ורד חצות

1

רֶבֶּקָה ברדלי לחצה את פניה אל החלון כשהמטוס הנמיך לעבר לונדון. שמיכת טלאים בגוונים שונים של ירוק נצנצה כאילו נרחצה בטל השחר ביום הקיץ היפה הזה. כשהחלה העיר להופיע מתחתיה, מראה הביג בן ובתי הפרלמנט הזכירו לה עיר צעצועים בהשוואה לגורדי השחקים של ניו יורק.

"מיס ברדלי, אנחנו נוריד אותך ראשונה מהמטוס," הודיעה לה הדיילת.

"תודה," רבקה הצליחה להעלות חיוך על פניה בתגובה. היא הוציאה מהתיק שלה משקפי שמש גדולים וקיוותה שהם יסוו את עייפותה, אם כי לא סביר שיהיו שם צלמים שימתינו לה. היה עליה לעזוב את ניו יורק במהירות, ולכן היא התקשרה לחברת התעופה והחליפה את הטיסה המקורית בטיסה מוקדמת יותר.

היא חשה סיפוק מסוים על כך שאף אחד, אפילו לא הסוכן שלה או ג'ק, לא ידע היכן היא. ג'ק עזב את דירתה אחר הצהריים כדי לטוס בחזרה ללוס אנג'לס. היא לא יכלה לתת לו את התשובה שהוא רצה לשמוע, ואמרה לו שהיא זקוקה לעוד זמן כדי לחשוב.

רבקה חיטטה עוד קצת בתיק כדי למצוא את קופסת הקטיפה האדומה ופתחה אותה. הטבעת שהוא נתן לה הייתה בלי ספק מרשימה, אם כי ראוותנית מדי לטעמה. אבל ג'ק אהב לעשות דברים בגדול, כיאה למעמדו בעולמם של כוכבי הקולנוע המפורסמים ביותר ומקבלי השכר הגבוה ביותר. והוא לא היה יכול לתת לה פחות מזה, כי אם היא תענה בחיוב להצעה שלו, הטבעת תצולם ותופיע בכל העיתונים והמגזינים ברחבי העולם. ג'ק הייוורד ורבקה ברדלי היו הזוג הלוהט של הוליווד, והתיאבון של התקשורת לא ידע שובע.

רבקה סגרה את קופסת הקטיפה והביטה מבעד לחלון כשהמטוס התכונן לנחיתה. מאחר שהיא וג'ק נפגשו לפני שנה על הסט של קומדיה רומנטית, היא חשה כאילו חייה נהפכו לבני ערובה של אלה שרצו לחיות בעקיפין לא רק דרך הסרטים שהיא כיכבה בהם, אלא גם דרך חייה הפרטיים. למען האמת – רבקה נשכה את שפתה כשהמטוס המשיך להנמיך – היחסים ה"חלומיים" ביניהם, כפי שהעולם דמיין, היו בדיוניים כמו הסרטים שלה.

אפילו ויקטור, הסוכן שלה, עודד אותה ביחסיה עם ג'ק. הוא אמר לה אינספור פעמים שזה יוכל רק להועיל לקריירה שלה להמריא.

"אין דבר שהציבור אוהב יותר מזוג הוליוודי אמיתי, מותק," הוא אמר. "גם אם הקריירה הקולנועית שלך בירידה, הם עדיין ירצו לצלם את הילדים שלך משחקים בפארק."

רבקה ניסתה לחשב את הזמן המצטבר שהיא וג'ק בילו יחד בשנה האחרונה. הוא היה בהוליווד, היא בניו יורק, ולוחות הזמנים העמוסים שלהם לא אפשרו להם להתראות במשך שבועות.

וכאשר הם בכל זאת היו יחד, הם נרדפו בכל מקום שאליו הם הלכו. אפילו אתמול, בארוחת הצהריים שהם אכלו במסעדה איטלקית זעירה, הסועדים במקום צרו עליהם בבקשת תמונות וחתימות. לבסוף, ג'ק לקח אותה לטיול בסנטרל פארק כדי להציע לה נישואים בשקט ובשלווה. היא קיוותה שאיש לא עקב אחריהם גם שם.

הקלאוסטרופוביה העצומה שהיא חשה כשהם לקחו מונית כדי לחזור לדירתה בסוהו, וג'ק שדחק בה בציפייה לתשובה, גרמו להחלטתה הפתאומית להקדים את הטיסה לאנגליה. כשהעולם בוחן בזכוכית מגדלת כל תנועה שלך, כשזרים רודפים אחרייך על בסיס יומיומי וחשים שיש להם בעלות על כל חלק שלך, רבקה חשה שאין ביכולתה להמשיך עוד. חוסר הפרטיות שבא עם קשר זוגי בין שני מפורסמים, שלא לדבר על חוסר היכולת לקנות בייגל ולאטה בבית הקפה המקומי בלי שיתקהלו סביבך, גבו אט־אט את מחירם.

הרופא שלה רשם לה ואליום לפני כמה שבועות, לאחר שהיא נכנסה לדירתה ונעלה את עצמה בחדר האמבטיה, צנחה לרצפה ובכתה בהיסטריה. הוואליום אכן עזר, אבל רבקה ידעה שזאת דרך ללא מוצא. היא יכלה לראות בעיני רוחה את המדרון החלקלק אל התלוּת שתאפשר לה להתמודד עם הלחץ הזה בחייה. בדיוק כפי שג'ק הכיר היטב שלא בטובתו.

הוא הרגיע אותה בימים המסחררים הראשונים של הרומן שלהם וטען שנטילת קוקאין אינה הרגל קבוע. שהוא יכול להפסיק בכל רגע. זה פשוט עוזר לו להירגע. אבל כשהיא למדה להכיר אותו טוב יותר, היא גילתה שזה לא היה מדויק. הוא נעשה מתגונן ווכחני כשהיא העירה על השימוש הכבד המתמשך שלו ועל כמות האלכוהול שהוא שותה. רבקה, שלא לקחה סמים ושתתה רק לעיתים רחוקות מאוד, לא יכלה לסבול כשג'ק היה מסומם.

בתחילת הקשר שלהם היא חשבה שחייה לא יכלו להיות מושלמים יותר: קריירה מצליחה בענק ובן זוג מוכשר ויפה תואר. אבל היו הסמים, ההיעדרויות וחוסר הביטחון של ג'ק שהתגלה אט־אט – שהגיע לשיא בהתקף של זעם כלפיה כשהיא הייתה מועמדת לגלובוס הזהב לפני שבעה חודשים והוא לא – והמשקפיים הוורודים החלו להאפיר.

ההצעה לתפקיד גדול בסרט בריטי, 'דממת הלילה', המתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת ומתמקד במשפחה אנגלית אריסטוקרטית, לא יכלה לבוא ברגע מתאים יותר. לא זו בלבד שהתפקיד היה שונה מהתפקידים הקלילים שהיא מילאה עד עכשיו, אלא שזה גם היה כבוד עצום שרוברט הופ, הבמאי הבריטי המהולל, הוא שבחר בה. ג'ק אפילו ניסה לרפות את ידיה ואמר שהם פנו אליה רק מפני שהם זקוקים ל"שֵם" הוליוודי שימשוך קהל ויגדיל את ההכנסות. ואז המשיך ואמר לה שכל מה שהיא תצטרך לעשות שם זה להיראות נהדר בהמון תלבושות היסטוריות, ושלא תחשוב שהכישרון שלה הוא שהביא לה את התפקיד.

"את יותר מדי יפה בשביל שייקחו אותך ברצינות, מותק," הוא הוסיף כשמזג עוד וודקה לכוסו.

המטוס נגע בקרקע בהיתרו ונסע על המסלול עד שעצר, וכשהאורות במטוס עלו, רבקה שחררה את חגורת הבטיחות.

"את מוכנה, מיס ברדלי?" שאלה הדיילת.

"כן, תודה."

"זה לא ייקח יותר מכמה דקות."

רבקה העבירה מסרק מהיר ברעמת שערה הכהה הארוך ואספה אותו בפקעת על עורפה. מראה ה"אודרי הפבורן" שלה, קרא לזה ג'ק, והתקשורת אמנם השוותה שוב ושוב את רבקה לכוכבת האגדית. היו אפילו דיבורים על הפקה מחודשת של 'ארוחת בוקר בטיפני' בשנה הבאה.

אסור לה להקשיב לו, אסור לה לתת לו להמשיך לערער את ביטחונה העצמי כשחקנית. שני הסרטים האחרונים של ג'ק היו כישלונות, וכוכבו לא זרח כמו פעם. האמת המבהילה הייתה שהוא קינא בהצלחתה. היא נשמה נשימה עמוקה כדי להירגע. למרות מה שג'ק אמר לה, היא הייתה נחושה בדעתה להוכיח שהיא הרבה יותר מפנים יפות, ושהתסריט המעניין ייתן לה הזדמנות של ממש להוכיח את זה.

ולכל הפחות, כך קיוותה, האזור הכפרי הנידח של אתר הצילומים יאפשר לה מעט שלווה ומרחב לחשוב. מתחת לכל הבעיות, היא ידעה שישנו ג'ק שהיא אוהבת. אבל אם הוא לא יהיה מוכן לעשות משהו בעניין התלות הגוברת שלו, היא ידעה שלא תוכל להיענות להצעת הנישואים שלו.

"אנחנו מורידים אותך מהמטוס עכשיו, מיס ברדלי," אמר קצין הביטחון שחור השיער שהופיע לצידה.

רבקה הרכיבה את משקפי השמש ויצאה מתא המחלקה הראשונה. כשישבה בטרקלין האח"מים והמתינה למטען שלה, היא חשבה שהדרך עם ג'ק לא תוביל לשום מקום אלא אם כן הוא יודה בבעיות שלו. ואולי, היא הרהרה, כשהוציאה את הנייד שלה מהתיק והביטה בצג, זה בדיוק מה שהיא צריכה להגיד לו.

"מיס ברדלי, המטען שלך הועבר לרכב," אמר המאבטח. "אבל אני חושש שגדוד של צלמים מחכה לך בחוץ."

"לא!" היא נשאה אליו מבט מבוהל. "כמה?"

"המון," הוא אישר. "אל תדאגי, אני אדאג להעביר אותך בשלום."

הוא סימן שעליהם לזוז, ורבקה קמה.

"לא ציפיתי לזה," היא אמרה כשפסעה לצידו לעבר היציאה. "עליתי על טיסה אחרת מזו שתכננתי בהתחלה."

"טוב, הגעת ללונדון בבוקר שבו מתפרסמות עלייך חדשות גדולות. מותר לי להביע את איחוליי?"

רבקה קפאה על מקומה. "איזה חדשות?" היא שאלה אותו בבוטות.

"ה... אירוסים שלך לג'ק הייוורד, מיס ברדלי."

"אני... אוי, לא," היא מלמלה.

"יש שם תמונה נחמדה שלך בסנטרל פארק עם מר הייוורד שעונד לך טבעת על האצבע. זה בעמודים הראשונים של רוב העיתונים הבוקר. טוב," הוא עצר מול הדלתות הנעות, "את מוכנה?"

מאחורי המשקפיים, דמעות עקצצו בעיניה של רבקה, והיא הנהנה בכעס.

"טוב, אנחנו נעביר אותך הכי מהר שאפשר."

כעבור חמש־עשרה דקות, כשהרכב פילס לו דרך החוצה מהיתרו, רבקה הביטה בחוסר אונים בתצלום שלה ושל ג'ק שתפס מקום של כבוד בעמוד הראשון של ה'דיילי מייל' מתחת לכותרת:

ג'ק ובקס – זה רשמי!

התמונה המגורענת הראתה את ג'ק עונד את הטבעת על אצבעה בסנטרל פארק. היא הביטה בו, כפי שידעה, בהבעת פאניקה, אבל העיתונאי תיאר זאת כהפתעה משמחת. והגרוע מכול, הייתה שם תגובה של ג'ק, שניתנה כמובן לאחר שהוא עזב את דירתה אתמול אחר הצהריים. הוא אישר שאכן הוא ביקש מרבקה להינשא לו, אבל הם עדיין לא קבעו תאריך.

היא פתחה בידיים רועדות את התיק שלה כדי להוציא שוב את הנייד. היא ראתה שיש המון הודעות מג'ק, מהסוכן שלה ומעיתונאים, כיבתה אותו והחזירה אותו לתיק. היא לא הייתה מסוגלת לענות לאף אחד מהם כרגע. היא נמלאה זעם על ג'ק שבכלל מצא לנכון לומר משהו לעיתונות על מה שקרה בפארק.

עד מחר התקשורת תתמלא בהשערות: מי יעצב את שמלת הכלולות שלה, איפה הם יערכו את הטקס וכנראה גם אם היא בהיריון.

רבקה עצמה עיניים ונשמה נשימה עמוקה. היא הייתה בת עשרים ותשע, ועד הלילה האחרון, הרעיון של נישואים וילדים היה רק מחשבה חולפת, משהו שעשוי לקרות בעתיד.

אבל ג'ק התקרב לגיל ארבעים, וכבר שכב עם רוב השחקניות שכיכבו לצידו, וכפי שסיפר לה, הרגיש שהגיע הזמן להתיישב. ואילו אצלה, זה היה הקשר הרציני השני בלבד, לאחר שנים רבות שבהן הייתה עם אהובה מימי בית הספר. הקריירה הפורחת שלה והתהילה הנלווית הרסו גם את סיפור האהבה ההוא.

"אני חושש שזה ייקח כמה שעות טובות עד שנגיע לדבון, מיס ברדלי," אמר הנהג הידידותי שלה. "שמי גרהם, ואם תרצי לעצור בדרך מסיבה כלשהי, תגידי לי."

"בסדר," אמרה רבקה, ובאותה הרגע חשה שעדיף היה לה שהוא יסיע אותה למדבר רחב ידיים אי־שם באפריקה, מקום שאין בו צלמים, עיתונים או קליטה טלפונית.

"מקום די מבודד, איפה שאת נוסעת, מיס ברדלי," אמר גרהם, כמשקף את מחשבותיה. "אין הרבה אורות נוצצים וחנויות בדרטמוּר," הוא הוסיף. "אבל זה מקום ישן ונהדר לצילומים. כמו להסתכל אחורה על עידן שונה לגמרי. לא חשבתי שמישהו עדיין גר במקום מפואר כזה. בכל אופן, הנוף הכפרי הוא שינוי נעים בשבילי, זה בטוח. בדרך כלל אני מסיע שחקנים לאולפנים בכבישים העמוסים של לונדון."

דבריו עודדו אותה במקצת. אולי התקשורת תניח לה לנפשה כשהיא תהיה באמצע שום מקום.

"נראה שיש לנו רוכב אופניים מאחורינו, מיס ברדלי," אמר גרהם, מביט במראה האחורית והורס בבת אחת את תקוותיה לפרטיות. "אל תדאגי, אנחנו ניפטר ממנו ברגע שנגיע לכביש המהיר."

"תודה," אמרה רבקה, מנסה להרגיע את עצביה המרוטים. היא נשענה לאחור במושבה, עצמה עיניים ועשתה כמיטב יכולתה להירדם.

"כמעט הגענו, מיס ברדלי."

אחרי ארבע שעות במכונית, כשהיא מנמנמת לסירוגין, רבקה חשה מבולבלת כמו אחרי טיסה. היא שלחה מבט מטושטש מבעד לחלון. "איפה אנחנו?" היא שאלה כשהביטה על אדמת הבור הריקה והמחוספסת סביבם.

"בדרטמור. המקום נראה נחמד היום עם השמש הזורחת, אבל די עגום בחורף. תסלחי לי," אמר גרהם כשהטלפון שלו צלצל, "זה מנהל ההפקה. אני אעצור בצד כדי לענות לשיחה."

בעוד הנהג עונה לנייד שלו, רבקה פתחה את הדלת ויצאה אל העשב הגבוה בשולי הכביש הצר. היא נשמה עמוקות והריחה את הרעננות המתוקה של האוויר. בריזה קלה נשבה, והיא הבחינה במרחק בקבוצות של סלעים משוננים שהצטיירו כצלליות על קו הרקיע. נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים. "גן עדן!" היא התנשמה, כשגרהם התניע את הרכב והיא נכנסה פנימה. "שקט כאן כל כך," היא אמרה.

"כן," הוא הסכים, "אבל לצערנו, מיס ברדלי, מנהל ההפקה טלפן הרגע לומר שקבוצה של צלמים כבר מחכה מחוץ למלון שהשחקנים מתאכסנים בו. הם מחכים לך. אז הוא מציע שאני אקח אותך ישר לאסטברי הול, לאתר הצילומים."

"בסדר." רבקה נשכה את שפתה בייאוש גובר כשהרכב המשיך בדרכו.

"מצטער, מיס ברדלי," הוא אמר באהדה. "אני תמיד אומר לילדים שלי שלהיות כוכב קולנוע עשיר ומפורסם זה לא בדיוק מה שחושבים. בטח קשה לך, בייחוד ברגעים כאלה."

אהדתו העלתה פקעת בגרונה של רבקה. "כן, לפעמים," היא הסכימה.

"למזלך, בזמן הצילומים אף אחד לא יוכל להתקרב אלייך. האדמה הפרטית שמקיפה את הבית משתרעת על כמה מאות דונמים, ויש כמעט קילומטר מהכניסה עד לבית עצמו."

רבקה ראתה שהם הגיעו אל זוג שערי ברזל גדולים עם שומר מאחוריהם. גרהם אותת, והשומר פתח את השערים. רבקה הביטה בפליאה כשהם נסעו בתוך פארק מנוקד באלונים עתיקים, ערמונים ואשורים משני צידי הדרך.

מולם היה בית גדול, דומה יותר לארמון, בעצם, מהסוג שרואים רק בספרים או בתוכניות היסטוריות בטלוויזיה. מרקחת ברוקית של אבן מסותתת ועמודים מחורצים.

"וואו," היא התנשמה.

"זה ממש מרהיב, מה? אם כי אני לא רוצה לחשוב כמה עולה לחמם את זה," התבדח גרהם.

כשהתקרבו עוד, ורבקה ראתה את מזרקת השיש הגדולה בחזית הבית, היא הצטערה שאינה בקיאה מספיק במונחים האדריכליים הנכונים לתיאור היופי שמולה. הסימטרייה החיננית של הבניין, עם שני אגפים משני צדדיה של הכיפה המרכזית, הייתה עוצרת נשימה. השמש נצנצה מהחלונות המקובעים בתואם כמו אבני חן לכל אורך החזית, וביניהם היו פזורים מלאכים קטנים וכדים מגולפים באבן. מתחת לאכסדרה המרכזית הגדולה, שנתמכה בארבעה עמודים ענקיים, היא ראתה דלת אלון כפולה מפוארת.

"מתאים למלכה, אה?" אמר גרהם כשהקיף את הבית ופנה אל חצר צדדית, שהייתה מלאה ואנים ומשאיות. אנשים נשאו מצלמות, פנסים וכבלים אל תוך הבית. "הם מקווים לצלם כבר מחר, ככה אמרו לי," הוסיף גרהם והחנה את הרכב.

"תודה," אמרה רבקה כשיצאה מהרכב וגרהם ניגש אל תא המטען לקחת את המזוודה שלה.

"זה כל מה שהבאת איתך, מיס ברדלי? כוכבות קולנוע כמוך באות בדרך כלל עם מכולה מלאה מטען," הוא קנטר אותה ברוח טובה.

"ארזתי במהירות," הודתה רבקה וחצתה בעקבותיו את החצר לעבר הבית.

"טוב, רק תזכרי, מיס ברדלי, אני לרשותך כאן במשך כל הצילומים, אז אם את צריכה לנסוע לאיזה מקום, רק תגידי לי, כן? שמחתי להכיר אותך."

"הגעת!" גבר צעיר ורזה צעד לעברה והושיט לה את ידו. "ברוכה הבאה לאנגליה, מיס ברדלי. אני סטיב קמפיון, מנהל ההפקה. אני מצטער לשמוע שהיית צריכה לברוח מעיתונות הביבים הנתעבת שלנו הבוקר. את מוגנת מפניהם כאן, לפחות."

"תודה. אתה יודע מתי אני אוכל להגיע למלון שלי? אני זקוקה למקלחת ולקצת שינה," אמרה רבקה שהרגישה מלוכלכת ועייפה מהדרך.

"כמובן. אחרי נמל התעופה הבוקר, לא רצינו להפיל עלייך עוד חוויה קשה במלון," אמר סטיב. "אז, בינתיים, לורד אסטברי מציע לך בנדיבותו חדר כאן בבית עד שנמצא סידור חלופי. כפי שאולי שמת לב," סטיב הצביע על הבניין הענקי וחייך, "יש לו כמה חדרים פנויים. רוברט, הבמאי, להוט מאוד להתחיל לצלם מחר, והוא לא רצה להפריע לריכוז שלך או של השחקנים האחרים, שמתאכסנים במלון."

"אני מצטערת להיות הסיבה לכל הטרחה הזו," אמרה רבקה והסמיקה בגל פתאומי של אשמה.

"לא חשוב, זה מה שמקבלים בסרט עם שחקנית צעירה ומפורסמת כל כך. טוב, סוכנת הבית אמרה שנקרא לה כשתגיעי והיא תיקח אותך למעלה, לחדר שלך. יש אספת צוות מלאה בטרקלין בחמש אחר הצהריים, אז יש לך כמה שעות לישון."

"תודה," אמרה רבקה, שלא נעלם ממנה הטון המסוים בקולו של סטיב. היא ידעה שהיא כבר תויגה כ"בעייתית" והייתה בטוחה שהשחקנים הבריטים המוכשרים בצוות – שתהילתו או כוח משיכתו בקופה של אף אחד מהם לא יכלו להתחרות בשלה – יסכימו איתו.

"חכי כאן, ואני אלך למצוא את גברת טריווייטן," אמר סטיב, והשאיר את רבקה שעמדה נבוכה בחצר, בשעה שאנשי הצילום חולפים על פניה עם הציוד.

כעבור דקה, אישה שמנמנה בגיל העמידה עם שיער מתולתל אפור ועור ורדרד יצאה מהדלת לקראתה.

"מיס רבקה ברדלי?"

"כן."

"יופי, כמובן, יקירה." האישה חייכה חיוך רחב. "זיהיתי אותך מייד. והרשי לי להגיד לך, את אפילו יותר יפה במציאות. ראיתי את כל הסרטים שלך, ואני שמחה לפגוש אותך. אני גברת טריווייטן, סוכנת הבית. בואי אחריי, ואני אקח אותך לחדר שלך. זאת דרך ארוכה. גרהם יביא לך את המזוודה אחר כך," היא אמרה כשרבקה שלחה יד אל המזוודה. "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה קילומטרים אני עושה כל יום."

"כנראה לא," הסכימה רבקה, מנסה להבין את המבטא הדֶבוני הכבד של האישה. "זה ממש מדהים."

"פחות מדהים עכשיו כשרק אני ועוד כמה עובדים יומיים דואגים לבית. אני הרוסה. כמובן, לפני שנים היינו שלושים שעבדו כאן במשרה מלאה, אבל הדברים השתנו."

"כן, אני מניחה," אמרה רבקה, וגברת טריווייטן הוליכה אותה דרך סדרה של דלתות אל מטבח ענקי, שבו ישבה אישה במדי אחות ושתתה קפה.

"מדרגות המשרתים הן הדרך הכי קצרה מהמטבח לחדרי השינה," היא אמרה, כשרבקה עלתה בעקבותיה בגרם המדרגות הצר. "שיכנתי אותך בחדר נחמד בחלק האחורי של הבית. יש שם נוף יפה של הגנים והשדות. יש לך מזל גדול שלורד אסטברי הסכים שתשתמשי בחדר כאן. הוא לא אוהב אורחים, חבל באמת, כי פעם הבית הזה היה יכול להלין ארבעים איש בנוחיות, אבל הימים ההם חלפו מזמן."

לבסוף הן יצאו דרך דלת נוספת אל מישורת רחבה בקומת ביניים. רבקה נשאה את מבטה בהשתאות אל הקשתות המקומרות מעליה ופסעה אחרי גברת טריווייטן לאורך מסדרון אפלולי רחב.

"זה החדר שלך," היא אמרה ופתחה דלת אל חדר מרווח גבה תקרה עם מיטה כפולה גדולה. "פתחתי קודם את החלונות לאוורור, אז קצת קריר עכשיו. אבל זה עדיף על ריח מעופש. יש אח חשמלית שאת יכולה להפעיל אם קר לך."

"תודה. איפה השירותים?" היא שאלה.

"את מתכוונת חדר האמבטיה?" שאלה גברת טריווייטן בחיוך. "זה שתי דלתות בהמשך משמאל, בצד השני של המסדרון. לצערי עדיין אין לנו שירותים צמודים. טוב, אני אתן לך לנוח עכשיו."

"אפשר לקבל כוס מים?" שאלה רבקה בביישנות.

גברת טריווייטן עצרה בדרכה אל הדלת, הסתובבה, ופניה אמרו אהדה. "כמובן, את בטח מותשת. אכלת משהו?"

"לא, לא יכולתי לסבול את ארוחת הבוקר במטוס."

"אז מה דעתך שאני אביא לך קנקן תה וטוסט? את באמת נראית קצת חיוורת."

"זה יהיה נפלא," הודתה לה רבקה שפתאום חשה סחרחורת והתיישבה בכורסה הסמוכה לסורג של האח הריקה.

"אני כבר הולכת להביא לך." גברת טריווייטן בחנה את פניה. "את בסך הכול ילדה קטנה מתחת לכל הזוהר הזה, נכון, יקירתי?" היא חייכה בחביבות ויצאה מהחדר.

לאחר מכן רבקה עשתה את דרכה לאורך המסדרון, ואחרי שפתחה בטעות ארון מצעים וחדר שינה אחר, היא מצאה את חדר האמבטיה שבאמצעו ניצב אמבט מהסוג הישן. שרשרת מתכת חלודה השתלשלה ממכל ההדחה מעל האסלה. היא שתתה קצת מים מהברז וחזרה לחדרה. היא ניגשה לחלונות הארוכים והביטה החוצה על הנוף שמתחת. הגן מעבר לטרסה שהקיפה את חלקו האחורי של הבית היה מטופח. שרכים ופרחים צמחו בשוליו בשפע, והפריחה הססגונית שלהם ריככה את הירוק של המדשאות במרכז. מעבר לשורת עצי הטקסוס הגבוהים שהקיפו את שטח הגן השתרעו אדמות הבור, וחספוסן עמד בניגוד ישיר למדשאות המטופחות השטוחות. היא חלצה את נעליה בבעיטה ועלתה על המיטה שהמזרן שלה רוכך אחרי שנים של שימוש. כעבור עשר דקות, כשגברת טריווייטן דפקה על הדלת בשקט ונכנסה לחדר, היא ראתה שרבקה שקועה בשינה עמוקה. היא הניחה את המגש על השולחן ליד האח, כיסתה אותה בעדינות בכיסוי המיטה ויצאה בשקט מהחדר.