השקרן

 פרק 1

בבית הגדול — ובעיניה הוא תמיד יהיה הבית הגדול — ישבה שלבי בכיסא העור הגדול של בעלה מול מכתבתו הגדולה והמכובדת. הכיסא היה בצבע אספרסו. לא חום. ריצ'רד נהג להקפיד מאוד על פרטים מעין אלה. המכתבה עצמה, חלקה ומבריקה למשעי, הייתה עשויה מעץ זברה אפריקני, ונבנתה עבורו באיטליה על פי הזמנה אישית.

כשהיא אמרה — כבדיחה בלבד — כי לא ידעה שבאיטליה יש זברות, הוא שיגר אליה את המבט ההוא. המבט שלימד אותה כי למרות הבית הגדול, הבגדים המהודרים והיהלום השמן על האצבע השלישית בידה השמאלית, לעולם תהיה שלבי אן פומרוי, מהמקום שבו נולדה וגדלה, במרחק שני צעדים מעיירה קרתנית בטנסי.

פעם היה צוחק, חשבה כעת, היה יודע שהיא מתבדחת וצוחק כאילו היא האור הזוהר בחייו. אבל, הו אלוהים, הברק שלה התעמעם בעיניו כה מהר.

הגבר שהיא פגשה חמש שנים קודם לכן בליל כוכבים קיצי כבש את ליבה וסחף אותה הרחק מכל מה שהכירה אל עולם שבקושי דמיינה.

הוא התייחס אליה כאל נסיכה, הראה לה מקומות שרק קראה אודותיהם בספרים או צפתה בהם בסרטים. והוא אהב אותה פעם — הלא כן? חשוב להיזכר בזה כעת. הוא אהב אותה, רצה בה, נתן לה כל מה שאישה עשויה לבקש.

פרנס. במילה הזו הוא הרבה להשתמש. הוא פרנס אותה.

אולי הוא היה מוטרד כשנכנסה להיריון, אולי היא פחדה — רק לרגע — מהמבט בעיניו כשבישרה לו על כך, אבל הוא התחתן איתה, הלא כן? נסע איתה מייד ללאס וגאס כאילו הם חווים את הרפתקת חייהם.

הם היו מאושרים אז. גם את זה חשוב לזכור עתה. עליה לזכור זאת, להיאחז חזק בזיכרונות של הימים הטובים.

אישה שהתאלמנה בגיל עשרים וארבע זקוקה לזיכרונות.

אישה שלמדה כי היא חיה בשקר, ואינה רק מרוששת אלא שקועה בחוב מצמית, זקוקה להיזכר בזמנים הטובים.

עורכי הדין ורואי החשבון ואנשי המס הסבירו לה הכול, אבל באותה המידה הם יכלו לדבר אליה ביוונית; עד כדי כך לא הבינה את דבריהם בנוגע למינוף ניירות ערך, לקרנות גידור ולעיקולים. הבית הגדול, שהטיל עליה אימה מהרגע שנכנסה אליו לראשונה, כבר אינו שלה — לפחות לא שלה במידה שמשנה משהו — אלא של חברת המשכנתאות. המכוניות, שהוחכרו בשיטת הליסינג ולא נקנו, גם הן אינן שלה עוד בשל נטל התשלומים עליהן.

הרהיטים? נקנו באשראי, והתשלומים לא נפרעו במועדם.

והמיסים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על המיסים. היא נתקפה חרדה כל אימת שחשבה עליהם.

דומה, שבשני החודשים ושמונת הימים שחלפו מאז מותו של ריצ'רד הייתה עסוקה אך ורק דווקא בעניינים שהוא אמר לה לא להטריד את עצמה בקשר אליהם, עניינים שאל לה להיות מודאגת בגינם.

כעת הם הפכו לעסק שלה ולדאגתה העיקרית, כי היא הייתה חייבת לנושים, לחברת המשכנתאות ולממשלת ארצות הברית סכומי כסף ששיתקו אותה.

והיא לא יכולה להרשות לעצמה להיות משותקת. יש לה ילדה, יש לה בת. כעת קאלי היא החשובה מכול. היא רק בת שלוש, חשבה שלבי, ורצתה להניח את ראשה על משטח המכתבה החלק והנוצץ ולבכות.

"אבל את לא תבכי. את כל מה שיש לה כעת, אז תעשי כל מה שניתן לעשות."

היא פתחה את אחת הקופסאות, זאת שנכתב עליה מסמכים אישיים. עורכי הדין ואנשי המיסים לקחו הכול, עברו על הכול, העתיקו הכול, שיערה.

כעת היא תעבור על הכול, ותראה מה אפשר להציל. למען קאלי.

היא חייבת למצוא מספיק כסף, במקום כלשהו, כדי לפרנס את ילדתה אחרי שתפרע את כל חובותיה. כמובן, היא תצא לעבוד, אבל לא יהיה די בכך.

כסף לא מעניין אותה, חשבה כשהחלה לבדוק קבלות על קניית חליפות ונעליים ועל תשלומים במסעדות ובבתי מלון. ועל מטוסים פרטיים. היא למדה כי לכסף אין חשיבות מבחינתה אחרי שנת המערבולת הראשונה, אחרי קאלי.

אחרי קאלי היא רצתה רק בית.

היא הפסיקה והסתכלה סביב במשרד של ריצ'רד. הצבעים העזים של האומנות המודרנית שהוא העדיף, הקירות הלבנים מאוד, שציין כי משמשים רקע מושלם ליצירות האומנות הללו, והעץ והעור הכהים.

זה לא יהיה בית ולא היה כזה מעולם. זה לא יהיה ביתה גם אם תחיה בו שמונים שנה, ולא שלושה חודשים קצרים מאז שנכנסו לגור בו.

הוא קנה אותו בלי להתייעץ עימה, ריהט אותו בלי לשאול אותה מה מוצא חן בעיניה. הפתעה, אמר כשפתח לרווחה את הדלתות לבית המפלצתי הזה בווילנובה, לבניין המהדהד הזה, שהוא טען כי ממוקם בפרוור הכי טוב של פילדלפיה.

והיא העמידה פנים שהוא מוצא חן בעיניה, הלא כן? אסירת תודה על מקום קבע, לא משנה עד כמה איימו עליה הצבעים העזים והתקרות המתנשאות לגובה. לקאלי יהיה בית, היא תלמד בבתי ספר טובים, תשחק בסביבה בטוחה. תרכוש חברות. גם היא עצמה תרכוש חברות, כך קיוותה.

אבל לא היה לה זמן לכך.

בדיוק כמו שלא הייתה פוליסת ביטוח בסך עשרה מיליון דולר. הוא שיקר גם בקשר לזה. שיקר בנוגע לקרן החיסכון ללימודיה של קאלי בקולג'.

למה?

היא שמה את השאלה בצד. לעולם לא תקבל תשובה עליה, אז מה הטעם לשאול?

היא יכולה לקחת את החליפות והעניבות, את נעליו ואת ציוד הספורט, הגולף והסקי שלו. לקחת את כל אלה לחנויות שמשלמות על הפריטים אם וכאשר הם נמכרים. להשיג עבורם מה שאפשר.

לקחת את כל מה שלא יימכר שם ולמכור בעצמה. באיביי הארור, אם זאת תהיה האפשרות היחידה, או באתר קרייגליסט. או למשכנם בבית עבוט, לא משנה מה.

גם בארון שלה יש מספיק פריטים למכירה. גם תכשיטים.

היא הביטה ביהלום, בטבעת שהוא החליק על אצבעה כשנסעו לווגאס. את טבעת הנישואים היא תשמור, אבל את טבעת היהלום תמכור. יש לה הרבה דברים למכור.

למען קאלי.

היא עברה על תיקיות, זו אחר זו. הם לקחו את כל המחשבים, שעדיין לא הוחזרו לה. אבל הניירות שקראה כעת נגעו למידע רגיש.

היא פתחה את התיק הרפואי שלו.

הוא דאג לעצמו יפה מאוד, חשבה, והזכירה לעצמה לבטל את החברות שלו בקאנטרי קלאב ובחדר הכושר. זה פרח מזיכרונה. הוא היה גבר בריא, שהקפיד על פעילות גופנית ועל בדיקות תקופתיות.

היא תצטרך לזרוק את כל הוויטמינים ותוספי המזון שהוא צרך באופן יומיומי, החליטה כשהפכה דף נוסף בתיק.

אין סיבה להחזיק אותם, כמו גם את המסמכים הרפואיים הללו. הגבר הבריא טבע באוקיינוס האטלנטי, קילומטרים לא רבים מחוף דרום קרוליינה, בגיל שלושים ושלוש.

היא תגרוס את כל זה. ריצ'רד היה אלוף בגריסה, ואפילו החזיק מכונה משלו כאן במשרד. הנושים לא אמורים לראות את תוצאות בדיקות הדם השגרתיות האחרונות שלו, את האישור על חיסון נגד שפעת שקיבל לפני שנתיים, או את המכתב הרפואי מחדר המיון, לשם הגיע כשנקע אצבע במשחק כדורסל.

בשם אלוהים, זה היה לפני שלוש שנים. בתור אחד שגרס הררים של נייר, הוא מתגלה כעת כרכושני בכל הנוגע לדוחות הרפואיים שלו.

היא נאנחה כשהגיעה לדוח כזה מלפני יותר משלוש שנים, כמעט ארבע ליתר דיוק. היא שלחה את ידה להניח את הדף בצד, אך נעצרה והביטה בו בעיון. היא לא הכירה את הרופא החתום עליו. הם גרו אז בגורד השחקים ההוא ביוסטון, ואיך אפשר לעקוב אחר שמות הרופאים כשהם עקרו ממקום למקום בתכיפות גדולה, אלא שהרופא הזה הוא מניו יורק.

"זאת בטח טעות," מלמלה. "למה שריצ'רד ייסע לרופא בניו יורק בשביל..."

היא קפאה. מוחה, ליבה, בטנה. אצבעותיה רעדו כשהרימה את הדף, קירבה אותו לעיניה, כאילו המילים ישתנו בעקבות זאת.

אבל הן נשארו אותן מילים בדיוק.

ריצ'רד אנדרו פוקסוורת' עבר ניתוח מתוך בחירה, שבוצע על ידי דוקטור דיפוק הריאנה במרכז הרפואי הר סיני ב־12 ביולי, 2011. ניתוח לכריתת צינור הזרע.

הוא עשה ניתוח לעיקור בלי להגיד לה. קאלי הייתה בקושי בת חודשיים, והוא סידר שלא יהיו להם עוד ילדים. הוא העמיד פנים שהוא רוצה עוד ילדים כשהיא דיברה על ילד נוסף. הוא הסכים להיבדק, כמו שגם היא נבדקה, כאשר לא הרתה בתום שנה של ניסיונות.

היא שמעה אותו כעת.

בשם אלוהים, שלבי, את חייבת להירגע. אם את מודאגת ומתוחה בקשר לכך, זה לעולם לא יקרה.

לא, זה לעולם לא יקרה כי אתה סידרת שזה לא יקרה. שיקרת לי אפילו בקשר לזה. שיקרת לי כשליבי נשבר שוב ושוב מדי חודש.

"איך יכולת? איך יכולת?"

היא הדפה את עצמה מהמכתבה, ולחצה את אצבעותיה לעיניה. כבר חודש יולי, ובאמצע יולי קאלי תהיה בת ארבע. נסיעה עסקית, הוא אמר, היא זוכרת זאת היטב. לניו יורק; הוא לא שיקר בקשר ליעד נסיעתו.

היא לא רצתה לקחת את התינוקת לעיר הגדולה, והוא ידע זאת. הוא ערך את הסידורים. עוד הפתעה בשבילה. הוא שלח אותה בחזרה לטנסי במטוס פרטי. אותה ואת ילדתה.

כדי שהיא תוכל לבלות זמן נוסף עם משפחתה, אמר. להראות את התינוקת, לאפשר לאימה ולסבתה לפנק אותה ואת קאלי במשך שבועיים שלמים.

היא הייתה מאושרת כל כך, אפילו אסירת תודה, נזכרה כעת. וכל הזמן הזה הוא פשוט סילק אותה מדרכו, כדי שיתפנה לדאוג לכך שלא יהיה אב לילד נוסף.

היא חזרה למכתבה, הרימה את התצלום שמסגרה למענו. תצלום שלה ושל קאלי שאחיה, קליי, צילם באותם שבועיים. מתנת תודה שכנראה העריך, כי הניח אותה מאז על המכתבה שלו בכל מקום שעברו אליו.

"עוד שקר. פשוט עוד שקר. מעולם לא אהבת אותנו. לא היית משקר ומשקר ומשקר אם היית אוהב אותנו."

בזעם תחושת הנבגדות שמילא אותה כמעט ריסקה את מסגרת התצלום על השולחן. רק פניה של התינוקת עצרו בעדה. היא הניחה את התמונה בחזרה במקומה, בזהירות כאילו היא עשויה מפורצלן יקר ושביר.

ואז היא השתופפה לרצפה — לא מסוגלת לשבת מאחורי השולחן הזה, לא כעת. היא ישבה על הרצפה שצבעיה צורמים מתחת לקירות הבוהקים בלבן אכזרי, מתנדנדת ומתייפחת. לא משום שהגבר שאהבה מת, אלא משום שהוא מעולם לא היה קיים.

לא היה זמן לישון. הגם שלא חיבבה קפה, קירבה ספל גדול למכונת הקפה האיטלקית של ריצ'רד והכינה לעצמה אספרסו כפול.

ראשה כאב כתוצאה מהתקף הבכי, וכשחזרה לריכוז בעזרת הקפה, סרקה כל נייר ומסמך בקופסה, מיינה וסידרה בערמות.

כשבחנה את הקבלות מהמסעדות ומבתי המלון נוכחה לדעת, שהוא לא רק שיקר לה אלא גם בגד בה.

הזמנות של ארוחות לחדר בכמות גדולה בהרבה לאדם יחיד. היא הוסיפה לזה קבלה על צמיד כסף מטיפאני — שמעולם לא העניק לה — מתוארכת לאותה נסיעה, חמשת אלפים דולר נוספים שהוציא בנסיעה אחרת בלה פרלה — חנות לבני נשים שהוא תמיד העדיף כי תלבש — ועוד קבלה על תשלום סוף שבוע בבית הארחה כפרי בוורמונט, כשאמר לה שהוא נוסע לסגור עסקה בשיקגו. הדפוס היה ברור.

למה הוא שמר את כל אלה, את כל ההוכחות לשקריו ולחוסר הנאמנות שלו כלפיה? משום שהיא בטחה בו, חשבה.

גרוע מזה, היא קיבלה זאת. היא חשדה שהוא מנהל רומן מהצד, וסביר להניח שהוא ידע על כך, אך שמר את התיעוד למעשיו, כי ידע שהיא צייתנית מכדי לתחוב את אפה לניירת האישית שלו.

והוא צדק.

הוא נעל בקופסה את החיים האחרים שניהל. היא לא ידעה היכן לחפש את המפתח ולעולם לא הייתה שואלת אותו על כך, והוא ידע זאת.

כמה נשים נוספות היו לו, תהתה כעת. זה משנה? אישה אחת זה יותר מדי, ולבטח כל אחת מהן הייתה יותר מתוחכמת, מנוסה וידענית מהנערה מהעיירה ההררית הקטנה בטנסי שהוא זיין כשהייתה בת תשע־עשרה, מסונוורת וטיפשה.

למה הוא התחתן איתה?

אולי הוא אהב אותה, לפחות קצת. רצה בה. אבל היא לא הספיקה לו. לא היה בה די כדי להפוך אותו למאושר, לישר וגלוי כלפיה.

האם באמת יש לזה משמעות? הוא כבר מת.

כן, חשבה, יש לזה משמעות.

הוא הפך אותה לטיפשה, השאיר אותה מושפלת. הותיר אותה עם נטל כספי שיעיק עליה במשך שנים וסיכן את עתידה של בתם.

ועוד איך יש לזה משמעות, לעזאזל.

היא הקדישה שעה נוספת לעבור בשיטתיות על המשרד. הכספת כבר רוקנה. היא ידעה על כך, אף כי צירוף המספרים לפתיחתה לא היה בידה. היא נתנה לעורכי הדין רשות לפרוץ אותה.

הם הוציאו מתוכה את מרבית המסמכים הרשמיים והחוקיים, אבל היו בה חמשת אלפים דולר במזומן. היא הוציאה אותם ושמה בצד, כמו גם את תעודת הלידה של קאלי ואת הדרכונים של שתיהן.

היא פתחה את הדרכון של ריצ'רד ובחנה את תצלומו.

נאה כל כך. מטופח ומצוחצח כמו כוכב קולנוע; שיער חום עשיר ועיניים בגוון חום־זהוב. היא ייחלה כל כך שקאלי תקבל את גומות החן שלו. היא עצמה כה הוקסמה מהגומות ההן.

היא הניחה את הדרכונים בצד. אף על פי שהסבירות שתעשה בהם שימוש הייתה כה קלושה, היא תיקח אותם איתה. ותשמיד את זה של ריצ'רד, או מוטב שתשאל את עורכי הדין אם זה מה שעליה לעשות.

היא לא מצאה שום דבר מוסתר, אבל היא תעבור שוב על הכול לפני שתגרוס את כל הניירות או תחזיר אותם לקופסאות האחסון.

נמרצת משתיית הקפה ומהצער, התהלכה בבית, חצתה את הטרקלין הגדול בן שתי הקומות, עלתה במדרגות העקלתוניות, פסיעותיה על קורות העץ לא משמיעות כל רחש בזכות הגרביים העבים שלרגליה.

תחילה תבדוק מה עם קאלי. היא נכנסה לחדר הנאה ורכנה לנשק ללחי בתה לפני שהידקה את השמיכה סביב הילדה שישנה בתנוחה החביבה עליה: על הבטן כשהישבן כלפי מעלה.

בצאתה, השאירה את דלת החדר פתוחה, וירדה למסדרון שהוביל לחדר השינה הראשי. היא שונאת את החדר, חשבה, את מראשות המיטה המצופים בעור שחור, את הקווים החדים של הריהוט השחור.

כעת שנאה זאת יותר מתמיד בשל הידיעה שהוא תינה איתה אהבים במיטה הזו אחרי שעשה זאת עם נשים אחרות במיטות אחרות.

כשבטנה התכווצה, הבינה כי עליה ללכת לרופא. עליה לוודא שהוא לא הדביק אותה במשהו. אל תחשבי על זה עכשיו, אמרה לעצמה. פשוט תקבעי פגישה למחר בלי לחשוב על זה עכשיו.

היא ניגשה לארון — שהיה גדול כמו חדרה בבית ילדותה, ברנדווז רידג'.

חלק מהחליפות התלויות בו כלל לא נלבשו, הרהרה. איירמן, ורסצ'ה, סוסינלי. ריצ'רד העדיף חליפות של מעצבים איטלקים. וגם נעליים, הרהרה כשהוציאה ממדף הנעליים זוג נעליים קלות שחורות של פריגאמו, והפכה אותן לבדוק את הסוליות.

בקושי נשחקו.

היא פתחה דלת אחרת והוציאה תיקי חליפות.

בבוקר תיקח חליפות רבות ככל שתוכל לחנות המשגור.

"כבר הייתי צריכה לעשות את זה," רטנה.

אבל תחילה היו ההלם והאבל, ואז עורכי הדין, רואי החשבון, אנשי המס.

היא בדקה את הכיסים של חליפה אפורה מפוספסת, וידאה שהם ריקים, והעבירה אותה לתיק. חמש חליפות בכל תיק, חישבה. ארבעה תיקים תייעד לחליפות, ואז תארוז בחמישה תיקים נוספים — אולי שישה — מקטורנים ומעילים. אחר כך חולצות ומכנסיים קצרים.

העיסוק שלא דרש מחשבה הרגיע אותה; הריקון ההדרגתי של החלל הקהה את המועקה שחשה. במקצת.

היא היססה כשהגיעה למקטורן העור בגון הנחושת הכהה. הוא נראה טוב כל כך במקטורן הכהה בסגנון מעיל הטייסים. המקטורן החביב עליו. היא ידעה זאת, כי הייתה זו אחת המתנות הבודדות שהעניקה לו ובאמת מצאה חן בעיניו.

היא העבירה יד מלטפת על השרוולים, על העור הרך הגמיש, וכמעט נכנעה לרגש ולדחף לשים אותו בצד, לפחות לזמן מה.

ואז חשבה על הקבלה של הרופא מניו יורק, ופשפשה ביסודיות בכיסים.

ריקים, כמובן, הוא הקפיד לרוקן את כיסיו מדי לילה. להטיל את המטבעות לכלי הזכוכית שעל השידה שלו; לחבר את הטלפון למטען, לשים את המפתחות בכלי שליד הדלת הקדמית או לתלותם במשרדו. אף פעם לא השאיר דבר מה בכיסים, שמא יכבידו על הבגדים ויקלקלו את גזרתם, או יישכחו.

אבל כשלחצה על הכיסים — הרגל שלמדה מאימה ביום הכביסה — הרגישה משהו. היא בדקה שוב את הכיס, הפכה אותו, אך הוא היה ריק.

ואז שמה לב לחור קטן בבטנת הכיס. כן, הוא באמת אהב ללבוש את המקטורן הזה.

היא לקחה אותו לחדר, והוציאה את מספרי הציפורניים שלה. בזהירות הרחיבה את החור, מרגיעה את עצמה כי תתקן את הקרע לפני שתמסור את המקטורן למכירה.

היא החליקה את אצבעותיה מבעד לחור, והוציאה מפתח.

לא מפתח של דלת, חשבה, הופכת אותו מצד לצד מול האור. גם לא מפתח של מכונית. מפתח של כספת בנק.

אבל איזה בנק? ומה יש בה? למה החזיק כספת בבנק, הרי הייתה לו כספת במשרד בבית.

היא אמורה לדווח על זה לעורכי הדין, חשבה, אבל היא לא תעשה זאת. היא הסיקה שהוא החזיק שם רשימה של כל הנשים שעימן שכב בחמש השנים האחרונות, והיא כבר הושפלה די והותר.

היא תמצא את הבנק ואת הכספת ותבדוק בעצמה את תכולתה.

הם יכולים לקחת את הבית, את הרהיטים, את המכוניות — את המניות, את איגרות החוב, את הכסף שסכומו לא התקרב לזה שריצ'רד נקב בו. הם יכולים לקחת את יצירות האומנות, את התכשיטים, את מעיל פרוות הצ'ינצ'ילה שהוא נתן לה במתנה בחג המולד הראשון — והאחרון — שלהם בפנסילבניה.

אבל היא תשמור על מה שנותר מגאוותה.

היא התעוררה מחלומות מטרידים ומצמררים, כשיד לופתת את ידה.

"אימא, אימא, אימא, קומי!"

"מה?" היא אפילו לא פקחה את עיניה, אלא רק שלחה יד ומשכה את ילדתה הקטנה אליה. כרבלה אותה קרוב אליה.

"כבר בוקר," זימרה קאלי. "פייפי רעב."

"המממ." פייפי כלב הפרווה, הבובה האהובה ביותר על קאלי, התעורר תמיד רעב. "אוקי," אמרה אבל נשארה עוד רגע במיטה.

בשלב מסוים התמתחה, לבושה לגמרי, התעטפה בצעיף הקשמיר השחור ונשכבה שוב. לעולם לא תשכנע את קאלי — או את פייפי — להתכרבל במיטה עוד שעה שלמה, אבל כמה דקות לא יזיקו.

"לשיער שלך יש ריח כזה טוב," מלמלה שלבי.

"השיער של קאלי. השיער של אימא."

שלבי חייכה לשמע המילים. "זהה לגמרי," השלימה.

הצבע האדום־זהוב העמוק עבר במשפחה מהצד של אימא שלה. מהצד של מק'ני. כמו גם התלתלים הסוררים, אשר הייתה מחליקה ומיישרת מדי שבוע, כי ריצ'רד העדיף שיער חלק ונופל.

"העיניים של קאלי. העיניים של אימא."

קאלי פתחה באצבעותיה את עיניה של שלבי — בצבע הכחול־עמוק, שבאור מסוים היה לו גוון סגול — הזהות לעיניה שלה.

"זהות לגמרי," השלימה שלבי, ואז התכווצה כשקאלי תקעה אצבע בעינה.

"אדומות."

"אני מתארת לעצמי. מה פייפי רוצה לארוחת בוקר?" עוד חמש דקות, חשבה שלבי. רק חמש דקות.

"פייפי רוצה... ממתק!"

השמחה הטהורה בקול של בתה גרמה לשלבי לפקוח את עיניה הכחולות האדומות. "באמת, פייפי?" שלבי הביטה בפרצופו העליז של הפודל הוורוד. "אין סיכוי."

היא התגלגלה מעל קאלי, דגדגה אותה בין צלעותיה, וחרף כאב הראש שהציק לה, התענגה על צווחות הגיל.

"נאכל ארוחת בוקר." היא הניפה את קאלי. "ואז אנחנו צריכות ללכת לכל מיני מקומות, מלכת הפיות שלי, ולפגוש כל מיני אנשים."

"את מלטה? מלטה באה?"

"לא, קאלי." היא חשבה על המטפלת שריצ'רד התעקש להעסיק. "זוכרת שאמרתי לך שמלטה לא תוכל לבוא יותר?"

"כמו אבא," אמרה קאלי כששלבי נשאה אותה למטה.

"לא בדיוק. אבל אני הולכת להכין לנו ארוחת בוקר נהדרת. את יודעת מה טעים כמעט כמו ממתק לארוחת בוקר?"

"עוגה!"

שלבי צחקה. "כמעט. חביתיות. חביתיות של כלבלב."

מצחקקת הניחה קאלי את ראשה על כתפה של שלבי. "אני אוהבת את אימא."

"אני אוהבת את קאלי," מלמלה שלבי והבטיחה לעצמה שתעשה כל מה שביכולתה להעניק לקאלי חיים טובים ובטוחים.

אחרי ארוחת הבוקר היא עזרה לבתה להתלבש והתארגנה ליציאה. היא נהנתה מהשלג בחג המולד, ובקושי שמה לב לשלג שירד בינואר אחרי התאונה של ריצ'רד.

אבל עכשיו חודש מרס, והיא מאסה כבר בשלג ובאוויר הקר והנשכני, שלא הראה שום סימן התחממות. אבל היה די חמים במוסך כך שיכלה להכניס את קאלי למכונית הספורט, שככל הנראה בקרוב לא יהיה לה שימוש רב.

היא תצטרך להשיג סכום כסף שיספיק לה לקנות מכונית מיד שנייה. מכונית בטוחה וידידותית לילדים. מיני־ואן, חשבה כשיצאה מהמוסך.

היא נהגה בזהירות. הכבישים פה מנוקים היטב מהשלג הנערם, אבל השפעת החורף ניכרת בהם, והם משובשים בבורות, תהיה השכונה יוקרתית ככל שתהיה.

היא אינה מכירה פה איש. החורף היה כה קר ואכזר, ונסיבות חייה כה קשות, עד כי שהתה רוב הזמן בתוך הבית. בנוסף, קאלי התקררה מאוד. הצטננות זו היא שלא אפשרה להן להצטרף לריצ'רד לנסיעה לדרום קרוליינה. הנסיעה שהייתה אמורה להיות חופשת חורף משפחתית.

אילולא התקררה, הן היו איתו בסירה. כששמעה את בתה מלהגת לפייפי, לא הייתה מסוגלת להמשיך לחשוב על כך. במקום זה התרכזה בתמרון המכונית בכביש ובמציאת חנות המשגור.

היא העבירה את קאלי לעגלת הטיול שלה, גידפה את הרוח הנשכנית וגררה מחוץ למכונית את שלושת התיקים העליונים. כשנאבקה לפתוח את דלת החנות, ולשמור שהתיקים לא יחליקו ולסוכך על קאלי מהרוח, אישה פתחה לה את הדלת.

"אוה ואו! הרשי לי לעזור לך."

"תודה רבה. הם קצת כבדים אז אני—"

"תפסתי אותם. מסי! אוצר הגיע."

אישה נוספת — בהיריון מתקדם — התקרבה מחדר אחורי. "בוקר טוב. שלום לך מתוקה," אמרה לקאלי.

"יש לך תינוק בבטן."

"נכון מאוד." מסי הניחה את ידה על כרסה וחייכה. "ברוכות הבאות ל'הזדמנויות שניות'. יש לך דברים להראות לנו?"

"כן." שלבי סקרה את המקום במבט מהיר, וראתה מדפים וכונניות עמוסים בבגדים ובחפצים שונים. ופינה קטנה מאוד מוקדשת לבגדי גברים.

תקוותיה גזו.

"לא יצא לי להיות פה, אז לא ידעתי שאת... רוב הדברים שהבאתי הם חליפות, חולצות ומקטורנים של גברים."

"אנחנו לא מקבלות מספיק בגדי גברים." האישה שסייעה לה להיכנס טפחה בידה על תיקי הבגדים שהניחה על הדלפק. "זה בסדר אם אעיף מבט?"

"כן, בבקשה."

"את לא מהסביבה," ציינה מסי.

"אוה, לא. אני מניחה שלא."

"את מבקרת כאן?"

"אנחנו... אני גרה עכשיו כאן, בווילנובה, רק מדצמבר, אז—"

"אוה, אלוהים אדירים! אלה חליפות נהדרות. במצב מעולה, מסי."

"מה המידה שלהן, שריל?"

"ארבעים ושתיים רגיל. ויש פה איזה עשרים כאלה."

"עשרים ושתיים," אמרה שלבי וחיברה את אצבעותיה. "יש לי עוד במכונית."

"עוד?" אמרו שתי הנשים בקול אחד.

"נעלי גברים. מידה עשר. ומעילים ומקטורנים. ו... בעלי—"

"הבגדים של אבא!" הכריזה קאלי כששריל תלתה חליפה נוספת על קולב. "אל תיגעי בבגדים של אבא בידיים דביקות."

"את צודקת, ילדונת. אה, תראי..." אמרה שלבי, מחפשת את הדרך הנכונה להסביר. קאלי פתרה לה את הבעיה.

"אבא שלי הלך לגן עדן."

"אני מצטערת מאוד." ידה האחת על בטנה, שלחה מסי את ידה השנייה לגעת בזרועה של קאלי.

"בגן עדן יפה," אמרה להן קאלי. "מלאכים גרים שם."

"זה נכון מאוד." מסי הביטה בשריל והנהנה. "למה שלא תצאי להביא את השאר?" הציעה לשלבי. "את יכולה להשאיר את — איך קוראים לך, מותק?"

"קאלי רוז פוקסוורת'. וזה פייפי."

"הלו, פייפי. אנחנו נשגיח על קאלי ועל פייפי בזמן שתביאי את השאר."

"אם זה בסדר..." היא היססה, ואז שאלה את עצמה מדוע שתי נשים — אחת בערך בחודש השביעי להריונה — יברחו עם קאלי בזמן שיידרש לה ללכת למכונית ולחזור. "ייקח לי דקה. קאלי, תתנהגי יפה. אימא רק הולכת להביא משהו מהמכונית."

הן נחמדות, חשבה שלבי מאוחר יותר, כשנהגה משם הלאה לנסות את הבנקים המקומיים. בדרך כלל, אנשים נחמדים אם נותנים להם הזדמנות להיות כאלה. הן לקחו הכול, והיא ידעה שהן לקחו אולי יותר ממה שהיו לוקחות לולא קאלי הקסימה אותן.

"את קמע המזל שלי, קאלי רוז."

קאלי חייכה סביב הקש של קופסת המיץ ששתתה ממנו, אבל עיניה נשארו צמודות למסך ה־די־וי־די שבמושב האחורי, שבו צפתה בשרק בפעם המיליון.