זיכרונות של אנטישמי

"סְקוּטְצְ'נָה" היא מילה רוסית שקשה לתרגם. פירושה יותר משעמום צחיח: זו ריקנות נפשית, שכוח השאיבה שלה פועל כמו ערגה עמומה אך דוחקת עד מאוד.

כשהייתי בן שלוש־עשרה, בגיל שבאותה עת נהגו המחנכים לכנותו ״גיל הסִכלות״, היו הורי שרויים באובדן עצות גמור. חיינו אז בבּוּקוֹבינה, היום מחוז כמעט אסטרונומי בנידחותו בדרום־מזרח אירופה, אלא שהסיפור שאני מספר כאן נראֶה רחוק כל כך לא במרחב בלבד, כי אם גם בזמן, כאילו חלמתי אותו ותו לא. אף על פי כן, הוא מתחיל כמו סיפור רגיל.

עקב ״קוֹנְסילְיוּם אַבֶּאוּנְדי״ — "המלצה לעזוב": עונש הרחקה שהוטל על תלמידים לא ראויים — מצאתי את עצמי מושעה כליל מבתי הספר של מה שהיה אז ממלכת רומניה, שאנו היינו לאזרחיה עם קריסתה של האימפריה האוסטרו־הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה. הניסיון להשכין שלום בין קווי האופי הבלתי מאוזנים באישיותי, באמצעות משמעת חמורה בפנימייה באוסטריה — שמשפחתי הוסיפה לראות בה את מולדתנו התרבותית — כמעט הוליך אל סיום מחפיר זהה. רק פרישתי שלי ממוסד הלימוד, מרצוני החופשי כביכול וברגע האמת, היא שמנעה את נידויי הסופי משורות המיוחסים, שבפניהם היתה סלולה הדרך לרכישת השכלה גבוהה. ושוב, על פי המינוח המקובל אז בפי אלה שהופקדה בידיהם המשימה רבת האחריות לחנך את הילדים להיות ל״חברים מועילים בחברה״, הייתי אני ״הלכה למעשה מקרה אבוד״. הורי, העיוורים לַמידה שבה צמחו הסתירות הפנימיות בנפשי מן ההבדל הטעון כל כך בין מזגיהם, הסכימו פה אחד עם המחנכים, שממרקחה כזאת של רגישות נוירוטית ונטייה לאלימות, תפיסה ערנית וחוסר יכולת ללמוד, צורך עדין בתמיכה והיעדר כושר הסתגלות, לא יוכל להתפתח אלא יסוד עברייני. הדעה הזאת נתמצקה במהרה לכלל עניין שאינו שנוי במחלוקת. כך חתום וגמור היה: במוקדם או במאוחר, יעדי הסופי הבלתי נמנע יהא בית הכלא. לי עצמי כמעט לא היה עוד ספק בכך.

עם אמרי החוכמה הנדושים שבני דורי חבים לסֵפר ״הלנה החסודה״ מאת וילהלם בּוּש, נמנה הפתגם הבא: "רק כשאובדים המוניטין — מתחילים החיים הטובים." אלא שהאמירה האופטימית הזאת תואמת את משאלת הלב יותר מאשר את ניסיון החיים המעשי. במקרה שלי, אילו נשאלתי באותו זמן על מצב הרוח שלי, לבטח הייתי נאנח עמוקות ומשיב: ״סקוטצ'נה!״ שכן אף על פי שלא הייתי פטור מהרהורים מרדניים מזדמנים, גררתי את עצמי — או ליתר דיוק: נגררתי בלא חשק — דרך קיומי המשמים, בקצב הצב של חלוף הימים, לעולם לא חף מעוּלהּ של תחושת אשמה, שמקורה לא היה במניעים שניסו להעמיד ביסודה, אף שהסיבות הממשיות לה לא היו כה רחוקות מהם. לוּ יכולתי להבהיר את ההבדל העדין והמורכב בין המניעים שלי למניעים שיוחסו לי, היה הדבר מיטיב עמי באי־אלה עניינים. אך גם לכך לא הייתי מסוגל.

את צלם דמותי באותם זמנים אני רואה לנגד עינַי כמו בתצלום־הֶבזֵק מאחת מאותן מצלמות משוכללות, עתירות ברגים קטנים וידיות הפעלה, שהעדשות שלהן הפעורות לרווחה ומפוחיהן המתקפלים מעור שחור, שאותם היו הצלמים מותחים כאקורדיון על תמוכות־מספריים בוהקות מניקל, נוצרו מתוך אותה רוח זמן הקרובה עדיין לעולם הכרכרות הרתומות לסוסים, ממש כמו המכוניות משוננות הזווית וגבוהות הגלגלים באותם ימים, המכוניות שעוררו את פנטזיות הנעורים שלי עד לכלל תשוקה. קינאתי בחברַי לספסל הלימודים, שנשארו בבתי הספר מפני שהתנהגו כראוי, כשקיבלו בימי הולדתם או בחג המולד מכשירי צילום כאלה כפרס על הצלחותיהם בלימודים, אף על פי שלא החשבתי מאוד את התצלומים שהם העניקו לי מפעם לפעם. אני רואה לנגד עיני תצלום־הֶבזֵק: נער עם פנים שעודן עגלגלות, מנופחות בהתרסה, פניהּ של ילדוּת מחוּללת ובמהרה גם רצוּחה במלואה, נער שהחלטיותו העגמומית, שאינה מכוּונת למאומה לבד מלעצמו, נראית מגוחכת במקצת, ומוליכה את המתבונן שולל באשר למצוקה החמורה של גיל ההתבגרות, תקופת חיים שהנער — כה חסר אונים הוא גם בכך — אינו מוצא לה ביטוי משכנע יותר. היום — יום קודר. אני יושב בשולי שדה, לבוש בבגד הטיפוסי לעידן ההוא — מעיל גשם עם חגורה צבאית וכיסים גדולים, עשוי פשתן קשה וחסין מים, כפי שהיה נהוג בקרב חברי אגודות משלל גוונים אידיאולוגיים, מן השמאלנים הרדיקלים ביותר ועד הימנים הקיצונים. כמובן, במקרה שלי, שהייתי רחוק מכל השקפת עולם, המלבוש הזה שימש לנדודים נרחבים מחוץ לעיר, שאליהם יצאתי בגפי ובלא יעד מסוים בכל שעה פנויה, אל חלקות הארץ עם האופק הרחב ביותר, שבעונות השנה השמשיות היו יפות כמו פארק, ומתחת לשמי החורף, שמים שורצים עורבים, לא הציעו דבר מפתה חוץ מן המרה השחורה של שדות המשתרעים קילומטרים על קילומטרים, חרושים רגבים שחורים, והרחק משם, מעבר לרצועות השלג הנערמות בשקעים של כברת האדמה הנפרשׂת גלים־גלים, הסתמנו השורות השחורות של שטחים מיוערים גדולים שנמתחו עד להרים בכחול הדמדומים, הרים כמעט בלתי מוחשיים בשולי הזכוכית החלבית של כיפת הרקיע. דווקא ימים כאלה של שלהי החורף הם שהלמו היטב את מצב הרוח שלי, מצב רוח של ״סקוטצ'נה״.

אין כובע לראשי, שְׂערי סתור מפאת הרוח, אבל לרגלַי, חָלק ככלב ים, יושב כלב התחש שלי, מקס, ונושא אלי מבט מלא הערצה. הוא שותפי היחיד למשחק והחבר האחד שלי, ידיד הנפש שלי, הנחמה שלי. אצלו מצאתי, גם אם לא הבנה מיידית, הרי שלכל הפחות אהבה בלתי מותנית והסכמה בלתי מסויגת לכל מה שעשיתי.

אין תצלום כזה שלי, עלי לומר זאת מיד, שכן שהיתי אז כה לבדי עם עצמי, שלא היה אדם כלשהו שיכול היה לצלם אותי, ואותם חברים מבית הספר, שעליהם דיברתי, היו רחוקים ממני באותו זמן שאני מספר עליו. מקס ואני שוטטנו בסביבה, בטלים ממעש כמו זוג קבצנים. גם מצד המוסר התנהגנו באורח חופשי למדי. שָׂרְרה בינינו הסכמה שבשתיקה, שלהבא כל עוף גינֵיאה שיעז לרחוק מדי ממשקו הביתי יהיה לנו מטרה ראויה ממש כמו כל חתול המשתגל בתלמים. בייחוד חתולים כאלה היו לי לטרף, שכן לדאבון לבי, מקס, חרף כל סגולותיו האחרות הראויות לשבח, לא היה כלב עז רוח. הוא אמנם שיחר לטרף בלהיטות רבה למדי, אף בבהילות היסטרית, אולם אם השיב לו טרפו מלחמה שערה, די היה בשריטה הפעוטה ביותר על זרבוביתו וכבר היה נסוג ביללות, נמלט אל מאחורי עקבַי ונובח בצורה בזויה למדי ממקום מפלטו הבטוח. התנחמתי במחשבה שהוא עדיין צעיר, ושאני ככל הנראה דורש ממנו יותר מדי. בכל מקרה, תמיד נשאתי עמי רוגטקה רבת עוצמה וחופן כדוריות עופרת בכיס של מעיל הגשם הא־פוליטי שלי, והשתמשתי בה כדי לטווח את המטרות בדיוק רב, כמעט כמו צלף בקרקס. גם החתול הקשוח ביותר התנדנד הלום ומסוחרר, כשפגע היישר בגולגולתו קליע בגודל גרגיר שעועית. מלאכתו של מקס היתה אז קלה כפליים ושבעתיים.

היום כלבים וחתולים חיים זה עם זה בביתי בשלום, בשקט ובשלווה. אבל באותם זמנים החשבתי את העוינות ביניהם לחוק טבע, ובהיותי אוהב כלבים, מובן מאליו שהייתי אויבם המושבע של החתולים. הייתי בנו של אדם שבעבורו הציד היה עולם ומלואו. ההכרח להשמיד את חיות הטרף היה בשבילי עובדה גמורה ומוכחת כמו הציווי הקטגורי למחנכים שלי — והרי לכול ידוע שהחתולים נמנים עם הגרועים בבעלי החיים המזיקים לשטחי ציד. אבל בכל הנוגע לעופות הגינֵיאה, העניין היה עוול מכוּון, אקט של התרסה. דווקא כמי שחונך על ברכי הכללים החמורים ביותר של ההגינות הספורטיבית בציד, שאבתי סיפוק מכאיב מפעולתי כגנב עופות. בשמחה וברצון הפרתי את כללי הציד ההוגן, ובכך הכתמתי במידת־מה את שמו של אבי. שכן עם צרור העונשים המתוחכמים והמכאיבים שנועדו להחדיר לתודעתי את ההכרה בהתנהגותי הסוררת, נמנה למרבה הצער גם זה: האיסור להוסיף ולהתלוות אל אבי במסעות הציד שערך.

מאז הייתי ילדון, הורשיתי להתלוות אל אבי במחזור העונתי של תענוגות הציד בכל אביב וקיץ: בחופשות הפסחא — התחקות אחר תרנגולי בר וציד חרטומנים; ובחופשות הגדולות מבית הספר בקיץ — מעקב אחר איילים. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתקשחתי, הותר לי מפעם לפעם להצטרף גם לחלקים המשמעותיים יותר מהציד השנתי: עונת הייחום של הצבאים בסתיו, וציד חזירי הבר בחורף. אבל עכשיו נסתי הרחק מן העיר ושוטטתי לי בלא מטרה מקצה הארץ עד קצה הארץ, כדי להימלט מן הסבל הכרוך בפיתויי הדמיון שהיו נעשים לי בבית קשים מנשוא: הדימויים הנוסטלגיים של היערות בהרים שבהם צד אבי, ששם עד מהרה יהדהדו צווחות החיזור של שכווי ענק, וחרטומנים מקרקרים יחלפו ביעף בשולי היערות, וכאשר ישוב הכול להוריק, תיישים יקפצצו דילוגים־דילוגים בגל החום הראשון של הקיץ, ההומה יתושים מפזזים ללא הרף. בשנה ההיא נאסרו עלי ההנאות הללו.

שדות השֶׁלֶף ותפוחי האדמה תחת כפות רגלַי עדיין היו רטובים מן השלג שנמס כליל רק בזמן האחרון. אבל בערבות לאורך הנחלים כבר הזדהרו הניצנים, ואפשר היה למנות באצבעות את הימים שנותרו עד לבוא האביב: בקרוב אותם ניצנים ייפתחו ויזכירו במגעם גורי חתולים פרוותיים, השמים יכחילו שוב ויתקווקוו בעננים לבנים לחים, הקוקייה תצייץ מכל עבר. אלא שאני הייתי כבול לאשמה שלי. גררתי עמי את תוכנית הלימודים שהחסרתי בבית הספר, אותה תוכנית שנתבעתי להשלימה, כמוני כאסיר מורשע שכדור ברזל מחובר אל קרסולו בשלשלאות. שכן לא רק על עוונותי המוסריים שׂומה היה עלי לכפר. ידעתי — הרי מדי יום ביומו זימזמו זאת באוזנַי — שאם אעמוד באורח מספק בבחינה החוזרת בסתיו, אשוב ואיוושע, זאת אומרת: אזוכה בהזדמנות נוספת, אחרונה, לטהר את שמי מבחינה חינוכית. אף על פי שבה במידה ידעתי שאין פירוש הדבר אלא שנה נוספת של גלות בפנימייה, רחוק מהבית, רחוק מארצי האהובה, מן הציד ומכלב התחש שלי מקס, הרי שבכל זאת הייתי נחוש בדעתי לעשות את כל שבכוחי כדי לעמוד בבחינה הזאת.

אלא שלמרבה הצער תשו כוחותי. רוח מפשירה נשבה בחוץ דרך העצים שענפיהם עדיין השתרגו עירומים וחשופים לעין על רקע אפרפרוּת המשי של השמים. יכולתי לשמוע את השחרורים נאחזים בהלה בדמדומים, שמעתי טיפות נופלות ורשרוש עכברים בעלים היבשים מסביב לסבך השיחים — כל הרעשים הזערוריים שכמעט מחרידים מרבצו צייד, בשעה שהוא כורה אוזן לסימן כלשהו מטרפו... ובתוך כך ישבתי בחדר מול ספרי הלימוד שלי בלי לקלוט מילה אחת ממה שקראתי. לא תפסתי אפילו את המטלה הפשוטה ביותר. במקום זה, לשם איזון המחסור בהרפתקאות הציד עם אבי, הסתערתי על ספרות ציד במלוא התשוקה של דמיון מורעב, ועד מהרה, בלי שאני עצמי באמת שמתי לב לכך, הייתי מסוגל לקרוא בשטף, בצרפתית, את גסטון דֶה פוּאָה.

אולם ההישג הזה לא זיכה אותי בשבח ואף לא בהערכה. נהפוך הוא: עתה היה מוּכח מעבר לכל ספק שלא איטיות־מחשבה ממשית, כי אם רשעות לשמה היא שבגינה לא הייתי מוכן למלא את חובותי. ומטבע הדברים, העניין העכיר את רוחי כל כך, שוויתרתי גם על פענוח טקסטים צרפתיים עתיקים, וכל שעשיתי היה לשוטט באוויר הפתוח, ובלבי ״סקוטצ'נה״.

הדינמיקה של אסונות פדגוגיים מסוג זה ידועה היטב. תיאורי המקרים דומים זה לזה מכדי שאצטרך לגולל בפרטי פרטים את סיפור המקרה שלי. הישועה באה לי מצד קרובי משפחה, בעל ואישה זקנים, חשׂוכי ילדים, שלפי שעה שׂמו סוף לקינה על חוסר היכולת שלי להתחנך — הם הציעו לארח אותי בחודשי הקיץ.

כבר בשלב מוקדם למדי דוּוח לדוד הוּבּרט ולדודה זוֹפי עלי ועל ההתקדמות שעשיתי, או אל־נכון על הבעיות שחוללתי במהלך התפתחותי — והדיווחים האלה לא היו נטולי מניע כמוס, פזילה לירושה, אני מניח, שכן לא היו לבני הזוג שארי בשר קרובים יותר מאיתנו, והם היו אנשים בעלי אמצעים. הם חיו באזור כפרי, או ליתר דיוק: כָּאדון והגבירה הפיאודלים של אחת מאותן עיירות זעירות עם שמות שוברי שיניים בסוף העולם, העיירות שעל פני המפות של דרום־מזרח אירופה משַווֹת מראית עין של טריטוריה תרבותית לאזורים המשתרעים מכל עבריהם של נהרות כגון הפְּרוּט והדניסטֶר. אך בל נשכח, כמובן, את ממדיו העצומים של אותו חבל ארץ, הבתולי במקומות רבים, וגם את סוג הציוויליזציה שמוצאים שם, ציוויליזציה חצויה למדי, שאף אינה מושרשת עמוקות בכל אתר ואתר. אבל אני הרי נולדתי וגדלתי באותו חלק של העולם, ולכן לא היו לי ציפיות למצוא בסביבה הזאת עיירה מוקפת חומה, שופעת גמלונים וגַבְלִיות, עם אַרְקַדות מקושתות עשויות אבן חול מסביב לבאֵר שבטבורה ניצב פסל של האביר רוֹלַנְד בכיכר העתיקה של בית העירייה. ועלי להזהיר מפני הצגתם של זוֹפי והוברט, הנקראים כאן "הבעלים הפיאודלים", בתור בת אצולה ואביר של מצודה עטורת קיסוס. היישוב הקטן שבו חיו קרובַי ושבו גם היו ספקי הפרנסה העיקריים, היה התיישבות בארץ קולוניאלית הולכת ומתפשטת באירופה הקונטיננטלית. במובן מסוים, הוא הפציע מתוך סופת חול תרבותית ונשכח. בייחוד בלילה, אם קרבו אליו הבריות מרחוק, אומללותו הניכרת תחת השמים זרועי הכוכבים היתה קורעת לב: חופן אורות מפוזרים על גבי גבעה שטוחת פסגה בעיקול של נהר, ומחוברים לעולם אך ורק באמצעות מסילת ברזל, שנצצה לאור הירח בגוון של חלב עזים. מרחביה הכבירים של כיפת הרקיע ממעל הלמו את המסה האדירה של כדור הארץ הנטועה סביב־סביב. לעומת העלטה הכבדה, האותות האלה של נוכחות אנושית עמדו על זכותם מתוך הפגנת אומץ, שספק רב אם ניתן לראות בה ביטוי לַתבונה. המראֶה היה נוקב באורח סנטימנטלי, כמו אי־אלה מציוריו של שגאל. עם ״סקוטצ'נה״ בלבבות אפשר היה לחוותו בתור יופי מכלה.

בשעות היום, עם זאת, היה המקום מעורטל על פי רוב מפואטיקה שכזאת. היו בו תחנת רכבת מחוספסת וכמה רחובות שנבטשו שתי וערב בתוך אדמת הלֶס, ובהם עמדו בתים פשוטים, מקצתם מוקפים גינות קטנות, עדיין כמו בכפר, ומקצתם ללא גינות סביבם, וכבר מקורים בלוחות פח ומתנשאים בקושי לגובה קומת אדם. דרדרים וצמחי בַּבּוֹנָג מרופטים גדלו פֶּרַע בשולי ביבים פתוחים, ולהקות אנקורים צייצו בשיחי האִלְסָר לאורך הגדרות והתקוטטו על קווצות הקש הבלולות בגללי הדשן הטבעי שנשמטו באקראי בשערי חוות. הגלגלים של הכרכרות הכבדות, הרתומות לעתים תכופות לשוורים, הותירו חריצים עמוקים באבק או ברפש — לכל עונה ועונה עומק תלמיה. כל התלמים הוליכו אל רחבה מרובעת מוקפת עצי ערמונית־הסוסים; זאת היתה כיכר השוק, מחופה בשכבת חצץ דלילה, ושם צד את העין בניין שחזיתו פונה לרחוב הראשי, ועליה מודבקות מודעות והודעות מגובה המדרגה הראשונה שבגרם המדרגות החיצוני ועד למרזבים שמתחת לגג — זה היה בית העירייה, בניין אופייני של מִנהלה מוניציפלית, ועל גמלונו מותקן מגדל קטום, שמתוך צוהרו השתלשל בחגים לאומיים דגל. שלוש חנויות ארבו סביב הכיכר לקונים. פונדק עם בית מאפה היה בימי השוק עמוס להתפקע איכרים שהסיעו עמם מכפרי הסביבה עגלות מלאות חזירים, עגלים, עופות וירקות. בית המרקחת הכריז על מרכולתו באמצעות שלט מואר, צורתו צלב אדום מזכוכית — מטרה לאבנים שזרקו פרחחי הרחוב. והנה, בסוף הרחוב הראשי — נקודת המגוז בפרספקטיבה הקצרה שלו — היתה חֶלקה מגודרת. מאחורי חורשה של עצי נוי, מוזנחת זה עשרות שנים, מקום שבו נימנמו תריסרי חתולים משוטטים, הזדקר בניין בנוי מלבֵנים אדומות בהירות, המונחות זו על גבי זו בעדינות: מבנה מפתיע ומטורף, עשוי צריחים, חרכי ירי וגַבְלִיות, לקודקודו גג מפח ששוליו מחורצים כבמפית תחרה ומפינותיו בוקעים גַרְגוֹיְלים — פסלונים בצורת ראשי דרקונים — והוא מקושט כל כולו בדגלונים, בנִסים, ברמחים ובשבשָבות קטנות. היתה זאת ה״וילה״ של הרופא דוקטור גולדמן, דוגמה מופתית לרומנטיציזם באדריכלות משנות התשעים של המאה התשע־עשרה, שדוד הוברט ודודה זופי הציגו כאטרקציה מוזרה לכל אדם שבא לבקר במקום בפעם הראשונה. לצד קוביית הלבֵנים הפשוטה של הכנסייה הקתולית הארמנית, ומבנה הכיפה חסר הייחוד של בית הכנסת, האתר האחר היחיד הראוי להתבוננות היה הכנסייה העתיקה היפה, לצריחהּ כיפה דמויַת בצל, של המנזר האורתודוקסי הנטוע בחורש של עצי אשוח על ראש הגבעה המעודן. כל זה רבץ, בלא בושה כביכול, תחת שמים שהתמתחו להם, אדישים להבלי אנוש, מזרחה, לעבר הערבה הקירגיזית והלאה משם הרחק־הרחק אל טיבט. במהלך השבוע המקום היה כמעט חסר חיים, אם נתעלם מן העדרים הפזורים פה ושם של ילדים יהודים מוכי כינים שהשתובבו בין הדרורים, מתבוססים באבק הדרכים.

בקיץ השמש הבעירה תכופות ללא רחמים את הגגות החשופים, והאוויר רטט אז מעליהם במעין בבואה מטושטשת. בחורף כפור דוקר אחז בעולם בין מלקחיו הלבנים, נטיפי קרח הציבו סורגים בחלונות הקטנים של הבתים, ובמישורי ההצפה הנשפכים מן הנהר ניצבו העצים כמו נוצקו מזכוכית. מפעם לפעם — בדרך כלל באופן בלתי צפוי — התפרץ דבר־מה ציורי: הלוויה יהודית, למשל. תחת עצי השַׁדָר הבהירים והערבות הבוכיות של בית הקברות הקטן והמרוחק של הקהילה היהודית, בין המצבות השקועות הנטויות על צדן, הנצו אז בבת אחת מתוך האדמה, כמו פרחים כהים מוזרים, צלליות של גברים בקַפּוֹטוֹת שחורות ארוכות ובכובעים אדומים מפרוות שועל. אחדות מהדמויות היו שחוחות קלות קדימה, קול דיבורן חרישי וניחר כאילו עמדו להשתעל, פֵּאות להן ארוכות וזקָנים לבנים או חומים בגוון ערמוני. לאחרות היו עיניים פעורות לרווחה, הן הטילו לאחור את ראשיהן הממוסגרים בצבען הלוהב של מגבעות פרוות השועל, היו להן כרֵסות בולטות וקולותיהן היו רמים. או שביום השנה לקדוש ששכב פרקדן בארון קבורה מחושל מכסף בכנסייה הקתולית, נתמלאו חצר המנזר והחורש שלפניו איכרים ואיכרות שלגופם חולצות רקומות צבעוניות, מעילים מעור כבש וסנדלי אוֹפּינְצ'י שזורי שרוכים, ופרחי ציפורן נעוצים להם מאחורי האוזניים או בין השיניים הלבנות החזקות. זמרתם הרב־קולית של הנזירים התחלפה בטרטור זמזומיהם של תלמידי התלמוד מהיוּדֶנְשוּלֶה, בית הספר של היהודים.

הבית של דוד הוברט ודודה זופי ניצב כאחוזת אצילים בקצה היישוב. אף על פי שאפשר היה לנעול את המתחם בשער הכניסה הגדול, העשוי ברזל יצוק, הוא נשאר פתוח תמיד, ודרך הגישה שסככו עליה עצי שיטה עתיקים עצומים לא היתה חסומה. חצר מרוּוחת, מוקפת עצי תרזה, הפרידה בין בית המגורים למבני המשק, האורוות ומבשלת השיכר הקטנה שפעלה לצד החווה. מאחור רישרשו האשורים ועצי האַלמוֹן, האשוחיות, עצי השַׁדָר והחוּזרר של פארק רחב ממדים, שנמוג לתוך שדות פתוחים.

את כל זה הכרתי עוד בשנים הראשונות לילדותי והרגשתי שם בן בית ממש כמו בַּבית ובגינה של הורַי בבירת המחוז, או בבקתת הציד בהרי הקרפטים, שהיתה לי עכשיו מקום אסור. כמעט תמיד היה זה זמן החופשות שאותו הורשיתי לבלות אצל קרובי המשפחה שלי, ופעם אחת אף למשך כמה חודשים, משום שאמי היתה זקוקה למנוחה, כך איבחנו רופאיה. התקופות שעשיתי אצל דודה זופי ודוד הוברט היו מיוחדות במינן, ובשנות הילדות תקופות כאלה ממילא נתפסות באורח אוטומטי כחגיגיות — ולכן אהבתי מאוד את השהות אצל הקרובים שלי. בשבילם, ביקורַי האקראיים היו נדירים די הצורך וקצרים בדיוק במידה הנכונה בשביל להבטיח שהם יפיקו הנאה מעצם נוכחותי. כשהחלו הדיבורים על קשיי החינוך שלי, הביעו דוד הוברט ודודה זופי השתוממות בלתי מוסתרת, שלא נעדר ממנה הרמז הדקיק, ולפיו בכל זאת ייתכן כי ראוי להביא בחשבון גם מידת־מה של חוסר התאמה בשיטות החינוכיות, אם לא בלי כחל ושרק במחנכים עצמם, ובזאת הלשון: ״אבל זה לגמרי לא נתפס. אצלנו הילדון כל כך נחמד ומתוק ומשעשע, ילד כל כך נבון וטוב מזג וממושמע. אצלנו דבר כזה אף פעם לא היה קורה.״

לא ייפלא אפוא שחזהּ השופע עד מאוד של הדודה זופי, מחושק הדוקות ועטוף בחולצות ספורטיביות אמינות ובמעילי טוויד מחוספסים עמידים, הקנה לגבי דידי למושג החום האימהי משמעות אינטימית הרבה יותר מן הריחוק האלגנטי, חדור הסנטימנטליות הפואטית ולמרבה הצער המתוח עד להתפקע, של אמי השברירית. דוד הוברט גם הוא ייצג בעבורי בשנים המוקדמות לחיי דבר־מה יציב שאין דוגמתו, משהו המכוּון בפשטות לדברים הקונקרטיים ולפיכך משקיט ומרגיע, לעומת ההזיות ההולכות ומתקדרות של אבי, ההזיות ההולכות ונכזבות, ככל שהוסיף הלה לחפש לו מפלט בתשוקתו השיגעונית לדבר אחד ויחיד, הלוא הוא הציד.

אין ספק, דוד הוברט ודודה זופי עצמם חיו בעולם חצוי ומפוצל. מקום היישוב הרחוק באזור הספָר המזרחי של האימפריה ההבסבורגית לשעבר — ולכן בעצם באזור הספר של האימפריה הרומית הקדושה — מקום שבו גילמו במובן מסוים את תפקיד שליטיו התרבותיים, עמד בנקודת המפגש — או אם נרצה: בנקודת החיכוך — בין שתי ציוויליזציות. אחת מהן, זאת המערבית, היתה צעירה מכדי להעניק לארץ ולאנשיה יותר מתשתית המכוּונת לקולוניאליזציה טכנית, כמו שמכנים זאת היום, והיא פצחה ללא דיחוי בהכנות להחריב את מעט היסודות השורשיים המקומיים. האחרת, האוריינטלית, הנתונה גם היא ללא מגן לחסדי רוחות הערבה הנושבות מן המזרח, הציבה כנגד הציוויליזציה המערבית את רוח הכניעה הפטליסטית לגורל, אלא שהרוח הזאת היתה, למרבה הצער, כרוכה לבלי הפרד גם עם הנטייה להניח לדברים לקפוא על השמרים, להידרדר ולהתנוון לכלל הזנחה גמורה. למרות זאת, הן דוד הוברט והן דודה זופי קורצו מאותו חומר, האב־טיפוס של אריסטוקרטים כפריים קרתניים, שכמוהם אפשר למצוא בוויילס כמו גם באוֹבֶרניֶה, ביוּטלנד כמו גם בלומברדיה: בשום אופן לא צרי אופקים או חסרי חינוך לגמרי, כי אם מבחינה מסוימת גם משכילים להפתיע; ואף על פי כן, חיי הנינוחות בתנאים בטוחים ובסביבה טבעית, חיים הכבולים לחובות מובחנות ולמשימות חוזרות ונשנות לעד, חוללו במחשבה וברגשות שלהם, בלשונם ובהתנהגותם, פשטות ממין הפשטות שבעיון שטחי עשויה היתה בנקל להידמות לפשטנות. אולם, מבט אחד נוסף די היה בו — לכל הפחות במקרה של קרובי המשפחה שלי — לאשר את קיומן של לבביות חמה ודרך־ארץ הומנית עמוקה, שאינן בהכרח נחלתם הכללית של טיפוסים מתוחכמים יותר.

היה מובן מאליו שלא תיאמר ולו מילה אחת להזכיר לי את חובתי לחרוש בספרים לקראת הבחינה החוזרת. שׂררה בינינו הנחה שבשתיקה, שאני אפעל כך על דעת עצמי, בהתאם לשכלי הישר, ועל בסיס שאפתנותי שלי. מתי ואיך — זאת היה עלי לקבוע לבדי. לפי שעה, על כל פנים, הייתי באופן רשמי בחופשה, ורשאי הייתי לישון ככל שאביתי ולשוטט בבטלה לכל מקום, כחפצי. הותר לי להביא איתי את התחש שלי, מקס, ודוד הוברט דיבר בציפייה עליזה ושוקקת חיים כל כך על ציד השׂלווים וחרטומניות הביצות העתיד להתחדש כרגיל בקיץ, ולא חילחל ללבי שום פקפוק בכך שיוּתר לי להתלוות אליו למסע הציד. היה עניין אחד ויחיד בלבד, שעשוי הייתי לראות בו אזהרה עדינה, והעניין רק הִרבה את אושרי: בִּמקום לשכן אותי סמוך לחדר השינה ולחדר ההסבה הפרטי של דודה זופי, כפי שהיה בשנים הקודמות, הורשיתי לעבור עם מקס לְמה שכּונה המגדל. "יהיו לך שם פחות הפרעות," אמרו לי, כביכול בלי קורטוב של משמעות מרומזת.

מיותר לציין שמגדל ראוי לשמו לא היה ולא נברא שם. בשֵם זה נקרא מבנה ייעודי למגורים זמניים, ששכן מעל בניין המנהלה של מבשלת השיכר, מבנה שהגישה אליו התאפשרה מהגן בטיפוס על סולם תלול, ובזמן מערכות הציד הגדולות בחורף שוּכּנו בו אורחים זרים, ובראש ובראשונה חבריו הקרובים ביותר של דוד הוּבּי — רווקים שוחרי ציד שהתברכו בבריאות גוף מרשימה ובקיבולת שתייה יוצאת דופן. בשאר ימות השנה, המגדל בדרך כלל עמד ריק. לשלוש עליות הגג המחוברות זו אל זו, שנגס בהן ריח מאובק של חדרים עזובים וכמעט לא מאוּוררים, יצא שם אגדי. התגלגלו שמועות על התרחשויות שבנוכחות ילדים הס מלהזכירן אלא ברמיזה בלבד, אם כי, כמובן, הכול ידעו שרוב רובן היו גוזמאות היתוליות. אולם הן הוזכרו בעליצות פעם אחר פעם, ולוּ רק כהוכחה להבנה ולסובלנות החברית הנאמנה של דודה זופי, וכן לשותפות ההרמונית המופתית בחיי הנישואים שניהלה עם דוד הוברט.

הרגשתי כאילו גבהתי בראש בן לילה. עם מעברי למגדל, הנה באתי בקרב הגברים. סוף־סוף היה לי מוצא מדאגותיה המייסרות של אמי ומהפיקוח התמידי של אומנוֹת ומחנכים — פיקוח שהמשמעת השנואה בפנימייה לא היתה בשבילי אלא הרחבתו הקולקטיבית. כאן גרו גברים חופשיים, ריבוניים, שקבעו את גורלם במו ידיהם, גברים היודעים נשק מהו: גיבורי התהילה האחרונים. מצאתי לי את מקומי, השתלבתי, נשמתי לרווחה בתוך עולמם הקשוח.

בריח האבק שבחדרי עליית הגג עדיין אפשר היה לקלוט ניחוח של בדלי סיגריות. לא היה צורך בדמיון מופלג על מנת להוסיף על כך את השאר: עלטת הבקרים החורפיים, החדורה כולה בפצפוץ האש הבוערת באח, אותם הבקרים שבהם התכונה המוקדמת המורגשת בבית ובחצר, היללות העצבניות של הכלבים והניחוח של קפה חזק וצנימים וקותלי חזיר עם ביצת עין, בישרו כולם על יום הציד הצפוי: יום ארוך שחיים אותו בשקיקה, יום של שכחה עצמית, של מתח חדוּר דופק, והפתעות העתידות להזדמן בו בכל שנייה ושנייה, רגעי הציפייה המסעירים ביותר, החלטה במהירות הבזק, פעולות המבוצעות מתוך ודאות אינטואיטיבית... תנועת מטוטלת מעקצצת בין ניצחון לאכזבה, הנשימה אצה־רצה עם השניות, הדקות מציירות בשמים מחזור יומי — החל בוורדרדות הצלולה שגונהּ כאֵם הפנינה, המנביטה את אור הבוקר המפציע, וכלה במרחץ הדמים של זהרורי הערב היורד באדום... תם ונשלם הציד, הריאות מלאות אוויר צח דוקרני, הדם זורם בעוז בוורידים, החזרה הביתה על מזחלות מורכבות על מחליקיים חורקניים: קור צורב בלחיים ותחושה נעימה בגוף העטוף בבגדים חסינים בפני פגעי מזג האוויר, הלילה משליך על העולם היפה את אריגו השחור, ממלא את היערות בחשיכה ומורה להם להגיח עצומים ונישאים משני עברי הדרך, ולאורכה הסוסים המתנשפים מעלים אדים, ובדהירתם זוקרים את הזנבות ופולטים כדורים לחים, חמים, מתוך פיות הטבעת הרפויים באחוריהם, גושים עשֵנים הנותרים בין עקבות הגלישה של מחליקי המזחלות ומשמשים מזון לציפורים מורעבות: עולם מסתורי של קור זרוע כוכבים המתפשט במרחב, ושל חיים שנגדעו בלידתם — מוות זרעה היום ידך, והרגשת בְּחיים זורמים בגופך... כניסה רועשת לבית המואר בחגיגיות, כוס הרוּם החם לוהטת בין האצבעות, מחמאה משויפת היטב לנשיותה המלבבת של בעלת הבית, ליטוף הגון על עכוזהּ של המשרתת הנושאת לטרקלין מים חמים, הרפיית האיברים המפנקת באמבטיה, ההתענגות על מצעים לבנים נקיים, על הנעליים הקלות המותאמות לחליפת הערב, הארוחה המפוארת, היינות הרבים, שקי הביזה: שלל נוקשה, שעיר, מצופה דם, שלפני שעות מעטות עדיין שיחק בְּחיים, תיאטרון צלליות חולף ביעף, אישונים חסרי ברק, מסונוורים מאור לפידים, תרועות קרן הציד המתפוגגות בערפילי הלילה הקרים, לאחר מכן הקוניאק בכוסות הברנדי, שיחות הגברים, ההרפתקאות המסופרות נחוות מחדש במלוא עוצמת חיותן, הבדיחות, ההקנטות, רעמי הצחוק... כל הדברים האלה המתינו לי, בקרוב יהיו לסגנון החיים שלי, יִקְבעו את הווייתי ואת אורח פעולתי.

כפול ומכופל היה אושרי, מכיוון שהעולם הגברי הזה התאפיין בבירור בהרגל משעשע, להפריך את הטענה שאנו מתגלגלים, באופן מעורר רחמים למדי, מתוך חלומות החיים עתירי הפלאים של הילדוּת אל הרצינות החמורה של המשימות והחובות הכבדות ההופכות את החיים הבוגרים למפוכחים ולקודרים, ומעמיסות עליהם את עול האחריות. נהפוך הוא: לי עצמי נראָה שנאלצתי לסבול את המצוקות של שעמום הנעורים, את התכתיבים המענים ואת התלאות הבלתי פוסקות, רק בשביל להגיע סוף־סוף לארץ האגדית של החירות, ארץ של שוויון בין שווים, של רֵעות עליזה וחפה מדאגות. במגדל נאסף כל מה שנעשה למיותר בבית או סונן מלכתחילה החוצה בשם ההקפדה על הטעם הטוב. כל מה שראיתי מוטל שם סביב־סביב — ממערכת הרהיטים העשויים קרן צבי מגולפת ועד שטיח הטלאים הססגוני המצחיק; ממאפרת הפורצלן מאחזת העיניים שגילמה בצורתה בדל סיגריה ומניפת קלפֵי משחק פרושׂה למחצה, ועד גולגולת השנהב ששימשה משקולת נייר על שולחן העבודה — כולם הציגו פרודיה על הריהוט הרגיל, פרודיה שכמותה מוצאים בחללי סטודיו של אמנים ובמאורות סטודנטים. אף על פי ששירתו היטב את מטרתם, החפצים היו מחוברים במהותם בצורה קומית לייעוד אחר. גם הצד הקישוטי בתכליתם היה מוקצן לכלל אירוניה: כך היה בפרוות הדוב העצומה עם הגולגולת המפוחלצת הטבעית למראה מול האח, שמעליה היתה תלויה תיבת זכוכית עם אוסף של פרפרים טרופיים נדירים בגודלם; וכך היה הדבר בקנקני הבירה האנגליים המעוצבים בדמות שתיינים המסבים לשולחן, וכמוהם גם במתלה לבגדים המחושל מברזל, שכמו שלל ניצחון של מצביאים רומים דגולים היה לאֶמְבְּלֶמָה, לסמל אלגורי שנצררו בו יחד כל אביזרי הציד, ובהם תרמילי ציידים, קרנות, רובי ציד, פגיונות ציד ורשתות. לי, מכל מקום, היה נדמה שהמגדל מצביע על התגשמותו העליזה של דחף למשחק, דחף שביטא את תחושת החיים האמיתית של אותם מבוגרים וחשף את המהות האמיתית של קיומם. מהות זאת הוסוותה באופן קלוש בלבד במחוות חיצוניות של איפוק מוסרי עמוק ורציני — מוסריות עמוסת חובות, מוסריות מודעת לחובות, ערנית לצדקה ולחסד. שכן הדחף הזה למשחק נסחף תמיד אל סף הסכנה, אל סף מוות.

בשנים עברו, כשעדיין היה לי החדר שלי ליד חדרהּ הפרטי של דודה זופי, הדרמטיות של הקיום, בייחוד של הקיום המוקדם, של הילדות, הוצגה לנגד עינַי באיורי התחריטים הסנטימנטליים המשובצים בעמודי הרומן "פּול וּוירז׳יני״. תכופות החייתי בדמיוני את הסצנות הנפרדות וחייתי שוב את הדרמה שבהן. אולם זאת היתה דרמטיות ספרותית. ההרפתקאות של פול וּוירז׳יני היו התרחשויות שיכולתי לצייר לי בדמיוני בבהירות חיה, אבל ידעתי שהן אף פעם לא יתרחשו במציאות חיי. לעומת זאת, כאן, בַּמגדל, הקירות היו מעוטרים בתעלולי הרכיבה האגדיים של הרוזן שַנדוֹר (שאיש מעולם לא שכח לציין שהוא אביה של הנסיכה פָּאוּלינֶה, כלתו של הקנצלר מֶטֶרניך). בסיפורים הללו אפשר היה להפיח חיים בצורה בלתי אמצעית: יכולתי ללכת לאורווה, לדאוג לכך שיאכפו למעני סוס רכיבה, ולנסות לחקות את הרוזן. הדרמטיות כאן לא היתה בשום פנים פחותה בעוצמתה. הסכנה היתה קטלנית לא פחות מזאת שזומנה לזוג הנאהבים פול וּוירז'יני בדרך הייסורים שלהם. אלא שכאן יכולתי בנקל לבקש לי אותה, ובכך לרומם אותה מבחינה רוחנית לכלל משחק. שכן, כשהורה הרוזן הפזיז לסוס שלו להשעין בחינניות את אחת מפרסותיו אל אדן החלון בדירתה של גבירה כלשהי בזמן שהוא עצמו, הפרש, פיטפט לו בנעימים עם עלמת החן הנרכנת החוצה דרך החלון, האפשרות שהגיבור ישבור את מפרקתו היתה גדולה לא פחות מבעת קפיצה מעל מכשול, כשחֲבַק האוכף משוחרר, כך שהסוס מנתר הצדה מתחתיו, בעוד הרוכב עדיין יושב בתנוחה מושלמת באוכף ורגליו נתונות באַרכּוֹפים, כמוהו כברון מינכהאוזן הרכוב על כדור התותח במעופו. החיזיון הזה התיישב בצורה מושלמת עם המזכרות משנות מלחמת העולם הראשונה (ובאותם זמנים, עדיין היחידה), שהיו פזורות בכל עבר: תרמילי הרובה ורסיסי הפגזים וחרבות הסיף הכבדות של הפרשים והשאקוֹ של דוד הוברט — אותה קסדה גלילית גבוהה ומרובת קצוות של האוּלאנים — שקליע פילח אותה בעיצומם של הקרבות בגליציה, בעודה חבושה לו על ראשו, אירוע שסיפק לחבריו עילה לחידודי שנינה בלתי פוסקים, אף שנסיבות התקרית היו רציניות מכול וכול: לו חדר הקליע חצי סנטימטר למטה מנקודת הפגיעה, לא זו בלבד שהיה חורך את שׂער הראש והקרקפת של דוד הוברט, אלא גם מפלח את מוחו.

לוּ טענתי שעבדתי, אף שלאמיתו של דבר עמדתי לעתים קרובות ללא ניע במשך שעות באחת מעליות הגג של המגדל וכריתי אוזן לדממה, קרוב לוודאי שהיו מחשיבים את תשובתי לחצופה ונוזפים בי חמורות. אך למעשה, זאת היתה האמת לאמיתה: עבדתי על השתלבותי בהוויית עולמם של הגברים. עשיתי זאת בצורה אינסטינקטיבית וכדרך המיסטיקנים, בכך שניסיתי להתאחד עם הדברים מסביבי, שהרי אלה הביאו לידי ביטוי את רוחו של הקיום הגברי, ולכן מן ההכרח היה שיכילו משהו ממהותו.

לא היה קשה לעשות את זה בחברת ציורי הטֶמפֶּרָה שהציגו התנגשויות בין אוּלאנים לקוזאקים בגליציה בשנים הראשונות למלחמת העולם. לא נחוץ היה כל מאמץ שהוא כדי לחיות מחדש אירועים מסעירים. אבל לפצח את סוד התעלומה, מהו בדיוק הדבר שהפך פריט ריהוט — מראה־עומדת ארוכה על רגליים, הנקראת "פְּסיכֶה", למשל — לחפץ גברי באופן שאין לטעות בו, ואילו רהיט דומה ביותר, כמו ראי שעמד בחדר השינה של דודה זופי והיה מעוצב גם הוא באותו סגנון ניאו־קלאסי אימפריאלי חמור, לחפץ בעל מראֶה נשי מובהק דווקא; או במילים אחרות, לפענח את עצמוּתה, את מהותה של הזִכריות — זה היה עניין שתבע פעילות נפשית עזה ביותר, גיוס קשוב ורגיש כל כך של החושים, ועל כן לעתים קרובות הייתי כמשותק ואף מפוחד באופן כה מוזר, עד שמוכרח הייתי לנוס מעצמי החוצה אל האוויר הפתוח.

והנה, משהו התגלה לי במפתיע: ימי רווקותו של דוד הוברט. הללו נפתחו לפנַי כמו ממד חדש לא רק של דוד הובי עצמו, כי אם של העולם כולו. ומה שיותר מכול סיפק לי חומר למחשבה היה ההבנה שתקופת הנעורים והבחרות המוקדמת של קרוב משפחתי מנישואים, התקופה שמזכרותיה מצאו להן כאן חוף מבטחים ובכך גם המחישו והנכיחו במובן מסוים את רוחהּ, היתה אמנם גברית לחלוטין, אבל יחד עם זאת, אותה גבריות ניחנה גם בצביון רגשני ואף פואטי האופייני לנערוֹת, ואף על פי כן לא עמדה סתירה יסודית בין הצביון הזה לחזות הקשוחה, תדמית הגבר שבגברים, של "גיבורי התהילה האחרונים". סמל לאותה תקופה היו שתי חרבות סיף סטודנטיאליות, מוצלבות ומלופפות בסרט חצוי לאורכו לשני צבעים: ירוק־תפוח ואדום־אפרסק. מעל לנקודת ההצלבה שלהן היתה תלויה ״חָבִיוֹנֶת״, זה היה כינויָה — כומתה חסרת תיתורה באותם הצבעים, ועליה רקום בזהב הצופן של "הקורפוס", כפי שנקראו אגודות האחווה של הסטודנטים; סלסול קליגרפי ובו ראשי התיבות של הקורפוס יחד עם אלה של המוטו הלטיני "ויוַוט, קְרֶסקַט, פְלוֹרֵיאַט!" — "חַיֵה, צְמַח, שַגשֵג!" האותיות המתפתלות השתרגו זו בזו לכלל ערבסקה — מעין מפתח מוזיקלי לאקלים הרוחני של המציאות, שהחפצים הללו סיפקו לו עדות סמלית.

עכשיו התבהרה לי משמעותן של רמיזות מסוימות בנימה המתגרה והמלגלגת שמָשלה תמיד ביחסים שבין דוד הובי לחבריו ולקרובים שלו, רמזים שעד כה לא נתתי עליהם את דעתי במיוחד, וגם לא הבנתי כלל. בהיותו אוסטרי לשעבר, דוד הובי הצהיר במפורש על שנאתו העמוקה כלפי פרוסיה ורחש בוז עמוק למדינות האימפריה האוסטרו־הונגרית הישנה, שהשתעבדו מרצון לכתר בית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן כדי לייסד בשליטתו רייך חדש והיברידי. למרות זאת, הוא למד באוניברסיטת טיבּינגן, ושם היה פעיל בקורפוס, וכמו כן — ככל הנראה בהסכמה פה אחד עם אֶחיו לאחווה, אך בניגוד להתחייבות המקורית של הקורפוס להימנע מפעילות פוליטית — התמסר בהתלהבות סטודנטיאלית לרעיון של גרמניה הגדולה. זאת ועוד: דוד הובי — דוד הובי הצעיר של שלהי שנות השמונים של המאה התשע־עשרה — נשא עמו את הלהט הפוליטי שלו הביתה לאוסטריה, וגם בגראץ, שעתיד היה לסיים בה את לימודיו, פעל כתומך מושבע בחזון של גרמניה הגדולה, היה אנטישמי וגם וגנריאני, וכמו כן חסיד אדוק של גיאורג פון שֶנֶרֶר, אלילו הפוליטי. הלה, בגין פלישתו האלימה למשרדי מערכת ה"נוֹיֶס וִינֶר טַגְבְּלַט" — במרץ 1888 הפיץ ״עיתון היהודים״ בשגגה ידיעה על מות הקיסר וילהלם הראשון — נשפט לעונש מאסר כבד בצינוק, ותואר האצולה שלו נשלל ממנו. על האירוע הזה שמעתי בבית. אבי לא החמיץ שום הזדמנות להזכיר את העניין לדוד הובי במתקפות מזדמנות של הומור ארסי, ואלה פגעו תמיד במטרה. גם אחרי עשרות שנים דוד הובי היה מוּעד לרתוח מזעם על האכזריות שכמעט הובילה אותו אל הבריקדות כשהיה בן שמונה־עשרה, וכרגיל, דודה זופי היתה מיד מחרה מחזיקה אחריו: ״אם יש משהו שהובי לא מסוגל לשאת, זה חוסר צדק. אתה חייב להבין את זה!״

מה שהבנתי עכשיו — או ליתר דיוק: חשתי בעצמי — היה את נעוריו של דוד הובי. תפסתי, כמעט על בשרי, עד כמה לוהבת ויוקדת מוכרחה היתה להיות התשוקה, שמשב אחד של רוח הזמן הפיח בו אז — בוערת כל כך, עד שאיכלה את כל הדברים שעליהם חונך ושלקראתם אומן והוכן, את הספקנות האוסטרית הנושנה, התרבותית לעילא, ואת תיעובה כלפי שפע החיוניות ופזיזות המעש; את האהבה למסורת ואת הנאמנות המכובדת למדינה. ולא זו בלבד, אלא שהתשוקה הזאת איכלה את כל אלה עד לעצם יסודם, ממש כשם שעשתה לכל מה שזרם לו בדמו ונבע מכברת הארץ שבה נולד וגדל: הערמומיוּת הבלקנית וההומור שלה, המנטרל כל מוקש; המתינות האוריינטלית ויישוב הדעת הכרוך בה. ניסיתי להתחקות על עקבותיו של חומר הנפץ שהצית את התשוקה הזאת, ומצאתי אותו בספר שכותרתו הפשוטה — ולמרות זאת, התובענית לא פחות — היתה: ״הבּיבְּלִיָה״.

מובן מאליו שלא היה זה כרך של כתבי הקודש עם הברית הישנה והברית החדשה, אלא קוֹדֶקס השתייה של אגודות הסטודנטים: אסופה של שירים ומזמורים, שמתוכן הגיח מיד לעברי, יחד עם רוחה של המאה התשע־עשרה הגרמנית, כל מה שנחשב לגרמני אותנטי ומהותי בעינַי שלי, וקרוב לוודאי שבעיניו של כל דובר גרמנית אחר שהיה במקורו, כמוני וכמו בני משפחתי, צאצא למתיישבים הקולוניאליים של האימפריה הישנה וחי באזור מרוחק באירופה המזרחית. כל זה הגיח לעברי כמו סופת אש.

האביב היה בשיאו בעת שהגעתי לדוד הוברט ולדודה זופי. מֵי השלגים המופשרים שָצפו בכל התעלות והציפו את הנחלים, עד שהללו גלשו מעל לגדותיהם ושטפו את נאות הדשא, ונראֶה לי שאני עצמי התנהגתי בוודאי באותם ימים בצורה משתפכת דומה. עמוד השער של "הביבליה" הציג לראווה סמל צבעוני: קבוצה של סטודנטים עליזים חתרו בסירה במורד הרַיין. הם היו לבושים באותם מדים שגם היום סטודנטים חברי אחווֹת מתקשטים בהם לרגל אירועים חגיגיים: ז׳קט קטיפה שחור משונץ במקלעות סרטים, מכנסיים לבנים צרים ומגפיים גבוהים, ועל הראש ״חביונת״ או קסקט הסטודנטים עם המצחייה. אחד מהם היה שרוע בירכתי הסירה הקטנה, אחר עמד בחרטום ושר, השאר חתרו. פסגות הגבעות בגדה הנגדית עוטרו בחורבות טירות.

התרגשתי כל כך למראה התמונה הקטנה הזאת, מאווירתה הרומנטית העליזה, שלא השתוקקתי עוד אלא לדבר אחד: להסתובב להנאתי עם התלבושת הזאת לגופי שלי. דודה זופי, שהפגינה תמיד אהדה אימהית לראוותנות הילדותית שלי — כמה שנים קודם לכן היא נתנה לי לחג המולד מתנה בלתי נשכחת ביופייהּ: תחפושת אינדיאנית מעוטרת ברוב פאר במיני גדילים, ומוקסינים שקישטה במו ידיה ברוח דמיון עשיר — דודה זופי הנדיבה נברה בדבקות בכל תיבות החפצים המיותרים בעליית הגג, בניסיון למצוא בהן משהו דומה דיו לז'קט הקטיפה המעוטר סרטים, כך שאחרי שינויים אחדים יוכל להיחשב בצדק לתלבושת של אחוות סטודנטים. למרבה המזל, המשרת הזקן גַייבּ נזכר שאחיו המת של גיסו, הלוא הוא הנפח במבשלת הבירה, היה מפקח במכרה מַנְגָן בבּיסְטְריצָה, ואולי האלמנה עדיין שומרת את מקטורן הכורים שלו.

עמדתי עם הנפח הזה, הָאלֶר היה שמו, ביחסים טובים. שָׂמחתי לבלות בנפחייה שלו, בראש ובראשונה כדי להתיך שם מכדורי רובים ישנים את ליבת העופרת: מהעופרת יצקתי כדוריות לקֶלַע שלי, ובמעטפת הנחושת השתמשתי להכנת ראשי חֵץ בשביל הקשת שלי. בהתפעלות מהולה בקנאה הייתי מסתכל בהאלר, בוחן איך הוא שולף בצבת מתוך האש את הכדורים הלוהטים, מתיך החוצה את העופרת ומגלגל במהירות את התרמילים הריקים על היבלות המחוספסות בכף ידו, בלי להיכוות. כשניסיתי פעם אחת לחקות אותו, נחלצתי עם כמה שלפוחיות הגונות. כך או כך, האלר חיבב אותי מאוד ודיבר עם אלמנת אחיו: מקח וממכר — ומקטורן הכורים היה שלי. היה למקטורן ריח חריף של נפטלין, והוא היה גדול עלי בכמה וכמה מידות, אבל דודה זופי, שתמיד העסיקה כמה תופרות בקיטון אחורי, הורתה להן להקטין אותו בַּקפלים, עד שלבסוף תאם פחות או יותר את מידותי. הוא כמעט לא נבדל מתלבושת הסטודנטים, ויותר מזה, גם נוספו עליו כותפות קטנות.

עד כאן — טוב ויפה. קשה יותר היה להכין את החלק התחתון של חליפת הסטודנטים: המכנסיים הלבנים הצרים והמגפיים השחורים שהגיעו הרבה מעל גובה הברכיים. סירבתי בתוקף ללבוש גטקֶס ציידים מצמר של דוד הובי, אבל הסכמתי — אם כי גם כאן רק לאחר התנגדות פנימית מסוימת — להשתחל לגרבונים ממשי, שדודה זופי לבשה מתחת לתחפושת באיזשהו נשף מסכות בימי נעוריה הכחושים שנשכחו מזמן. זוג מגפיים שחורים, שננטשו בידי אחד מאורחי מסעות הציד בעבר, אמנם הגיעו לי רק עד השוקיים והתנדנדו סביבן בחופשיות, אולם דודה זופי טובת הלב דאגה לפצות אותי בכובע בֶּרֶט כהלכתו, ארוג מקטיפה שחורה, וחתמה את העניין כולו — הדובדבן שבקצפת — בליפוף זנב־שועל אדום אמיתי על הכובע, ממש כמו זה שהיה על כיסוי־הראש הגאה של "מָיוֹר השועלים" — הסטודנט המפקד על טקס החניכה ושבועת האמונים של המצטרפים הטריים לאגודות האחווה. כשעמדתי סוף־סוף, חנוט ומותקן כך, מול הראי בחדר השינה של דודה זופי (ה"פְּסיכֶה" בסגנון האימפריאלי הקלאסי), נתקפה החדרנית הרומנייה הצעירה פְלוֹריקָה, שסייעה לדודה ולעוזרת הבית הזקנה קטָרינה בהכנות, עווית צחקוקים עזה כל כך, שלא היה מנוס מלשלח אותה מן החדר.

אני עצמי סקרתי את דמותי עוד כמה וכמה פעמים, בגפִּי וביסודיות, מול המראה העומדת הגברית יותר במגדל. אחרי ככלות הכול, בגיל שלוש־עשרה אין זה קשה כלל להתייצב עם צרור נוצות תרנגול בשיער מול המראָה ולראות את צ׳יף באפלו הוֹרְן ניבט ממנה בפנים משוחות כליל בצבעי מלחמה ועם האף הנשרי של הפרא האציל. וקל עוד הרבה יותר לדמיין כמה צלקות אלגנטיות על הפנים העגולות של הנער, לתחוב מקטרת דמיונית ארוכה המעלה עשן סמיך לתוך פיו המכוּוץ בכוח של הילד, ולנטוע כוס גדולה של בירה מקציפה בין אצבעות האגרוף הקטן. אבל העניין שלי לא היה בעצם הוויית החיים המחוספסת באגודות האחווה. מה שניסיתי לחוות בעצמי, להרגיש בעצמי במעשה החיקוי הזה לאותה תלבושת שהיתה בגרעינה ביטוי אופנתי להלך רוח מסוים, הדבר שחיפשתי במעשה הזה, הקומי ביותר ככל הנראה, היה, ליתר דיוק, הגרמניוּת עצמה, המהות הגרמנית של בחורי האחוות.

הדבר הזה חייב היה להיות משהו התואם את מצבי שלי, את מצב הרוח שלי: הרגשה שהיתה מורכבת מאותם יסודות סנטימנטליים שבגללם הייתי חסר מנוחה ומתוח, ערגה דוחקת ועם זאת בלי מטרה, או ליתר דיוק, ערגה לְמטרה, ובמילה אחת: "סקוטצ'נה" — סקוטצ'נה בגרסה גרמנית. אמנם מקורם של השירים בקודקס השתייה היה מתקופות שונות זו מזו עד מאוד, אולם לכולם גם יחד היו משותפים אותו חוסר מנוחה, אותו מצב רוח של עזיבה, ולא חשוב לאן, אותה מרירות האופיינית לידיעה מראש שהכול לשווא.

דודה זופי ניגנה למעני בפסנתר את שירי ״הביבליה״ שהיו האהובים עלי מכול, משום שביטאו באופן הטהור ביותר את מצב הרוח הזה. היא ניגנה יפה מאוד. בנעוריה חלמה להיות פסנתרנית. לדוד הובי המסכן לא היתה כלל שמיעה מוזיקלית, אבל העזרה שלו היתה הכרחית, כשלא הכרנו מנגינה זו או אחרת, מכיוון שהוא טען שהמנגינות כולן שמורות היטב בזיכרונו מימיו באחווה. כמו שקורה תכופות עם אנשים חסרי כישרון מוזיקלי, הוא עצמו לא היה מסוגל כלל לשמוע עד כמה הוא מזייף בשירתו, ואף על פי כן, הוא ביקש להחליף בפאתוס ובשירה קולנית את כל מה שבכל זאת נקלט בקרבו, בַּתת־מודע שלו, כצלילים מזויפים. גם בשירת הפזמון הפשוט ביותר התייצב בתנוחה תיאטרלית כמו זמר של יצירות וגנר, ושאג את השיר בעודו מרעיף שלל מחוות גוף לכל עבר. הוא לא הפסיק גם לאחר שאטמה דודה זופי בכפות ידיה את האוזניים, וצעקה: ״בשם אלוהים, הובי, די, מספיק! אתה נשמע כמו עדר של שוורים בזמן השחיטה!״ ואף לא כשקרסנו שנינו זה בזרועות זה, היא ואני, מתפוצצים מצחוק, חנוקים מדמעות ומשוועים נואשות לאוויר. דוד הובי עצמו ניחן בחוש הומור גדול והיה טוב לב מכדי שיראה את התנהגותנו בעין רעה. וכך, ״הארכיאולוגיה המוזיקלית״ שלנו, כפי שכינה זאת, נעשתה לנו אפוא למין טקס פולחני: בכל ערב, לפני הארוחה, שאליה הורשיתי להופיע בתלבושת הסטודנטים המאולתרת שלי, פשטנו בשלישייה על "הביבליה", בררנו לנו את השירים שמצאו חן בעינינו ביותר, או שניסינו לשחזר את צורתם המקורית המשוערת של המזמורים, שמאמצי ההחייאה של דוד הוברט הקימו לתחייה במידה בלתי מספקת בלבד. כך נוצרה אינטימיות משפחתית שאף פעם לא הכרתי כמותה בבית הורי. הייתי מאושר מאוד בימים ההם, ואני מאמין שדוד הוברט ודודה זופי היו גם הם מאושרים בדרכם שלהם: הם מצאו, גם אם באיחור, את הבן שמעולם לא זכו לו.

ההרמוניה הזאת שלי עם הסביבה המיידית, הרמוניה שמיד ראיתי בה את סוג ההרמוניה שתיווצר לבסוף עם העולם בכללותו, תרמה תרומה לא מבוטלת להתלהבות היוקדת בנפשי כלפי הגרמניוּת שלנו שהתגלתה זה לא כבר. עד כה חייתי ברוח הספקנות הטיפוסית ל"אוסטריה הישנה", ספקנות שבעקבות קריסת המונרכיה האוסטרו־הונגרית נוספה עליה גם כניעות. עדיין הייתי מוקף אנשים זקנים, מבוגרים ממני בהרבה, ואנשים שנולדו זקנים. התרבות הציוויליזטורית הגבוהה של המיליֶה שלי — בייחוד כאן, בשוליים הנידחים ביותר של הציוויליזציה הזאת, במקום שבו היא התחככה בציוויליזציה אחרת — לא התאימה לגיל שלי. האיפוק המנומס תמיד, ה"בבקשה, אחריך" שנאמר לכל אדם ובכל זמן, ובתוך כך הרפלקסיה האירונית, הוודאות העגמומית, שבין כה וכה אנו חיים בעולם חָרֵב ורקוב, וכמוהן ההשלמה עם מצב הדברים הזה במשיכת כתפיים — כל אלה עמדו ביחס לגילי בסתירה פיזיולוגית, אפשר לומר, סתירה בלתי נסבלת, והמעשה המתבקש היה למגר אותה. כל זה בא לידי ביטוי בתיעוב שחשתי כלפי גבר בשם שְטיאַסְני, שזה עשרות שנים חי כאורֵח של קבע בביתם של קרובי המשפחה שלי.

שטיאסני היה מעין גאון כושל, אדם בעל חינוך אנציקלופדי, דוקטור למדעים מיסטיים מכל המינים והסוגים, נברן הריסות ואספן של פרגמנטים; "יורש הדעיכה והבּליָה", כפי שכינה את עצמו. הוא הגיע מפראג, ולאמיתו של דבר היה צאצא למשפחה שלְפָנים היתה עשירה כקורח. מי שביקר אצלו, בחדרו הגדוש להתפקע חפצים מוזרים וספרים נדירים, יכול היה גם לבחון את קטלוג המכירה הפומבית שבה, זמן קצר לאחר 1919, הועבר תחת פטיש הכרוז כל קניינה של המשפחה: לא רק כל מיטלטלי משק הבית, הרהיטים, הכרכרות ובגדי השרד של המשרתים, אלא גם אוסף האמנות החשוב של אביו. הפריטים המעניינים ביותר היו ללא ספק ציור מוקדם של המדונה מאת רפאל, וקרון הרכבת המהודר ששימש את השְטיאַסְנים למסעותיהם בטרם איבדו את כל רכושם. לאחר המכירה הפומבית אחד האחים ירה בעצמו למוות.

שטיאסני בשום אופן לא ראה באסון הזה שהומט על משפחתו מכת גורל אישית. "הרי זהו בסך הכול חלק מן ההתפרקות העולמית הכללית," אמר בחיוך אפרורי. העובדה שבעקבות האסון הוא עצמו הידרדר לעוני מרוד, ולכן נאלץ למצוא לו מקלט ב"מקום שבו ההתפרקות עדיין לא הגיעה לכלל מימוש, על כל פנים לא בצורה גלויה לעין", נראתה לו תולדה טבעית, ובה במידה לוגית, של אותה פורענות. מה גם שבחלקת העולם הזאת שלנו, בבתים שהתברכו בעושר במידה מסוימת, לא היה זה חיזיון בלתי רגיל שאדם זה או אחר נשאר להתגורר בהם כאורח, בתחילה במשך שנים, ובסופו של דבר גם במשך עשרות שנים, אם איתרע מזלו וצירוף מקרים מצער הביאוֹ לידי נסיבות חיים שאילצו אותו להשתמש לטובתו בהכנסת האורחים הבלתי מוגבלת. רוסיה שכנה במרחק הליכה מעברו האחר של הדניסטר, המהפכה של 1917 שטפה אלינו נחילי פליטים, משפחות שלמות שוכנו אצל קרובים או אצל מכרים רחבי לב. אלא ששטיאסני תבע לו את העזרה הנדיבה כאילו היתה זאת זכותו מלידה, ולפעמים גם בצורה חצופה למדי. הוא מתח ביקורת קטנונית על ניהול משק הבית, בכל רגע שזר בדבריו הערות סרקסטיות ומשפטים עוקצניים, רטן ללא הרף על האוכל, על השירות, ואפילו על ההתנהגות, על החינוך הלקוי, על הקרתנות של מארחיו ושל אורחיהם הזמניים יותר, הציק למשרתים ולמשרתות בכל עניין פעוט, ועם זאת, ראה חובה לעצמו להפגין התרפסות אירונית שזיכתה אותו בכינוי ״שטיאסני־אבל־מי־אני־בכלל״. כאילו נמצא לו עונג בעינוי עצמי, העונג להציג את עצמו כאדם שפל וענָיו מטבעו, נסבל ותו לא בעצם קיומו, הוא פתח כל משפט שני בזאת הלשון: ״אבל מי אני בכלל, שאצפה ל...״ או ״אבל מי אני בכלל, שארשה לעצמי...״ וכל זה רק כהקדמה לאיזושהי אמירה מרושעת ובוגדנית, דקה כחוט השערה, או כפתיח לדברי גינוי כלשהם שהשפעתם היתה בתחילה הדרגתית ולבסוף קטלנית שבעתיים דווקא. "אבל מי אני בכלל, שאוכל לומר שאני לא אוהב את הזולת," נהג לומר. "הרי את כל קיומי אני חב, בכל מובן שהוא, לרחבות לבם של אנשים אחרים. הדבר התחיל בעצם המעשה שבגינו נוצרתי — לא כן? — אקט בלתי צפוי לחלוטין של נדיבות הדדית בין הורים שתיעבו בבירור זה את זה, ושעל פי רוב לא קיבלו עליהם לבצע יחד מטלות ממין זה, יהא האושר שגרמו בכך לזולתם גדול ככל שיהא."

עלי להודות ולהתוודות: פחדתי ממנו — פחות או יותר כמו שאנו עשויים לפחד בסתר לבנו מקוסם מאחז עיניים שהעוויות פניו המסתוריות מבהילות יתר על המידה. יחד עם זאת, אני מאמין שתערובת הסלידה וההתפעלות שהרגשתי אני כלפיו היתה מן הסתם גם ההרגשה שעורר בלב כל אדם ואדם, כולם, למעט, כמובן, דודה זופי, שפרשׂה עליו את חסותה, וכמוהו על כל היצורים הזקוקים להגנה: בין שהיה זה קָאָק עם כנף שבורה או סוס כרכרות קשיש שתש כוחו ומן ההכרח היה להוליכו לשחיטה; ובין שהיה זה בנו רפה השכל של הגנן, שעל אף מגבלותיו יכול היה לעשות כמה מלאכות מועילות, כמו, למשל, לקלף תפוחי אדמה בעבור המטבח ולסחוב עצי הסקה לתנור. אבי, לעומת זאת, לא גילה ולו שמץ של הבנה לטבעו הדיכוטומי של האיש, והוא בז לו בבוטות, וכפועל יוצא מכך התנכל לו בכל הזדמנות שבא לבקר בבית דודי ודודתי, ואף על פי שחשבתי ששטיאסני אכן מקבל את המגיע לו, ההתנהגות הגסה של אבי ייסרה אותי בכל פעם מחדש.

מכונס בתוך עצמו ומבודד ככל שהיה במשק הבית, כך היה שטיאסני גם חודרני, נוכח במפגיע בסביבה בכל עת. בדרך כלל לא היו רואים אותו. הוא ישב לו בחדר שלו, רכון על ספרים וטרוד בכל מיני מחקרים מוזרים. כך, למשל, הוא התקין את מפות הכוכבים של כל עובדי משק הבית, ולאחר מכן הסביר לדודה זופי שהפגמים באופיים נעוצים במערכי כוכבים מבשרי רעות. הוא אף הרכיב מכשיר שתכליתו לאזן את קרינתה המזיקה של האדמה תחת מיטת הכלולות של דודה זופי ודוד הוברט. יותר מזה, נטען שהוא מתייעץ עם רוחות המתים, או לכל הפחות מסוגל להעלות אותן באוב. כל המעשים האלה נעשו בחשאיות מרעישה, וזו הקנתה לו נוכחות מופשטת תמידית. בשולחן האוכל, לעומת זאת, שטיאסני התייצב במלוא דמותו בשר ודם ובדייקנות מרשימה. אחת היא עד כמה קטנה או מאולתרת היתה ארוחה זו או אחרת — נשנוש זריז לפני יציאה למסע ארוך, כוס תה וכריכים אחדים למישהו שחזר הביתה בשעה מאוחרת — שטיאסני כבר היה שם, עומד וממתין, בלתי נמנע מכול וכול, כאילו נמנה הוא גופו עם דברי המאכל, ממש כשם שהסָכין והמזלג שייכים לסכו״ם, והכוס — לשתייה.

הוא היה עומד לו שם בעיניים מושפלות וידיים שלובות בענווה כדרך הכמרים, לבוש בחליפתו השחורה המחויטת לעילא אך המוכתמת להחריד, בחולצה שצווארונה וחפתיה מרופטים, ובעניבתו העקמומית הענובה ברישול לצווארו, ולמרות כל זה קרנה ממנו אלגנטיות שלא היה אפשר להכחישה. קומתו התמירה וגזרתו שקולת המידות, ראשו המכובד העטור שיער לבן בוהק, ופיו היפה להפליא עם השפתיים האדומות הבנויות לתלפיות, כל אלה היו מצודדים ממש כשם ששיניו הרקובות להחריד, אצבעותיו החומות־כהות החלודות והמוכתמות מעישון בשרשרת, ובשרו החיוור, הדייסתי, המואבס, הצָבֶה מהוויית רביצה בבית, היו דוחים. כל זמן שעיניו הבהירוֹת כמעט לבלי צבע מתחת לעפעפיים השקועים למחצה סקרו את הרהיטים המוכּרים יפה־יפה בחדר האוכל ואת השולחן השופע כל טוב בדרך כלל, ניבטה מהן אירוניה לעגנית. אולם אך פגשו את מבטיהם של בעל הבית, של בעלת הבית או של אחד האורחים האחרים, וכבר כבו. לפתע פתאום נראו כעיניו של עיוור, אף על פי שאין כלל ספק שקלטו את מושא התבוננותן באותה חדות כמקודם. פניו של שטיאסני לבשו שוב חיש מהר את ארשת ההתכחשות העצמית המתרפסת, כאילו בזה הרגע עמד לומר: "אבל מי אני בכלל, שארהיב עוז בנפשי למתוח ביקורת, ולו קלה שבקלות, על מה שמוצע לנו כאן ברוחב לב כה גדול? אבל אם, חלילה וחס, זהו הרושם שנוצר, אנא מכם, אל תיתנו את דעתכם לעניין!..."

בארוחות ישב שטיאסני בסוף השולחן, כלומר בדרך כלל על ידי או קרוב אלי. הוא אכל בתאוותנות גדולה כל כך, עד שזו נהפכה למטבע לשון בבית קרובַי: "הוא טורף כמו שטיאסני", כך נאמר, למשל, על סוס שהיה חולה קודם לכן וסירב לאכול את המספוא, ועכשיו החל סוף־סוף לשוב לאיתנו. אף שתאוות האכילה המופרזת של שטיאסני עוררה בי גועל, לא הייתי מסוגל להתאפק, והתבוננתי בו שוב ושוב מזווית העין בשעה שסעד את לבו. מראֶה צדודיתו האצילה, המפוסלת בטוּב טעם, הַרגישה והמפונקת, שלמרות סגולותיה אלה מחסלת ברעבתנות חייתית ולפעמים באופן כפייתי, כמו מוכני, כמויות בלתי נתפסות של מאכלים מכל הסוגים — המראה הזה זימן לי הנאה אפלה, בדומה להנאה שניתן להפיק מציורים של כמה מנייריסטים, שהציגו לנגד עינינו יחד עם היפה גם את צדו האחר המזוויע של היופי. שטיאסני היה הרבה יותר רגיש מכדי שלא להבחין במבטַי המלוכסנים הגנובים. בדרך קבע, ומבלי להותיר לי פתח מילוט, היה תופס אותי בהפתעה בשעה שעשיתי כן, פונה אלי בדיוק ברגע שציפיתי לכך פחות מכול, ובהציעו לי "אַן פַס" — ישר בפנים — את מלוא נוהגו הנאלח לעיוני המדוקדק, היה הולם בי בחיוך של הסכמה שבשתיקה לבגידה חמורה, כאילו הכיר בי טוב־טוב את שותפו למופקרות נתעבת דומה. יחד עם זה, בנדיבותו כי רבה, הסתפק בקביעה הזאת, ונמנע מלהטעים שגם בבסיס אותו מישור של עליבות דומָה עומד וקיים הבדל היררכי בין העבריין הריבוני לבין המייחל הזוטר, שאינו חוטא אלא במחשבה. אבל בתוך כך עיניו נשארו אטומות, חסרות מבע כל כך, שדומה היה עלי שהוא מתאמץ להסוות כל מעלה ויתרון באישיותו — ההילה האינטלקטואלית שלו, ידיעותיו המופלגות, עליונותו על הבּוּרים ועמי הארצות שבחברתם נכפה עליו לחיות, פגיעותו המשוערת, ואולי גם הצורך שלו באהבה וטוב לבו — שאת כל אלה הוא מסתיר מאחורי מסכה של רוע צרוף.

מובן מאליו שמבטים כאלה בילבלו ועירערו אותי. במשך ימים הייתי חסר מנוחה, כאילו הושלכתי מן האוכף של ביטחוני העצמי, שבו — אין ספק שלא הייתי צאצאו של הפרש הרוזן שַנדוֹר — ממילא ישבתי בחוסר נינוחות לא מבוטלת. נראָה כי שטיאסני היטיב לדעת זאת, ולפעמים האמנתי שהוא שׂם לו למטרה להביא אותי במבוכה מתמדת. מאז הגעתי לבית של קרובי המשפחה שלי — או ליתר דיוק: מאז נאלץ לחזות במו עיניו איך באתי אני והשתלבתי שם באינטימיות הולכת וגדלה, מתוך היכרות עם המקום ובטבעיות רבה (״כמו בהתגלות,״ הוא אמר בחיוך שחשף במלוא כיעורן את שיניו הרקובות) — הוא נהג בי נימוס ואדיבות מוגזמים מכדי שלא לעורר רושם של אירוניה צרופה גם לעין המתבונן חסר הפניות. "הביטו וראו! הנה הוא, יורש העצר!״ היה מכריז וקם ממושבו ברוב טקסיות בכל פעם שנכנסתי לחדר, ממתין לי עד שתפסתי את מקומי בטרם שב והתיישב בכיסאו, ואז היה נרכן לעברי בחריצות, כאילו המתין בציפייה דרוכה למוצא פי. מן ההכרח היה שההתנהגות הזאת תבלבל אותי, וכמוה פנייתו הקבועה אלי בגוף שלישי, שהתמיד בה אף שדודה זופי גערה בו על כך כמה וכמה פעמים. רק משהתערב בעניין דוד הובי ואסר זאת בתוקף — ״אתה נשמע כמו חבורה של שוליות בחנות!״ — שטיאסני חדל מן הנוהג הנלוז, אלא שאז החליף את נוסחו ומכאן והלאה פנה אלי בנימה מכבדת ולא אישית — ומובן מאליו שגם אירונית לא פחות — בכינוי הכללי ״אישי״: ״הו, אישי נראֶה הבוקר כמו ציור של פיליפ אוטו רוּנְגֶה! השומה עלי אפוא לשאול עוד, אם ערבה לאישי שנתו בלילה?״

לא היה לי שום מושג מיהו אותו פיליפ אוטו רונגה, ובכל זאת — מיותר לציין — קלטתי את הכוונה הזדונית שבאזכורו, אף אם הצטמצמה זדוניות זו לעובדה ששטיאסני ידע יפה עד כמה דלה יכולתי לפענח לי את העניין. יָדוֹעַ יָדַע גם שחונכתי והוכשרתי בחומרה רבה לנהוג אדיבות מופלגת בַּמבוגרים. לא עמדה לי כלל האפשרות להימנע מלהשיב לו, או לא לגמול לו לאלתר על אדיבותו בדברי נימוס נלהבים אף יותר שאחלץ מפי שלי. בדרך זו הגיעו הדברים בינינו לידי תחרויות גלויות ממש בהפגנת חביבות ונועם, שמעת לעת לבשו צורות גרוטסקיות — כמו, למשל, במצב הקלאסי מול דלת, כשכל צד חותר להניח לאחר להיות הראשון לחצות את המפתן — עד שדוד הובי או דודה זופי נאלצו לבסוף לשים לכך קץ בדברים נרגזים: ״די, בחייכם, מספיק כבר עם כל הצֵרֵמוֹניות האלה! זה יותר גרוע מעונת החיזור של השכווי השחור!״

בפעם הראשונה ששטיאסני ראה אותי בתלבושת הסטודנטים המאולתרת שלי, עיניו החיוורות נצצו לשבריר שנייה במבט משועשע, ומיד שבו וכבו. הוא השתחווה בהכנעה: ״הו, הבינותי, אישי חי מחדש את שחר נעוריו של הדוד הנכבד, המארח נדיב הלב שלנו שנינו. זה יפה — מעשה של הכרת כבוד אמיתית! שחזור של רוממות רוח קולקטיבית — זהו אקט מוסרי במובן הנעלה ביותר. העברת השרביט מדור לדור: אישי חש עצמו גרמני! מן הסתם, לאור הנדיבות המוּלדת, אישי יעדיף ללא ספק להתעלם מן העובדה שאמו של האדון הדוד הנכבד היתה הונגרייה, ושבעורקיה של הגברת דודה זופי, בת־דודה של אמו של אישי — אם איני טועה — זורם דם אירי לא פחות מדם רומני. כן, כן, אשר לצד של אביו, יהיה על אישי לשים פעמיו אל סיציליה כדי לחשוף את שורשי הגרמניוּת שלו. אבל מי אני בכלל, שאזכיר דברים כאלה! אנחנו, האוסטרים, כולנו בעלי דם מעורב, ובייחוד אלה מאיתנו המכוּנים אוסטרים־גרמנים: הננו צאצאים לאימפריה שאיגדה מינים לאינספור של עמים, גזעים, דתות. אם, למרבה הבדיחה, עדיין איננו מרגישים עצמנו אוסטרים אפילו עכשיו, לאחר שנעלמה אותה אימפריה אגדית, הרי שעלינו להכיר בכך שאנחנו בכלל אמריקאים... אלא שחסרות לנו התובנות הפוליטיות הנחוצות לשם כך... זה מצער, אבל ככה זה בחיים: לעתים תכופות החשיבה מוחלפת בהלכי רוח. הם עמידים יותר, שורדים את פגעי הזמן בחיוניות גדולה יותר, ולאמיתו של דבר, ככל שהם בלתי רציונליים יותר, כך טוב יותר. הנה, לדוגמה, הערגה הגרמנית, הערגה לרייך, לאימפריה הרומית המפורקת של האומה הגרמנית, האימפריה של קרל הגדול, האימפריה שלמענה הקיסר ברברוסה עצמו שקע בתרדמה במעמקי הר קיפְהוֹיזֶר, תרדמה עמוקה כל כך, שזקנו הלך וצמח פרע דרך הלוח של שולחן האבן שאליו נשען... להשיב את האימפריה הזאת על כנה, לאחד אותה מחדש, להקים אותה לתחייה בכל עוצמתה ותפארתה המיסטיות — כן! זאת היתה משאלת לבם של הצעירים דוברי הגרמנית כבר לפני מאה שנים, זה החלום שלהם וזאת הכמיהה שלהם גם היום, באשר הם, ויהיו מי שיהיו, הצעירים הללו הדוברים גרמנית, החושבים בגרמנית, המרגישים בגרמנית — על גדות הריין, עוד מימי אַרמיניוּס, ראש שבט הכֶרוּסְקים הגרמאני, ויריביו הרומאים, בחלקם הניכר אולי נוּבּים או לובים בדם על פי מוצאם; בטריטוריות שממזרח לאֶלְבֶּה, בראש ובראשונה במדינות הגרעין של המהדורה החדשה שהציג ביסמארק לרייך, בעיקרם פרוסים, פינים וכן וֶנדים בדמם; קל וחומר בארצות לאורך נהר הניבֶּלוּנגים, הדנובה, ארצות קרובות כל כך ללבנו, וֶנדים ובוהֶמים... זה לא חשוב: הם מרגישים גרמנים, הצעירים הגרמנים האלה, גרמנים של הרייך, גרמנים של גרמניה הגדולה, לא כן? מעוּנים מרוב כמיהה, הם רואים עצמם בחלומם תחת הדגל השחור־אדום־זהוב המתנפנף בעוז ממעל — זהו הדגל הצעיר בדגלים, בשחור המציין תחושה מבשרת מוות, באדום של הדם המבעבע, ובזהוב המסמל את החלום המאושר להבטחה הגדולה. חי נפשי, אודה ואתוודה שאני נרגש עד מאוד: מי אני בכלל, שאזכה לראות דברים כאלה בימי חֶלדי! והנה אישי, אדם גרמני צעיר, חתימת שפם מבצבצת בשפתו, אם יורשה לי להתבטא כאן בישירות כזאת, אפילו לא עלם, כי אם ילד רך בשנים — אישי כבר לובש בשמחה את המדים של לוחמי 'מלחמת השחרור' ושל האֶפּיגוֹנים של ה'סער ופרץ', רתום בכל מאודו למהפכה הגרמנית המופיעה שוב ושוב בחלומות ופעם אחר פעם נוחלת תבוסה. אישי חש בערגה הגרמנית הפועמת במקום הזה, ארץ האבות של הדוכסים הווֹיְבוֹדים הרומנים בין נהר הפְּרוּט לְיובל הסֶרֶט, הארץ המוקפת רומנים, רוּתֶנים, פולנים, ליבּוֹפְנִים ויהודים גליצאים, ובגאוותו כי רבה לא אכפת לו כלל, לאישי, שייתכן כי הוא שׂם עצמו ללעג ולשנינה בתחפושת הזאת שלו, המעלה על הדעת את החתול במגפיים, וכה יפה היא גם שמירת האמונים הזאת לאוצר היצירה של אגדות העם הגרמניות!... לא, לא, אין לו לאישי דבר להתבייש בו, הצדק עם אישי מכל בחינה: גם הממלכה הזאת, ממלכת רומניה שבה חיים אנו כיום, גם היא עודה חוטר וענף של הרייך האחד הגדול — אחרי ככלות הכול, מונרך מבית הוֹהֶנצוֹלֶרן־זיגמַרינגֶן הוא העומד בראשה, נסיך גרמני... יואיל נא אישי וירשה לי להביע את התפעלותי הבלתי מוגבלת לנוכח ביטוי אמונה גלוי־לב כל כך, המטאטא הצדה כל שיקול פעוט ערך של טקט פוליטי! אין דבר הנראה לי גרמני בדרך מכובדת ורצינית כל כך כמו המאמצים המתמידים של אישי, דווקא כאן מכל המקומות, לשמור על הטון הנכון ולהגן עליו מפני הסטיות מחרישות האוזניים של האדון הדוד, בזמן שאישי מרעים בקולו את שירי הלִיד הגרמני לנגינתה קלת האצבעות של הגברת הדודה בפסנתר, שירים כמו 'הו, תפארת אחווה עתיקה' ו'האל המצמיח לנו ברזל'. בטוחני שאישי נתקף אותן צמרמורות קדושות שבהכרח הרעידו את לבבות הזמרים ששרו אותם בפעם הראשונה, אותם גרמנים צעירים, שלושה או ארבעה דורות לפנינו, שבאמצעות השירים למדו להכיר זה בזה כאחים, ובקהילת האחים הכירו את האומה, ובאומה — את ההבטחה לחירות... אבל אישי לבטח חש בשירים האלה גם את הכאב והמרירות, את ההתרסה העגמומית ואת הכיסופים, המייסרים את כל בני הנעורים הנתונים לסערת רגשות. אישי ככל הנראה מזהה כאן את עצמו, רואה את עצמו בסופות האביב של הלך הרוח הזה. קרוב לוודאי שאישי גם מוטרד מן התחושה שהלבלוב המתפרץ עלול לגווע על נקלה עם התפרצותו של גל כפור חדש, ובה במידה חש בתוך כך גם להיטות להעלות קורבן, להיטות למוֹת קדושים, חש בהומור הגרדומים של ההכרה בעצם שבריריותו שלו, חש את הרצון להתקומם ולהתריס 'ואף על פי כן!' חש בזעקת החמס של הייאוש... כן־כן, הרי כך הוא הדבר שוב ושוב: העלומים מידבקים, הנעורים מדביקים את הנעורים ונחווים הן כחיים תוססים והן כסבל ועינוי, כמו מחלה, הם שרים את חוויותיהם מן הלב פנימה אל העולם החוצה, ופעם אחר פעם מעוררים בנפשות תאומות את אותו יצר מרי עצמו. בכל מקום ואתר, ופעם אחר פעם, הכמיהה לדגל המאחד, מרומם הנפש, המשחרר... אם יואיל נא אישי בטובו לבקר אצלי בקיטון העלוב המוקצה לי למגורים הודות לאצילות נפשם של המארח והמארחת שלנו, או־אז אטול לעצמי את החירות להציג בפניו איזשהו פריט קטן מאוספַי הצנועים: לא יותר מחתיכת חֵמר קטנה, אפויה ומזוגגת בצבע טורקיז, אם כי בת כמה אלפי שנים, ממצרים העתיקה. לחפץ הזה הרגיל למראֶה יש צורה של מד־זווית: זרוע אחת ארוכה וזרוע אחת מאוד קצרה — הסימן טָאוּ, הרי אישי יודע זאת, כמובן... טוב, בל נכביר מילים: מדובר בהירוגליף של מושג האלוהים — התיאור המופשט הראשון של האלוהות... ובמקורו, זה היה לא יותר מצֶלֶם של מוט שחוברו אליו כמה אניצי קש מתנפנפים ברוח — הדגל הראשון אי־פעם, כנראה..."

יותר משהבנתי את הבוגדנות שבנאום הזה — חשתי בה. ואף על פי כן, אִזכור חתימת הזקן ובראש ובראשונה הדימוי של החתול במגפיים נחרתו כמוגלה בתודעתי. אני בטוח שהרמיזה של שטיאסני על מלבושַי המגוחכים היא שהניעה אותי לצאת יום בהיר אחד — התלבושת שלי לגופי, מגפי הגומי רוטטים לי סביב הרגליים, לראשי כובע ״מָיוֹר השועלים״ — ולצעוד בהתרסה מן השמורה הבטוחה של המגדל והבית, הגן והחצר, החוצה דרך השער ומשם היישר אל הכפר. ידעתי שלכל הפחות אעורר מהומה, ואף שלא צפיתי ממש גילויי עוינות מפורשים, הייתי מוכן להם. כמובן, לא העזתי ללקט מן הקיר ולחגור למותנַי את אחת מחרבות הסיף של דוד הובי, אף שכלי הנשק הזה נמנה, לאמיתו של דבר, עם אמצעי הלחימה של אגודות האחווה. אבל היה לי לצדי כלב התחש שלי, מקס, ובתרמיל — הרוגטקה שלי יחד עם חופן נאה של כדוריות עופרת. כצפוי, כבר אחרי תריסר הצעדים הראשונים מצאתי את עצמי מוקף ערב־רב של ילדים יהודים סקרנים, שהלך ותפח לכלל נחיל גדול יותר ויותר, גועש יותר ויותר, ככל שהצטרפו ובאו בריצה עוד ועוד כמוהם.

המשכתי ללכת בראש זקוף במעלה הדרך אל כיכר השוק. לא היה לי כל צורך להפגין את הבוז שרחשתי לפרחחי הרחוב שהוסיפו לפזז מסביבי ביללות שמחה. התעלמתי מהם ממש כפי שעשיתי בכל פעם שישבתי בכרכרה ליד דוד הובי או דודה זופי, או ליד שניהם גם יחד, וראיתי את הפרחחים מתפזרים ונפוצים מפני פרסות הסוסים, קל וחומר כשהיו נמלטים לשמע צפירות הדַיימְלֶר הגדולה, ואז רצים אחריה בתוך ענן האבק הצהוב שהסתחרר מגלגליה, בניסיון להיאחז בארגזים הקשורים אליה מאחור. מול הווילה של הרופא דוקטור גולדמן, המבנה המעוטר להתמיה צריחים ושיני חומה, נעמד אחד מהם בדרכי. הוא היה בן גילי, אם גם מעט רזה וקטן יותר ממני, לבוש טוב יותר ובבירור מחונך יותר מהאחרים, אלא שגם הוא היה יהודי בעליל. פניו, מרופדות פלומה אדמדמה ומוקפות פרוות תלתלים סליליים בצבע נחושתי, היו זרויות כליל נמשים. הן נראו כמו שֶׂה הלוטש עיניים מקרוב באש להבה. ("השמש," אמר שטיאסני מאוחר יותר, "השמש היא הדבר שילדֵי שבט לוי נועצים בו את עיניהם!") אך מה שנחקק בתודעתי כבלתי נשכח יותר מחותמן של הפנים האלה, היה הארשת הגלויה של ביטחון עצמי זחוח.

״מה זה? פורים?״ הוא שאל וקרץ אלי, כשנעמדתי היישר מולו במטרה — כך דמיינתי לי — לסלק אותו מדרכי במבט נוקב. ידעתי שפורים זה מין קרנבל יהודי עם תהלוכה של מסכות צבעוניות. מצאתי שהשאלה שלו חצופה, אבל חשבתי שאין זה לכבודי — כבודו של חבר אחווה — לענות לו. בלי שום בושה הוא הרים את היד ונגע בזנב השועל המלופף על הכובע שלי. ״מה אתה? אתה רב חסידי?״

עכשיו היה זה מן ההכרח להראות לו מי אני: הכיתי והעפתי הצדה את היד שלו. וכאילו המתינו רק לכך כלסימן מוסכם, מיד התנפלו עלי האחרים מכל הצדדים. במהירות הבזק נתלש מראשי ״מָיוֹר השועלים״ המלבב שלי ונקרע לגזרים בבת אחת במערבולת של זרועות מורמות לקול צהלת ניצחון כללית. שמתי לב לכך שאחד משרוולי מקטורן הכורים שלי ניתק מן התפר בבית השחי תחת הכותפת. ספגתי מכות אחדות, אבל החטפתי בחזרה בחריפות ובנבזות, במהלומות מכוּונות וחסרות רחמים יותר מן המתחייב בתגובה על מתקפה מבולבלת למדי שהיתה ביסודה תעלול קונדסי. מה שבאמת החמיץ לי את הלב היה הכישלון המחפיר של מקס. בִּמקום להגן עלי ולנעוץ שיניים בזעם על כל סביבותיו, כמו כלב מוֹלוֹסֶר לוחמני, הוא נסוג והסתתר מייבב מאחורַי, וחלק לא מבוטל מן החבטות והבעיטות שיועדו לי פגעו בו. והנה, להפתעתי העצומה, הנער האדמוני — אף שהמכה הראשונה ששיגרתי פגעה בו היישר במרכז פניו — השליך את עצמו על הכלב כדי להגן עליו: "זְ'לוֹבּים, תפסיקו! דער קיילעוו" — הכלב — "לא עשה לכם כלום!"

המהומה שככה כמעט בבת אחת. הדהוד נקישה מטרטרת הפיץ את החבורה לכל עבר. האלֶר, הנפח, היה על אם הדרך ממבשלת הבירה לארוחת צהריים בביתו. הוא בסך הכול מחא את כפות ידיו המחוספסות. זה נשמע כמו יריות. הדרך התרוקנה בתוך שנייה. האלר נד אלי בראשו לאות עידוד והמשיך בדרכו. הנער האדמוני נשאר איתי. הוא החזיק בזרועותיו את התחש שלי. מקס כישכש מעדנות בזנבו וניסה ללקק לו את הפנים. "תראה את היצור הזה, כזה חמדמוד!״ אמר הנער וגירד למקס במצחו חרוש הקמטים.

עמדתי לומר לו, ״הוא פחדן עלוב!״ אבל לא רציתי להשמיץ את הכלב שלי באוזני הפושטק היהודי. אמרתי: ״הוא עדיין צעיר מכדי להיות באמת אמיץ.״

״מה, כי הוא לא רוצה ללכת מכות אחד מול עשר?״ שאל הנער האדמוני. ״בשביל זה צריך להיות מטומטם כמו גוי — כמוך, אם אפשר.״ הוא הרים את שפתו העליונה, ובחן עם הלשון את יציבות השן הקדמית שלו. הוא נראָה מסוחרר בלהבות אף יותר משהיה כמה רגעים קודם לכן. ״נראה לי שהוצאת לי את השן מהמקום,״ הוא אמר. ״אם היא נופלת לי, אתה משלם על אחת חדשה מזהב. הן לא צומחות מחדש בפעם השנייה.״

״תוריד את הכלב,״ אמרתי לו. ״הוא לא אמור להיות חיית מחמד.״

הוא הניח את התחש בעדינות על האדמה, אבל מקס קפץ עליו עוד פעם ללא היסוס, ודרש להמשיך להתפנק. הנער ליטף לו את הראש. ״אז מה הוא כן אמור להיות?״ שאל.

״כלב ציד.״

״ולצוד מה? פרפרים?״

״בטח, פרפרים,״ אמרתי. ״אני יכול להראות לך מה הוא כבר תפס.״

אני חשבתי באותו רגע על תיבת הזכוכית במגדל, עם אוסף הפרפרים הטרופיים היפים במיוחד.

״אז למה שלא תראה לי?״ הוא שאל. ״אתה מפחד שאני אכניס לך כינים לבית? אני הבן של דוקטור גולדמן.״ הוא הצביע על הווילה הניאו־גותית. ״אלַי אתה יכול לבוא גם אם לצייד הפרפרים שלך יש פשפשים.״

זאת היתה תחילתה של חברות, שאמנם לא היתה עתידה להימשך זמן רב, למרבה הצער, אולם הפכה את הקיץ ההוא, שקרו בו כל כך הרבה דברים, לבלתי נשכח מבחינות רבות.

בתחילה צריך הייתי לשבור את הראש ולהחליט, אם מותר לי ליטול לעצמי את החירות להכניס לביתם של קרובי המשפחה שלי את בנו של הרופא דוקטור גולדמן. הבעיה היתה לאו דווקא בכך שהיה יהודי, אלא אל־נכון בפער המעמדי שחצץ בין דוד הובי ודודה זופי לבין שאר תושבי הכפר. חשתי בהסתייגות מפורשת מצדם, בייחוד כלפי דוקטור גולדמן. בדרך כלל, בעלי האדמות שמרו על יחסי ידידות קרובה עם הרופא המקומי — היו להם עניינים רבים לאינספור לענות בהם יחד, והם טיפחו ביניהם הערכה הדדית. דוד הובי ודודה זופי אמנם שלחו את העובדים שלהם לטיפול אצל דוקטור גולדמן במקרים של מחלה רצינית, אבל ביקשו להסתדר בלעדיו במקרים קלים יותר. דודה זופי טיפלה במקרים האלה במו ידיה, לאחר שנועצה ברוקח היישוב, פולני שבו דיברה גדולות ונצורות. מכל מקום, לא היא ולא דוד הובי הניחו לדוקטור גולדמן לטפל בהם, ודרכם האירונית להציג את הווילה שלו כאטרקציה מוזרה למבקרים חדשים בַּמקום העידה על כך שיש סיבה מיוחדת במינה ליחס שלהם, שביסודו לא היה חסר פניות.

היתה הסיבה אשר היתה, תהא הסיבה אשר תהא. כך או כך, יכולתי לומר לעצמי שקרובַי היו בוודאי באים זה מכבר בקשרים חברתיים עם דוקטור גולדמן, אילו ראו בכך חשיבות. ידעתי גם שהמבנה החברתי של העולם הקרתני שלנו שברירי ועדין מכדי שאתערב אני באורח שרירותי, ועל יסוד שיקול דעתי שלי, ביחסים תלויים ועומדים שכאלה. כך, למשל, פעם אחת שמעתי משהו ששטיאסני אמר, משהו שבימים ההם קיבלתי אותו פשוטו כמשמעו ובלי ספק בצורה רצינית יותר מכפי שעשוי היה הלה להתכוון לו. אחד האורחים האחרים שהזדמנו לבית הדוד והדודה העיר שבסופו של דבר דוד הובי למד בבית ספר גבוה וסיים את חוק לימודיו, גם אם לא קיבל תואר אקדמי, ועל כן יש להחשיבו לאקדמאי, ועל כך הגיב שטיאסני ואמר: ״זה חלק מן הטרגדיה הלאומית של הגרמנים, שהאליטה שלהם מפוצלת לאלה המכונים אקדמאים ולאלה הנקראים אינטלקטואלים.״

נקל היה לשמוע מתוך האמירות הללו שמדובר כאן בשני מחנות עוינים. דוד הובי עצמו אישר את הדבר, כשהיה שרוי פעם בהתקף זעם על שטיאסני וצעק: ״מה שמרגיז אותי יותר מכול באינטלקטואלים האלה זה שהטיפוסים האלה אף פעם לא באים ואומרים בצורה ישירה לְמה הם מתכוונים. זה כמו בארטילריה: הם אף פעם לא מכוונים ישירות אל מה שהם רוצים לפגוע בו, ובמקום זה הם מכוונים למקום אחר לגמרי, כך שיפגעו במה שהם מאמינים שצריך לפגוע בו. בדיוק כמו אצל היהודים.״ ודודה זופי, שחיזקה ופירשה באורח קבע את מה שהשמיע דוד הוברט, צירפה את קולה והוסיפה ואמרה, אף ששטיאסני היה במוצהר ובגלוי בן חסותה: ״טוב, ברור שהובי לא מתכוון להגיד שכל חיילי הארטילריה במלחמה היו יהודים, אפילו שאם איזשהו יהודי במקרה לא מצא לעצמו מקלט בשירות חיל הרפואה או במשרד המלחמה, אז סביר להניח שהוא היה בארטילריה. אבל הובי צודק לגמרי שתמיד צריך להיזהר ולשים לב טוב־טוב לְמה ששטיאסני מתכוון כשהוא מקשקש ככה. ולמרות זאת, שטיאסני הוא אדם טוב ביסודו וגם עני נורא."

על כל פנים, הלוחמים גיבורי התהילה מן המגדל, החברים האמיתיים והקרובים של דוד הובי מימי הציד הגדולים, השתייכו ללא צל של ספק למין אחר. הם הפגינו ריחוק, אמנם מתוך כבוד אך בנחרצות, גם כלפי אקדמאים ממש, שהיו, כך אמרו, ״אנשים בעלי הכשרה מקצועית, כמו רופאים ועורכי דין ואנשי מקצוע דומים אחרים שעובדים עם הראש, אנשים שמחויבים לחיות מפירות המחשבה שלהם״, ולא מיני חובבנים "שהעזו להיכנס למרחבים חסרי הגבולות של הידע האנושי לשם השעשוע בלבד", ובכך התכוונו, בין השאר, לדוד הובי. ואם היה מישהו ממילא לא רק שונה לגמרי בתוקף היותו אינטלקטואל, כי אם גם יהודי — ולא היה זה מקרה בלתי שכיח — הרי שהאפשרות לגשר על הפער החברתי לא היתה לה כל אחיזה שהיא במציאות, לא יד בה ולא רגל. לא היו עוררין על כך שדוקטור גולדמן יהודי הוא, ולא זו בלבד אלא גם אינטלקטואל. נוסף על כך, התברר שהאיש אף עמד בקשרים רוחניים תוססים של חילופי רעיונות עם שטיאסני.

על אף כל האמור, הייתי נועז מספיק לומר לעצמי שהמגדל הועמד בפועל לרשותי כ"מרחב מוגן מהשגחה הורית", כלומר שאני רשאי לארח בו את מי שחשקה נפשי. אמרתי אפוא לבנו האדמוני של דוקטור גולדמן, שהוא מוזמן לבוא אלי לראות את אוסף הפרפרים. ״אבל תגיד, איך קוראים לך?״ שאלתי.

קראו לו ווֹלף. השם הזה עורר בי תגובה מעורבת. מצד אחד, שמחתי שיש לחבר החדש שלי שם שלא היה גורם לי מבוכה, בניגוד לשמות כמו מוישה או יוסל. מצד אחר, לא נראה לי ראוי כל כך שהוא נקרא בשם של אביר מאפוס גיבורים גרמני. אבל הוא הסביר לי שוולף זה שם מקובל למדי בקרב יהודים אורתודוקסים. לאבא שלו בכלל קוראים בֶּר, שפירושו דוב. וולף בֶּר גולדמן... לא יכולתי לכבוש את הצחוק. ואיך קוראים לי, שאל אותי החבר החדש שלי, וולף. נאלצתי להודות שקוראים לי בּוּבּי, שזה אומר: ילדון. הוא התחיל לצחקק עד בלי די, כמו החדרנית פלוריקה בפעם הראשונה שראתה אותי לבוש בתלבושת האחווה שלי. ״אז אם היתה לך אחות, היו קוראים לה ילדוניתה?״ כנראה, נאלצתי להסכים. ״ואז להורים שלך, גברירון ואישונֶת?" חלף זמן־מה עד שהוא נרגע.

דומָה לכך היתה תגובתו למראה המגדל כשהולכתי אותו פנימה בגאווה. "למה זה מגדל?" הוא שאל עוד כשהיינו במדרגות. וכשהגענו למעלה: "ממתי זה מגדל? בוא תראה מה זה מגדל." הוא הצביע מבעד לחלון שממנו אפשר היה לראות, מעל צמרות העצים, את גג הווילה המעוטר של דוקטור גולדמן. ואכן, מגג הווילה התנשא מגדל קטן מקושט בדגלים ובנסים. ביני לביני מוכרח הייתי להודות שלעתים תכופות כבר לטשתי בו עיניים ונעצבתי בלבי, מכיוון שהרומנטיות של אותו מבנה ניאו־גותי תאמה את רוחי הגרמנית לאין שיעור יותר מעליית הגג שעוררה אותה מלכתחילה. "החדר שלך נמצא במגדל?" שאלתי בקול ענות חלושה קמעה. "מה, אני משוגענער שאני אסחוב ת'עצמי במדרגות עד למעלה?" השיב וולף. "אני לא גוי!"

העובדה שהשתמש במילה היידית ל״נוצרים״ כדי לציין טיפשות מגושמת צרופה, עוררה בי מרירות. אמרתי לעצמי שסביר להניח שזה שימוש לשוני שגור בעולם שלו, ולפיכך שמחתי שהוא מרגיש רגוע ומשוחרר מספיק כדי לדבר איתי כמו עם האנשים מהמקום שממנו בא. אילו רצה, היה מסוגל לדבר גרמנית גבוהה טובה מאוד — הוא הלך לבית ספר בווינה — אבל הוא עשה כן כאילו היה זה משהו ששינן היטב, משהו מדוקלם. הוא דיבר בבליל של גרמנית גרועה וביטויים מיידיש ומפולנית — במילים אחרות: ב"מוֹישֶלית", עגת משה, העגה היהודית בלשון הגרמנית — מכיוון שהרישול הלשוני הזה, שיחד עם זאת התברך במבע עשיר, שנון, ססגוני, שופע הומור, תאם טוב יותר את מהותו ואופיו, את שכלו הגמיש ומהיר התפיסה ואת ביטחונו העצמי הבלתי מנוצח. אשר לי, אני חונכתי לנקוט תמיד שפה תקנית דקדקנית וחמורה, למרות כל צירופי המילים והניבים האוסטריים הייחודיים שרווחו בקרב בני משפחתי, שבינם לבין עצמם דיברו מעין גרמנית לא מכופתרת — גרמנית בנעלי בית, כמו שאומרים — אך בה במידה יכלו לדבר גרמנית גבוהה צלולה כבדולח, אם וכאשר רצו, וזו לא נשמעה בפיהם מדוקלמת. הִסכַּתי כעת בתשומת לב משועשעת למשפטים שהגה החבר החדש שלי, וולף גולדמן — במובן מסוים, אמדתי אותו גם מצד הלשון.

הוא היה כמעט משועמם בזמן שסקר את החפצים במגדל שלי. תיבת הפרפרים אמנם לכדה לזמן־מה את עיניו, אבל אני ציפיתי שתעורר בו רושם כביר. את גולגולת השנהב מצא שגויה מבחינה אנטומית: לאבא שלו יש בקליניקה שלד אמיתי, והוא עצמו יוכל להראות לי עליו את הטעויות. אל מול המאפרה המכוירת בדוגמת קלפי המשחק ובדל הסיגריה, ניענע בראשו לשלילה, ואז סב לאחור במשיכת כתפיים. למראה התנגשויות האוּלאנים והקוזאקים בגליציה נד בראשו. גם תעלולי הרכיבה של הרוזן שנדור ריתקו את תשומת לבו לרגע קל בלבד: ״הוא היה מנהל קרקס?״ שאל והמשיך הלאה בלי לחכות לתשובה.

הוא בכל זאת השתהה לעיון מדוקדק יותר אל מול חרבות הסיף המוצלבות ו״החביונת הקטנה״ של דוד הובי. ״תגיד, חובשים אצלכם את הכומתות הקטנות מתחת לכובעי השועל?״ רצה לדעת. לא, אמרתי, אנחנו לא חובשים את ״החביונת הקטנה״ — ככה קוראים לה — כמו ה״יַרמוּלקָה״, הכיפה השחורה הקטנה שיש ליהודים האורתודוקסים מתחת לכובע. ודרך אגב, אצל הסטודנטים שלא היו ״מָיוֹר שועלים״, ה״חביונת״ היתה כומתה צבעונית עם מצחייה ונקראה ״קוּלֵיר״, שזה אומר ״צבע״ בצרפתית. את "החביונת הקטנה" חובשים במשתים חגיגיים של אגודות סטודנטיאליות, כדי לציין את הכבוד רב השנים של אחווֹת הרֵעים. נאחזתי התלהבות, שטחתי לפניו בלהט את הידיעות המופלגות שרכשתי לאחרונה על הנימוסים והמנהגים של אגודות הסיף הסטודנטיאלי באוניברסיטאות הגרמניות, הסברתי לו שהחברים החדשים הנשבעים אמונים נקראים ״שועלים״ ונתונים לחסותו של ״מיור השועלים״ — אותו סטודנט מוותיקי הרֵעים באחווה, הרשאי לשאת על ראשו כאות כבוד את הכיסוי שהזכיר לוולף גולדמן כובע של רבנים. סיפרתי גם בהרחבה על ״תקנות הבירה״, קוד ההתנהגות החמור הקובע כללים לטקסי השתייה, אלה הטקסים המכונים "סביאות שולחן״, שבשום אופן לא יועדו רק להנאה, אלא שימשו גם כלי חינוכי: אחרי ככלות הכול, גבר אמיתי חייב ללמוד לצרוך כראוי את מכסת האלכוהול שלו, בדרך נאותה ומכובדת ובלי לאבד את אחיזתו במציאות.

וולף גולדמן הקשיב לי, ועל פניו אותה הבעה של שֶׂה הלוטש עיניים היישר באש. ״ואתם גם שרים את השירים על הבלונדינית היפה שמסרקת את השיער מעל המערבולות של הריין?״

בטח, כן־כן — הוא התכוון ל״לוֹרֶלַיי״. דרך אגב, זה שיר של היינריך היינה, שכידוע לכול היה יהודי, הוספתי ברוב חשיבות. המילים שלי לא השפיעו עליו באורח גלוי לעין, והטרידה אותי המחשבה שאולי יצרתי אצלו רושם שאני מנסה להתקרב אליו בדרך ״גויית״ בוטה וחסרת רגישות.

״ובגלל זה רקום על הכובע מפתח סול? זה בגלל שאתם שרים?״ הוא שאל.

זה בכלל לא מפתח סול. זה אמור להיות הסמל של הקורפוס, של אגודת האחווה.

התרתי למענו את סבך האותיות. הוא שוב נד בראשו. ארשת פניו, פני השֶׂה המשולהבות, נשארה חמורת סבר. ״אבל מה עם החרבות? אם הן אמורות לדקור, למה אין להן שפיץ?״

גם על כך יכולתי להציע לו הסבר: אלה לא היו כלל חרבות רגילות, גם לא חרבות פרשים מעוקלות וחרבות דֶקֶר כבדות, אלא חרבות רַפְּיֵיר קלות — ארוכות להב, דקות וישרות — שיועדו לשימוש בלבדי בסיוף סטודנטיאלי. לכן לא השתמשו בהן כדי לדקור, אלא ״הסתייפו״ איתן. הגוף מיוצב על רגליים פשוקות, בלא ניד וניע, מחותל עד האוזניים בשריון עור וצמר, זרוע אחת שלוחה מאחורי הגב, אתה נלחם עם הזרוע האחרת המחותלת גם היא בשריון הכבד, מניף אותה מעל הראש שלך ומכוון רק אל הגולגולת והלחיים של היריב. אם פגעת בו כך שחוד הרַפְּיֵיר חדר את העור, הסגנים עצרו מיד את הקרב ובחנו את הפצע. המשקיף היה מתבקש לוודא אם יש ״מדמם״ אצל הצד האחד או האחר. את ה״מדממים״ האלה היו תופרים, ולאחר שהגלידו, הצלקות שנוצרו היו נחשבות ל״צלקות סיוף״, שאקדמאי גרמני יכול היה להתגאות בהן. בכל קרב היו חמישה־עשר סיבובים, ובכל אחד מהם היה מספר קבוע של חילופי התקפות. המנצח נקבע תמיד על פי מניין ה״מדממים״, אלא אם כן אחת הפציעות היתה קשה כל כך, שהרופא — ה״גַלָב״, כפי שנקרא בלשון אגודות האחווה — היה נאלץ להפסיק את הדו־קרב ומכריז על הפצוע כ״פטור״. לא היתה שום בושה בלהיות ״פטור״. אבל אבוי לו לְמתמודד שספג פציעת "מדמם", אם היה מתחיל אז להתפתל ולו כהוא זה, לא כל שכן אם היה מנסה "לחתוך", זאת אומרת, להסיט את הראש הצדה כדי לחמוק ממכת הרפייר של היריב. אם קרה כדבר הזה, היה האיש מושעה לאלתר, מוּשם ב"מעצר בירה". למשך כל תקופת ההשעיה הוא היה מנוּע באיסור חמור מלהשתתף בסביאות השולחן כולן; נאסר עליו ללבוש את ה"צבעים", כלומר, לא את כומתת האחווה ולא את סרט האחווה שהיו עונדים באלכסון על החזה; ומובן מאליו שגם נוּדה מכל המשתים החגיגיים — כל זה עד שהיה מכפר על הבושה באמצעות לחימה בסיף, בדו־קרב חדש וגם קשה יותר. אבל הוא לא היה זוכה להזדמנות נוספת, שנייה במספר, לטהר את שמו. אם חזר ונשנה ה"חיתוך", אם היה האיש שב ומשתפן, כבר פעם שנייה, הוא היה מגורש מהאחווה בחרפה ובלי שמץ רחמים. בעבור מי שעד כה היו אחיו ורעיו לאחווה, הוא היה מת. מכאן ואילך, לנצח נצחים ולעולמי עד, לא נחשב עוד "כשיר למתן סיפוק".

להפתעתי, וולף גולדמן ידע מה פירוש הביטוי. ״הם הכריזו עלינו, היהודים, כבלתי כשירים למתן סיפוק,״ הוא אמר.

לא ידעתי מה לענות לו. שאלת הכשירות למתן סיפוק התעוררה רק כשהזמינו מישהו לדו־קרב, אמרתי בלשון חמקמקה. סיוף אקדמי עם חרבות רפייר היה בדרך כלל מה שנקרא ״דו־קרב להערכה״: מבחנים של אומץ לב וקשיחות לקביעת ערכם של האחים לאחווה. צלקות סיוף רבות על הלחיים היו עדות ניצחת להגינותם.

וולף גולדמן ציחקק: "בדיוק כמו אצל הכושים. רק שהם לפחות חורתים לעצמם קישוטים יפים על הפנים."

מה גם שלא חידשתי לו הרבה, הוסיף ואמר. כשאבא שלו היה סטודנט, הוא היה באגודה של סטודנטים יהודים. זאת היתה אחווה לכל עניין ודבר, רק בלי כל הטקסים המגוחכים של הסיוף האקדמי וסביאות השולחן. אותה אגודה היתה מאורגנת לצורך הגנה עצמית גרידא: הסטודנטים היהודים נפלו קורבן להתעללויות ולהטרדות תכופות כל כך מצד חברי האחוות, שגם הם התאחדו וייסדו ארגונים וליגות. והם גם נענו ברצון להזמנות לדו־קרב, בנחישות להילחם. כל אחת מהאגודות של היהודים הציבה מטעמה סייף מצטיין שהגן על הכבוד המבוזה של אֶחיו. והם לא נלחמו עם חרבות רפייר קלות נגד גולגולות ולחיים, אלא עם חרבות סיף־פרשים כבדות ובעירום מן המותניים ומעלה, ורגליהם היו קלות כל כך, שהקרבות שלהם תבעו מן המשתתפים שליטה מוחלטת בסיוף, אמנות סיף הלכה למעשה, עם שלל כישוריה — עין חדה, מחשבה זריזה וגמישות תנועה. אם היה אחד המתמודדים ״פטור״, היה זה על פי רוב בגלל אובדן כושר לחימה באמת ובתמים. אגודות האחווה הגרמניות הלאומניות העדיפו להימנע ממפגשים עם אשפי הסיף האלה. וזאת היתה אחת הסיבות, אמר וולף גולדמן בחיוך קל על שפתיו, להכרזה על היהודים כבלתי כשירים למתן סיפוק. אבא שלו אמר לו את זה. דוקטור גולדמן היה הסייף הטוב ביותר באגודה שלו ונבחר לייצג אותה בקרבות.

"אתה גם כן רוצה ללמוד להיות סייף?" שאלתי.

"תגיד, אני נראה לך מפגר?" אמר וולף גולדמן. "אני צריך את הידיים שלי לדברים אחרים."

באותו זמן עדיין לא התברר לי מה הם הדברים האחרים שבשבילם היו נחוצות לו הידיים. בכל מקרה, הוא שמר עליהן בקפידה ובמסירות ניכרת. הכישורים שנערים בגיל הזה מתאמצים על פי רוב להבליט הותירו אותו שווה נפש. הנחתי שבניגוד אלי, הוא לא ינסה לחקות את תעלולי הרוזן שנדור על גב הסוס, מה גם שלא הייתי בטוח שאפשר לצפות מנער האורווה שיכין לרכיבה סוס בשביל נער יהודי מהכפר. אבל גם מבחינות אחרות וולף לא הפגין שום שאפתנות. הוא לא טיפס על עצים, לא עשה מאמץ להצטיין בהשלכת אבנים, לא חרץ בעצלתיים עם אולר במוטות ובמקלות, לא ירה לא ברוגטקה ולא בחץ וקשת, ואפילו לא שרק עם האצבעות. השליטה שלי בכל הפעילויות האלה — זריזות הידיים שלי בשימוש ברוגטקה עוררה תמיד התפעלות בלב כל אדם — לא הקנתה לי עכשיו כל תחושת עליונות; כה גדולה ועצומה היתה אדישותו לעניינים כאלה. נהפוך הוא: התחלתי להרגיש כמו ילד קטן לעומתו.

בדקנו ומצאנו שהיינו בני אותו גיל ממש, שנולדנו כמעט באותו יום. עם זאת, ידיעותיו בדרכי העולם היו רחבות לאין שיעור יותר מאלה שלי, ולפיכך לא היה לי מנוס מלהודות בהכנעה ביני לביני, שייתכן אמנם כי הודות לבחינה החוזרת המאיימת הצפויה לי בסתיו, אצליח לפלס לי — במקרה הטוב ביותר — דרך להיות אקדמאי, אבל הוא היה כבר עכשיו, ללא צל ספק, אינטלקטואל בשל.

הוספתי אפוא להתחבט אם להביא אותו לבית הקרובים שלי, אף שעד מהרה התחלתי אני לבקר בקביעות בביתו שלו. עכשיו היו אלה דווקא האוצרות שהראה לי אצלו, שלא עשו עלי את הרושם המיוחל. לראשונה ביטא בהתנהגותו אי־שביעות רצון. הוא היה מאוכזב. אלא שלמרות רצוני הטוב וכל מאמצַי, לא מצאתי שום דבר נעים, שום דבר ביתי, בחדרים החשוכים, המבולגנים, הדחוסים בניירות עד לגובה התקרה. למרות הרוח והצלצולים האריסטוקרטיים של מיטלטלי הבית — של הרהיטים השחורים, של ריפודי הקטיפה ושל הווילונות הכבדים המעוצבים באמנותיות עם קפלי קמטים וגדילי ציציות, וילונות ארוגים משי תלמים־תלמים — היה שם משהו מהדוחק המפוקפק והמעופש האופייני לדירות זעיר־בורגניות. אכן, ייתכן שמצאתי ברהיטים חן כלשהו — כמו לכל ילד נורמלי, גם לי היתה חיבה לטעם רע. אולם הארונות והמזנונים שם, השולחנות והכורסאות — מקושטים כולם מהמסד עד הטפחות בתבליטי עץ בסגנון הגרמני העתיק של מפנה המאה, שלאמיתו של דבר תאם דווקא את נטיות לבי בזמנים ההם — היו כולם באיכות ירודה. עלובה היתה מלאכת הגילוף, מוכתם היה העץ, ולא זו בלבד, אלא שהרהיטים היו מוזנחים, הכרכובים הזוויתיים היו קצוצים, חסרו מפתחות למנעולים, ועל כל משטח אופקי נערמו עוד ועוד ספרים, עיתונים וכתבי עת.

וולף סיפר לי שבערימות האלה נמצאים גם פריטי אספנות נדירים שערכם יוצא דופן. כבר בספרייה של סבא שלו היו מהדורות ראשונות רבות עם הקדשות אישיות מאת המחברים, מקצתן של כתבים שקשה מאוד למצוא היום. ולאבא שלו יש אוסף שערכו לא יסולא בפז, אוסף מסמכים על רדיפת היהודים מראשית ימי הביניים ועד לעצם הימים האלה. אם יהיה למישהו אומץ לקחת את הנושא הזה ולכתוב עליו, אמר וולף, האיש ימצא כאן מקור בלתי נדלה, ונוסף על זה — מדעי לעילא.

דוקטור גולדמן לא מצא חן בעיני. הוא היה מאותו זן אדמוני ומנומש של ראשי־שֶׂה יוקדים בלהבות אש, כמו הבן שלו. קצר ותמציתי היה ביחסו אלי, ופחדתי במקצת מידיו העצומות, שהיו מנומרות כמו גחון סלמנדרה ומכוסות שערות בצבע אדום, כמו של רעמת אריה. ואשר לזכרו של סבא גולדמן, דעתי היתה משוחדת. כאן האירוניה הדקה של דוד הובי פעלה יפה את פעולתה.

את התודה על עצם אזכורו מלכתחילה של הסבא חבתי לשטיאסני. יום אחד הופתעתי להיתקל בו בבית של החבר שלי, וולף גולדמן. למרבה התמיהה, הוא התנהג כאילו לא הבחין בי כלל. באותו הרגע עמדנו — זאת אומרת: וולף גולדמן ואני — לחצות את החדר שהוליך אל המרפאה של דוקטור גולדמן. מאחר שדוקטור גולדמן שהה רוב הזמן בבית, עדיין לא הזדמן לי לראות את השלד שוולף השוויץ בו לפנַי. רצינו לראות אם נוכל לבדוק את השלד בזמן שדוקטור גולדמן עורך ביקורי בית אצל חולים. שטיאסני עמד בחדר המוביל למרפאה — מעין ספרייה, אם יש כלל היגיון לתאר כך חדר בבית שכל אחד מחדריו היה ממילא עמוס ספרים להתפקע. שטיאסני היה רכון מעל כמה כרכים המונחים על שולחן. הוא החזיק עיפרון בין השיניים, ושפתיו האדומות המקושתות להפליא התעגלו לכלל חיוך, שמעולם קודם לכן לא ראיתי כמותו על פניו — חיוך משוחרר לגמרי, מהורהר מעט, שמח ומאושר. בפעם הראשונה אי־פעם ראיתי את הפנים שלו בלי מסכת הסוואה, וגם העיניים שלו הופיעו בלי צעיף העיוורון המזויף, או לכל הפחות צעיף האי־נראות, ששטיאסני כרך עליהן בדרך כלל בשעה ששקע בתפקידו המבחיל כ״אבל־מי־אני־בכלל״. ועכשיו נראָה שהוא באמת ובתמים לא מבחין בנוכחותנו. הוא היה מוצמת כל כולו לְמה שקרא וחשב עליו לפני כן — או ליתר דיוק: למה שעדיין חשב — שכן שפתיו זעו מעט, כאילו חזרו על משפט כלשהו או ניסחו אותו, וכעבור רגע הוא שב וגהר על הכתבים המגובבים על השולחן שלפניו.

על כורחנו סבנו לאחור ויצאנו מהחדר על קצות האצבעות. ״הוא נמצא אצלכם הרבה?״ שאלתי. הוא בא אליהם בקביעות זה שנים רבות. למעשה, אצל דוקטור גולדמן היה בן בית כמעט אף יותר משהיה בבית קרובַי. אבל הייתי משוכנע שדוד הובי ודודה זופי לא ממש יודעים על זה או לא מוכנים להודות בכך. בשום אופן לא ציפיתי לכך ששטיאסני יזכיר את המפגש שלנו, מה גם שנדמה היה כי לא היה מודע כלל לעצם התרחשותו.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשכבר בארוחה המשותפת הבאה פנה אלי הלה בהפגנתיות מוטעמת ואמר, בעיניו שוב המבט העיוור מימים ימימה ובפיו החיוך האפרורי כאפר: ״תפנית משמחת מסתמנת בהתפתחותו של יורש העצר שלנו. אישי נוטש את התבודדותו העיקשת. אישי מתערבב בבריות. כן, זאת ועוד: אישי מותח גשרים מעל פערים חברתיים תהומיים, מבסס מחדש יחסים שנקטעו באבם או שלא נקשרו מעולם, לדאבון הלב. על תרומתו זו אישי לא יזכה לתשואות בקרב חוגים שהשקפת עולמם ורגישותם הלאומית התעצבו באיחוד־קיפְהוֹיזֶר. אדרבה: השותפים לאמונותיהם של פון שֶנֶרֶר וקרל הרמן וולף עשויים לראות בכך בגידה מוחלטת במטרתה הקדושה של המחשבה הארית. אבל מי אני בכלל, שאציין כי בעשותו כן אישי אינו מבטא אלא הסכמה כפולה ומכופלת לרעיונות של פיכְטֶה ושל יאהְן ושל מיני אבות־כנסייה אחרים של תנועת אגודות האחווה הסטודנטיאליות: הרעיונות של שידלֶר, רימאן, הוֹרְן ודומיהם, יהיו שמותיהם אשר יהיו, כל אותם ארמינים וגרמאנים שפשוט ראו לנגד עיניהם, בהתלקחותה העצומה של אש הלאומנות אחרי מלחמות השחרור, את החירות הצרופה ועמה יחד, מיותר לציין, גם את האמנציפציה של היהודים! הלוא הם היו פוסלים כבלתי נסבלת את המחשבה שאיזשהו היינה או מנדלסון או איזו רחל פַרְנְהָגֶן מקומם בגטו, לא כן?..."

דודה זופי, שאפשר כי הבחינה בכך שהערותיו הזדוניות של שטיאסני כוּונו בלא מסווה ישירות אל דוד הובי, באה כהרגלה בקודש לעזר בעלה, בהפעילה את המתודה האינטלקטואלית של ההתייחסות העקיפה, או, אם לשאול מונח משדה הארטילריה: הרעשת אש מסייעת. "אני חושבת שזה ממש לא בסדר שאתה מבלבל את הילד עם כל מיני דברים שהוא לא יכול לדעת," אמרה בתקיפות. "הוא בדיוק כמונו. הוא לא צריך שיכניסו לו לראש כל כך הרבה דברים מבולבלים כמו שיש לך בראש. הילד צריך להמשיך לעבוד עם הרגשות הלא מקולקלים שלו כמו שהיה עד עכשיו, והכול יהיה בסדר.״

המשפט האחרון היה בעת ובעונה אחת בבחינת קריאת עידוד בשבילי ואזהרה עדינה שנשלחה אל דוד הובי, לבל ישתמש בשרידים הסנטימנטליים של העבר שלו, החדור הלכי רוח לאומניים, כנקודת מוצא להתנגד לחברוּת שקשרתי עם וולף גולדמן, שמובן מאליו שהכול ידעו עליה בבית. אבל דוד הובי, שהיה רגיל לרמיזות בוטות בהרבה על המשוגות של שנות חניכתו, בין כה וכה לא הניח שיעכירו בקלות את מצב הרוח הטוב שלו, מלא העזוז והחיים, בייחוד מפני שהיטיב לדעת שבסופו של דבר, בכל הנוגע לאנטישמיות, רוב רובם של הלועגים לו בכל זאת תמימי דעים איתו. הוא צהל בעונג: "נו, חבל רק שגולדמן הזקן כבר לא בחיים בשביל לראות את זה — אפשר למות מצחוק, באמת, פשוט... למות מצחוק."

בעקבות הדברים האלה התפתחה שיחה ערה שכל המסובים לשולחן תרמו לה, שכן במוקדה עמדו אירועים מקומיים ורכילות מקומית ישנה. מצד אחד, השיחה הזאת ציידה אותי בהסברים להתרחקות של קרובַי ממשפחתו של החבר החדש שלי, אך מצד אחר, היא גם סיבכה עד מאוד את התמונה שהתגבשה אצלי על הגרמניוּת.

מוצאו של ״גולדמן הזקן״, סבו של החבר שלי וולף ואביו של הרופא דוקטור וולף בֶּר גולדמן, היה בגליציה בזמן שזו היתה רוסית. על פי המסופר במסורת המשפחה, הוא היה הכבשה השחורה בעדר צאצאיו של אחד הרבנים המלומדים הגדולים, האדוקים ויראי השמים שהחזיקו שם בחצר רבנית — ״אוטוריטות משפטיות בכל השאלות המוסריות והדתיות,״ אמר שטיאסני, ״באורח דומה לשייחים הקדושים בסוּפיזם, זרם המשמש נושא לימוד למספר בלתי נתפס של חוקרי דת ורוזנוֹת בגרבונים כחולים, אלה כאלה דורשים בחוויית האלוהות, ואמנם משקיעים הם את כל מרצם בעיסוקם זה — נשגב הדבר מבינתי — תחת שיקדישו מעט מעתותיהם למינֶזֶנגֶרים האלה של האלוהים, הטרובדורים האלה הקרובים אלינו יותר בכל מובן אפשרי וקשורים יותר לחשיבה ולהרגשה שלנו אנו.״

נראָה שגולדמן הזקן לא הצטיין גם הוא בהפגנת ההערכה הראויה ללהט האמוני הפנימי ולחזון הדתי רב ההשראה של הרבנים. בניגוד לנהוג במסורת עתיקת היומין, הוא לא נכנס לנעליו של אביו האפוף ניחוחות קדושה, אלא הכריז על עצמו כעל הוגה חופשי, במעשה מרי ומרדנות, ואז עבר לגרמניה, ובה, מאחר שהיה ברוך כישרונות מוזיקליים, היה לחסיד נלהב, עד כדי שיכרון חושים, של המוזיקה שחיבר ריכרד וגנר. כמו כן, בצד זאת, עשה הון — למרבה האירוניה: בסחר ומכר של בקר המיועד לבית המטבחיים; ובהון שצבר סייע — ״כמו רבים מאוד מבני עמו, רבים הרבה יותר מכפי שנהוג לשער או מקובל להודות,״ אמר שטיאסני — לממן את ייסוּד הרייך הגרמני בידי ביסמארק. ״ומתוך להיטות כפולה, קרוב לוודאי: להקרבה עצמית, ולא פחות מזה — לעשיית רווחים,״ זרק דוד הובי, ודודה זופי החרתה החזיקה אחריו ללא דיחוי: ״טוב, הובי צודק בעניין הזה: לעשות כסף הם תמיד ידעו, היהודים!״

אי־ודאות שׂררה בסוגיית מועד הגיעו של גולדמן הזקן לכפר במטרה להשתקע בו עם עסקי הבקר שלו, באזור חקלאי משגשג, ולבנות כאן את "הווילה הנפוחה המגוחכת" שלו. שטיאסני טען שזה קרה רק לאחר שחָבַר הזקן כרוח סערה למחנהו של ניטשה וכפועל יוצא מזה נטש את חוגיו של וגנר, ולבסוף, באכזבתו כי רבה מן האוטוקרטיות של ביסמארק, הפנה עורף לגרמניה. אולם כנגד טענה זאת דיבר סגנונו של הבית, סגנון פרו־גרמני במופגן, שמעצם הקמתו פה באדמת הכתר ההבסבורגי ובידי יהודי, מוּעד היה באמת ובתמים להיראות מוזר. ודאִי היה, על כל פנים, שגולדמן הזקן בשום אופן לא זכה לברכת אביו של דוד הובי, אדם שראה עצמו בשר מבשרה של "אוסטריה הישנה", שמרן קיצוני שנאמנותו לקיסר גבלה באדיקות דתית. כאן, חוסה בהילת הזכות האלוהית למלכוּת של שליטו, הוא גילם תפקיד של פטריארך, שלעומת משטרו היתה האוטוקרטיה של ביסמארק לא יותר ממשחק ילדים. מן ההכרח היה שיהודי הנוהג כלאומן גרמני ייראה לו כמו חיבור מגוחך בין אנטיתזות שאין להן זו עם זו דבר וחצי דבר, אף ששתיהן נתעבות במידה שווה — תפלצתיות כה פרובוקטיבית במהותה, שמוטב להעמיד פנים שאינה קיימת כלל, פשוט לכפור בקיומה בעולם כדי לא להיאלץ להגיב על אתגריה. "אבל בעניין הזה, אני רק גרמתי לו הרבה כאב, לאבא המסכן שלי," נאלץ דוד הובי להתוודות, נבוך ונכלם, אם כי שוב נמצא לו לאלתר עזר כנגדו בדודה זופי, שאמרה: "אבל אתה היית אז כל כך צעיר, הובי. מתי זה היה בדיוק? ב־1889 או 1890 או משהו כזה, עוד לפני שהכרנו. אי־אפשר היה אז לצפות ממך לעשות דברים עם השכל. עכשיו אתה עוד מעט בן חמישים ושמונה, זאת אומרת שהיית אז בן שמונה־עשרה וקצת."

למרות אי־אלה אזכורים ששמעתי מאבי, לא היה לי באותם ימים אלא מושג מעורפל על ניטשה, על ייסוד הרייך של ביסמארק ועל נטיותיו האנטי־ליברליות, וּודאי שלא ידעתי כמעט דבר על הסיבות לבחילה שחשו נאמני "אוסטריה הישנה" כלפי לאומנים גרמנים. ובכל זאת היה ברור לי שהיתה כאן תנועת הלוך ושוב משונה, חילופים מוזרים של גישות ועמדות מנוגדות, שבמהלכם היריבות המחריפה הגיעה לשיאה דווקא כשסיגל לו צד אחד את דוֹגמוֹת האמונה של הצד האחר. גולדמן הזקן חווה זאת בוודאי על בשרו ממש. את בנו, אביו של החבר שלי וולף, הוא שלח אל וינה ופראג ללמוד בהן את כל מה שנבצר ממנו עצמו ללמוד ביסודיות: המדעים ההומניים, שלהבנתו הוליכו אל השחרור הרוחני של אדם זה או אחר ובכך אל חירותם של בני האדם כולם. והבן, שהגורל היטיב עמו כל כך, שב הביתה בתור רופא, יבש כמו צנון, וחוץ מזה לא הביא עמו מאותן אוניברסיטאות עתיקות מכובדות מאומה לבד מסלידה אכולת שנאה כלפי הגרמנוֹמַניָה הקנאית המשתפכת של אביו. הוא הכריז על עצמו ציוני ותומך תקיף ועיקש בהקמת מדינת לאום יהודית בארץ המובטחת, וכדי לתמוך בתנועה זאת החל לאסוף מסמכים על רדיפת היהודים. וכל זה לדאבון לבו המר של גולדמן הזקן, שכל ימי חייו שאף בכל מאודו ולהיטותו לדבר אחד ויחיד: היטמעות מוחלטת של היהודים בעולם נאור של שוויון, אחווה וחירות לכול, וכפועל יוצא מכך, בשם האנושיות המשותפת לאדם באשר הוא אדם — התנערות כללית מכל פנאטיות ושוביניזם פוליטיים, לאומיים ודתיים, ועל אחת כמה וכמה, ובראש ובראשונה, התנערות זו דווקא מצד אלה שבמשך אלפיים שנים נפלו קורבן לשוביניזם עיוור שכזה.

שטיאסני נעשה כולו עזוז ולהט, עד כדי כך ששמט כליל את התרפסותו הבוגדנית השגורה וחשף לעיני כול את התכונות הטובות באישיותו. בפנים קורנות יופי הוא הסביר שגולדמן הזקן, אחוז בחילה מן הלאומנות הנפוחה של הרייך הווילהֶלמיני, רצה להביא את ההשקפות המתקדמות האלה לכאן, לאחד ממוקדי הרבגוניות האתנית והדתית, מפני שקיווה בוודאי למצוא פה במקום הזה קרקע פורייה לבשורה הציוויליזטורית שלו, מקום ששׂררה בו רוחו של ממשל אימפריאלי רב שנים שבעצם מטרתו ובתכליתו הלוא אמור היה לשמור על מגוון רחב של צביונות לאומיים, לשונות, עיקרי אמונה ואורחות חיים במסגרת מרחב משותף של ״יחד״ בדרכי שלום.

ברם, כשהוסיף שטיאסני ואמר שמן הראוי לנסות להבין ברוח דברים אלה את הסגנון האדריכלי של אחוזת משפחת גולדמן, שניכר בה נוסח הרומנטיציזם של "עידן המייסדים", הוא קרס בחזרה אל אותו "אבל־מי־אני־בכלל" אירוני טיפוסי. בעיניים כבויות ובחיוך שחִייב להניח כי זה עתה בלע אפר, הסביר שאין לראות בבית גולדמן ביטוי חד וחלק לעזות המצח של היהדות. לא יהירותו של היהודי שהעפיל בסולם החברתי ועלה לגדולה, שצבר חיש מהר הון ולא תמיד בדרכים כשרות, וחפץ להשתמש בהונו החדש כדי לעטות על עצמו את גלימת הכבוד וההגינות של האציל הפַּטריקי, לא, לא היא המשתקפת בצריחים ובגזוזטרות האלה, בנסים ובשבשבות התרנגול, כי אם אל־נכון הערגה לצדק אבירי אוניברסלי, צדק נאצל, שמי שהיה בכוחם להורישו מסב עד נכד, מדור לדור, המירו אותו זה כבר בבוּרות ובחוסר תרבות, בפיליסטיניזם הבורגני המוכר, הריק מכל תוכן.

דוד הוברט — רוחו טובה עליו, עליזה, מאוּוררת ומרועננת — הוכיח עצמו חסין גם בפני העקיצות האלה. עניו בטבעו, הוא מעולם לא הבליט עצמו בְּשיחה, גם בשעה שהיה לו משהו חשוב לומר. נהפוך הוא: דודה זופי מוכרחה היתה לדרבן אותו בתרועות חוזרות ונשנות — "נו, הובי, אולי תגיד כבר את מה שאתה חושב!" כל אימת שכבר התחיל לדבר, עשה כן בהומור יבש שהעיד על יכולת התבוננות חריפה, ובכל מקרה הביאו דבריו לשיחה תועלת גדולה הרבה יותר מאותן ערבסקות מסולסלות מופשטות שבקעו מפיו של שטיאסני. גם הפעם היתה לחוש ההומור שלו השפעה מבורכת.

בכמה משפטים תמציתיים עורר דוד הובי לחיים את החגיגות שנערכו אצלנו בכפר ב־1893 לרגל יום השנה הארבעים וחמישה להכתרתו של הקיסר פרנץ יוזף, ובכללן שפע האירועים הקומיים המוּעדים להתחולל תמיד כחלק מהילולה עממית מעשה ידי הרשויות בחֶלֶם מקומית במזרח אירופה: האנדרלמוסיה בעת המצעד של מתנדבי מכבי האש, לרבות היהודי הסמלי שהקסדה נשמטה על אפו העקמומי והמכנסיים גלשו לו אל ברכיו; התזמורת שהחרישה את האוזניים בזיופיה המחרידים; הנאום האווילי של ראש הכפר המיוזע, שסילף בגרמנית פרובינציאלית משובשת כל מילה מהטקסט הכתוב המונח בידיו; "הליגה לעלמות בתולות״, עטויה כולה לבן, שחילצה מחרצובות לשונם של הנערים הערות מצחיקות לבלי גבול, וכהנה וכהנה. אביו של דוד הובי, משום היותו במידת־מה נציגו המקומי של הוד מלכותו האפוסטולי, נשטף מבול של אותות כבוד, ולאחר מכן — אפוף מלוא הדרת כבודו של משרד המושל שהופקד למשמורתו — כשם שקיבל, כך גם חילק כבוד. והנה, אך צלח בשלום את המבצע המורכב להענקת מדליות, וכבר היה מוכן ומזומן לשים פעמיו אל הבימה בקדמת בית העירייה, בליווי ראשי הכמורה ונכבדי הכפר, חולף בצעד נחוש על פני כיתות של תלמידים ועל פני חברי אגודות מועדונים — ולפתע פתאום חוסם גולדמן הזקן את דרכו. על כורחי דמיינתי לי את התמונה הזאת כבבואת היום שיצאתי בו להרפתקה הכושלת בתלבושת האחווה, אותו יום שבו חסם וולף גולדמן אותי בדרכי: עם אותם פנים של שֶׂה העולות בלהבות ואותו ביטחון עצמי ניצָח. הוא כבר לא היה חדש לגמרי בכפר, גולדמן הזקן. מצודונת הלבנים שלו העטורה דגלים קישטה זה זמן־מה את מראה הנוף של הכפר. הוא עצמו, לעומת זאת, מחמת השקפת עולמו האקסצנטרית, לא יצר קשר אפילו עם קיבוץ היהודים בכפר, לא כל שכן עם מי מהסיעות והקבוצות הדתיות, האתניות או החברתיות האחרות במקום. עכשיו, כך חש, הגיע הרגע לשבור את הבידוד ההרמטי הזה. הלוא חגגו שם ארבעים וחמש שנים לשלטונו של פטריארך האומות, שכביכול כל גזע, לאום ודת, בעלי כל רוח ואופי, מצאו להם מגן בחסות אבהותו רחבת האופקים.

דוד הובי לא היה מסוגל להחניק צחקוק בהיזכרו במפגש ההיסטורי הזה. ״טוב, אני עדיין רואה איך האבא׳לה שלי מסתכל על היהודי הזה ששותל את עצמו מולו עם הגברת השמנה שלו מאחוריו, ואז היהודי מושיט אליו את היד ואומר: ׳יסלח נא לי אדוני הברון, אבל אם יורשה לי, אבקש להציג את עצמי בהזדמנות חגיגית זו: שמי גולדמן, זָאוּל גולדמן. אפשר שלא חמקה מעיניו של אדוני הברון העובדה שנשתקעתי כאן לפני כמה שנים, ובקהילה הזאת, שאני משתוקק בכל מאודי להימנות עמה בכל דרך שהיא, הקמתי לי בזקיפות קומה בית...׳ ומאחר שהוא עדיין דיבר קצת במוֹישֶלית — לא הרבה, אבל מספיק, זה הרי משהו שאי־אפשר להיפטר ממנו לחלוטין, אם אתה בא במקור מהמעמקים הנידחים של גליציה — אז בעצם, כשהוא אמר 'בית', זה לא באמת נשמע ככה אלא יותר כמו 'מים', והאבא׳לה שלי, טוב, הוא מסתובב מיד אל ראש הכפר שעומד מאחוריו, זה היה אבא של האלר, והוא שואל אותו: ׳איזה קומה בדיוק הזדקפה לו שם בתוך המים?׳ ואז הוא פונה והולך משם וממשיך הלאה, משאיר את היהודי לעמוד שם מאחור ביחד עם הגברת שלו והפרצוף המטומטם שלו והכובע על החזה והרגליים העקומות שלו והנעליים המחודדות שלו שמתרוממות למעלה...״ וכרגיל, דודה זופי אישרה את תמונת המחזה: ״טוב, זה נכון, הוא באמת לא היה יפיוף גדול, גולדמן הזקן, לא עם כל השיער הזה בצבע גזר על הראש. אפילו אם היו לו מיליונים כמו לרוטשילד בעצמו, זה לא היה עוזר לו. הובי צודק פה לגמרי. וגם אשתו לא היתה איזה מציאה גדולה, רק לפחות כפליים יותר שמנה.״

עד לאותו רגע לא היה לי שמץ של מושג על הנשים לבית גולדמן. רק כשהזכיר דוד הובי את אשתו של גולדמן הזקן, כלומר את סבתו של החבר שלי וולף, חילחלה לתודעתי ההכרה שבכלל היו שם, מטבע הדברים, גם נשים. נזכרתי במעורפל שאף ראיתי תצלום של אישה על הפסנתר של הגולדמנים, בין ערימות של חוברות תווים. אבל לא עלה על דעתי שזאת אולי אמא של וולף. כעבור ימים אחדים, לאחר ששלפה דודה זופי מערימת דואר הבוקר מכתב ממוען אל שטיאסני והטילה עלי להביא אותו אליו, ראיתי אצלו בחדר תצלום דיוקן זהה, נתון במסגרת כסף, שהוצב על שולחן הכתיבה שלו. מהתצלום נשקפו פנים רגילות תחת תספורת קארֶה מוקפדת, פנים כמעט ארוכות מדי בתוויהן, עם אותו פה עדין ואותו מבט מלא רגישות שהיו אופייניים לעידן של ״סגנון הנעורים״ ההולך ומתפוגג. בטרם תפסתי שאלה, בעצם, אותן הפנים שראיתי בתצלום הדיוקן שעמד על הפסנתר בבית גולדמן, הנחתי שמדובר באחת השחקניות ששטיאסני העריץ. עכשיו האישה התחילה לסקרן אותי. ״מי זאת?״ שאלתי את וולף בהזדמנות הראשונה, מול התצלום בבית אביו.

״יולדתי,״ הוא אמר בלי להביע ולו סימן זעיר שבזעירים לרגש.

לא הייתי בטוח שהבנתי נכון: ״מה... זאת אמא שלך?״

״אלא מי? אבא מספר שתיים?״

״היא מתה?״ שאלתי בהיסוס־מה.

״חס וחלילה! למה שתמות?״

״אני אף פעם לא ראיתי אותה פה.״

״נו, ברור, הם גרושים. היא חיה בווינה. קרמיקאית ראשית ב'סדנאות המלאכה של וינה'.״

״שטיאסני בטח מעריץ אותה. יש לו תמונה שלה על השולחן.״

״כן,״ אמר וולף בנימה אגבית. ״אני חושב שהוא היה אחד המאהבים שלה. הכי מפורסם היה פטר אַלטֶנבֶּרג.״

לא ידעתי מי זה פטר אלטנברג, וזה גם לא היה חשוב. הייתי המום מצורת הדיבור של החבר שלי על אמא שלו.

״אתה רואה אותה לפעמים?״

״כשאני בווינה,״ השיב באדישות, אלא שאז הוא נהפך לחסר מנוחה כדרכו. ״טוב, אתה צריך ללכת עכשיו. אני צריך לעבוד.״

זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא קטע כך לפתע פתאום את הבילוי שלנו, ובאותו הנימוק ממש — בדרך כלל, כך נראָה לי אז, כשהתעצבן מביטוי זה או אחר לנאיביות שלי. רק בקושי רב הצלחתי להתעלם מהמקרים האלה, ולכן גם נמנעתי מלשאול אותו, איזו עבודה יש לו לעשות. לא היה זה סביר להניח שמדובר בשיעורי בית, לא עכשיו, לא בזמן החופש הגדול. הוצאתי מכלל חשבון את האפשרות שגם לו יש בחינה חוזרת, כמו שהיתה לי. מן המעט שסיפר על בית הספר שלו בווינה, יכולתי להניח שמדובר במוסד מודרני לגמרי עם תוכנית לימודים שמלכתחילה נראתה לי מפחידה הרבה יותר מכדי שאנסה לשאול עליה ביתר פירוט, ואילו הוא מצדו לא התקשה כלל לעמוד בה בהצלחה. מכל מקום, ידעתי שלא היה שום טעם לעכב אותו כשטען שהוא צריך לעבוד. עד מהרה ויתרתי על כל ניסיון לכפות עליו להמשיך לקשקש איתי, ולבסוף אני עצמי יצאתי נשכר מתקיפותו — מרוב שעמום צרוף הייתי שׂם פעמַי בחזרה למגדל, ושם הייתי מושיב את עצמי, כלב התחש מקס רובץ שמח וטוב לב למרגלותי, כדי לשקוד על שיעורי הבית שלי.

לפעמים, כמובן, גם לי עצמי לא היה חשוב לבלות יותר זמן עם וולף גולדמן. ביטחונו העצמי המגונה פגע בי, והוא עצמו היה פרוזאי כל כך בלי שום פשרות, עד שלעתים קרובות הוא נראָה לי טריוויאלי. למשל, העובדה שמישהו מסוגל לדבר על אמא שלו בפחיתות כבוד כזאת ולומר עליה שהיא המאהבת של גבר שאינו אביו — ולא גבר אחד אלא כמה גברים כאלה! — הגעילה אותי כמו חיוכי האפר של שטיאסני, שעל פי רוב באו כהקדמה להערה שניפצה אשליה שטיפחתי ביני לביני בלא מחשבה. ואף שבעת ובעונה אחת זה גם ריתק אותי, הרגשתי שהגישה הזאת לא מתאימה לאופי שלי, או ליתר דיוק: היא עוררה בי אי־שקט בדרך כזאת שכפתה עלי להטיל ספק יסודי בי עצמי, יחד עם כל מה שעד כה האמנתי בו והחשבתי לנכון בלא תנאי וסייג. כעת גמרתי אומר בלבי לא לנסות לגשר על המרחק שנוצר בין גולדמן הצעיר לביני כתוצאה מן העובדה שטרם זכה לדריסת רגל בביתם של קרובי המשפחה שלי. אף על פי כן, מצב הדברים הזה עתיד היה להשתנות מעצמו באופן בלתי צפוי לחלוטין.

אחד הדברים המעטים שבהם יכולתי אולי להרשים את החבר הסרבן שלי, היה הדיימלר הגדולה של דוד הובי — מכונית שהאיצה את דפיקות הלב של כל נער בן גילנו. גימור הלכּה והניקל הנוצץ, הזוויות הברורות והפרופורציה השקולה, כובד המשקל והמוצקות של צמיגי הגומי הכבדים בצבע ירקרק־אפרפר של פילים — לכולם היתה איכות ארוטית בלתי מעורערת, איכות החסרה כליל במוצרי הסרט הנע של ימינו. אלא שוולף גולדמן, כבר אז אדיש למראית עין בלבד, אמר: ״נו, באמת, אפשר לחשוב שזה אחד מפלאי תבל, זאת בסך הכול מכונית! אם אבא שלי היה רוצה, גם הוא היה יכול לקנות מכונית. אבל עם סוג הכבישים שיש פה, זה כזה טמטום!״ בעניין הזה הוא לא טעה כל כך: לאמיתו של דבר, רוב הזמן המכונית עמדה באגף נעול של בית הכרכרה, ובאותם זמנים עדיין השתמשנו בדרך כלל בכרכרות לצורך תחבורה. רק לעתים רחוקות דוד הובי ודודה זופי נסעו בַּמכונית לעיר הבירה של המחוז, ועוד פחות מזה לבוקרשט. ולמרות זאת, וולף גולדמן לא היה מסוגל להכחיש לגמרי שגם הוא חש בכוח המשיכה החושני של כלי הרכב, שהיה לא רק סמל לייחוס ולעושר, כי אם, לאמיתו של דבר — כמוהו כסוס ערבי מכונף או כמו השטיח המעופף באגדות — הקנה שליטה על המרחב והזמן.

המשרת גַייבּ, ששימש בתפקיד הנהג בנסיעות העירה, מאוד לא אהב שאנחנו מטפסים על הדיימלר מכל הצדדים, מסובבים את ההגה וצופרים בצופר החצוצרה, שבאותם ימים עדיין היה מותקן על המכונית מבחוץ. רק כמי שכפאו שד הואיל למסור לידינו את המפתח למוסך באגף הנעול של בית הכרכרה. הוא והנפח האלר עמלו ללא הרף מסביב למנוע ולגוף הרכב, והמכונית — מדגם לא עדכני כלל וכלל — נצצה כחדשה ועבדה כאילו אך אתמול התגלגלה מן המפעל בנסיעת הבתולים שלה. דוד הובי עמד על כך שתישאר במצב זה. אבל אני גיליתי שקיר המוסך הוא קיר משותף למתבן בעליית הגג הסמוכה לאגף הנעול, וכי שם למעלה יש צוהר שדרכו אפשר לראות את המוסך. כשלא התחשק לנו לבקש מגייב את המפתח, טיפסנו אפוא אל המתבן שמעל האורוות, חצינו אותו בזחילה לכל רוחבו עד שהגענו אל הצוהר, נשכבנו בשוליים, התבוננו במכונית העומדת למטה ושוחחנו על מאפייניה ויתרונותיה הטכנולוגיים. הצופר המורכב מבחוץ על דלת המכונית הטריד את החבר שלי, וולף סבר שהוא מיושן, ולשם שעשוע והנאה נטלתי את הרוגטקה שלי וקלעתי אל בלונית הגומי של הצופר. זו, מְחוּצה מפגיעתן העזה של כדוריות העופרת, החלה לאלתר לנשוף מפי צופר החצוצרה צלילים קצרים ורועשים. גייב, שככל הנראה נמצא באקראי בקרבת מקום, פתח ללא שיהוי את דלת המוסך מבחוץ, נכנס למקום, ובאין אונים הולך וגדל חקר את המכונית כולה, בלי שיוכל להסביר לעצמו מי צפר שם.

מתוך זה נולד משחק שבידר אותנו לא פחות מסצנות הסלפסטיק של בַּסטֶר קיטון או הרולד לויד בקומדיות שהיו אז להיט פופולרי: אם ידענו שגייב או האלר נמצאים בסביבה, הייתי יורה מהצוהר שלנו קליעים על הבלונית, יללת הצופר הזעיקה בהכרח בין את האחד ובין את האחר, וזה או זה היה פותח את המוסך וסורק ונובר בכל פינה וחריץ בחיפוש אחר הכוח הנעלם שגרם לצופר לצפור. כל הזמן הזה אנחנו היינו שרועים חבויים היטב מאחורי חומת המסווה של האשנב שלנו, מתאמצים לכבוש את פרצי הצחוק הגואים בנו. ובו ברגע שהיתה החקירה נסגרת בלי תוצאות ולאחריה היה ננעל המוסך, הייתי שב ויורה בצופר, והתעלומה המסתורית היתה קמה שוב לתחייה.

פעם אחת, עם זאת, האלר מצא את אחת מכדוריות העופרת, כדוריות שהכיר יפה, שהרי יצקתי אותן אצלו בנפחייה. הוא תחב אותה באחד מכיסיו, ולמשך זמן־מה זנחנו את מעשה הקונדס שלנו והמתנו ברוח שפופה למדי לבאות. אבל משלא קרה דבר, חידשנו את המנהג ההיתולי. נעשיתי נועז כל כך, בייחוד עם גייב קשישא: בו ברגע שהיה נפנה ללכת מעִם המכונית, הייתי שב ויורה בצופר, והתרועה בגבו גרמה לו להסתחרר לאחור בבהלה, כאילו עמדה המכונית להתניע ולנוע מעצמה והזהירה אותו בצפירה לבל יחסום לה את הדרך.

תמימותו של גייב הזקן היתה לנו מקור לא אכזב לבידור. האלר שכח ככל הנראה לספר לו על התגלית שלו, או אולי רצה לחכות ולראות, בכוונת זדון קלה, אם יעלה בידי המשרת לפענח בכוחות עצמו את מופע הבלהות. כך או כך, גייב הקל עלינו להוסיף ולשטות בו כאוות נפשנו, כמו היה מריונטה התלויה על חוטי שרירות לבנו. היה זה בלתי נתפס ממש, שהאיש אינו מבחין בקליעים המקפצים סביב־סביב — אם בשל הדהודן הרועם של צווחות הצופר ואם עקב להיטות מוגזמת לחשוף את הסוד הכמוס, זאת איני יכול לומר. הוא ניסה להערים בתחבולות על הצפצפה הפועלת מעצמה, הפנה אליה בכוונה את הגב והמתין בדריכות, קופא על עומדו באוזניים כרויות ובעיניים מתגלגלות, עד שייללה בשנית, ואז תר את כל סביבותיו, כבר חוגג קמעה את ניצחונו, ושוב לא ראה מאומה לבד מן הדיימלר הריקה. באיטיות הצמיד את אוזנו למכסה המנוע ולכיסויי המושבים, צותת להם ברוב קשב, ולבסוף זחל אל מתחת לשלדה, אך כמעט מיד זינק החוצה מתפתל בעצבנות כנשוך נחש, שכן — אין צורך לציין — יריתי שוב בצופר. בסוף כמעט חמלתי על האומלל. הוא עמד לו שם בזרועות מתנדנדות, שקוע בהרהורים, ובסופו של דבר יצא מן המוסך בקללות ובגידופים כדי לנעול אותו מבחוץ, בין שציפצף הצופר פעם נוספת ובין שלא.

מטבע העניין, המשחק הזה לא יכול היה להימשך לנצח. פעם אחת, בשעה שעמד שוב גייב מסוּר להגיגיו ופניו מוסבות למחצה מן הצופר והלאה, ניענעתי בראשי בלי אומר ודברים לאות סירוב תקיף לירות, אף שוולף גולדמן נעץ בצלעותי אצבעות כדי לדחוק בי לעשות כן. אני מוכרח להודות שלא התאמצתי במיוחד לעצור את החבר שלי, כשלקח ממני לבסוף את הרוגטקה, נטל כדורית מהכדוריות שפרשׂתי לפנַי, הניח אותה על המצע בין רצועות הגומי החזקות, מתח את הרצועות ויידה את הקליע.

מראש תיארתי לעצמי שהוא לא יפגע. אלא שהוא היה רחוק כל כך מן המטרה, שהקליע פגע במרכז השמשה הקדמית. השמשה התנפצה לכלל רשת קורי עכביש של סדקים צפופים מסביב לליבת רסיסים חצציים.

עכשיו היה זה כמעט בלתי אפשרי שגייב לא יגלה אותנו בצוהר. אף על פי שניסינו להתחפר מאחורי קיר המתבן, הוא איתר אותנו וקרא לנו. שפופים ירדנו אליו בסולם שהציב כדי להגיע אלינו. ״אני רוצה בעצמי לומר לדוד הוברט שאני עשיתי את זה,״ אמרתי — לאו דווקא מתוך נדיבות, אלא מפני שתיארתי לי שהחטא שלנו יהיה נסלח יותר, אם אהיה אני העבריין ולא הנער היהודי מהכפר. ״אני מצטער,״ אמרתי לגייב, ״לא התכוונתי לשבור שום דבר.״

אלא שעשיתי את החישובים שלי בלי להביא בחשבון את וולף. ״מה אתה?״ הוא נבח עלי. ״אתה המלאך השומר שלי? מה, אתה משוגענער לגמרי?״ פניו, פני הטלה, היו אדומות ומעוּות כאילו החזיק אותן קרוב מאוד לאש חזקה. ״הנה לנו, גבורה של גויים! מה כבר הסיפור? בסך הכול חתיכת זכוכית. אבא שלי ישלם על זה.״

״אתה תסביר את זה לאדון בעצמך," אמר גייב ואחז בידו.

״תוריד ממני את היד או שאני צורח ככה שכל הכפר יבוא בריצה,״ אמר וולף גולדמן. ״מה אתה חושב, שאני לא אלך בעצמי? שאני אולי מפחד? שאני איזה מסכן, נעבעך?״ הוא צעד מיד בראש היישר אל בית הקרובים שלי.

במבואה, שגייב השאיר אותנו להמתין בה, הוא שוב פרץ בצחקוקים. ״הקרניים!״ הוא הצביע על שלל הניצחון מהציד, שהיה תלוי על הקירות. ״אני במקומכם לא הייתי תולה אותן ככה בצורה כל כך גלויה.״

לא הבנתי לְמה הוא מתכוון. לא ידעתי מה המשמעות הסמלית של הקרניים, ולא ידעתי לְמה הוא רומז. אבל דומה היה עלי שרק עכשיו אני רואה בפעם הראשונה את שלל הקרניים הגוהרות לעברנו בתנוחה מאיימת מכל צד, קרניים של צבאים, של איילי סבך ושל צפירי אלפים, את שכוֵוי הענק המפוחלצים עם זנבותיהם הפרושים לרווחה כמניפה, את החַטים הנוצצים שנעקרו מחזירי בר. מעולם קודם לכן לא נתתי את דעתי לברבריות שהעתיקה מפגני רברבנות כאלה של כוח ויכולת מעידן האבן אל תוככי המאה העשרים. כמובן, באותו הזמן זאת היתה הרגשה יותר מאשר מחשבה מנוסחת כראוי. גם לא היתה לי הזדמנות כלשהי להרהר בדבר, מכיוון שהחבר שלי וולף גילה את פסנתר הכנף של דודה זופי, ומיד שיחרר מבין שיניו שריקת התפעלות: ״בּוֹזֶנדוֹרפֶר אמיתי! מה זה עושה פה?״

הוא הרים את מכסה הקלידים, הכה על מקש או שניים, משך אז אליו ברגלו, בלי לפנות לאחור, את השרפרף לפסנתר, התיישב עליו והתחיל לנגן — בווירטואוזיות שעתקה את נשימתי.

דוד הובי ככל הנראה לא היה בבית, וגייב הלך לקרוא לדודה זופי כדי שנקבל עלינו, אנחנו, העבריינים, אחריות למעשינו הנפשעים. היא נכנסה, נעמדה מלכת במרכז המבואה רחבת הידיים, המתינה עד שילד הפלא גולדמן יסיים לנגן, ואז ניגשה אליו ואמרה: "אתה עושה את זה יפה מאוד. כמה זמן אתה כבר מנגן, ואצל מי אתה לומד?" היא נקטה נוסח פנייה מיושן בגוף שני, שהיה שמור למגע עם בריות נחותות.

וולף גולדמן לא טרח אפילו להפנות אליה את הראש. "שופּן תמיד עושה רושם גדול על הדיוטות," הפטיר מעבר לכתפו. "אני עובד עכשיו על ברהמס."

הוא ניגן כמה תיבות, אבל הפסיק, סגר את המכסה, חג לאחור על השרפרף המסתובב, ונעץ את מבטו היישר בעיניה של דודה זופי. ״אני שברתי את השמשה הקדמית של המכונית שלכם.״

״אני יודעת,״ אמרה דודה זופי. ״אבל דבר ראשון: קוּם ועמוד ואמור ׳בוקר טוב׳ כראוי, ואז נוכל להמשיך לדבר.״

״גינונים רשמיים,״ נאנח וולף בתיאטרליות, ואף על פי כן קם ונעמד. ולהשתאותי, דודה זופי צחקה ואמרה: ״אתה בכל זאת תצטרך ללמוד את הגינונים האלה. ועכשיו, ענה לי על השאלות שלי: כמה זמן אתה מנגן, ואצל מי אתה לומד?״

בעקבות זאת נאלצתי ללמוד להכיר על בשרי הרגשה שעד אז לא היתה מוכרת לי: קנאה שנולדה מצרות עין. זאת היתה הרגשה מכוערת, היא הכניסה לי לראש כל מיני מחשבות רעות ואיחולים לא לבביים, וכשלא הביאה אותי בצריבתה לידי עינוי עצמי, הותירה אותי בנפש חלולה, ששוב פלשה אליה אותה ערגה קהויה הדוחקת אלֵי אי־ודאות: ״סקוטצ'נה״.

דודה זופי טיפחה בלבה להיטות אמיתית אחרי גולדמן הצעיר. כעת הוא היה בבית קרובַי מדי יום ביומו, ישב לפסנתר הכנף במבואה כבר השכם בבוקר, עוד בטרם היה סיפק בידנו לסיים את ארוחת הבוקר השנייה, והתאמן בנגינה במשך כל שעות הבוקר, בזמן שבו כל בני הבית האחרים — כולם מלבדי — בין כה וכה היו עסוקים במקום אחר. בחצות היום היה נעלם, אבל בשעות אחר הצהריים המוקדמות התיישב שוב אל הפסנתר וניגן בגפו, עד שדודה זופי סיימה את ענייניה. ואז, לאחר שהחליפה את מחלצותיה בבגדי ערב והופיעה לבסוף במבואה בפנים קורנות של אישה מאושרת באהבתה, נמשכה ביתר שאת ההמולה הסוערת של הצלילים שבקעו מן המקלדת, ומפעם לפעם התערבה דודה זופי והציגה פרשנות מוזיקלית משלה. אבל בדרך כלל שמטה מיד את זרועותיה ואמרה: ״אני חלודה, כמובן. לא התאמנתי כבר הרבה מאוד זמן!״ והיתה בדברים האלה נימה של יראת אל, כאילו זכתה להארה הגלומה בהבטחה החגיגית שהנער הזה התעלה עליה כדי להגיע להישגים גדולים בהרבה מכפי שאי־פעם היה לאל ידה להשיג. כשהיא כמעט מסמיקה מעצם הוויתור העצמי רב האושר של האוהב, הוסיפה: ״אני רק רציתי להראות לך איך שמעתי את ליסט מנגן את זה כשהייתי נערה צעירה.״

גם לי, שהייתי בן שלוש־עשרה, היה ברור בעליל שכל המשאלות, החלומות והתקוות של שנות נעוריה, שנקברו כולם במשך חיים שלמים, שָבו והתפרצו בה עכשיו, וזכו לחיים חדשים, מוחשיים, גועשים, בדמות העלם האדמוני. וכשהצטלב מבטו של דוד הובי במבטי, או מבטי — במבטו, נשקף במבטים שלנו הצער הגלוי על אובדן האחדות והאינטימיות המשפחתיות של ערבי הזמר המלהיבים של שירי הלאום — אובדנן לטובת משהו שמעמדו אמנם היה ללא צל של ספק גבוה יותר מאותם פטישים מוזיקליים שיִידינו אנו מכל הלב, אולם הוציא אותנו לגמרי אל מחוץ לתמונה. אך מעבר לכך היינו שנינו מלוכדים בהסכמה גברית לא להפריע לדודה זופי, ואף יותר מזה — לחזק אותה ולסייע לה, ואולי ברגע כלשהו להגן עליה מפני עצמה. וכמובן, מדי פעם בפעם יכולנו לקרוא זה בעיני זה את הסלידה הגופנית המוחלטת מהפושטק היהודי שהצליח ב״ערמומיות בוגדנית״ — כפי שניסח זאת שטיאסני באירוניה — ״באמצעות ניצול כוח השידול והחנופה של אמנות הצליל הארית״, להוציא כליל מאיזון את האישה הזאת, שלמעט במקרה זה היתה תמיד מופת של תבונה צרופה, בעלת לב חם ונדיב, שקוּלה ואיתנה בעמידתה בחיים.

באותם ימים, התחושה ששטיאסני צופה בי כל הזמן, ותחושת הבטן שהוא זיהה את הרגשות השוצפים בי וככל הנראה ידע עליהם כמעט הכול, היו כמעט מפלצתיות. ולא רק שטיאסני צופה בי, דרך אגב, אלא פחות או יותר כל אדם ואדם בבית, ובראש ובראשונה המשרת גייב; כולם חוץ מדודה זופי, שהיתה עיוורת לכל זה. הדברים הגיעו לידי סצנות מוזרות, והמתח האצור בהן, שנטווה בפועל מהישנות האירועים והדהודם החוזר ונשנה, הוסיף לרתק ולכבול אליהן את כולם, חוץ משתי הדמויות הראשיות שעמדו במוקדו, דודה זופי ועמה וולף גולדמן — "זוג האוהבים".

כך, למשל, מפעם לפעם תרגול נמרץ של קטע זה או אחר התארך ונמשך גם לאחר שהכריז גייב זה כבר שארוחת הערב מוגשת, והוא היה עומד וממתין על סף חדר האוכל, ודוד הובי המתחשב היה שוזר בנימוס כחכוחים קטנים בעת ההפסקות הרגעיות בסערת הצלילים, ולבסוף כמעט מפציר: ״זופי, הארוחה מוכנה כבר כמעט חצי שעה.״ אלא שכל מאמציו היו לשווא. היינו נתונים כולנו למעין לחש כישוף שהכביד על תנועותינו ושיווה לכל מבט משמעות טעונה כל כך, עד שאיש לא הרהיב עוד עוז בנפשו להסתכל בעיני רעהו.

המתח היה הולך ומתעצם עד שהואילה סוף־סוף דודה זופי לציין שהגיע הזמן לסיים, זה מספיק להיום, ואז היתה פונה אל גייב בקוצר רוח: ״מה זה, הארוחה עדיין לא מוכנה?״ ובתגובה על תשובתו, שקרוב לוודאי שבזה הרגע מחממים אותה זו כבר הפעם השנייה, היתה פוקדת: ״עִרכו כאן מיד שולחן לגולדמן הצעיר!״

ערב אחד העז דוד הובי לשאול כבדרך אגב, "לא יותר פשוט שהוא יעבור לפה וזהו?" וזכה כרגיל לאישור מצדה של דודה זופי, אם גם מתוך פיזור נפש קל ובנוסח מוכני: "כן, זה נכון מאוד, זה הכי פשוט. דוד הובי צודק פה לגמרי!" ואנחנו עמדנו שם כולנו בשורה אחת והמתנו לדודה זופי שתכרוך את זרועה על הכתפיים השבריריות של וולף גולדמן ותוליך אותו על פנינו אל חדר האוכל, ובתוך כך השפלנו את ראשינו תחת קרני הצבאים התלויות לרוחב הקירות בגבנו, מתוך מודעות לסמליות המחזה ולצביונו האבסורדי המוצדק.

במצב הדברים הזה שטיאסני היה, כמובן, כמו דג במים. בעיניו הכבויות עקב בקפידה אחר גייב, שאך תחב בעידון את הכיסא תחת עכוזה של דודה זופי וכבר חש כחץ מקשת להקדיש גם לי תשומת לב זהה, ואחר כך, בזמן ההגשה, דאג לוודא שלא דודה זופי היא שתמלא את הצלחת של וולף המסב לצדה לשולחן, ולשם כך הודיע קבל עם ועדה: ״אני תכף שׂם לו משהו, זה יותר פשוט ככה!״ אלא שבכך היה כופה עלי להמתין בקצה האחר של השולחן. על כן, במקום זה, הוא הקפיד לשרת תחילה את כל הסועדים האחרים, ואותי בייחוד — ביתר חריצות, ובמנוד ראש טרח לרמוז בצנעה אל הנתח העסיסי ביותר — עד שלבסוף הגיע גם תורו של ״היהודון״. השפתיים היפות של שטיאסני ניתקו אז זו מזו וצרו את חיוכו האֶפרי ביותר — ״הרשו נא לי: ברכות, ברכות. עדיין לא ערקו כל הנאמנים כולם. טרם פשו בכול חיידקי הריקבון!" — רק כדי להתמתח כמעט עד כדי התפוצצות מצחוק למשמע דוד הובי הממהר להסותו: "טוב־טוב, שטיאסני, אני חושב שהדיבורים האלה הם די בטעם רע!"

קרבת האינטימיות הוותיקה ששררה בין דוד הובי לביני, זו הקִרבה המתקיימת בין שארי בשר, צמחה בינתיים לכלל חברות — אותה חברות עשירה, צלולה וסתווית בין נער צעיר לגבר מבוגר, חברות המטוהרת מן התשוקות הפועלות בין אנשים בני אותו גיל ועומדת כל כולה על טוּב לב חד הבחנה ואמון בלי תנאים. כעת הוא לקח אותי איתו לעתים מזומנות למסעותיו הרחק מהבית — סיורי ביקורת במבשלת הבירה ובמשתלות — וההזמנות שלו לבשו אופי ראוותני בכל פעם שהעירה דודה זופי, שמחובתנו לנקוט כל אמצעי כדי לתת לגאון כמו גולדמן הצעיר את האפשרות הטובה ביותר העולה על הדעת להתפתחותו. היא הכריזה שהיא תמימת דעים לגמרי עם אביו של העלם, דוקטור גולדמן, שיהיה זה פשע ממש להעמיד עכשיו את ילד הפלא מול קהל, אף שהנער כבר בשל להופעות בקונצרטים, ושתחת זאת שומה עליהם לעשות הכול כדי לטפח את בגרותו הנפשית ואישיותו במידה לא פחותה מפיתוח יכולותיו המוזיקליות הווירטואוזיות. למען הסר ספק, היא לא הרחיקה לכת עד כדי קיום מגע ישיר עם דוקטור גולדמן עצמו. היא השתמשה בשטיאסני כדי ליידע את האבא בדבר עמדותיה, כוונותיה והכרעותיה ביחס לגולדמן הצעיר.

התוכניות שרקמה דודה זופי לחינוך הגאון, מִתווים פדגוגיים שמפעם לפעם נגללו גם בפנינו בהתלהבות משולהבת, נחזו בעיניו של דוד הובי כעילה לפנות אלי בהפגנתיות ולשאול: ״אתה בא איתי החוצה לחווה? יש משהו שאני צריך לבדוק עם הכבשים. אני חושב שהעובדים שם כל הזמן מוציאים אותם לשמורה החדשה ליד הנהר.״ ואז — בסגנון לא אופייני לו כלל — הוא פנה אל דודה זופי באורח מתוּוך כביכול, בזמן שישבה לשולחן ארוחת הבוקר, טרודה במחשבותיה ומורחת דבש על לחמנייה: ״אני חושב שלא נחזור לארוחת הצהריים, אנחנו כבר נאכל משהו בחוץ אצל מנהל המשק. שטיאסני בוודאי יגיד שאין לנו מה לשגות באשליות בנוגע לחלל הריק שאנחנו משאירים אחרינו. לא כן, שטיאסני?״

מסעות הרכיבה החוצה אל החווה היו אהובים עלי לא רק מפני שתרמו להתפתחותי לכלל חקיין שווה כוחות לרוזן שנדור — הקשבתי ברוב קשב להנחיות ולעצות המועילות של דוד הובי, שהוסיף עליהן תמיד אנקדוטות להמחשה. כמי שבילה את חייו על גב סוסים, ובהיותו קצין פרשים ותיק, הוא הפך את הרכיבה לאידיאולוגיה, למטאפורה של דרך חיים, ולמרות מבנה גופו המלא ונטייתו המולדת להשמנה, היה רוכב מעולה. המסעות האלה גם מילאו אותי תמיד סיפוק גדול, מפני שיכולתי לומר לעצמי שהמראֶה שלנו שנינו חוצים בדהרה גאה את הכפר, בגֵו זקוף באוכף, השאיר בוודאי את רישומו על פרחחי הרחוב מאותה תקרית זכורה לרע, אותם פרחחים שנכונו ועמדו להשפיל אותי בכל רגע, אילולא הגיח אז הנפח האלר וחילץ אותי מידיהם כמו מנחיל זבובים. והנה, מן ההכרח שעכשיו הפנימו סוף־סוף מהו הכוח הרב העומד מאחורי, שביום מן הימים אני עצמי אגלם ואפעיל אותו.

שכן ברור היה יותר ויותר, וכפי שהוסכם, שבכוונתו של דוד הובי להפוך אותי לממשיכו. הוא התחיל לשלב אותי בצורה שיטתית במחזור הפעילויות, המשימות והחובות שלו. ומיותר לציין שהיה זה שוב שטיאסני, שלא ידע לשים מחסום לפיו וביטא במילים את מצב הדברים.

"אני רואה שלאחרונה חזר קצת הצבע ללחיים, שבזמן האחרון חיוורונן סיפק לי סיבה לדאוג לבריאותו הטובה של אישי," אמר. "הייתכן כי מקור הדבר בכך שאישי מתפתח עתה ברצינות בתפקידו כיורש העצר? אני מתכוון: האפשר שהתפקיד אינו מופיע עוד בבחינת בדיה, אפשרות הנשקלת בכובד ראש וכהזיה בלבד, כי אם מצאה סוף כל סוף את היחס הריאליסטי, הקונקרטי, של הפונקציה המעשית? אישי לומד את מקצועו בעתיד, לא כן? אישי זוכה לאישור במשימה המיועדת לו, גם אם לפי שעה אישי רק שומר על הסוסים של קודמו בשרשרת החובות העוברות בירושה, ובסך הכול רשאי לגרש בענף שבור את הזבובים מזנבות הסוסים הללו, בשעה שהאדון הדוד מברבר שעות ארוכות עם מנהל משק הבית על המצב ועל האמצעים ההכרחיים לשיפורו להבא. חרף זאת, אישי לפחות נוכח שם, מקשיב, מובא בסוד הדברים, מתודרך. זה מחזק בוודאי את ההערכה העצמית, לא כן? ואולי טעות בידי? הרי מי אני בכלל, שאדע משהו בעניינים כאלה? אף על פי כן, הסייס יהיה יום אחד לקצין פרשים ולבעל אדמות, כשם שנושא הכלים נעשה לאביר עטור שריון מלא. אולי בדרך זו אישי אינו מרגיש עצמו עוד כה דחוי ומופרש מן ההתניות של המעמד הנעלה יותר, הקושרות את בעלת הבית הנכבדת שלנו עם גולדמן הצעיר. במילים אחרות, אישי הולך ומתחזק מהתגבשות היכולת להיעשות למשהו קבוע, מוגדר, ואין זה חשוב אם הדבר שונה וספקטקולרי פחות ממה שהחבר המוכשר יותר מתהווה והופך להיות לו באמצעות נגינתו בפסנתר. אישי חייב להודות, כמובן, שהבחור ההוא, אותו חבר, אכן עושה משהו יוצא מגדר הרגיל. אבל המושלמות הזאת גופא — לא כן? — החפּוּת הזאת מפגמים, חסרת הרחמים, המגרשת מתחומה ומבזה באכזריות את כל מה שאינו מושלם כמותה, שהופכת כל דבר מִדרגה בינונית לחילול קודש — דווקא בה יש משהו קשה־לב וקר, משהו צדקני לבלי רחם, עד כדי בחילה. מְדבּרים כל כך הרבה על טבעו הדמוני של האמן, אבל מה שנראֶה לנו דמוני, קרוב לוודאי שאינו אלא הקבס הזה של המוחלט והבלתי מותנה, יחד עם כוח המשיכה העצום שהשלמות מפעילה עלינו, כוח המהלך עלינו קסם. ייתכן שאיני מבטא את עצמי בצורה ברורה די הצורך, והלוא בבית הזה אני נחשב, כידוע, לדובר מבולבל מאוד: מה שאישי אמור להפוך להיות, ואולי כבר עומד להיות, בזכות כוונתו הטובה של האדון הדוד, כלומר, עובד אדמה טוב והגון, ובכן, זה לבטח לא שווה בדרגה ובמעמד לאלה של האמן, אבל תחת זאת זהו משהו אנושי יותר, חברותי יותר, אוניברסלי יותר. אישי יהיה למשהו שדורות רבים לפניו כבר היו. אמנם אין זה משהו מיוחד במינו, ובכל זאת, הוא כרוך עם הבנה עצמית וביטחון עצמי החסרים להכאיב לאמן. אישי אינו צריך להיות אלא מה שהוא עצמו, הגון וצנוע, ואילו האמן מחויב להגשמה עצמית בכל רגע ורגע: הוא חייב לפעול, לעשות, כדי להיות מה שהוא, ובעצם העשייה הזאת הוא שוב ושוב ובכל פעם מחדש מטיל ספק בו עצמו ומעמיד את עצמו למבחן, הוא שוב ושוב מסכן את קיומו. הווייתו היא הימור בלתי פוסק, ובייחוד, כפי שטוענת הגברת הדודה, אם הוא גאון נובט וצומח, אינדיווידואל יוצא דופן. אך אליה וקוץ בה: האמן הוא כל אלה, אמנם כן, אם כי רק מתוך בידוד פראי ההופך אותו לזר לחברה, לגורם חיצוני לה. לעומת זאת, ודאי נעים ומהנה עד מאוד בשביל אישי — לא, יותר מכך: מרומם נפש מכול וכול — לדעת ללא קושי ופקפוק שאין הוא, אישי, אלא ברייה אחת מבריות דומות רבות מאותו זן בטוח ומוגן, בדוק ומוכח מימים ימימה, בעצם הוויית קיומו הפשוט, הבלתי מעורער והמכריע של האיכר, כמו גם — בליווי העושר והשגשוג הנכבדים המסורתיים, כמתחייב — של האריסטוקרט."

המילים האלה היו מנחמות לאוזנַי והרגיעו אותי רק משום שנשגב היה מבינתי להבין איפה מסתתרת פה הפרובוקציה ששטיאסני ללא ספק שזר בהן בעורמתו וכהרגלו בקודש. כך או כך, למשך זמן־מה הסכנתי ברוח נינוחה יותר עם מעמד הבכורה שהוקנה לוולף גולדמן, כפי שבא לידי ביטוי הן בתשומת הלב והן — היתה לי סיבה טובה לחשוש שכך הדבר — בחיבה שהרעיפה עליו דודה זופי. כפיתי על עצמי לנהוג בו רוחב לב אבירי, שכידוע מגן על האריסטוקרט מפני הקלון הכרוך עם הטינה, והתנהגתי כאילו לא השתנה דבר בחברות שלנו ואין בה ולו שמץ מתיחות. פעם אחת, כשביקשתי ממנו להפסיק לשעה קלה את תרגול הבוקר היומי ולבוא איתי לראות קן של גוזלי ינשוף במתבן מעל האורוות, הוא התפרץ עלי: ״לך לסבתא ש׳ך עם הגוזלים המטומטמים האלה!״ אבל כשהשבתי לו בקור רוח אריסטוקרטי בלתי מנוצח, שגם בימים הקודמים הוא לא התאמן מסביב לשעון, הוא אמר: ״אתה באמת לא מבין מה פירוש הדבר לנגן על הבּוֹזֶנדוֹרפֶר שלכם במקום על התיבה הישנה אצלי בבית!״ להפתעתי, הוא דיבר עכשיו בגרמנית גבוהה צחה בטרם צנח שוב למוישלית שלו, המרושלת והמחוצפת: ״אולי אתה תהיה מסוגל לדמיין את זה ככה: שזה בדיוק אותו דבר כאילו היית יכול לרדת מהסוס־כרכרות הזקן הזה שמתפגר שָמָה במרעה, ואז היית עולה על אחד מהמוסטנגים הבוערים האלה מהסיפורים שלך על וינֶטוּ ויד הנפץ. 'בנְתָ? אתם, הגויים, אתם תמיד צריכים שיתרגמו לכם הכול לזואולוגיה בשביל שתבינו משהו. בדיוק כמו שהדוד שלך רוצה להסביר את הפסיכולוגיה של המנהל־מבשלה שלו, ואז הוא מדבר על סוס שרכבו עליו עד שהסוס מת. אתם הגויים, אתם יודעים על חיות יותר ממה שאתם יודעים על בני אדם.״

הייתי מסוגל להרביץ לו, רתחתי מזעם: איך הוא, שדודה זופי השפיעה עליו חסדים כה רבים וקיבלה אותו אלינו כאילו היה בנה שלה, איך הוא מעז להמשיך לקרוא לנו בזלזול ״גויים״ ולהכריז בגלוי ובמפורש שהוא חושב אותנו למטומטמים גמורים ולאנשים גסי רוח להחריד. הוא הבחין בתגובה שלי וחייך אלי בלעג חסר בושה: ״הדודה שלך היתה שמחה אם הייתי הופך להיות כמוכם, אחד מכם. היא נותנת לי עכשיו לקרוא את רילקה: ׳רוכבים, רוכבים, רוכבים — רוכבים ביום, רוכבים בלילה...׳ ירחם השם! אני מעדיף לקרוא את קראפט־אֶבּינג. אגב, זה יכול היה לעזור לך קצת. אולי זה היה מסביר לך מה הדוד שלך באמת רוצה ממך כשהוא לוקח אותך ורוכב איתך יותר ויותר רחוק בחווה ועמוק יותר לתוך היער.״

וולף עצמו הוא שהסביר לי לבסוף במה היו הדברים אמורים. דוד הובי היה חשוד בנטיות הומוסקסואליות, ולא זו בלבד, אלא שהדעה הרווחת בקרב התושבים היתה שיחסיו עם החבורה שלו, רעיו הקשוחים לציד שאיכלסו מדי חורף את המגדל, אותם ״גיבורי תהילה אחרונים״ של עולם גברי חופשי, חסון, מוכה רוחות ופגעי מזג אוויר אחרים, עתיר סכנה ותעוזה, לא היו אלא קשרי אהבה הומוארוטיים — מושא ללעג העיירה כולה, שראתה בעכוזו העגלגל של קרוב משפחתי, דוד הובי הלבבי, טוב הלב והמזג ותְפוח הלחיים, את הסמל המובהק לסטייה מינית. אבל... אבל מה עם הנישואים המושלמים לדודה זופי?... נו, מה איתם, האם אני עד כדי כך תמים כמו שאני נראה? החזיר וולף. איך אני בכלל מסביר לעצמי את הנוכחות של שטיאסני בבית לאורך כל השנים האלה? מה היה בכלל הסירוב הנאלח של דודה זופי להימצא בקשר כלשהו עם אביו, דוקטור גולדמן, אם לא מעשה נקמה? שמא לא היה הסירוב הזה אלא תזכורת מוגלתית כרונית לפרשת האהבים החולפת של אשתו — אמו של וולף — עם שטיאסני? ״אתם, הגויים, אתם תמיד מנסים להתנהג כאילו אין לכם שמוק בין הרגליים וכאילו לכלות שלכם אין שם כּוּס בכלל,״ אמר וולף.

איני מסוגל לתאר את הסלידה העמוקה שחשתי בשבועות הבאים לא רק כלפי וולף גולדמן, אלא, פשוטו כמשמעו, כלפי כל אדם בסביבתי. אפילו האלר, הנפח, לא היה פטור מזה, מאז סיפר לי וולף שאבא שלו, דוקטור גולדמן, תפר פעם פצע רציני בפין של האלר, פצע שללא ספק נגרם מנשיכת אדם, וקרוב לוודאי שלא בא לו מאשתו, שככל הנראה לא היתה בקיאה בטכניקות אהבה מסוג זה, כי אם העיד אל־נכון על מעשה תשוקה שעשה גבר באיבר חסידו של הֶפַייסטוֹס וצאצאו הגרמני של וילאנד. על כן, כשחזרתי לנפחייה כדי ליצוק כדוריות עופרת לרוגטקה שלי, כמעט הקאתי בו ברגע שהושיט לי האיש הטוב בכף ידו המיובלת את הקליע שמצא במוסך, ושאל אותי בקריצה שובבה: ״נו, מה אני מקבל בתמורה על זה שסתמתי את הפה אז?״ וולף גולדמן הסביר לי שנערים בני גילנו הם מעדן מלכים לבעלי הנטייה האחרת.

התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לאמא שלי. אכן, הסנטימנטליות המעונה שלה, רווּית המתח, עלולה היתה לעורר אי־שקט, ואף על פי כן, היה סביר להניח שרגשותיה יציבים ועמוקים יותר מאלה של בת דודתה המבוגרת והקשוחה ממנה, שחרף כל זה ניכרו בה משיכה לא פחותה לפורענות היצרים ופגיעוּת שלא נפלה בעוצמתה מזו של אמי. אף על פי שנגעלתי מעצם המחשבה על מפגש בין אמא שלי לבין שטיאסני, אמרתי לעצמי שפגישה כזאת היתה עשויה בוודאי להוליד יחסים משולהבים ופיוטיים לאין שיעור יותר מאלה ששררו — אם להאמין לוולף גולדמן — בין שטיאסני לדודה זופי. אלא שכל נים בנפשי וכל תא בגופי קמו והתקוממו נגד דימוי המחשבה הזה, שהציע את האפשרות שאמא היקרה שלי תהיה חבוקה בזרועותיו של שטיאסני ושאני עצמי אדבר עליה ועל המאהב שלה בלי שום עכבה ובושה, ממש כשם שוולף דיבר על אמו. שיגעון הדיבוק הקודר של תשוקת הציד של אבי טרוף הדעת הצטייר לי עכשיו באור חדש — כבריחתו מן המציאות של אדם טהור ואצילי עד בלי די, שהעדיף את הבדידות בעולם הגולמי והמחוספס של ההרים מן הזוהמה המזומנת לו בשפֵלה. אני עצמי רציתי לפרוש מכל המולת העולם המפוקפקת ומהומתו. שעות וימים הסתגרתי בגפי במגדל ושקדתי על חומרי הלימוד לקראת הבחינה החוזרת הצפויה לי.

למרות הכול, שבתי והתלוויתי עוד פעם אל וולף גולדמן לביתו — לאו דווקא מתוך שמחת השותפות לחוויות ולהרפתקאות, כי אם לשם שימור המסגרת של חברות העתידה ממילא להסתיים בקרוב עם פרידתנו איש־איש לדרכו ולבית ספרו. באותו יום היה אביו טרוד מבוקר ועד לילה בביקורֵי בית בכפרֵי הסביבה. סוף־סוף תהיה לנו הזדמנות לראות כראוי את השלד בחדר הייעוץ של הדוקטור, וגם כמה מכשירים מעניינים, ובהם מכונת חשמול שוולף סיפר לי עליה בהרחבה. לאמיתו של דבר, המכונה נראתה לי מעניינת ומאיימת הרבה יותר מהשלד, שעצמותיו היו מבריקות כל כך, עד שהתקשיתי להאמין שאי־פעם היו מוקפות בשר חי. כן, מכונת החשמול דווקא עשתה לי את זה. וולף הסביר לי שעם המכונה הזאת אפשר להעביר זרם בחולים, בעיקרם חולים במחלות עצבים — נותנים להם להחזיק בידיים שני מוטות ברזל, ואז מחברים את המוטות במעגל חשמלי — והוסיף ואמר שיש לטיפול הזה השפעה רפואית גדולה מאוד. אפשר להגביר את עוצמת המתח החשמלי באמצעות ידית הפעלה — מדגדוגים עדינים ודקירות קלות ועד מכת חשמל חזקה.

וולף רצה שאנסה את הדרגה הנמוכה, אבל הייתי פחדן מכדי לקחת בידיים את המוטות. ״מה עכשיו?״ הוא שאל בלגלוג. ״אומץ הלב של אבירי הגבורה לא מספיק גדול בשביל איזה טיפְּטיפה דגדוג?״ הוא לקח את שני מוטות הברזל בידיו, והורה לי במנוד ראש להפעיל את המכונה. ״תדחוף קדימה את הכפתור הקטן — אבל לאט!״

מאוחר יותר, מעולם לא הייתי מסוגל לומר מה הניע אותי לדחוף את ידית ההפעלה לא באיטיות אלא בתנופה ברוטלית. באותו רגע, בכל מקרה, התוצאה היתה קומית להטריף: וולף גולדמן הזדקף, נמתח באחת כמיתר, התפתל בעוויתות, ניסה לבעוט לכל עבר ברגליו אף שלא הצליח כלל להזיז אותן, ושׂערו האדום עמד זקור באוויר כמו על ראשו של "יהושע הפרוע". אבל מה שבידר ועינג אותי יותר מכול היה הבעת התחינה שהתפשטה על פרצופו כשהושיט לעברי את ידיו האוחזות במוטות הברזל, מפציר בי שאשחרר אותו מהם. כל ביטחונו העצמי הזחוח נעלם כלא היה, ופני הטלה שלו היו עכשיו הפנים של שֶׂה לעולה — פניהם של ראשי הבקר השחוטים, שסבא שלו עשה מהם את הונו.

אני מאמין שלא היססתי זמן רב לפני שמשכתי בחזרה לאחור את ידית ההפעלה, כדי שוולף יוכל סוף־סוף להרפות מאחיזתו במוטות, אם כי אחר כך הוא הטיח בי שהתמהמהתי ארוכות. כך או כך, מיד לאחר שחילצתי אותו, וולף גולדמן היה מוטל מולי על הברכיים, נשא אלי את הידיים שלו, שהמוטות נשמטו מתוך כפותיהן, וגעה באומללות מעוררת רחמים: ״הידיים שלי! הידיים שלי!״

הקיץ הלך הלוך ודעוך בזמן שחייתי אצל קרובַי באופן מושעה במובן מסוים, או אם לנקוט את העגה של אגודות האחווה — הייתי ב"מעצר בירה". במילים אחרות: חייתי מתוך מודעות — שהכול היו שותפים לה — לכך שהפרתי את הנורמות המקובלות במחוזותינו וביצעתי עבירה שככל הנראה לא אוכל לנקות את עצמי ממנה. אמנם דוד הובי עמד לצדי בנחישות ובתקיפות, הוא התייחס אל החטא שלי כאל עניין פעוט — ואחרי ככלות הכול, כזה גם היה באמת ובתמים, שכן בחלוף שבועות ספורים אצבעות הפסנתרן היקרות מפז של וולף גולדמן שוב היו זריזות וגמישות כמקודם — אלא שמאז נתקע בראשי החשד המכוער, ולפיו לדוד שלי יש מניעים נסתרים ביחסו החברי כלפי, לא הצלחתי להשתחרר מהחשדנות שקיננה בי, אחת היא כמה ניסיתי. על כורחי אפוא הסתגרתי גם מפני דוד הובי. דודה זופי התייחסה אלי בענייניות קרה ואחידה. היא לא התאבלה על החלום שלה שנכזב, אלא נתנה לכולם להבין שזה פשוט היה חלום, רק חלום, ושהיא התעוררה ממנו. שכן, מיותר לציין, וולף גולדמן לא המשיך לבוא אלינו הביתה. אביו טיפל במסירות גדולה בידיים הפצועות, טרח עליהן בעיסויים מתוחכמים ובאמבטיות מיוחדות, ואחר כך שלח את בנו מוקדם מן המתוכנן אל אמו בווינה. וולף לא בא אלינו אפילו כדי להיפרד לשלום מדודה זופי, לא כל שכן ממני.

בלבי התאוויתי לשאול את שטיאסני על חדשות מבית גולדמן בתקופת הביניים הזאת. הוא היה כמדומה היחיד שעדיין עמד בקשר עם דוקטור גולדמן. אך נזהרתי מאוד שלא להעלות את הנושא הרגיש. חייתי בפחד שמא יִלמדו הורי על הכישלון שלי אפילו כאן, אצל הקרובים האוהבים והסובלניים כל כך, ומוזר ככל שזה נשמע, דמיינתי לי ששטיאסני רק אורב לרגע הנכון כדי ליידע אותם על הפרשה. עכשיו גם לא החשבתי עוד למלכודות את הפלגות הנימוס האירוניות, את מחווֹת הכבוד המבחילות שלו, המשובצות לרוב רמיזות אפלות על תפקידי הסמלי כמכֶּה על חטאים קדומים. כבר לא הגבתי עליהן בחריצות ומתוך בלבול כמנהגי קודם לכן, ובמקום זה, יחסי אליו היה ענייני וקר ככל שהשכלתי ללמוד מן הדוגמה שהציבה דודה זופי. שטיאסני העיר על התמורה הזאת בהתנהגותי בדברים שלחש לי כמעט ישירות לתוך האוזן: ״בראבו! אישי אפילו מפַתח אופי עכשיו. כן ירבה ויגדל! אישיות של ממש היא כמעט תמיד התוצאה של מנוסה קדימה.״

מטבע הדברים, נמנעתי גם מלבקר בנפחייה. הרוגטקה שלי היתה תלויה במגדל על קרס בארון הנשק, לא צלפתי איתה עוד, לא יריתי גם בחץ וקשת. חידשתי את מסעות הנדודים הנרחבים שלי הרחק באזורים הפתוחים, בחברת התחש שלי מקס ותו לא, נאמני לנצח ובלי פשרות, שהיה תמים דעים איתי בלא שום תנאי וסייג. התאחדנו מחדש. למרות העריקה הבוגדנית שלו, לא נטרתי לו טינה על אהבתו כלפי וולף גולדמן — הרי וולף היה חבר שלי. לא אכחיש, עדיין הכאיבה לי מעט העובדה שאהבתו זו של מקס היתה סוערת כל כך, אבל סלחתי לו מפני שהיה צעיר.

אף על פי כן, הייתי נחוש בדעתי להפוך כעת את מקס לכלב קשוח ואימתני. אופי הוא התוצאה של מנוסה קדימה: הייתי משוכנע שכלב אמיץ ונועז יפתח בהכרח גם את המידה הטובה של נאמנות מוחלטת לאדונו.

באחת מפינות החצר, תחת עץ שיטה אפל ענקי, התעפש מגרש כדורת ישן, שכמעט לא נעשה בו עוד שימוש. בקיוסק קטן מעץ בלה ורקוב, במה שנקרא ״גָזיבּוֹ״, אוחסן ציוד של כל מיני משחקי שדה — סלי "תְפוס כדור", טבעות השחלה, פטישי קרוֹקֶט ורשתות בדמינטון. המקום היה גן עדן לחתולי רחוב רבים מספור, שהמליטו שם גורים, השתעשעו זה עם זה ונימנמו להנאתם בצל. כמו בחורשות המוזנחות מחוץ לווילה של דוקטור גולדמן, גם כאן הם הלכו והתרבו לכלל מגפה אמיתית, העלו סירחון עד השמים וייללו סימפוניות במשך כל הלילה כולו. מעולם לא התרשלתי מלשסות בהם את מקס בכל פעם שחלפתי שם, ואכן, הוא היה מסתער עליהם ללא מורא והיישר אל לב הלהקה, והם היו נפוצים לכל עבר, מטפסים למעלה אל גג הגזיבּו או על ענפי השיטה, או בורחים מעל הגדר והלאה משם אל הכפר. עכשיו הגיתי מִתקן לאמֵן בו את מקס להיתקלויות רציניות יותר: לקחתי תיבה ארוכה וצרה, שפעם נשמרו בה פטישי קרוקט, וקברתי אותה באופן כזה שתוליך אל פני האדמה כמו פיר אלכסוני במכרה — מאורת זאבים מעשה ידי אדם, גם אם רק בצורת מעין צינור המסתיים במבוי סתום. הסרתי את דופן הצד הצר, ובדרך זו צרתי את פתח הכניסה. לא התקשיתי במיוחד לתפוס את אחת החתולות ולתחוב אותה פנימה, ואז צירפתי אליה את התחש שלי, מקס.

התוצאה היתה אומללה. לרגע אחד קצר רעם מתחת לאדמה רעש מהומה, ואז מקס נורה החוצה מפתח הבור, כולו יללה, מלקק ביבבות את חוטמו השרוט. לא הועילו לא פקודות אדנותיות ולא שידול חברי — לא היה אפשר להניע אותו לחזור פנימה. בחמת זעם השחלתי אל תוך הפיר את הזרוע שלי לכל אורכה כדי לשלוף משם את החתולה ולשחרר אותה בחוץ על מקס, כדי להמשיך את הקרב. הצלחתי לתפוס משהו מתנועע, פרוותי וחם, אבל בו ברגע חשתי כאב חריף ביד. החתולה נעצה בי את שיניה, בין האגודל לאצבע המורה. מאחר שלא יכולתי לנער אותה ממני, קמצתי את כף היד שלי חזק ככל האפשר, ומשכתי את החתולה החוצה. השיניים שלה היו נעוצות באגרופי עמוק מכדי שאצליח להשתחרר ממנה, ולכן הידקתי עוד ועוד את כף היד הקפוצה, אלא שעכשיו החתולה בעטה בכל ארבע גפיה באמַת הזרוע שלי, ובטפרים שלופים. החולצה שלגופי נקרעה לגזרים באותה מהירות כמו בשרי.

רצה מזלי הרע, ובאותו הרגע נקרתה למקום החדרנית פלוריקה. היא ראתה אותי מרוח בדם ועם החתולה המשתלשלת לי מהיד, והתחילה לצווח במלוא גרונה. עכשיו מצפוני הרע עורר בי בהלה. לא רציתי שכל בני הבית יראו אותי גם בקלקלתי הזאת. המבשלת כבר חשה אל החצר, עוזרת הבית קטרינה באה בריצה, ומן הנפחייה הגיע האלר, שנזעק למקום לשמע הצווחות של פלוריקה. עשיתי את הדבר המטומטם ביותר שיכולתי לעשות: עם החתולה ביד רצתי אל שער הכניסה לחצר והחוצה אל הכפר. שם, ברחוב, לשוליהָ של תעלת השופכין, המכוסים כרי בבונג פרועים, כרעתי והטלתי את עצמי קדימה, בחזי על החתולה. לא תהיה לה ברירה עכשיו, היא תהיה חייבת להרפות. חשתי בצלעותיה הולכות ומתפצחות, הלוע שלה נפתח לרווחה, סוף כל סוף חילצתי את כף היד. כששבתי ועמדתי על הרגליים, הייתי מוקף אספסוף של פרחחי רחוב בוכיים.

הזרוע שלי היתה במצב רע. החתולה לא היתה בדיוק נקייה, הסבירות להזדהמות היתה גבוהה, אין ספק שאצטרך לקבל ללא דיחוי זריקה נגד טטנוס. על כל פנים, זאת היתה דעתה הנחרצת של דודה זופי, שהשמיעה את עמדתה בסמכותיות על רקע מלמולי הקשקשת של שפע האנשים שחגו מסביבי — פרחחי הרחוב היהודים, כמעט כל צוות המשרתים מהבית ופועלי האדמה מהחווה, ודיירי הבתים הסמוכים לשער הכניסה לחצר. כולם עמדו סביבי, נוטפים איבה ועוינות.

ללא דיחוי גררו אותי אל דוקטור גולדמן.

ייתכן שדוקטור גולדמן כבר למד על נסיבות פציעתי מרשת המידע המהירה והיעילה להחריד האופיינית לעיירות פרובינציאליות קטנות, ואפשר שסקר את הפצעים במבט אחד וניחש את כל הפרטים — כך או כך, הוא הכריז שהוא ממאן לטפל בי. כשעשה כן בנוכחותה של דודה זופי, שבפעם הראשונה אי־פעם עמדה עתה מולו פנים אל פנים, הוא נקט נוסח פנייה חריף ומעליב כל כך, שמאוחר יותר, גם אותם עדים שבעיקרו של דבר קיבלו בהסכמה את התנהגותו, נאלצו להודות שלהיטותו היתה מוגזמת ולא מקצועית.

שכן, אבוי, היו לפרשה השלכות לא מבוטלות, אף שבכל הקשור אלי הן לא היו חמורות. בתחילה לקחו אותי אל הרוקח, וזה עשה כמיטב יכולתו הדלה לנקות, לחטא ולחבוש את זרועי הקצוצה, ומיד לאחר מכן זומנה לי קורת רוח גדולה, מכיוון שרק למעני הוציא גייב את הדיימלר מן המוסך, ובמעין תהלוכת ניצחון קודרת — אחרינו דלקו אויבַי הוותיקים, פרחחי הרחוב, ותושבי הכפר המבוגרים ליוו אותנו במבטים שלא ניכרה בהם השתתפות בצער — הסיע אותי אחר כבוד אל עיר הבירה של המחוז. שם זכיתי לקבל מאמי טיפול מסור ושפע מחוות אהבה, ובמקום לחזור לבית קרובַי, נשארתי בעיר עד שהגיעה שעתי היעודה להתייצב בווינה לבחינה החוזרת, שאפרופו, עמדתי בה בהצטיינות הודות להשקעתי בלימוד בתקופת "מעצר הבירה" שלי. לדברים האלה כולם התייחסתי כאל דבר מובן מאליו, ממש כמו אל חלוף הילדות שלי, שימיה עברו כמעט מבלי משים.

בחייהם של דודה זופי ודוד הובי, עם זאת, לבטח בחייו של דוקטור גולדמן, ככל הנראה גם באלה של החבר שלי וולף, ואף אצל שטיאסני, התקרית חוללה תמורות מכריעות. אין זה בלתי סביר לשער ששטיאסני הוא שהעלה עתה את הרעיון המגוחך, ולפיו שומה על דוד הובי לקרוא את דוקטור גולדמן לדו־קרב בשל התנהגותו חדלת האישים כלפי דודה זופי, והלוא נראה כי הן חברותו באחוות קורפוס סטודנטיאלית והן דרגתו כקצין לשעבר בצבא האימפריה האוסטרו־הונגרית מחייבות את הדוד לכך. אם היה זה שטיאסני, אם לאו — אחת היא. דוד הובי סירב, בכל מקרה, וסירובו זכה לתמיכה מצד אבי, שטען שעזות מצח גמורה היא לצפות ממישהו לערוך דו־קרב עם יהודי, ולבסוף אף נסע אל קרובי המשפחה שלי ובאמתחתו פרגול לכלבים שבחר בקפידה, כדי "ללמד את החזיר היהודי באמצע הרחוב מה הדבר הטוב ביותר שיוכל לצפות לו אם יעלה בדעתו להתחצף״. למרבה המזל, הדברים לא הרחיקו לכת עד כדי כך. והנה, לא היה כלל מקום להניח שהמניע לסירובו התקיף של דוד הובי נעוץ ביראה מסוימת מכישורי הסיוף של דוקטור גולדמן, שהרי העלבון עשוי היה להיחשב לכבד די הצורך לתבוע מדוקטור גולדמן דו־קרב באקדחים, שעמם דוד הובי ללא ספק היטיב להסתדר. למרות זאת, השמועות על ה"חיתוך" שלו — ההשתפנות שלו — עשו להן כנפיים בעיקשות כה גדולה, עד שהמקרה הובא לדיון בפני בית הדין לְכבוד של הקורפוס של דוד הובי בטיבּינגן. חבר השופטים פסל את הטענה, שמשום היותו יהודי דוקטור גולדמן אינו כשיר למתן סיפוק. הוא אמנם היה אינטלקטואל, אך ללא ספק גם אקדמאי, וכפועל יוצא מכך עמדה לו הזכות להגן על כבודו באמצעות השימוש בנשק. דוד הובי, עד אז ״בוגר ותיק״ רם כבוד ומעלה, נמצא אשם בפחדנות בבית הדין לכבוד ו"לוּוה החוצה" מאגודת האחווה, וכאילו לא די היה בכך, גם בצורה המשפילה ביותר, כלומר, ".c.i" — ״קוּם אינפַמיהָ" — "עם קלון". זה כמעט ריסק לו את הלב. גם רוב חבריו הוותיקים לציד נטשו אותו לאנחות.

דודה זופי השתנתה לאחר מכן. גישתה המעשית הגלויה והמובהקת, המפולפלת, החמה והלבבית, נעשתה דוקרנית, מפעם לפעם היא גם נהגה בגסות רוח. במקום לאשר ולחזק כל אחד ממשפטיו של דוד הובי, כפי שעשתה כל חייה קודם לכן, עכשיו סתרה אותו תכופות, ובהדרגה התגלגלה נוסחתה השגורה, ״טוב, הובי צודק כאן לגמרי״, בנוסח סטריאוטיפי לא פחות, ״טוב, כמובן, זאת עוד אחת מהשטויות הטיפוסיות של הובי.״

על כל זה נודע לי מפי השמועה, מפני שלא הזדמן לי לשוב ולראות אותם. עשיתי את כל שנת הלימודים באוסטריה, בחופשות טיילתי הרבה, ובראש ובראשונה הצטרפתי לאבי, בתשוקה הולכת וגדלה, אל מסעות הציד שלו. דודה זופי מתה באותו זמן שבו הייתי טרוד בהכנות לבחינת הבגרות. לא הצלחתי אפילו להגיע להלוויה שלה. כעבור חודשים מספר, גם דוד הובי מת. הרכוש עבר לאחד מקרובי המשפחה הרחוקים שלהם. מעולם לא ביקרתי שם שוב.

לפעמים, כשהייתי בווינה, עלה על דעתי להתחקות על עקבותיו של וולף גולדמן. לבטח לא היה זה בלתי אפשרי למצוא אותו בסיוע אמו — שהרי היא היתה, כפי שידעתי, הקרמיקאית הראשית של "סדנאות המלאכה של וינה" — או שהייתי מוצא אותו באקדמיה למוזיקה, שבה בילה בוודאי חלק מזמנו. אבל הנחתי לזה, במידת־מה מתוך עצלות ובמידת־מה משום שמצפוני העיק עלי מאוד. דוקטור גולדמן אמנם נחל ניצחון, כאיש של כבוד, על דוד הובי המסכן, אבל סירובו להעניק לי טיפול רפואי עלה לו במחיר כבד. לשכת הרופאים גירשה אותו משורותיה, רישיונו לעסוק במקצועות הרפואה נשלל, ואף נאמר שפרקליטות המדינה מבקשת לבדוק את העניין. הוא עזב את הכפר שאביו ״הקים לו בית״ בו כמו בארץ המובטחת. מאחר שכל המאמצים למכור את הווילה אדומת הלבנים ומעוטרת הנסים העלו חרס, היא עמדה נטושה ועד מהרה החלה להתפורר.

רק משטיאסני קיבלתי עוד אות חיים שנשלח בטרם יצא גם הוא את בית קרובַי והמשיך בדרכו — לאן, זאת לא נודע לי מעולם. זמן קצר לאחר שעזב את המקום קיבלתי ממנו — בחג המולד שחל לאחר האירועים שעליהם סיפרתי כאן — חבילה קטנה. כשפתחתי אותה, התגלו לאור היום שתי פרוטומות נפלאות עשויות עץ ושנהב, שנהגתי להתבונן בהן, אחוז באחת חבלי קסם ובה במידה סלידה, בכל פעם שנכנסתי לחדרו. אלה היו פסלים של ראש גבר וראש אישה מתקופת הרוקוקו, עם פאות, שניהם יפים מאוד, מלאי חן ושוקקי חיים. אבל הם היו חצויים לשניים — בצדם האחד נראו צדודית חיננית להפליא ולחיים רעננות, ואילו באחר נחשף המבנה האנטומי של הגולגולת, עם עצמות, שרירים ועורקים, ונתאפשרה הצצה גם לקפלים של קליפת המוח. ההורים שלי סברו שזאת אינה מתנת חג מולד המתאימה לנער בגילי, שתי הפרוטומות נלקחו ממני ואבדו לבלי שוב. וכך, גם משטיאסני לא נשאר לי אלא זיכרון, וזיכרונות הם כל מה ששמור אצלי מן הזמנים הרחוקים ההם.