השתקן

זה היומן שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ. הוא מתהפך בקבר עכשיו, שיהיה ברור, כי לא רק קראתי את היומן שלו, אני גם מראה אותו לכל העולם. אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בן אלמוני, שלא יראו אותו, שלא יֵדעו עליו שום דבר. אני עצמי לא ידעתי עליו כמעט כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אבל בעצם, אם הוא כל כך רצה להיות אלמוני, למה לא השמיד את היומן? ולמה בכלל כתב אותו? תגידו שאולי לעצמו כתב, כדי לזכור מה קרה שם? ממש לא. בשביל לזכור אבא שלי לא היה צריך שום יומן. הוא היה מה שקוראים אצלנו בעל־זיכרון. הוא היה קולט כל פרט ופרט ולא שוכח. שמות, פרצופים, מקומות, תאריכים. היה שומע שיר פעם אחת, ומיד, או אחרי שנה או עשר שנים, היה שורק אותו מההתחלה ועד הסוף בלי לאבד אפילו תו אחד. אז אני אומר: אם הוא ישב וכתב את היומן הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא, וגם שמר עליו ולא השמיד אותו, אולי הוא לא באמת רצה להישאר אלמוני וכן רצה שאנשים יֵדעו.

כבר רבע מאה שאבא טמון באדמה, וכל השנים האלה לא הצצתי ביומן שלו, אפילו לא פעם אחת. בכלל לא ידעתי שזה יומן. פחדתי פחד מוות ממה שאני אמצא שם, בגלל הצלבים האלה שקישטו אותו, אז דחיתי ודחיתי, לא פתחתי אותו, לא קראתי. הדחקתי, כמו שאומרים. כמה פעמים כמעט זרקתי לפח את שתי המגילות. אני אומר מגילות כי היומן כתוב על גלילים של נייר, לא מחברת. ואולי לנצח הייתי דוחה ומדחיק, אלא שקרה מה שקרה, ועל זה תוכלו לקרוא בהמשך, ונאלצתי סוף־סוף לפתוח את המגילות ולראות מה כתוב שם. למען האמת, אני לא בדיוק מת לכתוב את ההקדמה הזאת ולחשוף פה את כל הקורות חיים שלי (גם אני אדם פרטי), אבל פרופסור פרנקל אומר שיומן שכזה ״דורש הקדמה אישית וגלוית לב״. הקוראים, הוא אומר, דורשים לדעת מה עשה אבא אחרי המלחמה, איך חי עם עצמו וכל זה, וגם עלי הם ירצו לדעת, מי אני ומאיפה באתי ואיזה מין ילדוּת היתה לי ומה הניע אותי לפרסם בסופו של דבר את היומן הזה. ככה הוא אמר. אז הנה, ישבתי וכתבתי. אם ישעמם לכם, אתם מוזמנים לדלג ישר ליומן, שהוא העיקר. גם אמרתי לפרופסור פרנקל, שמטפל בכל הגילוי הזה, שימחק ויתקן אם משהו ממה שכתבתי לא נראה לו, ושיוסיף פסיקים ונקודות אם צריך. אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה.

אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.

הזיכרון הראשון שלי: אמא משליכה גרעיני חמניות אל הציפורים בחצר, וזרזיר אחד ירוק־סגול כזה עם נקודות לבנות נוחת לה על האצבע ומנקר לה בכף היד. ציפורים אהבו את אמא שלי. מכל העולם היו באות ציפורים ומתעופפות סביבה, גם כשלא היה לה מה לתת. היא לא הבדילה בין מין למין, את כל הציפורים האכילה, גם את היפות, כמו הדוכיפת והנחליאלי, וגם את הפשוטות, כמו הדרורים והיונים. היתה לנו שכנה אחת זקנה, שושי מכלוף קראו לה, שהיתה באה וצועקת על אמא שתפסיק כבר לפטם את היונים שסתם פולשות ומזיקות, אבל אמא היתה מושכת בכתפיים ואומרת שגם למזיקים מגיע לחיות.

היתה לה, לאמא שלי, צלקת בלחי, מין מכתש קטן בגודל אסימון (ולמי שלא זוכר מה זה אסימון: בגודל מטבע שקל אחד) מתחת לעין שמאל. אף פעם לא שאלתי אותה איך זה קרה לה, כי לא ידעתי בכלל שזאת צלקת. איכשהו זה נראה טבעי אצלה, חֵלק מהפנים. רק אחרי שמתה התחלתי לשים לב שלאף אחד אחר אין מכתש קטן בלחי בגודל אסימון, אז שאלתי את אבא.

״מה שקרה קרה.״ ככה הוא אמר.

שאלתי, ״אבל מה בעצם קרה?״

אמר, ״כלום לא קרה.״

אמרתי, ״אז איך זה שלך אין חור כזה בלחי?״

״אין אז אין.״ זה מה שהוא אמר.

עוד זיכרון אחד עתיק: שורה של נקניקים תלויים מעל הדלפק במעדנייה של אבא: קבנוס, לוקנקה, סלמי, קשנקה ועוד עשרות כאלה. היה לנו מבחר עצום של נקניקים ונקניקיות, כמעט כולם מבשר חזיר. אבא היה משוגע על בשר חזיר. נדמה לי שלא ראיתי אותו אף פעם אוכל בשר שהוא לא בשר חזיר. באותה תקופה לא היו הרבה דתיים אצלנו, ובכל זאת המועצה היתה עושה לו צרות, ופה ושם איזה דוס היה עובר במעדנייה (מבחוץ, אף פעם לא נכנס) ומעקם את האף וצועק, ״תחזור לבוואריה!״ לאבא זה לא הזיז, כי הוא אמר שהוא לא יהודי ומותר לו לאכול מה שבא לו.

ואני באמת חשבתי שאני גוי. קודם כול, כי לא עשו לי ברית מילה. כל הילדים מהרגע שגילו שהפיפי שלי שונה, לא הפסיקו לצחוק עלי. קראו לי גוי של שבת ושמחה פיפי של כלב. שאלתי את אבא למה לי אין פיפי כמו לכולם, והוא אמר שברית מילה היא מנהג פרימיטיבי ושאת העורלה שלי מצווה לשמור כי אנחנו לא יהודים.

אמרתי, ״אם אנחנו לא יהודים אז מה אנחנו? נוצרים?״

הוא אמר, ״לא נוצרים.״

אמרתי, ״מוסלמים?״

אמר, ״לא מוסלמים ולא יהודים ולא נוצרים. בני אדם וזהו.״

אמרתי, ״אז מה אנחנו עושים פה בישראל?״

אמר, ״חיים.״

אמרתי, ״אבל פה זה מדינת היהודים. למה עלית לארץ אם אתה לא יהודי?״

על זה הוא אף פעם לא ענה לי. הוא היה מושך בכתפיים ומדבר על מקסיקו וכמה יפה שם, וכמה חבל שבמקום להגר לגן העדן ששם, הוא הגיע לארץ הדפוקה הזאת. מאיפה באו הוא ואמא — את זה אף אחד לא ידע, וגם אני לא. אצלנו באופקים כולם היו או מרוקאים או תוניסאים, פה ושם איזה הודי או תימני או פרסי או מקסימום רומני. כדי לראות אשכנזי היית צריך לנסוע לתל אביב או לחיפה, ואנחנו אף פעם לא נסענו למקומות האלה. אם היו שואלים אותי מאיפה ההורים שלי הייתי אומר, ״איפשהו באירופה.״ באמת שלא היה לי מושג. בבית דיברנו שפה בלי שם שקראנו לה מאמע לשון, כלומר שפת אם. זאת לא היתה אפילו שפה, אבא היה אומר, סתם בליל של הרבה שפות רחוקות ואף אחד היום כבר לא מדבר את זה.

באותה תקופה, אני מדבר על סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, זה לא היה כמו היום עם כל הרוסים שהם בכלל לא יהודים, והסודנים והתאילנדים והפיליפינים שיש פה. אז — או שהיית יהודי או שהיית ערבי. אבל אני, אם לא הייתי יהודי, גם ערבי ברור שלא הייתי, כי רק צריך להסתכל עלי ולראות שאני לבן־לבן ולא משתזף, אז בשכונה החליטו שאני גרמני. למה גרמני? כי לאבא שלי היו קוראים הבווארי, בגלל המעדנייה שלו שקראו לה מעדני בוואריה.

פעם שאלתי אותו, ״איפה זה בוואריה?״

אמר, ״בוואריה זה בגרמניה.״

אמרתי, ״אתה מבוואריה?״

אמר, ״אני לא מבוואריה.״

אמרתי, ״אתה גרמני?״

אמר, ״אני ממש לא גרמני.״

אמרתי, ״אז מאיפה אתה בעצם? איפה נולדת?״

אמר, ״איפה שאני נולדתי כבר לא קיים.״

אמרתי, ״איך לא קיים? מה קרה?״

אמר, ״לא קיים.״

הבאתי לו אטלס, ביקשתי שיראה לי איפה על המפה. הוא פתח את המפה של אירופה ואמר, ״הנה, בערך כאן", והצביע על מקום לא הכי ברור: צ׳כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות.

אמרתי, ״אבל איפה בדיוק? איזו מדינה?״

אמר, ״אין, זה כבר לא במפה.״

אמרתי, ״ואיך קראו לה?״

אמר, ״לא היה שֵם.״

אמרתי, ״איך זה יכול להיות, מדינה בלי שם?״

אמר, ״זאת לא היתה מדינה.״

אמרתי, ״אז מה זה היה?״

אמר, ״חבל ארץ. שלטו שם האוסטרים, אחר כך הפולנים, אחר כך רוסים, אחר כך גרמנים, אחר כך שוב רוסים. וכל פעם קראו לזה דבר אחר, פעם ככה ופעם ככה.״

אמרתי, ״וסבא וסבתא עדיין חיים שם?״

אמר, ״אני זקן. לי כבר אין אבא־אמא.״

אמרתי, ״ואחים ואחיות בטח יש לך והם בטח עוד שם, כי אף אחד מהם לא עלה לארץ.״ כי דבר אחד הציק לי באותה תקופה, וזה שלכל הילדים יש סבא וסבתא ודודים ודודות ואחים ואחיות, ורק לי אין.

אמר, ״אין שם עוד אף אחד.״

אמרתי, ״לאן הם נסעו? לאמריקה?״

אבל הוא כבר לא רצה לענות. התחיל לשרוק לעצמו מנגינות. אבא היה כל היום שורק לעצמו, כמו ציפור. סימפוניות שלמות הוא ידע בעל פה והיה שורק בלי סוף. האמת, הוא היה שורק ממש יפה. עוד לא שמעתי מישהו שיודע לשרוק כמו אבא שלי, אפילו זמיר או נחליאלי קטנים לעומתו. אנשים היו נכנסים למעדנייה רק כדי לשמוע אותו שורק. אפילו דוסים, שלא יכלו להיכנס בגלל הבשר הלא כשר, היו עוברים ברחוב ועוצרים בכניסה כשאבא היה שורק.

זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה.

פעם אחת, אולי זה היה ביום השואה אבל אני לא בטוח, הביאו אלינו זקן אחד עם מספר על היד, וכולם בכיתה כל הזמן הסתכלו עלי. כל פעם שהוא היה אומר גרמנים עשו לי ככה, או גרמנים עשו לי ככה — כל הכיתה היתה מסובבת את הראש לכיוון שלי, ובסוף הוא קלט את זה ושאל מה יש, ומישהו אמר לו שאני גרמני ולא יהודי, אז אולי גם אני נאצי. והוא עשה מין פרצוף כזה, כיווץ את כל הפנים כמו צימוק ונעץ בי עיניים כאילו הוא הולך לחתוך אותי לשתי חתיכות ושאל, ״אתה לא יהודי?״

אמרתי לו, ״אני לא יודע.״

אמר לי, ״איך לא יודע? אמא שלך יהודייה?״

ואני את אמא לא הספקתי לשאול. אולי היא דווקא כן היתה יהודייה ורק אבא לא? אז אם ככה, למה לא עשו לי ברית מילה? אמרתי לו, ״אולי, לא שאלתי.״

אמר לי, ״אז תשאל. לאמא איך קוראים?״

״דורה,״ אמרתי ולא היה לי נעים להגיד לו שהיא מתה וכבר אי־אפשר לשאול אותה.

והוא אמר, ״דורה? דורה, נו, דורה זה שם יפה. לי היתה דודה דורה השם ייקום דמה, שרצחו אותה הגרמנים יימח שמם.״

אמרתי, ״אבל זה בכלל לא נכון מה שהם אומרים. אני לא גרמני.״

אמר לי, ״מאיפה אבא ואמא?״

אמרתי, ״מרוסיה.״ כי זה מה שאבא אמר, שבסוף באו הרוסים ועכשיו איפה שהוא נולד זה ברוסיה. וגם שמעתי אותו הרבה פעמים במעדנייה מדבר רוסית, כי בשנות השבעים הגיעו עולים חדשים מרוסיה, שהשתגעו על נקניקי חזיר והיו באים מכל הארץ לקנות אצלו.

אמר לי הזקן, ״איפה ברוסיה?״

אמרתי, ״לא יודע. ליד פולין.״

אמר לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה.״

אמר לי, ״שמחה זה לא שם של גויים. מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל. שטיל אני לא מכיר. נשמע גרמני, אבל יכול להיות גם יהודי.״

ואז אחד, דורון יעקבי, שהיה בכלל תימני, אמר, ״שמחה לא יהודי. יש לו פיפי של גוי.״

אמר הזקן, ״נו, לא משנה. אתה במילא צעיר מדי. אתה נולדת הרבה אחרי.״

ודורון אמר, ״אבל אבא שלו זקן והוא באמת גרמני בטוח מאה אחוז, כי יש לו מעדנייה שהוא מוכר שם בשר חזיר וכל מיני אוכל שאסור לאכול. ככה סבא שלי אומר. וקוראים לה מעדני גרמניה, ויש לו עיניים כחולות ושפם והוא כל הזמן הולך בחליפה אפילו בקיץ, ובבית שלהם אין מזוזה.״

הזקן התחיל שוב לנעוץ בי את העיניים שלו, ולא עזר שאמרתי לו עוד פעם שאבא שלי בכלל רוסי ולא גרמני ושזה בכלל מעדני בוואריה ולא מעדני גרמניה וזה סתם שם של חנות וזה לא אומר שום דבר ושהעיניים שלו ירוקות ואפילו קצת אפורות ולא כחולות. וחוץ מזה זה לא נכון שאבא לובש רק חליפות (את זה לא אמרתי לו, רק לעצמי) כי כשהוא במעדנייה למשל הוא לובש בגדי עבודה לבנים וסינר. אבל מה שכן, ורק עכשיו בעצם שמתי לב לזה, אבא שלי באמת התלבש מוזר. זה לא שהוא לבש חליפות, זה שהבגדים שלו תמיד היו מגוהצים כאלה וארוכים. מכנסיים ארוכים תמיד, נעליים שחורות מבריקות תמיד, חולצות לבנות מגוהצות עם שרוולים ארוכים תמיד. כשאני חושב על זה עכשיו אני אומר: זה באמת קצת משונה שאני ואבא חיינו כל השנים האלה תחת קורת גג אחת ולא ראיתי אותו אף פעם יוצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים נגיד, או מסתובב בתחתונים וגופייה או אפילו בפיג׳מה. תמיד־תמיד היה לבוש מכף רגל ועד ראש. וגם אמא בעצם. אין לי בראש תמונה אחת שלה בבגדים נורמליים, תמיד בבגדים של מקום אחר, שמלות מוזרות ופרחוניות עם שרוולים ארוכים כמו דוסית.

האמת, אני דווקא חשדתי שאבא כן גרמני, והייתי בטוח שמאמע לשון זה גרמנית וזה הפחיד אותי ולא סיפרתי לאף אחד. ורק הקפדתי שלא ישמעו אותי מדבר עם אבא, כי אפילו שהוא כל הזמן ירד על מאמע לשון, הוא אף פעם לא דיבר איתי בעברית. אני עברית למדתי רק בגיל חמש, כשהכניסו אותי לגן. ואני עוד זוכר איך ביום הראשון כולם צחקו עלי כי לא ידעתי לדבר, ומהר מאוד למדתי לא לגלות מה אנחנו מדברים בבית, וגם שלא יִראו לי את הפיפי.

בכיתה ז׳ התחלנו ללמוד תושב״ע וכולם עשו עלייה לתורה, ואני החלטתי שגם אני רוצה.

אבא, כשסיפרתי לו, התעצבן, נהיה כולו אדום כמו שהוא היה נהיה כשמישהו דיבר על נסים ונפלאות. ואז שבוע שלם הוא לא דיבר איתי, לא הוציא מילה מהפה, עד ששוב סיפרתי לו על העלייה לתורה ושאני גם רוצה לעשות, והוא תפס אותי ביד מתחת לכתף, לחץ חזק עד שהוא סחט לי את כל הדם. ״שֵייגֶץ!״ צעק עלי. ״אתה לא תעלה לתורה ואתה גם לא תעלה לרגל למכה.״ שייגץ. ככה הוא היה קורא לי, שזה בערך כמו להגיד טמבל או בור ועם הארץ. ולפעמים היה אומר שייגץ שלי, אבל זה רק כשהוא היה נחמד.

אמרתי, ״אבל כולם בכיתה עושים וגם אני רוצה.״

אמר, ״שיעשו מה שהם רוצים. אתה לא יהודי. אתה רוצה לעבור מילדות לבגרות? אני אקח אותך לגליל לצוד חזיר בר.״

אמרתי, ״טאטע, אני חייב לעשות בר מצווה. שיפסיקו לצחוק עלי שאני גוי.״

אמר לי, ״מה לעשות, אתה גוי, וגם החברים שלך השקצלעך האלה בקושי יהודים.״

אמרתי, ״אבל טאטע, המורה לתושב״ע אמר שכולם צריכים.״

אמר, ״מורה לתושב״ע? מי פה מלמד אותך תורה שבעל פה?״

אמרתי, ״קוראים לו בנצי חזן.״

אמר, ״והוא לא יודע שאתה לא יהודי?״

אמרתי, ״הוא לא מקשיב להם. הוא אמר שכולם אצלנו יהודים וכולם צריכים לעשות בר מצווה.״

למחרת הלך אבא לבית ספר לדבר עם סרוסי המנהל, ודרש שיִפְטרו אותי משיעורי תושב״ע וגם תנ״ך כי אני גוי בן גוי, ואין לי צורך לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. קראו לי באמצע השיעור והנה אבא עם סרוסי שנראה נבוך. הוא בכלל לא ידע שאני לא יהודי. רק נכנסתי, ואבא פקד עלי להוריד את המכנסיים.

סרוסי אמר, ״אין צורך, אין צורך.״

אבל אבא התעקש ואמר לי במאמע לשון שסרוסי לא הבין, ״תתפשט, שייגץ שלי, ותראה לו את הפיפי הערל שלך.״

אני לא רציתי, ולמזלי גם סרוסי התעקש שבאמת אין צורך. הוא ניסה להסביר לאבא שתושב״ע זה מקצוע כמו כל מקצוע וחלק מתוכנית הלימודים, ואיזו צורה תהיה לזה אם כל תלמיד ילמד רק מה שמתחשק לו, וגם אנגלית אני לומד, כי זה חשוב, וזה לא אומר שהופכים אותי לאנגלי, ואפילו הערבים בכפרים שלהם לומדים תנ״ך וגם ביאליק וטשרניחובסקי.

אבא אמר, ״אז שילמד טשרניחובסקי. אבל מי פה השייגץ שמלמד תושב״ע ומכריח את כל התלמידים לעלות לתורה?״

הלכו לקרוא לבנצי חזן, שהיה בסך הכול בחור צעיר שלמד בישיבה. הוא רק נכנס ואבא התנפל עליו, פוצץ אותו בשאלות, מה אמר רבי אחד לרבי שני, ופה כתוב ושם כתוב ומשהו על תלמיד חכם שהוא כמו נבלה והבן שלו גנב, ובנצי המסכן עמד שם כמו תלמיד שקראו לו ללוח והוא לא מבין כלום מהחומר ורק מחפש איפה יקבור את עצמו.

שאלתי אחר כך את אבא מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה והוא רק משך בכתפיים. לא התעמקתי יותר מדי. לא באמת התפלאתי מהבקיאות שלו כי תמיד היה ברור לי שאבא יודע הכול. גם מתמטיקה הוא ידע יותר טוב מכל המורים שלי עד סוף התיכון, עברית יותר טוב מהמורים ללשון, גם פיזיקה, היסטוריה וכל השאר. היה בא רוסי למעדנייה, היה מדבר איתו ברוסית. היה בא פולני, בפולנית. גם צרפתית הוא דיבר. ארונות שלמים של ספרים היו לו בצרפתית. פעם לשיעור תנ״ך הייתי צריך ללמוד בעל פה מזמור תהילים אחד, שאני עד היום זוכר מילה במילה. התאמנתי בחדר שלי ופתאום אני שומע את אבא מהסלון מתקן אותי: ״זֵידוֹנים, לא זְדוניים! המים הזֵידוֹנים! אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים!״ את כל המזמור הוא ידע בעל פה.

בקיצור, בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר. יצאנו ערב שבת אחד בטנדר סובארו ליאונה שאבא שכר בבאר שבע ונסענו עד נהריה ומשם לעין יעקב, המשכנו בדרך עפר ונכנסנו לתוך יער. חנינו שם והמשכנו ברגל עם כל הציוד על הגב, בשקט־בשקט, שלא ישמעו. היינו לבושים שחור מכף רגל ועד ראש שלא יראו אותנו, כי החזירים, אמר אבא, חושים חדים יש להם, מזהים אותך מקילומטר. אבא מצא מקום ונשכבנו על הארץ במארב. שעות שכבנו שם ואני השתעממתי, התפללתי שלא יבוא שום חזיר ונחזור כבר הביתה. וגם התחיל להיות קר, קר ממש. לא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיו קפואות.

אחרי כמה שעות אבא החליט שככה לא נצוד לנו חזיר וניסינו שיטה אחרת. קמנו והתקדמנו בשקט־בשקט אל לב היער. מצאנו מארב חדש ואבא אמר לי לשכב שם עם הרובה דרוך. הוא יתקדם קצת ויניס את החזיר מהמחבוא שלו, ואני רק צריך לכוון טוב־טוב וללחוץ על ההדק כמו שהוא לימד אותי, כדור אחד בול בלב, שנמצא למטה־למטה, איפה שמתחילות הרגליים. כבר התאמנתי במטווח וידעתי לירות, אבל פתאום נפל עלי פחד מוות ורק רציתי לברוח משם כי ידעתי שאם אני מפספס, החזיר יסתער עלי, ימחץ אותי. ניסיתי לסמן לאבא שאני כבר לא רוצה, שהוא עצמו יירה בו כי אני מפחד, אבל הוא לא קלט והשאיר אותי שם לבד. הוא נשכב מאחורי עץ אחד והתחיל לתקוע במין שופר כזה מפלסטיק שעושה קולות של חזיר, חורחורחור חורחורחור.

כמעט מיד פרץ חזיר אחד מהעצים והסתער בדהרה ישר אלי. יריתי ופיספסתי ולפני שהספקתי לדרוך שוב ולירות הוא כבר היה אצלי, יצור שעיר וענק, איזה מאתיים קילו, עם זוג קרניים כאלה שיוצאות לו מהלוע. אני לא יודע מה קרה ואיך הוא לא נכנס בי. כנראה התעלפתי לשנייה ואבא ירה בו. אני רק זוכר שפקחתי עיניים והחזיר לידי מוטל מת על הארץ ואבא פושט לו את העור ושורק לעצמו מנגינות כמו שהוא תמיד היה עושה.

אמר לי, ״בוא, שייגץ שלי, תחזיק את הרגל.״

קמתי והחזקתי את הרגל של החזיר. אפילו שהייתי רגיל לחתוך בשר, כי עזרתי לאבא הרבה במעדנייה, כזה דבר אף פעם לא ראיתי ונתקפתי גועל כזה שרציתי להקיא. אבא לא שם לב ורק המשיך לשרוק ולפשוט לחזיר את העור ולתת לי הוראות: תחזיק פה, תמשוך פה, קח את זה, תביא לי את זה ותסתכל, ככה חותכים וככה פושטים ואת החזיר הבא אתה תפשוט ואתה תחתוך. ורק מהמחשבה שאני אצטרך עוד פעם לירות בחזיר כזה ולהפשיט אותו ככה, הקאתי את נשמתי. לאבא זה לא הזיז. הוא המשיך בשיעור שלו עד שנפשט ונחתך כל החזיר והוא שלח אותי להביא את המריצה מהאוטו להעמיס את הנבלה.

התעצבנתי מכל המסע הזה. הודעתי לאבא שאני יותר לא צד, לא חזיר בר ולא שום דבר אחר.

אמר לי, ״אין כזה דבר, שמחה׳לה. אדם צריך לדעת איך להשיג לעצמו אוכל.״

אמרתי, ״בשביל זה יש חנויות.״

אמר, ״לא תמיד יש חנויות. ואם תמצא את עצמך ביער בלי אוכל, מה תעשה?״

אמרתי, ״אני לא אלך ליער.״

אמר, ״שייגץ. אתה לא יודע מה יהיה. ואם ירדפו אותך?״

אמרתי, ״מי ירדוף אותי? אני לא פושע.״

אמר, ״נגיד, יבואו כל הערבים בעולם וירצו לשחוט את כל היהודים פה.״

אמרתי, ״אבל אני לא יהודי.״

אמר, ״מה הם יודעים? אצלם כל מי שלא ערבי הוא יהודי. ואתה תברח ליערות או למדבר, ואז אתה תצטרך להתקיים איכשהו, כי מפירות יער אי־אפשר לחיות. אתה צריך חלבונים וחלבונים יש בבשר.״

אבל אני מאז ועד היום לא מסוגל לאכול בשר, שזה מוזר, אני יודע, כי אני כל החיים מוכר נקניקים במעדנייה, אבל ככה זה. אבא, כששם לב שנהייתי צמחוני, התרתח, אבל בשקט. לא דיבר איתי שבוע. להכריח אותי לאכול בשר הוא ידע שאי־אפשר, כי פעם אחת שהוא התעקש ודחף לי לפה חתיכת קבנוס והכריח אותי לבלוע, ישר הקאתי עליו, והוא אמר, ״טוב, תהיה צמחוני. העיקר שתדע איך לצוד ולשחוט במקרה הצורך.״

מהציד לא הצלחתי להתחמק. הוא גרר אותי עוד עשרות פעמים לגליל לצוד חזירי בר, עד שלמדתי איך אורבים, איך תוקעים בשופר הנחירות, איך יורים וקולעים, איך פושטים, איך חותכים ואיך מעבדים ואיך משמרים.

בכיתה ח׳ נסענו לטיול שנתי לירושלים, ורק אז הכול סוף־סוף התברר לי. ב־1984 זה היה, ואני הייתי בן ארבע־עשרה פלוס מינוס. לקחו אותנו לכותל, לקחו אותנו למוזיאון לראות את המגילות הגנוזות. אחר כך הסתובבנו בשוק מחנה יהודה ואני נכנסתי למכולת אחת לקנות קרמבו, ושם שמעתי את המוכר מדבר עם לקוח אחד, ומה הם דיברו? דיברו מאמע לשון! אני פערתי את הפה והסתכלתי עליהם. בחיים לא שמעתי מישהו מדבר מאמע לשון חוץ מאבא ואמא, וחשבתי שכבר אף אחד לא מדבר את זה, כי כמו שכבר אמרתי, אצלנו באופקים לא היה אפילו אשכנזי אחד. והנה אנשים מדברים, ומה שהכי מוזר: הם היו לא רק יהודים, הם היו דתיים שניהם עם זקן ופאות והכול. הם דיברו, ואני כל מילה הבנתי. הלקוח סיפר על נכד של מישהו שגילו שהוא קצת מפגר וצריכים לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, והמוכר סיפר על בת של מישהו שגילו שהיא חירשת. ואז הם קלטו שאני נמצא שם והתחילו לדבר על השייגץ הטיפש הזה שמסתכל עליהם בפה פעור. אני לא הבנתי מה קורה פה. אם אלה יהודים, וברור שהם יהודים כי הם אפילו דוסים, איך זה שהם מדברים מאמע לשון שזאת שפה של גויים וערלים כמוני וכמו אבא?

ואז פנה אלי המוכר בעברית ואמר, ״מה אתה רוצה, ילד?״

אבל אני עניתי לו במאמע לשון. אמרתי, ״אתם מדברים מאמע לשון.״

עכשיו הם פערו את הפה, אמרו, ״אתה מדבר יהודית?״

אמרתי, ״מה זאת אומרת יהודית?״ כי יהודי במאמע לשון זה יידיש, ויידיש זה לא שפה, זה מישהו שהוא יהודי ואנחנו לא יהודים.

אמר המוכר, ״מאמע לשון זה יהודית. לפעמים אומרים את זה ולפעמים את זה.״

אמרתי, ״אבל איך יהודית? יהודי זה מישהו.״

והלקוח אמר, ״גם מישהו גם שפה של מישהו. ואתה, ילד, איך זה שאתה מדבר יהודית?״

אני, שעוד לא קלטתי למה הם קוראים לזה יהודית, לא ידעתי מה לענות.

שאל אותי המוכר, ״בבית אתם מדברים את זה?״

אמרתי, ״כן.״

אמר, ״אבא־אמא מאיפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. מרוסיה אני חושב.״

אמר, ״גליציה. שומעים לפי המבטא שלך.״

אמרתי, ״גליציה? איפה זה?״

אמר, ״זה קצת בפולין, קצת ברוסיה.״

והלקוח אמר, ״מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל, שטיל. לא מכיר שטיל.״

אמרתי, ״זה לא שם יהודי.״

והמוכר אמר, ״יכול להיות גם יהודי.״

אמרתי, ״אבל ההורים שלי לא יהודים.״

רק שמעו את זה והם נשפכו שניהם מצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

אמרתי, ״מה כל כך מצחיק?״

הם המשיכו להשתפך מצחוק ובסוף אמר המוכר, ״איך לא יהודים, שייגץ? איך לא יהודים.״

אמרתי, ״הם לא.״

אמרו, ״איך לא? איך לא?״

אמרתי, ״זה מה שאבא תמיד אומר.״

אמרו, ״הוא מתלוצץ איתך.״

אמרתי, ״לא נכון. הוא מאוד רציני.״

אמרו, ״תקשיב, ילד, אין בכל העולם גוי אחד שמדבר יהודית. אין כזה דבר.״

אמרתי, ״ואולי הוא למד. גם צרפתית הוא מדבר ועוד מלא שפות.״

אמרו, ״מאמע לשון לא לומדים, מקבלים מהבית, ורק מבית יהודי.״ המוכר קם, יצא שנייה וחזר עם עיתון ביד, נתן לי אותו ואמר, ״קח תקרא.״

מהקרמבו שכחתי לגמרי. הסתובבתי בשוק וחשבתי שמשהו פה לא מסתדר. אם אני יהודי, למה אבא כל הזמן מתעקש שלא, וגם לא עשה לי ברית מילה? ואם אני לא יהודי, אז אולי שני אלה לא יודעים, או שהם עבדו עלי וכל מה שאמרו זה סתם? אבל אם הם עבדו עלי, איך זה שהם דיברו מאמע לשון, והם שניהם יהודים עם זקן ופאות?

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא מה שגיליתי, וגם הראיתי לו את העיתון שנתנו לי.

אמרתי לו, ״טאטע, למה אתה לא רוצה להיות יהודי?״

לזה לא היתה לו תשובה. הוא רק משך בכתפיים ושתק. ידעתי שעכשיו הוא ייכנס שוב לשתיקות שלו ולא ידבר איתי שבועיים, אבל לא ויתרתי. כעסתי עליו, שהוא שיקר לי כל החיים ואף פעם לא עונה לשאלות הכי חשובות. אמרתי לו, ״אתה כן יהודי וגם אני יהודי, אז למה לא עשית לי ברית מילה ולמה לא נתת לי לעלות לתורה כמו כולם?״

הוא לא ענה, רק עשה פרצוף עצוב שאף פעם לא ראיתי.

אמרתי, ״זה לא פייר.״

הוא שתק.

אמרתי, ״גם אני רציתי לעשות בר מצווה ושלא יהיה לי פיפי של כלב.״

הוא שתק.

אמרתי, ״ואתה סתם עושה את עצמך שאתה איזה גוי בן גוי ואתה סתם יהודי. למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״אתה כן יהודי ואתה סתם שיקרת לי כל החיים.״

הוא שתק.

אמרתי, ״לפחות תספר לי על אמא שגם היא היתה יהודייה ואל תגיד שלא כי גם היא דיברה מאמע לשון.״

הוא שתק.

אמרתי, ״הפעם אני לא אתן לך לשתוק.״

הוא שתק.

אמרתי, ״נו, טאטע, די כבר עם זה. נמאס לי. תענה.״

הוא שתק.

אמרתי, ״יהודי, זה מה שאתה, יהודון מכפר של יהודונים.״

הוא שתק.

ואז אמרתי משהו שאני לא יודע איך לתרגם אותו לעברית והוא לא בדיוק ענה, אבל הוא קצת עשה כן עם הראש ואז הצביע על השמים כמו שהוא היה עושה לפעמים. אמרתי, ״מה זה אומר בכלל שאתה מצביע ככה? על מה אתה מצביע?״

הוא תפס אותי ביד ולקח אותי החוצה אל החצר, הצביע למעלה אל הכוכבים.

אמרתי, ״מה אתה מראה לי? מה יש שמה?״

והנה סוף־סוף הוא פתח את הפה. אמר, ״כוכבים.״

אמרתי, ״מה זה אומר? מה יש בכוכבים?״

אבל הוא כבר לא ענה, ואז באה שתיקה של שבועיים.

אבא מת כשהייתי בן תשע־עשרה, ככה פתאום באמצע היום. הייתי אז בצבא, בקורס מ״כים. באה קצינת ת״ש ולקחה אותי חזרה למפקדה ושם דיברתי בטלפון עם מישהי בסורוקה שאמרה לי לבוא מיד, שאבא מאושפז והוא במצב לא טוב. נסעתי לבאר שבע לבית חולים. שם, כשכבר מצאתי את המחלקה הנכונה, לא נתנו לי לראות אותו. אמרו שהוא בבדיקות. אחות אחת סיפרה לי שהוא התמוטט במעדנייה ושכב שם עד שנכנס לקוח והזעיק אמבולנס. אחר כך יצא רופא, אמר לי שאבא חטף שבץ, כנראה בעקבות התקף לב שלא טופל בזמן. בסוף נתנו לי להיכנס. בקושי זיהיתי אותו. הוא שכב שם מוטל על אחת המיטות בכותונת של בית חולים מחובר להרבה מכשירים. השפתיים שלו היו מעוקמות לצד אחד והעיניים שלו היו פקוחות. הוא ראה אותי ורצה להגיד משהו, אבל לא הצליח לדבר.

התקרבתי אליו, אמרתי, ״אבא?״

הוא קצת ניסה לקום ולא הצליח, ושוב רצה להגיד משהו ולא הצליח, ואני פתאום שמתי לב שאני רואה מה שאף פעם לא ראיתי, את הגוף שלו. חשוף. ראיתי את הרגליים והידיים. על יד שמאל היה חקוק לו מספר.

אמרתי, ״טאטע, מה זה?״ אבל הוא באמת היה משותק. 9295-B, זה היה המספר. לא הבנתי, זה בילבל אותי לגמרי לראות אותו ככה, ועם המספר הזה שעל היד שלו. זה לא הסתדר לי בכלל, ולרגע חשבתי שהאיש הזה בעצם לא אבא שלי, ושהביאו לי זקן אחר שחטף שבץ, כי מה פתאום שלאבא שלי יהיה מספר על היד כמו של אלה שבאו משם?

באה האחות, הסתכלה על המספר. אמרה, ״אבא שלך היה שם.״

אמרתי, ״איפה?״

אמרה, ״מה איפה. הוא היה באושוויץ אבא שלך.״

אמרתי, ״לא נכון.״

אמרה, ״מה לא נכון. אתה לא רואה את המספר שעל היד שלו? אתה טיפש או שאתה עושה את עצמך?״

אני הייתי כזה מבולבל, שלא ידעתי מה להגיד לה. הלב הלא בריא שלי התחיל לדפוק כמו מטורף וכאב לי בחזה. פתאום קלטתי כל כך הרבה דברים שהראש הסתחרר לי כמו קרוסלה, אבל לא רציתי לחשוב על זה ורק הלכתי והסתבכתי בתוך עצמי.

אבא הקשיב לנו ורצה להגיד משהו, אבל לא הצליח לדבר.

האחות יצאה ואני נשארתי עם אבא עוד שעתיים, עד שהוא מת. ככה הוא מת, כמו נר שדעך. אף אחד לא בא וניסה להציל אותו, אולי לא שמו לב כי המכשירים לא ציפצפו כמו שרואים בסרטים. אבא הסתכל עלי וכל הזמן רצה להגיד משהו, אבל לא הצליח. בסוף הוא התייאש מזה, או שכבר לא היה לו כוח, אז הוא עצם את העיניים ושכב לו בשקט. חשבתי שהוא רוצה קצת לישון ולא ניסיתי להעיר אותו, רק החזקתי לו את היד. אחרי כמה זמן הרגשתי שהיד מתקררת, חיפשתי דופק ולא מצאתי, הסתכלתי במכשירים שהוא היה מחובר אליהם אבל לא הבנתי מהם כלום. יצאתי לקרוא לאחות. היא באה, בדקה אותו, יצאה וחזרה עם רופא, הוא בדק אותו וכיסה לו את הראש בסדין והלך. והאחות אמרה לי, ״אני מצטערת.״

אמרתי, ״אבל המכשירים, הם לא ציפצפו. למה הם לא ציפצפו?״

אמרה, ״הם לא מצפצפים.״

וזהו. מה הוא רצה להגיד לי ולא הצליח, אף פעם לא נדע. אבל כשישבתי שם לצדו כשהוא גסס, חשבתי על משהו שהוא אמר לי פעם והרגשתי שזה יכול להתאים עכשיו. פעם ישבנו אבא ואני בבית וראינו ציפור שהתרסקה על החלון של הבית וטראח, מתה במקום. זה קורה כשהשמים משתקפים בזגוגית והציפור חושבת שהיא עפה בשמים, ובעצם היא עפה לתוך הזגוגית. יצאנו וראינו נחליאלי שחור־לבן מפרפר קצת ושובק חיים, ואבא אמר, ״מוות זה לא סוף הסיפור, זאת רק ההתחלה.״ שאלתי אם הוא מתכוון שיש חיים אחרי המוות, והוא אמר שיש, אבל רק אם אתה מביא ילדים לעולם. אני החיים שלו אחרי המוות, והבנים שלי, אם יהיו לי, הם החיים שלי אחרי המוות, והדבר היחיד שדוחף אותנו להתרבות ולהמשיך את הזרע זה שאנחנו יודעים שיום אחד נמות. כי אם היינו חיים לנצח, לא היינו טורחים להביא ילדים לעולם.

אמרתי לו, ״טאטע, זה אומר שאני העתק שלך?״

והוא אמר, ״כן, העתק שלי ושל אמא.״

שאלתי אותו אם ככה, איך זה שאני לא כל כך דומה לו, כי לו יש עיניים ירוקות ואף סולד, ושלי כמו של נשר והעיניים כהות. אבל הוא כבר לא ענה ורק התחיל לשרוק מנגינה של באך, כי כמו שאמרתי הוא ידע לשרוק כמו ציפור, יותר יפה אפילו מציפור, וכל היום היה שורק באך. הוא הכי אהב את באך.

אז זהו, מה עוד יש להגיד? בן שבעים וארבע הוא מת. עבר לעולם הבא ונשארתי אני עם המעדנייה והבית. לצבא לא חזרתי, כי לא היה מי שיטפל בעסק של אבא. קיבלתי שחרור מוקדם. לאבא היתה ספרייה שלמה בבית ולא ידעתי מה לעשות איתה. רוב הספרים היו בצרפתית ובפולנית, ומצאתי גם ספרים במאמע לשון שאף פעם לא ראיתי. היו לו גם מאות תקליטים, אולי אלפים, כולם מוזיקה קלאסית ורובם באך. רציתי לתרום הכול לספרייה של אופקים, אבל הם לא רצו. התקשרתי גם לספרייה של האוניברסיטה בבאר שבע וגם הם לא התעניינו, אז שמרתי הכול אצלי, והכול אצלי עד היום.

חוץ מזה, אבא לא השאיר כמעט כלום. בגדים, נעליים, רובי ציד, קצת רהיטים. והיתה גם מכתבה אחת עתיקה עם תריס שנפתח ונסגר ושאיפשר לנעול אותה. היא היתה נעולה, ומפתח לא מצאתי. הייתי צריך להביא מנעולן שיפתח לי אותה.

בא מנעולן. דבר ראשון שאמר לי כשרק נכנס לבית, ״ריח מוזר יש פה.״

אמרתי, ״מה מוזר?״

אמר, ״לא יודע, ריח של רעל עכברים בתוספת שקדים.״

באמת לאבא היה ריח שקצת הזכיר שקדים. אמרתי לו, ״מה פתאום רעל עכברים?״

אמר, ״לא יודע, אולי לא רעל עכברים, אולי חלודה. שקדים עם חלודה.״

בקיצור, הוא פרץ את המנעול ושׁם בתוך המכתבה מצאתי אוצר. היתה שם קופסת קרטון עם מסמכים ותמונות. ומה גיליתי במסמכים? שההורים שלי בכלל פולנים, לא רוסים ולא גרמנים, ושקראו להם טוּמלֶר ולא שטיל, ושאמא בכלל קראו לה דבורה ולא דורה. והיתה שם כספת קטנה, יותר נכון קופסת מתכת סגורה במנעול. מפתח לא מצאתי, והמנעולן כבר הלך. מה היה שם? אולי עוד קופסת מתכת. ניערתי אותה והיה מין שקשוק כזה של קופסה בתוך קופסה. חשבתי: נעל את המכתבה, נעל את הקופסה שבתוך המכתבה ובתוך הקופסה יש עוד קופסה, וגם היא תהיה נעולה? ברור שהוא לא רצה שיחטטו לו שם, אז השארתי את הכספת במקום ולא ניסיתי לפתוח אותה. אני אולי סקרן, אבל יש גבול.

בתמונות הסתכלתי שעות וימים. הם היו צעירים שם, אמא ואבא, הצטלמו עם כל מיני אנשים שלא הכרתי. בתמונה אחת רואים את אמא עם ציפור דרור אחד שיושב אצלה על כף היד, דרור זכר, רואים לפי הצוואר השחור. המכתבים כולם היו משנות הארבעים והחמישים, כמה בפולנית וכמה במאמע לשון. היה גם צרור מכתבים קשור בשרוך, שאבא כתב לאחד זַיינְוֶול ליברמן במקסיקו, וכולם חזרו לשולח כי הנמען לא נמצא, כמו שאומרים בדואר. כתב לו שהוא חי ונושם ורוצה להגר למקסיקו ואולי הוא, כלומר זיינוול, יוכל לעזור לו. עוד מכתב ועוד מכתב, תמיד אותו דבר, רוצה להגר למקסיקו, תעזור לי. ניסה כתובת אחת ועוד אחת ועוד אחת, אבל את זיינוול הוא לא מצא, כי המכתבים חזרו עם חותמת בספרדית: NO EXISTE, שזה אומר שאין זיינוול בכתובת הזאת. אבא תמיד אמר על מקסיקו שהיא גן עדן עלי אדמות ולא חור באמצע המדבר כמו פה, הכול שם פורח ומלבלב בשלל צבעים, ואם בא לך לאכול אתה רק מושיט יד וקוטף לך גויאבה. פעם אמרתי לו שלפי מה שידוע לי מקסיקו זאת סתם מדינה ענייה מהעולם השלישי וכולם שם רק רוצים לחצות את הגבול לאמריקה, והוא אמר שזה רק נראה ככה על פני השטח ושאם אני אסע לשם אני אראה דברים שלא חלמתי עליהם, למשל ציפור אחת שקוראים לה קֶצַאל הדוּר עם כנפיים ירוקות זוהרות וחזה אדום זוהר וזנב ארוך־ארוך ועל הראש ציצית של נסיך (ציצית למי שלא מכיר זה כמו כרבולת אבל מנוצות, כמו שיש למשל לדוכיפת).

אז נזכרתי שבצבא היה איתי אחד ליברמן מרעננה שנולד במקסיקו, בן אדם קצת מעצבן, מאלה שמביאים לך עם האצבע פליק באוזן ועושים פרצוף של לא עשיתי כלום, מה אתה מסתכל עלי. חשבתי: אולי זה הבן של זיינוול או הנכד שלו, או בן משפחה לפחות, כי כמה ליברמנים כבר יש במקסיקו? התקשרתי אליו, שאלתי אותו, והוא אמר שלא, שאבא שלו ברוך וסבא שלו שמואל ובמשפחה שלו אין שום זיינוול, והוא בחיים לא שמע את השם המצחיק הזה. אבל אחרי איזה חודשיים הוא התקשר אלי ואמר שסבא שלו בעצם כן זיינוול, שככה קראו לו בחוץ לארץ לפני שהוא בכלל הגיע למקסיקו. אמרתי לו שישאל אותו אם הוא זוכר אחד שמשון טומלר מפולין.

תוך שבוע ליברמן הגיע אלי הביתה עם סבא שלו זיינוול, שזכר ועוד איך ורצה לראות אותי. ישיש מופלג היה, בקושי הולך, בן תשעים אולי, קירח לגמרי. ישבו אצלי, הגשתי להם לימונדה, תה, ביסלי. חשבתי שהוא יספר משהו על אבא מהימים ההם אבל הוא רק דיבר על כל מיני דברים מבולבלים, משהו על לשון הקודש ואהבה וקרינה רדיואקטיבית, הרצאה שלמה הרצה לנו בלי סוף ובלי התחלה, מתחיל משפט ולא גומר, עובר לעניין אחר, לא מגיע אף פעם לעיקר, וליברמן כל הזמן עושה לי פרצופים של מה אתה רוצה, הבן אדם זקן. אחרי איזה שעה ביקשתי שיספר על אבא משהו אם הוא זוכר אותו מחוץ לארץ, טומלר, שמשון טומלר, והוא רק אמר, ״שמשון, איזו שאלה, שמשון ילד טוב, הייתי מושך לו בפאות.״

חשבתי: מה פתאום פאות? לאבא שלי היו פאות? הראיתי להם כמה מהתמונות שמצאתי, אבל הזקן רק הסתכל וחייך ונראה לי שהוא לא זיהה אף אחד.

ליברמן קם. הוא כבר התחיל להשתעמם. הסתובב לי בבית, חיטט פה חיטט שם, אמר, ״תגיד, איפה הכספת ההיא שסיפרת לי עליה?״ ביקשתי ממנו שלא יחטט ושלא ייכנס לחדרים, אבל הוא אחרי דקה חזר עם הכספת. אמר, ״בוא נפתח.״

אני אדם רגוע, אבל הוא עם החוצפה שלו עיצבן אותי. לקחתי ממנו את הכספת. אמרתי לו, ״נו, מה אתה מחטט.״

אמר, ״תפתח. מה אם יש שם משהו חשוב? מה אם יש שם מיליון דולר?״

אמרתי, ״אין כאן מיליון דולר.״

אמר, ״איך אתה יודע? אולי יש שם ניירות ערך וכאלה.״

יותר לא התייחסתי לשטויות שלו. כי מה הוא נכנס לפה לחטט לי בדברים? רק אמרתי לו שדי להציק, וחוץ מזה אין לי מפתח למנעול.

אמר, ״את המנעול המסכן הזה אני פותח לך תוך שנייה. יש לי באוטו תוכי חותך ברזל, אתה יודע מה זה תוכי חותך ברזל?״ יצא וחזר עם התוכי. אמרתי לו שדי, אני לא רוצה לפתוח את הכספת והוא צריך לכבד את זה. כבר התחלתי להצטער שהתקשרתי אליו, ולמה בכלל סיפרתי לבן אדם הזה על הכספת אני עד היום לא יודע. כי הוא שאל מה הוריש לי אבא, ואם אני כבר אדם אמיד בעל נכסים. ואני כמו טמבל הזכרתי את המכתבה והדברים שמצאתי שם. אף אחד לא הכריח אותי לענות ולספר לו דברים שהוא לא צריך לדעת. ככה אמרתי לו עכשיו, שזה עסק פרטי שלי ואני לא רוצה לשתף אותו. אבל הוא לא ויתר, ניג׳ס וניג׳ס, כבר התחיל להיעלב, כמעט בכה לי שם, עד שבסוף אני ויתרתי ונתתי לו לפתוח.

חתך עם התוכי שלו את המנעול. מה היה בפנים? כמו שחשבתי: עוד קופסה, אבל בלי מנעול. קופסת פח קטנה בצבע כחול ואדום עם תמונה של כדור הארץ במכסה שכתוב עליו משהו ברוסית וגם השם של אבא חרות עליו, ״שמשון טומלער״, כמו שכותבים במאמע לשון. כמה דקות החזקתי אותה ככה, הסתכלתי, ניסיתי לפענח את מה שכתוב ברוסית. ליברמן רצה לחטוף לי אותה ולפתוח אבל לא נתתי לו. פתחתי בעצמי, ומה היה שם? זוג גלילי נייר. זה היומן שאתם עומדים לקרוא. וכל אחד מהגלילים היה מהודק בסיכה עם צלב קרס.

ליברמן התלהב כמו ילד. רצה ישר לפתוח, לגולל את הגלילים, לקרוא מה כתוב שם. אבל אני אמרתי שעד כאן. סגרתי את הקופסה ולא נתתי לו לגעת. אני כמעט קיבלתי התקף לב מהצלבי קרס האלה. כל החיים שלי חשבתי שאבא שלי גוי, בווארי, גרמני, אחר כך גיליתי שהוא לא, ואז, רק לא מזמן גיליתי שמספר על היד היה לו, ועכשיו פתאום צלבי קרס? למה צלבי קרס? חשבתי: רגע אחד, מי זה האיש הזה? באמת קראו לו טומלר? איזה מין שם מוזר זה. ואולי קראו לו משהו אחר? ואולי זיינוול שיושב פה בכלל לא הכיר אותו, ואבא הוא מישהו אחר לגמרי?

ליברמן התחיל שוב לנג׳ס, התלונן שאני סתם מבזבז לו את הזמן, ולמה בכלל סיפרתי לו על הכספת אם אני לא רוצה להראות לו מה יש בפנים, והוא נסע עד קריית חיים להביא את סבא שלו וכל הדרך מקריית חיים עד לפה שלוש שעות נסיעה רק בשביל זה. וכשכל הניג׳וס לא עזר, הוא התחיל לחרף ולגדף כמו שאומרים, פתח עלי פה ג׳ורה, קרא לי גולם בן גולם וזין של כלב וגוי של שבת, כל הדברים שאני כבר מזמן התרגלתי אליהם, ואיך אין לי אפילו טיפה סקרנות לראות מה כתוב שם, ואני טמבל ואני דפ״ר ואני דפקט ואני אפס. לא התייחסתי. ואז הוא ניסה בכוח לתלוש לי מהידיים את הקופסה ולפתוח, אז דחפתי אותו. הוא רבע עוף, בקושי חמישים קילו, נפל על התחת. וזהו, תוך שנייה השתתק, נעלב, הלך לשבת בספה ולא דיבר יותר. זיינוול, שראה אותנו לפני שנייה כמעט הולכים מכות ורק חייך כאילו הוא צופה בטלוויזיה, התחיל עוד פעם להפריח את היונים שלו, קרינה רדיואקטיבית ומשפחה ואהבה ורק את אבא שלי לא הזכיר אפילו במילה, עד שליברמן נמאס לו לשבת אצלי, קם ולקח את סבא שלו והם הלכו.

הזקן הזה היה זיינוול, ומי שיקרא את היומן יראה שהוא מופיע שם הרבה, לפני שנהיה זקן מתושלח. את ליברמן לא ראיתי יותר, הרבה זמן. כמה פעמים התקשרתי אליו ולא תפסתי אותו. השארתי לו הודעות אצל אמא שלו ואפילו מכתב שלחתי לו לבסיס, אבל הוא לא חזר אלי, נשאר נעלב. רק אחרי הרבה שנים פגשתי אותו פעם אחת במקרה. אחר כך שמעתי שהוא ירד מהארץ, אולי חזר למקסיקו.

את הקופסה סגרתי ויותר לא הצצתי בפנים, לא פתחתי את הגלילים לראות מה יש שם, ויותר לא סיפרתי עליהם לאף אחד. לא דמיינתי אפילו שזה יכול להיות יומן. רק חשבתי: אם יש צלבי קרס, זה משהו של נאצים, ואני לא רוצה לדעת מה זה. גם אם אבא לא היה גרמני ולא נאצי, כמו שהיו אומרים כולם כשהייתי ילד, אולי הוא היה קאפו אכזר או משהו כזה. כי אדם לא סתם משנה את השם שלו במשרד הפנים ולא מספר לאף אחד שהוא היה באושוויץ, אפילו לא לבן שלו. מה שהוא כן סיפר לי פעם אחת כשצדנו חזירי בר בגליל זה שהוא כבר הרג אנשים, ואני הבנתי בזמנו שזה היה במלחמה, אפילו שלא ידעתי באיזה צבא הוא נלחם (חשבתי שאולי בצבא הרוסי), אבל פתאום אמרתי: הוא באמת הרג אנשים ולא במלחמה. הבן אדם היה רוצח.

בקיצור, לא רציתי לדעת מכל זה. עשרות שנים שמרתי את שני הגלילים האלה בתוך הקופסה הקטנה מפח ולא חשבתי אפילו להציץ לראות מה יש שם. עשרות שנים, עברתי מאז מאופקים לבאר שבע, וגם העברתי לשם את המעדנייה הלא כשרה של אבא, התחתנתי, התגרשתי, דור שלם עבר, מ־1989 עד 2015, ואני לא התעניינתי, לא הסתכלתי, לא חשבתי על היומן. וכמו שכבר אמרתי, הייתי אולי זורק את הקופסה הזאת לפח בטעות או שלא בטעות, והיא היתה הולכת לאיבוד ובחיים לא הייתי מגלה מה כתוב שם — אבל אז פגשתי את אסתר מלכה. אסתר מלכה טומלר, זה השם. בהתחלה חשבתי לשנות כאן את כל השמות, כמו שעושים תמיד כששומרים את השם במערכת, שלא יתבעו אותי לדין גם על זה. אבל פרופסור פרנקל אמר לי לא להמציא שום דבר, שאנחנו כותבים פה היסטוריה, לא ספר מעשיות, ובהיסטוריה לא משנים לאנשים את השמות כמו בעיתונים הצהובים, ואם מישהו רוצה לתבוע, שיתבע ויפסיד את כל הכסף שלו אצל עורכי דין. כי אנחנו לא משמיצים פה אף אחד ולא מסלפים ולא משקרים אפילו באות אחת, אלא כותבים פה את כל האמת ורק אתהאמת.

אז ככה. כמו שאמרתי, עברו שנים ואני כבר לא ילד. אנחנו ב־2015 ואני בן ארבעים וחמש. אז יום אחד, לא מזמן, הייתי צריך להגיע לחיפה אבל התקלקל לי האוטו, אז נסעתי ברכבת, ובדרך חזרה עלתה בתחנת בנימינה אישה דתייה והתיישבה במושב שמולי. לא העיפה בי חצי מבט, רק שלפה ספר תהילים פצפון וזימרה לעצמה בלי קול. אני שקראתי עיתון קצת הצצתי עליה בין הדפים וחשבתי: רגע אחד, אני מכיר את האישה הזאת. וזה מוזר, כי אני בכלל לא הכרתי אז דוסים. בעסק כמו שלי, שירשתי מאבא, כלומר בשר חזיר, אתה לא פוגש כאלה. בכל זאת, את האישה הזאת הכרתי מאה אחוז, אולי זאת מישהי שהיתה איתי בבית ספר או בצבא וחזרה בתשובה? אומרים שהחוזרים בתשובה חוזרים עד הסוף, והאישה הזאת לא סתם דתייה היתה. דוסית חרדית עטופה מכף רגל ועד ראש. ניסיתי לחשוב: למי היא דומה? את מי אני זוכר מהתיכון שחזרה בתשובה? אבל לא מצאתי, ובעצם האישה הזאת צעירה ממני בעשור לפחות, אז זה בכל מקרה לא מסתדר. חשבתי: אולי היא סתם דומה לאיזו כוכבת קולנוע או משהו כזה, לברברה סטרייסנד אולי, כשהיתה צעירה. כי דבר אחד מאוד הפתיע אותי: היא היתה ממש יפה, אבל ממש־ממש, האישה הזאת, מאלה שאתה רואה אותן ואתה חייב לחזור ולהסתכל שוב ושוב. וזה נדיר אצל דוסיות. ככה זה, אין מה לעשות. דוסיות מהר מאוד מתכערות מרוב הילדים שהן מביאות לעולם.

פתאום היא הרימה את הראש מהספר והסתכלה עלי. ולא סתם הסתכלה, נעצה בי עיניים. חשבתי: לא נעים, תפסה אותי שאני מסתכל עליה ועכשיו היא תעשה לי סקנדל. ואולי היא זיהתה אותי והיא תגיד לי מי היא. אמרתי לה, ״סליחה, אנחנו מכירים מאיפשהו?״

היא רק המשיכה להסתכל ופערה את הפה כמו דג.

חשבתי: אני מסתבך פה, היא עוד תתחיל לצרוח שאני מטריד אותה. דוסיות כאלה אסור להן אפילו לדבר עם גברים. אמרתי לה, ״סליחה?״ כי מה אתה אומר למישהו שנועץ בך עיניים ולא מסביר לך למה? הציל אותי הטלפון שלה שבדיוק צילצל, והיא היתה צריכה לפשפש בתיק שלה לשלוף אותו. ענתה לשיחה, ומה היא דיברה? מאמע לשון. חשבתי: לא רק חרדית אלא מהכי כבדים, אלה שמסרבים לדבר עברית. פה ושם יוצא לי כבר לשמוע אנשים שמדברים בשפה הזאת, ואני אוהב להקשיב להם כי הם חושבים שאני שייגץ שלא מבין כלום, ואני מבין כל מילה.

אז היא דיברה בטלפון, אבל לא הפסיקה לנעוץ עיניים, וגם דיברה עלי כאילו אני לא שם. אמרה, ״אתה לא תאמין, הדמיון פשוט מדהים, כמו שתי טיפות מים.״

ניתקה את השיחה והמשיכה להסתכל עלי. אמרתי לה (בשפה שלה אמרתי), ״סליחה, את מי אני מזכיר לך?״

נבהלה. אמרה, ״אתה מדבר!״

אמרתי, ״מדבר.״

שלפה מהארנק שלה תמונה ישנה־ישנה בשחור־לבן של חרדי אחד עם כובע ופאות אבל משום־מה בלי זקן.

אמרתי, ״מי זה?״

אמרה, ״הוא מזכיר לך מישהו?״

ניסיתי לחשוב. הוא מזכיר לי מישהו, הרבי הזה בלי הזקן? אמרתי שלא ממש.

אמרה לי, ״זה אתה!״

אמרתי, ״מה פתאום אני?״

אמרה, ״שתי טיפות מים. תסתכל טוב.״

הסתכלתי ובאמת, אם ימחקו את הפאות ואת הכובע, הוא דווקא יכול להיות די דומה לי, אותו אף ארוך כזה ואוזניים לא קטנות ולא הרבה סנטר. יהודון כזה. אמרתי, ״אבל מי זה?״

אמרה, ״זה בעלי.״

בעלה? עשיתי חישוב וזה בכלל לא הסתדר, כי התמונה הזאת ישנה, אולי משנות החמישים, והוא כבר לא תינוק, בן איזה ארבעים, אז איך הוא בעלה אם הוא יכול להיות סבא שלה? אבל לא אמרתי כלום. אולי התמונה לא כל כך ישנה.

אמרה לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה שטיל.״

אמרה, ״שטיל, שטיל. מאיפה ההורים שלך?״

אמרתי, ״שטיל זה שם שאבא שלי המציא כשעלה לארץ. במקור קראו לו טומלר, שמשון טומלר.״

אם מקודם נבהלה, עכשיו היא קפצה ממש מהמושב. העיניים שלה נדלקו כמו זוג פנסים. אמרה, ״שמשון טומלר! אבא שלך?״

אמרתי, ״כן, ככה קראו לו בחוץ לארץ.״

אמרה, ״בעלי טומלר! נתן נטע טומלר שיחיה. ואחיו הבכור היה שמשון טומלר, שנרצח באושוויץ, השם ייקום דמו.״

חשבתי: טוב, אבא שלי זה בטוח לא, כי הוא לא נרצח בשום מקום. לספר לה שהוא היה באושוויץ לא ממש התחשק לי. לי הוא לא סיפר אף פעם, וגם אני לא מספר. מאז שגיליתי מה השם האמיתי שלו לא סיפרתי לאף אחד, חוץ מפעם אחת לזיינוול הזקן שהכיר אותו. אפילו לאנסטסיה שהיתה אשתי לא סיפרתי. שבע שנים היינו נשואים, שבע שנים ובלי ילדים, עד שהתגרשנו. אז אם גם לאשתי שהיום היא גרושתי לא סיפרתי, לדוסית אחת ברכבת שעוד לא אמרה לי אפילו איך קוראים לה, ברור שאני לא אספר. ככה חשבתי, אבל פתאום פלטתי: ״גם אבא שלי היה שם. היה לו מספר על היד.״

היא חזרה בינתיים לספר תהילים שלה, אז חשבתי שאולי לא שמעה. אני כבר הייתי מבולבל לגמרי מכל הצירופי מקרים האלה. גם היא מזכירה לי מישהי, גם אני מזכיר לה מישהו, גם אח של המישהו קוראים לו שמשון טומלר, כמו אבא שלי, וגם הוא היה באושוויץ. חשבתי: משהו לא מסתדר, משהו פה קצת חשוד. וכבר התחלתי להיבהל ולדמיין כל מיני תרחישים מטורפים מספרי בלשים: שאבא שלי, שתמיד חשבתי שהוא שטיל עד שהתברר שהוא טומלר, היה בעצם איזה קצין גרמני שרצח אנשים באושוויץ, ואחרי המלחמה, כדי שלא יגלו אותו, הוא קיעקע לעצמו מספר על היד ולקח לעצמו זהות של יהודי אחד שהוא רצח באושוויץ, והיהודי הזה הוא שמשון טומלר אח של בעלה.

פתאום נזכרתי בליברמן, זה שסיפרתי לכם עליו, שבא עם סבא שלו לחטט לי בדברים ואחר כך נעלם לי. זה היה ב־1989. אז אחרי איזה עשר שנים שלא שמעתי ממנו, פגשתי אותו יום אחד בתל אביב בשדירות בן ציון. סוף שנות התשעים. הוא ישב על ספסל ואני עברתי שם, וככה לגמרי במקרה נפגשנו. הוא ישב וכתב משהו בפנקס קטן וצחק לעצמו כאילו מישהו סיפר לו בדיחה. בהתחלה הוא לא זיהה אותי, גם אחרי שאמרתי לו מי אני, ורק כשהזכרתי לו את מחנה בית ליד ואת זיינוול סבא שלו ושהם באו אלי הביתה, חייך ואמר לי, ״אה, כן, כן־כן־כן־כן־כן, שמחה׳לה, מה קורה? לא הכרתי אותך בלי החצ׳קונים.״ שזה שטויות, כי לי אף פעם לא היו חצ׳קונים ולו דווקא כן. הוא סיפר לי שהוא עושה תואר שני במשהו, אני לא זוכר בדיוק במה, פילוסופיה או אנתרופולוגיה. אמר שבדיוק יצא מאמר שלו באיזה כתב עת חשוב, והוא כותב עכשיו ספר פוליטי בלשי שהולך לזעזע את המדינה, על קצין אס־אס אחד שאחרי המלחמה מתחזה ליהודי ועושה לעצמו ברית מילה וקעקוע שיחשבו שהיה באושוויץ, עולה לארץ, נקלט פה יפה, נלחם במלחמת העצמאות והורג הרבה ערבים, נהיה תעשיין מצליח, מתחתן עם יהודייה כשרה, וכל הילדים שלו תפארת הנוער וקצינים בצה״ל, אחד בסיירת מטכ״ל ואחד בקומנדו ימי ואחד טייס, והבן הטייס נכנס לפוליטיקה ובסוף נהיה גם ראש ממשלה ואף אחד לא יודע מהסוד האפל של המשפחה עד שזה נחשף בזכות בלשית אחת שהיא הגיבורה של הספר, והכול הולך ומסתבך. ואז הוא הזכיר לי את הגלילים עם הצלבי קרס שלא נתתי לו אז לראות, ושאל אם פתחתי אותם ומה כתוב בהם. אני עשיתי את עצמי כאילו אני לא יודע על מה הוא מדבר, כי דבר ראשון לא פתחתי ואין לי מה לחדש לו, ודבר שני לא בא לי שהוא יבוא עוד פעם לחטט אצלי. הוא ישר התעצבן שאיך זה יכול להיות שאני לא זוכר כזה דבר, שהוא ראה את הגלילים האלה עם הצלבי קרס בעיניים שלו והוא לא משוגע אז הוא לא סתם מדמיין את זה. ואני רק אמרתי, ״אתה ממציא, זה הכול אצלך בראש״, והוא בסוף נעלב, ויותר לא ראיתי אותו. אבל עכשיו ברכבת עם הדתייה הזאת נזכרתי בסיפור שלו, וזה עשה לי פתאום צמרמורת כי זה בדיוק מה שדמיינתי שקרה עם אבא שלי ושמשון טומלר השני שמת באושוויץ. אמרתי לעצמי: טוב, עכשיו תשתוק וזהו, תן לה לקרוא את הספר תהילים שלה ואל תדבר איתה יותר.

הצרה היא שמשהו באישה הזאת הדליק אותי, היא עם העיניים הגדולות הירוקות־אפורות שלה כמו זוג אגמים, ועדיין ניסיתי לפתור את החידה מי היא ומאיפה אני מכיר אותה או את מי היא מזכירה לי. ועוד חידה שניסיתי לפתור: איך אישה צעירה כמוה יכולה להיות נשואה לישיש מופלג בן כמעט מאה? כי אם היה לו אח שרצחו אותו הנאצים, גם אם היה גדול ממנו בעשרים שנה, הוא עדיין מינימום בן שבעים היום, והיא בקושי שלושים. ומתוך המחשבות האלה התחלתי קצת לפנטז, איך בעלה הישיש הולך לשכב עם אבותיו כמו שאומרים, ואנחנו שוב נפגשים ברכבת לגמרי במקרה, ומפה לשם ומשם לפה היא קצת חוזרת בשאלה ואנחנו מתחילים לצאת, פעם אחת יוצאים, פעם שנייה יוצאים, פעם שלישית, זה מתחיל להיות רציני ובמשפחה שלה עושים סקנדל שלם שהיא לא רק חוזרת בשאלה, היא גם יוצאת עם אחד לגמרי שייגץ עם עורלה, אבל כל זה לא מעניין אותה כי אנחנו אוהבים ואהבה עזה כמו מוות ולא יעזור בית דין ואנחנו מתחתנים בקפריסין כמו עם אנסטסיה שרק אבא שלה היה חצי יהודי והיא לא רצתה להתגייר, והנה ילד ראשון נולד לנו בריא ושלם וילד שני ואולי שלישי, שזה ההפך ממה שהיה עם אנסטסיה שאיתה הייתי נשוי שבע שנים ורק בקושי־בקושי נולד לנו ילד ובסוף גם הוא לא נולד.

אז כמו שאמרתי, היא היתה שקועה בספר תהילים שלה, וכל הזמן חשבתי: בא לי שוב לדבר איתה, שתרים את העיניים, שתגיד משהו או אני אגיד משהו ונדבר עוד קצת. וככה, כאילו היא קראה את המחשבות שלי, פתאום סגרה את הספר ושאלה, ״מאיפה היה אבא שלך?״

אני כבר החלטתי לא להיכנס לזה, אבל היא שאלה ומה אני אגיד לה? לא רוצה לענות לך? ודווקא רציתי שנדבר. האמת בכלל לא ידעתי מאיפה אבא שלי וככה אמרתי לה: ״פוליןאיפשהו.״

אמרה, ״איפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. הוא אף פעם לא סיפר לי. אפילו לא סיפר לי שהוא מפולין. את זה גיליתי רק אחרי שהוא מת, מהמסמכים שלו שמצאתי בבית. לפי מה שהבנתי הוא נולד בעיר אחת שקוראים לה רסקה, רוסקה, משהו כזה.

אמרה, ״רָוָוה רוּסקָה!״

אמרתי, ״כן, משהו כזה.״

אמרה, ״זה לא יכול להיות.״

אמרתי, ״מה?״

אמרה, ״כי בעלי מראוֶוע וגם אחיו השם ייקום דמו מראווע והוא נרצח באושוויץ, ואתה אומר לי שאבא שלך גם מראווע וגם היה באושוויץ.״

אמרתי, ״מה זה ראווע?״ דווקא השם הזה נשמע לי מוכר.

אמרה, ״ראווע זה רווה רוסקה.״

אמרתי, ״אולי זאת עיר גדולה והיה שם יותר משמשון טומלר אחד.״

אמרה, ״עיירה, בקושי עיר. ולא היה יותר משמשון טומלר אחד, השם ייקום דמו.״

זה באמת קצת לא הסתדר. אמרתי, ״יכול להיות שאני טועה ושהוא לא מהמקום הזה. מה אני מבין? זה מה שהיה כתוב בתעודה אחת שקראתי ואולי זה לא נכון. לא כל מה שכתוב בתעודות תמיד נכון. למשל, אני מכיר מישהו שרשום לו בתעודת זהות שהוא נולד בדצמבר והוא בכלל נולד באוגוסט.״

אמרה, ״מה היה המספר שלו?״

אמרתי, ״המספר שלו?״

אמרה, ״המספר של אבא שלך, מאושוויץ, על היד.״

אז אמרתי לה. רק פעם אחת ראיתי את המספר הזה, אבל הוא נחקק לי טוב־טוב בזיכרון: 9295-B.

היא שמעה את המספר ונהייתה לבנה כמו סיד והעיניים שלה הירוקות האלה נפקחו עד שכמעט יצאו מהחורים. אמרה, ״לא יכול להיות, לא יכול להיות.״

אמרתי, ״מה לא יכול להיות?״

בדיוק הגענו לתחנת ההגנה בתל אביב והייתי צריך לרדת ולהחליף רכבת. גם היא היתה צריכה לרדת. עמדנו ברציף והיא אמרה שהיא צריכה לשבת, שאם היא לא תשב עכשיו היא תתעלף. אז מצאתי ספסל פנוי והיא התיישבה. אמרתי לה, ״את בסדר? להביא לך משהו לשתות?״

אמרה, ״אני בסדר. תן לי בבקשה מספר טלפון.״

אז החלפנו מספרים ואני המשכתי לבאר שבע. רק אז היא אמרה לי את השם שלה: אסתר מלכה טומלר.

עבר שבוע ועברו שבועיים ולא שמעתי ממנה, ופעם אחת התקשרתי אליה ולא היתה תשובה. כבר התחלתי לחשוב שכל מה שזכרתי היה הזיה ורק חלמתי את זה, עד שיום בהיר אחד ראיתי חסיד אחד עם פאות וזקן עומד מחוץ למעדנייה ועושה לי סימנים שאני אצא לדבר איתו. יצאתי. אדם גדול היה, כמעט שני מטר, ג׳ינג׳י קצת מאפיר. לחץ לי את היד (מה זה לחץ, מעך אותה) ואמר לי במאמע לשון, ״אתה שמחה? אני ברוך הלברשטם, הגבאי של הרבי שליט״א. הרבנית שלחה אותי לדבר איתך.״

אמרתי, ״הרבנית? איזו רבנית?״

אמר, ״אסתר מלכה שתחיה, אשתו של הרבי שליט״א.״

אמרתי, ״איזה רבי?״

אמר, ״הרבי מראווע, הגאון הצדיק המפורסם רבי נתן נטע התינוק הקדוש שליט״א.״

אמרתי, ״התינוק?״

אמר, ״התינוק, ככה אנחנו קוראים לו.״

אמרתי, ״למה תינוק?״

אמר, ״כי לא צמח לו זקן. אז בקיצור, קוראים לך טומלר.״

אמרתי, ״לא, לי קוראים שטיל. לאבא שלי קראו טומלר לפני שהוא עלה לארץ ואז הוא שינה לשטיל.״

אמר, ״הבנתי. ומה בדיוק אתה רוצה?״

אמרתי, ״רוצה? אני לא רוצה כלום.״ והסברתי לו איך פגשתי את אסתר מלכה ומה דיברנו.

אמר, ״כן, כן, שמעתי הכול. תקשיב לי, תשכח מה שסיפרה לך הרבנית שתחיה. אז אתה קצת מזכיר את הרבי הקדוש שליט״א כשהיה צעיר. מה זה מוכיח? יהודי הוא יהודי ואחד מזכיר את השני. אז לאבא שלך עליו השלום קראו שמשון טומלר. אני יכול להבטיח לך שבאושוויץ עברו לפחות עשרים שמשון־טומלרים, אחד היה אביך עליו השלום ואחד, להבדיל, היה השתקן השם ייקום דמו.״

אמרתי, ״השתקן?״

אמר, ״רבי שמשון טומלר השתקן הקדוש השם ייקום דמו, אחיו הבכור של הרבי הקדוש שלנו.״

אמרתי, ״למה השתקן?״

אמר, ״כי הוא לא דיבר.״

אמרתי, ״אבא שלי גם לא דיבר הרבה, אבל רבי הוא לא היה.״

אמר, ״יפה. אנחנו מסכימים, ואני אומר את זה לטובתך כי אתה לא רוצה להסתבך עם האנשים האלה.״

אמרתי, ״איזה אנשים?״

אמר, ״אני לא אייגע אותך בפרטים. בוא נאמר רק שהרבי הקדוש שליט״א בן תשעים ושתיים.״

אמרתי, ״אני לא מבין.״

אמר, ״יופי, כמה שתבין פחות ככה עדיף. שלא תסתבך חס ושלום.״

הוא רק הלך והטלפון שלי צילצל: אסתר מלכה. אמרה לי, ״דיברת עם ברוך? מה הוא אמר לך?״

אמרתי, ״ששלחת אותו לדבר איתי ושאני אשכח מכל העניין.״

אמרה, ״איזה עניין?״

אמרתי, ״הוא אמר שאין שום קשר בין אבא שלי לשתקן שלכם ושלא כדאי לי להסתבך איתכם.״

אמרה, ״אני לא שלחתי אותו לדבר איתך.״

אמרתי, ״זה מה שהוא אמר.״

אמרה, ״אל תאמין לאף מילה שלו. אתה פנוי הערב? אני רוצה לראות את המסמכים.״

נתתי לה את הכתובת והיא שאלה אם אשתי תהיה בבית או אם יהיו הילדים שלי או מישהו אחר. אמרתי לה שאין לי לא אישה ולא ילדים ולא יהיה שם אף אחד חוץ ממני, והיא רק אמרה, ״הבנתי״, וניתקה. לא הבנתי למה היא רצתה לדעת וכבר התחלתי כמו טמבל לפנטז כי נזכרתי בעיניים הגדולות שלה הירוקות־אפורות כמו זוג אגמים ורק כשהופיעה אצלי עם עוד שני חסידים מגודלים, הנהג שלה ועוד בחור אחד ואשתו, קלטתי שאסור אצלם לאישה להיפגש ביחידות עם גבר זר.

אני כמו מפגר הושטתי יד לשלום. ידעתי שאצלם אסור לגעת, אבל או ששכחתי או שסתם מתוך הרגל שלחתי יד, והיא רק סימנה לי לא עם האצבע. קפצו שני החסידים שלה ולחצו גם לחצו, כמו הגבאי, כמעט שברו לי כל עצם ביד.

קפה או תה שהצעתי להם, לא רצו. הביאו איתם בקבוק מיץ וכוסות פלסטיק, מיץ תפוזים בטעם נפט עם סוכר. החסידים מצאו להם מקום בפינה, שלפו איזה ספר והתחילו ללמוד תורה.

אמרה לי אסתר מלכה, ״תשמע, אני לא מאמינה לך.״

ככה בלי הקדמות. לא הבנתי על מה היא מדברת. אמרתי לה, ״מה את לא מאמינה?״

אמרה, ״אתה ידעת מי אני, אתה ידעת מי בעלי. כל אחד יודע את הסיפור שלו, כל אחד יודע מה המִספר שלו. הוא הרבי מראווע שליט״א.״

מה אני אגיד לה, שאני מוכר בשר חזיר ולא מבין במשגיחי כשרות? שתקתי. אני האמת לא אדם סקרן. אף פעם לא התחשק לי לברר אם יש איפשהו מידע על משפחת טומלר או משפחת ולדמן, שזה היה השם של אמא לפני שהתחתנה. להפך, לא רציתי לדעת עליהם כלום מעבר למה שכבר ידעתי, אפילו שדווקא התעניינתי בנאצים ובמלחמת העולם השנייה וגם קראתי את הספר של פרופסור פרנקל שהיה בין הספרים שלאבא.

פתאום היא אמרה, ״תמונות יש לך?״

אמרתי, ״תמונות של מה?״

אמרה, ״של אבא שלך עליו השלום, עם המספר.״

אמרתי, ״תמונות יש לי, אבל לא עם המספר.״

אמרה, ״אז למה שאני אאמין לך?״

אמרתי, ״להאמין למה?״

אמרה, ״שאבא שלך עליו השלום הוא שמשון טומלר מראווע השתקן הקדוש השם ייקום דמו.״

אמרתי, ״את זה את אמרת. דבר אחד אני נשבע לך וזה שאבא שלי לא היה רבי של אף אחד.״

אמרה, ״אבל אמרת שהוא נולד בראווע ושהוא שמשון טומלר. איפה המסמכים?״

פתאום נזכרתי במשהו שהיא אמרה קודם. אמרתי, ״רגע. אמרת שגם לבעלך יש מספר? אז גם הוא היה שם?״

אמרה, ״תגיד לי, אתה טיפש או אתה עושה את עצמך?״

מה אני אגיד לה? זה תמיד קורה לי. למשל אם יוצא לי לספר למישהו שבבית דיברתי יידיש אבל לא ידעתי שזה יידיש כי לא פגשתי אשכנזי אמיתי עד שהייתי בן ארבע־עשרה — אף פעם לא מאמינים לי, חושבים שאני ממציא או שאני טיפש, שלא יכול להיות שמישהו חי בארץ באותה תקופה ולא שמע יידיש ברחוב או אצל חברים. ככה הם אומרים, כי אלה אנשים שאף פעם לא היו באופקים, ובטח שלא בשנות השבעים.

אז לא עניתי והיא אמרה, ״ברור שהוא היה שם. זה סיפור שכולם מכירים.״

אולי אצלם כולם מכירים. אני לא הכרתי. אמרתי, ״רגע, אז מה המספר שלו?״

אמרה, ״נו, אתה באמת לא יודע?״

אמרתי, ״איך אני אמור לדעת אם רק עכשיו אמרת לי שהוא היה שם וגם לו יש מספר?״

אמרה, ״9296-B.״

חשבתי שנייה ואמרתי, ״זה כמעט כמו של אבא שלי. שלו היה 9295-B.״

אמרה, ״נו! גאון.״

אמרתי, ״מה, הוא היה אחריו בתור לקעקוע?״

אמרה, ״תעשה חשבון פשוט.״

אמרתי, ״אז רגע. אז הם כן אחים! אבל מה עם הרבי השתקן שהשם ייקום דמו שנרצח שם?״

אמרה, ״אתה טוען שזה אבא שלך.״

אמרתי, ״אני לא טוען כלום. אבל שלאבא שלי היה על היד מספר ושהמספר היה 9295-B, על זה אני חותם לך כי ראיתי בעיניים שלי.״

אמרה, ״ושהוא בא מראווע ושקראו לו שמשון טומלר — לזה יש לך הוכחות?״

אמרתי, ״על ראווע אני לא בטוח. זה רק מה שאני זוכר שראיתי פעם בתעודה אחת. ושמשון טומלר, מי יודע, אולי הוא בכלל המציא את השם הזה.״

אמרה, ״באיזו שנה נולד אבא שלך עליו השלום?״

אמרתי, ״1915. הוא כבר היה די זקן כשנולדתי.״

אמרה, ״השתקן השם ייקום דמו נולד בטו באב תרע״ה.״ היא עשתה חישוב ומה היא מצאה? שזה 1915.

וזהו, מה עוד יש לספר? הלכתי להביא את הקופסה עם כל הדברים של אבא, ששעה שלמה לקח לי למצוא אותה כי היא היתה עמוק בתוך הבוידעם. מצאנו שבאחד המסמכים כתו RuskaRawa, שזה מה שקראו הפולנים לראווע, ושאבא נולד ב־26 ביולי 1915, שלפי החישובים שאסתר מלכה עשתה יוצא בדיוק טו באב של שנת תרע״ה. וגם לפי התמונות היא ישר זיהתה אותו. היא הראתה לי תמונה שלו כשהיה צעיר, ואני בהתחלה אמרתי שזה לא יכול להיות אותו בן אדם. ראיתי חרדי אחד עם זקן גדול ופאות. צעיר, בן עשרים אולי. אבל מה, העיניים אותן עיניים, שאפילו שזה היה בשחור־לבן ראו שהן בהירות וירוקות־אפורות, והאף אותו אף סולד של לא־יהודים.

פתאום אסתר מלכה ראתה בין הדברים את הקופסה הקטנה עם התמונה של כדור הארץ, ששם שני הגלילים עם סיכות צלב קרס שעוד לא ידעתי שזה יומן. היא שלפה את הקופסה, עמדה לפתוח. אמרה, ״מה זה? מה יש פה?״

אני כמעט חטפתי התקף לב. אמרתי שכלום ולקחתי את הקופסה, כי מספיק כבר הראיתי לה.

אבל היא התעקשה, לקחה חזרה את הקופסה, פתחה אותה, הציצה בפנים. אמרה, ״צלבי קרס! מה זה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. סתם מזכרת שהוא הביא משם.״ לא שיקרתי. באמת עוד לא ידעתי שזה היומן שלו.

אמרה, ״מה זה? מה כתוב פה?״

אמרתי, ״אין לי מושג.״

אמרה, ״אף פעם לא פתחת, לא בדקת, לא התעניינת?״

כלום לא אמרתי, רק לקחתי חזרה את הגלילים ושמתי בקופסה וסגרתי אותה. לשמחתי היא לא התעקשה יותר מדי. היא היתה כבר עסוקה במסמכים והתמונות, ואולי גם היא נבהלה מהצלבי קרס ופחדה לפתוח.

אחרי כמה ימים באה לימוזינה ולקחה אותי לירושלים לרבי התינוק. הוא חי בארמון מפואר בשכונת הבוכרים, או לפחות ככה הוא נראה לעומת כל הבתים המסכנים שמסביב. בחוץ עמדו המון אנשים שביקשו להיכנס או אני לא יודע מה בדיוק הם רצו. הלימוזינה פילסה דרך ונכנסנו בשער. דבר ראשון שראיתי כשרק יצאתי מהאוטו: זוג שרקרקים שישבו באחד החלונות. ציפורים זה דבר אחד שאני מבין בו, זה ונקניקים, ואני יודע מיד לזהות, אז אני מאה אחוז בטוח שאלה היו שרקרקים, אפילו ששרקרקים אתה מוצא רק בטבע ובכפר, אף פעם לא בעיר, ורק בחורף, ועכשיו היה כבר אמצע אפריל. ברוך הגבאי יצא אלי והראיתי לו את השרקרקים. אמר לי, ״מה זה?״

אמרתי, ״אלה שרקרקים. אתה רואה את הבטן הכחולה, הראש הכתום, המקור השחור? שרקרק מצוי.״

ברוך לא התרשם. אמר, ״נו, ציפורים.״

הסברתי לו שזה לא סתם ציפורים, שזה נדיר לראות שרקרקים בעונה הזאת ובאמצע העיר, אבל הוא לא ממש התעניין. הוא שם לי כיפה על הראש ואמר לי לנשק את המזוזה כשאני נכנס לבית. ואז הוליך אותי לחדר אחד והשאיר אותי שם, חדר לא הכי מואר, עם ספרי קודש מקיר לקיר ומסריח מזה שיושבים שם אנשים שמזיעים ומפליצים ולא פותחים חלון. ישבו שם כמה חסידים שחיכו בתור לראות את הרבי, כל אחד עם הספר שלו מתפלל. שמו לב אלי וסגרו את הספרים שלהם והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהשמים. התיישבתי בפינה, ואחד החסידים אמר לי, ״ברוך הבא לאדון. מה שם כבודו ומה פתק כתב כבודו לרבי הקדוש שליט״א?״

חשבתי: עברית הוא לא מדבר. אז עניתי לו במאמע לשון שבאתי לראות את הרבי אבל פתק אין לי. שמעו אותי ופערו כולם את הלוע. זה שדיבר, שקראו לו שלום נח, קם והתיישב לידי והאחרים חזרו לספרים ולתפילות שלהם. הוא אמר שאני צריך לכתוב את השם שלי על פתק ולתת לגבאי, שייתן אותו לרבי התינוק הקדוש, ואז הרבי יקרא את הפתק וידבר עם הקדוש ברוך הוא על הבעיות שלי והקדוש ברוך הוא יעזור. אמרתי, ״אבל אם אני רק כותב את השם, איך יודע הרבי את הבעיות שלי?״

אמר לי שהכול הוא יודע הרבי הקדוש, שאין קדוש ממנו בכל העולם והוא הנין של הנכד של הבעל שם טוב שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. אמר שלפני שנה למשל היתה לו פריחה מכף רגל ועד ראש ולא עזרו כל המשחות שהוא מרח ולא עזרו כל הרופאים שהוא ביקר אצלם, אבל רק כתב את השם שלו ושל אמא שלו על פתק, מסר לרבי, ותוך שבוע נעלמה הפריחה כאילו לא היתה. עוד נסים ונפלאות סיפר לי שלום נח. אישה שהתחרשה לגמרי בפיצוץ חזרה לשמוע. גמגמן אחד הפסיק לגמגם. אחד שאיבד הכול במפולת ונשאר בלי פרוטה, זינקה פתאום הבורסה והוא קיבל הכול חזרה שבעתיים. ילדה אחת שהיה לה סרטן הדם והלכה לכל הרופאים ושום דבר לא עזר עד שבאה לרבי ותוך שנייה כבר לא היה זכר לסרטן שלה וכל הרופאים אמרו שזה נס משמים. וככה גם איש אחד שסבל מכאבים במותניים, וגם אישה אחת שכמעט מתה מזיהום בדרכי השתן, ואישה אחת עם כאבי מחזור שהיו משתקים אותה לגמרי, ובחור אחד מחוצ׳קן שאף אחת לא רצתה להתחתן איתו וביום אחד נעלמו לו כל החצ׳קונים והוא ישר מצא שידוך.

האחרים עזבו את הספרים שלהם והקשיבו למעשיות של שלום נח, וכל אחד הוסיף סיפור משלו על נפלאות הרבי. אמר אחד, ״הנאצים יימח שמם שלחו את התינוק הקדוש שליט״א לאושוויץ, שם מיליונים נפלו כמו זבובים אבל הוא שרד, ולמה? בגלל הדבקות הגדולה שלו בהשם יתברך ושמירת מצווֹת קלה כבחמורה.״ אחר הוסיף, ״כל היום במחנה המוות, כל שנייה ושנייה הוא התפלל והתפלל, סירב לזלול טרפות, סירב לחלל את השבת.״

ועוד אחד הוסיף, ״היו לו תפילין שהוא שמר בסוד וכל יום הניח, אפילו שהנאצים יימח שמם, אם היו מגלים אותו, היו רוצחים אותו על המקום חס ושלום.״

והראשון הוסיף, ״ירא שמים היה תמיד ואוהב אותו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, גם באושוויץ, בייחוד באושוויץ, והשם יתברך שמר עליו מכל פגע.״

והוסיף השני, ״הרבה יהודים הצילו התפילין של הרבי הקדוש שליט״א.״

והשלישי הוסיף, ״יצאה שמועה שהתינוק הקדוש נמצא במחנה ויש לו תפילין וכל היהודים הטובים נהרו אליו.״

והוסיף הראשון, ״לא דחה אף אחד חס ושלום, נתן לכל אחד ואחד להניח לפי התור.״

והשני הוסיף, ״וכל אחד ואחד מהיהודים שהניח תפילין של התינוק הקדוש שליט״א ניצל, כל אחד ואחד, יצא מאושוויץ בשלום, השבח לאל בורא עולם.״

ואז כולם פרצו בשיר כליזמר כזה ואחר כך חזרו לספרים שלהם, חוץ משלום נח ששלף מהארנק שלו תמונות והראה לי את כל הילדים שלו וגם כמה נכדים. לספור לא ספרתי, אבל היו שם יותר מעשרים ילדים וכאלה שכבר לא ילדים. אמרתי לו, ״רגע, בן כמה אתה?״

אמר, ״ברוך השם בן ארבעים וארבע.״

אמרתי, ״ארבעים וארבע, ונכדים כבר יש לך?״

אמר, ״ברוך השם ארבעה נכדים.״

אמרתי, ״ארבעה נכדים, וכמה ילדים?״

אמר, ״בנים תשעה ברוך השם ובנות אחת־עשרה.״

אמרתי, ״עשרים ילדים יש לך!״

אמר, ״ברוך השם. ושלך, שמחה? תראה לי תמונות.״

אמרתי לו שאני לא נשוי כמו שכבר הסברתי קודם. וגם אם הייתי, כמה ילדים כבר יכולתי להראות לו, הוא עם עדר השפנים שלו?

שעה שלמה חיכיתי בחדר הזה. שלום נח נתן לי פיסת נייר בשביל הפתק שלי. אמר לי, ״דבר ראשון תאריך.״ אז רשמתי את התאריך אבל בלועזית. הוא תלש את הפתק וקרע אותו לחתיכות ונתן לי חדש, וכתב תאריך עברי, כ״ט בניסן תשע״ה, ואז רשמתי שמחה בן דורה, כמו שהוא הסביר, אבל הוא שאל אם אין לה שם עברי אז הוספתי ב׳ והפכתי את דורה לדבורה, שזה בעצם השם האמיתי שלה כמו שכבר סיפרתי לכם, וכבר חשבתי: איזה בזבוז זמן, אם אני לא הולך לראות את הדוד שלי שאף פעם לא פגשתי אותו, אז למה הביאו אותי עד לפה? וגם הפסדתי יום עבודה. ואז הוא אומר לי, ״שים חמש מאות שקל, זה יספיק, ואם יש לך יותר תבוא עליך הברכה.״

אמרתי, ״חמש מאות שקל למה?״

אמר, ״לרבי הקדוש שליט״א, לצדקה.״

סכום כזה במזומן לא היה לי אז שמתי מה שיש, מאה חמישים שקל.

החסידים נראה לי קצת נעלבו מהמאה חמישים שקל שלי. אחד אמר שהוא שם אלף מאתיים, שני אמר אלף חמש מאות, שלישי אמר אלף שבע מאות. כל אחד רצה לעבור את השני, כמו במכירה פומבית.

סוף־סוף נפתחה הדלת. עמד שם חסיד אחד, גבוה, ג׳ינג׳י, הבן של ברוך אולי, קרא לי לבוא איתו. שאלתי אם אני הולך לראות את הרבי והוא אמר שכן. עלינו קומה אחת ונכנסנו לחדר שישבו שם איזה עשרה חסידים סביב שולחן, למדו תורה או משהו כזה. רק נכנסתי וכולם השתתקו, הסתכלו עלי כאילו ירדתי מהשמים, ואז אחד עם זקן אפור שכל הזמן השתעל שאל את הבן של ברוך, ״מי השייגץ הזה? איך אתה מכניס לפה אנשים כאלה? נפלת על הראש?״

אמר לו, ״הוא בא לראות את הרבי.״

אמר אחד אחר, גם הוא עם זקן אפור, ״מה פתאום? לראות את הרבי הקדוש? אחד מהם?״

אמר לו, ״הוא אולי אחד מהם, רבי נחמן, אבל שמו טומלר.״

רק שמעו את השם טומלר ופערו כולם את הלוע. קם הראשון, המשתעל, ובא אלי, בדק אותי מכף רגל ועד ראש, התקרב, התחיל לרחרח כמו חתול. אמר לי בעברית המשונה שלהם, ״למה זה אדון דורש לבוא אצל הרבי שלנו התינוק הקדוש שליט״א שהוא זקן מאוד וחלוש ותשוש וחולה מסוכן חס ושלום?״

למזלי נפתחה בדיוק דלת אחת בסוף החדר ויצא ברוך הגבאי, שלקח אותי פנימה ללשכה של הרבי.

לשכה קראו לזה, אבל זה היה בסך הכול חדר קטן וחשוך בלי אוויר. בקצה אחד היתה ספה וישב עליה רופא חסיד אחד עם סטתוסקופ, ישב שם והתפלל. בקצה השני ישב הרבי מאחורי שולחן כתיבה גדול עם ערימות של ספרים, זקן־זקן־זקן, מצומק לגמרי, ישֵן כזה, מנקר. היו לו פאות שהגיעו עד הרצפה, ובלי הזקָן הוא נראה כמו זקנה. חשבתי: אלוהים ישמור, ככה אני איראה עוד ארבעים שנה? ולידו עמדה אסתר מלכה, צעקה לו לתוך האוזן שבא שמחה לראות אותו, שמחה, הבן של שמשון.

הרבי התעורר, הסתכל עלי בעין אחת פקוחה. אמר, ״מי זה?״ קול דקיק היה לו, ציוץ כזה, כמו ציפור.

״נטע,״ צעקה לו אסתר מלכה, ״זה שמחה, שסיפרתי לך עליו, הבן של שמשון עליו השלום.״

הרבי צייץ, ״שמשון? אחי שמשון השם ייקום דמו.״

אמרה לו אסתר מלכה, ״לא, נטע, הסברתי לך. אחיך ניצל, השבח לאל בורא עולם! האיש הזה הוא האחיין שלך, הבן של שמשון אחיך עליו השלום.״

הרבי לא בדיוק קלט מה היא מדברת. הוא סימן לי להתקרב ולחש לי ככה באוזן: ״איך בין אַ טויב,״ שזה אומר: אני יונה. או אולי לא הבנתי, אולי הוא אמר ״איך בין טויב״ (אני חירש) או ״איך בין טויט״ (אני מת) או משהו אחר לגמרי. אמרתי לו שאני לא מבין, אבל הוא כבר חזר לישון. הסתכלתי על הרבי איך הוא ישן כמו תינוק, באמת הוא קצת דומה לי או אני לו, אם הוא היה ארבעים שנה יותר צעיר. ניסיתי להיזכר אם אבא אי־פעם סיפר לי על אח שהיה לו. משהו עמום צץ לי בזיכרון. על משפחה אבא אף פעם לא דיבר, כאילו שהוא נולד מהאוויר ולא היו לו אבא ולא אמא ואחים ואחיות. אבל פעם אחת, נזכרתי עכשיו, ראינו טלוויזיה ואני לא זוכר מה זה היה, אולי ״קוז׳אק״ שזאת סדרה שהיתה פעם, והיו שם שני אחים שהלכו מכות ואחד הרג את השני, ופתאום שמתי לב שלאבא יש דמעות בעיניים.

אז בא ברוך ואמר לאסתר מלכה, ״נו, את מרוצה? הבאת את השייגץ לפגוש את הרבי, והכול לְמה?״

״למה?״ אמרה, ״שיראה את האחיין שלו.״

אמר ברוך, ״אחיין שמחיין. אין לך ראיות.״

אמרה, ״הראיתי לך את המסמכים.״

אמר, ״מסמכים אפשר לזייף. היום יש לכל אחד מצלמה דיגיטלית, פוטושופ, כל דבר אפשר להמציא.״

בקיצור, זה כל מה שראיתי מהדוד שלי שאף פעם לא היה לי. האמת, קצת התאכזבתי שלא יצא לנו לדבר באמת ולהכיר אחד את השני, אבל זכרתי מה שברוך הגבאי אמר לי, שלא כדאי לי להסתבך עם האנשים האלה, אז תודה לאל שיצאתי משם בריא ושלם ויותר לא אשמע מהם, כי בדרך החוצה התנפלה עלי הכנופיה שמחוץ ללשכה, רבי נחמן ורבי מנחם ועוד כמה חסידים מגודלים, עשו לי חקירת שב״כ. מי אני? מי ההורים שלי? מאיפה באו? מה דיברתי עם הרבי? איפה אני גר? איפה עובד? איפה מתפלל? אני כלום לא אמרתי להם, רק שבאתי לתת פתק לרבי לצדקה. אף מילה על אבא שלי שהיה האח שלו.

למחרת הופיעה אצלי אסתר מלכה עם השומרים שלה. אמרתי לה שיותר אני לא מבקר אצלם כי לא בא לי להסתבך, אפילו שאני לא יודע במה אני מסתבך.

אמרה לי, ״אין לך ברירה. אתה שאר בשר.״

אמרתי, ״אז מה זה אומר?״

אמרה, ״זה אומר הרבה.״

אמרתי, ״אני לא מבין.״

היא הסבירה: הרבי התינוק שיחיה לאורך ימים טובים אמן כבר לא ילד, בן מעל לתשעים ולא בריא בכלל. ילדים אין לו, רק שני אחיינים, רבי מנחם רוזנבוים ורבי נחמן רוזנבוים, שכבר פגשתי את שניהם בכניסה ללשכה, הם הכי קרובים לרבי אבל לא קרובי משפחה, הם בסך הכול הבנים של אשתו השנייה ובעלה הראשון. כל אחד מהם רוצה להיות היורש של הרבי וכבר שנים הם נלחמים אחד בשני, אבל לאחרונה הגיעו להסכמה, שכשימות הרבי הם יחלקו את החצר ביניהם שווה בשווה. ולמעשה כבר התפלגה החסידות לשתי חצרות, המנחמים והנחמנים. אבל יש גם פלג שלישי, של ברוך הלברשטם הגבאי, שמצפצף גם על רבי נחמן וגם על רבי מנחם, ויש לו בכיס כמה תלמידי חכמים, סתם אנשים, לא קרובים של הרבי, שאחד מהם הוא ישים על כס החסידות להיות הבובה שלו.

זה לפחות מה שהבנתי ממה שהיא אמרה. שאלתי אותה, ״אז רגע, איך אני קשור פה?״

אמרה, ״נו, אל תהיה טיפש. אתה הבן של השתקן זכותו יגן עלינו!״

אמרתי, ״אז מה, אני אהיה הרבי שלכם?״

אמרה, ״אתה הבן של השתקן או לא הבן של השתקן?״

אמרתי, ״את צוחקת.״

אמרה, ״אני מאוד רצינית.״

אמרתי, ״אני לא דתי. אני אפילו לא יהודי.״

אמרה, ״אתה לא רק יהודי, אתה נין נינו של הבעל שם טוב זיכרונו לחיי העולם הבא.״ ואז היא שלפה בקבוק קטן, הוציאה ממנו מקלון עם צמר גפן. אמרה, ״שים את זה שנייה בפה.״

אמרתי, ״מה זה? לְמה?״

אמרה, ״שים בפה שנייה ותחזיר לבקבוק.״

שמתי את המקלון בפה, וכשהחזרתי אותו לבקבוק נגעה קצה האצבע שלי בטעות באצבע שלה, ואפילו שזה היה רק לשנייה, הרגשתי שזה נמשך נצח ואת כל החיים שלי ראיתי מול העיניים כמו בסרט גם בעבר וגם בהווה וגם בעתיד כי היא עם העיניים הירוקות הגדולות שלה כמו אגמים הסתכלה לי ישר בעיניים וזה מה שהיה נצח, עד שהיא הכניסה את הידיים לכיסים, שלא אגע בה חס ושלום.

אמרתי, ״למה זה?״

אמרה, ״בדיקת די־אן־איי.״

אמרתי, ״נו, אז אולי יגלו שאני בכלל לא הנין של הנין.״

אמרה, ״ואולי יאשרו שאתה כן.״

אמרתי, ״את לא רצינית. תסתכלי עלי. אני לא עשו לי אפילו ברית מילה. כשהייתי קטן היו קוראים לי גוי של שבת ופיפי של כלב.״

אמרה, ״את זה אפשר לתקן. ניתוח פשוט, בקושי תרגיש.״

אמרתי, ״מה אני אגיד לך, אני לא מעוניין. לא רוצה להיות רבי של אף אחד. וגם אם הייתי רוצה, אני לא יכול, כי אני לא יודע מהחיים שלי, וחוץ מזה אני חילוני וזולל כל מה שבא לי חוץ מבשר שאני לא אוכל, ואני לא מאמין בדברים האלה שאתם מאמינים בהם.״

אמרה, ״במה אתה לא מאמין שאנחנו מאמינים?״

אמרתי, ״עולם הבא, משיח, אלוהים, כל הדברים האלה.״

אמרה, ״אתה מאמין, אתה מאמין. כולם מאמינים, אפילו אם הם חושבים שהם לא מאמינים. לא להאמין בקדוש ברוך הוא זה כמו לא להאמין שאתה קיים.״

אמרתי, ״אני לא רוצה. באמת. שישימו את רבי נחמן או את רבי מנחם או תלמיד חכם אחד.״

אמרה, ״תחשוב על זה.״

מה כבר היה לחשוב? זה כמו שיבוא מישהו ויציע לי להיות האפיפיור, או אני יודע מה, מלך ירדן. מה לי ולזה? אבל אז חשבתי משהו אחר: מה בעצם רוצה אסתר מלכה? למה היא דוחפת אותי לכיסא של בעלה? התחלתי להפליג בדמיונות. דמיינתי שהיא רוצה להמשיך להיות רבנית, וזה אומר שהיא רוצה להתחתן איתי, כי אם אני אהיה הרבי שם, היא תהיה הרבנית שלי. סתם הזיות, אני יודע, אבל לא הצלחתי להשתחרר מההזיות האלה. היא נכנסה לי לראש ולא יצאה. כל היום חשבתי עליה, דמיינתי אותה מחייכת אלי.

ככה עברו כמה שבועות. לא ראיתי אף אחד מהם. רק אסתר מלכה שלחה לי פעם אחת הודעה בווטסאפ לשאול אם אני חובש כיפה, מניח תפילין, שומר שבת. מה עונים לכזה דבר? איך אני אניח תפילין אם עדיין יש לי עורלה? וחוץ מזה, כלום לא הבטחתי לה. אז לא עניתי. אבל פעם אחרת כתבתי לה ביוזמתי, שאלתי אם יש לה תוצאות מהבדיקה שעשיתי עם המקלון שהיא שמה לי בפה. היא לא ענתה. חשבתי: טוב, אני לא עניתי לה, היא לא לי, תם ונשלם, שכחו ממני.

אבל יום אחד בשש בבוקר הופיע אצלי אחד הבנים של ברוך הגבאי. אמר לי, ״הרבי שליט״א על ערש דווי. בוא, הוא רוצה לראות אותך.״

הבית של הרבי היה מוקף המון עצום, כל הרחוב מקצה אחד לקצה השני ים שחור, וכמו ים סוף הוא נחצה לשניים כשפילסנו לנו דרך ונכנסנו בשער. חיפשתי את השרקרקים שראיתי אז על אדן החלון, אבל הם לא היו. נכנסנו פנימה ולקחו אותי ישר לחדר של הרבי. חדר בלי אוויר, מסריח מזיעה, שתן, הבל פה וריח כזה של זקנים גוססים שכמעט נחנקתי. הוא שכב במיטה שלו מחובר לאינפוזיה ולכל מיני מכשירים, ולצדו עמדו האחיינים מנחם ונחמן, הרופא הפרטי שלו, עוד כמה חסידים שלא הכרתי, ובצד השני אסתר מלכה, יפה כל כך אלוהים אדירים שבא לך למות, ועוד שתי דוסיות שלא הכרתי, מסכנות, כי הן עמדו לידה ונראו לעומתה כמו זוג קופות.

כולם כמו תמיד, בפה פעור מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהשמים, אבל הפעם פתאום כולם היו נחמדים אלי. באו רבי נחמן ורבי מנחם ולחצו לי את היד, מה שלומך, טוב לראות אותך. באו האחרים, הציגו את עצמם. כולם, רק לא הנשים. אלה עמדו שם ולא זזו. אחרי אולי שעה ככה פתאום זז הרבי, התעורר קצת, וכולם רצו אליו. רבי מנחם לקח לי את היד, עמד להציג אותי בפני הרבי, אלא שברוך הגבאי בא וחטף אותי וזה הוא שהציג אותי. אמר לו, ״רבי, הנה שמחה, הבן של שמשון עליו השלום.״

חשבתי: נו, גם ברוך השתכנע.

הרבי פקח עין אחת. לא קלט מה רוצים ממנו. הגבאי שוב הציג אותי.

הרבי, מסכן, בקושי הצליח לפלוט כמה מילים מהפה העייף שלו. אפילו לנשום היה לו קשה. האוויר נכנס ויצא בחריקות כאלה, כמו דלת שצריך לשמן לה את הצירים. אחרי כמה ניסיונות פלט, ״אח שלי... שמשון... השם ייקום דמו.״

אסתר מלכה צעקה לו באוזן, ״אחיך שמשון, אחיך שמשון עליו השלום! נטע, זה הבן שלו! אחיין שלך!״

אבל הוא בשלו: ״שמשון... אחי... השם ייקום דמו... שמשון... אחי... השם ייקום דמו.״

ושוב אסתר מלכה תיקנה אותו: ״לא, נטע׳לה, הסברתי לך. אחיך זכותו יגן עלינו ניצל. הוא ניצל, השבח לאל בורא עולם! וזה הבן שלו.״

הרבי כבר לא הגיב, ואחרי דקה שוב נרדם, אבל לא להרבה זמן, וכששוב התעורר הסתכל ישר אלי ואמר, ״אתה... הבן... של שמשון?״

מה אני אגיד לו, שאני לא הבן של שמשון?

הרבי מילמל איזה משהו שלא הבנתי ובקושי שמעתי, אבל כולם סביבנו פצחו בתפילה. עכשיו ראיתי את המספר שלו על היד: 9296-B. הרבי התחיל לקבל קצת כוח, ולרגע נראה פחות גוסס, הזיז את הרגליים, אפילו קצת התרומם. שמו לו כריות מתחת לראש שיוכל לשבת. פתאום אמר, ״כולם החוצה, חוץ מהילד.״ הילד, ככה הוא קרא לי, ואני כבר בן ארבעים וחמש.

תוך חמש שניות התרוקן החדר, אפילו הרופא יצא, ונותרנו רק אני והרבי. הוא לקח לי את היד ותקע בי מבט ארוך. אולי זה נמשך רק דקה, אבל אני הרגשתי כאילו עברה שעה שלמה, עד שהוא עצם את העיניים ואני נשמתי לרווחה. כי איך שהוא הסתכל עלי הזכיר לי את הזקן ההוא, כשהייתי ילד, שבא לכיתה לספר לנו מה עשו לו הגרמנים וכולם אמרו לו שגם אני גרמני. ואז העיניים העצומות שלו התחילו לטפטף, דמעה שמנה ועוד דמעה שמנה, כמו ברזים שפתחו אותם. ככה הוא בכה כמה דקות, ואני עומד שם כמו טמבל, לאן אני אלך? הוא החזיק לי את היד ולא עזב. בסוף הוא פקח את העיניים והסתכל עלי עוד פעם עם הפנים שטופות בדמעות. והוא אמר, ״שמשון, שמשון אחי. אתה, ילד, אתה הבן של שמשון אחי? איך אתה יכול להיות הבן של שמשון אחי השם ייקום דמו?״

לא הבנתי מה הוא מדבר. כבר הסבירו לו שאבא שלי ניצל ולא הרגו אותו, אז מה הוא עוד רוצה? מה הוא מתחיל עכשיו?

הוא אמר, ״ספר, ספר.״ הצביע על מדף מלא ספרים. קמתי והלכתי להביא לו את הספר שהוא ביקש, אבל מה אני יודע? הבאתי לו ספר וזה לא היה זה, עוד ספר וגם לא, ועוד ספר ועוד ספר. עד שאני אביא את הספר הנכון, חשבתי, הוא כבר יוציא את נשמתו. אבל בסוף מצאתי. הוא אמר, ״את הספר הזה אני נותן לך במתנה, תקרא אותו.״ והוא פתח את הספר, שקראו לו שבחי השתקן: מהדורה מחודשת ומהודרת, דיפדף ומצא מה שחיפש וקרא לי מה שכתוב (אני מעתיק ישר מהספר): ״ביום המר והנמהר הזה, ראש חודש חשון תש״ה, עלה רבנו האדמו״ר השתקן הק׳ זצ״ל על מוקד הכבשן ונסק ברכב אש השמימה, ושש לקראתו הרוכב בערבות ושמח בנפש צדיק כולו מתום. השם ינקום דמו.״

לך דבר עם אדם סנילי. לא שכל מילה פה הבנתי, אבל את העיקר הבנתי. אמרתי, ״אבל רבי, הוא ניצל. זה לא נכון מה שכתוב שם.״

הוא רצה להגיד משהו אבל התחיל להשתעל, שיעול כזה שהוציא לו את כל החמצן מהריאות והוא גם התחיל להיחנק. חשבתי לקרוא לרופא, אבל הוא עוד החזיק לי את היד, לא רצה לשחרר. בסוף זה עבר והוא ביקש לשתות. היתה שם כוס מים ועזרתי לו, החזקתי לו את הכוס והוא לגם כמה טיפות. הוא התאושש, ואיך ידעתי? כי הוא שוב התחיל לתקוע בי מבט ארוך כזה וגם דמעות שוב התחילו לטפטף לו מהעיניים, ואז הוא אמר: ״תקשיב, ילד, אתה מקשיב?״

רציתי להגיד לו שאני כבר לא בדיוק ילד, אבל מה זה משנה. אמרתי, ״אני מקשיב, רבי.״

הוא אמר, ״את שמשון —״ ונתקע. ושוב התחיל, ״את שמשון —״ ושוב נתקע. ככה חמש או שש פעמים, עד שסוף כל סוף השלים את המשפט: ״את שמשון — אני רצחתי.״

איזה שטויות. אמרתי לו, ״מה פתאום, רבי.״

והוא התעקש: ״רצחתי, במו ידי רצחתי אותו.״

אמרתי, ״רבי, זה לא נכון״, כי ברור שזה לא יכול להיות. אמרתי לו, ״אני נולדתי הרבה אחרי המלחמה, וזה אומר שאבא, שאח שלך, לא מת.״

אמר, ״אבא שלך אני לא יודע מי זה, אבל זה לא אח שלי.״

אמרתי, ״אז מי אני?״

אמר, ״אני לא יודע. תגיד לי אתה. אבל אם באמת היית הבן של שמשון אחי השם ייקום דמו, אז הייתי נופל לרגליך ומבקש ממך סליחה ומחילה.״

מה אני אגיד לו? אני כשמדברים איתי שטויות אני לא יודע מה להגיב. אמרתי, ״רבי, אני לא מבין.״

אבל הוא כבר לא התעניין. איזה שעה שתקנו, ואז פתאום הוא פלט משהו ממקום אחר לגמרי. דבר ראשון הוא הפליץ, לא נעים לספר אבל זה מה שקרה, פלוץ מהשקטים המסריחים, ואחר כך אמר, ״אני פעם אהבתי ציפורים.״ זה הכול, בלי קשר. רציתי להגיד לו שגם אני אוהב ציפורים, לספר לו על זוג השרקרקים שראיתי אצלו בחלון בפעם הקודמת שביקרתי. רציתי לספר לו על אמא, שכל הציפורים בעולם אהבו אותה. אבל לא אמרתי כלום. והוא חזר ואמר, ״אני אהבתי ציפורים. ואכלתי ציפורים. אהבתי ואכלתי.״

וזהו. הוא את שלו אמר ולא דיבר עוד. עצם את העיניים ויותר לא פקח. עמדתי שם עוד איזה שעה, כי את היד שלי הוא לא רצה לעזוב, עד שהוא נרדם והצלחתי להשתחרר.

יצאתי משם מבולבל לגמרי. את האהבה לציפורים אני יכול להבין, אפילו שזה לא קשור, אבל מה הוא מדבר על רצח? את מי הוא רצח? ואני, אני הבן של השתקן או אני לא הבן של השתקן? ואם לא, אז מי אני בכלל? אמרתי לעצמי: רגע אחד, אם השתקן ההוא זה לא אבא שלי, אז מי אבא שלי? ואז עוד פעם נזכרתי בסיפור של ליברמן על הנאצי שהתחזה ליהודי וקיעקע לעצמו מספר על היד ועלה לארץ ובסוף נהיה ראש הממשלה, והתחלתי מה־זה להתחלחל, כי הרבה שנים באמת חשבתי ככה, ואולי זה נכון, אולי הוא באמת היה נאצי שהתחזה או אולי קאפו מהכי גרועים?

הרבי מת יומיים אחרי שביקרתי אותו, ואז מהר מאוד הכול הלך והסתבך. שלחו לי לימוזינה שלקחה אותי להלוויה עם שני אברכים שלימדו אותי איך אומרים קדיש. המון כזה כמו שהיה בדרך לבית הקברות לא ראיתי בחיים שלי, אוקיינוס של כובעים שחורים. תקעו לי כובע על הראש, העמידו אותי מעל הקבר וקראתי את התפילה שלמדתי. וכולם שם הצביעו עלי, התלחשו, אמרו דברים כמו, ״הוא דומה לו, שתי טיפות מים.״ כל הזמן התקרבו אלי חסידים, מיששו אותי, משכו לי בבגדים. כל אחד רצה לגעת בי, לנשק אותי. בא ברוך עם הבנים המגודלים שלו והקיפו אותי כמו איזה ראש ממשלה, דפקו מכות לאנשים, אחרת היו קורעים אותי לגזרים שם.

למחרת בבוקר אני בא לפתוח את המעדנייה ועומד בכניסה אברך אחד. ישב שם כל הלילה וחיכה לי. קפץ כשראה אותי, אמר לי, ״רבי, רבי.״

אמרתי לו, ״מה יש לך? מה פתאום רבי?״

אמר, ״אתה הבן של השתקן זכר קדוש וצדיק לברכה.״

אמרתי, ״אבא שלי, אתה לא הכרת אותו. צדיק הוא לא היה, תאמין לי.״

אמר, ״צדיק, צדיק גדול.״ וסיפר לי כל מיני נסים ונפלאות על רבי שמשון השתקן הקדוש, שהיה צדיק נסתר שלא רצה שיֵדעו מיהו והתחזה לסתם בן אדם אבל בסתר היה עושה מעשים טובים ומופתים גדולים. היה מתגנב לבית של זקנה ענייה ומתקן לה את ההסקה שלא תמות מקור. היה בא לאיזה קבצן אומלל ומסריח שאף אחד לא התקרב אליו ומשחיל לו לתוך הכיס מטבע זהב בלי שהוא ישים לב. את כל הסיפורים האלה מצאתי גם בספר שקיבלתי מהרבי.

אמרתי לו, ״שטויות. אבא שלי שנא קבצנים, לא היה נותן להם גרוש. היה קורא להם בטלנים, טפילים, נוכלים, צועק עליהם שילכו לעבוד.״

אמר, ״זה רק נדמה לך, כי הוא פעל בסתר. וגם אתה צדיק נסתר, רבי. אחד מהל״ו.״

ואני בכלל לא ידעתי מה זה הל״ו. מה לעשות שאני עַם הארץ.

אמר לי, ״ל״ו הצדיקים, רבי.״

אמרתי, ״די, אל תעצבן אותי.״

אמר, ״הדם של הבעל שם טוב ז״ל זורם בעורקיך.״

בסוף באמת התעצבנתי, אמרתי לו שילך או שאני מביא לו משטרה. נכנסתי פנימה ולמזלי הוא לא היה יכול להיכנס בגלל כל הבשר הטמא שאני מוכר. אבל הוא המשיך לעמוד שם בחוץ בכניסה לחנות, עמד והתפלל, כל היום לא זז משם. קראתי בסוף למשטרה כי הוא התחיל להבריח לי את הלקוחות ובאו ועצרו אותו, לא יודע מה עשו איתו. אבל זה לא עזר. מאז התחילו להתקהל אצלי מחוץ לחנות, עד עצם היום הזה. הפגנה מתמדת. אין יום שלא עומדים שם חסידים, מצפים שאני אצא אליהם (כי להיכנס למעדנייה הם לא ייכנסו) ואברך אותם. כמה פעמים קראתי למשטרה ובאו ופיזרו אותם אבל אחרי חצי שעה הם חזרו או באו אחרים. גם לברוך קראתי, שיבוא וידפוק להם מכות, וגם זה לא עזר. אני פה במצור, כלוא כמו ציפור בכלוב פשוטו כמשמעו. יש ימים שאני נשאר לישון במעדנייה כי המשטרה לא יכולה להגיע ללוות אותי. וכל זה ממש לא טוב לעסקים. אם זה יימשך, אני אצטרך לסגור את המעדנייה או למצוא לי מחליף קבוע, שזה בכלל לא פשוט, כי אין בארץ הזאת הרבה אנשים שמבינים בנקניקים ובבשר חזיר כמוני.

באו האחים רוזנבוים, רבי נחמן ורבי מנחם. לא באו למעדנייה, שלחו לי לימוזינה. הם אמרו לי, ״אין מה לעשות, שמחה. אתה הבן של השתקן הקדוש זכותו יגן עלינו. החסידים דורשים אותך, רוצים שתהיה הרבי. אבל אתה הרי לא רוצה להיות הרבי, ואתה גם לא יכול להיות רבי, כי אתה שייגץ מארץ השקצים. נו, אז מה עושים?״ הם הציעו ככה: אני אודיע רשמית שאני מקבל את התפקיד, אני אבוא לחיות בבית של הרבי, אני בעצם אהיה הרבי אבל רק על הנייר, ובפועל רבי נחמן ישלוט בחצר הנחמנים ורבי מנחם בחצר המנחמים.

אמרתי, ״אבל מה לי יֵצא מזה?״

אמרו, ״מה זאת אומרת? אתה תחיה בבית מפואר וגדול בירושלים, מוקף משרתים ומשפחה ואוהבים.״

אמרתי, ״אני לא רוצה את זה.״

אמרו, ״תגיד מה אתה רוצה, אנחנו ניתן לך.״

אמרתי, ״אני רוצה שיעזבו אותי בשקט.״

אמרו, ״אתה נין נינו של הבעל שם טוב זיכרונו לחיי העולם הבא. הם לא יעזבו אותך בשקט. אתה כמו אל בשבילם. תבוא תחיה בירושלים, תעשה משהו עם החיים שלך. תלמד תורה, תשב בחיק משפחה תומכת ואוהבת בבית גדול מרוצף כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ארמון ממש שעולה עשרות מיליוני דולרים. מה כבר יש לך שם בבאר שבע? מוכר כל היום נקניקים ובשר חזיר השם ישמור. איזה מין חיים אלה? מה הטעם?״

מה הטעם בחיים שלי לא ידעתי להגיד. אבל להיות הרבי שלהם, אפילו בכאילו, ולחיות עם כל הדוסים האלה בירושלים וללמוד איתם תורה ומצוות, אפילו שזה בארמון מרוצף כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, גם זה לא ממש קרץ לי. כל פעם שדמיינתי את עצמי עם זקן ופאות עטוף בשחור ומתפלל כמו תרנגולת, הייתי פורץ בצחוק, ואחר כך, כל פעם, הייתי נתקף חרדה ונזכר במה שאבא היה אומר כשראה אנשים הולכים לבית כנסת עם כיפה על הראש ועטופים בטלית. הוא היה אומר: ״תראה, שָׂמחה׳לה, את כל הצדיקלעך האלה נושאים בעול המצוות ואלוהים שלהם שבשמים משתין עליהם, כמו שכתוב: חודשיכם ומועדיכם שָׂנאה נפשי. מדקדקים בכל מצווה ומצווה ולא יודעים שלאלוהים שלהם נמאס מכל המצוות שהם עושים וכל התפילות שהם מתפללים, וכל הרעש שהם עושים רק מעצבן אותו והכול כפירה אחת גדולה ועבודה זרה. לקום בבוקר ולברך מודה אני — עבודת אלילים. להניח תפילין — עבודת אלילים. להתעטף בטלית — עבודת אלילים. לקרוא קריאת שמע — עבודת אלילים. להתפלל בציבור — עבודת אלילים. ללבוש ציצית — עבודת אלילים. לקבוע מזוזה בדלת — עבודת אלילים. ליטול ידיים — עבודת אלילים. לברך על המזון — עבודת אלילים. לשמור על כשרות — עבודת אלילים. לשמור את השבת — עבודת אלילים. לחתוך את העורלה — עבודת אלילים.״

ופעם הוא אמר עוד משהו שחרות לי טוב־טוב בזיכרון: ״אין חסידים בעולם, רק מתחסדים.״

אמרתי לרבי נחמן ורבי מנחם שאני אחשוב על זה. אבל כמו שאמרתי קודם, מה יש פה לחשוב?

כמה ימים היה לי שקט, ואז בא ברוך הגבאי להציק. אמר לי, ״אתה תהיה הרבי, אין ברירה.״

אמרתי לו, ״תפסיקו כבר. אני לא רוצה.״

אמר, ״תקשיב לי, אתה תהיה הרבי ואני אשדך לך את אסתר מלכה שתחיה. היא תהיה הרבנית שלך. מה אתה אומר?״

נבהלתי פתאום, והלב הלא בריא שלי התחיל לדפוק לי בצלעות. ראיתי לנגד העיניים את אסתר מלכה עם העיניים הגדולות שלה כמו זוג אגמים, בלי כיסוי ראש ועם השיער שלה שאף פעם לא ראיתי ודמיינתי אותו ארוך וגולש ושחור. אמרתי, ״באמת? והיא תסכים?״

אמר, ״ברור שהיא תסכים. אתה תהיה הרבי מראווע, ולרבי מראווע לא אומרים לא. אתה חושב שהיא רצתה את הדוד הישיש שלך זכותו יגן עלינו? ודע לך שהיא עוד אישה צעירה, בת שלושים ופורייה כמו שפנה. ילדים היא תעשה לך, חצי תריסר לפחות, וכמה שהיא יפה אתה כבר ראית בעצמך, כמו אבישג אשת דוד המלך עליו השלום. אמר לי הרבי זכותו יגן עלינו שמי שלא ראה את אסתר מלכה ללא כיסוי ראש, את השיער השחור הגולש שלה, גולש ומשתפך כמו מפל מים, לא יודע מהי אהבה.״

אני כמעט התעלפתי מהתיאורים שלו. אמרתי, ״אני לא מאמין לך. אתה סתם ממציא.״

אמר, ״הכול אמת וצדק.״

אמרתי, ״אני רוצה לדבר איתה.״

אמר, ״בבקשה. כבר מחר היא אצלך.״

ובאמת, למחרת בערב הצלחתי לחמוק מהמעדנייה ואסתר מלכה הופיעה אצלי בבית עם השומרים שלה. הרבה זמן ישבנו בלי לדבר, אני בכיסא והיא על הספה. תלתל אחד דקיק ביצבץ לה מהמטפחת, שחור עם קצת שיבה, וזה הדליק אותי, הדליק אותי כמו שאני לא יודע איך להסביר לכם. ניסיתי כל הזמן לא להציץ, והלב המסכן שלי משתולל, מתנגח בתוך החזה שלי כמו חזיר בר. איך אני אגיד לה מה שברוך הגבאי הציע לי? איך אשאל אותה אם גם היא רוצה? ברוך סתם המציא והיא לא יודעת מזה אפילו, לא בעניין בכלל. אבל מצד שני הוא אמר שהיא תגיע והנה היא. בקיצור, ישבנו ושתקנו, ואני כמו טמבל לא שאלתי אותה אם היא תרצה להיות הרבנית שלי. פתאום קמה, התחילה להסתובב בסלון. עצרה במכתבה, ההיא העתיקה שאבא הביא מחוץ לארץ, הסתכלה על הבובה של סטיב אוסטין שמצאתי אז, כשחיפשתי בבוידעם את הקופסה עם המסמכים. לקחה את סטיב אוסטין, בדקה מקרוב, ליטפה אותו. שאלה, ״מה זה?״ סיפרתי לה על הסדרה משנות השבעים, שהבובה הזאת היא של הגיבור שלה שהוא איש ביוני, חצי רובוט ששיפצו אותו עם כל מיני פרותזות משוכללות אחרי שהוא התרסק בתאונה ולא נשאר ממנו כלום, רק בליל של עצמות שבורות. היא כלום לא הבינה. טלוויזיה בחיים לא ראתה.

אמרתי, ״את הבובה הזאת קניתי בעצמי עם כסף שהרווחתי אצל אבא במעדנייה.״

היא קצת עיקמה את האף, בטח אמרה לעצמה: זה מה שעושים הילדים שלהם, לא לומדים תורה ורק משחקים עם בובות.

אמרתי לה, ״בן שמונה הייתי סך הכול. את לא שיחקת עם בובות?״

היא חשבה קצת ואמרה, ״בובות לא היו לי.״

אמרתי, ״מה, אסור?״

אמרה, ״מותר, אבל לא קנו לי.״

אמרתי, ״במה היית משחקת?״

אמרה, ״לא הייתי משחקת.״

״איך זה יכול להיות?״ אמרתי. ״כל ילד משחק.״

אמרה, ״הייתי סורגת.״

שתקנו כמה זמן ודמיינתי אותה ילדה מסכנה יושבת בבית וסורגת לאלף אחים ואחיות. רציתי לשאול אותה עוד, שתספר לי על החיים שלה, על העולם שלה, או סתם, אני יודע, מה היא אוהבת לאכול, שאני אכיר אותה קצת יותר מקרוב. אבל כמו טמבל לא שאלתי, ובסוף היא התיישבה, אמרה, ״שמעתי שדיברת אתמול עם ברוך.״

אמרתי, ״כן, הוא בא לראות אותי.״

אמרה, ״מה הוא אמר לך? אל תאמין לאף מילה שלו.״

אמרתי, ״הוא אמר שאני צריך להיות הרבי שלכם.״

אמרה, ״זה מתבקש. לא כל אחד הוא נין נינו של הבעל שם טוב זיכרונו לחיי העולם הבא.״

אמרתי, ״הוא גם אמר שאם אני אהיה הרבי את תהיי הרבנית.״

אמרה, ״אני? הרבנית שלך?״

אמרתי, ״ככה הוא אמר.״

אמרה, ״מה אתה סח, וקיבלת ממנו שטר?״

אמרתי, ״שטר? מה זה?״

אמרה, ״אתה אל תקשיב למה שברוך אומר לך. אתה רוצה אותי בתור רבנית? תצטרך לבקש ממני.״

ואני כמו טמבל במקום לבקש אמרתי, ״כן, ידעתי שהוא סתם צוחק עלי.״

אמרה, ״אתה לא רוצה אותי בתור אישה שלך. אני כבר זקנה.״

אמרתי, ״את? זקנה? בקושי שלושים. אני יכול כמעט להיות אבא שלך.״

אמרה, ״את שלושים ברוך השם כבר עברתי. קח לך אישה צעירה. אני לא באתי לפה להתארס לך.״

הלב המסכן שלי שעד אז השתולל כמו חזיר בר, השתתק עכשיו במכה אחת, נפל על הפנים כמו אחד שירו בו. למה כן באה היא לא אמרה. הצעתי לה תה, קפה, גם לשומרים שלה. לא רצו, הביאו את המיץ תפוזים בטעם נפט שלהם וכוסות פלסטיק. ישבנו ושתינו.

בסוף אמרה אסתר מלכה, ״שמחה׳לה, אני רוצה לראות את הגלילים האלה שבקופסה.״

אני כמובן לא הסכמתי. במשך השנים איזה דברים מפחידים דמיינתי שיש שם, כבר סיפרתי על זה קצת. שטויות כאלה, אבל מפחידות, הפרוטוקולים של זקני ציון, הרשימה של אייכמן עם כל היהודים שצריך לשלוח לאושוויץ, או איזה פשע נורא שאבא היה מעורב בו ולא רציתי לדעת עליו, כמו בסיפור ההוא של ליברמן.

אבל היא התעקשה. אמרה, ״אני לא יוצאת מפה עד שאתה לא נותן לי לראות את הגלילים האלה.״

אמרתי לה, ״תבקשי כל דבר אחר, רק לא זה.״

ביקשה וביקשה, התחננה ממש, היא עם העיניים העצובות שלה הגדולות הירוקות־אפורות כמו זוג אגמים ובאגמים משתקפים שמים, עננים, ציפורים משתוללות. אז נכנעתי. הלכתי והבאתי לה את הקופסה ההיא הקטנה מפח עם התמונה של כדור הארץ.

היא פתחה אותה והוציאה את הגלילים אחד־אחד. היא ניתקה את הסיכות עם הצלבי קרס: אחד היה צלב אדום, אחד שחור, ומסביב היה כתוב משהו בגרמנית. אני רק הצצתי מרחוק ואמרתי לה שאולי לא כדאי, אבל היא לא הקשיבה. שמה בצד את הסיכות. לקחה גליל אחד וגוללה קצת, הסתכלה. אני לא ראיתי מה יש שם, רק את הפנים שלה, את העיניים שלה זזות ימינה שמאלה ימינה שמאלה והולכות ונפקחות, ופתאום היא פלטה צווחה.

אמרתי, ״מה זה? מה כתוב שם?״

היא לא יכלה לענות, רק עשתה לא עם הראש ואמרה, ״אוי ואבוי, אוי ואבוי.״

אמרתי, ״מה אוי ואבוי? מה כתוב?״

אמרה, ״זה אבא שלך עליו השלום, אוי ואבוי, אוי ואבוי.״

אמרתי, ״מה רשום שם?״

אמרה, ״שמחה׳לה, זה יומן, זה יומן של אבא שלך.״

יומן של אבא שלי. פתאום לא הפחיד אותי כל כך, כי חשבתי: לפחות זה לא רשימה של אייכמן או הפרוטוקולים של זקני ציון. אבל מיד התחלתי שוב להיבהל כי חשבתי: אלוהים, ואם הוא כתב שם שהוא רוצח? אמרתי, ״מה הוא כתב שם?״

היא נתנה לי את הגליל והסתכלתי. לא היה הכי קל לפענח את הכתב, ואני גם לא רגיל לקרוא במאמע לשון עם כל העַי״נים והאל״פים, אבל קצת הבנתי מה כתוב, והאמת, זה לא היה מפחיד בכלל, לפחות לא בהתחלה.

אותו ערב ובערב שאחריו קראנו אני ואסתר מלכה את שתי המגילות הקטנות, וזה היומן שאתם הולכים עוד מעט לקרוא, אבל בתרגום לעברית שעשה פרופסור פרנקל עם קצת עזרה ממני.

אסתר מלכה פרצה בבכי כשגמרנו לקרוא את היומן, שפכה דמעות כמו מפל מים, ואני דבר אחד נזכרתי בו שאבא סיפר לי, שמופיע ביומן: שפעם כשהייתי ילד קטן שאלתי אותו איפה הוא ואמא הכירו, והוא לא ענה לי, כמו תמיד שתק, וכששאלתי אותו שוב הוא רק אמר שבחו״ל וכששאלתי אותו איפה בחו״ל, אם במסיבה או בבית ספר או בגן חיות, הוא קצת פירט ואמר, ״נפגשנו במקום לא יפה.״ איזה מקום לא יפה הוא לא הסביר, אבל הכול־הכול מוסבר ביומן, איך נפגשו הוא ואמא ואיך הוא חיזר אחריה והציפורים שהשתוללו סביבה וכל זה, ושמחתי כשקראתי את זה כי מצאתי שם את אמא שלי. כשתגיעו לקטע אתם תראו. דורה שמופיעה ביומן, זאת שאבא פוגש ליד המשרפות, זאת אמא שלי. תקראו עליה שם ואתם כבר תכירו אותה כמו שאני אף פעם לא הכרתי, כי אז היא היתה צעירה ושונה. וגם את עצמי מצאתי שם ביומן, לא אני ממש, אבל אחד שהיה שייגץ קטן לפנַי. לפרוץ בבכי לא פרצתי, אבל סוף־סוף הבנתי מאיפה קורצתי, כמו שאומרים. לא שעשו אותי שם במחנה איפה שהם הכירו, אני לא כזה זקן, אבל אם שמשון ודורה לא היו נפגשים שם הם לא היו נפגשים בכלל, ואם הם לא היו נפגשים בכלל, אני לא הייתי בא לעולם, אז בעצם אני קצת צריך להגיד תודה להיטלר והשותפים שלו שהפגישו ביניהם.

וזהו בעצם. את כל מה שיש לי להגיד אמרתי. פרופסור פרנקל כבר ימחק מה שלא לעניין, ואם שכחתי משהו ואם הוא רוצה להוסיף, שיוסיף. מה הגיבה אסתר מלכה כשגמרנו לקרוא את היומן של אבא — קצת כבר אמרתי ויותר אני לא אכנס לזה כי זה לא היה הכי נעים. שהיא הזדעזעה מהמשפט הראשון ועד האחרון כבר אמרתי, בהתחלה כי לא כתוב שם בס״ד או ז״ל ואחר כך בגלל כל הדברים שהוא כתב על בעלה הרבי ז״ל. היא לא אמרה תעשה ככה או תעשה ככה (רק אחר כך התחילה לבקש בפירוש שאני אשמיד את היומן), אבל ברוך הגבאי בא ודרש לקרוא בעצמו. לא הראיתי לו כי מה אני אגיד, לא הכי סמכתי עליו. לקחתי את הקופסה עם המגילות והפקדתי אותן בכספת בבנק. מה ברוך והבנים המגודלים שלו עשו לי בבית כשעוד פעם סירבתי להראות להם את היומן, על זה אני גם אפסח ברשותכם, שלא יבואו לתבוע אותי לדין גם על זה. אני אגיד רק בקצרה, שחסידי ראווע ממש לא רצו שהיומן הזה יֵצא לאור, שעל זה אני לא צריך להרחיב כי כבר סיקרו הכול בתקשורת ורק צריך לעשות גוגל על השם שלי ולראות את כל הבלגן שעשו לנו בבית משפט עם התביעה להוציא צו איסור פרסום שאני לא יודע עוד איך זה ייגמר ואם בכלל נוכל לפרסם את היומן — פרופסור פרנקל אומר שזה יכול לקחת שנים. אבל אם אתם קוראים את השורות האלה, סימן שהם לא הצליחו.

בקיצור, פתאום הכול השתנה והפסיקו כל הרבנים והגבאים לחזר אחרַי, לא דיברו יותר על להחזיר אותי בתשובה כדי שאני אשב שם על כס הרבנות. להפך, התחילו להשמיץ אותי, קראו לי משומד ומתחזה ועוד כאלה שמות, האשימו אותי שאני המצאתי את כל הסיפור על אבא ושאת היומן שלו כתבתי בעצמי כמו איזה מזייף עתיקות. כאלה שטויות, כי כמו שאתם רואים אני בקושי יודע לכתוב ובמאמע לשון אני עוד יותר לא יודע. והכי מצחיק, כשאני מסביר להם את זה, הם אומרים שאני סתם עושה את עצמי תמים ושאני בעצם משכיל נסתר. גם את פרופסור פרנקל הם תוקפים. ברוך בכבודו ובעצמו בא אלי והתחיל לשפוך עליו בוץ, אמר שהוא סתם נוכל ורמאי ושכל ההיסטוריונים האחרים כבר לא מתייחסים אליו כי הוא זקן מבולבל ולא יודע מה הוא עושה. פרופסור פרנקל כשסיפרתי לו את זה אמר לי שכל מה שיוצא להם מהפה זה מהפחד שיש להם מהיומן ושאני לא אקשיב להם כי גם עלי הם מלכלכים וזה לא מכובד. אבל כל זה לא מעניין את המון החסידים, את פשוטי העם שלהם. הם ממשיכים לרדוף אותי עד פתח המעדנייה שאסור להם להיכנס אליה בגלל הנקניקים. כשיֵצא היומן, אם יֵצא, יעשו עלי חרם ממש, ככה כבר הבטיחו לי כמה אנשים שמבינים, ואז אולי יפסיקו כל אלה להידבק אלי כמו עלוקות.

פעם אחת אחרונה באה אסתר מלכה וניסתה לשכנע אותי לא לפרסם, כי עם ברוך והאחרים כבר לא רציתי לדבר. אמרה לי, ״שמחה׳לה, כבד את אביך ואת אמך. אבא שלך עליו השלום לא היה רוצה שתוציא לאור את היומן הזה הפרטי והאינטימי שהוא כתב רק לעצמו ולא רצה שמישהו יציץ בו, אפילו לא אתה ולא אני.״ ואז היא אמרה משהו שלא בדיוק הבנתי, משהו על עבירה גדולה שעשינו כשקראנו את היומן מאחורי הגב של אבא אפילו שהוא כבר מת, ורבי אחד שאמר שצריך להטיל חרם על מי שעושה דברים כאלה.

מה להגיד לה? מצד אחד, נכון, זה יומן פרטי שאבא לא הראה לאף אחד ומה פתאום שאני אכבס בחוץ את כל הכביסה המלוכלכת שלו? אבל מצד שני, הוא גם לא היה רוצה שיספרו עליו נסים ונפלאות כמו שכל אלה לא מפסיקים לספר (ועכשיו הם התחילו לספר גם עלי כל מיני). הוא לא היה צדיק, לא נסתר ולא גלוי, ואם הוא מתהפך עכשיו בקבר כי אני מוציא לאור את הסודות שלו הכי נסתרים, הוא עוד יותר מתהפך בקבר מכל השטויות שמספרים עליו, כמה חסיד וצדקן היה. גם דיברתי מאז עם פרופסור פרנקל, שאמר שמה שאבא כתב זה ״מסמך היסטורי בעל חשיבות עליונה ותגלית גדולה מאין כמותה״, וגם כעס עלי שלא הבאתי לו את היומן לפני עשרים וחמש שנה, כשגיליתי את שני הגלילים.

אז אמרתי לאסתר מלכה שכבר לקחתי את היומן לפרופסור פרנקל, ושהוא כבר התחיל לתרגם אותו לעברית והולכים לפרסם אותו ואין מה לעשות. היא לא יותר מדי התעקשה. ישבה אצלי, שתקה, ואני מנסה לא להסתכל עליה, להסתכל ולא להסתכל, ונזכר במה שברוך סיפר לי על מי שלא ראה את אסתר מלכה בלי הכיסוי ראש, מה שאמר לו הרבי, ואני הולך ונדלק מזה. בסוף לא התאפקתי ורמזתי לה (מה אמרתי בדיוק אני לא זוכר, רק שרמזתי כל מיני רמזים) שאולי אם תסכים למה שברוך הציע לי ואם היא באמת בעניין אז אולי... אבל היא לא קלטה, או שעשתה את עצמה שהיא לא קולטת. ואני מה אני אגיד לכם, אני עד היום מצטער שסתם רמזתי רמיזות כמו איזה טמבל ולא דיברתי ברור ולא ביקשתי במילים האלה: את רוצה להתחתן או לא? וכל פעם שאני חושב על זה הלב המסכן שלי, שכבר אמרתי לכם שהוא לא לב של אבן, מתכווץ לי בחזה ואני רואה שחור בעיניים.

בקיצור, ישבה אצלי ושתקה, ואני מרוב שהיה לי עצוב התחלתי לדבר, קישקשתי ללא הפסקה. סיפרתי לה על אנסטסיה שהיא אפילו לא שמעה עליה קודם וכל ההפלות שהיו לה ועל התינוק שסוף־סוף נולד אבל נולד עם מום בלב ומת אחרי שלושה ימים. וסיפרתי לה על דורה שטיל, אמא שלי, על אמא שלי והציפורים שלה. אני כשעצוב לי ואני לא יודע מה להגיד, אני מדבר על ציפורים, וכשאני מתחיל לדבר על ציפורים אי־אפשר להשתיק אותי. סיפרתי לה על השַחרור ההוא פּיצְל שקראנו עליו ביומן ואיך אני חושב עליו כל הזמן, מדמיין שאני פיצל, אני ציפור, רואה את כל מה שהוא ראה אז, את אמא כשהיא היתה ילדה, מטפלת בו, מאכילה אותו, מגדלת אותו, עד שבאו לקחת אותה והוא נשאר בבית ומתגעגע. סיפרתי לה על הציפורים שאמא היתה מאכילה בגינה שלנו באופקים, איך כל הציפורים שבעולם היו עוזבות הכול וטסות אליה גם אם לא היה לה מה להאכיל אותן, ואיך אף פעם לא עניין אותה מי היפות ומי הנדירות ולכולן נתנה לאכול בלי אפליה, גם ליונים, גם לדרורים, מי שבא קיבל. סיפרתי לה על שושי מכלוף הזקנה, השכנה שלנו, שהיתה אוספת ציפורים ותלתה כל מיני בתי ציפורים בגינה שלה, כל אחד ארמון, נתנה להן חיפושיות ופירות וכל מיני גרעינים משובחים, אבל הציפורים תמיד העדיפו את אמא שלי, גם אם רק פירורי לחם נתנה להן, גם אם כלום לא נתנה. רק היתה יוצאת מהבית וכל הציפורים בעולם היו מתקבצות אצלנו בגינה, בולבולים ודוכיפות ודרורים וזמירים וזרזירים וחוחיות וחכליליות ויונים וירגזים וכוכיות ומדברונים ונחליאלים ונקרים וסלעיות וסנוניות ועורבים ועורבנים ועפרונים ופשושים וצופיות וצוצלות וצוקיות וקאקים וקוקיות ושחרורים ושלדגים ושרקרקים. אני את כל הציפורים מכיר בשם ויכול לזהות. אמא הכירה רק קצת מהשמות כי עברית היא בקושי דיברה ובמאמע לשון לא היו שמות לכל הציפורים האלה, אבל לא עניין אותה מי בא ומי לא בא, היא נתנה לאכול לכולם, ואם בא איזה חתול וחטף לו ציפור אחת וטרף אותה, גם כן לא הפריע לה כי ככה זה, היא היתה אומרת, ככה זה בחיים. שושי מכלוף היתה בדיוק ההפך. היתה עומדת בגינה שלה ומבריחה את הציפורים הפשוטות והפולשות ורק את הכי יפות ונדירות היתה מאכילה. היה לה בבית כלוב עם זוג זהבנים מחללים שהיא תפסה לה, ויום אחד כשהיא לא היתה בבית — אמא נכנסה לשם ושיחררה את הזהבנים האלה, שעפו ישר לאפריקה להעביר שם את החורף.

אבל אסתר מלכה, מה לעשות, לא ממש עניין אותה לשמוע על ציפורים. התחילה קצת לפהק ואז קמו כולם והלכו, היא והשומרים שלה. ואני ישבתי בבית וכאב לי הלב. הצטערתי שלא מצאנו שפה משותפת ואני לא אראה אותה יותר. ככה הרבה זמן הסתובבתי במחשבה שפיספסתי משהו גדול ולא הייתי צריך לפרסם את מה שגם אבא, שאולי מתהפך עכשיו בקבר, לא רצה שיתפרסם. ורק עכשיו, אחרי שקראתי עוד פעם אחת את היומן שלו ואחרי שכבר כתבתי את כל ההקדמה הזאת — רק עכשיו נדמה לי שאפילו שיש על מה להצטער, אני לא מצטער. אם אין אסתר מלכה אז אין אסתר מלכה וככה זה בחיים, ויותר חשוב שאנשים יֵדעו מה באמת קרה שם ויֵדעו מי היה אבא באמת. יותר חשוב שאנשים יקראו את היומן, שיש בו עולם שלם שקם לתחייה וכל אחד יכול לגלות שם אוצר משלו, כמו שאני מצאתי שם את אמא והציפורים שלה. אני רק מקווה שנצליח במשפט ולא ייתנו להם להשתיק אותנו, כי אם הדברים שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ לא יֵצאו לאור, מה יצא לנו מכל זה?

שמחה שטיל

מעדני בוואריה, באר שבע

2015