המלחמה הגדולה התחילה. שבת, שש בבוקר. אני מתעורר בבית מלון בטולוז ורואה הודעה ממרתה: "בוקר טוב. בלגן רציני כאן". ברגע הזה, לפני שיחת הטלפון הראשונה, אני בטוח שמשהו קרה בבית. משהו שנוגע רק לנו. אולי מכונת הכביסה התקלקלה שוב והציפה את הדירה. אולי אחד הילדים חולה. כשאני מטלפן אליה, היא מספרת לי שהם התעוררו מאזעקות ומסתגרים בממ"ד. טילים רבים נורים מעזה.
טולוז עדיין חשוכה. אני קם לאט מהמיטה, מצחצח שיניים. עוד לא מוותר על התוכנית לצאת לריצת בוקר לאורך נהר הגארון לפני יום ארוך של פגישות עם קוראים בפסטיבל ספרות המתח שבגללו אני כאן. טילים מעזה נורים על תל אביב מדי פעם, אחת לכמה חודשים, ומרתה אשתי, למרות שהיא לא ישראלית, כבר רגילה לרוץ עם הילדים לממ"ד. חוץ מזה, כיפת ברזל מגינה על תל אביב, והטילים מיורטים בדרך כלל באוויר.
רק כשאני מדליק את המחשב ומתחבר לאתרי חדשות ישראליים אני מבין שמשהו אחר קורה הפעם. סרטון אחד משודר שוב ושוב כי לרשתות השידור ולאתרים עדיין אין מידע רב על מה שמתרחש בדרום הארץ. בסרטון רואים טנדר לבן ועליו אנשי חמאס, לבושים במדים שדומים למדי צה"ל. הטנדר נעצר בלב העיר שדרות, והחמושים יורדים ממנו ויורים לכל עבר. איש לא נלחם בהם. מכונית פרטית שנקלעת לכביש נעצרת ליד הטנדר, ואחד החמושים ניגש אליה ומוציא להורג את מי שיושב בתוכה.
אחר כך מתחילים להגיע סרטונים נוספים. אחדים מהם מצולמים על ידי ישראלים, ממרפסות או מבעד לחרכי התריס בחלונות דירתם, אחדים על ידי המחבלים בעצמם. רואים בהם חמושים לבושי מדים — חלקם על טנדרים לבנים, חלקם על אופנועים, חלקם ברגל — פורצים את גדר הגבול שמפרידה בין רצועת עזה לבין ישראל וחודרים פנימה, בלי הפרעה. הם נושאים רובים, מטולי אר-פי-ג'י, חגורות תחמושת. מסתובבים ברחובות של יישובים בישראל — ויורים בלי הבחנה.
הכתבים ומגישי החדשות לא מבינים מה מתרחש. מאות טילים ממשיכים ליפול ברחבי הארץ. איפה הצבא? השמועות רומזות שמחבלים חדרו לקיבוצים, השתלטו על בסיסי צה"ל. תושבים בדרום מטלפנים לתחנות טלוויזיה, מועלים לשידור ומספרים בלחש שהם לכודים במרחבים המוגנים, שומעים קולות דוברי ערבית מחוץ לחלון הנעול, ויריות. רק בדיעבד נבין שאנחנו עדים לרצח אזרחים המוני שמתרחש בשידור חי. "בואו לחלץ אותנו," אישה בוכה. "למה החיילים לא באים לשמור עלינו?" מהממ"ד שבו היא מתחבאת עם ילדיה היא שומעת שמחבלים נכנסו לביתה, עורכים בו חיפוש, מתקרבים לדלת החדר המוגן, לוחצים על הידית, מנסים לפתוח אותה בירייה. איש לא בא לעזרתה. אני שולח הודעה קצרה לחברתי ולעורכת שלי בהוצאת גלימאר, מארי קרולין אובר, כדי להזהיר אותה שאיאלץ לקצר את הנסיעה שלי. אני כותב לה: "לעזאזל. המלחמה הגדולה התחילה".
צריך לחזור הביתה? בשעה עשר, כשאני מגיע לאוהל שבו מתקיים פסטיבל הספרות, כבר ברור לי שאני מוכרח להקדים את הטיסה שלי לתל אביב, שאמורה להמריא מפריז מחרתיים. עוד ועוד טילים נורים לכיוון תל אביב ומרתה והילדים עדיין בממ"ד. אני נאבק בתחושת אשמה — מארגני הפסטיבל שילמו על כרטיס הטיסה ועל האירוח שלי והנה אני מבקש לעזוב עוד לפני שקיימתי מפגש אחד עם קוראים — ונדמה לי שלכן אני מעצים את ממדי ההרג כשאני מתאר אותו באוזניהם (באתרי החדשות בצרפת רק מתחילים לדווח עליו).
אני אומר שיש כנראה עשרות הרוגים, שמדובר ב־11.9 שלנו, ושהתגובה של צה"ל לא תאחר לבוא ותהיה קשה. מלחמה בפתח. בתוכי אני עוד לא רוצה להאמין עד הסוף למה שאני מספר. גם לא למה שכתבתי למארי קרולין על "המלחמה הגדולה". אני מרגיש שאני משקר או מגזים, אולי מפני שבאותן שעות אני עדיין מנסה להכחיש את ממדי ההרג ואת תהום האסון שהוא יפיל אותנו לתוכה. אולי זה בכל זאת רק עוד פיגוע גדול שבעקבותיו מטוסי צה"ל יפציצו את עזה, ובזה זה ייגמר? אבל בכל פעם שאני מתחבר לאתר חדשות ישראלי אני מגלה שלא רק שלא שיקרתי למארגני הפסטיבל אלא שהמצב גרוע יותר ממה שתיארתי להם — ולעצמי. התקפת הטילים היתה רק תרגיל הסחה, ובזמן הזה מחבלים ממשיכים להגיע לערים וליישובים בדרום ישראל ולהרוג אזרחים בלי הבחנה. ליד הגבול התקיימה מסיבת טבע גדולה, והמחבלים מבצעים טבח המוני בחוגגים שמנסים להימלט על נפשם. הצבא עדיין לא התעשת, ומי שנלחם בחמושי החמאס הם בעיקר שוטרים, או אנשים פרטיים, עם אקדחים או סכינים או אפילו בלי נשק.
אני, בינתיים, יושב באוהל בפרוורי טולוז, מאחורֵי שולחן שעליו מסודרים ספרַי. חותם עליהם לקוראים שקונים ספר, עונה באדיבות למי שמבקש לפתח שיחה על ספרות בלשים. בכל כמה דקות אני חומק לפינת העישון כדי להתעדכן בחדשות ולבדוק אם מארגני הפסטיבל מצאו לי טיסה מוקדמת הביתה. הם מזמינים טיסות בכל חברה אפשרית. כולן מתבטלות אחרי זמן קצר.
כשאני מטלפן לחברתי הטובה ש' כדי לשמוע מה שלומה, היא מספרת לי שהם מחפשים כרטיסי טיסה כדי לעזוב את הארץ, לא חשוב לאן, ומדווחת שאין כרטיסים כי כולם נחטפו בתוך כמה דקות. בפעם הראשונה אני חושב שייתכן שאני טועה כשאני מנסה לחזור. אני יכול להישאר בצרפת ומרתה והילדים יצטרפו אלי. או שהם יכולים לנסות להשיג כרטיסי טיסה ללונדון ולנסוע להורים שלה, ואני אקח רכבת ואפגוש אותם שם. אם תהום האסון שאנחנו נופלים לתוכה עמוקה כל כך, האם אני לא צריך לחלץ משם אותה ואת הילדים?
אני מטלפן למרתה ומבקש ממנה לדבר איתי מחדר השינה, כדי שהילדים לא ישמעו את השיחה שלנו. אני שואל מה שלומה. היא ובתנו שרה צמודות מאז הבוקר למסך הטלוויזיה בממ"ד, והמראות מבהילים. שרה מחוברת גם לרשתות החברתיות ורואה בהן כנראה סרטוני זוועה. היא מסתירה ממרתה את מה שהיא רואה שם: אנשים מוצאים להורג בשידור ישיר, מול המצלמה. גופות עולות באש. אומרים שיש גם סרטונים של אונס נשים אכזרי.
"את רוצה לנסוע עם הילדים?" אני שואל, מקווה שאני לא מבהיל אותה יותר מדי.
"אתה חושב שצריך?"
"אני לא יודע."
אני לא יודע. ואת מה שאני חושש ממנו אני לא רוצה לומר. אחר כך אני מתקשר לאחי, אריאל. הוא היה חייל קרבי, שירת בלבנון, אחר כך עשה שירות מילואים גם בשב"כ. הוא האדם שאני יכול להתייעץ איתו. יש לו שתי ילדות קטנות, וייתכן שגם הוא מתלבט אם להישאר בארץ או לברוח.
"מתי אתה אמור לחזור?" הוא שואל.
"מחרתיים. אני מנסה להקדים, אבל בינתיים כל הטיסות מתבטלות אחת אחרי השנייה."
"ויש לך איפה להישאר שם?"
"אני חושב שכן."
"אז אל תחזור בינתיים," הוא פוסק.
כשאני חוזר לבית המלון לפנות ערב, כבר יש סרטונים של חטופים. אישה צעירה (אחר כך אני מגלה ששמה נועה) מובלת על אופנוע לתוך עזה, שולחת יד לעבר בן זוגה, שמובל לעזה ברגל. בטלוויזיה רומזים שייתכן שמספר ההרוגים מגיע למאות, אבל אי־הוודאות גדולה. התחושה היא שעכשיו, כשממדי האסון מתבררים, הם מוסתרים מהציבור. בחלק מהקיבוצים ובסיסי הצבא הקרבות נמשכים, שעות רבות אחרי שהתחילו. בתרמילים של מחבלים שנתפסו או נהרגו נמצאו תחמושת רבה ומפות וגם תמרים, מזון לשהייה ארוכה. ייתכן שאחדים מהם חדרו למרכז הארץ ומתכוננים להסתער על ערים גם שם, וייתכן שיתרחשו התקפות נוספות, מלבנון או מאזור הגדה המערבית.
אני שוב מטלפן למרתה. אני שואל אם הילדים לידה, וכשהיא עונה שלא, אני אומר שאם מחבלים יגיעו לתל אביב היא יכולה להסתתר עם הילדים במחסן הקטן שבחניון הבניין שלנו, שבו אנחנו מאחסנים את המזוודות ואת ארגזי הצעצועים הישנים. הוא ננעל מבפנים, וייתכן שהוא בטוח יותר מהממ"ד, שהדלת שלו לא נסגרת היטב (כבר חודשים אני אומר לעצמי שאתקן אותה). אני מבקש ממנה לא לשתף בתוכנית את שרה, כדי לא להבהיל אותה, ומרתה אומרת: "היא כבר חשבה על זה לפניך. היא אמרה לי קודם שאם הם יגיעו אלינו, היא תתחבא במסתור הכביסה, או במחסן, בתוך מזוודה."
מארגני הפסטיבל מודיעים לי שעדיין לא נמצאה טיסה לתל אביב. בינתיים אני נשאר כאן.
(לחשוב, להבין: למה מכל הסרטונים זה שאתה צופה בו שוב ושוב הוא הסרטון שבו נראית אם צעירה מובלת על אופנוע לרצועת עזה עם שתי בנותיה? לפתע היא מפילה את עצמה מהאופנוע ומתחילה לברוח עם הילדות בכיוון ישראל, איש לא יורה בכיוונה. בנה בן השתים־עשרה, איתן, מובל לעזה על אופנוע אחר והוא מביט עליה לאחור בזמן שהיא הולכת ומתרחקת.)
*
האם אפשר להימנע ממלחמה. למחרת, עדיין באוהל הפסטיבל בטולוז, ממדי הקטסטרופה כבר ידועים לכול: למארגנים, לסופרים, לקהל הקוראים הרב שבא בבוקר יום ראשון, אולי אחרי ביקור בבית קפה או בכנסייה, לקנות ספרים ולהאזין לסופרים מדברים על ספריהם. כולם אדיבים, רגישים, מרעיפים עלי מלים טובות של נחמה. מספר המתעניינים בספרי גדול משהיה אתמול. לאמפתיה של האנשים שאני פוגש יש אפקט שהם לא התכוונו אליו. היא דווקא מעצימה את תחושת הפחד. בצער שנשקף בעיניהם אני רואה את גודל האסון.
אני משתתף בשתי שיחות על ספרות בלשים, אבל מרגיש שהן חסרות משמעות, כמו הספרים שלי, שעליהם אני נאלץ לשוחח. מה הטעם לקרוא רומן בדיוני על בן שנרצח על ידי אביו, או אישה על ידי בעלה, כשבבוקר אחד נטבחו מאות גברים, נשים וילדים בבתיהם או ברחוב שהם גרים בו? "התחלתי לכתוב ספרי מתח כדי לתעד את האמת של האלימות האנושית ולנסות להבין אותה," אני אומר בשיחות האלה. מה באמת ידעתי על רוע ועל אלימות?
כשאני מטלפן למרתה מפינת העישון (אני מעשן חצאי סיגריות, אבל מאז אתמול עברתי את מספר הסיגריות היומי שהקצבתי לעצמי) כדי לבשר לה שמארגני הפסטיבל מצאו כרטיס טיסה שיחזיר אותי מוקדם יותר הביתה, היא מספרת לי שההורים שלה טילפנו ושאבא שלה הציע לקנות להם כרטיסי טיסה לאנגליה. הוא איתר מקומות פנויים בטיסה שיוצאת הלילה להיתרו מתל אביב. אביה של מרתה, מארֶק, אף פעם לא אהב את העובדה שהחלטנו לפני יותר מעשר שנים לעזוב את קיימברידג' ולחיות בישראל. וייתכן שהוא צדק.
"את רוצה לנסוע?"
"לא."
"את בטוחה?"
"כן. אתה חושב שזה יימשך הרבה זמן?"
הפעם אני מרגיש שאני צריך לומר לה את האמת. את מה שאני מרגיש מהרגע הראשון ומנסה להכחיש. לישראלים, הדיווחים בחדשות מזכירים תיאורים של פוגרומים שנעשו ביהודים במזרח אירופה. שמות כמו קישינב וקיילצה. התמונות והסרטונים — את השואה. מרתה עובדת ביד ושם, חוקרת טרנספורטים של יהודים למחנות ההשמדה בזמן המלחמה, והיא מכירה את הטראומות האלה, שצפות עכשיו בתודעה של כל ישראלי, אבל ייתכן שהיא לא מבינה מה תהיה התגובה אליהן. היא לא יהודייה, לא גדלה ולא התחנכה כאן. היא לא מכירה את האימה שמכוננת את הנפש הישראלית. "אני מפחד שהתגובה שלנו תהיה מתקפה כוללת. שאנחנו נכנסים למלחמה שלא נצא ממנה בקרוב." בערוצי הטלוויזיה כבר נשמעות דרישות לחלק כלי נשק לכל האזרחים כדי שיגנו על משפחותיהם מפני פורעים, קריאות למחות את עזה מעל פני האדמה, לתקוף גם את חיזבאללה ואת איראן, שבוודאי אחראיות לטבח. מכינים אותנו למלחמה על קיומנו.
אני אומר שאני חושב שכן. שזה יימשך הרבה זמן. מי יודע כמה. שזאת רק ההתחלה, ושיהיו עוד הרוגים רבים, בישראל ובעזה, אולי במזרח התיכון כולו. אני עוד לא מבקש מעצמי הסברים להחלטה לחזור לאזור האסון והסכנה ולהשאיר בו את ילדַי. בינתיים אני מקבל את המעשה הזה כתנועה אינסטינקטיבית, אבל אני יודע שיום אחד אצטרך להסביר אותה לעצמי, ואולי גם להם.
ז'אן פול, מנהל הפסטיבל, מסיע אותי למחרת בשעת בוקר מוקדמת לשדה התעופה בטולוז. זה בוקר סתווי, קריר, גשום, מהסוג שאני כל כך אוהב, ושבישראל יש מעטים כמוהו. בנסיעה הזאת היו לי בקרים כאלה בפּוֹ, מול הרי הפירנאים, וגם בבאיון, על שפת האדור. אני כל כך אוהב את הנסיעות האלה ברכבות בין ערים באירופה — את בתי המלון הקטנים ליד הנהר או תחנת הרכבת, את חנויות הספרים שאני מוצא בהן אוצרות ספרותיים, את המפגשים עם קוראים והשיחות איתם על ספרות, כאילו היא הדבר הכי חשוב, אולי אפילו היחיד, בעולם. מי יודע מתי תהיה הנסיעה הבאה? מתי נחזור לדבר על ספרות?
אבל אולי עוד אפשר להימנע ממלחמה כוללת? אולי אין טעם לנסות למנוע בעזרת עוד אלימות את האסון שכבר אירע? אולי במקום לתקוף ולהרוג, להכאיב למי שהכאיב לנו, צריך עכשיו רק לכאוב, ואז לחשוב כיצד למנוע את האסון הבא? במטוס, בדרך מטולוז לשדה התעופה שארל דה גול, אני מתחיל לחבר בראש מאמר נגד יציאה למלחמה כוללת. השורות הראשונות בו נכתבות מאליהן:
"ואולי לא צריך מיד למחוק את עזה? לא בפלישה קרקעית ואפילו לא מן האוויר. לא לשטח, לא לכתוש, לא לנקום. אולי צריך להכיר בעוצמת המכה שקיבלנו, בגודל הכאב, להכיר בתבוסה ולא לנסות למחוק אותה מיד במה שלכאורה יהיה ניצחון, ובעצם יהיה שרשור של הצער, העברה שלו למקום אחר, לעזה ולתושביה, ובכך בעצם הנצחה שלו — כי הרי ברור שמעזה החרבה או המורעבת הוא יחזור אלינו, מועצם, בעוד שנה או שנתיים או חמש.
"אולי צריך קודם כול להחזיר הביתה את השבויים והשבויות והגופות, את בני המשפחה שלנו? להוציא היום אסירים פלסטינים מבתי הכלא, להסיע אותם באוטובוסים לגבול ולהציע לחמאס לקבל אותם מיד תמורת ההורים, האחיות, האחים והילדים שלנו שמוחזקים שם? וגם לאחר מכן — לא להיכנס, לא לפרק, לא להשמיד, אלא להתאבל, לשבת שבעה, לחבוש ולהיחבש, ואז לחשוב? לחשוב תחילה.
"לחשוב לא רק על איך לתקוף או איך להימנע מהמתקפה הבאה, אלא על הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות כאן עם שכנינו, גם אם חלק מהם אויבינו לעת עתה — לא כולם, והכרח הוא שנזכור זאת — שאולי יום אחד, אם הם ירצו ויבחרו הנהגה ראויה יותר מארגון חמאס, ואם אנחנו נבחר הנהגה ראויה יותר לעצמנו, הם יוכלו להיות שכנינו בשלום. לחשוב אם הדרך היחידה היא הרס ומוות כנגד הרס ומוות, ואם היא נשאה פרי כלשהו עד עכשיו."
אני מביא אליכם חרב. בשדה התעופה שארל דה גול יש תורים ארוכים של ישראלים שמבקשים לחזור הביתה, אל התופת. רבים מהם הקדימו את טיסתם ולאחרים אין כרטיס והם מפצירים בדיילות שיעלו אותם בכל זאת על המטוס. חלקם קיבלו צווי 8 ואמורים להתייצב בתוך שעות אחדות ביחידות המילואים, לעלות על מדים ולקבל נשק כדי להצטרף למלחמה.
על המטוס אני פוגש חבר, סופר ותסריטאי, שנסע לסוף־שבוע בפריז. יש לו בן חייל, ורגע לפני שאנחנו מכבים את הטלפונים הוא מקבל הודעה שהבן שלו מועבר לדרום. בני, בנימין, אמור להתגייס לצבא רק בעוד שלוש שנים, אבל מכיוון שהמלחמות שצפות עכשיו בתודעתי קשות וממושכות (מלחמת העולם השנייה, המלחמה באוקראינה), אני חושב בבהלה שגם הוא — הנער המופנם, עם חתימת השפם הרכה, שאוהב לבשל ולאפות, ושלפני פחות מחודש חגגנו לו יום הולדת חמש־עשרה בארוחה צנועה בבית, שהוא בישל בעצמו — עוד עלול להילחם במלחמה הזאת.
טיסת הלילה שקטה. אף אחד לא ישן, אבל גם השיחות מעטות. כולנו עזבנו מקום מוכר, ואנחנו לא יודעים איך יתגלה לעינינו בחזרתנו. אני מנסה לקרוא רומן שקניתי בפסטיבל, אבל לא מצליח. הוא מספר סיפור בדיוני, על אדם אחד לא אמיתי, והמשפטים שלו חסרי משקל ומתפוגגים בחלל החשוך של המטוס. אני נזכר שבאמצע ספטמבר — לפני יום כיפור, הרבה לפני שהמלחמה התחילה — שבתי לקרוא בספר יחזקאל, ומרגיש מיד שנבואות הזעם של הנביא שאלוהים דרש ממנו לחוות את החורבן על בשרו, הן מה שאני צריך לקרוא עכשיו. אני פותח אותו באייפד, ובניגוד למשפטים של הרומן, פסוקיו מתעצמים בתוכי, רועמים כאילו נשמעו מצופרי אזעקה:
בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם: וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲדֹנָי יְהוִה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם:
בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם:
וְנָפַל חָלָל בְּתוֹכְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה:1
שדה התעופה שאנחנו מגיעים אליו שומם, כאילו נחתנו אחרי החורבן שתיאר הנביא שאולץ לאכול את מגילת נבואותיו. וכך גם הכבישים. אבל בבית שלנו, בארבע לפנות בוקר, יש חיים עדינים ויקרים: מרתה ושרה ערות, מחכות לי. לפחות הן בסדר — ואנחנו שוב ביחד. מרתה לוחשת לי, "טוב שחזרת. שרה לא עצמה עין מאז שבת, ואולי עכשיו היא תצליח לישון."
בנימין, לעומת זאת, ישן שינה עמוקה, שנת נער, ולא מתעורר גם כשאני פותח את דלת החדר שלו. הטלוויזיה שלו דלוקה על ערוץ הספורט.
גם הבתים שעומדים על תלם ייחרבו. למחרת בבוקר, יום שלישי, שלושה ימים מאז הטבח ותחילת המלחמה בעזה, הרחובות בתל אביב ריקים — ולא רק מפני שרוב הגברים גויסו. בתי הספר סגורים, והילדים והאמהות בבתים. גם החנויות ובתי הקפה סגורים. רק המקלטים הציבוריים, שבשכונה שאנחנו גרים בה הם רבים ומרווחים, פתוחים, למרות שברוב הדירות יש ממ"ד.
אני מציע לשרה לצאת איתי לסיבוב על האופנוע והיא מסרבת ("השתגעת? על האופנוע?"), אז אני נוסע לבדי, בלי מטרה. מניידת המשטרה שעומדת לידי ברמזור נשלח אלי מבט חשדני, ורק אז אני מבין את הסירוב של שרה, שדווקא אוהבת לרכוב איתי בדרך כלל. אופנועים הם "טריגר" עכשיו, ונהמת המנוע שלהם יוצרת בהלה. גם הפנים המכוסות בקסדה מעוררות חשד. כל אדם יכול להיות מחבל.
אני נזכר במלחמה הראשונה שלי: 1990, מלחמת המפרץ. אני בן חמש־עשרה, בגיל של בנימין. בתחילת אוגוסט סדאם חוסיין פלש לכוויית, ובתגובה, בחורף, ארצות הברית של ג'ורג' בוש האב תקפה את עיראק. כשסדאם איים לירות על תל אביב טילי סקאד עם ראשי נפץ כימיים, החלה בריחה מהעיר. גם אמי, אחי ואחותי עזבו לירושלים.
אני נשארתי עם אבי, מפני שגויסתי עם יתר התלמידים בכיתתי לעזור בבתי החולים. אם ייפלו טילים כימיים, תפקידנו יהיה לשטוף בצינורות מים את הנפגעים, לפני שהם יוכנסו לחדר המיון לטיפול. בלילה שבין 17 ל־18 בינואר 1991 נורו על ישראל הסקאדים הראשונים — למזלנו הם לא היו כימיים, ולכן היינו פטורים ממשימת השטיפה — ולמחרת נסעתי עם אבי, השכם בבוקר, לחפש את שרידי הטילים ברחבי העיר ולבקר את הוריו. מאז לא ראיתי את תל אביב נטושה כפי שהיא הבוקר, אפילו לא בתקופות הסגר בקורונה (תכתוב את כל האמת, תכתוב שאתה זוכר את הימים האלה כימים מאושרים).
אני מנסה להבין מדוע אני מפחד כפי שלא פחדתי אף פעם. מדוע אני מרגיש שאני נוסע ברחובות עיר חרבה. הרי כל מי שחי כאן מספיק זמן כבר ידע ימי אסון. כשהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, התפוצצו מחבלים מתאבדים באוטובוסים כמעט בכל יום, וכל נסיעה בקו 9 לקמפוס היתה משחק אכזרי ברולטה רוסית. וטילים מעזה או מדרום לבנון נורו על תל אביב פעמים רבות, גם אחרי שהילדים שלנו נולדו, וכבר רצנו איתם אינספור פעמים למקלטים אקראיים או לתפוס מחסה בחדרי מדרגות. האם הפחד נובע מסכנת המלחמה הכוללת, שעלולה לפרוץ בכל רגע ולשנות את חיינו מקצה לקצה? ואולי מכיוון שלא הייתי כאן בשבת ולא חוויתי את עוצמת הטראומה של אירועי 7 באוקטובר, לא הבנתי שחיינו כבר השתנו ולא ישובו להיות מה שהיו?
בבוקר, לפני שיצאתי, ביקשתי ממרתה לקרוא את המאמר שכתבתי נגד היציאה למלחמה, והיא פסקה מיד, "אל תפרסם אותו עכשיו." האם המאמר הזה, שמבקש להימנע מהמשך האלימות והמוות, לא שייך לזמן אחר? האם ייתכן שלא הבנתי את ממדי האסון כשכתבתי אותו? בקיבוצים שהותקפו בשבת רבים מהבתים נשרפו. גם בעזה נהרסו כבר שכונות שלמות בהפצצות חיל האוויר מאז שממשלת ישראל הכריזה מלחמת נגד כדי להשמיד את החמאס. כאן הבתים עומדים על תלם — ובכל זאת, כשאני נוסע הבוקר ברחובות, נדמה לי שהבניינים לא נחרבו עדיין — שהם מתקיימים בינתיים, באופן זמני, שרויים בתודעת חורבן מתקרב — ובידיעה שבוא יבוא. איך אפשר למנוע קטסטרופה שכבר התחוללה?
(תכתוב את כל האמת: מה שלא גילית למרתה זה ששלחת את המאמר לפרסום עוד לפני שביקשת ממנה לקרוא אותו — ועכשיו התמלאת בהלה גם מפני שידעת שהוא עלה לאוויר. כתבת כדי לפעול, כדי לעשות מעשה, להרגיש אקטיבי לנוכח מציאות שהותירה אותך חסר אונים. זאת תמיד היתה דרכך: לא לתת מקום לפחד, לאבל. לעבור מיד למעשה. העולם בחוץ אחר — אבל אצלך שום דבר לא השתנה).
לא נחלים לעולם. ביום השלישי שלי בבית, היום החמישי למלחמה, אני נוסע לר', שיודעת שהקדמתי לחזור ומציעה לי לבוא. אני שואל אותה אם זה בסדר שלא אשכב על הספה, ומודיע לה מיד שאני רוצה שנפסיק להיפגש.
ממילא היו לי לבטים בקשר לאנליזה. בחודשים האחרונים הרגשתי שאני נקלע בגללה לדכדוך ולשיתוק, ששיחות הבוקר הארוכות על עברי, על חיי, מחלישות אותי, שאני הולך וטובע בה כמו בביצה. איזה טעם יש עכשיו באנליזה? איך להמשיך לדבר על עצמי, כשאין יותר "אני" אלא רק "אנחנו", משפחה וקהילה בסכנה, במלחמה?
ר' מקבלת את דברי בשקט. בניגוד אלי, היא לא ממהרת לפעול. לא מנסה לשכנע אותי לחזור בי. אני בכלל לא מבין איך היא הציעה לי להיפגש היום, כי רוב הפסיכולוגים גויסו להעניק טיפול חירום לניצולי הטבח, למשפחות הנרצחים והחטופים, לעשרות אלפי התושבים שפונו מבתיהם ביישובים הסמוכים לגבול הדרומי והצפוני ומתגוררים בבתי מלון (אני לא שואל אותה איך זה שגם היא לא גויסה, ורק אומר ש"בטח יש אנשים שזקוקים לטיפול יותר ממני").
היא מתבוננת בי בשקט. אחר כך שואלת אם אני בטוח, ואני אומר שכן. כשהתחלנו את האנליזה, לפני שנה וחצי, אמרתי לעצמי ולה שאני רוצה לבנות לעצמי "קומה שנייה". אני בסוף שנות הארבעים לחיי, הגשמתי את חלומי וכתבתי חמישה רומנים, אני חי ומלמד ומתפרנס מספרות, יש לי משפחה וילדי כבר גדולים, וזה היה הזמן לחשוב ולתכנן את העתיד. איך ייראה העשור הבא בחיי, אילו רומנים אני רוצה לדמיין שאכתוב. איך נדבר על כל זה עכשיו, כשהעתיד הופקע מידי ונמצא בידיהם של נתניהו וסינוואר, נסראללה וביידן? מה זה חשוב מה יקרה בינינו בקליניקה שלה, כשהם האנשים שיקבעו איך ייראו חיי?
אני גם יודע שאפסיק לכתוב את הרומן שהתחלתי לכתוב לפני שנה ושדיברנו עליו שעות רבות בחדר הזה. זה ספר מתח שעוסק ביחסים קשים בין אם לבנה, שכותב את המשפחה ואת הבית כפצע פתוח, כזירת פשע מדממת, ואיך אפשר לכתוב ספר כזה לנוכח הסיפורים מרסקי הלב על אמהות ואבות ששילמו בחייהם כדי להציל ממוות את ילדיהם. מי יכול לכתוב ומי ירצה לקרוא עכשיו סיפור על בן שמואשם בניסיון לרצוח את אמו וטוען שהוא חף מפשע, מישראל שלפני המלחמה?
הקליניקה של ר' צנועה. הכורסה דהויה, במקומות אחדים הקירות מתפוררים מרטיבות. הספה שעליה שכבתי פעם, לפני כמה שבועות, מכוסה סדין כחול פשוט. אני כבר מתגעגע לחדר הזה, עוד לפני שעזבתי אותו, מתבונן בו כמה ששייך לעבר ולא קיים עוד, כמו שהתבוננתי ברחובות תל אביב בזמן הנסיעה הראשונה.
"אז מה תעשה?" ר' שואלת, ואני מסביר לה שמאז שהתחילה המלחמה, ועוד יותר מזה, מאז שהחלטתי ביני לבין עצמי לעזוב את האנליזה, אני מרגיש שאני כבר לא משותק. יש לי תוכניות רבות. ברחבי הארץ נולדות מאז 7 באוקטובר יוזמות פרטיות שמבקשות לחפות על השיתוק שאחז במוסדות המדינה ולסייע לנפגעים. רוח ההתנדבות מידבקת, כולם נרתמים, וגם אני מתכוון להתגייס לכמה שיותר. כבר נרשמתי לאינספור קבוצות וטסאפ: אריזת חבילות מזון וציוד לתושבים המפונים מבתיהם; סיוע בקטיף ירקות בשדות הנגב המערבי, במקומם של הפועלים התאילנדים, שרבים מהם נרצחו ונחטפו ואחרים עזבו בבהלה את הארץ; עבודה במפעלים חיוניים בדרום, שהפועלים הפלסטינים שעבדו בהם לא מורשים להיכנס לישראל; משמר יהודי־ערבי שמבקש להגן על הדו־קיום השברירי בערים המעורבות בימים שבהם הפחד והשנאה לערבים אזרחי ישראלמתגברים.
גם באוניברסיטה יש גיוס כללי: פנינו לכל הסטודנטים כדי לברר אם הם או בני משפחותיהם נפגעו, או גויסו למילואים, ולשאול אם הם זקוקים לעזרה. שנת הלימודים אמנם נדחתה ולא תיפתח בקרוב, מכיוון שרבים מהסטודנטים נשלחים לחזית, אבל התבקשנו ליזום מפגשי זום עם מי שלא גויסו כדי להקל עליהם בימים האלה, ולי מתוכננת הערב שיחה עם תלמידי מסלול הכתיבה בחוג לספרות, המסלול שאני עומד בראשו, על "כתיבה בזמן מלחמה".
"אפשר בכלל לכתוב?" ר' שואלת בזהירות, ואני אומר שמובן שלא, ושזה בוודאי יהיה בעיקר מפגש תרפויטי, שבו התלמידים יוכלו לפרוק חרדות. לדבר. הדבר היחיד שאפשר לכתוב, הדבר היחיד שנכתב בארץ עכשיו, הוא הספדים. עשרות סופרים התנדבו לכתוב הספדים למאות המתים — מספרם כבר הגיע ל־1,400 — וגם אני הוספתי את שמי ומחכה לפנייה.
סיפור אחד, אני אומר לה, בכל זאת תפס את תשומת לבי, ואני חושב שאם אוכל לכתוב משהו אי פעם זה יהיה הסיפור הזה: סיפורה של תחנת המשטרה בשדרות, שמזכירה את התחנה שבה מתרחשים ספרי הבלש שלי. תחנת משטרה פריפריאלית, קטנה, לא זוהרת. לא מסוג תחנות המשטרה שכותבים עליהן ספרים. ביום שבת בבוקר היו בה פחות מעשרה שוטרים. יומנאי, קצינת חקירות תורנית, אפסנאי, שוטרי סיור מעטים. הם הותקפו על ידי יחידה של עשרות אנשי חמאס, חמושים במטולי אר-פי-ג'י ובנשק אוטומטי. הקרב בין המחבלים לשוטרים, שהיו חמושים באקדחים עם שתי מחסניות, נמשך יותר מעשרים וארבע שעות והסתיים בכיבוש התחנה. למחרת בבוקר, לאחר שכל הניסיונות לחסל את המחבלים ולכבוש את התחנה נכשלו, הובא טנק של צה"ל להפגיז את הבניין ולהרוס אותו, על כל מי שנמצא בתוכו.
"אני רוצה להבין מי היו האנשים שנלחמו בתוך התחנה הזאת," אני מסביר לר'. "אני רוצה לשוחח עם הניצולים, אם ישנם. לכתוב ספר אמיתי על מה שקרה שם — לא בדיון, לא רומן." (אני חושב על משפט שכתב יוזף רות אחרי מלחמת העולם הראשונה: "אין עוד כוונה 'ליצור'. הדבר החשוב ביותר הוא זה שניתן להסתכל בו".)
בערב, במפגש הזום עם התלמידים, אף אחד לא מדבר. הסטודנטים הדעתנים, שאוהבים בדרך כלל להשמיע את קולם, להתווכח, שותקים. הם מצפים ממך לומר להם משהו.
אתה לא יודע מה לומר, אז למה שלא תקרא ביחד איתם מתוך ספר של נטליה גינצבורג, ששלפת מספרייתך בלי לדעת בדיוק למה אתה שולף דווקא אותו, באיזה מין חוש שמכוון אותך תמיד אל יצירות הספרות שנחוצות לך באותו רגע?
"מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנחנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות (...) מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד, הם עלולים לקרוס בן רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתיות: מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות. לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות. לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות״.
התלמידים דוממים, אולי נבוכים, כי בזמן הקריאה אני בוכה, בפעם הראשונה מאז שבת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.