השקרן הקטן

1943

"זה שקר."

קולו של האיש הגדול היה עמוק וצרוד.

"מה שקר?"

"לאן שאנחנו נוסעים."

"לוקחים אותנו צפונה."

"לוקחים אותנו למוּת."

"לא נכון!"

"זה נכון," אמר האיש הגדול. "וכשנגיע לשם יהרגו אותנו."

"לא נכון! מיישבים אותנו מחדש! בבתים חדשים! שמעת את הילד על הרציף!"

"בבתים חדשים!" הוסיף עוד קול.

"אין בתים חדשים," אמר האיש הגדול.

חריקת גלגלי הרכבת החרישה את השיחה. האיש הגדול התבונן בסבכת המתכת שכיסתה את החלון היחיד בקרון נטול האור שנועד להוביל פרות, לא בני אנוש. לא היו בו מושבים. לא היו מים ואוכל. כמעט מאה אנשים נוספים היו דחוקים בפנים, גוש מוצק של בני אדם. גברים קשישים בחליפות. ילדים בבגדי שינה. אם צעירה חפנה את ראשו של תינוק אל החזה שלה. רק נוסעת אחת ישבה, נערה עם שמלה מופשלת שכרעה מעל דלי פח שהנוסעים קיבלו כדי לעשות צרכים. היא טמנה את פניה בידיה.

האיש הגדול ראה די והותר. הוא מחה זיעה ממצחו ונדחק בין העומדים כדי להגיע אל החלון.

"הלו!"

"תיזהר!"

"לאן אתה הולך!"

הוא הגיע אל הסבכה, תקע את אצבעותיו מבעד לחורים וגנח בקול. פניו התעוותו, והוא החל למשוך.

כל יושבי קרון הבקר השתתקו. מה הוא עושה? ואם השומרים יבואו? בפינה ליד הקיר עמד נער תמיר בשם סבסטיאן וצפה במתרחש. לידו עמדה כמעט כל משפחתו, אמו, אביו, סבו וסבתו, שתי אחיותיו הצעירות. אבל כשראה את האיש מושך את סבכת החלון, הוא הפנה את תשומת לבו אל ילדה צנומה וכהת שיער שעמדה במרחק מה.

שמה היה פאני. לפני שהתחילו כל הצרות, לפני הטנקים והחיילים והכלבים הנובחים והדפיקות בדלתות בחצות והריכוז של כל היהודים תושבי עיר מולדתו סלוניקי בגטו, סבסטיאן חשב שהוא אוהב את הילדה הזאת. אם יש דבר כזה אהבה אצל נער בן ארבע־עשרה.

עכשיו, מסיבה כלשהי, הרגיש שאהבה גואה בו, ובשעה שהאיש הגדול טלטל את הסבכה עד שהתרופפה בתוך דופן הקרון, הוא התמקד בילדה. במשיכה עזה אחרונה תלש האיש את הסבכה והפיל אותה לארץ. אוויר פרץ מבעד למלבן הפתוח, ושמי אביב התגלו לעיני כול.

האיש הגדול לא בזבז אף רגע. הוא הרים את עצמו, אבל הפתח היה קטן מדי. פלג גופו המרכזי העבה לא עבר.

הוא פלט גידוף וירד. רחש חלף בקרון הרכבת.

"מישהו קטן יותר," אמר קול.

הורים הצמידו אליהם את ילדיהם. רגע אחד איש לא זע. סבסטיאן עצם את עיניו בכוח, נשם עמוק, לפת את כתפיה של פאני והדף אותה קדימה.

"היא יכולה לעבור."

"סבסטיאן, לא!" צעקה פאני.

"איפה ההורים שלה?" מישהו שאל.

"מתו," מישהו ענה.

"בואי, ילדה."

"מהר, ילדה!"

הנוסעים הדפו את פאני קדימה בתוך הדוחק ונגעו בגבה כאילו הטביעו עליו משאלות. היא הגיעה אל האיש הגדול, והוא הרים אותה אל החלון.

"קודם הרגליים," הוא הורה לה. "כשאת נוחתת, תתקפלי ותתגלגלי."

"חכה..."

"אנחנו לא יכולים לחכות! את חייבת לצאת עכשיו!"

פאני הסתובבה אל סבסטיאן. דמעות מילאו את עיניו. אני אראה אותך שוב, הוא אמר, אבל לעצמו. גבר מזוקן שמלמל תפילות התקדם לפנים כדי ללחוש באוזנה של פאני.

"תהיי אדם טוב," הוא אמר. "תספרי לעולם מה קרה כאן."

פיה עמד להתוות שאלה, אבל לפני שהספיקה הדף אותה האיש הגדול מבעד לפתח והיא נעלמה.

רוח חדרה פנימה מבעד לחלון. ברגע הראשון הנוסעים נראו משותקים, כאילו ציפו שפאני תשתחל בחזרה. אבל זה לא קרה, והם החלו להידחק קדימה. אדוות של תקווה פשטו בקרון. אנחנו יכולים לצאת! אנחנו יכולים להסתלק! הם נדחקו זה אל זה.

ואז.

בום! ירייה. ואחריה עוד כמה יריות. הרכבת נעצרה בחריקת בלמים, והנוסעים מיהרו להחזיר את הסבכה אל החלון. אין סיכוי. היא לא תחזיק מעמד. כשהקרון הפסיק לנוע, נפתחו הדלתות וקצין גרמני נמוך עמד באור השמש המסנוור עם אקדח מורם גבוה.

"האלט!" הוא צווח.

סבסטיאן ראה את הידיים יורדות מהחלון כמו עלי שלכת הנושרים מענף שטולטל. הוא הביט בקצין, הביט בנוסעים, הביט בנערה הבוכה על דלי הצרכים וידע שתקוותם האחרונה נגוזה זה עתה. באותו רגע קילל את בן משפחתו היחיד שנעדר, אחיו ניקו, ונשבע שביום מן הימים ימצא אותו, יכפה עליו לשלם על כל זה ולא יסלח לו לעולם ועד.