׁלְוַת נַפְשָׁם כְּלַפֵּי חוּץ, פְּנֵיהֶם שֶׁל שׁוֹמְרֵי הָרֹאשׁ מְשַׁקְּפוֹת פַּחַד
וּבְעָתָה, דִּכָּאוֹן וְיֵאוּשׁ, עֲשׂוּ טוֹבָה וְהַדְלִיקוּ תֵּכֶף וּמִיָּד
אֶת הַטֵּלֵוִיזְיָה, עֲשׂוּ טוֹבָה וְהַרְאוּ לָנוּ אֶת הַדֵּמוֹקְרַטְיָה, אֵיךְ
רָאשֵׁי הַמּוֹרְדִים עָפִים וְהַדָּם נִגָּר, אֵיךְ עוֹלִים בָּאֵשׁ
הַבָּתִּים וְהֶעָרִים, אֵיךְ הַטַּיָּסִים רוֹקְדִים בְּתָא הַטַּיָּס, הַרְאוּ
אֲנָשִׁים זוֹעֲקִים, עַצְמוֹת לְחָיַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכוֹנִיּוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת,
מְחַסְּלִים הַנּוֹלָדִים מֵחָדָשׁ בְּלִי הֶרֶף וּמְשַׁנִּים צוּרָה
תָּדִיר, עוֹד וָעוֹד מְחַסְּלִים, כָּאֵלֶּה שֶׁבְּיָדָם
תַּאֲרִיךְ הַתְּפוּגָה הָאַחֲרוֹן, אֵלֶּה שֶׁפַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד שָׂמִים קֵץ לַכֹּל,
וְכָךְ תִּזְכֶּה גַּם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה בַּנֶּצַח, בַּתִּקְוָה הָאַחֲרוֹנָה.
(מתוך "הַחֹרֶף", 2006)
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.