זיקהרון מנצרת עילית של פעם

מבוא

עבר ועתיד

בין הר יונה והעיר נצרת,

בין שדרות מנחם אריאב לרחובות ציפורי ויודפת,

עיר ותיקה שינתה כאן את שמה,

קוראת: "אני לא נצרת השכנה."

חיינו בה כשישים שנה,

לפתע השם השתנה.

עילית המתוקה,

הפכה לגלילית מצופה.

קחו מקל קחו חליל,

בואו לאתר את נוף הגליל.

בין הרי הקפיצה ודבורה,

בין תבור והעיר הנוצרית...

עם נצרת עילית לא התרנו ברית,

נוף הגליל תמשיך לא מבראשית.

העבר ישמר תקופת עילית,

יעלה ויבוא העתיד!

נצרתים בעבר ובהווה נוצרים בראשם את תמונות עברה של נצרת עילית.

התמונות כמו קפאו להן בכסות לבנה ונעטפו בחשכת השחור במעמקי תאי הזיכרון שבראשינו. כולן דרוכות לזריחה מחודשת בקדמת עינינו.

כל תמונה מייצרת בראשי גירוי מענג המתהווה כנראה אצל כל אחד מאיתנו.

אתאר זאת במספר שורות.

תמונות עבר מונגשות בקבוצה,

ילדים של פעם, נערים של פעם ומבוגרים של פעם.

גנים, כיתות, מורים, תלמידים, פרצופים, לבוש.

מפעלים, אירועים וספורט.

נופי העיירה, שכונות, רחובות,

בלוקים, בניינים וגגות חשופים,

אוטובוסים כבדים ומכוניות במשורה.

תמונות בשחור לבן ומעט צבע ראשוני.

תמונות פילם של פעם זוקפות ראש גאה אל מול הדיגיטל העכשווי.

כל תו, כל תמונה, משוגרים אל מעמקי הזיכרון האישי.

"תיקיית נצרת עילית של פעם".

המחט המדהימה ניגשת ושולפת פנים של פעם,

פנים שכמו מבקשות להפיג את השפעת קורי הזמן.

נזכר? לא נזכר?

זיהוי השם כמו עומד על קצה הלשון.

אילמות מרגיזה.

לפתע מגיע הקליק. הארה. חיוך של ערגה.

זה הוא! זו היא!

זו הנוסטלגיה המונגשת במיטבה.