חוגרים – חלק ב׳

פרק 40: הרגע שאחרי

אצבעותיו של אסף חדרו אל שערה של נועה ושפתיו כיסו את שפתיה בנשיקה תובענית ועמוקה, כאילו היה זה הרגע שייחל לו במשך נצח — הרגע שניסה בכל כוחו להימנע ממנו ולהדחיק לפינה סגורה בלב. הוא אף פעם לא הצליח לדמיין את עוצמתו האמיתית.

הנשיקה הייתה סוערת, פראית ומלאת תשוקה, והייתה בה תערובת מסחררת של רכות ועוצמה שטלטלה את כל חושיו. בכל שנותיו, מעולם לא חווה או הכיר תחושה דומה. התחושה דמתה לרגע הנפלא בצניחה חופשית שבו המצנח סוף־סוף נפתח — אותו רגע חסר נשימה שבו הפחד מתחלף בהקלה צרופה והאדרנלין זורם בעורקים כמו חשמל.

ליבו דהר בטירוף והתמלא בתחושת שלמות מוחלטת.

לשפתיה של נועה היה טעם גן עדן מתקתק וחם. פיה נפער עבורו בהזמנה מלאה לטרוף אותה ללא מעצורים וללא מחשבה על המחר. גופה הגיב בטבעיות מוחלטת עוד לפני שמוחה הספיק לעבד את המתרחש. אסף הוריד יד אחת משיער המשי שלה, עטף את מותניה בחוזקה והצמיד אותה אל גופו.

שפתיו ולשונו לא הרפו ממנה לרגע, ובלעו אותה בתשוקה ובתאווה שאיימו להטביע את שניהם בגל אדיר של רגשות מתפרצים. ליבו ומוחו התאחדו בהרמוניה מלאה — שניהם הניפו דגל לבן של השלמה והורו לו להיכנע לרגש העז כלפיה. נועה קלטה סוף־סוף את המציאות שלה ייחלה בסתר ליבה, והגיבה באותו האופן בדיוק. זרועותיה טיפסו במעלה צווארו ואצבעותיה הדקות והעדינות חדרו לשערו, ואחזו בו כאילו חייה היו תלויים בנשיקה הזו.

הזמן איבד את משמעותו. שניות או דקות חלפו עד הרגע ששניהם התנתקו זה מזה בפתאומיות. ידיו הגדולות אחזו בפניה והוא הוריד את מצחו אל מצחה. הם עצמו עיניים, שפתיהם עדיין נגעו, לא נגעו, ונשימותיהם הכבדות מילאו את החלל השקט.

דקה או שתיים נוספות חלפו עד שהם פקחו את עיניהם בשתיקה רועמת. המבט ביניהם היה טעון יותר מכל מילה שיכולה הייתה להיאמר. אומנם הנשיקה פסקה, אך בעיניהם הם עדיין טרפו זה את זה במבטים רעבים ובוערים, כאילו סכר מסוכן נפרץ ואין דרך לסגור אותו שוב.

פיו של אסף נפשק קלות, אך לפני שהספיק לומר משהו, נועה הניחה שתי אצבעות רכות על שפתיו.

"בבקשה," היא התנשפה, "אל תגיד כלום."

הוא הנהן בלי להסיר את מבטו הנעול מעיניה. אסף קיווה לשמוע משהו — כל דבר — מלבד את פעימות ליבו המשתוללות, שהדהדו באוזניו כמו תופים מכאיבים.

"אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש עכשיו..." היא לחשה בקול רך וחנוק מהתרגשות, עדיין לא מצליחה להירגע מטעם שפתיו. אצבעותיה עלו באיטיות מהוססת וריחפו על לחיו בעדינות. "זה לא בסדר. אסור לנו לעשות את זה."

האמירה שלה הייתה נחרצת, ועיניה, שהתרוממו אליו במבט נרגש, הבהירו שהיא לא רק מבינה את המצב, אלא גם משלימה איתו. "אנחנו לא צריכים לתרץ את מה שקרה עכשיו בכל מיני הסברים. אנחנו צריכים להודות שזה לא בסדר, לקבל את זה ולהבין מה אנחנו עומדים לעשות הלאה."

דממה כבדה השתררה ביניהם. עיניו הביטו בה כאילו ניסו לפרוץ לתוך מחשבותיה.

"את יודעת למה זה לא בסדר?" הוא שאל לבסוף בקול צרוד מרגש. ידו נשלחה אל לחייה וליטפה אותה בעדינות. "את יודעת למה יחסים כאלה הם אסורים?" נועה רק הביטה בו בשקט במבט מלא הבנה וציפייה.

"כשצד אחד נמצא בעמדה של כוח, הצד השני נכנס לעמדת חולשה שבה הוא לא יכול לסרב," הוא החל להסביר, אך נעצר כשחיוך קטן ומסתורי התפשט על שפתיה.

"אני בהחלט לא יכולה לסרב לך," עיניה הבריקו בניצוץ של שובבות נעורים. "אבל אני מבטיחה לך, הסיבות שלי לא קשורות לדרגה שלך." מבטה גלש על גופו בבוטות מכוונת. "זה קשור יותר למי שאתה ולאיך שאתה נראה, במיוחד במדים האלה." היא הסירה את המעיל והניחה אותו על הכיסא הסמוך. "לא כדאי שאצא איתו החוצה, אני לא רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות כשיראו את הדרגות," הוסיפה במבוכה.

הוא נשך את שפתו וחיוך מאופק ריצד בזווית פיו. הוא הניד בראשו קלות, כאילו נזף בעצמו על כך שנשבה בקסמה. "אני רציני, נועה," קולו היה עמוק כל־כך, ששערותיה סמרו. "את החיילת שלי," מבטו הפך כבד ומלא אשמה. "אני אמור להתוות לך דרך בטוחה ולהגן עלייך. אני המבוגר כאן, ואת... את ילדה שהרגע התגייסה. כל הכוח נמצא בידיים שלי." הכאב חלחל אל קולו כמו רעל איטי והתערבב בהכרה במעשיו, אך היא לא הופתעה מתגובתו — להפך, היא ציפתה לה.

הוא עצר ובלע את רוקו, גרגרתו עולה ויורדת בכבדות. "האחריות היא שלי, לא שלך. גם אם את בטוחה שלא רצית לסרב לי, אנחנו לא יכולים לדעת את זה באמת. את נתונה להשפעה שלי." עיניו ננעלו בשלה, מלאות כאב ותהייה עמוקה. "זה כמעט כמו... ניצול."

בחירת המילים שלו גרמה לעיניה להתכווץ לחריצים דקים ואישוניה התכהו כמו שמיים לפני סופה. היא הביטה בו במשך שניות ארוכות שנדמו כנצח, בעוד שמערבולת של רגשות החלה להציף אותה, ובראשה רגש אחד צלול וחד: כעס.

היא נסוגה בתנועה חדה ואינסטינקטיבית והתנתקה ממגעו. היא הבינה את תגובתו, אך המילה האחרונה שיצאה מפיו צרבה את ליבה.

"ניצול? להגיד שניצלת אותי זה כמו להגיד שאין לי זכות בחירה, או יכולת הבנה בסיסית של הרצונות שלי," קולה התרומם, טעון בכאב ובכעס. "כאילו אין לי שליטה על עצמי..."

דמעות דקרו את עיניה, אך היא לא השפילה מבט. זיכרון מכאיב ואפל חלף במוחה — זרועות עטופות בחלוק לבן מושטות לעברה, מפילות אותה אל תוך תהום של חשכה ולוקחות ממנה את השליטה ואת זכות הבחירה בכוח אכזרי.

היחסים שלה עם אסף היו ההפך המוחלט מאותה חוויה טראומטית שלא זכרה במלואה. איתו היא הרגישה בטוחה, חופשייה לחקור, לגלות ולהעז. הוא היה העוגן שלה מהרגע הראשון והזכיר לה שהיא האחראית הבלעדית על הרצונות שלה, שאוחזת במושכות חייה. והנה עכשיו, בניגוד גמור לכל מה שייצג, הוא עמד מולה ואמר מילים ששללו ממנה את כל מה שהעניק לה עד כה.

עיניו היו מלאות ייסורים כשהושיט את ידו לעברה וביקש את קרבתה. היא נמשכה אל ידו כאילו הייתה מונעת מכוח בלתי נראה, והרשתה לעצמה להתמכר למגעו עוד רגע קטן לפני שהקסם יתפוגג ויישאר ממנו רק זיכרון מתוק־מריר.

"תנסי להבין למה התכוונתי," הוא אמר בקול רך, כמעט מתחנן. "כל השנים האלה טיפלתי במקרים כאלה וראיתי למה יחסים כאלה גורמים. הדחתי מפקדים מהתפקיד שלהם והפרדתי בין בני זוג כדי למנוע יחסי מרות," הוא הסביר, כל מילה שלו ספוגה ברגישות כואבת. "ועכשיו אני עצמי חוטא בזה."

"כן," היא השיבה בקול רועד אך במבט נחוש. "אבל אתה יודע משהו? אני מרגישה כאילו בזבזנו כל־כך הרבה זמן עד שסוף־סוף קרה מה שהיה אמור לקרות."

בלבול צף על פניו. "מה היה אמור לקרות?"

"אתה ואני," היא השיבה, כאילו זו עובדה שאין עליה עוררין. "אתה באמת רוצה להגיד לי שאתה לא מרגיש את זה?"

הוא נעץ בה מבט ממושך, מתמודד עם השאלה שהתנגשה בכל מה שידע על עצמו. "מרגיש מה?" שאל לבסוף.

"שזה הדבר הנכון." הביטחון השקט שבו דיברה, היה מהול בהשלמה מפוכחת עם מורכבות המצב. "זה אולי לא בסדר ולא מוסרי, אבל הנשיקה הזאת..." היא נסוגה צעד נוסף עד שנגעה בידית הדלת. "לא תוכל לשכנע אותי שלא הרגשת שהיא הדבר הכי נכון בעולם."

אסף הביט בה ובלע את רוקו בהתרגשות. הוא רצה להקפיא את הרגע הזה ולהקשיב לה מדברת עד שיעלה השחר.

"חבל שאנחנו צריכים לשכוח ממנה מהר כל־כך," היא הוסיפה לאחר רגע, ומבטיהם התנגשו זה בזה. מצחו התכווץ בשאלה, אך לפני שהספיק לגבש את המילים בפיו, היא כבר חמקה מהמשרד והשאירה אותו לבהות בדלת הסגורה בלב פועם בפראות.

"נו, נועה!" שרונה קראה והניפה את כוס הוודקה שלה באוויר. היא ציפתה שנועה תצטרף בהתלהבות ותעשה את אותו הדבר, אבל נועה הייתה שקועה במחשבותיה ולא שמה לב למתרחש כלל. היא ישבה בכיסא הבר ומבטה ריחף באוויר, כאילו רגליה דרכו במקום אחר לגמרי.

"מה עובר עליה?" שרונה שאלה בקול ספק מודאג, ספק מתוסכל את הדר, שנותרה שקטה בצד ובחנה את נועה במבט חד ובלתי מתפשר. "היא ככה מהרגע שיצאנו מהבסיס." היא ניערה את כתפה של נועה והחזירה אותה למציאות.

"אמרתן משהו?" נועה שאלה בקול מהוסס ופניה האדימו קלות כשפגשה את מבטן של שתי חברותיה.

"כן," שרונה נופפה בכוס שלה מול עיניה של נועה. "אמרתי שתרימי איתנו לחיים כבר."

נועה הושיטה יד לעבר כוס הוודקה שלה, והשיקה אותה בכוסות של חברותיה בתנועת 'לחיים' חלשה. הדר המשיכה לנעוץ בנועה מבט ארוך ומהורהר, והרימה את הכוס שלה באיטיות.

"אני הולכת רגע לשירותים. תזמינו לי טקילה," שרונה פסקה, קמה מכיסאה ונעלמה בתוך ההמון שברחבת הריקודים, מותירה את נועה והדר לבד. ברגע שהיא עזבה, נועה חזרה לשקוע בעצמה וסובבה את הקשית בכוס שלה בהיסח הדעת.

"איפה את באמת?" הדר שאלה אותה בקול נמוך וממוקד.

"מה?" נועה נדרכה ופגשה את עיניה הבוחנות של הדר. "למה את מתכוונת?" היא חייכה חיוך של בלבול תמים, אך הדר לא נפלה להעמדת הפנים שלה.

הדר לגמה באיטיות והנידה בראשה בחוסר אמון. "אל תנסי את זה עליי," אמרה בביטול. "קודם את נעלמת לנו לשעה וגורמת לנו לקבל התקף לב מרוב דאגה כי חשבנו שתפסו אותך מסתובבת בבסיס בשמלה," היא רכנה מעט לעברה והביטה בה כאילו ראתה דרכה את האמת. "ואז את חוזרת כאילו לא קרה כלום, יושבת פה בעיניים מרחפות וחושבת שלא נשים לב?"

נועה מיהרה להעסיק את פיה בשאיבת השתייה. הדר זיהתה את תמרון ההתחמקות המוכר וחייכה חיוך קטן שמבהיר כי נתפסה על חם.

"תיזהרי מזה, עוד רגע את תיחנקי," הדר אמרה בטון של מי שמכירה את חברתה טוב מדי. נועה פרצה בהתקף שיעול פראי תוך שניות ספורות, כאילו ביימה את הסצנה, כשהאלכוהול שרף את גרונה משתייה מהירה מדי.

"הכול בגללך," נועה האשימה וטפחה על שפתיה הרטובות במפית. "את כל הזמן עושה לי את זה."

"עושה לך מה?" הדר העבירה את מבטה אל הברמן שהתנועע בקצב מהפנט בזמן שמזג משקאות.

"מסתכלת עליי כאילו אני בחקירה." נועה הטתה את ראשה וניסתה לתפוס את מבטה החמקמק של חברתה.

"את בחקירה, אם עוד לא הבנת."

המילים גרמו לנועה לזוז באי־נוחות. היא ניסתה להתיישב זקוף יותר, אך תנועתה הייתה מגושמת והיא כמעט נפלה מכיסא הבר. הדר הושיטה יד באינסטינקט מהיר ויוצא דופן, תפסה את זרועה של נועה והצילה אותה מנפילה מביכה.

"פאק, שיט," נועה פערה את עיניה בתדהמה, ליבה עוד פעם מהאדרנלין של הנפילה שכמעט קרתה. האחיזה החזקה של הדר בזרועה הייתה תזכורת מוחשית ליכולותיה המבצעיות. "את חייבת להפסיק לעשות את זה. תשמרי את הטכניקות האלה לחדר סימולציה!"

"למה? אני דווקא נהנית לנסות אותן עלייך." הדר חייכה.

"אני ממש לא נהנית כשאת נכנסת לי לראש," נועה צחקה.

"יש לך משהו להסתיר?" הדר לגמה בשלווה מהכוס שלה, עיניה החדות לא הרפו ממבטה של נועה, שהנידה בראשה לשלילה.

"נועה?" קול גברי מוכר חתך את האוויר וגרם לשתיהן להסיט את ראשיהן בחדות. צחי פילס את דרכו לעברן בין הרוקדים.

"צחי..." קולה של נועה הדהד בהפתעה. "מה אתה עושה כאן?"

"כן, מעניין באמת מה אתה עושה כאן," הדר הוסיפה בציניות וירתה בו מבט חד. "לא ידעת שאנחנו מתכננות לצאת לכאן הלילה?"

"הדר," נועה לחשה בניסיון להרגיע אותה.

"נועה רק אמרה לי שאתן יוצאות, היא לא אמרה לי לאן," הוא השיב בקול מתוח. הדר גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות גלוי.

"לא אמרת שאתה שומר הלילה?" נועה שאלה אותו.

"כן, אבל חצי שעה לפני עליית המשמר הגיע איזה חייל וביקש שנתחלף. הוא ישמור במקומי הלילה, ואני אשמור במקומו כשהוא יצטרך לצאת."

"וכמה מדהים זה הסתדר לך," הדר סיננה. נועה חייכה קלות והנידה בראשה בהשלמה, יודעת שאין דרך לרסן את חברתה.

"נועה," צחי התעלם מהערתה של הדר, "אני מצטער על מה שקרה היום. לא הייתי צריך ללכת ככה ולהפקיר אותך להתמודד עם צרפתי לבד."

עיניה של הדר הבזיקו כמו מכ"ם שקלט אות חשוד. נועה נשמה עמוק והחליפה מבט מהיר עם חברתה לפני שמיהרה להניד בראשה.

"זה בסדר, צחי," היא אמרה בנעימות.

"לא, זה לא בסדר," הוא חזר בקול חד ונחרץ. "ברחתי כמו פחדן, אני יודע. אני רק מקווה שהוא לא נכנס בך יותר מדי אחרי שהלכתי." עיניו סרקו את פניה בדאגה, ונועה נשכה את שפתיה במאמץ עילאי להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכה. הדר לא החמיצה אף תנועה, כמו צופה בהצגה מרתקת. "אני מקווה שהוא לא איים עלייך כמו שהוא איים עליי," הוא הוסיף. "אלוהים, מה זה היה? שמת לב לזה או שאני משוגע שדמיין הכול?"

מילותיו גרמו לנועה לבלוע את רוקה במאמץ. היא פגשה במבטה של הדר, שהחזירה לה חיוך קטן ומלא ידיעה.

"שמתי לב למה?" היא ניסתה לשמור על קור רוח.

"את לא חושבת שהתגובה שלו הייתה מוגזמת? מה בסך הכול קרה? עמדנו ודיברנו בחוץ."

נועה נעצה בו מבט. "זה לא בדיוק מה שקרה, צחי," אמרה בחצי חיוך. "הוא תפס אותנו כמעט מתנשקים. די הגיוני שקצין יגיב ככה."

"נו, באמת," הוא גיחך, "את רוצה להגיד לי שהוא מעניש כל זוג שמתנשק בבסיס? אני לא מאמין לזה," אמר בספקנות. "אני לא יודע מה הסיפור שלו, אבל הרגשתי שזה... אישי מדי."

הדר ישבה בנינוחות על כיסא הבר הגבוה והעבירה את מבטה המשועשע בין שניהם. אצבעותיה ליטפו בעדינות את דופן כוס המשקה שלה ושפתיה התעקלו בחיוך יודע. נועה קלטה את הניצוץ המרומז בעיניה של חברתה, ונאבקה להדחיק את החיוך שאיים להתפשט על פניה. היא יישרה את גבה וניסתה לעטות על פניה ארשת רצינית.

"אני לא חושבת, צחי," נועה מיהרה להרגיע, קולה נשמע שקט ושָלֵו יותר מכפי שהרגישה בפועל. "אסף הוא פשוט טיפוס כזה. הוא מקפיד על כל הפקודות, גם על אלה שנראות לנו מוגזמות. אל תשכח שאנחנו עדיין בקורס, החוקים שחלים עלינו הרבה יותר קפדניים."

הוא נעץ בה מבט מבולבל ונראה כשוקל את דבריה. "לא יודע," אמר לבסוף בקול מהורהר, "אולי את צודקת וסתם הרגשתי כאילו הוא שונא אותי אישית."

"איזו סיבה יש לו לשנוא אותך, צחי?" הדר שאלה בנימה של ניצחון, והושיטה לעברו כוס חדשה שזה עתה הזמינה. הבעת פניו הסקרנית גרמה לה להרחיב את חיוכה. "אל תדאג, אין פה סם אונס, רק קצת ערק," היא הבטיחה בקריצה.

צחי לקח את הכוס והביט בה בחשד. "עכשיו את נחמדה אליי?"

"אני אף פעם לא נחמדה אליך," היא השיבה בישירות. "אבל אתה עומד פה כבר כמה דקות ולא שתית כלום. לפחות תרטיב את הגרון קצת כשאתה אוכל סרטים על המפקד שלנו."

נועה שלחה אל הדר מבט מחויך במעין תחינה אילמת שתפסיק לדרוך לצחי על הפצעים, אבל הדר, כצפוי, שמחה על ההזדמנות להחזיר לו על מה שעשה.

"כן? גם איתך הוא מתנהג ככה?" צחי הפנה את גופו אל הדר בגבות מורמות בתהייה.

"בשרמנטיות סקסית עד מוות?" היא שאלה בעיניים נוצצות מהתגרות ושיחקה בקשית שבין שפתיה. נועה לא הצליחה להתאפק וצחקה בשקט.

"הוא איים עליי לא לגעת בנועה." מבטו עבר בין שתיהן. "זה לא נשמע לי כמו משהו שרמנטי במיוחד להגיד, או חוקי."

הדר הניחה את כוסה באיטיות על הבר ומבטה הפך פתאום חד ורציני יותר. "מה בדיוק הוא אמר?" שאלה.

"שאם עוד פעם אחת אני אעז להניח יד על נועה, הוא יעלה אותי למשפט," צחי גיחך וניסה להסתיר את אי־הנוחות שחש. הוא הרים את הכוס שלקח מהדר, לגם לגימה גדולה ופרצופו התעוות בגועל כשהרגיש את טעם המשקה השנוא עליו — ערק.

עיניה של הדר ננעצו בנועה, כמו מחפשות תשובות נסתרות מאחורי מבטה המבוהל. נועה ניסתה להישאר רגועה, אך גופה בגד בה ופניה הסתירו את המבוכה העצומה שלה. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שתצטרך לחשוף את האמת בפני חברותיה, ולספר להן מה באמת קרה מוקדם יותר הלילה, אבל היא לא הייתה מוכנה לסכן את אסף ולחשוף את הנשיקה האסורה שלהם. הגרסה הרשמית שסיפקה להן הייתה פשוטה והספיקה — היא נתקלה בצחי בזמן טיול לילי והם עצרו לשיחה ארוכה, מה שהסביר את איחורה.

"תראו את מי מצאתי כמעט טובעת באסלה!" קולו של איתי פרץ לפתע את בועת המתח. הוא הופיע מולם עם שרונה הצמודה אליו, זרועו כרוכה בחיבה סביב צווארה. נועה נשמה לרווחה כשהזרקור עבר לשרונה. "ככה אתן מפקירות את החברה השיכורה שלכן ללכת לבד לשירותים ?" איתי גער בשתיהן.

"שרונה, את שיכורה כבר?" נועה פרשה את זרועותיה לעברה בהזמנה לחיבוק.

"ממש קצת," שרונה השיבה במבט מרחף והרימה שתי אצבעות כאילו ניסתה להמחיש. הדר המשיכה לנעוץ את עיניה באיתי, הרימה את כוסה ורוקנה אותה בלגימה ארוכה.

"תירגעי עם זה, הדרי. הלילה עוד צעיר," איתי העיר לה בחיוך קטן. הוא הביט סביב והטה את ראשו לעבר אזור הספות המרווחות בפינה. "עכשיו כשכולנו כאן, מה דעתכם שנעביר את המסיבה לספה?"

"רגע, תנו לי להבין," הדר גיחכה בלעג קל ונשענה לאחור. "נדחפתם ליציאת בנות שלנו, ועכשיו אתם באמת חושבים שנסבול אתכם לילה שלם?"

"בקצב שאת דופקת שתייה, את לא תשרדי אפילו רבע לילה," איתי ירה לעברה.

כולם פרצו בצחוק, מלבד הדר, שקמה ממקומה באיטיות והתקרבה אליו בצעד בטוח ומעט מאיים. היא נעצרה מולו, פניה קרובות לשלו, והתבוננה בו במבט שנענה לאתגר. "אתה רוצה להתערב שאתה מסיים את הלילה באסלה הרבה לפניי?" שאלה בטון שקט.

"אני קצת מפחד ממך, אז אני לא בטוח שכדאי לי להתערב איתך," הוא השיב בכנות.

"בצדק," היא הדגישה.

החבורה החלה להתקדם לעבר הספה וצחי התקרב לנועה. "את בטוחה שצרפתי לא כעס עלייך אחרי שהלכתי?" קולו היה מלא דאגה כששאל אותה שוב.

"תירגע," היא צחקה בקלילות. "הכול בסדר. הוא לא עשה לי כלום."

צחי לא השתכנע וקימט את מצחו בבלבול. "הוא לא כעס עלייך אפילו?"

נועה הבינה שתגובתה המרגיעה עוררה בו חשד גדול יותר, ומיהרה לתקן. "הוא כעס, אבל ריככתי אותו. אני יודעת איך לדבר איתו," הוסיפה בחיוך קל.

"ברגעים כאלה אני באמת מצטער שאני לא בחורה," הוא אמר בצחוק. "נראה לי קל הרבה יותר להתחמק מעונשים."

"זה לא תמיד מצליח," השיבה נועה והתיישבה לצידו על הספה. "אני מזכירה לך שכבר קיבלתי ממנו ריתוק פעם."

הדר ושרונה התמקמו מולם עם איתי, שהמשיך לשלוח מבטים מאתגרים לעבר הדר.

"מה משחקים?" איתי שאל. הוא קרא למלצרית והזמין מגשי צ'ייסרים ושורה חדשה של כוסות וודקה לכל החבורה.

"אמת או חובה?" שרונה הציעה.

"בואו נשחק משהו מעניין יותר," הדר הציעה בחיוך ערמומי. "מכירים את המשחק 'אף פעם לא'?"

"שכל אחד אומר משהו שהוא אף פעם לא עשה, ומי שכן עשה צריך להרים יד?" שרונה שאלה אותה.

"בדיוק," הדר אישרה והביטה מסביב לשולחן, לפני שעיניה נעצרו במבט ממוקד על איתי. "ואם הרוב עשו משהו מסוים, המיעוט צריך לשתות."

"אני בעד." נועה חייכה.

השתייה הגיעה לשולחן תוך כמה דקות, והחבורה הרימה כוס ראשונה באוויר. איתי, שהתלהב להוביל את הקצב, נשען קדימה והניח את מרפקיו על השולחן.

"אף פעם לא הייתי מכוער." הוא הרים את הכוס שלו בגאווה. צחוק פרץ מסביב לשולחן, מלווה בקריאות בוז קלילות.

"אני אתחיל," שרונה חטפה ממנו את הכוס, חשבה מעט וחייכה חיוך קטן. "אף פעם לא הלכתי מכות."

איתי וצחי הרימו ידיים כמעט מייד, ולהפתעת כולם, הדר הצטרפה אליהם והותירה את חברותיה מבולבלות אך משועשעות.

"עם מי הלכת מכות?" נועה שאלה אותה בסקרנות.

"סתם ילדה מבית הספר," הדר השיבה בצחוק קל והחוותה לעבר כוסות הצ'ייסרים על השולחן. "קדימה, שתיכן צריכות לשתות," אמרה לחברותיה.

נועה ושרונה השיקו כוסות בחיוך ושתו את הנוזל החריף בבת־אחת. כשהגיע תורה של הדר, פניה התכסו במסכה רצינית.

"אף פעם לא התאהבתי," היא הכריזה. דממה נפלה סביב השולחן, ורק המוזיקה הרועמת ברקע המשיכה לפעום. איתי שלח לעברה מבטים סקרניים, אך היא נמנעה מליצור עימו קשר עין. נועה וצחי היו היחידים שהרימו את ידם.

"שרונה?" הדר צחקה בהפתעה. "אף פעם לא התאהבת?"

"מה את מופתעת כל־כך?" שרונה משכה בכתפיה כאילו זה לא עניין גדול.

"אולי כי את כל־כך מלאת ביטחון," נועה ניסתה להסביר במקומה. "את נותנת הרגשה שהספקת לחוות הכול."

"ואתה?" הדר הפנתה אל איתי מבט מהיר אך בוחן. "הייתי בטוחה שתרים את היד ראשון."

"יש הבדל בין לפלרטט ובין להתאהב," הוא אמר, הפעם בטון רציני. מבטיהם נפגשו, ושניהם שהו ברגע הזה שנייה נוספת לפני ששרונה הפרה את השקט.

היא הושיטה שתי כוסות צ'ייסר לנועה ולצחי. "אתם המיעוט." היא דרשה וחייכה חיוך רחב ומרוצה מהעניין.

נועה וצחי השיקו כוסות בקלילות ובלעו את המשקה בצחוק קל. צחי היה הבא בתור. הוא הרים את הכוס שלו באוויר ועצר לרגע, כאילו שקל היטב את מה שהוא עומד להגיד.

"אף פעם לא אמרתי את האמת לבחורה שאני יוצא איתה," הדר סיננה במקומו בקול נוטף בוז.

מבטו זינק לעברה. "טוב, הבנתי," הוא ירה בקול רועד מכעס מרוסן. "כמה עוד תמשיכי עם זה? אני יודע שיצאתי חרא, ואין יום שאני לא מתחרט על זה. אם נועה הצליחה לסלוח לי, מי את שתמשיכי להעיר לי?"

"החברה הכי טובה שלה." הדר הניחה את כפות ידיה על השולחן והרימה מעט את גופה, כמו טורפת שמתכוננת לזינוק. "נועה אולי סלחה לך, אבל התפקיד שלי הוא לזכור לך הכול."

"אני לא יכול לשמוע את הזיוני שכל האלה יותר!" צחי התרומם בחדות, אך איתי תפס בזרועו במהירות ועצר אותו.

"היא לא מתכוונת לזה," הוא ניסה להרגיע, אך גיחוך קצר של הדר חתך את האוויר והוסיף שמן למדורה.

"היא מתכוונת לזה מאוד," הדר הבהירה בקול יציב, עיניה קודחות בצחי. "אתה חושב שהסליחה שלך תמחק את הכול? שתשב פה איתנו כאילו הכול כרגיל?"

"הדר," נועה לחשה לה בתחינה שתפסיק את זה.

"ומה את רוצה עכשיו? לצלוב אותו בכיכר העיר?" איתי ירה לעברה של הדר בכעס. "הוא ביקש ממנה סליחה, הוא מבין את הטעות שלו ומתחרט עליה. מה את עוד רוצה שהוא יעשה?"

נועה הרימה את ראשה. "אני חושבת שהעניין הזה הוא ביני ובין צחי. אם שנינו הצלחנו לפתור את זה ולהניח את העניין מאחור, אף אחד לא צריך להתערב יותר." למרות דבריה, היא הציצה לעבר הדר בהכרת תודה.

השולחן השתתק לרגע ארוך. "תכף היא תשתה כמה צ'ייסרים ויעבור לה," איתי זרק לצחי וחיפש את מבטה המתחמק של הדר.

שרונה תפסה במושכות והרימה שוט באוויר בניסיון להפיג את המתח. "אף פעם לא הייתי עם אישה," הכריזה.

צחי ואיתי הרימו ידיים אוטומטית ורוקנו את הצ'ייסרים הבאים. המשחק המשיך להתגלגל עד שלפתע מבטה של הדר התקבע על נקודה מאחורי גבם של נועה וצחי.

עיניה הצטמצמו כמו נמר שזיהה טרף. "מה דעתכם לשנות את המשחק ל'מזמן לא'?" היא שאלה בקול מחושב.

"מזמן לא?" נועה ושרונה שאלו יחד בבלבול.

"מזמן לא לימדתי מישהו לקח," הדר השיבה וקמה על רגליה בחיוך מסוכן. מבטה פילח את האוויר וננעץ ישירות בדניאלה פרידמן, שהתגלתה רוקדת ברחבה לא רחוק משולחנם. עיניה של נועה נפערו בבהלה כשהדר זינקה מהשולחן, וכולם מיהרו אחריה בניסיון לעצור אותה. דניאלה הפנתה את ראשה לעברם, וקיבלה את הדר באותה נימת זלזול שהייתה כה אופיינית לה.

"המפקדת, כמה טוב לראות אותך כאן," הדר אמרה בחיוך ארסי. "לא ידעתי שיש לך פרצוף לצאת מהבית אחרי מה שעשית."

"לא ידעתי שאני צריכה לבקש ממך אישור, רוזן," דניאלה השיבה בהתרסה.

הדר העיפה מבט בחברותיה של דניאלה, שעמדו לצידה והביטו במתרחש בבלבול. "תגידו, יש לכן מושג מי החברה שלכן?" היא פנתה אליהן.

"עזבי, הדר." שרונה נגעה בזרועה.

"אתן יודעות למה הדיחו אותה מהתפקיד שלה?" היא המשיכה. "כי היא ניסתה להפליל חיילת שלה."

דניאלה גיחכה. "תגידי, אדלר משלמת לך שכר טרחה על ההגנה שאת מספקת לה?" היא נעצה בה מבט שטני וחייכה חיוך דק.

המתח קרע את האוויר כמו חוט דקיק שנמתח מעבר ליכולתו. לפני שמישהו הספיק למנוע זאת, הדר שלחה יד אחת לשערה של דניאלה, והשנייה נחתה על לחייה בסטירה מצלצלת.