ולא נודע מקומם

כָּאן עַל הָהָר הַזֶּה אֲנִי עוֹמֵד

וַאֲנִי יִצְחָק וַאֲנִי אַבְרָהָם

וְעֵינַי צוֹפוֹת אֶל בִּקְעַת הַנָּהָר

וְשָׁבוֹת אֶל שְׁפֵלַת הַיָּם.[...]

כָּאן עַל הָהָר הַזֶּה אֲנִי עוֹמֵד

וַאֲנִי דָּוִד וִיהוֹנָתָן וְדַם חֲלָלִים

וְעֵינַי תּוֹעוֹת בֵּין כַּרְמֵי הַשׁוֹמְרוֹן

וְחוֹזְרוֹת לְחַפֵּשׁ אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה בֵּין הַמִּגְדָּלִים [...].

וַאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶת עֵינַי

וְהוֹלֵךְ לְקִרְיַת עֲנָבִים אֶל עֵמֶק הַמֵּתִים

וְרוֹאֶה אֶת הָרַבִּים כָּל כָּךְ שֶנָּפְלוּ בִּצְבָא הַמְעַטִּים [...].

וְשָׁם אֶחָד יַעֲקֹב לֵוִי בֶּן חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, תַּחַת אֶבֶן נָח

וּלְיָדוֹ אֲחָדִים שֶׁעָלוּ אַרְצָה בְּתַשַׁ"ח וְנָפְלוּ בְּתַשַׁ"ח.

יְרוּשָׁלַיִם - 'הַרְאֵל' סָבִיב לָךְ - אוֹמְרִים [...].

רֵעַי אֲשֶׁר נוֹתְרוּ עַל הָהָר.

חיים חפר, המקאמה של חטיבת "הראל"

דרך צרה מתפתלת ממחלף חֶמֶד עד החלקה הצבאית בבית העלמין בקריית ענבים. סמוך לתחנת דלק צנועה שעדיין לא השתדרגה לחנות נוחות, ונדמה שלא השתנתה הרבה מאז תש"ח, פונים מזרחה וחולפים על פני מבנה שהיה פעם רפת והיום משמש מסגרייה. אל הרפת הביאו בשוך הקרבות את גופות הנופלים, חלקן מחוּללות ומרוטשות לאחר שהערבים התעללו בהן באכזריות שהדעת אינה סובלתהּ. גוויות החללים הונחו על רצפתהּ וכוסו בשמיכות צבאיות ובסדינים מוכתמים ומלוכלכים. חבריהם שצלחו את הקרב ויצאו ממנו בחיים סקרו את הגופות בעין בוחנת ובלב שבור וניסו לזהות את מי שהיו פעם אחיהם לנשק. לא פעם התהפכו היוצרות, והסוקר היה לנסקר והונח גם הוא ללא רוח חיים לצד חבריו.

לא רחוק מן הרפת משתרעת רחבת חניה שקרקעיתה סלע כורכר, ולצידה שלט ועליו תמונה דהויה של בית העלמין הצבאי בימיו הראשונים. בצעדים מדודים חוצה המבקר את החלקה האזרחית, שעצי אורן מטילים עליה את צילם. מבט חטוף על המצבות מלמד שראשוני המתיישבים בקיבוץ קריית ענבים קבורים בצידי השביל המוביל לחלקה הצבאית. בקצֶהּ ניצבת אנדרטת הזיכרון של חטיבת "הראל" שעיצב האמן והאב השכול מנחם שמי. למתבונן מן הצד נדמה שגוש האבן בעל הצורה המופשטת, הנמתח השמיימה בניגוד לכללי כוח הכבידה, דומה לפסל האריה השואג בתל חי. למרגלותיו טמונים, בקברי אחים או בחלקות יחידים, הלוחמים שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים, ובבטנו שמורים פניהם המחייכים או הנוגים של הבחורים, כאילו האריה שומר עליהם מפני סכנת השיכחה המתפשטת בין החיים כירוקת עבֵשה על קירות בית נטוש. את פני המבקרים באנדרטה מקדמת כתובת אבן, שבחזיתה נחקק: "ללוחמי פלמ"ח הראל שחרפו נפשם למות למען ירושלים, יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל".

כריות הנופלים הן עדות מצמררת לפסיפס האנושי של מלחמת העצמאות: חיים (פוזה) פוזננסקי, בן עשרים ואחת, ושלושים וארבעה מפקודיו נפלו בקרב על נבי סמואל ונקברו בקבר אחים; מרדכי אביכזר, בן עשרים ושתיים, לחם בקרב הפריצה לעיר העתיקה ונהרג בתאונת דרכים בעיקול הדרך במוצא, בדרכו לקריית ענבים; אריק חיקינד, בן עשרים וחמש, נפל בקרבות קטמון; לייבלה (אריה) יונג, בן שמונה עשרה ובן יחיד ליהודית ונֹח, נהרג במשוריין בשער הגיא; צפריר כרמלי, בן עשרים ושלוש, נהרג בקרבות הקסטל; אורי קוסטקובסקי, בן עשרים, נפל בקרבות בית מחסיר; פאלי (אריה) שולר, בן עשרים ושתיים, ניצול שואה ומעפיל באונייה "ההגנה", נפל בקרב הרדאר.

ועוד חללים בבית העלמין קריית ענבים: הרוגים מהפגזה על "בתי פפרמן" ומהתפוצצות פגז בקריית ענבים; נופלי הקרבות על משלטים שמונה, עשר, שש עשרה ועשרים ואחת; וחללי דֵיר אַבּאן וצָרעה והר הרוח; והרוגי תאונות דרכים והפגזות בירושלים. ורשימת הקרבות עוד ארוכה, ורשימת הנופלים ארוכה הרבה יותר.

בבית העלמין בקריית ענבים נקברו לבקשתם גם חלק מהורי הנופלים: רבקה ומנחם שמי, הוריו של ג'ימי; יהודית ושלמה סימבול, שעל מצבתם נכתב "הורי יוסף סימבול", ורק מתחת לשורה זו מופיעים שמותיהם הפרטיים.

עוצמת הדרמה המשתקפת מכָּריות האבן הצבאיות הקרות, הסדורות שתי וערב בבית העלמין, אינה נופלת מזו שחשים המבקרים בחלקה הצבאית בבית הקברות בנורמנדי שבצרפת, העומדים משתאים אל מול הצלבים ומגיני הדויד הלבנים והבוהקים, הערוכים שורות שורות וטורים טורים בחלקה רחבת ידיים המשקיפה על חוף אומהה. בחלקה זו, בשדות הקבורה סנט־מֶר־אֶגליז (Sainte-Mére-Eglise), וִייֶרוִיל־סיר־מֶר (Vierrville-sur-Mer), בּאייֶה (Bayeux), פּוּאנט־דוּ־אוֹק (Pointe-du-Hoc) ואחרים, נטמנו הנופלים בקרבות נורמנדי, ביניהם גם לוחמי מְפקדהּ האגדי של הדיוויזיה המוטסת ה־101, ריצ'ארד (דיק) וינטר, שצנחו על החוף ערב הפלישה וניהלו מלחמת גבורה בגרמנים. בית העלמין האמריקני הוא עדות מצמיתה לדרמה ההיסטורית שהתרחשה באזור הפסטורלי והיפה הזה בצפון צרפת.

החלקה הצבאית בקריית ענבים שונה אומנם במראֶהָ מזו שבנורמנדי, אבל בדומה לה היא מגלמת את מחירהּ הכבד של המלחמה בכלל ושל חטיבת "הראל" בפרט. בקריית ענבים נטמנו שני מפקדים נערצים: אהרן (ג'ימי) שמי, שנפל במשלט בשער הגיא, ונחום (ג'וני) אריאלי, שנפל בקסטל. אריאלי היה בין הראשונים שטבעו את הביטוי "אַחֲרַי" ואת תפיסת המנהיגות שהוא מייצג, אשר השתרשה בצה"ל עד ימינו. רוב הנופלים היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, אך נמצאו ביניהם גם צעירים בני חמש עשרה ושבע עשרה. בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים נקברו קרוב למחצית מחלליה של חטיבת "הראל" בחזית ירושלים, המונים כ־300 איש ואישה. שאר חללי החטיבה נקברו בהר הרצל. זו הייתה החטיבה ששילמה את המחיר הכבד ביותר במלחמת העצמאות ביחס לגודלה: 418 חללים, שהם כשליש מחייליה, נפלו במלחמה.

בית העלמין של קריית ענבים שוכן בגיא צר ומוצל בצידו הדרום־מזרחי של הקיבוץ. מצבות החברים והחברות שנטמנו במקום הן עדות אילמת להיסטוריה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בכלל ושל הקיבוץ בפרט. יש מתיישבים שנסיבות מותם היו הרואיות, בעקבות מאבק והקרבה, ויש שנסיבות מותם היו פרוזאיות ושגרתיות, בשל זיקנה, תאונה או מזל ביש.

מצבות בית העלמין משולות לעֵד בבית משפט העונה על שאלות חוקריו: שאל את השאלות הנכונות ותקבל תשובות שיש בהן כדי לספר את הסיפור כולו מנקודת מבטו של הפרט. המצבות בבית העלמין האזרחי והצבאי יוצרות שלֵם הגדול מסכום חלקיו: עדות על החיים שהיו, ולא רק על המוות שגדע אותם. הן מספרות על ימי בראשית של עם שעזב את ארצות גלותו מרצון או מכּוֹרח, סיפורהּ של חֶברה שהגיעה לארץ ישראל והתיישבה בה: שנת לידה, שנת עלייה וסיבת המוות; לעיתים גם הקדשה או שיר; גודל המצבה וכיצד עוצבה. אפשר לזהות קצין ביטחון שנרצח בעודו מפטרל; פגז שנפל בקיבוץ והרסיסים שניתזו הרגו חמישה; פרד עקשן שבעט במתיישב ביש מזל; מלריה; התאבדות בשל אהבה נכזבת או בשל אכזבה מן הארץ, ואולי גם וגם, ועוד סיבות רבות שהחיים (והמוות) מזמנים לנו במפתיע.

הראשונים שנטמנו בבית העלמין בקריית ענבים היו חלוצי העלייה השלישית, שחלקם הגיעו באונייה "רוסלאן" בנר שני של חנוכה, 19 בדצמבר 1919. "דילב" היה שמה המקורי של הקבוצה. האדמה נרכשה על ידי הקרן הקיימת לישראל ובאותה שנה התיישבו החברים על גבעת טרשים הנשקפת אל הכפר אבו גוש. איש מן המתיישבים דאז לא שיער בנפשו שכעבור 28 שנים הם ימצאו את עצמם בעיצומו של מאבק קיומי על עתידם ועל עתיד המדינה כשהם מארחים במשקיהם את לוחמי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח.

שיטוט בבית העלמין של חברי וחברות קריית ענבים מרחיב את הדעת יותר מקורס אקדמי על תקופת המנדט. הכיתוב על המצבות הוא צוהר לימי הבראשית והוא מגלה לנו טפח ולעיתים מכסה טפחיים. בדיוק בנקודה זו מבקש ההיסטוריון לגלות, להתחקות ולהבין כיצד משתלב הסיפור האישי בהקשר ההיסטורי של הסיפור הכללי. למרגלות שתי המצבות של רחל וחיים עפרוני, חלוצי העלייה השלישית שביקשו להיקבר לצד בנם, יצחק, שנהרג ב־1946, מונחת כתובת אבן גדולה שממנה אנו למֵדים על סיפור חייהם, על תקופת חייהם וגם על האופן שבו הייתה בתם חוה רוצה שיזכרו את הוריה:

פ.נ. הורי היקרים, ונסתם הגולל על דור הנפילים, דור העלייה השלישית, שאנשיו נולדו בסוף המאה ה־19 ופעלו עד סוף המאה ה־20. דור שחי מאה סוערת ורבת תהפוכות בהיסטוריה העולמית והלאומית, והשתתף בבניה ובעיצוב של עולם, חברה ומדינה חדשים. דור שמרד ונאבק מאבק ארוך ועיקש, תוך נתינה ללא גבול. ותוך שעשו, עברו מהפכים אישיים רבים, כמו זכו בחייהם לכמה גלגולים. מעטים עברו פרקי חיים כה רבים, שונים ומגוונים כפי שעברו הורי. הורי האריכו ימים ובמשך חייהם ידעו רוסיה וצאר, סוציאליזם ומהפכה, ציונות ועלייה, מדינה בדרך ועצמאות. בנו קיבוץ ולימדו בבית הספר כדורי. אבי הקים את ענף גידול הבקר הן בקיבוץ, הן ביישוב היהודי בארץ, לפני ואחרי קום המדינה, ואף בעולם השלישי. היה חבר בהנהלת 'החקלאית', הרבה לכתוב ולשדר ברדיו, ואף ערך עיתונות מקצועית בנושא גידול הבקר והחקלאות. הם באו מבתים דתיים, מרדו וכפרו. באו מחיי עושר, השכלה ומותרות לארץ אוכלת יושביה, לתקופות של חוסר עבודה, לרעב ולעבודה מפרכת. הם חיו בקיבוץ, בכפר ובעיר. עבדו ולמדו בארץ ובארצות אחרות, שאליהן נשלחו. לעיניהם קמה מדינה, מתוך העוני, הלחץ והחלום שפגשו בחוף יפו, עם עלייתם ארצה בשנת 1921. במאבק להקמת המדינה שכלו את היקר להם מכל - את הבן יצחק, בן קריית ענבים הקבור בסמוך. כל חייהם עבדו ונתנו, וסרבו לקבל. נתינתם, הישגיהם וחייהם העשירים והמגוונים היו שכרם. הם היו חלק מדור הירואי, דור חלוצים שספק אם היה כמותו בהיסטוריה האנושית והיהודית. בדרכם הצנועה היו מופת לאדם. יהי זכרם ברוך.

מצבות אחרות בקריית ענבים מספרות פחות על מתיישביו הראשונים של הקיבוץ, אבל הן מסקרנות לא פחות. למשל, הקבר הראשון בקריית ענבים הוא קברו של החלוץ אפרים ריס. חבריו הקימו לו מצבה הדומה לקבר שייח' ומזכירה בכיפתה את קבר רחל במבואות בית לחם. מן הכיתוב על מצבתו אי־אפשר לדעת הרבה על החלוץ הספציפי הזה ועל פתיל חייו שנגדע זמן קצר לאחר הגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה־20, אך מצבתו היא קצה החוט המוביל אותנו לסיפור חייו של הפרט ושל התקופה שבה חי, ברגעיה ההרואיים והטרגיים.

הסקרנות היא התכונה שמניעה את גלגלי המחקר ההיסטורי והיא זו המובילה אותנו בדרך פתלתלה, לא אחת ללא מוצא, שלעיתים מאלצת אותנו לחזור לנקודת ההתחלה ולנסות שוב להיוודע ואחר כך גם להבין.

מה אנחנו יודעים על החלוץ ריס? חיפוש עליו בעיתונות התקופה מעלה הספד שפרסמו חבריו בעיתון הפועל הצעיר. ריס נולד וגדל בקרקוב שבגליציה המערבית, עלה עם חבריו לארץ ישראל בשנת 1920, הגיע לקבוצת "דילב", שלימים הייתה לקיבוץ קריית ענבים. המציאות הקשה טפחה על פניו ועל פני חבריו והקבוצה התפרקה. הם נדדו יחפים ורעבים בשבילי הארץ בחיפוש אחר עבודה. חלקם נשברו ועזבו אותה, אחרים נאחזו בה למרות הקשיים, התסכולים והאכזבות, ומעטים איבדו את עצמם לדעת.

אחד מאותם חלוצים גליציאנים, שעלה בתקופתו של ריס, היה אריה טרטקובר. הוא עלה לארץ ישראל מברודי ב־1920 והגיע גם הוא לדילב־קריית ענבים. שנתיים לאחר מכן חלה במלריה ואז עזב את הארץ, החל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת וינה והיה לאחד הסוציולוגים החשובים של העם היהודי. לימים התנדב בנו היחיד, יוחנן, לצבא האמריקני ונפל בקרבות בנורמנדי בשנת 1944. טרטקובר הקים לזכרו אולם קריאה בקיבוץ כפר בלום באצבע הגליל, הקיבוץ שאליו היה בנו מיועד להגיע בסוף המלחמה. ריס, בניגוד לטרטקובר, לא עזב את הארץ וניסה להיאחז בה - ואז לדברי חבריו "קרה האסון": ככל הנראה שׂם קץ לחייו. החברים שלחו להוריו מכתב תנחומים שבו ביכו את בנם, את חברם - ואיחלו להם "בעבודתו את הארץ ננוחם".

בהיעדר מצבות נשכחים סיפורי חיים שלמים: עשבי הזמן והמקום מכים שורש ומתפתחים למסכת סבוכה, שמבעד לה קשה לראות ולהבין מה התרחש ומי לקח חלק בדרמה הגדולה של בניין האומה. הסופרת והמתרגמת רות בונדי כתבה בחוכמה וברגישות בספרהּ לא רק קפקא והגולם, ש"על מצבות היהודים נכתב תהי נשמתו צרורה בצרור החיים - וצרור החיים פירושו זיכרון, ולזיכרון דרוש שֵם". בונדי, ילידת צ'כיה וניצולת שואה, התייחסה בדבריה לקורבנות השואה: "הצער והכאב על מות ששת המיליונים אינם רק על אובדן החיים, אלא על מחיקת החיים ללא שֵם וללא מצבה אחריהם. לכן אתר ההנצחה של קורבנות השואה נקרא 'יד ושם', ולכן נאספים בו כבר שנים שמות המתים. ארבעה מיליונים כבר יצאו מחשכת האלמוניות, נשארו אחריהם לפחות שם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות, תצלום. נותרו עוד שני מיליונים שאין עדות לקיומם, אין הוכחה שהיו אי פעם בחיים". קביעתה הערכית והמוסרית נכונה לנעדרים בכלל, ולנעדרי מלחמות ישראל ומלחמת העצמאות בפרט. זוהי בעצם מהות עבודתי כחוקר ביחידה לאיתור נעדרים.

היסטוריה חברתית (בניגוד להיסטוריה פוליטית, צבאית, או דיפלומטית) היא פסיפס מרהיב של אלפי אבנים קטנות, שכולן יחד יוצרות תמונה מלאה, עשירה וססגונית של תקופה ושל הפרטים שלקחו בה חלק. מי שמתבונן בפסיפס ממרחק רואה את קווי המתאר שלו ואת עיטוריו, ומי שמתבונן בו מקרוב יכול לבחון בדקדקנות ובנפרד כל אבן ואבן - צבען, גודלן ואופן סיתותן ושיבוצן בתמונה הגדולה. פעולות ההתרחקות מן הפסיפס וההתקרבות אליו הן הדימוי למלאכתו הדיאלקטית של ההיסטוריון החברתי.

מצבות בבתי עלמין אף הן אבני פסיפס המספרות סיפור שהוא הרבה מעבר למה שחקוק בהן, וכשאינן מנציחות במפורש את הנטמנים מתחת להן - אין לנו דרך להשלים את התמונה. בבית העלמין המיתולוגי בקבוצת כינרת הונחו שתי מצבות לפועלת ולפועל בני העלייה השנייה שאיבדו את עצמם לדעת ונטמנו בגבעת הַכֶּרַךּ - אך ללא ציון שמם ופועלם. הם עלו לארץ, רעבו, חלו וקדחו, כשלו ולבסוף נשברו. איש לא היה יודע על קיומם ללא שתי המצבות האילמות. חשיפת סיפורם תורמת להבנתנו את התקופה דווקא מתוך שגרת חייהם, שהתנהלו בשולי החברה החלוצית, על צדדיהם הפחות הרואיים והיותר פרוזאיים.

מרים גרינפלד עלתה לארץ ישראל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והחלה לעבוד בפתח תקווה. כאשר פרצה המלחמה רעבה ללחם, כמו פועלים רבים באותה עת. היא הגיעה לחוות כינרת, דעכה לאיטה ולבסוף התאבדה בשתיית חומץ. אחד ממכריה מצא את גווייתה מוטלת סמוך לדקל בודד שעל שפת הכינרת, וחבריו נשאו את גופתה אל גבעת הכֶּרַךּ אשר על שפת הכינרת וטמנו אותה שם ללא טקס והספד, ואפילו ציון לא הוצב לה. רק כאשר סיפרה חיה רוטברג, חברתה של מרים גרינפלד, את סיפורה הטרגי שנים רבות לאחר התאבדותה, מצאו את קברהּ והעמידו לה מצבה. נסיבות מותו של אלכסנדר ברקנר וגילוי מקום קבורתו דומים לאלו של מרים גרינפלד. במקרה של ברקנר הייתי אני מי שמצא את יומנו בארכיון העבודה על שם לבון, וגם את הנקרולוג של חברו - שציין את מקום קבורתו המדויק בבית הקברות של כינרת. הסטודנטים שלי בקורס "הגירות היהודים במאה ה־20" באוניברסיטת חיפה הם שהעמידו לברקנר מצבה. סיפוריהם של אלכסנדר ומרים מתחברים למקרים טרגיים אחרים מתקופת העלייה השנייה, ויחד הם מהווים חלק מן הפסיפס האנושי השלם של התקופה.

בתי עלמין צבאיים הם תופעה מודרנית. במאה ה־19 לא הוקמו בתי קברות מיוחדים לחיילים שנפלו בקרב וספק אם בכלל הם הובאו לקבורה. רחשי הכבוד של האומה לחיילים הנופלים מצאו ביטוי באנדרטאות לא אישיות, בשירה ובפרוזה, שרובן הנציחו את המפקדים ולא את החיילים מן השורה. אלה האחרונים היו אנונימיים בחייהם ואנונימיים במותם. ההיסטוריון ג'ורג' מוֹסֶה (Mosse) כתב בספרו הנופלים בקרב, שבתי העלמין הצבאיים הראשונים קמו בארצות הברית. ב־17 ביולי 1862 חוקק הקונגרס האמריקני חוק שקבע שחיילים שהקריבו את חייהם להגנת הרפובליקה בעת מלחמת האזרחים יובאו למנוחות עולמים בשטח ייעודי, מגודר וסגור. במובנים רבים היו בתי הקברות הצבאיים האמריקניים הראשונים אב־טיפוס של בתי הקברות הצבאיים לנופלי מלחמת העולם הראשונה.

צרפת הייתה המדינה הראשונה באירופה שחייבה להקצות חלקת קבורה מיוחדת לחללי המלחמה, וכל שאר המדינות הלכו עד מהרה בעקבותיה. מספר ההרוגים במלחמה העולם הראשונה היה חסר תקדים בהיקפו, וכמעט לא הייתה משפחה שלא איבדה אחד מיקיריה. לחצן של המשפחות להבטיח קבורה נאותה לא איפשר למדינאים ולראשי הצבא להתעלם מבקשתן, ובתי עלמין צבאיים קמו בזה אחר זה במדינות אירופה וביטאו כבוד לדור 1914 ששילם את המחיר הכבד של המלחמה. לדברי מוֹסֶה היו בתי הקברות הצבאיים לסמל המרכזי של מיתוס המלחמה, ובמרכזו החייל שהקריב את חייו למען עמו.

במלחמת העולם הראשונה איבד הצבא הבריטי 12,000 חיילים ברחבי האימפריה. תחילה נקברו הנופלים בקברים ארעיים ולאחר מכן נקברו בבתי עלמין צבאיים בעלי אופי אחיד. אחד מהם נמצא בארץ ישראל בהר הצופים בירושלים. בבתי הקברות הצבאיים הבריטיים נקברו גם יהודים שגויסו באנגליה במסגרת גיוס החובה. מספרם מוערך בכ־700 איש מתוך 30,000 חיילים יהודים בצבא הבריטי.

הקבורה הצבאית הבריטית השפיעה גם על הקבורה בארץ ישראל בתקופת המנדט. אחרי מאורעות הדמים בשנים תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט היה נהוג לקבור את החללים בחלקות קבורה מיוחדות, שכונו "חלקת קדושים". לטענת איש היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, רמי יזרעאלי, החלה מסורת זו עם הבאתם לקבורה של ששת חללי תל חי במרס 1920. בפרעות נבי מוּסא באפריל אותה שנה נקברו הנרצחים בחלקות מיוחדות, ובפרעות 1921 קברו את הנופלים בקבר אחים בתל אביב, בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

הנוהג לקבור קבורה נפרדת ובחלקות מיוחדות את חללי אירועי הדמים היה הבסיס הרעיוני לקבורת נופלי מלחמת העצמאות. בניגוד לקבורה הבריטית, שהצטמצמה לבתי קברות צבאיים, התקיימה הקבורה הצבאית לפני קום המדינה ואחריה בחלקות צבאיות בתוך בתי קברות אזרחיים, וזאת משום הרצון לקבור את החללים בבתי עלמין ביישוביהם.

מקום קבורתם של נופלי מלחמת העצמאות בירושלים השתנה תדיר בתקופת המלחמה. בתחילתה המשיך הר הזיתים לשמש מקום קבורה לנופלים, אך בשל ריחוקו מן היישוב היהודי ועוינות הכפרים סילואן וא־טור הסמוכים לא התאפשר עוד לקבור בו, ובמחצית פברואר 1948 נפסקה שם הקבורה לחלוטין - עד מלחמת ששת הימים. הפתרון שנמצא היה סנהדריה; גם שם לא היו חלקות קבורה מיוחדות לחיילים שנפלו במלחמה, והם נקברו בחלקות אזרחיות; הקבורה נפסקה באמצע מאי 1948, לאחר שחיילי הלגיון השתלטו על גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים החולשים על בית העלמין; שייח' באדר היה אתר הקבורה השלישי שבו נטמנו נופלי תש"ח. מיקומו של בית הקברות היה ממערב לגן סאקר בירושלים, וגם בו לא היה אפשר להפריד בין קבורת חיילים לאזרחים שנהרגו בזמן המלחמה.

בתחילת מלחמת העצמאות לא שימש הר הרצל לקבורת הנופלים; האתר היה אז משלט צבאי. "ההגנה" ואחר כך צה"ל חלשו על עין כרם הערבית עד כיבושה ביולי 1948; רק באפריל 1949, לאחר שהחלו בתכנון קבורתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל במקום, ביקשו אנשי היחידה להנצחת החייל להקצות בהר שטח להקמת בית עלמין צבאי בירושלים, מסיבות שונות: היעדר אפשרות להביא לקבר ישראל בהר הזיתים, שנותר בשטח ירדן, ובסנהדריה הסמוכה לעמדות הצבא הירדני. שייח' באדר חדל להתקיים כבית קברות זמני. הרבנות הצבאית החלה אפוא להעביר מן האזורים שבשלטון ירדן את עצמותיהם של עשרות חיילים שנפלו שם, בעיקר מגוש עציון ומחזית לטרון והרי ירושלים.

במהלך הקרבות הוקמו לרוב החטיבות בתי קברות יחידתיים. הקבורה בהם נעשתה בידי הלוחמים עצמם. חללים של חטיבת "יפתח" בצפון נקברו לעתים במשקים שמהם באו, או שמהם יצאו לקרב, ובמקרה אחד בשדה הקרב עצמו: הקרב על משטרת נֶבּי יוֹשַע, שבו נפלו 28 לוחמי "יפתח". תחילה נקברו הנופלים בקבר אחים, שהיה לימים מעין אנדרטה לזכרם. גם חטיבת "הנגב" קברה את נופליה ביישובי המרחב.

גם בערים אחרות ברחבי הארץ הוקצו חלקות צבאיות לנופלי תש"ח. החלקות הצבאיות בבתי עלמין שבקיבוצים ובמושבים, סמוכות לחלקות האזרחיות, ונטמנו בהן בני המשק שנפלו במלחמות ישראל. חטיבת "יפתח" שלחמה בגליל קברה את חלליה בחלקה צבאית בשולי בית העלמין היהודי העתיק של צפת. בית העלמין הצבאי בקריית ענבים הוא יוצא דופן בהקשר זה: החלקה הצבאית שבו אינה מאכלסת את נופלי הקיבוץ, אלא את נופלי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח - ומשום כך נטמנו בה לוחמים מכל רחבי הארץ. כך נועד לבית העלמין הזה תפקיד מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של העם והוא מגלם את מחיר הדמים הכבד שגבתה עצמאות ישראל.

בבית עלמין זה זכיתי לאתר את מקום קבורתם של שני נעדרים מתש"ח ונעדר חי אחד, שהוקמה לו מצבה בחלקת החיילים שמקום קבורתם לא נודע בהר הרצל, ושמו אף הונצח באנדרטת האריה של מנחם שמי. סיפוריהם משתלבים בסיפור הגדול של מלחמת העצמאות ומוסיפים עליו רבדים ותובנות חדשות, לא רק בהקשר של המלחמה, אלא גם בהקשר הרחב יותר של תולדות עם ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־20: עלייה והתיישבות, שואה והעפלה, ניכור וזרוּת לצד רעוּת וחבֵרוּת. החקירה שהובילה לפענוח הֵעָלמותם של הנעדרים חשׂפה לא רק את מקום קבורתם, אלא בראש ובראשונה את סיפור חייהם המיוחד, שהתווסף לסיפורם של ששת אלפי הנופלים והנופלות במלחמה על תקומת המדינה.

מרדכי פרנקו נפל בקרב על כיבוש העיר העתיקה במהלך הפריצה להר ציון בלילה שבין 17 ל־18 במאי 1948, ימים ספורים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל; יעקב רוזנבאום נפל בקרב נבי סמואל ב־23 באפריל 1948. גופתו וגופות 34 אחיו לנשק נשארו מוטלות בשדה הקרב. הערבים התעללו בגופות והשחיתו אותן, ורק בחסות הבריטים הן הוחזרו לקריית ענבים במצב שבו מרביתן אינן ניתנות לזיהוי; דוד גוטמן נמצא בחיים, שישים שנים לאחר שהוכרז נעדר בקרב נבי סמואל. המקריות שבה נמצא והשיחה בביתו שבזכרון יעקב טלטלו אותי ואת תפיסת עולמי הרציונלית. תבונה ושׂכל ישר הם כלים הכרחיים למחקר היסטורי, ובלעדיהם יתקשה החוקר לתאר את שהתרחש ולהסיק תובנות ומסקנות. אבל באלה לא די - כך התברר לי לאחר הפגישה עם גוטמן החי. שיחה מקרית ושאלה תמימה הביאה למציאתו, ולימים גם לפתרון תעלומת היעלמותו של רוזנבאום.

בימי הזיכרון לחללי צה"ל נהגו ותיקי הפלמ"ח להגיע אל בית העלמין, לפקוד את קברי חבריהם ולהעלות זיכרונות. הימים חלפו, ולוחמי הפלמ"ח ששׂרדו את המלחמה הלכו והתמעטו. מי שלא נפצעו במלחמה נפגעו משיני הזמן; אט־אט הם נאספים אל אחיהם לנשק - ובני דור תש"ח, שנשאו על כתפיהם את הקמת מדינת ישראל, הולכים ועוברים מן העולם.

בהיעדר הרבנות הצבאית וענף זיהוי וקבורה במלחמת העצמאות, קברו לוחמי החטיבות הלוחמות בעצמם את נופליהם. הקבורה לא הייתה מסודרת ומאורגנת, ולא היה לה שום סממן דתי. הצבת השלטים על רגבי העפר נעשתה בחופזה, ללא סדר ולעיתים אף ברישול. הלוחמים ליוו את חבריהם בדרכם האחרונה לאחר ששבו משדה הקרב תשושים ועייפים, חלקם הלומים ומבועתים. ההלוויות היו למעמסה נפשית כבדה, והם היו רצוצים מכדי לעמוד סביב קברי חבריהם הנופלים. מרבית ההלוויות התקיימו ללא ההורים, האחים והאחיות, בני המשפחה ובנות הזוג. חברי הקיבוץ או לוחמים הלומי קרב, שכונו בלשון הפלמ"ח "דֶגִים" - קיצור של "דֶגנרטִים" - ולא יצאו לקרבות בשל תשישות נפשית, הם שהטמינו אותם באדמה. לעיתים נקטפו פרחים מן החורש שעטף את בית הקברות והונחו על תלוליות העפר. לא אחת שמעו הלוחמים, בצאתם לקרב, את הלמות הטורייה המכה בקרקע וכורה קברים עבור מי מהם שלא יחזרו משם.

בהלוויות המעטות שבהן השתתפו הלוחמים ודאי ראו בעיני רוחם את הלוויותיהם שלהם. היה זה מחזה יום־יומי, סוריאליסטי ובלתי נתפס בעוצמתו הרגשית, שסדק את נפשם וערער אותם מן היסוד: מצד אחד שורותיהם הלכו והדלדלו ומצד אחר שורות הקברים בבתי העלמין הלכו והתארכו.

האינטנסיביות של הקרבות והמאמץ הפיזי והנפשי שנדרש מהחיילים כדי למלא את משׂימותיהם אילצו את חלקם ליטול בנזידרין, או - בלשון הפלמ"חניקים - "כדור מרץ", תרופה ממשפחת הממריצים שהייתה בשימוש נרחב במלחמת העולם השנייה והחיילים נעזרו בה כדי לשמור על ערנות. לאחר תום אותה מלחמה נותר מלאי גדול של כדורים, שמצאו את דרכם לשוק השחור, גם בארץ ישראל. תופעות הלוואי של שימוש ממושך בכדורי המרץ הן פרנויה, דיכאון, עצבנות, אלימות ושיפוט לקוי, בעיקר בשל מחסור בשינה. נטילת התרופה על בסיס יומי, כדרך שעשו זאת לוחמי הפלמ"ח, עשויה לספק הסבר, ולו גם חלקי, לצורת ההתמודדות עם קשיי המלחמה ומאורעותיה.

יורם קניוק היה נער בן שבע עשרה כשהתגייס לגדוד הרביעי של הפלמ"ח ולחם בקרבות הקשים בדרך לירושלים: נבי סמואל, קטמון והר ציון. ספרו תש"ח הוא אחד מספרי הזיכרונות החשובים שנכתבו על המלחמה ההיא. קניוק הסופר והלוחם העלה בו את זיכרונותיו ותיאר את המלחמה ללא מסננים, במלוא כיעורה, על גבורת הלוחמים ועל חולשותיהם, על אכזריות הערבים ועל מסכנוּתם. בשפה פשוטה אך ציורית, ולעיתים גם צינית, ובתיאורים מוחשיים ונוגעים ללב מספר קניוק על פחדיו וחששותיו וגם על חבריו שנפלו ועל אלה ששׂרדו. כיצד חילקו ביניהם את בגדי המתים וכיצד קברו אותם, וגם על ניסיונותיו להעמיד מצבה לנופל שהיה ניצול שואה והגיע מן המלחמה באירופה היישר למלחמה בארץ ישראל:

עליתי לבית פפרמן וביקשתי לדבר עם יצחק רבין. הכניסו אותי ואמרתי לו שנהרג גיבור חיל ואולי אפשר לכתוב על המצבה הזמנית 'ישקה הפרטיזן'. רבין חשב ואישר. היו קוברים אותם בכל בוקר, ואכן כאשר הגיע תורו, הניחו את הגוף בתור בור. בדרך כלל היינו עייפים מכדי לבוא לקבורות, והפעם באנו, זה היה מאוד לא אופייני, כי אמרנו, מסכן, אין לו אף אחד. כאילו לנו כן היה. אבל לו לא היו הורים בעיר או בכפר. מילאנו את הקבר בעפר ותקענו שלט שעליו כתבנו "ישקה הפרטיזן". בבית הקברות בקריית ענבים, היכן שחשבתי שיקברו את יצחק רבין לצד פקודיו המתים וחבריו, היכן שמונחים החברים שלי, מנחם ידיד נעורי ואחרים, אין היום מצבה על שם רבין, אבל גם לא על שם ישקה הפרטיזן. יכולתי לברר בקיבוץ אם שכחו או שמא נודע שמו האמיתי ונמצאה משפחה שלקחה את גופתו, ואולי קברו אותו בשמו המלא במקום אחר או שהועבר לבית קברות אחר או שהבור היה מלא ולא ראו והוא נעלם.

בין אם תיאוריו של קניוק מדויקים ובין אם זכר במעורפל את השתלשלות קבורתו של הפרטיזן שנפל, עולות מבין דפי הספר רוח הפלמ"ח ורוח הימים ההם: אומץ לב, נחישות, אכזריות וחמלה, אי־הסדר ששׂרר בזמן הקבורה, השלטים על הקברים, שנפלו ושלא היה אפשר לשייך אותם לתלולית עפר זו או אחרת, והטעויות בזיהוי - אשר גרמו לבני המשפחה לחיות שנים בחוסר ודאות וללא קבר לפקוד.

ברוח ה"ברדק" הפלמ"חניקי הונחה מצבה לחייל שנפל גם אם לא הובאה גופתו לקבורה, ולוּ רק כדי שיהיה למשפחתו קבר לפקוד. יוסף ריטיגשטיין, מחטיבת "עציוני", היה ניצול שואה שהצטרף לקיבוץ קריית ענבים ונהרג בקרב הרדאר. חבריו העמידו לו מצבה בבית העלמין בקריית ענבים, שעליה נכתב "נפל במילוי תפקידו". לאמיתו של דבר, ריטיגשטיין אכן נהרג אך גופתו מעולם לא נמצאה ולא הובאה לקבר ישראל. חבריו הקדישו לו מצבה אילמת שתחתיה אין דבר. מכיוון שהיה נצר אחרון, ללא בני משפחה וקרובים בארץ, איש לא התעניין, לא שאל ולא חקר.

הבחירה בקריית ענבים כבית העלמין של חטיבת "הראל" הייתה כורח המציאות: בקריית ענבים כבר היה בית קברות פעיל של הקיבוץ. רבים מלוחמי חטיבת "הראל" שהו בקיבוץ קריית ענבים שהיה עבורם בית, המִפקדה של "הראל" שכנה בו והקיבוץ היה נקודת המוצא לקרבות פרוזדור ירושלים. הקבורה האינטנסיבית, היום־יומית כמעט, של חללי החטיבה חייבה מקום קרוב וזמין. קבורה בסמוך לירושלים לא התאפשרה, מכיוון שהדרך אליה הייתה ארוכה ומסוכנת. באפריל 1949 הוגש לחתימת מג"ד הגדוד הרביעי, דדו (דוד אלעזר), מסמך ובו שמות נופלי הגדוד ומקומות קבורתם. תשעה עמודים בלבד עם שמותיהם של עשרות רבות של לוחמים, בבואתה של המלחמה שגבתה את המחיר האנושי הכבד ביותר מכל מלחמות ישראל.

ב־3 באפריל 1951 התקיים טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה של מנחם שמי והשתתפו בו בני המשפחות השכולות, רעים לנשק, ותיקי ההגנה והפלמ"ח, מפקדים, אישי ציבור ופוליטיקאים. במהלך הטקס קראה חנה רובינא את ה"יזכור" ואת רשימת הקרבות שבהם השתתפו לוחמי החטיבה:

יזכור איש ואשה את חבריו וחברותיו שנפלו בקרב - מחלקת ההר - ל"ה, חללי השיירות, חללי הקסטל, לוחמי נבי סמואל, כיבוש שיך ג'ראח, כובשי קטמון, מצילי ירושלים, פורצי העיר העתיקה ומרחיבי הפרוזדור - והלוחמים בנגב. מתוך אהבת אחים עזה. להט כיסופים, העיזו ויכלו. האויב הוכה, הארץ נגאלה ונגאל החזון. יתגדל ויתקדש הלוחם העברי.

הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, ציין כי ירושלים ניצלה הודות למלחמות הגבורה של הלוחמים, וראש הממשלה דוד בן־גוריון נשא דברים:

התכנסנו הפעם להרכין ראשנו ברעדה ובאהבה, בצער ובגאון על קברות חללי 'הראל'. בכל הארץ מקצה הצפון ועד קצה הנגב, נסוכים מעשי הגבורה של עמנו. כל שעל אדמה רטוב מדם בנינו ואיש לא יבחין בין דם לדם, בין לוחם ללוחם. [...] המערכה על ירושלים הייתה נקודת מוקד של מלחמתנו על קוממיותה ועתידה של ישראל. מלחמה על הצלת הישוב הגדול ביותר בין הישובים היהודים הנצורים [...]. על חטיבת 'הראל' הוטל התפקיד בנקודת־המוקד, לא רק להגן, אלא לכבוש את ירושלים. [...] בנשק העליון האחד, נפש האדם, הם עמדו ופיארו את שורות ההגנה לפני היות צה"ל. בלב העם יישאר לעד זכר הגיבורים האלה. יחד אתכם ירכין העם את ראשו על קבריהם. יחד אתכם יישא את זיכרונם וישמור אותו לנצח.

בתום הטקס שרו משתתפי העצרת את "התקווה" ואת שיר הפלמ"ח. ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ההורים השכולים וכל הנוכחים עברו לפני האנדרטה והתייחדו עם הנופלים. בית העלמין הצבאי בקריית ענבים נעשה מבית עלמין פעיל לאנדרטת זיכרון של חטיבת "הראל" ושל מלחמת העצמאות.

הנצחת חללים היא הדבר האחרון שחושבים עליו בעת מלחמה, אך אולי הדבר הראשון שחושבים עליו מיד לאחר סיומה. שנות החמישים עמדו בסימן הנצחת נופלי תש"ח. עשרות ספרי שירה, אסופות מכתבים וזיכרונות של הנופלים ועליהם התפרסמו בעשור הראשון של המדינה. משפחות שכולות, הורים, חברים ומכרים ביקשו למצוא דרך להנצחת יקיריהם. אט־אט החלו מופיעים ספרים המוקדשים לנופלים. לעיתים היה זה אב שכול שקיבץ פרוטה לפרוטה כדי שהספר לזכר בנו יראה אור, ופעמים המושבה או הקיבוץ הם שעמלו וטרחו והתקינו ספר על עמידת הגבורה של המשק וייחדו בין פרקיו גם מקום לנופלים. בסך הכל הופיעו בחמש שנים הראשונות לעצמאות ישראל 320 ספרי זיכרון והנצחה.

לצד הוצאות ספרי הזיכרון קמו ברחבי ישראל גם אנדרטות שהנכיחו את המלחמה במרחב הציבורי. בדומה לספרים הייתה זו יוזמה פרטית של הורים שכולים וחברים לנשק, שאספו פרוטה לפרוטה לשם הקמתן. מחירה של אנדרטה בראשית ימיה של מדינת ישראל נע בין 7,000 ל־45,000 לירות. רק לרשותם של מעטים עמדו סכומים מעין אלה להקים מצבת זיכרון ליקיריהם, וגם יחידות צבאיות לא תמיד הנציחו את נופליהן מחסרון כיס.

ההיסטוריון והגיאוגרף בתחום התרבות מעוז עזריהו, הוא מן החוקרים החשובים של עיצוב הזיכרון הישראלי בכלל ושל מלחמת תש"ח בפרט. בין יתר מחקריו הרבים בנושא בחן עזריהו את הנצחת מלחמת העצמאות בעשור הראשון למדינה בחיפה ובתל אביב-יפו - שתי ערים מרכזיות, בעלות אוכלוסייה ערבית גדולה, שהמערכה הסתיימה בהן בניצחון חד־משמעי. אחד מביטויי ההנצחה בשנות החמישים היה שינוי שמות הרחובות. בחלק הערבי של חיפה הנציחו הערבים לפני המלחמה בשלטי הרחוב גיבורים ואתרים ערביים; לאחר שנסתיימה המלחמה, ועם בחירתו של אבא חושי לראשות העיר, שונו שמות הרחובות הערביים ל"שדרות ההגנה", "רחוב המגינים" ו"רחוב הגיבורים". בתל אביב, מלבד שינוי שמותיהם של רחובות, קם לחוף הים גן ציבורי גדול, "גן העצמאות", ובדרום העיר ניטעו עצים על חורבות הכפרים הנטושים מנשיה ואבו כביר.

במחקר אחר, שלד הברזל שותק כמו רֵעִי: סיפורם של שרידי המשוריינים בשער הגיא, התייחס עזריהו לעיצוב הנופי של ההנצחה במשוריינים שבשער הגיא. בשנת 1950 החליטה היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון להקים אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים. המשוריינים קיבלו באותה עת, מציין עזריהו, מעמד של שרידים מקודשים וזכו להכרה ציבורית כמייצגים את סיפור ההקרבה ופריצת המצור. אי־פינוּיָם של השלדים החלודים ושימורם לבל יתפוררו היה תנאי הכרחי להפיכתם למצבת זיכרון, וכך החל תהליך הדרגתי לעיצוב שער הגיא כמרחב הנצחה של המלחמה - למן תום המלחמה ועד חלוף כמה עשורים.

יצירה רחבת־היקף ורבת־משמעות שהנציחה את הנופלים הייתה מפעל גווילי אש, שיצא לאור בשנת 1952. עורך המפעל הזה היה ראובן אבינועם (גרוסמן), אב שכול שבנו נֹעם נפל ליד עטרות; הוא אסף וקיבץ במשך שלוש שנים יצירות בתחום הסיפורת, השירה, המוזיקה, הציור והרישום, הפיסול והצילום, דברי יומן, מכתבים, רשימות וביוגרפיות קצרות של 194 נופלים. סייעו לאבינועם במלאכת העריכה המלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, הצייר נחום גוטמן והמשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, שעבדה באותה העת בארכיון צה"ל. ערכהּ של האסופה נמדד לאו דווקא באיכות יצירות הביכורים של הנופלים, אלא בניסיון להציג לחברה הישראלית את עולמם העשיר, הערכי והמוסרי של בני הנוער העברי שהקריבו את חייהם למען תקומת העם והמדינה.

בשנת 1956 יצא לאור הספר יזכר לחללי מלחמת העצמאות שבו הונצחו 4,500 חללים באמצעות ביוגרפיות ותמונות הנופלים. היה זה מפעלה הפומבי הראשון של היחידה להנצחת החייל, שהחלה לפעול מסוף 1948. הספר הופיע שמונה שנים לאחר המלחמה בשל החיפוש אחר משפחות הנופלים; במקרים רבים היו הנופלים נצר אחרון, והמחפשׂים לא הצליחו לדלות שום מידע עליהם.

אחד מספרי ההנצחה הראשונים שיצאו לאור בתש"ח הוקדש לזכר יחיעם ויץ, שנפל ב"ליל הגשרים" ביוני 1946. אביו, יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל, ביקש להנציח את בנו בכמה דרכים; אחת מהן הייתה פרסום מכתביו וסיפוריו הקצרים בעריכת בן דודו, ס' יזהר, שהנציח את דמות דודנו ברבות מיצירותיו. אחיינו, ההיסטוריון יחיעם ויץ, כתב בספרו הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעִָרים - יחיעם ויץ: חייו, נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו (שיצא לאור ב־2020), כי בעקבות המלחמה יצאו לאור לא מעט ספרי הנצחה שאגדו מכתבי חללים. כמה מהם התקבלו בציבור ונקראו בשקיקה על ידי בני הנוער, ביניהם ספרי המכתבים של זֹהַרה לביטוב, איתמר גולני, רפי מָלֶץ, אהרן שֶמי (ג'ימי) ויחיעם ויץ. אסופת המכתבים של ויץ הייתה הראשונה שבהן, והיא התפרסמה כבר במרס 1948.

אחד מאותם עשרות ספרי הנצחה שיצאו לאור בשנות החמישים היה ספר השירה מִקֶּרֶב של אליעזר קַליר, אב שכול שבנו דוד ואחיינו צבי מרכוס נפלו באותו יום משני עֶברֵי ירושלים: בנו של קליר נהרג בלטרון וצבי נהרג ברמת רחל. תחילה נחשב דוד לנעדר, אך כעבור כמה ימים הגיעו ידיעות מארגון הצלב האדום שהוא נמצא בין השבויים בעבר הירדן. רק לאחר חזרת השבויים לארץ התבררה הטעות המרה, ודוד הוכרז כחלל. בזמן שביתת הנשק חיפשו הרב גורן ופקודיו את גוויות הנופלים ומצא אותן בשדה הקרב, וכך הובאו למנוחת עולמים בהר הרצל.

בספר השירים של אליעזר קליר מופיע השיר "קֶבֶר יִשְׂרָאֵל", המתאר את כאבו של אב שכול של נעדר, ואת קנאתו באבות שכולים אחרים שיש להם קבר לפקוד:

קֶבֶר יִשְׂרָאֵל - מִלִּים אֵלּוּ שְׁתַּיִם,

פֵּרוּשָׁן לֹא יָדַעְתִּי עַד כֹּה;

לֹא יָדַעְתִּי עַד כֹּה אֲשֶׁר יוֹם יָבוֹא

וְקַנֵּא אֲקַנֵּא בְּאָבוֹת שַׁכּוּלִים,

הַשׁוֹפְכִים דִּמְעָה עַל קִבְרֵי בְּנֵיהֶם -

וַאֲנִי לֹא אֵדַע, גַּל, קִבְרְךָ אַיוֹ...

אוֹי לִי וַאֲבוֹי,

בְּהַרְרֵי לַטְרוּן

אָבֹֹד אָבַד לִי בְּנִי...

המשפט "אָבֹד אָבַד לִי בְּנִי" הוא בעל משמעות כפולה: האבֵדה שבעצם נפילתו; והבן שאבד וגופתו נעלמה, פשוטו כמשמעו. הוריהם השכולים של הנעדרים התקשו להתמודד עם השכול כל עוד לא נמצאו ילדיהם, והם תרו אחר כל בּדַל ידיעה שתאפשר להם להביאם לקבורה, להתאבל ולשבת שבעה. הרצון לדעת מה קרה, כיצד נהרגו, מי היו לצידם באותם רגעים גורליים, מה הרגישו ומה היו מילותיהם האחרונות - כל זה היה חיוני לבני המשפחה, שנזקקו לוודאות שבלעדיה לא נחו ולא שקטו ולא יכלו להשלים עם המצב.

מסמכים רבים קראתי בחיפושַׂי אחר נעדרי תש"ח. המטלטלים ורבי־העוצמה שבהם היו אלה שתיארו הורים שַכּוּלים שהגיעו לשדות הקרב כדי לחפש אחר ילדיהם שנפלו. במרס 1949 שלח המקשר הארצי מטעם הצבא לארגון הצלב האדום הבין־לאומי מכתב לשר הביטחון דוד בן־גוריון ולרב הצבאי הראשי שלמה גורן, שבו נכתב: "בזמן האחרון רבו המקרים בהם ההורים עצמם יוצאים לשדות הקרב על מנת לחפש אחר גוויות בניהם, מה שגורם להם סבל נוסף המוצא את ביטויו בהתמרמרות ובתלונות רבות. הנני מציע על כן כי הרבנות הצבאית, בשתוף פעולה עם מחלקת הנפגעים, תכַנס ועדה מיוחדת לשם חיפוש קברים וגופות בשדות הקרב השונים בארץ. אני מחכה לתשובתכם המהירה בענין זה".

אותו חודש שלחו שלושה אבות שכולים - לוי ברזלי, צבי דלוגי ויעקב סגל - מכתב לבן־גוריון והטיחו בו האשמות כבדות על טיפול משרד הביטחון בנעדרים בכלל ובילדיהם בפרט: "שר נכבד. עם כל הכבוד שלבנו רוחש אליך לא נשאר לנו אלא לבוא אליך בטענות קשות ולהקים קול זעקה מרה". הם ציינו במכתבם ש"מחר ימלאו 9 חודשים לאותו יום ארור ממנו 'נעדרים' בנינו ממשלט 69 שליד אשדוד, תוך פעולה שממנה נעדרים 17 בחורים". לטענתם, נפילת ילדיהם הייתה תוצאה של כישלון פיקודי של מפקד חסר כל ניסיון קרבי, וכי "הצבא השתדל לטשטש את הדברים ולא היה למה שקרה ב־69 הד בעיתונות".

"גבעה 69" היה כינויה של אחת הגבעות ברכס ממזרח לרצועת חולות במישור החוף, כקילומטר אחד מקיבוץ ניצנים. שמה ניתן לה בגלל גובהה, 69 מטרים מעל פני הים, והיא כונתה גם "גבעת שלושת המגדלים" - מכיוון שהבריטים בנו עליה שלושה מגדלי מים למען המחנות הצבאיים בסביבה. ב־7 ביוני 1948 כבש חיל המשלוח המצרי את ניצנים, ובאותו יום תפסה פלוגה ב' מגדוד 51 של חטיבת '"גבעתי" את גבעה 69, שתשמש בסיס לכיבוש ניצנים. ב־10 ביוני ניטש קרב קשה ועקוב מדם בין כוח של הצבא המצרי לבין חטיבת "גבעתי". פקודת הנסיגה של מפקד הפלוגה, שהיה חדש בתפקידו, לא הגיעה אל חייליו - והתוצאה הייתה בריחה מבוהלת של הכוח. המצרים כבשו תוך זמן קצר את הגבעה והתקדמו עד בית דראס ובאר טוביה, שם נבלמו וחזרו לגבעה 69. תוצאות הקרב היו קשות: עשרים הרוגים, פצועים רבים ושבויים.

טענות ההורים לבן־גוריון לא כוונו בעיקר כלפי המחדל הפיקודי, אלא כלפי אדישותו של הצבא - שאינו משקיע זמן ומאמץ באיתור גופות ילדיהם שנשארו בשדה הקרב תשעה חודשים לאחר סיומו. המכתב, שאותו אביא כאן במלואו, הוא עדות מזעזעת של הורים הלומי כאב, המבקשים הסבר ודורשים את הבאת ילדיהם לקבורה. קשה לתאר במילים מה עבר על אותם הורים בדרך הארוכה והמייגעת מחולון ומתל אביב עד לשדה הקרב, ועוד יותר קשה לתאר מה עבר עליהם כאשר חזרו משדה הקרב לביתם ובידיהם שק עם עצמות החללים, ילדיהם:

מאחר שהתייאשנו כבר מענינם של הממשלה והצבא באלה ששוב אינם יכולים לעזור להם, החלטנו אנו השלֹשה לקחת את הענין לידינו, וביום ראשון 20.2.49 - יצאנו - הורים שכולים עם אֵם אחת - פעם ראשונה למקום בו נפלו בנינו, כי עד כה נאמר לנו שאין לגשת למקום מחמת מוקשים. והנה באנו ונגשנו - למרות המוקשים. מצאנו עצמות פזורות על השטח ובתעלות, וקרעי חולצות עם ראשי תבות [של] השם. התגברנו על העלבון הצורב והכאב, ואספנו את העצמות לתוך שק. החלטנו לבוא עוד פעם למקום, אבל עם כלי חפירה, כדי שנוכל לערוך חִפושים יותר יסודיים. כעבור שבוע, ביום 27.2.49, חפרנו במקום ומצאנו שלד מונח בשלמותו בתוך האדמה. ראינו שהעניין מקבל ממדים גדולים (אנחנו היינו צריכים לגלות זאת?) ורציניים ושיש פה מקום לחקירה ולהוצאות ממשיות - פנינו אל הרבנות הצבאית וזו הבטיחה לנו לקחת את העניין לידיה. נאמר לנו שעד יום ב' 29.2.49 ינקו את השטחים ממוקשים, יכינו ארונות ואז יצאו עם ההורים לערוך חפירה וזהוי. בינתיים הודיעו לנו למחרת היום כי לא הספיקו לעשות את ההכנות הדרושות לפעולה הגדולה, וע"כ [על כן] הנסיעה לא תתקיים והיא נדחית לזמן מה. הבטיחו לנו לחפור אבל הבטיחו לנו ג"כ [גם כן] שבאם תמצא גויה יקראו את כל ההורים לזהוי. עבר שבוע מאז, והנה שלשום, ביום 7.3.49 אנו מקבלים הודעה שנמצא[ו] 6 גופות; כמו כן אומרים לנו באותו מעמד שיקראו אותנו לזהוי. חכינו, יומיים עברו ושום הודעה לא קבלנו. כשביום ד' הלך אחד מאתנו למשרד הרבנות הצבאית, מודיעים לו כי הגויות נמצאות ב'הדסה' וכשבא לשם, שלחו אותו לבית עלמין - כי הנה הגויות הן כבר בבית העלמין ומובאות לקבורה. הוא נסע מיד לבית העלמין ומצא שם הוריהם של שנַים - השנַים שאת זהותם קבעו מיד רק על פי מקום המצאם. ומה ביחס לארבעה האחרים? מדוע הובאו לקבורה מבלי שזכו הוריהם לראות אותם? נניח שנעשה זהוי - ואיש לא יוכיח שנעשה באמת זהוי וזהו מושלם. כי בעצמנו לא נוכחנו בו - מדוע לא קראו לנו? למי הזכות להוכיח בזהוי אם לא להורים? למי הזכות לאמור 'אלמונים הם' אם ההורים לא ראום ואם ההורים לא אמרו 'אלמונים'? זה בקשר לזהוי. ועתה - אם נניח שנעשה זהוי בלעדנו וקבעו שאין לזהותם, הרי אפשר מאוד שהם בנינו וכיצד נפרש את אי נוכחותנו בקבורה, את החשאיות הזאת? האם יש לאב הזכות להיות בקבורת בנו - כי אם לא אחד מהן בננו הוא - כולם יחד בנינו הם - או שאדישות משרדית וחוסר יחס אנושי ממוסדות מסוימים מותר להם לשלול גם זכות אחרונה זאת??? אנחנו רוצים לשמוע מפיך, שרנו: (על העצמות שהתגוללו על פני השדה בימי שלום והזנחת החפירה עד שלא פעלנו אנו - אין אנו מדברים):

א. מדוע לא קראו להורים לעזור בזהוי. להוכח [להיות נוכחים] בזהוי?

ב. בדיעבד - מה נעשה בקשר לזהוי הגופות?

ג. אנו חוששים, על פי סמנים מיוחדים שראינו בשלד היחידי שמצאנו, שהוא אחד מבנינו. כמו כן איננו יכולים להסתפק בזהוי רפואי. אם נניח שנעשה שלא בנוכחתנו, אלא רוצים לראות הגויות במו עינינו. מה ייעשה ומתי ייעשה דבר - בכוון הזה?

ד. לאור [אזלת] ידם [ו]הזלזול שגלו המוסדות המטפלים בדבר אלינו, מתגבר בלבנו החשד שהחפושים והחפירות לא נעשו כדבעי. גלוי 6 הגויות וקבורתן המסתורית עוד מגבירים חשש זה.

דרישתנו: חפירה נוספת ובנוכחותנו.

בכל הכבוד, בצפיה לתשובה ובצער רב.

ב־30 באוגוסט 1950, שבעה חודשים לאחר שליחת המכתב, התפרסמה ידיעה קצרה בעמוד הראשון של על המשמר: "למחרת היום בשעה שלוש אחה"צ תתקיים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק הלווייתם של אחד עשר חללי גבעה 69 שהיו נעדרים ונמצאו על ידי הצבא". בין החללים שזוהו היו ישראל ברזלי ויאיר סגל, בניהם של לוי ויעקב.

אברהם זיגלמן מכפר חסידים שכל את בנו בקרב הרדאר. גופת הבן וגופות חבריו נשארו בשדה הקרב עד מלחמת ששת הימים, ורק עם כיבוש הרדאר הביאו את החללים לקבורה בהר הרצל. במכתבו לבן־גוריון, ב־ט' ניסן תש"ט, כתב זיגלמן על הקושי שלו ושל רעייתו בהיעדר קבר לפקוד אותו ולבכות עליו, וביקש שייעשה כל מאמץ להביא את בנו לשטח ישראל:

גופתו הקדושה של בני הקדוש אריה הי"ד נשארה אחרי הנסיגה בשטח האויב. אני [ה]אבא השכול ואמו העדינה האומללה מתהלכים כצללים עלי אדמות רצוצים ושבורים עד דכדוכא [כך במקור] של נפש. לו הייתי יכל להשתטח על קברו הייתי בוכה מאין הפוגות ושופך דמעות כנחל ואז היה מעט רווח לי. כעת אחרי הסכם שביתת הנשק אנו פונה בזה למעלת כבודו בכל לשון של בקשה, שהממשלה תמלא חובתה הקדושה כלפי טובי בניה שנפלו בעד כבוד העם וקדושת הארץ ולהעביר עצמותיו בשטח של מדינת ישראל.

מכתבי ההורים לשר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון מציירים תמונה קודרת ועצובה: הורים הטלטלו בדרכים והגיעו לשדות הקרב שבהם סברו כי נפלו ילדיהם; הם הסתובבו בין השלדים שאותרו וניסו לזהותם על פי סימנים; הם אספו עצמות בשקים; הגיעו עם אתי חפירה, חפרו, חיפשו וגם מצאו; הרבנות אספה שש גופות של חללים ולא הודיעה להורים. שניים מהחללים זוהו וארבעה נקברו כאלמונים מבלי שניתנה להורים ההזדמנות לזהות את גופות ילדיהם; נערכה קבורה חפוזה ללא בני משפחה וקרובים.

משפחות מפורקות, הלומות יגון ועצב וכאב, איבדו אמון במדינה ובטיפולה באיתור ילדיהם. ברזלי, דלוגי, סגל, האם ששמה לא נזכר וזיגלמן ביטאו כעס ותסכול וגם תחינה לראש הממשלה ושר הביטחון שיגאל אותם מחוסר הוודאות המלווה אותם מיום נפילת ילדם. כתיבתם כואבת אך מכבדת, לא מתלהמת ואף מאופקת לנוכח מצבם הנפשי המעורער. מכתבי ההורים קשים לקריאה. הם מכווצים את הבטן, הקוראים בהם זזים באי־נוחות ומסרבים להאמין שכך התנהלה המדינה בראשית דרכהּ, ואנו מזדהים עם צערם העמוק של בני המשפחות על הסבל שנגרם להם.

לחץ ההורים והביקורת הציבורית עשו את שלהם. הרב שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל, פעל בנחישות ובהתמדה מסוף המלחמה ובמהלך שנות החמישים למען הנעדרים ובני משפחותיהם. ירח פארן היה קצין ביחידה לאיתור נעדרים, חבר קיבוץ האון ואיש רב־פעלים, שהביא לפענוחם של כמה וכמה תיקי נעדרים ממלחמות ישראל. פארן כתב שבמלחמת העצמאות נותרו כמחצית מחללי הלחימה בשדות הקרב, עד כ־48 שעות לאחר תום הקרבות. חיילי היחידות עצמם הם שחיפשו ואספו את נעדריהם, ומשום שהעבירו אותם לגזרות לחימה אחרות לא תמיד הספיקו לאסוף את כולם. רק לעיתים נדירות אספו היחידות המתחלפות חללים והביאום לקבורה, בדרך כלל כאלמונים. באותן שנים עדיין לא היו בשימוש בצה"ל דיסקיות וסימני זיהוי אחרים. בשלב הראשון של המלחמה, מכ"ט בנובמבר ועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הבריטים הם שסייעו להחזיר ליחידותיהם את החללים שנותרו בשדה הקרב. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה סייע בכך גם ארגון הצלב האדום.

עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בינואר 1949 נותרו בשדות הקרב כאלף נעדרים לאחר חזרת השבויים. בחודש מרס אותה שנה החל צה"ל במבצע לאיסוף הגופות. על המבצע היו אחראים מפקדי הגזרות והרבנות הצבאית בראשות הרב גורן. במבצע זה, שנמשך עד תחילת 1953, נמצאו, זוהו ונקברו כ־850 מחללי צה"ל הנעדרים. בסיומו נותרה רשימה של 138 נעדרים שגורלם אינו ידוע וכולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע (מקל"ן).

מסיום המבצע לאיסוף גופות החללים בשנת 1953 ועד מלחמת יום הכיפורים לא הייתה בצה"ל יחידה שתפקידה המוגדר היה איתור נעדרים. במבצע "קדש" ובמלחמת ששת הימים היו לצה"ל נעדרים בודדים ואיתורם נעשה באמצעות פנייה לארגון הצלב האדום.

ב־6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ומדינת ישראל נאלצה שוב להתמודד עם מספר רב של הרוגים ונעדרים. עם שוך הקרבות קמו שלושה מוקדים לטיפול בנעדרי המלחמה: המוקד הראשון היה של חיל האוויר, שחיפש בקדחנות את טייסיו ונווטיו. החַיִל פנה לשלמה בן אלקנה, שסייע לו בעבר, והוא קיבל יד חופשית לגייס אנשים שיעזרו לו באיתור הנעדרים. אחד מאותם מגויסים היה ירח פארן, שלימים גם כתב ספר על ההיסטוריה של היחידה לאיתור נעדרים; המוקד השני הופעל על ידי ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנץ'), שבדומה להורים בתש"ח יצא בעצמו, אחרי שצה"ל כבש את החרמון, לחפש את בנו הנעדר. הוא הקים מרכז לאיתור נעדרים ובעזרת קצינות ומתנדבים הפיץ שאלונים לחיילים שנפצעו בקרבות ושהו בבתי חולים ובבתי הבראה צבאיים. לאחר כשלושה שבועות עברה פעילות המרכז לאיתור נעדרים לאגף כוח אדם (אכ"א) בצה"ל; המוקד השלישי היה של אכ"א עצמו, שהחל לעשות סדר בכוח האדם בצבא ובין היתר בירר וחקר מה עלה בגורל הנעדרים והשבויים.

בשנת 1974 פורק המרכז לאיתור נעדרים, ובצבא נשארה יחידה קבועה אחת, ששמה "איתור נעדרים (אית"ן) חיל אוויר - 5701". בן אלקנה ביקש להקים בצה"ל מערך קבוע לאיתור נעדרים שייפרס בדרגי השדה, אך מסע שכנועו לא נשא פרי. הוא עזב את הצבא. לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים שבו צוותי "אית"ן חיל אוויר", יחד עם צוותים נוספים, לחפש את נעדרי המלחמה וחודשה פעילותה של יחידת אית"ן. אז גם הוחלט להשאירהּ כיחידה קבועה בצבא.

איתור נעדרי תש"ח החל בשנת 1989. נרי אראלי, חבר קיבוץ עין גדי וקצין הדרכה ב"אית"ן חיל אוויר - 5701", ערך יום עיון על נעדרים. הוא הזמין שתי הרצאות: אחת של רמי יזרעאלי, שמצא את מקום קבורתם של לוחמי הרובע היהודי במלחמת העצמאות בסמוך לבית הכנסת "החורבה"; והשנייה של ארנון נבות, ראש מדור נעדרים במשטרת ישראל. רמי דיבר על שמות משובשים בספר יזכֹּר כרך א' וסיפר שמצא 40 פלמ"חניקים חיים שהיו רשומים כמתים. הוא הצליב שמות ובדק מסמכים, מצא כפילויות ועשה את המעשה הפשוט: איתר אותם בספר הטלפונים, צלצל אליהם ושאל אותם אם ידוע להם שהם נמנים על חללי מלחמי העצמאות? הם ענו לו בבדיחות הדעת: "ששש... ששש... אל תספר לאיש. זו סגולה לאריכות חיים. מלאך המוות בא אלינו פעם אחת ואיננו רוצים שיבוא אלינו פעם שנייה".

הרצאתו של יזרעאלי הובילה לשני תיקי חקירה של חיילי מקל"ן מתש"ח: של הטייס ליאונל בלוך ושל חיים פייבלוביץ, נהג המשאית משיירת נבי דניאל. ירח פארן חקר את נסיבות היעלמותו של הטייס וחיים רובינשטיין חקר את היעדרותו של הנהג. שתי החקירות הגיעו לסיומן המוצלח. בלוך היה טייס מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שגויס בדרום אפריקה, והשתתף בקרבות משמר הירדן. מטוסו הופל ברמת הגולן ביוני 1948 והוא הוכרז כנעדר. בראשית אוקטובר 1949 החזירו הסורים גופה של לוחם בשם חיים פיזל. התברר שבלוך שרד את התרסקות המטוס, נפצע קשה, נלקח לדמשק ומסר לשוביו את שם הכיסוי חיים פיזל. הוא נקבר בנחלת יצחק ועל קברו הוקמה מצבה בה נחקק כי מתחתיה קבור אלמוני מחללי הקרב על בית עָפָה. פארן הוכיח בחקירתו שהכיתוב לא נכון ושסבו של בלוך קרא לו בשם חיים פישל, ובשם זה הזדהה בשבי כדי לא לחשוף את שמו האמיתי.

פייבלוביץ היה נהג בחברת הובלה, שעבד כנהג של טחנת קמח במפרץ חיפה. באחד הימים, כשהביא משלוח קמח לתל אביב, נשלח להשתתף בשיירה להובלת מזון לירושלים. משם נשלח להוביל מצות בשיירה לגוש עציון. ליד נבי דניאל הותקפה השיירה בדרכה חזרה לירושלים - ו־15 מנוסעיה נהרגו, חיים ביניהם. במשך 48 שנים נחשב כחלל שמקום קבורתו לא נודע, ולזכרו הוקמה מצבה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. רובינשטיין הוכיח שחיים נקבר כאלמוני בקבר האחים של חללי השיירה. הכרית "אלמוני" הוסרה מעל הקבר, והוצבה בו מצבה חדשה עם שמו ופרטיו המלאים.

פתרון תעלומת שני ה"בלוכים" ופיילוביץ הביא לייסודו של "מדור תש"ח" ביחידה לאיתור נעדרים. תיקי נעדרים צוּוְתו לחוקרי אית"ן, ואלה יגעו ומצאו והביאו לפתרון עשרות תיקים של מקל"נים. החקירות התנהלו על פי אותה מתודולוגיה שהתגבשה במלחמת יום הכיפורים, ברמת הגולן ובסיני: עדויות לוחמים, סקירת תוואי השטח, צילומי אוויר ומסמכים. החקירות החלו כניסוי בקנה מידה קטן, ומשהחלו להגיע ההצלחות הן התרחבו - וכיום עוסקים בה צוותים רבים. בשנים 1994-2022 הביאו חקירות היחידה לאיתור נעדרים לאיתור קבריהם של 53 מנעדרי מלחמת העצמאות. הספר שלפניכם, וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם - שישה נעדרים בקרבות תש"ח, מתאר שש חקירות של מקל"נים, מתוכם אחד חי, שערכתי במסגרת שירותי כחוקר ביחידה לאיתור נעדרים.

דור תש"ח - מיתוס, דיוקן וזכרון מאת ההיסטוריון עמנואל סיון, הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו על מלחמת העצמאות. סיון תוהה על קנקנו של המיתוס שנקשר למלחמה זו, ולשם כך ערך ניתוח כמותי מאיר עיניים של הנופלים במלחמה. את הנתונים אסף מספר היזכֹּר הרשמי של משרד הבטחון, והשלים אותם בעזרת רשימות החברה קדישא, כַּתָּבות בעיתונות היומית, ארכיון צה"ל, גנזך המדינה ומחברות זיכרון פרטיות. ממצאיו נראים אולי כנתונים יבשים, אך יש בהם עוצמה רבה.

ששת אלפים בני אדם נהרגו במלחמה; הם היו אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ, שמנתה בשנת 1948 כששת מאות אלף בני אדם. במלחמה נהרגו כ־4,000 חיילים וכ־2,000 אזרחים. מרבית הנופלים היו בני 19-21. ילידי השנתונים 1929-1931 ספגו את האבדות הקשות ביותר, וסיכוייהם להיהרג בתש"ח היו גבוהים בהרבה מסיכויי ילידי השנתונים שקדמו להם. כאלף צעירים בני 16-19 נפלו במלחמת העצמאות, מהם עוד כ־2,700 צעירים בשנות העשרים לחייהם וכ־500 בשנות השלושים לחייהם. החללים האזרחים היו מבוגרים יותר. הגיל החציוני ביישוב היה 28, ושל החללים האזרחים - 35. 108 נשים נפלו במלחמת העצמאות; הן היו אחוז אחד מן המגויסות. ביניהן היו שתי אימהות ו־14 נשים נשואות ללא ילדים. שלושה מכל עשרה אזרחים שנספו היו נשים, ובסך הכול נפלו 470 אזרחיות. שיעור הנופלים ילידי הארץ מקרב אוכלוסיית הצברים בארץ עמד על 5.81 אחוזים, ואילו שיעור הנופלים בקרב ילידי חוץ לארץ שעלו לארץ ישראל עד 1947 היה 5.75 אחוזים; כלומר, שיעור הנופלים ילידי הארץ וילידי חוץ לארץ היה כמעט זהה. לצברים היה ייצוג בולט יותר בדרגי הפיקוד. בין הקצינים היה יתרון מסוים לעולים הוותיקים על פני הצברים, ואילו לצברים היה יתרון בקרב המש"קים. העולים הוותיקים ועולי 1946-1948 הגיעו ברובם המכריע מאירופה ומאמריקה. בתום המלחמה נותרו 640 אלמנות ו־920 יתומים. אלה אינם מספרים גבוהים - בשל גילם הממוצע הצעיר של הלוחמים. קשה לאמוד את מספר ההורים השכולים. מספרם של אלה שהיו בני חמישים ומעלה, ונזקקו לתמיכה כספית ממשרד הביטחון, נאמד ב־760. רק אחד מכל עשרה מגויסים שנפלו היה יתום מאב או מאם, או שלא היו לו קרובים בארץ.

מאחורי המספרים היבשים לכאורה הללו עומדים אנשים ונשים בשר ודם. ששת הנעדרים, חמישה מקל"נים ואחד שנמצא בחיים, הם מיקרוקוסמוס של מלחמת העצמאות, ודרכם נוכל ללמוד על המלחמה כולה ועל המדינה הצעירה. סיפור חייהם משרטט כמעט במדויק את הדיוקן הקיבוצי של נופלי תש"ח שעליו הצביע בספרו עמנואל סיון.

ארבעה מהנעדרים היו לוחמי פלמ"ח: שלושה מחטיבת "הראל" ואחד מחטיבת "הנגב"; שניים מהשישה היו אזרחים, חברי קיבוץ יד מרדכי בני 34-35; אחד הנופלים היה אב לילדה בת שנתיים; שניים מהנעדרים היו ניצולי שואה; בין השישה הייתה איִשה אחת, שגבורתה מייצגת את גבורת הנשים הלוחמות בתש"ח; מוצאו של נעדר אחד מתורכיה ושל חמשת האחרים מהונגריה, גרמניה ופולין, ושניים הגיעו מגליציה. מהיבט זה פרופיל השישה אינו משקף את הסטטיסטיקה, מכיוון שאין ביניהם אף צבר אחד. עם זאת מחזק הפרופיל הקבוצתי את קביעתו של סיון כי תרומתם של העולים החדשים בתש"ח הייתה חשובה ולא קיבלה ביטוי מספק בספרות המחקר, בפרוזה ובשירה.

כיצד מוצאים נעדר מתש"ח? איך מתנהלת החקירה לאחר שנים כה רבות? איזה ידע עומד לרשות החוקר כאשר הוא מקבל את תיק החקירה? כיצד הוא מפזר את הערפל סביב ההיעלמות? ומתי הוא מתחיל להבין את השתלשלות האירועים מרגע נפילת החלל ועד הבאתו לקבורה?

חקירה של נעדר מתש"ח היא סוג של מחקר היסטורי, אבל היא שונה במניעיה מן המחקר ההיסטורי האקדמי. אי־אפשר להתכחש לקשר, וגם אין צורך בכך, בין היותי היסטוריון של התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ ישראל בחילופי המאה ה־19 והעשרים להיותי קצין באית"ן, המנסה לאתר את נעדרי תש"ח. כלי העבודה שלי כהיסטוריון משרתים אותי היטב כאשר אני מגיע לארכיון ומבקש לעמוד על התמונה הכוללת של הקרב שבו נעלם הנעדר שהוא מושא המחקר. עם זאת, המתודולוגיה אומנם דומה אך נקודת המוצא שונה בתכלית - בראש ובראשונה ביחס האישי אל הנעדר, יחס שכמעט איננו קיים במחקר היסטורי. החיבור אליו הוא אינטימי, ישיר ולא מרוחק כמקובל במחקרים היסטוריים.

מסיבה זו אני נוהג לחפש את תצלומים של הנעדרים, ולא רק את אלה ה"גֵנֶריים", המופיעים באתר "יזכֹּר". ולנסות לשחזר באמצעותם את סיפור חייהם; להתבונן בעיניהם ולכתוב תסריט דמיוני על מחשבותיהם כשהכין אותם הצלם ומיקם אותם בזווית הנכונה; מה עשו לפני ואחרי שיצאו מהסטודיו? מי היו חבריהם שאיתם הצטלמו? מה ביקשו להבליט בתצלום ומה אולי ניסו להעלים? התמונות חיברו אותי אליהם מבחינה רגשית ועזרו לפענח את דמותם שהלכה והִטשטשה ככל שחלף הזמן, וכל מה שנשאר הוא תמונה שלא תמיד היא מוסרת את אישיותו של המצולם - שהוא הנעדר שמקום קבורתו לא נודע.

המטרה המרכזית של קצין אית"ן ואין בלתה היא לאתר את החלל. הרצון להבין מה אירע לו הוא אמצעי להשׂגתהּ. בעבודתי המחקרית כאקדמאי וכהיסטוריון המניע הוא שונה ומטרתי הראשונה היא להבין את התמונה הרחבה, המכונה גם "ההקשר ההיסטורי", ללמוד ממנה ולהסיק תובנות. לעיתים אי־אפשר להפריד בין שני הכובעים שלי כחוקר אית"ן וכאיש האקדמיה. לא אחת ראיתי את עצמי כהיסטוריון בעת שישבתי בארכיון צה"ל וחיפשתי מסמכים על הנעדר, והייתי חוקר אית"ן כאשר מצאתי כאמור לעיל את קברו של פועל מן העלייה השנייה, יותר ממאה שנים לאחר שהתאבד, ויחד עם הסטודנטים שלי העמדנו לו מצבה בבית העלמין בקבוצת כינרת.

ספר זה מאפיין את מי שאני ברבע המאה האחרונה: היסטוריון וקצין אית"ן המשתף את קוראיו בחקירותיו ובה בעת מנסה - באמצעות ששת הנעדרים שמצא, ארבעה חיילים ושני אזרחים - להיטיב להבין לעומק את מלחמת העצמאות.

מרדכי. יעקב. דוד. ליבקה. יצחק. יוּרֶק. הם הציר המרכזי שעליו נסב הספר. אני מכנה אותם בשמותיהם הפרטיים, ולא בשמות משפחה כנהוג במחקר ההיסטורי. על אף שלא הכרתי אותם אישית אני מרגיש אליהם קירבה, ולכנות אותם בשמות המשפחה שלהם נראה לי כנוהג זר ומרוחק. מובן שהשישה לא היו לבדם. במהלך חקירותיי התוודעתי לחבריהם ולבני משפחותיהם: רבקה, בתו של יצחק רובינשטיין, וארבעת ילדיה, נכדיו של יצחק, שאחד מהם אף קרוי על שמו; מירי, בת דודתו של יוּרֶק (בנימין אייזנברג), שנולדה אחרי נפילתו אך שמעה עליו סיפורים מפי אִמהּ; יוסף ואלברט, אחיו של מרדכי פרנקו, ואחיינו איציק, שאיתו אני עומד בקשר עד היום; הנעדר החי, דוד גוטמן, ניצול שואה שפגשתי בביתו בזכרון יעקב ומסיפורַי למדו ילדיו מה עבר עליו במלחמת העצמאות. לליבקה שפר וליעקב רוזנבאום לא הייתה משפחה, אך ליבקה הייתה חברת קיבוץ יד מרדכי וחבריה זוכרים אותה ומנציחים את שמה עד היום. את רוזנבאום אין מי שיזכור. הוא היה בן יחיד להוריו, שעלו יחד איתו מגרמניה בשנות השלושים. אביו נפטר בשנות החמישים והאם עזבה את הארץ לגרמניה מולדתה ונפטרה בה. בהיעדר משפחה אני נוהג לפקוד את קברו בימי הזיכרון לחללי צה"ל.

שישה מתוך ששת אלפים הוא סיפורם של שישה נעדרים בני תש"ח, אך הוא גם סיפורהּ של מלחמת העצמאות על צדדיה הכואבים והמכוערים, על נחישות, הקרבה והתמדה, וגם על המחיר האישי הכבד ששילמו כל מי שהשתתפו בה. הספר נע בין שתי זירות קרב ובין שני בתי עלמין: פרוזדור ירושלים ובית העלמין בקריית ענבים; מישור החוף הדרומי ובית העלמין בניצנים. זירות הקרב היו הפריצה להר ציון, נבי סמואל, וקרבות הבלימה ביד מרדכי ובניצנים. בארבעת הקרבות נהרגו 95 חיילים וחיילות. הסיפורים האישיים מתחברים זה לזה ויוצרים סיפור אחד שלם ומלא של חברה הנאבקת על עצמאותה. השישה הם הדופק הפועם של הספר - אך היו להם מפקדים, חברים, בני משפחה וחיים מלאים ועשירים לפני שנפלו. הם היו חלק מהכשרה ומכיתה וממחלקה, מגדוד ומחטיבה. שניים מהם היו חברי משק שעלו והתיישבו והקימו קיבוצים - והם נלחמו לצד חיילים אחרים, כתף אל כתף. כולם זוכים לביטוי בספר. מעגלי הדיון בו מתרחבים ומצטמצמים ויחד יוצרים סיפור עקבי ורציף על מלחמה שהולידה מדינה.

הם היו שישה מתוך ששת אלפים, וגם שישה מתוך שש מאות אלף.

אבינועם ראובן (גרוסמן), גווילי אש, 1952.

בונדי רות, לא רק קפקא והגולם: על שמות, אוכל ושפה, תולדות יהודי צ'כיה במבט אישי, חרגול: תל אביב 2014.

ויץ יחיעם, הבא ברכה לנערים, יחיעם ויץ: חייו, נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו, הוצאת כרמל: ירושלים 2020.

מוסה ג'ורג', הנופלים בקרב: עיצובו מחדש של זכרון שתי מלחמות העולם, עם עובד: תל אביב 1993.

סיון עמנואל, דור תש"ח - מיתוס, דיוקן וזכרון, מערכות: תל אביב 1991.

יזכר א' מוקדש לנופלים במלחמת העצמאות בישראל: ט"ז כסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ועד ט' באדר תש"ט (10 במרץ 1949), משרד הבטחון: תל אביב 1956.

יזרעאלי רמי, "בית הקברות הצבאי בקריית ענבים: ראשון בתי הקברות הצבאיים במלחמת העצמאות", אריאל, 26 (2005), עמ' 95-106.

יזרעאלי רמי, "לתולדותיהם ולאופיים של בתי הקברות הצבאיים בישראל", אריאל, 26 (2005), עמ' 83-94.

עזריהו מעוז, פולחני מדינה, חגיגות והנצחת הנופלים, 1948-1956, המרכז למורשת בן־גוריון: קריית שדה בוקר 1995.

עזריהו מעוז, "שלד הברזל שותק כמו רֵעִי: סיפורם של שרידי המשוריינים בשער הגיא", קתדרה, 106 (2002), עמ' 119-138.

פארן ירח, עד שיחזור החייל האחרון: סיפורן של יחידות איתור נעדרים בצה"ל, ספרית מעריב: תל אביב 2015.

קַליר אליעזר, מִקֶרֶב, אחדות: תל אביב תש"י.

קניוק יורם, תש"ח, ידיעות אחרונות: תל אביב 2010.