וילה בג’ונגל – ישראל במזרח התיכון

פרק 1 ישראל במזרח התיכון: היבטים תיאורטיים והיסטוריים7

מנקודת מבט מדינית מוקפת ישראל בשלושה מעגלים: מעגל מִיָּדי של הפלסטינים החיים בה, בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה; מעגל שני של מדינות ומיעוטים הגובלים בה (מצרים, סוריה, ירדן, לבנון, מארוֹנים); ומעגל של מדינות בפריפריה – חלקן ערביות (כמו ערב הסעודית וחצי האי ערב, מרוקו וצפון אפריקה), חלקן מוסלמיות (תורכיה, איראן), מיעוטים מוסלמיים (למשל הכורדים) ומדינות ומיעוטים נוצריים (אתיופיה ודרום סודאן). שאלת מקומה של ישראל באזור מבחינה מדינית קשורה אפוא לתפקידיה בשלושת המעגלים הללו.

תרשים 1: ישראל במזרח התיכון – מעגלי מדיניות

התפיסה הדומיננטית בקרב מקבלי ההחלטות לא ראתה במזרח התיכון זירה טבעית או בעלת קדימוּת ראשונה לפעילותה. יתרה מזו, הסכסוך הישראלי־ערבי הביא, בדרך כלל, לנידויה או להחרמתה של ישראל על ידי מדינות ערב, ולהתייחסות מסויגת מצד מדינות מוסלמיות (תורכיה ואיראן), שהעדיפו לא לסכן את יחסיהן עם מדינות ערב. הצורך הדחוף בסיוע צבאי, כלכלי ומדיני והשלכותיו של הסכסוך הישראלי־ערבי הניעו אפוא את ישראל "לדלג" מעל לשלושת המעגלים הקרובים, וכך הפכו ווֹשינגטון, לונדון, פריז ומוסקבה לזירות הדיפלומטיות העיקריות במדיניות החוץ הישראלית.

השילוב בין הדומיננטיות של האסכולה המדינית, שאינה רואה במזרח התיכון זירת פעילות חשובה, והשלכות הסכסוך הישראלי־ערבי יצר לכאורה מציאות שבה מהווים ישראל והמזרח התיכון שתי ישויות נפרדות. עם זאת, בפועל נוצרה מציאות מורכבת יותר, שהייתה עדה גם לשיתוף פעולה חשאי, מזדמן, בין ישראל וכמה שחקניות ערביות ומוסלמיות לבין ישראל ומיעוטים נוצריים (למשל המָארוֹנים בלבנון והנוצרים בדרום סודאן) ומוסלמים (למשל הכורדים בעיראק).

חוקרי היחסים הבינלאומיים התקשו לעיתים לתאר את מקומה ותפקידה של ישראל במערכת המזרח־תיכונית בשל בידודה, אופייה השונה מבחינה תרבותית ודתית מיתר עמי האזור ובשל האוריינטציה המערבית של מדיניותה. אחדים מיקמו את ישראל במעגל מדינות "העולם הרביעי" – מדינות שתחושה של בידוד־מאונס הכתיבה את מדיניות הביטחון הלאומי שלהן (מה שמכונה pariah states), בדומה לטאיוואן, צ'ילה ודרום אפריקה בעבר.8 חוקרים אחרים אף הרחיקו לכת בציינם שמשום בחינה אין ישראל צריכה להִכָּלֵל בניתוח של הפוליטיקה האזורית.9 אולם בדיקה מעמיקה יותר מגלה שישראל מילאה, מאז הקמתה ב־1948, תפקידים שונים הן במערכת המזרח תיכונית והן במערכת הבין־ערבית. הטענה המרכזית של פרק זה היא שישראל אכן מילאה תפקידים חשובים בשתי המערכות הללו, הן בזמן מלחמה והן בזמן שלום, ולכן מבחינה מדינית יש תמיד לראותהּ כחלק מהמזרח התיכון.

ישראל והמערכת המזרח־תיכונית

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח תפקידם של שחקנים במערכת המזרח תיכונית היא העובדה שהמונח "מזרח תיכון" (אל־שַרְק אל־אַוּסַט בערבית, Middle East באנגלית) מציין ישות גיאוגרפית שאינה מוגדרת כל צורכה. המחלוקת נסַבָּה על תיחומו הגיאוגרפי של המזרח התיכון, בעיקר לגבי אזורים המצויים בפריפריה או בשוליים שלו, כמו צפון־אפריקה, סודאן, אתיופיה, קפריסין, תורכיה, איראן ואפילו פקיסטן.10 הפתיחוּת בעניין הגדרת המזרח התיכון מצויה, למשל, אצל אליהו אילת (אפשטיין), שכאמור היה ערביסט במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לפני שהפך לדיפלומט בכיר במשרד החוץ. כך, למשל, בהרצאה שנשא ב־1956, אמר שלשיטתו המזרח התיכון פירושו "מדינות ערב מצפון וממזרח לישראל, יחד עם תורכיה, פרס, מצרים וסודאן". עם זאת הוסיף "כי אם מישהו נוטה לאתגר את ההגדרה הזו, אני מוכן לקבל צמצום או הרחבה של הטריטוריה המיועדת".11

אולם המזרח התיכון אינו מהווה ישות גיאוגרפית בלבד, אלא גם "אזור" (region) – בדומה לאירופה, אפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית ועוד – הראוי להתייחסות נפרדת כתת־מערכת (sub-system) במערכת הבינלאומית.12 ליאונרד בינדר היה הראשון שראה במזרח התיכון מערכת בעלת מאפיינים ודפוסי פעולה משלה, הכפופה למערכת הבינלאומית.13 קנטורי ושפיגל, בריצ'ר ואחרים הביאו הגדרות נוספות, שחיזקו את הטיעון שהמזרח התיכון הוא תת־מערכת במערכת הגלובלית, שאינה מבוססת אך ורק על קִרבה גיאוגרפית בין יחידותיה.14 מקובל להניח כי המערכת הבינלאומית ותת־המערכות מחולקות למדינות גרעין ולמדינות פריפריה. עם זאת קיימת מחלוקת בין החוקרים בנוגע להגדרת הגרעין והפריפריה; הגדרה המטעימה את קיומה של לכידות אתנית, לשונית, חברתית, תרבותית והיסטורית מציבה את מדינות ערב בגרעין המערכת, ומדינות לא־ערביות – ישראל, תורכיה ואיראן – בפריפריה. אך הגדרה המדגישה את קיומן של אינטראקציות, בין אם בקונפליקט ובין אם בשיתוף פעולה, מציבה את מדינות הסכסוך הישראלי־ערבי במרכזה של המערכת המזרח־תיכונית.15 בהתאם להגדרות אלה, ישראל היא חלק אינטגרלי מהמערכת הזאת, בין אם בפריפריה שלה או בגרעינהּ.

המערכת המזרח־תיכונית אינה ישות בעלת זהות אתנית ייחודית או בעלת מוסדות וארגונים אזוריים משל עצמה. היא אינה לכידה מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית או תרבותית, והיא מבוססת בעיקרהּ על סמיכות גיאוגרפית ועל קיומם של סכסוכים בעלי אופי אזורי.16 אמנם מעצמות המערב התייחסו למזרח התיכון כאל מערכת אסטרטגית, מדינית וכלכלית נפרדת בתוך מרקם היחסים הגלובליים, אך מדינות האזור לא ראו בישות זו זירה טבעית לפעילותן. המערכת הבין־ערבית (ראו להלן) הייתה הזירה העיקרית של מדינות ערב, ואילו תורכיה נשאה את עיניה אל אירופה ונאט"ו. כך נותרו איראן וישראל שתי המדינות היחידות שפעלו כדי להשתלב בפוליטיקה האזורית, אך נדחו על ידי הרוב הערבי.

עם הקמתה של מדינת ישראל קראו מעצבי המדיניות במגילת העצמאות לשיתוף פעולה עם המדינות השכנות, והצהירו על נכונותה של ישראל "לתרום חלקה במאמץ משותף לקִדמת המזרח התיכון כולו".17 עניין זה הופיע גם ב"קווי היסוד של הממשלה הראשונה" מַרס 1949, כאשר נקבע שמדיניות החוץ של ישראל תהיה מושתתת, בין השאר, על "חתירה לקראת ברית יהודית־ערבית (שיתוף פעולה כלכלי, חברתי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות) [הסוגריים במקור] במסגרת האומות המאוחדות".18 אף שהצהרות אלה עשויות לרמז על תמימות דעים בקרב ההנהגה ביחס לתפקידהּ של ישראל במזרח התיכון, היו אסכולות שונות ביחס למקומה של ישראל (ראו על כך בהרחבה בפרק 3). עם זאת, לאור החרם ואי־ההכרה הערבית בישראל נאלצו מעצבי המדיניות "לדלג" למעגל השני המקיף את ישראל (ראו תרשים 1), במיוחד למדינות מוסלמיות שאינן ערביות (תורכיה ואיראן), מדינות נוצריות או בעלות צביון נוצרי (אתיופיה ולבנון) וכן מיעוטים אתניים לא־ערביים (כגון כורדים וארמנים). אף על פי שקשרים שונים נקשרו על ידי הסוכנות היהודית עם גורמים אלה עוד בתקופת המנדט הבריטי, הם קיבלו משמעות מדינית רק לאחר הקמת המדינה.

לאחר המלחמה חלה התקרבות מפתיעה בין ישראל ותורכיה. בהצבעה בעצרת האו"ם בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית, תורכיה דווקא הצביעה נגד. כמו כן היא מונתה לחברה בוועדת הפיוס של האו"ם (Palestine Conciliation Committee) (לצד צרפת וארצות הברית) בדצמבר 1948 דווקא משום שנחשבת כאוהדת את העמדה הערבית. ובכל זאת, מעצבי המדיניות בישראל סברו שהיא יעד אפשרי להתקרבות. העובדה שבן־גוריון ומנהיגים אחרים ביישוב סיימו את לימודיהם באוניברסיטת איסטנבול והשפה התורכית הייתה שגורה על פיהם עשויה הייתה לשמש מניע פסיכולוגי נוסף להתקרבות בין שתי המדינות. אבל נראה כי הגורם העיקרי היה ההערכה שעל אף הקִרבה הדתית בין תורכיה ומדינות ערב, מהווים מורשת השלטון העות'מאני בפרובינציות הערביות והתקרבותה של תורכיה לאירופה ולמערב מאז מהפכת אתא תורק כר נרחב להתקרבות אפשרית בין ישראל ותורכיה. ואכן, במַרס 1949 הכירה תורכיה בישראל דה־פקטו, ובתחילת 1950 הייתה למדינה המוסלמית הראשונה שכוננה עמה יחסים דיפלומטיים. אליהו ששון, ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ והמומחה הבכיר לענייני העולם הערבי, מונה לציר באנקרה – תפקיד שהיה אמור להביא להכרה מעמיקה יותר של העולם הערבי.19

איראן החליטה להכיר דה־פקטו בישראל במַרס 1950, אולם מערכת יחסים זו לא זכתה לגושפנקה רשמית. דווקא הֶעדֵּר הרשמיות סלל את הדרך לשיתוף פעולה ישראלי־איראני הדוק בתחומי הכלכלה והמשק. ראשיתו של שיתוף פעולה זה חלה עוד ב־1949, בשעה שאיראן התירה את מעברם של יהודי עיראק בדרכם לישראל. סגירת הקונסוליה בתל־אביב ב־1952 בעקבות קשיים פנימיים באיראן לא פגעה בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות; מ־1953 הפכה איראן לאחת מספקיות הנפט החשובות ביותר של ישראל. הנפט הועבר במְכליות לאילת ומשם באמצעות צינורות נפט ובדרך היבשה לחיפה. שיתוף פעולה זה הלך והתהדק בסוף שנות ה־50 ובמהלך שנות ה־60.20

במעגל החיצוני של המזרח התיכון פעלה ישראל לקשור קשרים גם עם אתיופיה (חבש) הנוצרית. מורשת דתית משותפת – מלכי אתיופיה ראו עצמם כצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא – וקיומה של אוכלוסייה יהודית באתיופיה (ביתא־ישראל) היו בסיס נוסף לשיתוף פעולה. אולם האינטרס ההדדי העיקרי נבע מתחושה משותפת של בידוד בעולם המוסלמי־ערבי; חוץ מקֶניה גובלת אתיופיה גם בסודאן, בסומליה ובג'יבוטי – מדינות ערביות או מוסלמיות החברות בליגה הערבית.

עם התחזקותה של מצרים בהנהגת נאצר והתפשטותה של האידיאולוגיה הפַּן־ערבית בסיוע סובייטי, במיוחד לאחר מלחמת סיני ב־1956, פעלה ישראל לחזק את שיתוף הפעולה עם מדינות הפריפריה המזרח־תיכונית – תורכיה, איראן ואתיופיה. שיתוף הפעולה הזה נקרא בשם "ברית הפריפריה". הוא התנהל בחשאיות גמורה, וגם כיום חלק ניכר מהמסמכים הקשורים בו בארכיון המדינה עדיין חסויים. המושג עצמו – "ברית הפריפריה" – לא היה מוכר כלל בעיתונות התקופה.21 למעשה חתרה ישראל להקים ברית פריפריאלית צפונית עם תורכיה ואיראן, וברית פריפריאלית דרומית עם אתיופיה וסודאן, אך ההפיכה בסודאן ב־1958 מנעה את הקמת הברית הדרומית. שיתוף הפעולה שנרקם בין ישראל ושלוש המדינות הללו בתחומי הביטחון, הצבא והמודיעין היה ראשוני וחסר תקדים; הוא היה מבוסס על קיומם של אינטרסים זהים נגד אויבים משותפים באזור: מצד אחד הנאצריזם – מצרים וגמאל עבד א־נאצר, שפעל לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתו; ומצד שני הקומוניזם בהנהגת ברית המועצות. מנקודת מבט ישראלית הייתה "ברית הפריפריה" מטרה בפני עצמה – גיוס בעלי ברית באזור אשר יחלצו את ישראל מהבידוד שנכפה עליה בשל אי־ההכרה והחרם הערבי – אך גם כלי להשגת סיוע ותמיכה מצד ארצות הברית באמצעות הכרה בישראל כנכס מדיני וצבאי של המערב במלחמה הקרה הבין־גושית. לאמיתו של דבר נבע רעיון "ברית הפריפריה" מהֶעדֵּר אופציות נוחות יותר לישראל, שהעדיפה ברית (או כל סוג אחר של קשר) עם ארצות הברית ונאט"ו.22

מצרים ונשיאהּ, נאצר, אמנם נוצחו במלחמה, אבל הלאמתה של חברת תעלת סואץ ביולי 1956, לאחר הופעתו המזהירה ב"ועידת המדינות הבלתי מזדהות" בבַּנדוּנג באפריל 1955 וחתימת עסקת הנשק הצ'כית בספטמבר, הפכו אותו למנהיג הבלתי־מוכתר של הלאומיות הערבית והעולם הערבי. יתרה מזו, חיזוק השפעתה של ברית המועצות בסוריה במהלך 1957, שהוביל בעקיפין לאיחוד מצרים וסוריה (קע"ם) בפברואר 1958 בהנהגת נאצר, יצר בישראל חשש מכיתורהּ מצפון ומדרום ומאפשרוּת של מלחמה מתואמת שתוּפנה נגדה. האירוע המאיים ביותר מבחינת המערב וישראל היה ההפיכה הצבאית של עבד אל־כרים קאסם בעיראק ביולי 1958, שהביאה להפלתו של בית המלוכה ההאשמי – בעל הברית החשוב ביותר של המערב ובריטניה במזרח התיכון. המערב תפס – בדיעבד בטעות – את נאצר כמי שאחראי להפיכה. גם ברית המועצות תמכה במשטר ההפיכה בשל פגיעתו האנוּשה בהשפעת המערב באזור. כל אלה היו סימנים שהעידו על התגברות השפעתם של הנאצריזם והקומוניזם – שנתפסו כשני איומים השלובים זה בזה – במזרח התיכון. התפיסה של מקבלי ההחלטות בישראל, בראשות בן־גוריון וגולדה מאיר, הייתה שנאצר הוא מקבילו הערבי של היטלר, ורעיונותיו, כפי שהוצגו בספרו הפילוסופיה של המהפכה, הם המקבילה של "מיין קַמפף". למותר לציין כי השוואה זו הייתה מופרכת מיסודהּ. החיבור בין הנאצריזם לקומוניזם נועד לגייס את המערב – ובעיקר את ארצות הברית – לטיפול באיוּם המצרי/ערבי, אך הוא שיקף גם אמונה כנה – גם אם מוטעית בדיעבד – שקיימים הלימה, חיבור ותיאום בין שתי אידאולוגיות אלה.23

ההיבט היחיד של שיתוף פעולה פריפריאלי משולש זה היה הקמת מנגנון לשיתוף פעולה בין המוסד, הסַאוא"כּ ושירותי הביטחון הלאומי של תורכיה (Milli Amele Hizmeti). הפגישה המשולשת הראשונה נערכה באנקרה באוקטובר 1958, והשתתפו בה נציגים של המודיעין והצבא. הארגון התלת־צלעי נקרא Trident (שמשמעותו קלשון תלת־רגליים; שם הקוד העברי היה "כְּליל", זֵר או עטרה). הארגון היה מורכב ממועצה ובה שלושת ראשי השירותים ושתי ועדות: האחת, בנושאי ביטחון, עסקה בהחלפת מידע על אודות פעולות חתרנות וחתרנות־נגד; השנייה, בנושאי מודיעין, עסקה בחילופי מידע שנאספו על ידי שלושת ארגוני הביון והיה בהם עניין לשותפות האחרות.24 המנגנון פעל בשיגרה מוסכמת: פגישה שנתית בין ראשי השירותים ומפגש חצי־שנתי בין מומחי המודיעין של שלושת הצדדים; מיקומן של הפגישות עבר ברוטציה בין שלוש המדינות. לאורך השנה התקיימו קשרי מודיעין בילטרליים שוטפים. מסגרת "כליל" פעלה עד להתמוטטות משטר השאהּ באיראן בתחילת 1979. במהלך שני עשורים של שיתוף פעולה משולש הפכו המפגשים לעניין שבשיגרה, ירד דרג הנפגשים ופחת ערכו של החומר המודיעיני המועבר. בדיעבד נראה כי המונח "ברית פריפריה" לתיאור הקשר המשולש היה מוגזם, משום שברית זו לא כללה מחויבות של מדינה אחת לבוא לעזרתה של האחרת בעת מתקפה עליה, ורוב שיתוף הפעולה התנהל בקווים בילטרליים ולא במשולש.

שיתוף הפעולה בין ישראל ואיראן בתקופת השאהּ, שהיה הדוק במגוון של תחומים צבאיים ואזרחיים, נפסק ב־1979 בעקבות מהפכת ח'וֹמייני, ואיראן הפכה לאויבת הגדולה של ישראל (ושל המערב בכללותו); היא החליפה במידה רבה את האיוּם שהציבו בעבר מצרים של נאצר ועיראק של צדאם חוסיין. תהליך הדמוניזציה שליווה את המנהיגים הללו הועתק עתה למנהיגי איראן, שהושוו להיטלר ולצוררים אחרים של העם היהודי.25

מערכת היחסים של ישראל עם תורכיה עברה מסלול שונה; למעשה חלה בשנות ה־80 התקררות ביחסי שתי המדינות ודרג הנציגות הדיפלומטית הורד למזכיר שני. הִדרדרות זו הייתה תולדה של חקיקת חוק "ירושלים, בירת ישראל" (הכוללת את מזרח ירושלים) ב־1980, סיפוח רמת הגולן ב־1981 ומלחמת לבנון ב־1982. עשור מאוחר יותר, ב־1992, העלו תורכיה וישראל בפעם הראשונה את דרג היחסים לשגרירות בעקבות ועידת מדריד, ראשית התהליך המדיני, קריסת ברית המועצות וכינון היחסים בין ישראל ויוון. אז החלה פריחה ביחסים המדיניים, הצבאיים והכלכליים של שתי המדינות, שנמשכה לאורך כל שנות ה־90. הגורם שהוביל את שיתוף הפעולה היה הממסדים הצבאיים, לנוכח האינטרס שלהם לשתף פעולה נגד איומים משותפים. עליית ארדואן ומפלגת ה־AKP לשלטון ב־2000 הביאה בהדרגה להצטננות היחסים; תקרית ה"מאוי מרמרה" ב־2010, שבה השתלטה ישראל על כמה ספינות של ארגון חברה אזרחי מוסלמי־תורכי וגרמה להרוגים ולפצועים, הביאה להחזרת השגרירים ולהקפאת היחסים. אף על פי כן לא נפגע שיתוף הפעולה בתחומי הכלכלה והתיירות. ב־2022 החל תהליך פיוס מחודש בין שתי המדינות, אך הוא נקטע בעקבות מלחמת "חרבות ברזל".

ישראל והמערכת הבין־ערבית

המערכת הבין־ערבית כוללת את כל מדינות ערב – 22 במספר – החברות בליגה הערבית. מקצתן (כגון מאוריטניה, סומליה, ג'יבוטי) אינן נחשבות לחלק מהמזרח התיכון. גם מדינות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה) לא תמיד הן נכללות במפות של המזרח התיכון. מערכת זו מבוססת על זהות ערבית, הנשענת על לשון, תרבות והיסטוריה משותפות. ב־1945 קמה הליגה הערבית (באותה תקופה היו בה שבע חברות בלבד), שתפקידה לשמש מוסד לדיון בסוגיות כלל־ערביות ולתיווך במחלוקות שהתעוררו בין מדינות ערב. בפועל, הרקורד של הליגה הערבית מאז הקמתה אינו מרשים, אבל עצם קיומה היה עדות נוספת לחיוניותן של הזהות הערבית והפוליטיקה בין־ערבית. דפוסי הפעילות וכללי משחק המיוחדים שהתפתחו במערכת הבין־ערבית הזאת הביאו במשך השנים את החוקרים לראות בה תת־מערכת ייחודית במערכת העולמית, הנפרדת מן המערכת המזרח־תיכונית.26 למען האמת, מרבית החוקרים ראו טעם לדבר על קיומה של מערכת בין־ערבית, לאו דווקא על מערכת מזרח־תיכונית, שלמעט קִרבה גאוגרפית לא הייתה לחברותיה זהות משותפת, מאפיינים דומים או ארגון אזורי. מערכת זו פועלת בעיקר בהתאם לשיקולים ריאליסטיים, כמו השׂגת עוצמה ושליטה, משאבים ומענה על אינטרסים. האידיאולוגיה, על פי גישה זו, היא כלי להשגת המטרות הללו.27

ישראל, כמובן, אינה חברה בליגה הערבית, וממילא איננה מהווה חלק מהמערכת הבין־ערבית. בראייה הערבית המסורתית נתפסת ישראל כנטע זר באזור, שנועד לשרת את האינטרסים של האימפריאליזם המערבי, שאף עזר להקימהּ. מיקומה של ישראל בלב העולם הערבי, בהתאם לתפיסה זו, לא נועד אלא לתקוע טריז בחומת האחדות הערבית. בעוד תורכיה ואיראן המוסלמיות נתפסות כמדינות לגיטימיות – גם אם לא רצויות ושנואות מבחינה היסטורית – ישראל נתפסה במשך שנים רבות כגורם לא לגיטימי שיש להכריתו.28 החלטתה של מצרים לכרות שלום עם ישראל ב־1979 הייתה אמנם פריצת דרך חשובה בהכרה הערבית בישראל, אך החרמתה של מצרים בעולם הערבי שיקפה את המשך ההתעלמות הערבית מישראל כשׂחקן באזור. עם זאת, הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, הסכם השלום עם ירדן (1994), אך במיוחד "הסכמי אברהם" עם האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן ב־2020, חיזקו את מעמדה של ישראל במזרח התיכון בכלל, ובמערכת הבין־ערבית בפרט.

חקר המערכת הבין־ערבית במערב שיקף אף הוא במשך תקופה ארוכה את התפיסה הערבית, שראתה בישראל גורם שולי וחיצוני למערכת זו.29 רבים בעולם הערבי המשיכו לדבוק בראִיית ישראל כגורם זר באזור. כך, למשל, שני חוקרים ערבים חשובים עדיין ראו בשנות ה־80 את ישראל כגורם אקס־טריטוריאלי, המשרת בעיקר את האינטרסים של המערב.30 אינטלקטואלים ערבים אחרים אף טענו שישראל היא הגורם החיצוני המהווה את האיוּם העיקרי והמִיָּדי על המערכת הערבית.31 ניצני השינוי בתפיסת הערבים את מקומה של ישראל במרחב נראו בעקבות מלחמת המפרץ ב־1991, כאשר כמה אינטלקטואלים ערבים החלו לתמוך בהכרה בישראל ובהשתלבותה כשחקן לגיטימי במזרח התיכון בשל הופעתם של איומים משותפים, כגון עיראק, איראן, ארגוני טרור ועוד.32 ראִייה זו הלכה והתחזקה לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006), כאשר הופיעו כמה איומים משותפים לישראל ומדינות בעולם הערבי, כמו איראן, הג'יהאד האסלאמי, חזבאללה, חמאס ועוד.

ביקורת על התפיסה שהוציאה את ישראל מהאזור נשמעה כבר ב־1976 מפי מייקל הדסון, שכתב: "ישראל היא שחקן מרכזי בפוליטיקה של המזרח הערבי [...] למרות שהיא מנוכרת מהקהילה הפוליטית הערבית. היא מקושרת לעולם הערבי באמצעות קונפליקט. הֶעדֵּר קשרי דיפלומטיה, תקשורת ומסחר אינו מפחית מן ההשפעה הנודעת לה בפוליטיקה הערבית".33 גם חוקר היחסים הבינלאומיים הישראלי יאיר עברון טען כי ישראל ממלאת תפקיד חשוב במערכת האיזונים והבלמים בקרב הערבים.34 עשור מאוחר יותר כתב גלן פרי מאמר ראשוני על מעורבותה של ישראל בפוליטיקה הבין־ערבית.35 לאור ההערכות הללו, טענתי המרכזית היא שלמרות ההתכחשות לקיומה של ישראל במרחב הערבי היא מילאה תפקידים חשובים בגיבושה ובהתנהלותה של המערכת הבין־ערבית ובהשלכה על המערכת המזרח תיכונית בכללותה. בחינה היסטורית של התופעה מלמדת כי ישראל מילאה בזמנים ובנסיבות שונות שישה תפקידים שונים, שלעיתים אף סתרו זה את זה: מאַחד, מפַלג, מתערב, מדַרבן, מאַזן ומתווך.

1. גורם מאחד

ישראל הייתה האויב המרכזי של מדינות ערב, ולכן הן יכלו להציג מולהּ חזות של סולידריות, גם אם לעיתים נועדה סולידריות זו לחַפּות על אפס מעשה. היא התגלמה בהחלטות הליגה, כמו למשל במעורבות של צבאות ערב במלחמת 1948, בחרם הכלכלי הערבי על ישראל ובניסיונות להטות את מימי נהר הירדן בשנות ה־60. כמו כן באה סולידריות זו לידי ביטוי – ולוּ גם מוגבל – בעת שליחת יחידות צבא להשתתף במלחמות 1967 ו־1973 לצִדָּן של מדינות העימות, באמברגו הנפט הערבי בעקבות מלחמת 1973 ועוד. במילים אחרות: כאשר גילו מנהיגיהן של מדינות ערב נכונות לשתף פעולה, הייתה ישראל גורם נוח שנגדו אפשר ללַכֵּד את השורות. השׂגת הסולידריות הערבית נגד ישראל שימשה אף אמתלה נוחה לשליטי מדינות ערב להתחמק מהתמודדות עם בעיות אקוטיות, מקומיות או אזוריות. עם זאת ראוי להדגיש כי הקואליציות הערביות לא היו יעילות או לכידוֹת דיין נגד ישראל. כך, למשל, התפרק שיתוף הפעולה הבין־ערבי להטיית יובלי הירדן לאחר תקיפות מן האוויר ומן היבשה של ישראל; גם שיתוף הפעולה בין מצרים וסוריה התפרק עוד בשלבים מוקדמים של מלחמות 1967 ו־1973. אף אמברגו הנפט הסתיים מהר מהצפוי, לאחר שמדינות הנפט נאלצו להיכנע ללחצים של המערב ולשיקולים כלכליים.

הנסיונות להשׂגת האחדות הערבית נקשרו בדרך כלל בשאיפה להביא לחיסולה של ישראל, הפוגמת ברצף הטריטוריאלי של מדינות ערב. מצען של תנועות ומפלגות פַּן־ערביות, כמו "אל־קַוּמיוֹן אל־ערב" וה"בַּעַת'", כרך את שחרורהּ של המולדת הפלסטינית בשחרורהּ של המולדת הערבית. כך למשל הכריזה הפדרציה המשולשת בין מצרים, עיראק וסוריה, שקמה באפריל 1963, על "שחרור פלסטין" כאחת ממטרותיה של הישות המדינית החדשה (שהתפרקה במהרה). קריאה זו נתפסה על ידי בן־גוריון כקריאה לחיסולה של ישראל, והוא מיהר לשגר אגרות אפוקליפטיות למנהיגי העולם החופשי. מנהיגים ערבים – אלה שחתרו להגמוניה ערבית ואלה שחששו לגורלם בשל בעיות לגיטימציה – עשו שימוש באחדות הערבית ככלי יעיל במאבק נגד ישראל והציונות. נשיא מצרים נאצר (1954‏-1970), וגם נשיא עיראק צדאם חוסיין (1979‏-2003), הציגו את המאבק בישראל כפעולה שתבטיח את השׂגתה של האחדות הערבית בהנהגה מצרית או עיראקית. גם חלוצי התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות ה־60 האמינו ששחרורה של פלסטין לא יבוא לפני שתיכּוֹן אחדות ערבית. האידיאולוגיה הפַּן־ערבית לא נוצרה אמנם על רקע המאבק נגד ישראל, אבל מאבק זה סייע לגבש ולחזק את התנועה במהלך שנות ה־50 ו־60 (ראו גם להלן), עת עברו עליה משברים תכופים על רקע יריבויות אישיות ובין־ערביות.36

חתימת הסכם השלום וכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומצרים ב־1979 מוטטו אמנם את חזות האחדות הערבית נגד ישראל, אולם מרבית השׂחקנים האחרים במערכת הערבית – בראשות עיראק – ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים והחרימוה מבחינה כלכלית. יתרה מזו, מושב הליגה הערבית הועבר מקהיר לתוניס. אלא שהחרם הערבי על מצרים לא הקיף את כל מדינות ערב – עומאן, סומליה וסודאן לא ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם מצרים, ומרבית מדינות ערב לא יישמו בפועל את תקנות החרם. תוך עשור כוננה מצרים מחדש את יחסיה עם כל מדינות ערב, והליגה חזרה לקהיר בעוד דגל ישראל ממשיך להתנופף בקהיר.37

בעשורים הבאים נעשו ניסיונות מגוונים ללכד את העולם הערבי נגד ישראל, כגון במלחמת לבנון הראשונה (1982); בזמן מלחמת המפרץ הראשונה (1991); כאשר ירה צדאם חוסיין טילי סקאד על ישראל; במהלך האינתיפאדות הפלסטיניות (1987‏-1991; 2000‏-2005); בעת מלחמת לבנון השנייה (2006) ובמהלך המבצעים הצבאיים של ישראל בעזה (2008, 2012, 2014, 2021); אבל מרבית הניסיונות הפלסטיניים/ערביים ליצור חזית מלוכדת נגד ישראל כשלו. רק אינתיפאדת אל־אקצא הפלסטינית הצליחה ליצור סולידריות ערבית, שבאה לידי ביטוי בניתוק היחסים הדיפלומטיים מצד עומאן, מרוקו, קטר ומאוריטניה, ולהחזרת השגרירים של ירדן ומצרים, נוסף על מתיחת ביקורת פומבית קשה על ישראל בתקשורת. אך העובדה שאיחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל ב־2020, עוד לפני שחלה התקדמות של ממש בפתרון הבעיה הפלסטינית, מלמדת שישראל כבר אינה מהווה גורם לאחדות אלא לפילוג ערבי.

2. גורם מפלג

עם הקמת מדינת ישראל נקטע הרצף הטריטוריאלי הערבי שהיה קיים בתקופת האימפריה העות'מאנית. מיזוגן של מצרים וסוריה ל"רפובליקה הערבית המאוחדת" (רע"ם, ובמינוח הישראלי "הקהילה הערבית המאוחדת", קע"ם) היה הוכחה נוספת לעולם הערבי שישראל היא מובלעת זרה החוסמת זרימה חופשית של סחורות, אנשים והון בעולם הערבי. עם זאת הייתה ישראל לנכס אסטרטגי עבור סוריה וירדן – גם אם השתיים (ובמיוחד סוריה) לא היו מוכנות להודות בכך – בשמשהּ מחסום מפני התפשטות מצרית אפשרית.38 במשך שנות ה־50, במהלך מגעים להשכנת שלום בין ישראל לבין ירדן ומצרים, הועלה עניין יצירת רצף מחודש בעולם הערבי – אם באמצעות ויתור ישראלי בנגב או באמצעות יצירת מסדרון בין רצועת עזה לגדה המערבית – אולם ישראל התנגדה לדרישה הערבית מטעמים מדיניים ואסטרטגיים שונים.39

ישראל שימשה גורם מפלג במערכת הערבית בשעה שהתנגדה בעקביות לכל תוכניות האיחוד הערביות ופעלה אצל המעצמות למנוע את מימושן. ישראל עשתה כמיטב יכולתה גם כדי לטרפד את ניסיונות עיראק לממש את תוכניות "הסהר הפורה" ואת כוונות סוריה ליישם את תוכנית "סוריה גדולה" בשנות ה־40, וכן פעלה לטרפד ניסיונות איחוד ערביים אחרים בראשות מצרים בשנות ה־50 ו־60. עם זאת המעצמות – ולא ישראל – הן ששימשו גורם מכריע בהקמתן או בדחייתן של תוכניות איחוד. בריטניה וצרפת הן שמנעו איחוד בין עיראק לסוריה, או בין סוריה לירדן בשנות ה־40 וה־50.40 ישראל גם לא הצליחה למנוע את הקמת קע"ם מרגע שהמעצמות נתנו אור ירוק להקמתה.41

ישראל שימשה גורם מפלג בעולם הערבי בדרך נוספת: היא הייתה סלע מחלוקת בין שליטי מדינות ערב, שחששו פן ינצל אחד מהם את שאלת פלסטין כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות. כך, למשל, עוררו ניסיונותיו של המלך עבדאללה לספח את החלק הערבי של פלסטין לממלכתו בסוף שנות ה־40 חשד וקנאה בקרב שליטי ערב והיו גורם חשוב בהחלטתם להתערב במלחמת 1948.42 יתרה מזו, הואיל ושחרורה של פלסטין נעשה לחלק מן האידיאולוגיה הפַּן־ערבית (ראו לעיל), טרחו שליטי מדינות ערב לפגוע או לכרסם בלגיטימיות של שליטים אחרים בתואנה שאינם פועלים למען שחרורה של המולדת הפלסטינית. גם הדיון על הקמתה של "הישות הפלסטינית" בעולם הערבי מאז 1959, שהביא לבסוף להקמת אש"ף, היה חלק מהתחרות הבין־ערבית על שליטה, השפעה והגמוניה והגביר את הפירוד הערבי. חלק ממדינות ערב אף הקימו ארגונים פלסטיניים מטעמם על מנת לקדם את השפעתם ולחזק את הלגיטימציה שלהם (אש"ף על ידי מצרים; "אל־צאעיקה" על ידי סוריה; "חזית השחרור הערבית" על ידי עיראק). גם ניסיונו של משטר הבעת' בסוריה לגרור את מצרים למלחמה נגד ישראל על רקע הסכסוך סביב מימי הירדן והצורך לתמוך בעניין הפלסטיני החמיר את המתיחות בעולם הערבי.43

לישראל היה אינטרס לגרום לפירוד בעולם הערבי באמצעות עידוד מחלוקות בין־ערביות וכריתת הסכמים – פומביים או חשאיים – עם שליטים ערבים, שיחלישו את החזית הערבית המאוחדת. כך, למשל, הניסיונות לחתום על הסכם עם המלך עבדאללה בסוף שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50, נעשו בעיקר בכוונה להותיר את "הלגיון הערבי" מחוץ לזירת הלוחמה ולפרוץ את חומת הבידוד הערבית.44 גם חתימת הסכמי ההפרדה עם מצרים ב־1974‏-1975, ולאחר מכן הסכם השלום ב־1979, נועדו קודם כֹּל להחליש את החזית הערבית באמצעות הוצאתה של מצרים ממעגל האיבה ותקיעת טריז בין מדינות ערב. ואמנם הביא הסכם השלום לקרע עמוק בעולם הערבי (ראו לעיל). ההסכם הוצג באמצעי התקשורת הערביים כניצחונה של ישראל, שהצליחה במשימתה לפלג את העולם הערבי. תהליך השלום בעקבות הסכם אוסלו (ספטמבר 1993) גרם לפילוג רחב עוד יותר בעולם הערבי, כאשר אש"ף וירדן חברו למצרים בחתימת הסכם עם ישראל, ואילו מרוקו, עומאן, קטר ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ובכך הותירו את מדינות ערב "הרדיקליות" (עיראק, לוב, אלג'יריה, דרום ותימן, לבנון ומאוחר יותר גם סוריה) בציר "ההתנגדות" לישראל. פילוג חמור לא פחות – חוצה גבולות – קיים בציבוריות הערבית בין מצדדי ההכרה בישראל ומתנגדיה (להרחבה ראו פרק 10).

3. גורם מתערב

כשם שהמעצמות הפכו לגורם מתערב במערכת המזרח תיכונית והבין־ערבית, כך הפכה ישראל לגורם מתערב בשתי המערכות הללו, אם כי באינטנסיביות נמוכה יותר מן המעצמות. אהרן קליימן טען כי אחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ של התנועה הציונית ומדינת ישראל היה אי־התערבות בענייני הפנים של מדינות האזור.45 מאידך גיסא גם אבי שליים וגם זאב מעוז משוכנעים כי התערבות בענייני הפנים של מדינות באזור – ובמיוחד בעולם הערבי – הייתה עיקרון מרכזי במדיניות החוץ של ישראל.46 בהכללה אפשר לומר כי הצדק עם קליימן, אבל בהחלט היו כמה וכמה דוגמאות והזדמנויות שבהן התערבה ישראל בענייני הפנים של מדינות ערב: למשל, ב־1954 הפעילה ישראל סוכנים יהודים במצרים שהטמינו מטעני חבלה בכמה מטרות מערביות – במחשבה נואלת שפעולות אלה ישפיעו על בריטניה שלא תפַנֶּה את כוחותיה ממצרים בשל התערערות היציבות (מה שהתכנה לימים "עסק הביש"). במקרה אחר סייעה ישראל למלך חוסיין הירדני לדכא ניסיון של אש"ף להשתלט על המדינה בסיוע סורי (זה הנקרא "ספטמבר השחור" 1970). אף כי חוסיין התגבר – במידה רבה לבדו – על האיוּם הפלסטיני והסורי, הסיוע שהושיטה ישראל עזר לו לשמור על יציבות המשטר ועל השלֵמוּת הטריטוריאלית של הממלכה.47 לא הייתה זו הפעם הראשונה שישראל סייעה לשמור על יציבותה של ממלכת ירדן; ב־1958 היא אִפשרה למטוסים בריטיים לעבור מעל המרחב האווירי שלה בדרכם לירדן, לאחר הפיכת קאסם בעיראק שאיימה – כך לפחות העריכו גורמי המודיעין במערב – על יציבותם של המשטרים השמרניים באזור, במיוחד ירדן ולבנון.

ישראל גם סייעה למָארוֹנים בלבנון מאז מלחמת האזרחים (1975‏-1976) ושיתפה עִמָּם פעולה בניסיון "להמליך" את בָּשיר ג'ומייל לנשיא במהלך מלחמת לבנון ב־1982, על מנת לחתום עם לבנון על הסכם שלום – המדינה השנייה לאחר מצרים. לבנון אמנם חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב־1983, אולם הוא קרס בתוך שנה כתוצאה מלחץ חיצוני סורי ופנימי לבנוני. עם זאת ראוי לזכור כי המדיניות של ממשלות מפלגת העבודה – ובמיוחד זו של רבין בשנים 1977-1974 – הייתה "לעזור לנוצרים לעזור לעצמם". רק לאחר עליית ממשלת בגין לשלטון ב־1977 – ובמיוחד הממשלה שכיהנה לאחר בחירות 1981, עם שרון כשר הביטחון – אימצה ישראל מדיניות שהיו בה יסודות של התערבות צבאית אקטיבית בלבנון, התערבות ששיאה היה במלחמה ב־1982.

בשנים 1963-‏1975 ישראל סייעה גם לכורדים בעיראק על מנת שיטרידו ויעסיקו את צבא עיראק, ובכך יחלישו את החזית המזרחית נגד ישראל. הסיוע הישראלי לכורדים היה ראוי מבחינה הומניטרית, אבל מבחינה מעשית הוא לא מנע את שליחתם של כוחות צבא עיראק לחזית במלחמות 1967 ו־1973. ישראל גם סייעה לנוצרים בדרום סודאן לאחר שנואשה משיתוף פעולה עם הממשל המרכזי בח'רטום. סיוע זה ניתן למורדי ארגון "אניה־ניה" (1969-‏1971) וכן לגורמים אחרים בשנים מאוחרות יותר. בפרספקטיבה היסטורית נראה כי הסיוע הישראלי למורדים בדרום סודאן מילא תפקיד כלשהו בדרך להשגת עצמאותם ב־2011 ולכינון קשרים דיפלומטיים עִמהם מיד לאחר מכן.

עם זאת מלמד החומר הארכיוני כי מנהיגים ודיפלומטים דחו בקשות רבות של גורמים במזרח התיכון – בשלטון או באופוזיציה – למעורבות אקטיבית ישראלית בהדחת משטרים קיימים. בקשות כאלה הגיעו מסוריה, מסודאן, ממרוקו, מתורכיה ואולי גם ממקומות נוספים. כך, למשל, כאשר תורכיה גיששה אם ישראל תהיה מוכנה להיות מעורבת בהפיכה נגד המשטר בסוריה לאחר האיחוד עם מצרים ב־1958, הגיב בן־גוריון קטגורית: "ישראל לא תהיה מוכנה להתערב מבחינה צבאית באיזה הפיכה ערבית פנימית".48 בהמשך, הכישלונות הישראליים במעורבות בכורדיסטן (1975-1963) ובלבנון (1982, ישראל אף נסוגה חד־צדדית במאי 2000) היו לקח חשוב למניעת התערבויות נוספות/אחרות בעולם הערבי. דוגמה נאותה להימנעות זו אירעה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה (2011-‏2021), שבה סייעה ישראל מבחוץ במקרים הומניטריים בלבד ופעלה צבאית בעיקר מן האוויר.49

ישראל התערבה בענייני פנים של מדינות ערב רק כאשר חששה משינוי של ממש לרעתה במאזן הכוחות האזורי. זה היה השיקול העיקרי במעורבות במצרים, בירדן ולבנון. הסיוע לכורדים ולנוצרים בדרום סודאן הונע בעיקר משיקולי ריאל־פוליטיק, אך גם השיקול ההומניטרי מילא תפקיד משלו.

4. גורם מדרבן

עצם קיומה של ישראל, אף שלא בהכרח מילאה תפקיד פעיל, עודד כמה תהליכים במדינות ערב בשלושה מישורים לפחות: האחד, ביצירת קואליציות ערביות ובפירוקן. חוקרי מדע המדינה חלוקים בנוגע לתפקיד המדויק שישראל מילאה בהקשר זה. לטענת עברון ובר־סימן־טוב, מרבית הקואליציות בעולם הערבי קמו בזיקה לישראל; מאידך גיסא מביע גבריאל בן־דור טענה הפוכה.50 הואיל ושני המאמרים נכתבו בשנות ה־70, שאלה זו ראויה לבחינה מחודשת. עם זאת יכולה גם בחינה לא־סטטיסטית – כפי שעושים המחברים הללו – ללמד שישראל האיצה שינויי־הֵעָרכויות בעולם הערבי: המלחמות השונות, התהליכים המדיניים שהחלו בעקבותיהן, הסכם השלום עם מצרים, תהליך השלום לאחר הסכם אוסלו וכינון היחסים הדיפלומטיים עם ארבע מדינות ערב ב־2020 – כל אלה הביאו לשינויים קואליציוניים או להתבססות קואליציות במערכת הבין־ערבית.

שנית, ישראל מילאה תפקיד גם בהתגבשותה של הלאומיות הפלסטינית. ראוי להדגיש כי לאומיותם של הערבים בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי התגבשה בעקבות הקמתה של טריטוריה בשם זה. כשם שהלאומיות בעיראק, בסוריה, בירדן ובלבנון החלו להתגבש בעקבות יצירתן של ישויות מדיניות אלה, כך הייתה יצירתה של פלשתינה גורם חשוב בהִוָּוצרות הלאומיות המקומית – הן הציונוּת והן הפלסטיניוּת. על רקע המאבק המשותף נגד הזרים – הקולוניאליזם הבריטי מצד אחד והציונות מצד שני – התחזקה תחושת הזהות המשותפת הפלסטינית. אמנם תוצאות התבוסה ב־1948 גרמו להֵעָלמות זמנית של הפלסטינים (הרכבי קרא לה "תרדמה"), אך "ההתעוררות" בסוף שנות ה־50, עם הקמת ארגון הפתח (1959) ואש"ף (1964), הביאה לתחייה מחודשת של הלאומיות הפלסטינית. כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמה ב־1967 הביא להתנגשות ישירה מחודשת בין שתי התנועות הלאומיות, דבר שחיזק את הזהות הפלסטינית. פריצתה של האינתיפאדה ב־1987 (לימים הראשונה) נגד מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר ובלתי לגיטימי היה גורם חשוב בעיצוב הווייתם הלאומית. הסכם אוסלו חיזק את אש"ף משום שבו העניקה ישראל לגיטימציה לָארגון כמייצג הפלסטינים – הכרה שניתנה על ידי מדינות ערב עוד בוועידת הפסגה הערבית ברַבּאט ב־1974.

שלישית, ישראל מילאה תפקיד בעידוד לגיטימציה לאומית מקומית (וַטַני בערבית) ולאומית כלל־ערבית (קָוֶמי בערבית). מאבקם של שליטי מדינות ערב בישראל נועד, בין השאר, להסיח את דעתם של ההמונים מבעיות היסוד של ארצם ולגייס לגיטימציה לשלטונם. חולשתה של המדינה הטריטוריאלית הערבית, שנבעה מגבולות שנויים־במחלוקת שנוצרו על ידי האימפריאליזם המערבי, ומוסדות שלטוניים בלתי־יציבים, דחפה שליטים שונים לבסס את מעמדם באמצעות גיוס תמיכה ציבורית והֵעָנוּת לדרישות עממיות במאבק נגד ישראל. בכך הם הצליחו לחזק את מעמדם מבית. מאז פירוק קע"ם ב־1958 ועד המלחמה ב־1967 פעלו מנהיגי סוריה להביך או לבייש בפומבי את הנשיא המצרי, נאצר, כחלק מניסיונם לחזק את הלגיטימציה הרעועה שלהם מבית. דפוס זה חזר על עצמו פעמים רבות בעולם הערבי לאורך ההיסטוריה. מנגד, ברמה האזורית, במסגרת המאבק על הגמוניה, עשו מנהיגי ערב שימוש באידיאולוגיה הפַּן־ערבית כדי להצדיק את הקמתן של מסגרות שליטה רחבות יותר (איחוד, פדרציה או קונפדרציה) באמצעות דה־לגיטימציה של היריב הערבי, בעיקר על ידי האשמתו באפס מעשה כלפי ישראל.51 גם דפוס זה היה לקבוע ביחסיהן של מצרים, עיראק וסוריה עד סוף שנות ה־70. עם זאת הלכה ופחתה מידת מעורבותן של מדינות ערב בסכסוך במהלך שנות ה־80 ככל שמשטריהן נעשו יציבים ו/או לגיטימיים יותר.

5. גורם מאזן

אף על פי שישראל אינה מהווה שחקן במובן פורמלי במערכת הבין־ערבית, היא הפכה מבלי מֵשׂים לגורם מאַזֵּן בה; בעמדה הערבית נתפסה ישראל כמדינה החותרת להתפשטות טריטוריאלית ("מהפרת ועד לנילוס") על חשבונן של מדינות ערב.52 אולם נראה שרוב ממשלות ישראל, כפי שציין אבנר יניב, "חתרו לשימורו של הסטטוס קוו במזרח התיכון ופעלו נמרצות – באמצעות 'קווים אדומים' מרומזים ואפילו עילות מפורשות למלחמה – לשבש כל ניסיון לשנות את הסטטוס־קוו האזורי בדרך של 'הזזת' גבולותיהן של מדינות קיימות או הקמתן של מדינות חדשות".53 יוצאת דופן מבחינה זו הייתה ממשלת בגין־שרון, שהתאמצה ב־1982 לא רק לעשות סדר חדש בלבנון, אלא גם לעשות סדר חדש במזרח התיכון, שיכלול את סילוקהּ של סוריה מלבנון, סילוקו של אש"ף מלבנון, והגירתם של הפלסטינים בלבנון לירדן, שתביא להפלת משטר חוסיין ולכינונהּ של מדינה פלסטינית.

ניסיונהּ של ישראל להקים את "ברית הפריפריה" עם תורכיה, איראן ואתיופיה בסוף שנות ה־50 (ראו לעיל) נועד לאזן את האיוּם המצרי באמצעות שיתוף פעולה עם מדינות לא ערביות מהמזרח התיכון, ובאמצעות פתיחתן של חזיתות חדשות המרתקות כוחות צבא ומשאבים ערביים. התנגדותה של ישראל לתכניות איחוד ערביות (ראו לעיל) התבצעה אף היא במסגרת החשש משינוי מאזן הכוחות בעולם הערבי לטובת הגורמים המתאחדים בראשות מצרים ובהובלת נאצר. והוא הדין גם בסיוע שהגישה ישראל למורדים בתימן נגד כוחות הצבא המצרי שם (המעורבות המצרית בתימן הגיעה בשיאה ל־60 אלף חיילים).54 במקרה זה מצאה ישראל בערב הסעודית שותף סמוי, לאור קיומם של אינטרסים משותפים בשאיפה לבלום את הסכנה הנאצריסטית. ביטוי מזוקק למאמציה של ישראל ליצור איזון במזרח התיכון נגד מצרים בהנהגת נאצר מצוי במסמך של איש המוסד אלוף הראבן, שנכתב עבור דיון שהתקיים בסוגיית יחסי ישראל־מצרים ב־1966. וזו לשונו: "עמדתה של ישראל נגזרת מכך שהפיכתה של מצרים למעצמה עליונה במזרח התיכון יש בה משום סכנה לעצם קיומה של ישראל. ישראל אמנם אינה מציבה לה כיעד את חיסולה של מצרים כמדינה, אולם היא פועלת במלוא יכולתה לבלום את התפשטות ההשפעה המצרית מחוץ למצרים, וזאת במגמה לשמור על מאזן הכוחות, שלא יופר לרעתה".55

גם מעורבותהּ של ישראל בירדן ב־1970 (ראו לעיל) נועדה לשמור על האיזון במערכת, שהרי אילו היו סוריה או אש"ף מצליחים להשתלט על ירדן, היה מערך הכוחות בעולם הערבי משתנה לרעת ישראל, המערב והגורמים הערביים הפרו־מערביים. גם הסכם "הקו האדום" בין ישראל וסוריה ביחס ללבנון, שהושג בתיווכה של ארצות הברית ב־1976, נועד לשַמֵּר את האיזון בלבנון ובמערכת הערבית בכללותה.56 שנים רבות מאוחר יותר, כאשר הייתה סוריה נתונה במלחמת אזרחים עקובה מדם, פעלה ישראל באמצעות רוסיה ליצור "קווים אדומים" למעורבות איראן במדינה זו. בפועל תקפה ישראל בסיסים וכוחות איראניים בסוריה שניסו להתקרב לגבול הישראלי.

הפצצת הכור הגרעיני שבנה צדאם חוסיין בעיראק על ידי ממשלת בגין ביולי 1981 נעשתה אף היא על מנת שלא יתאפשר לעיראק לשנות את מאזן הכוחות האזורי. יש להניח שמדינות ערב – במיוחד מדינות המפרץ החלשות הסמוכות מבחינה גיאוגרפית לעיראק – תמכו בשתיקה בתקיפה הישראלית, משום שהיא שירתה היטב את האינטרסים שלהם. וכך, גם אם נמתחה על תקיפה זו ביקורת פומבית בתקשורת הערבית, הרי מאחורי הקלעים אפשר היה לשמוע אנחת רווחה. היגיון דומה עמד מאחורי ההתקרבות בין ישראל ומדינות המפרץ החל בשנות האלפיים, בעקבות חתירתה של איראן לפתח כור גרעיני עצמאי. שיתוף הפעולה התנהל מאחורי הקלעים, אולם פרטיו החלו לדלוף לתקשורת לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006). התרחבות מוּטַת ההשפעה של איראן במזרח התיכון – זו שהמלך הירדני כינה "הסהר השיעי", הכוללת את השיעים בעיראק, העַלָווים בסוריה והשיעים בלבנון (במיוחד ארגון חִזבּאללה) – הגבירה את האיוּם האיראני בעיני מדינות ערב, ישראל והמערב והביאה לחיזוק שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי ביניהן. גם אירועי "האביב הערבי" ב־2011 הוליכו להתחזקות השפעתה של איראן במזרח התיכון. השתלטות הח'וּתים השיעים בעקבות המהפכה בתימן והדחת הנשיא עלי צאלח הביאו להתחזקות השפעתהּ של איראן גם באזור בּאבּ אל־מַנדֶבּ והים האדום. האינטרסים המשותפים הללו, בעידודו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הוליכו ב־2020 לחתימת "הסכמי אברהם" בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן. גם ערב הסעודית שיתפה פעולה עם ישראל, אך העדיפה לקיים את המגעים מאחורי הקלעים בלבד כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית.57

שיתוף הפעולה בין ישראל ומדינות המפרץ, מצרים וירדן נועד ליצור איזון מחודש במערכת הערבית והמזרח־תיכונית שנבע מהתחזקות הציר השיעי בראשוּת איראן. כך הצליחה ישראל ליצור ברית בלתי רשמית עם מדינות סוּניות בלב העולם הערבי. אם בתחילת דרכה שיתפה ישראל פעולה בעיקר עם מדינות הפריפריה נגד האיוּם מן המרכז הערבי (הנאצריזם), עתה היא משתפת פעולה עם המרכז הערבי נגד הפריפריה.

6. גורם מתווך

אחת הסיבות המרכזיות לחיפושן של מדינות במזרח התיכון ובעולם הערבי אחר קשר עם ישראל נובע מאמונה מיסטית בכך שישראל נהנית מהשפעה רבה בקונגרס ובממשל האמריקני בשל עוצמתו של הלובי היהודי (אייפאק וארגונים יהודיים אחרים). מידת השפעתו של הלובי היהודי נתונה לוויכוח, אך לדיוננו היא אינה חשובה, משום שעצם קיומה של אמונה זו מספיק על מנת שתשמש גורם משיכה למדינות ומיעוטים באזור לחפש קשר לישראל. כפי שהעיר בסרקזם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, "הפרוטוקולים של זקני ציון עובדים".58

עניין השפעתם של ישראל והלובי היהודי על הממשל האמריקני עלה כמעט בכל קשר שיצרה ישראל; כך למשל דחק מוצטפא בּרזאני, מנהיג הכורדים, באופן עקבי בנציגים הישראלים שעִמָּם נפגש שישתדלו אצל האמריקנים להשיג תמיכה מדינית וכספית בכורדים. ברזאני אמר לנציג ישראלי באחת הפגישות: "אתם, היהודים, שולטים בעולם". וכך גם דחקו נציגי בית המלוכה המָרוֹקָני בנציגים הישראלים שאִתּםָ נפגשו לפעול אצל האמריקנים כדי שתוּשׂג הכרה אמריקנית בסיפוח הסהרה למרוקו. ישראל אמנם השתדלה בכיוון זה, אך בדרך כלל ללא הצלחה. בסופו של דבר, ב־2020, אכן נקשר כינון היחסים של ישראל עם מרוקו בַּתמורה שארצות הברית העניקה לה – הכרה בסיפוח הסהרה. הלובי היהודי מילא תפקיד גם בהעלאת יהודים (ביתא־ישראל) מאתיופיה. אף הסודאנים ניסו, החל מ־2019, לגייס את השפעתה של ישראל והלובי היהודי בארצות הברית כדי להביא למחיקת שמה של סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור, דבר שאכן הסתיים בכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ב־2020. ישראל קצרה הצלחה גם כאשר פעלה לשכנע את הקונגרס האמריקני לסייע לירדן במחיקת חובותיה לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. כמו כן פעלה ישראל לשכנע את האמריקנים להמשיך את הסיוע למצרים לאחר ההפיכה הצבאית שהביאה לעלייתו של עַבּד אל־פתאח א־סיסי לשלטון. גם הקשר עם מדינות המפרץ היה מבוסס בין השאר על הנחת העבודה שישראל מסוגלת "לחולל קסמים" בוושינגטון. הסעודים התאמצו בחשאי עוד בשנות ה־70 לקבל את הסכמת ישראל למכירת נשק מתקדם לצבאם; והאמירויות השתדלו להשיג את הסכמת ישראל למכירת מטוסי אף־16 ב־1995, ושוב בעת כינון היחסים הדיפלומטיים ב־2020, כאשר קיבלו הסכמה מוקדמת מן הישראלים למכירת מטוסי אף־35.

הסיוע שישראל העניקה למדינות ולמיעוטים בזכות קשריה עם ארצות הברית – ישירות או באמצעות הלובי היהודי – הוענק בדרך כלל בחשאי, משום שמבקשי הסיוע לא שׂשׂו לפרסם את העובדה שהם נאלצים להֵעָזֵר בישראל ובלובי היהודי כדי להשיג את מטרותיהם, אך שיקולי ריאל־פוליטיק הכריעו את הכף. המאבק שישראל והלובי היהודי ניהלו בארצות הברית נגד מכירת מטוסי בּיוּן "אֵוָוקס" לערב הסעודית ב־1981 אמנם נכשל, אולם הלקח שנלמד היה שעדיף להשׂיג הסכמות מוקדמות עם הלובי היהודי לכל קנייה או בקשה המוּפנית לממשל האמריקני, שישראל והלובי היהודי עלולים להתנגד לה.

מסקנות

מאז הקמתה מילאה ישראל תפקידים חשובים במזרח התיכון ובעולם הערבי. היא הייתה בתוכם ומחוצה להם בעת ובעונה אחת: מצד אחד, מרבית העולם הערבי לא הכיר בה והחרים אותה מבחינה מדינית וכלכלית; מצד שני, מדינות ומיעוטים שיתפו עִמָּהּ פעולה מאחורי הקלעים. משלב מוקדם יחסית קשרה ישראל קשרים אף עם מדינות ומיעוטים בפריפריה, אך גם קשרים אלה התנהלו ברוב המקרים בחשאי. וכך אירע שמֵעֵבֶר לכך שישראל הייתה נתונה במצב של עוינות עם מרבית מדינות ערב, ועם כמה מהן אף ניהלה כמה מלחמות, היא מילאה שישה תפקידים מדיניים שונים במזרח התיכון ובעולם הערבי: מאַחֵד, מפַלֵג, מתערֵב, מדרבֵּן, מאַזֵּן ומתַוֵוך. עד הסכם השלום עם מצרים ב־1979 היה תפקידהּ המאַחֵד בעולם הערבי התפקיד המרכזי, אך כינון היחסים בין ישראל ובין המדינה הערבית החזקה ביותר עשה את ישראל לגורם מפַלג יותר מאשר מאַחד. מעבר לכך, ישראל לא הרבתה להתערב בענייני הפְּנים של מדינות ערב, אבל כאשר התערבה הייתה להתערבותה השפעה רבה, לטוב (ירדן) ולרע (לבנון). מבין כל התפקידים דומה כי תפקידי המאַזֵּן והמתַוֵּוך היו קבועים במדיניותה; במרבית המקרים קשה לדעת האם הייתה הגורם היוזם את מדיניות האיזון והתיווך, או שנענתה לבקשה שהעבירו אליה הצד שכנגד או מדינה שלישית. כך או כך, העובדה שמרבית השחקנים במזרח התיכון ובעולם הערבי מכירים בישראל כבשחקן מרכזי ומבקשים את סיועהּ – אם בחשאי ואם בפומבי – מלמד על כברת הדרך הארוכה שעשתה ישראל מאז הקמתהּ.

7 מאמר זה מהווה עדכון והרחבה של מאמרי "ישראל במזרח התיכון: עיון מחודש במעמדה האזורי", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, 42-41 (קיץ תשנ"ז), עמ' 73‏-102.

8 ראו בהקשר זה: אהרן קליימן, חרב פיפיות: היצוא הביטחוני של ישראל ושוק הנשק העולמי (תל אביב: עם עובד, 1992), עמ' 222-221; ראו גם: Deon Geldenhuys, Isolated States: A Comparative Analysis (Cambridge: Cambridge University Press, 1990), p. 7; Ephraim Inbar, Outcast Countries in the World Community, Monograph Series in World Affairs, vol. 21, Book 2 (University of Denver, 1985).

9 ראו בהקשר זה: William Zartman, "Military Elements in Regional Unrest," in J. C. Hurewitz (ed.), Soviet–American Rivalry in the Middle East (New York: Praeger, 1969), pp. 75-90; James P. Piscatori and R. K. Ramazani, "The Middle East," in Werner. J. Feld and Gavin Boyd (eds.), Comparative Regional Systems (New York: Pergamon Press, 1980), p. 275.

10 Michael Hudson, "The Middle East," in James Rosenau et. al (eds.), World Politics: An Introduction (New York: Free Press, 1976), pp. 468-470; Nikki Keddie, "Is There a Middle East?" International Journal of Middle East Studies, vol. 4 (1973), pp. 255-271.

11 אילת, "ישראל והמזרח התיכון", עמ' 39.

12 Bruce M. Russett, International Regions and International Systems: A Study in Political Ecology (Chicago: McNelly, 1967), Ch. 1.

13 Leonard Binder, "The Middle East as a Subordinate International System," World Politics, vol. 10 (1958), pp. 408-429.

14 Louis J. Cantori and Steven L. Spiegel, The International Politics of Regions: A Comparative Approach (Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall, 1970), pp. 1-41; Michael Brecher, The Foreign Policy System of Israel: Setting, Images, Process (Oxford: Oxford University Press, 1972), Ch. 3 (להלן בריצ'ר, מערכת מדיניות החוץ של ישראל); William R. Thompson, "The Regional Subsystem," International Studies Quarterly, vol. 17 (1973), pp. 89-117; J. H. Lebovich, "The Middle East: The Region as a System," International Interaction, vol. 12 (1986), pp. 267-289; Tareq Y. Ismael, International Relations of the Contemporary Middle East (Syracuse: Syracuse University Press, 1986), pp. 5-10; Yair Evron, The Middle East: Nations, Superpowers and Wars (New York: Praeger, 1975), Ch. 6 (להלן עברון, המזרח התיכון). כמו כן ראו: אוסאמה ע'זאלי חרב, "מזרח תיכוניות כמושג: שורשיו והתפתחויותיו", מחקרי משפט, יד (תשנ"ח), עמ' 491-477.

15 ראו בהקשר זה את המקורות שצוינו בהערה 8, וכן: William R. Thompson, "Delineating Regional Subsystems: Visit Networks and the Middle Eastern Case," International Journal of Middle East Studies, vol. 13 (1981), pp. 215-216.

16 I. Shimoni, "Israel in the pattern of Middle East Politics," Middle East Journal, vol. 4 (1950), p. 278.

17 נוסח מגילת העצמאות, שנתון הממשלה (ירושלים: תשי"א), עמ' לא-לג.

18 קווי יסוד לתוכנית הממשלה, הוגש לכנסת ב־8 במרס 1949, שם, עמ' לח.

19 Amikam Nachmani, Israel, Turkey and Greece: Uneasy Relations in the East Mediterranean (London: Frank Cass, 1987), pp. 3-4.

20 Uri Bialer, "The Iranian Connection in Israel's Foreign Policy, 1948-1951," Middle East Journal, vol. 39 (1985), pp. 295-315; M. G. Weinbaum, "Iran and Israel: The Discreet Entente," Orbis, vol. 18 (Winter 1975), pp. 1070-1087.

21 המונח המוכר היה "המעגל החיצוני" או "מעגל החיצון", ראו למשל: דוד בן־גוריון: ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947) (ירושלים: ארכיון המדינה, תשנ"ז), עמ' 416‏-418.

22 המחקר המעמיק ביותר הוא עבודת הדוק' הבאה: Noa Schonmann. The Phantom Pact: Israel's Periphery Policy in the Middle East, Ph. D. Dissertation, Oxford University, 2009 (להלן שונמן). המחברת כינתה את התופעה "ברית רפאים" לאורּ העובדה שמערכת יחסים זו הייתה (ובמידה רבה נותרה) חשאית, אך היא אינה כופרת במונח "ברית". מחקר ראוי נוסף בעברית שלא פורסם בדפוס: עבודת התזה של אהוד גולן, דיפלומטיה חשאית ומגבלותיה: ישראל והמדיניות הפריפרית, 1969-1957 (האוניברסיטה העברית בירושלים, 2003). למקורות נוספים ראו Jean-Loup Samaan, Israel's Foreign Policy Beyond the Arab World: Engaging the Periphery (London: Routledge, 2018) (להלן סמעאן). כמו כן ראו את ספרו של יוסי אלפר, שהיה מעורב בחלק מפעילות "ברית הפריפריה" בעת עבודתו במוסד: מדינה בודדה: החיפוש החשאי של ישראל אחר בעלות ברית באזור (תל אביב: מטר, 2015); חגי אשד, מוסד של איש אחד: ראובן שילוח: אבי המודיעין הישראלי (תל אביב: עידנים, 1988), עמ' 256‏-282; אלי פודה, מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020-1948 (תל אביב: עם עובד, 2022), פרק 6 (להלן, פודה, מפילגש לידועה בציבור).

23 ראו בהקשר זה אלי פודה, "דמוניזציה של האויב: נאצר והנאצריזם בעיני מקבלי ההחלטות בישראל (1970-1952)", המזרח החדש, מה (תשס"ה), עמ' 151-‏208. ראו גם פרק 8.

24 Sohrab Sobhani, The Pragmatic Entente: Israeli–Iranian Relations, 1948-1988 (New York: Praeger, 1989), p. 29.

25 ראו בהקשר זה פרק 8 בספר זה.

26 על המערכת הבין־ערבית ראו: ג'מיל מטר ועלי הלאל מטר, אל־נט'אם אל־אקלימי אל־ערבי: דראסה פי אל־עלקאת אל־סיאסיה אל־ערביה (קהיר: דאר אל־מסתקבל אל־ערבי, 1983), עמ' 31; אלי פודה, "ראשית התגבשותה של המערכת הבין־ערבית: עיון מחודש", המזרח החדש, מא (תש"ס), עמ' 86-‏106; Alan Taylor, The Arab Balance of Power (Syracuse: Syracuse University Press, 1982), pp. 7-21; Paul Noble, "The Arab System: Opportunities, Constraints and Pressures," in Bahgat Korany and Ali Hilal Dessouki (eds.), The Foreign Policies of Arab States (Boulder: Westview, 1984), pp. 41-78; Avraham Sela, The Decline of the Arab–Israeli Conflict: Middle East Politics and the Quest for Regional Order (Albany: State University of New York Press, 1998), pp. 3-30; Bruce Maddy-Weitzman, A Century of Arab Politics: From the Arab Revolt to the Arab Spring (Lanham: Rowman and Littlefield, 2016).

27 Glenn E. Perry, "Israeli Involvement in Inter-Arab Politics," International Journal of Islamic and Arabic Studies, vol. 1/1 (1984), p. 16 (להלן: פרי, "מעורבות ישראל בפוליטיקה בין־ערבית"). לגישה אחרת לניתוח היחסים הבין־ערביים, ראו: Michael N. Barnett, Dialogues in Arab Politics: Negotiations in Regional Order (New York: Columbia University Press, 1998).

28 יהושפט הרכבי, עמדת הערבים בסכסוך ישראל–ערב (תל אביב: דביר, 1968), עמ' 278-‏321.

29 ראו למשל את התעלמותו של החוקר החשוב ביותר של המערכת הערבית, מלקולם קאר, בספרו הידוע: Malcolm Kerr, The Arab Cold War: 'Abd al-Nasir and His Rivals (London: Oxford University Press, 1971) (להלן קאר, המלחמה הערבית הקרה).

30 Bahgat Korany and Ali E. Hillal Dessouki, "The Global System and Arab Foreign Policies: The Primacy of Constraints," in The Foreign Policies of Arab States, p. 33.

31 Khair el-Din Haseeb et. al., The Future of the Arab Nation: Challenges and Options (London: Routledge, 1991).

32 תפיסה זו נקראה "המזרח תיכוניות" (אל־שַרק אַוּסַטיה בערבית). ראו למשל נביל עבד אל־פתאח, "אל־ערב ואל־נט'אם אל־שרק אוסטי תחת תשכיל", אל־סיאסה אל־דוליה (1993), עמ' 46-‏69; סעיד אל־נג'אר, לקראת אסטרטגיית שלום ערבית, תרגמה מיכל סלע (תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 1994); אוסאמה ע'זאלי חרב, "'מזרח תיכוניות' כמושג: שורשיו והתפתחויותיו", מחקרי משפט, יד (1998), עמ' 499-471.

33 Michael C. Hudson, "The Middle East," in James N. Rosenau et al., World Politics: An Introduction (New York: The Free Press, 1976), p. 473.

34 עברון, המזרח התיכון, עמ' 200.

35 פרי, "מעורבות ישראל בפוליטיקה בין־ערבית", עמ' 11-‏31.

36 נדב ספרן, העימות הערבי–הישראלי 1948-‏1967 (ירושלים: כתר, 1969), עמ' 73.

37 ראו בהקשר זה: Elie Podeh and Onn Winckler, The Boycott That Never Was: Egypt and the Arab System, 1979-1989 (Durham: Durham Middle East Papers 72, 2002).

38 ספרן, העימות הערבי–הישראלי, עמ' 73.

39 בעניין המאבק על הנגב ראו אילן אסיה, מוקד הסכסוך: המאבק על הנגב, 1947-‏1956 (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשנ"ד).

40 יהושע פורת, במבחן המעשה הפוליטי: ארץ ישראל, אחדות ערבית ומדיניות בריטניה, 1930-‏1945 (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ה).

41 על האיחוד ראו: Elie Podeh, The Decline of Arab Unity: The Rise and Fall of the United Arab Republic (Brighton: Sussex Academic Press, 1999); קאר, המלחמה הערבית הקרה, עמ' 1-‏25; פטריק סיל, סוריה – מאבק אל הצמרת (תל אביב, משרד הביטחון, 1968), עמ' 340-‏360.

42 Barry Rubin, The Arab States and the Palestine Conflict (Syracuse: Syracuse University Press, 1981); Bruce Maddy-Weitzman, The Crystallization of the Arab State System, 1945-1954 (Syracuse: Syracuse University Press, 1993).

43 קאר, המלחמה הערבית הקרה, עמ' 128-96; אברהם סלע, אחדות בתוך פרוד: ועידות הפסגה הערביות (ירושלים: מאגנס, תשמ"ג), עמ' 36-26; ראו בסוגיית הקשר בין שאלת פלסטין והיחסים בעולם הערבי: משה שמש, מהנכסה לעֻבּוּר: הסכסוך הערבי–הישראלי והתנועה הלאומית הפלסטינית מתבוסה צבאית לניצחון אסטרטגי, 1974-1967 (תל אביב: רסלינג, 2022).

44 אבנר יניב, פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל (חיפה: ספרית הפועלים, 1994), עמ' 26-‏27.

45 Aharon Klieman, "Zionist Diplomacy and Israeli Foreign Policy," The Jerusalem Quarterly, No. 11 (Spring 1979), p. 105.

46 ראוי לציין כי טענתו של שליים מבוססת על דיון במקרה־חקר אחד בלבד, לבנון, שם אכן התערבה ישראל באופן בוטה בענייני הפנים, ראו: Avi Shlaim, "Israeli Interference in Internal Arab Politics: The Case of Lebanon," in Giacomo Luciani and Ghassan Salame (eds.), The Politics of Arab Integration, vol. IV (London: Croom Helm, 1988), pp. 232-254.; מאידך גיסא, מעוז מבסס את מסקנתו על כמה מקרים: "עסק הביש", סודאן, כורדים, לבנון, סיוע בהקמת חמאס, מעורבות בבחירות לעיריות בשטחי הגדה המערבית (1976). ראו: Zeev Maoz, "Israeli Inervenion in Intra-Arab Affairs," in Zeev Maoz, Defending The Holy Land: A Critical Analysis of Israel's Security and Foreign Policy (Ann Arbor: The University of Michigan Press, 2006), pp. 361-385. (להלן מעוז, "מעורבות ישראל בעניינים בין־ערביים").

47 על פרשת הסיוע הישראלי לירדן, ראו: פודה, מפילגש לידועה בציבור, עמ' 100‏-103; יוגב אלבז, 'סיכון מחושב: מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בירדן, ספטמבר 1970', עיונים, 31 (2019), עמ' 181-152; Ziv Rubinovitz, "Blue and White 'Black September': Israel's Role in the Jordan Crisis of 1970," The International History Review, vol. 32/4 (2010), pp. 687-706.

48 פודה, מפילגש לידועה בציבור, עמ' 304.

49 בהקשר לסיוע הישראלי האזרחי ההומניטרי דרך הגבול במלחמת האזרחים בלבנון, ראו: Zisser Eyal, "Operation Good Neighbor" – Israel and the Rise and Fall of the 'Southern Syria Region' (SSR)," Israel Studies, vol. 26/1 (2021), pp. 1-23.

50 Yair Evron and Yaacov Bar-Siman-Tov, "Coalitions in the Arab World," The Jerusalem Journal of International Relations, vol. 1 (Winer 1975), pp. 71-91; Gabriel Ben-Dor, "Inter-Arab Relations and the Arab–Israeli Conflict," ibid. (Summer 1976), pp. 70-96.

51 Michael Hudson, Arab Politics: The Search for Legitimacy (New Haven: Yale University Press, 1977), p. 124.

52 הרכבי, עמדת הערבים בסכסוך ישראל–ערב, פרק 6.

53 יניב, פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, עמ' 25.

54 על המעורבות הישראלית בתימן, ראו: Yogev Elbaz, "Beyond the Periphery: Israel's Intervention in the Yemen Civil War in the 1960s", Israel Studies, vol. 27/1 (Spring 2022), pp. 84-107.

55 א. הראבן, "נושאים להידברות עם מצרים", ארכיון מדינת ישראל (להלן אמ"י), חץ 4091/19, סודי ביותר, ללא תאריך. המסמך מצוין כ"נספח ג'", אם כי לא מצורפים נספחים א' ו־ב'.

56 על הסכם "הקו האדום" בין ישראל וסוריה, ראו: פודה, מפילגש לידועה בציבור, עמ' 248-247.

57 פודה, מפילגש לידועה בציבור, עמ' 562.

58 ראיון עם תמיר פרדו, הרצליה, 7 בינואר 2018.