חודש בשנה

פתאום הוא שוב התאהב באשתו.

זה היה השבוע האחרון לסבב ההרצאות השנתי שלה, ואחרי כמה שיחות סקייפ שבהן נראתה לו יפה מתמיד — ובאחרונה שבהן אפילו זוהרת ובמצב רוח מרומם, כמו זה שהיה מלווה אותה שעות אחרי האורגזמה — הוא חשב עד כמה היא באמת נפלאה. עם האפור שמבצבץ בשערה, שמודיע אצלי אין חנחונים, אני כמו שאני וטוב לי ככה; עם קמטי הצחוק בזוויות עיניה, שהוסיפו לה חן רב, וקמטי החשיבה המאונכים בין הגבות שהזכירו לכל המתבונן בה כי מדובר בפרופסור חכמה ומוערכת; ועם הברק הכהה בעיניים, שחש וגם ידע שצפונים בהן סודות. סוד לא מוגדר שהוא מנסה להתמודד איתו שנים רבות מאוד, אולי מאז שהם הכירו, וסוד אחר, קשה, שאיתו הוא מתמודד מאז נחשף לו באקראי, שערבל את לילותיו והעכיר את ימיו עד שלמד לחיות איתו, ועדיין מכה בו מדי פעם.

הוא חש באהבה החדשה המפכה בו כדגדוג נעים, מעסה, בפדחתו, כצמרמורת נעימה בגבו ובחזהו, כזרם בא והולך בקרביו וכגירוי קל מן הקל בחלציו. כזה שהיה מתעורר כשבראשו היו חולפות אילנה או דפנה או נורית, ולפעמים אפילו ברוריה.

בתום שיחתם הוסיפה דמותה של נילי לסמן קווי מתאר מדומיינים על מסך המחשב שלו, והוא נותר שבוי בחוטי הקסם. זה קרה או לא קרה? נדמה היה שזה מופלא מכדי שיקרה. אבל הם היו שם, העקצוץ הקל בראשו שהתנקז והצטרף לכיווץ הקל בחזהו, לצמרמורת הקלה בגבו, והם גלשו הלאה, מטה אל קרביו.

רון המשיך לשבת בפינת העבודה שהפקיע מחדר האורחים כשנילי נסעה, ממאן לפרום את הקורים שנרקמו סביבו ובתוכו. רק קרינתו של מסך המחשב שלחה אל החדר החשוך הילה חלושה, ומבעדה הסתמן המתאר של פינת הישיבה הנעימה, השטיח הרך, משחקי אור וצל של פרטי אמריקנה — פסלי רוכבים ורובים מגולפים וכובעי בוקרים שמעריציה של נילי העתירו עליה — ומן הקירות קדרו ציורי נוף שפרטיהם אבדו בחשכה. הכול בבית הזה כל כך נילי, חשב. וההבזק הבא שהציף את תודעתו היה, שכדי לתת סיכוי לענף האהבה הזה שצמח לפתע מגזע העץ היבש של נישואיהם, הוא צריך לבטל את הפגישה שקבע עם אילנה למחר בבוקר.

עשר שנים, עשר שנים שבאותו החודש בשנה שבו נילי יוצאת לסבב הרצאות בחסות המכון לחקר הבריאתנות והמרכז למדע הבריאה ברחבי "חגורת התנ"ך" בארצות הברית, אילנה מנקזת אליו את כל התשוקה שבעלה מרדים בה, והוא מזרים אליה את כל מה שנילי מדכאת בתוכו. "אני חיה בשביל זה," אמרה לו אילנה, והיו שנים שגם הוא חש כך.

אילנה היתה הנמל שבו עגנה ספינת התשוקה שלו במשך חודש שלם בכל שנה בעשור האחרון. המפרץ שאליו התכונן להפליג במשך אחד־עשר חודשים. היא הפכה אותו לאדם שלם, כי חודש אחד איתה השכיח את כל אשר נמנע ממנו מאז העגינה הקודמת. ועם זאת, איזה מפרש לבן בצבץ לפתע בין הגלים הרחוקים, בקע פתאום מתוך הריחוק הטרנס־אטלנטי. מה אם המפרש הלבן שבאופק מבשר על שיבה? על שלמות? על הסרתו של הענן שמאיים גם על הטוב שיש ביניהם באותם אחד־עשר החודשים האחרים?

מפוכח, רון ציפורי ידע שלא יוכל למקד את תשומת לבו באפשרות החדשה המסתמנת באופק, זו שחש בה לראשונה רק עכשיו, ושהפתיעה אותו ונעמה לו כל כך, אלא אם יתפנה אליה בכל מאודו. אם ירכז בה את כל כולו. יוותר על השיכרון שאילנה מחוללת בו והוא בה, וינסה להתמקד באישה שמלווה אותו מאז ימי נעוריו. הלוא היתה ביניהם אפשרות של אהבה, שנמוגה לנוכח מיעוט תשוקתה של נילי אליו והשאירה רק מסגרת משפחתית, שאותה ממלאים הוא ונילי ודניאלה ומתן והרבה חיבה והערכה ונועם. מה שמספק אותו אחד־עשר חודשים בשנה גם בזכות ההבטחה הטמונה בחודש הנוסף. או כך לפחות נדמה לו כבר שנים.

אז מה, שיאמר לאילנה להמתין? שיאמר שטירוף החושים של אמש יוקפא עד שיברר מה נושאת המפרשית שבאופק, שאולי אינה אלא אשליה? שעשור של כישוף יצרים ייעצר פתאום כי הוא רוצה לבדוק אפשרות שכבר שנים אינה מתממשת, אבל אולי עכשיו יש לה סיכוי?

ואילנה גם לא היתה היחידה. היא היתה הקבועה, זו שמילאה את מצבריו זה עשור. אבל הוא יצטרך לחתוך מחייו גם את נורית, שמלווה אותו עוד מילדותו. נורית, שאף סבון לא מצליח להעלים את ריחה ממבושיו והוא יכול לראותה רק בקיץ, כשהוא חוזר לדירה ריקה וערב ובוקר וערב מקרצף את עצמו כדי שלא יצטרך לבדות שוב צו 8 ולהיעלם מהבית עם ציוד המילואים לקראת שובה של אשתו, או לביים ניכור וכעס ולישון בסלון.

וישנה דפנה, הגבעולית והשבירה, זו שהכיר כשהתנדב וסייע להורידה למי הבריכה בהכנות לתחרויות השחייה של הנכים, ונפשותיהם נקשרו, וגם גופיהם, שעם כל השוני הוא רואה דמיון ביניהם. אולי גם לה צריך להודיע.

יהיה עליו גם להחליט, סופית, שברוריה צריכה להישאר בעולם שאליו באים רק כיסופים. כי רק היא, הילדה היפה מן החלומות שהפכה לאישה היפה והבלתי מושגת — רק היא יכלה לקרוע אותו מתוך עולמו הנוח, אילו רצתה. ורק עכשיו, כשניצן אהבתו מלבלב, הוא יכול להודות לה על שלא רצתה — או שלא אמרה על כך דבר כשדרכיהם נפגשו לאורך השנים. הוא יהיה חייב להעלים אותה מחלומותיו. להיפרד ממה שאף פעם לא היה שלו.

איך יכול גבר באמצע שנות החמישים לחייו לחוש לפתע אהבה נערית כזו לאשת נעוריו? זו ששנות דור כבר אדישה לחיזוריו, שלא לומר לנוכחותו, וכל אונו ודמיונו מופנים לאהבות משניות, שחלקן — בהיותו איש רציני ומיושב — הופכות לפרקים ארוכים של חייו?

ומדוע הוא חש בכל מאודו שכדי לשמר את האהבה החדשה הזו, לתת סיכוי ללהבה הקלושה שנדלקה בו, עליו להאהיל עליה בכפות ידיו השדופות, מבלי לאפשר לאף משב רוח לחדור ולסכן ולכבות אותה? עליו להזין את רמץ האהבה בהבל פיו החם בזהירות, ממש במידה; ואז להגיש לבעירה הקלושה זרד, ועוד אחד, ולכוון אליה את כל נימי נפשו, ולקוות בכל לבו — ואולי תצלח אהבתו. אולי תתלקח שוב, ואשת נעוריו תשוב אליו תשובה מלאה, והם יהיו מה שיכלו להיות, מה שרצה שיהיו, והיה צריך לספר לעצמו סיפור כדי שזו תהיה התמונה שהוא והיא וילדיהם חשים, והעולם רואה. חלום שהפסיק לחלום, האם יוכל לממש בעזרת הבהוב האהבה שבו חש — או שהוא שוב מספר לעצמו סיפור? וסיפור שהוא מספר לעצמו, האם הוא דומה לסיפור שנילי מספרת?