חוה

1

חלב

מיד מששכך רעיון המבול, נשתהה ארנב בתוך התלתנים והפעמוניות המתנועעות, והתפלל תפילתו לקשת בענן, מבעד לקורי העכביש.

..............................................................................................................

הדם זב נִגָר. אצל כחול הזקן - בבתי המטבחיים - בקרקסים, שחותמתו של אלוהים החווירה בחלונותיהם. הדם והחלב היו הולכים ונִגָרים והולכים.

- ארתור רמבו, "אחרי המבול"*

יש לך חלב?

- מבצע פרסום של המועצה לעיבוד חלב ומוצריו בקליפורניה, 1993

שָם בעשב הרך, ברטיבות של הערב היורד, היא חיכתה: גוף פרוותי שטיפות הגשם הותירו בו פסים, גודלו כאגודל אדם.

אנחנו קוראים לה מוֹרְגי.

ציידת קטנה. אחת החווֹת הראשונות.

היא חיכתה בפתח מחילתה מפני שהשמים עדיין היו חיוורים – חוטי אור דקיקים נשברו דרך העננים והכחול הלך והעמיק מאחור. היא חיכתה מפני שתאי גופה אמרו לה לחכות, כל השעונים הקטנטנים במנגנון גופה, והעיניים שלה, והשפמים שלה המתנועעים באוויר, והטמפרטורה של העפר מתחת לכריות של כפות רגליה. היא חיכתה מפני שהיו מפלצות בעולם, וגם הן חיכו לה.

כאשר הלילה ירד כליל והאפלה התעבתה, מורגי הסתכנה, ובניתורים קלים תרה אחר טרפה: חרקים, שכמה מהם היו גדולים כמעט כמוה. היא שמעה אותם לפני שראתה אותם: את זמזום הכנפיים שלהם, את הנקישות הצורמניות של רגליהם. מהירה כמותם, חרטומה הצנום נסגר עליהם באחת. היא אהבה את הפיצוח המתוק של גופם הפריך בכסות הכיטין שלו, אהבה לחוש את הנוזל המועט שזלג לאורך סנטרה. היא ליקקה אותו והמשיכה בציד. אף פעם אין זה בטוח לעצור. לסתות מכל עבר. טפרים ושיניים. הדבר שנראה כמו עץ יכול להיות רגל; משב הרוח בשרכים יכול להיות נשימה חמה. וכך היא רצה, וצדה, ורצה, והסתתרה, האוויר הרטוב סביבה כבד ודחוס כאגרוף. היא חלפה על פני רגלי דינוזאורים כמו חגב הקופץ על בוהן של פיל. היא חשה בקולות הנמוכים שלהם לא כצליל אלא יותר כרעידת אדמה.

כאלה היו חייה של מוֹרגַנוּקוֹדוֹן ((Morganucodon מדי לילה בלילה: היא, שחיה לרגלי ענקים.

כאשר עייפה, חזרה אל המקום שבו חיכתה בתחילת הלילה, נמלטת מפני השחר המאפיר. היא זחלה במורד המחילה שלה כמו לטאה, בטנה נגררת על פני האדמה המוכרת, כפותיה מושכות אותה קדימה אל תוך החשיכה הדחוסה של ביתה. במחילה שררה חמימות שהשרו בה הגופים הרכים, הקורנים, של גוריה הנערמים יחד זה על זה. נשימתם הדיפה צחנה של חלב שהתיישן. פירורים מקליפות הביצים שלהם, העשויות חומר דמוי עור, העלו עובש לאיטן, לצד שתן וצואה ורוק יבש, וכל הריחות התערבבו בבור הלח שחפרה למען משפחתה. מקום בטוח מפני המפלצות שקולותיהן רעמו מעל. בטוח דיו.

היא רבצה מותשת במקומה. הגורים התעוררו, עיוורים ומצייצים, וזחלו זה על זה לעבר בטנה, שם טיפות חלב נפלטו כזיעה מעורה. כל גור התחרה על המקום הטוב ביותר. הם ליקקו את פרוותה הרטובה, פניהם מתכסים במהרה בחלב. היא התמתחה על צידה, ושפמיה איתרו את הגור הקרוב ביותר לראשה. בתנועה עצלה היא גלגלה אותו על גבו, מרחרחת את אוזניו הבולטות, את עפעפיו הדקים, העצומים עדיין. היא משכה את לשונה המחוספסת לאורך בטנו ועזרה לו לפלוט צואה, פעולה שעדיין לא היה מסוגל לעשות בעצמו.

החלב והצואה ושרידי הביצים באותה מחילה קטנה ואפלה – אלה הם מקורותיהם של השדיים. מורגי היא המדונה האמיתית. יצורים כמוה הניקו את צאצאיהן בעולם מסוכן לא רק כדי להאכיל אותם, אלא גם כדי להגן עליהם.

במונחים הפשוטים ביותר, לנשים יש שדיים מפני שאנחנו מייצרות חלב. כמו כל היונקים, אנחנו מיניקות את התינוקות שלנו בנוזל מתוק ומשביע, מימי ודביק, שאנו מפרישות מבלוטות מיוחדות לכך שנמצאות בחזה שלנו. מדוע השדיים של האישה נמצאים במיקום גבוה בחזה שלנו ולא בקרבת אגן הירכיים, למה יש לנו רק שניים מהם ולא שישה או שמונה, ומדוע הם מוקפים ברקמת שומן בגודל משתנה, שיש אנשים שמוצאים אותה מושכת מינית – כל אלה הן שאלות שנעסוק בהן. אבל לב העניין הוא שלבני אדם יש שדיים כי נוצר בהם חלב.

וככל שהמחקר המדעי המעודכן ביותר יכול לקבוע, אנחנו מייצרות חלב מפני שבעבר הטלנו ביצים, וגם, מוזר ככל שזה נשמע, מפני שיש לנו פרשיית אהבה עתיקת יומין עם מיליוני חיידקים. ואת שני אלה אפשר לאתר אצל מורגי.

מי קדם למי, התרנגולת או הביצה…

בעלי חיים מתור היוּרָה פסעו ברגליים גסות מעל מחילתה של מורגי מדי יום ביומו. אוכלי בשר גדולים כמשאיות רצו סביב כמו יענים על סטרואידים. למעשה, כמה מהם נראו כמו יענים על סטרואידים. מאחר שכל הגומחות הגדולות של המערכות האקולוגיות היו תפוסות, רוב החוות הקדומות שלנו התפתחו תחת רגליהם של כל האחרים בסביבה, מקום מאוד לא מומלץ להימצא בו לפני 200 מיליון שנים. פּלֵסיוֹזאורים דמויי המפלצת מלוך נס חיו בימים, וגם האדמה היתה מסוכנת: יבשת־העל פנגיאה החלה להתפרק. תזוזות טקטוניות קרעו לחתיכות את עולמה של מורגי. מים שטפו פנימה, מילאו את הרווחים ההולכים ומתרחבים, והולידו בתוך כך אוקיינוסים חדשים לקול תסיסת הלבה הרותחת בעת מפגשה עם המים.

ועם זאת, מורגי היתה מין ביולוגי מוצלח להפליא. המאובנים שלה נמצאו בכל מקום מדרום ויילס ועד דרום סין. נראה שהיא היתה בכל מקום שבו היה ביכולתה להיות. היא היתה בעלת כושר הסתגלות. מלאת תושייה. והיו לה המון ילדים. הגנטיקאי גב"ס הולדיין* נהג לומר כי לאלוהים יש חיבה יתירה לחיפושיות, שכן הוא עשה כה רבות מהן; ואכילת חיפושיות היתה אסטרטגיה מוצלחת של אוכלי חרקים כמו מורגי, שכן אלוהים אהב לא רק את החיפושיות, אלא גם את החוות החמימות, מכוסות הפרווה ובעלות הלב הרוטט, שאכלו אותן.

אבל לא היה זה רק שפע החיפושיות שעשה את מורגי מוצלחת כל כך. שלא כמו חוות שקדמו לה, מורגי היניקה את צאצאיה.

מרגע שהם נולדים, היילודים ניצבים בפני ארבע סכנות בסיסיות: התייבשות, טריפה, רעב ומחלות. הם יכולים למות בצמא. משהו עלול לאכול אותם. הם עלולים לרעוב עד מוות. ואם הם מצליחים לחמוק מכל אלה, הם עדיין עלולים למות מפגיעת חיידקים או טפילים שיגברו על מערכות החיסון שלהם. כל אם בעולם בעלי החיים ניחנה באסטרטגיות המאפשרות לה להגן על צאצאיה, אבל מורגי הצליחה להיאבק בכל הארבעה בכך שהציפה את ילדיה בחומר שנוצר בתוך גופה.

כשאנחנו מדברים על חלב אֵם, אנחנו מתארים אותו בדרך כלל כמזון הראשון של התינוק. הדבר האחרון שתרצו לעשות הוא לא להאכיל את התינוק במידה מספקת, מפני שהיילוד זקוק לדלק כדי לייצר שומן ודם וחומר עצם ורקמות חדשות. משום כך אנחנו מניחים שיילודים בוכים ורוצים לינוק כי הם רעבים, אבל זה נכון ולא נכון. הדבר החשוב ביותר שתינוקות זקוקים לו לאחר היוולדם הוא מים.

כל היצורים החיים, יונקים או אחרים, בנויים בעיקר ממים. המים הם 65 אחוז מגופו של אדם בוגר, אבל 75 אחוז מגופו של יילוד. רוב בעלי החיים הם בעיקרו של דבר סופגנייה ממולאת באוקיינוס. אילו ביקשתם לתאר את החיים עלי אדמות במונחים הפשוטים ביותר, הייתם יכולים לומר שאנחנו שׂקים אנרגטיים המכילים המון מים במינון מבוקר היטב.

אנחנו משתמשים במים האלה להעברת מולקולות בין תאים ובין איברים בגוף, והם משמשים אותנו גם לחיתוך מולקולות ובנייה של חדשות, לקיפול מולקולות חלבונים, להובלת חומרי מזון ופסולת בכיוונים הנכונים. צורתו של הדנ"א שלנו נשמרת משום שהוא מוקף במולקולות מים בסידור מסוים. אדם בוגר יכול לחיות בלי אוכל במשך חודש, אבל בלי מים הוא ימות כעבור שלושה או ארבעה ימים. כל ביולוג יאמר לכם כי סיפור החיים הוא בעצם סיפור של מים. תאי הגוף שלנו התפתחו לראשונה באוקיינוסים רדודים, והם מעולם לא התגברו על כך.

ובכן, בעלי חיים שזה עתה נולדו זקוקים למים מהר ככל האפשר. דגים שותים בלי הרף מרגע בקיעתם מהביצים. על היבשה, ההתגברות על הצמא של היילוד קצת יותר מורכבת. היילודים של כמה זוחלים קטנים כל כך, שהם יכולים לשתות טיפות מים ולקלוט לחות של ערפל דרך עורם. יילודים אחרים מחפשים שלוליות ופלגים קטנים, ויש גם מי שפונים היישר אל גופי מים גדולים (צבי ים שבקעו זה עתה, למשל). אבל יונקים מחפשים את האוקיינוס אצל אימם; חלב אם אנושי מכיל כמעט 90 אחוז מים.

במרוצת הזמן התפתחו קדם־יונקים דוגמת מורגי בדרך שאפשרה להם להרוות את הצמא של הקטנטנים שבקעו זה עתה בחלב. לאדפטציה הזאת יש כמה יתרונות. ראשית, היילודים אינם נאלצים לזוז ממקומם: המים באים אליהם. גורים של נברנים חופרי מחילות יכולים להישאר בחלל המוגן של המחילה זמן רב בהרבה בהשוואה לאלה שחייבים להגיע אל מקור מים. נוסף על כך, חלב אינו רק מים, אלא תערובת מאוזנת של מים, מינרלים וחומרים מועילים אחרים. מים נקיים בלבד בכמות גדולה מדי יכולים להיות מסוכנים לחיות צעירות מאוד, ואפילו לבני אדם בוגרים. יש דבר כזה, הרעלת מים, שמסוגלת לגרום כל מיני תופעות לוואי חמורות כגון התנפחות של המוח, הזיות ואפילו מוות. למעשה, אין צורך לתת לתינוקות שלנו מים עד גיל שישה חודשים. אם הם צמאים, הם צריכים לשתות עוד חלב או תחליף חלב.*

יש עוד יתרונות להחלפת מים בחלב אם. מים הם אמצעי מעולה להעברת מחלות. זו הסיבה שבגללה אנחנו מצווים לכסות את הפה כשאנו מתעטשים: טיפות מיקרוסקופיות של רוק וליחה עפות מהפה והאף שלכם במהירות שעולה על חמישים קמ"ש, וכל אחת מהן עמוסה נגיפים וחיידקים. בגלל זה אנשים התחילו לעטות מסכות בציבור בשנת 2020: רוב המחלות הנישאות באוויר "עפות" פשוטו כמשמעו מפונדקאי לפונדקאי בתוך רסס טיפות הנוזל הזעירות. אנחנו יכולים לשאוף פנימה טיפה כזאת, או שהיא נוחתת על משטח כלשהו שאנחנו נוגעים בו ואז מביאים אותה אל הפנים, שם הלחות של הפה, האף והעיניים מאפשרים לה להפיץ הלאה את המטען שלה. גופי מים גדולים יותר הם כמעט תמיד משכנם של מיליוני מיליונים של חיידקים, אשר כמה מהם עלולים להיות מחוללי מחלות מסוכנות. לכן, שליטה בחשיפה למים ומציאת דרכים לוודא שמי השתייה נקיים הן שתיים מהאסטרטגיות הטובות יותר לשמירה על בריאות בעל החיים.

חשבו על גופה של מורגי כעל מסנן המים הטוב ביותר של עולם היוּרה. יילודים זעירים פגיעים מאוד למחוללי מחלות בשל גודלם הזעיר ומשום שמערכת החיסון העצמאית שלהם עדיין מתפתחת. החלב של מורגי עשוי להכיל כל מיני גורמי מחלות שהיא נושאת, אבל הוא לא יחדיר שום דבר חדש לגורים שלה. מערכת החיסון שלה יכולה להילחם למענם עד אשר הגורים שלה יהיו גדולים דיים להתמודד בכוחות עצמם.

מדענים סבורים שהחלב התפתח כדי לענות הן על בעיית ההתייבשות והן על בעיית החיסון וכי הדבר קרה במהלך התפתחותי אחד. אבל איך הוא נוצר מלכתחילה – איך נוצרו הטיפות הראשונות ביותר של חלב – כאן הסיפור עושה תפנית בלתי צפויה.

בדומה לכל קדם־היונקים, גם מורגי הטילה ביצים. וכמו זוחלים רבים בני זמננו, גם קליפות הביצים שלה היו רכות ובעלות מרקם של עור. כאשר אתם שוברים ביצת תרנגולת לתוך מחבת, אתם למעשה סודקים מבנה שהתפתח בקרב הדינוזאורים: קליפה קשה, המונעת מהנוזל שבתוך הביצה להתאדות.* הביצים של רוב הזוחלים והחרקים, לרבות השושלת המקרית שהובילה להופעת היונקים הקדומים, היו רכות. יש כמה יתרונות לאסטרטגיה המבנית הזאת. לדוגמה, קליפות ביצים קשות בנויות בעיקרן מסידן. כמו כל דבר שהגוף מנסה לבנות בעת שהוא מייצר תינוקות, כל הסידן הזה צריך להגיע ממקור כלשהו. מורגי היתה בערך בגודלו של עכבר שדה בן זמננו. אילו ניסתה לייצר ביצים כמו אלה של התרנגולת, התהליך היה שואב את הסידן מעצמותיה הקטנות ומשיניה.* גם כיום, בעלי חיים שמייצרים ביצים בעלות קליפות נוקשות מחפשים מזון עשיר בסידן לפני שהם מתרבים (תרנגולות המוחזקות בחוות הטלה תעשייתיות סובלות לעיתים קרובות מאוסטאופורוזיס, עצמות הרגליים העדינות שלהן נשברות במקרים רבים תחת משקל גופן). אבל ביצים קטנות ורכות, כמו אלה של מורגי, עלולות להתייבש לפני שהגורים מוכנים לבקוע מהן. לכן לא היה די בכך שמורגי שמרה על חמימות השֶגֶר שלה; היא היתה חייבת לשמור גם על לחותו.

אפשר לעשות זאת בכמה דרכים. נקבות צבי ים, למשל, מוצאות חלקה קטנה של חול רטוב מעל קו הגאות, וקוברות את ביציהן הרכות בבור רדוד, לאחר שכיסו כל ביצה בשכבה עבה וצלולה של ריר בעת ההטלה. אם את אֵם קצת יותר משקיענית, את עשויה להשתמש בפטנט של הריר, אבל גם תישארי בסביבה ותלקקי מדי פעם את הביצים או תפרישי עליהן עוד ריר. כך נוהגת נקבת הברווזן (בעל חיים מקבוצת היונקים שיש לו מקור; הנקבה מטילה ביצים ומיניקה את הגורים הבוקעים מהן). נקבת הברווזן, שהוא אחד ממעט היונקים החיים כיום שעדיין מטיל ביצים, חופרת תחילה מאורה רטובה ומרפדת אותה בחומר צמחי ספוג מים. היא זוחלת אל מרכז הבור ומטילה את ביציה ישירות על גופה־היא, ומקפלת את זנבה מעליהן. היא מחכה שם, גופה כרוך סביב הביצים, עד שהן בוקעות. ביצי הברווזן מצוידות גם בשכבה רירית נוספת שמחזיקה מעמד עד הבקיעה, ומכילה כמות רבה במיוחד של חומר אנטי־בקטריאלי.

מורגי היתה צריכה לשמור על הלחות של ביציה, אבל בה בעת היה עליה לשמור שלא ייעשו קרקע פורייה לחיידקים ולפטריות עובש. רוב המדענים מניחים שהריר על פני הביצים שלה הכיל חומרים אנטי־בקטריאליים ואנטי־פטרייתיים, כמו הריר של נקבות צבי הים והברווזנים בני זמננו.

כיום, כאשר קטנטנים המתפתחים בביצים רכות מוכנים לבקוע, הם משתמשים בכלי מיוחד שמשרת את הצורך הזה (בדרך כלל "שן ביצה" חדה שבהמשך נושרת) ומנקבים בו את הקליפה. אחר כך הם גם מלקקים קצת מהריר המצפה את הביצים. הארוחה הראשונה שלהם מגיעה למעשה מהצד הרטוב של קליפת הביצה. יש סבירות גבוהה שזה היה חלב האם הראשון; ריר השומר על לחות הביצים שסבתה של מורגי הפרישה מבלוטות מיוחדות בקרבת האגן שלה. כאשר הגורים שלה בקעו מהביצים, כמה מהם ליקקו קצת מהחומר הזה, והוא סיפק להם יתרון הישרדותי, שהיה דחיפה אבולוציונית ניכרת. עד שמורגי הופיעה, הבלוטות האלה התפתחו עוד, ועתה הן הפרישו נוזל שהכיל יותר מים, סוכרים ושומנים. במרוצת הזמן הן היו ל"כתמי הנקה", מעין משטחים קטנים או טלאים בעור עם פיסות פרווה מעליהם שסייעו לתעל את הנוזל המעורב אל תוך פיותיהם של הגורים הלהוטים. גם כיום, ברווזנים יילודים מלקקים חלב מכתמי־עור־מזיעי־חלב המצויים על בטן אימם; אין לה פטמות.

נראה שהחלב של היונקים הקדומים דמה במידה רבה לקוֹלוֹסטרוּם של הנשים בנות זמננו: נוזל סמיך, דמוי מוגלה, צהבהב, דביק־מתוק, עשיר בחלבונים ובחומרי חיסון.

בימים הראשונים שלאחר הלידה החלב של האישה מיוחד מאוד – מנה חמה של חומרי חיסון בשביל התינוק הטרי שלה. נשים שזוהי לידתן הראשונה עשויות לחשוש מהקולוסטרום, מאחר שהוא נראה כמו מוגלה, אבל בתוך ימים מעטים הוא משתנה והופך לנוזל הלבן־כחלחל שאנחנו מכירים כחלב אם. אצל רוב היונקים נמצא הדפוס הזה: תחילה יוצא קולוסטרום ואחר כך מופיע החלב הבשל, הדליל יותר והעשיר יותר בשומן. כל אחת מטיפות השומן בחלב מוקפת קרום שמכיל אנזים בשם קסַנתין־אוֹקסירֶדוּקטאז (xanthine oxireductase) הקוטל תועפות של מיקרובים לא רצויים, חלקם מסוכנים. אבל הקולוסטרום עמוס בעיקר באימוּנוֹגלוֹבּוּלינים: נוגדנים המותאמים להגיב למחוללי מחלות שגוף האם מזהה כמסוכנים. למעשה, לפני שהתגלה הפניצילין, קולוסטרום של פרות היה מקובל בשימוש כקוטל חיידקים.*

למרות יתרונותיו הברורים, לאורך ההיסטוריה האמינו נשים רבות שהקולוסטרום הוא חלב רקוב, והיו גם מי שכינו אותו "ארס דבורים". במקומות שונים, ובתקופות שונות, היו נשים שנמנעו מלהניק בו את התינוקות שלהן. במאה ה־15 כתב ברתולומיאוס מֶטלינגֶר את הספר הראשון על רפואת ילדים שיצא באירופה. אף על פי שלגבר הגרמני הזה לא היו שדיים, הוא לא היסס להסביר מהו חלב אם ומה יש לעשות בו:

ב־14 הימים הראשונים מוטב שאישה אחרת תיניק את התינוק, שכן בפרק הזמן הזה החלב של אימו של הילד אינו בריא, ובמהלך הזמן הזה האם צריכה להיניק גור זאבים.

אין לי מושג היכן בדיוק הוא חשב אמורות כל האימהות הטריות למצוא גורי זאבים, אבל אני יודעת בהחלט שכל המלצה האומרת כי באופן כללי אין לתת לתינוקות לינוק קולוסטרום היא המלצה שגויה לגמרי. דפוס ייצור החלב בגופה של נקבת יונקים – החל בקולוסטרום הצהוב, העמוס חלבונים, ועד לחלב הדליל הלבן – מותאם כולו להתפתחות היילוד. העיתוי הוא הכול במקרה הזה. ארבע הסכנות שהזכרנו קודם – התייבשות, טריפה, רעב ומחלות – שונות זו מזו בכל מה שקשור למועד הופעתן. במחילה, התייבשות היא הסכנה הראשונה הן לביצים והן למי שבוקעים מהן. רעב מופיע זמן־מה לאחר מכן, מאחר שהגוף יכול לאכול קצת מעצמו כדי לשרוד.** בעיית הטריפה מתעוררת גם היא באיחור, בעיקר אם הקטנטן לא נאלץ לצאת מהעריסה התת־קרקעית שלו במשך זמן־מה. לעומת זאת, סכנת המחלות היא בעיה גדולה החל מהרגע הראשון, והקולוסטרום לא רק מספק ליילוד נוגדנים, אלא הוא גם משלשל בדוק, החיוני לבניית מערכת החיסון של התינוק.

האם הטרייה עשויה להיבהל לא רק מהנוזל הצהוב הסמיך שיוצא מפטמותיה, אלא גם ממה שמגיח מישבנו של יקיר ליבה הפעוט. מֶקוֹניוּם, הצואה הראשונה של התינוק (למעשה, כמה גושישים ראשונים), סמיכה כמו זפת וצבעה ירוק־שחור מבהיל. היא מורכבת בעיקר מדם שעבר פירוק, מחלבונים ומנוזל שהעובר בלע בהיותו ברחם, ומאחר שבשלב הזה מעי היילוד חף מחיידקים, אין לו ריח דוחה. אבל חשוב שהחומר הזה יפונה מהגוף במהרה, ותכונות המשלשל שיש לקולוסטרום מסייעות להחיש את התהליך – ובהצלחה רבה כל כך, עד כי המעיים של יילוד ששותה קולוסטרום נקיים למדי. וזה בדיוק מה שאמור לקרות, שכן לפני שהתינוקות מתחילים לעכל את המזון שיספק להם אנרגיה, חשוב שהמעיים שלהם יכוסו ברובד של חיידקים המסייעים בפירוק המזון.

חיידקים ידידותיים – שנמצאים בחלב האם, בנרתיק שלה ועל עורה – מאכלסים במהירות את מעי היילוד. חשבו על שכונה חדשה: הקבוצה הראשונה שמתיישבת בה, ותהיה הקבוצה הזאת אשר תהיה, היא שתהיה לה השפעה גדולה על המשך ההתפתחות של המקום. עקב היעדר יחסי של תחרות, מושבות החיידקים המוקדמות האלה משגשגות, מתרבות ומתפשטות על פני דופנות המעיים. מושבות מוקדמות במעיים של יילודים מסוגלות גם לתקשר בדרך כלשהי עם תאים ברקמת המעי. קולטנים מטיפוס toll-like receptors שנמצאים בקרומי התאים, לומדים לזהות, כמו חברי משמר שכונתי, אילו מינים של חיידקים רצויים לתאים ומי הם המסוכנים. התושבים המוקדמים ביותר משפיעים בעוצמה רבה על הקולטנים האלה. זוהי אחת הסיבות לכך שיילודים שנולדו מוקדם מדי ונמצאים במחלקת טיפול נמרץ יילודים מקבלים לעיתים תרומה של חלב אם וקולוסטרום מרוכז,* אם בית החולים מצליח להשיג אותו: מערכת החיסון שלהם עלולה להיות בסיכון בלי התוספת הזאת.

ההשפעה של הקולוסטרום אינה מתמצה בפינוי הדרך לחיידקים הראשונים המתיישבים במעי. הקולוסטרום מכיל גם גורמי גדילה בקטריאליים המסייעים למושבות הראשונות להתבסס במקומן במעי. שכונה בתהליך גדילה עשויה להזדקק לצירוף של כל מיני שירותים ציבוריים והלוואות לעסקים קטנים, אבל כשמדובר בחיידקי מעיים, נדרשת מנה חמה של מולקולות סוכר ששמו המדעי הוא 6׳-sialyllactose (6' - סיאליל־לקטוז). זהו אוליגוסכריד, כלומר פולימר סוכרי קצר, והוא אחד הסוכרים המיוחדים שנוצרים בשדיים שלנו למען התינוקות שלנו. המתיישבים החיידקיים הראשונים במעי היילודים – אלה הם Bifidobacterium, Clostridium וגם חיידקי אי קוֹלי מהסוג הטוב – אוהבים מאוד את הסוכר הזה. בשבילם הוא נקטר, משקה האלים. הוא מסייע להם לא רק להתרבות, אלא גם ליצור משטחים מסובכים שנקראים ביופילם (bio-film): למעשה, שכבות של מושבות חיידקים מחוברות ביניהן שנצמדות אל דופנות המעיים במקום לצוף להן חופשיות בסביבה. מעת שהתבססו במקומם, החיידקים האלה מסייעים לתינוקות לעכל את חלב האם שהם יונקים. יתר על כן, לאחרונה התגלה כי האוליגוסכרידים עצמם יכולים לדחות פתוגנים (מחוללי מחלות) מסוכנים ולמנוע מהם להיצמד לדופנות המעיים. הפולשים הלא רצויים, שאינם מצליחים למצוא נקודת אחיזה נוחה ונעדרת מתחרים, נסחפים דרך המעיים, ובסופו של דבר נזרקים החוצה עם הצואה.

זוהי אחת התגליות המפתיעות ביותר לגבי חלב אם. רק בעשור האחרון מדענים הכירו בכך שערכו התזונתי אולי איננו ההטבה הגדולה ביותר שהוא נותן. החלב הוא בעצם סיפור של תשתיות. הוא קשור לתכנון ערים. מעין קומבינציה של משטרה, ניהול פסולת והנדסה אזרחית.

נותר עוד טיעון אחד שאפשר להעלות נגד הרעיון שחלב היונקים התפתח בעיקר כמקור מזון. מתברר שחלק ניכר מהחלב שלנו אפילו אינו ניתן לעיכול.

חלב האדם המודרני הוא ברובו מים. מבין מרכיביו שאינם מים – חלבונים (בהם אנזימים), שומנים, סוכרים, חיידקים, הורמונים, תאי חיסון אימהיים, מינרלים - יש אחד שבולט במיוחד. 6'־סיאליל־לקטוז, שהקולוסטרום מספק למעי היילוד, אינו האוליגוסכריד היחיד שנמצא בחלב האם. למעשה, האוליגוסכרידים הם המרכיב השלישי בגודלו מבין מוצקי החלב. הסוכרים המורכבים האלה, הייחודיים לחלב, אינם ניתנים לעיכול על ידי גוף האדם. איננו משתמשים בהם. הם מפרנסים את החיידקים שלנו.

האוליגוסכרידים הם פְּרֶבּיוֹטים: חומרים המעודדים התרבות של חיידקים מועילים שנמצאים במעיים שלנו, ובאופן כללי מספקים להם סביבה תומכת. חומרים פרביוטיים מעודדים גם פעולות שונות שמבצעים החיידקים האלה, כמו פעילות התורמת לחיסול חיידקים מזיקים. חיידקים קוֹמֶנְסַליים, כאלה שנוכחותם אינה מזיקה לנו, ממלאים תפקיד שאין לו תחליף במערכות העיכול והחיסון שלכם, אשר רק לאחרונה החוקרים מתחילים להבין אותו; אבל ללא פרביוטים הם אבודים (הפרביוטים אינם זהים לחיידקים הפרוביוטיים שכנראה מוכרים לכם, חיידקים כגון L.acidophilus שנמצאים בגוף באופן טבעי. כלשעצמם לא די בהם, וגם לא צריכתם במאכלים כגון יוגורט שמכיל אותם. בלי הפרביוטים, כל המערכת עלולה לקרטע).

הסוכרים המיוחדים האלה שנמצאים בחלב הם יעד מרכזי של תעשייה חדשה בארצות הברית: תעשייה של חלב אם שנשאב מנשים אשר עשויות לקבל תשלום נאה בתמורה ואשר מעובד במעבדות לאבקה או לחלב מרוכז. בנקים של חלב ללא כוונת רווח אינם משלמים לאימהות התורמות חלב, שכן הם תופסים את עצמם כמספקים שירות למטופלות הזקוקות לחלב כזה מטעמים רפואיים, כפי שמעידה ההגדרה "ללא כוונת רווח". החברות הפועלות למען רווח מעבדות את החלב שקנו מנשים מיניקות ומוכרות את המוצר לבתי חולים, בתקווה להפיק רווחים מאספקה של תוספת האוליגוסכרידים שפגים זקוקים להם בתחילת חייהם הצעירים. במחיר של עד 10,000 דולר למשך שבועות ספורים, מנות יומיות של חלב אם מרוכז יכולות לעזור למטופלים הקטנים האלה להוסיף על משקלם ולפתח מערכת חיסון בשלה במהירות רבה יותר.*

חברות ביוטק אחרות מנסות לייצר בכוחות עצמן אוליגוסכרידים דומים לאלה של אדם, ועל ידי כך לייתר את הצורך בתרומות של חלב אם. עם זאת, עדיין לא ברור אם ייצור סוכרים כאלה במעבדה יהיה כדאי מבחינה כלכלית, וגם לא ברור אם לסוכרים האלה יהיה ביקוש מחוץ לשוק התינוקות. מדענים משקיעים מאמצים רבים בניסיונות לבדוק אם האוליגוסכרידים יכולים להיכלל בטיפולים רפואיים לאנשים הלוקים במחלות כגון מחלת קרוהן, תסמונת המעי הרגיז, סוכרת או השמנת־יתר, אבל בשלב הזה איננו יודעים אם מיקרוֹבּיוֹם של בני אדם בוגרים יכול להפיק תועלת מהפרביוטים האלה באותה מידה שבה נהנות מהם מושבות מעיים של תינוקות. החיידקים הם לכאורה אותם חיידקים שנמצאים אצל יילודים, אבל הידע על סוג האינטראקציה שלהם עם דופנות המעי של היילודים, ועל האופן שבו הדפנות האלה "מלמדות" את מערכת החיסון של היילוד בחלון הזמן הקריטי הזה של התפתחותו – הידע הזה עדיין מצוי בחיתוליו. אנחנו יודעים כי חלב היונקים התפתח במקביל לאבולוציה של מעי היונקים, ואנחנו יודעים כי החיידקים חשובים לבריאותנו הכללית, אבל איננו יודעים איך ומדוע ומתי בדיוק. תוכלו לחזור לשאלה הזאת בעוד עשרים שנה, ואולי תזכו אז לתשובה.

כך או כך, ככל שמדובר בגוף שלהם־עצמם, בני אדם אינם מצטיינים בהתנהגות רציונלית. לדוגמה, אין ספק שבקרב האנשים העוסקים בפיתוח גוף יש מי שקונים חלב אם בשוק השחור. הם עושים זאת מתוך אמונה מוטעית שחלב האם יעזור להם בבניית השרירים, וזאת אף על פי שחלב אם מכיל הרבה פחות חלבונים מחלב פרה, וחלבונים הם חומר הבניין העיקרי של רקמת השריר. אם המטרה היא ניפוח השרירים, יהיה זול בהרבה, וגם אפקטיבי יותר, לקנות ולשתות כוס או שתיים של חלב פרה.

200 מיליון שנים לפני שנולד הדבר הזה שנקרא פסאודו־מדע, שלא לדבר על מדפי התוספים במרכולים ובבתי המרקחת, מורגי רבצה במחילה הקטנה שלה, מסוממת־למחצה מהריח של גוריה הישנים, מוחה מוצף תחושה נעימה. ובעומק החמים והחשוך של מעיה, מושבות החיידקים שלה עשו את מה שהן עושות תמיד: התסיסו סוכרים, סייעו לגופה לספוג מינרלים ממזונה וגם ויסתו את פעולת מערכת החיסון שלה. ואולי זה העניין. אם התפקיד המקורי של החלב לא היה הזנה של הפעוטות שלנו, אלא מציאת פתרונות לבעיית הצורך במים ובמערכת חיסון, ואם התכונות המזינות של החלב התפתחו בעקבות כך (פרס מפתיע בהגרלה בכניסה למועדון, אם תרצו), כי אז אפשר לומר בביטחון שסיפור החלב איננו אך ורק סיפור על אודותינו. זהו סיפור על אודות המשמעות של "אנחנו".

ברגע הלידה לא רק אנחנו מתרבות. זהו רגע גורלי גם לחיידקים שבתוך הגוף ועליו: רגע בנייתה של סביבה חדשה לחלוטין המותאמת במיוחד גם להישרדות שלהם. ייתכן שהדרכים שבהן החיידקים מסייעים בתהליך עשויות להיחשב חלק ממה שהביולוגים מכנים "בניית גומחה אקולוגית". במונחים הפשוטים ביותר: בניית גומחה היא הדרך שבה אורגניזמים משנים את סביבתם כך שהיא מתאימה יותר לצאצאים שלהם בדורות הבאים. בונה למשל מקים סכר, שחוסם זרם מים באופן שנוצרת מאחוריו בריכה, ובכך הוא משנה את האקוסיסטמה הקרובה, שנעשית מותאמת יותר לו ולצאצאיו. דגים ממינים שונים משגשגים במים העמוקים יותר, וכמוהם גם מינים שונים של עופות מים, ואפילו קבוצות שונות של מיקרואורגניזמים: מקווי מים עמוקים שנוצרים בהשפעת סכרים של בונים הם אקוסיסטמות שונות מאוד מאלה שמתקיימות בערוצי נחל שאין בהם פעילות של בונים. לדעתם של כמה מדענים, צאצאי הבונים יורשים לצד המטען הגנטי של הוריהם, גם סביבה שעברה שינוי.* יש קשר דו־כיווני הדוק בין האבולוציה של הגֵנים שלנו לבין הסביבות שהשתנו, אלה שירש הדור הבא, סביבות שהן תוצר ההתבטאות של הגנים האלה.

ובכן, היכן הדמיון בין מערכת העיכול שלנו על חיידקי המעיים שבה, לבין הבונים והסכרים שלהם? נאמר זאת כך: הדרך הראשית העוברת דרך עיר האורגניזם שלנו נמתחת בין הפה לחלחולת (הרקטום). מה שנמצא בתוך צינור העיכול לכל אורכו הוא למעשה (בניגוד לאינטואיציה) מחוץ לגוף שלכם, אם כי החיידקים כרוכים בצורה הדוקה כל כך בתפקוד המעיים עד כי קשה לומר איפה בדיוק עובר הגבול בין המעיים והחיידקים. השמדה של כל החיידקים במעיו של אדם עלולה לסכן את חייו. אנשים המטופלים בבתי חולים באנטיביוטיקה תוקפנית במיוחד, נוטים לסבול מזיהומים בחיידקיC. difficile שקשה מאוד להיפטר מהם. עד לעת האחרונה, חולים כאלה נאלצו לסבול התקפי שלשול חוזרים ונשנים, לעיתים עד סכנת מוות. הטיפול הטוב ביותר למצב זה, כפי שהתגלה בעשר השנים האחרונות, כולל החדרת מנה של צואה מאדם בריא אל המעיים של החולים. כמה מהחולים נהנים מהקלה בתוך ימים מעטים. רבים נרפאים לגמרי בתוך שבוע.*

וזה העניין: הנהר שהבונה חי בו אינו מת בדרך כלל כשמונים שנה אחרי שהסכר נבנה. ואילו המעיים של אדם דווקא מתים. לכן, כדי שהחיידקים שלנו יוכלו להעביר את הגנים שלהם, הם אמורים להתפתח בדרכים שיאפשרו לצאצאים שלהם לאכלס את המעיים של הצאצאים של הפונדקאי שלהם. אצל יונקים, החלב הוא אחת הדרכים המרכזיות שבהן זה יכול לקרות. החלב שלנו משתנה בהתאם לסביבת החיים שלנו והדברים שאנחנו אוכלות, ויש בכך טעם נוכח העובדה שחלב האם הוא אחד האמצעים הראשונים שלנו להגן על ילדינו, והוא אמור להיות מסוגל להגיב הן למקורות המזון המקומיים והן לסכנות המקומיות. אפשר לראות את כושר התגובה הזה במינים ביולוגיים שונים; חלב האם של נקבות שימפנזים החיות בטבע, למשל, שונה מזה שנוצר בשדיהן בגני חיות (כפי שקורה גם לנשים שאוכלות סוגי מזון שונים). הדבר שנותר בעקביות בחלב נשים, בלי קשר למקום הימצאנו ולמה שאנו אוכלות, הוא המספר העצום של אוליגוסכרידים שממלאים אותו. למעשה, חלב אדם מכיל את הכמות הגדולה והמגוונת ביותר של אוליגוסכרידים, בהשוואה לכל דודנינו הפרימטים, כנראה מפני שבני אדם בני זמננו, בניגוד לפרימטים אחרים, צריכים להתמודד עם חיים בערים ועם נסיעות במהירות גדולה.

ערים הן משרצות ענקיות של חיידקים. בני אדם אינם רק פרימטים חברתיים. אנחנו ממש סופר־חברתיים. בכך שאנו חיים בקִרבה רבה כל כך אלה לאלה יומם ולילה גופנו אינו מפסיק לעמוד במתקפות של חיידקים זרים. חיידקים פתוגניים יכולים לעבור בקלות מפונדקאי לפונדקאי ולנוע באוכלוסייה גדולה כמו שריפת יער. זאת ועוד: מאחר שהמצאנו טכנולוגיות שמסוגלות להעביר את גופינו (עם החיידקים שלהם) על פני יבשות וימים במהירות גדולה, כל אוכלוסייה בכל מקום שאנחנו עוגנים או נוחתים בו, נאלצת להתמודד עם כל מטען החיידקים החדש שאנחנו מביאים איתנו. יש בין המדענים מי שסבורים כי סוכרי החלב שלנו שונים כל כך מאלה של פרימטים אחרים משום שהם עברו שינויים המסייעים לחיידקי המעיים שלנו להתמודד עם אורח החיים האנושי המטורף שלנו. ייתכן שהסוכרים אפילו מכילים רמזים לזיהומים ספציפיים שאימהותינו הקדומות נדבקו בהם בעבר הרחוק: לא זו בלבד שסוכרי החלב המיוחדים שלנו מזינים חיידקים ידידותיים, הם יכולים גם לגרום למחוללי מחלות לא רצויים להיקשר אליהם במקום לדופנות המעי של יילודים, ולשגר אותם אל החיתולים.

בעיקרו של דבר, המעיים שלנו חברתיים כמו המוחות שלנו, או לכל הפחות מושפעים באותה מידה מהטבע החברתי המועד־למחלות שלנו, וההיסטוריה הזאת הפעילה לחצים על הרכב החלב שלנו שהשתנה בהשפעתם. תשכחו מדיאטת פליאו: הומו ספיינס המודרני כבר עבר אדפטציה לעירוניות ולאתגרים החיידקיים הנלווים אליה.

החלב הוא אישי

כאשר חתולי בית מתרפקים בפינוק על הבעלים/השותפים לדירה/ספקי האוכל הקבועים שלהם, קורה שהם דוחפים את הכפות הקדמיות שלהם ולשים בהן את הגוף שעליו הם מתרפקים: כפה שמאלית ואז כפה ימנית, כפה שמאלית ושוב כפה ימנית. כאשר החתלתולים יונקים, הם עושים אותה תנועה: לשים את הבטן של אימם משני צידי הפטמה, ודוחפים כך את החלב לתוך פיותיהם המצפים. חוקרי התנהגות של בעלי חיים סבורים שמדובר בפעולה שחתולים מבוגרים עושים כאשר הם חשים סיפוק וקשר, ושתנועת הגוף הזו מוטבעת בהם כה עמוק מלידה, עד כי אפילו בהיעדר פטמות הכפות שלהם עושות את התנועה כאשר הם מרגישים טוב. הם עושים אותה כשהם רוצים להרגיש טוב. והם עושים אותה כשהם מרגישים קשורים ליצור אחר. ואולי הם גם יעשו אותה כאשר הם משועממים.

שלא כמו חתלתולים, תינוקות אדם אינם יונקים משורה של פטמות. אולי זאת הסיבה לכך שהתינוקות שלנו אינם מציגים את דפוס הדחיפה הזה. לעומת זאת, לתינוקות שלנו יש יכולת יניקה. והם יכולים לעשות זאת מפני שלנשים יש פטמות.

מלבד הברווזן וקיפודן הנמלים, שהם יונקים מטילי ביצים, לכל היונקים החיים כיום יש עטינים או שדיים: אזורים שבהם העור מוגבה ובולט, ומתחתיו נמצאות בלוטות חלב הנכנסות לפעולה בעת שאימהות צריכות להניק את ילדיהן. בנקודת זמן מסוימת לפני שהופיעו יונקי הכיס ויונקי השליה – בערך בין זמנה של מורגי לפני כ־200 מיליון שנים לבין הופעת יונקי הכיס לפני כ־100 מיליון שנים – נולדה חַוָה של הפטמות. על החזה שלה לא היו רק כמה טלאי עור פרוותי מזיעים, אלא גושים מעובים של עור שסייעו לגורים שלה להיאחז בה.

הפטמה של האישה המודרנית היא בליטת עור מעובה, שנמצאת על חזה האישה ומוקפת במשטח עור כהה יותר שנקרא הילה. בפטמה ממוצעת יש בין 15 ל־20 נקבים זעירים, המחוברים בצינוריות אל בלוטות החלב שבתוך העטין או השד. כאשר נקבת יונקים נכנסת להיריון, הרקמה סביב הפטמה מתמלאת דם ורקמה חדשה, ובלוטות החלב נכנסות לפעילות שתוביל בהמשך לייצור חלב. העור סביב הפטמה נעשה כהה ואדום יותר. הוורידים מתנפחים. נימי דם חדשים מסתעפים אל הרקמה הגדלה ומזרימים אליה דם. אצל נקבות יונקים רבות, רק במצב הזה הפטמות מתחילות להיראות למתבונן מהצד, ככל שהעטינים מתנפחים ומתבלטים מהפרווה בתחתית הבטן; והן נראות לאורך שני קווים הנמשכים מבתי השחי ועד למפשעות. אצל נקבות אדם, כלומר נשים, שהפטמות שלהן בדרך כלל אינן מכוסות שיער, אפשר להבחין בשינויים בצורתן ובגודלן.

היתרון בהתפתחות של פטמות נראה מובן אם חושבים במונחים של מניעת בזבוז. גם אם קטעי העור המזיעים חלב של מורגי היו מוקפים "שערות הנקה" שעזרו לכוון את זרימת החלב אל פיותיהם של הגורים, המערכת הזאת היתה חשופה לנזילות רבות, ואין ספק שחלב רב התבזבז כתוצאה מכך. מאחר שייצור חלב מחייב השקעת אנרגיה רבה, נתיב גישה מותאם יותר לבלוטות החלב מסתמן כתוצר צפוי של האבולוציה. בקרת זליגה לא היתה התכונה היחידה של הפטמה, הקשורה לשליטה בבזבוז. גוף הנקבה המיניקה אמנם מייצר קצת חלב ביוזמתו – נשים הרות מכירות את ה"דליפות" הלא־קרואות האלה בישיבת עבודה, בנסיעה ברכבת או בעת ויכוח אמוציונלי במיוחד – אבל הפעילות הזאת אינה מתקרבת אפילו לביצועים שלו בעת הנקה.

אצל נקבות יונקים בעלות פטמות, רוב החלב הוא "מוצר ביולוגי בהפקה משותפת". הכוונה היא שגוף האם הוא המייצר את החלב, אבל הפה של התינוק מספק את הדחף המניע את גוף האם להתחיל בייצור. יתר על כן, לתינוק יש תפקיד חשוב בקביעת סוג החלב שגוף האם מייצר. מעורבים בכך כמה מנגנונים, שהחשובים ביותר שבהם הם שני אלה: רפלקס ההרפיה ורִיק.

בניגוד לאמונה המקובלת, השדיים של האם המיניקה אינם מלאים חלב. הם נפוחים כמובן, לפעמים במידה שמזכירה בלונים מלאים מים, אבל הם מלאים דם, שומן ורקמה בַּלוּטית. אין בשד שלפוחית שמכילה ספל חלב מלא עד גדותיו, שמתרוקן כאשר התינוק יונק, ואחר כך שב ומתמלא בהדרגה, לקראת הפעם הבאה. אפילו העטין של הפרה ברפת אינו שק מלא חלב כפי שאולי נדמה לכם: בדומה לשד, גם עטין הפרה הוא גוש של רקמה בלוטית, עם כמה פטמות המזדקרות ממנו.* הצנרת של שד של אישה מיניקה יכולה להכיל, לכל היותר, שתי כפות חלב בכל רגע נתון. פעולה היניקה היא שמעוררת את "רפלקס שחרור החלב" – רצף מהיר של אותות המורים לבלוטות החלב להגביר את הייצור ולהשליך את החלב החוצה.

זה דומה מאוד למה שהפה שלכם עושה כאשר הוא מייצר רוק. בעת אכילת ארוחה רגילה אנו זקוקים לכחצי ספל רוק שיקל על מעבר המזון אל הוושט ויתחיל בפירוק המזון. אבל אין לנו בפה חצי ספל רוק מוכן לפעולה בכל רגע, ולכן יש לדאוג להפרשתו. בלוטות הרוק מקבלות איתות להתחיל לייצר כמות מוגדלת של רוק כאשר אנו מריחים משהו טעים, אבל רוב שחרור הרוק נעשה בזכות הלעיסה עצמה.

כאשר תינוק מתחיל לינוק, העצבים בשדיים שולחים אותות למוחה של האם המיניקה. בתגובה לאותות, המוח מעביר פקודה לבלוטת יותרת המוח להגביר מאוד ייצור של שתי מולקולות ספציפיות: החלבון פּרוֹלַקטין, והפפטיד* אוֹקסיטוֹצין. פרולקטין מעורר ייצור חלב, ואוקסיטוצין מעודד שאיבה של החלב אל מחוץ לבלוטות החלב, אל תוך הצינורות שמתרוקנים בכוח היניקה של פי התינוק.

לשתי המולקולות האלה יש שורשים הקשורים לאבולוציה של הרכב החלב עצמו. כמה מהשורשים האלה נמצאים בעבר הרחוק, אפילו טרם זמנה של מורגי. החלבון פרולקטין קיים מאז הופעת הדגים. בדגים הוא היה קשור כנראה לוויסות מאזן המלחים בגופם. ואם נתקדם במעלה השרשרת האבולוציונית, נמצא שלפרולקטין יש כמה פונקציות במערכת החיסון. בימינו הוא קשור גם להנאה מינית: בלי קשר למגדר, ככל שיש לכם יותר פרולקטין בגוף בעקבות אקט מיני, כך גוברת תחושת הסיפוק וההתפרקות שתחושו. ייתכן שזה קורה מפני שפרולקטין פועל בתגובת־נגד לדופמין, שגופכם מייצר בכמויות כשאתם חשים גירוי מיני. באופן דומה, אם יש יותר מדי פרולקטין בגופכם, גדלים הסיכויים שלכם לסבול מאין־אונות.**

גם האוקסיטוצין התפתח כמענה לכמה צרכים. הפפטיד הקטן הזה צבר טונות של תשומת לב לאחר שנמצא לאחרונה שהוא קשור ליצירת קשרים רגשיים. חלק מהמחקר המדעי שנעשה עליו מבוסס מבחינה מדעית, ואילו חלקו נגוע כל כך בסטריאוטיפים של "נשיות", עד כי אפשר לצבוע אותו בוורוד כחצאית של רקדנית בלט: "אוקסיטוצין גורם לך לאהוב את תינוקך." "אוקסיטוצין גורם לך לאהוב את הגבר שלך." "גברים מונוגמיים מייצרים יותר אוקסיטוצין מגברים בוגדניים." אף על פי שאוקסיטוצין קשור ככל הנראה לכמה מצבים פסיכולוגיים בקרב יונקים שונים, ואף שרמות גבוהות יותר שלו קשורות להתנהגויות פרו־חברתיות, יש הרבה גורמים אחרים שמניבים תופעות כאלה, כך שאין הצדקה לראות באוקסיטוצין שחקן יחיד בתחום הזה. נוסף על כך, גם אם בני אדם מתנהגים בצורה אלטרואיסטית יותר כלפי אנשים מקבוצתם בעקבות מנה של אוקסיטוצין, הם גם מגיבים בהתנהגות מתגוננת יותר ותוקפנית יותר כלפי מי שנתפסים כלא שייכים לקבוצתם, ולכן הפפטיד הזה אינו בדיוק מלאך המייצג את הצד הטוב שלנו. ואיש אינו יודע באמת מה אוקסיטוצין עושה במוח: האם הוא גורם לנו לפרש בדרך שונה אותות חברתיים שמגיעים מאחרים? האם הוא רק גורם לנו לייחד יותר תשומת לב לפָּנים של אחרים? האם הוא פשוט גורם לנו לחוש חמימות רבה יותר כלפי דברים מוכרים (כגון אנשים שאנחנו מכירים) בהשוואה לדברים לא מוכרים (אנשים שאיננו מכירים)? בסופו של דבר, הדבר היחיד שאנחנו בטוחים לגביו במאה אחוז הוא העובדה שאוקסיטוצין גורם לרקמות מסוגים מסוימים להתכווץ.

כאשר אתם חווים אורגזמה, אוקסיטוצין גורם לשרירים באגן ובבטן התחתונה להתכווץ התכווצויות ריתמיות. זה נכון באותה מידה אצל נשים וגברים. לגברים ההתכווצויות האלה עוזרות לפלוט זרע מהשופכה – והן גם מכווצות את שרירי הישבן והחלחולת ויכולות לגרום לפעמים לפליטת גזים. אצל אישה, באמצע האורגזמה, שרירים ברחם ובנרתיק מתכווצים בפעימות, ולפעמים גם החלחולת, הישבן והחלק העליון של הירכיים מצטרפים לפעילות. לפעמים התכווצויות הרחם חזקות כל כך, שהן אינן חדלות לגמרי אחרי שהמאורע מסתיים, והאישה עלולה לחוש גלי זעזוע מכאיבים, דומים להתכווצויות שמתרחשות בזמן הווסת (גם אלה, אגב, קשורות למסלול השפעת האוקסיטוצין, המסייע לרחם להתכווץ בעת שהוא משיל את ציפוי הדפנות שלו עם דימום הווסת). כאשר צירי לידה מתחילים אצל אישה, האוקסיטוצין משתתף כשחקן מרכזי. הוא חשוב ללידה במידה כזאת שארגון הבריאות העולמי מציין אותו כאחת "התרופות החיוניות ביותר" בעולם.

באופן דומה, כאשר תינוק יונק, וגורם לבלוטת יותרת המוח של האם להגביר את ייצור האוקסיטוצין, האם המיניקה עשויה לחוש סיפוק עמוק וחיבור רגשי עם התינוק שלה. גם גברים ונשים נוטים לחוש דרגות שונות של תחושות כאלה לאחר אורגזמה. איננו יודעים מתי בדיוק נקשרה פעולת "ההתכווצות" בהשראת האוקסיטוצין לתגובות של "חיבור" ו"הרגשה טובה" במוח היונקים, אבל כיום הן נוטות להופיע בצמידות זו לזו.

כאשר תינוק אדם יונק, הוא מקיף בפיו את כל ההילה של האם, שפתיו נפתחות ונפרשות סביבה בצורת האות O בערך. בתגובה למגע, הפטמה מתכווצת למעין בליטה בשרנית דמוית פירמידה. כאשר התינוק נאחז בפטמה, בסיס הפירמידה מונח על החך התחתון שלו, ואילו קצה הפטמה מגיע אל החלק האחורי של פיו. ואז הלחיים מתכווצות, שואבות את כל האוויר מתוך הפה, ויוצרות סביב הפטמה רִיק שמסייע לשאוב את החלב אל בית הבליעה של התינוק. הלשון ושרירי הלסת התחתונה שלו זזים קדימה־אחורה, מעסים את הפטמה מהבסיס אל הקצה, ושואבים מתוכה את כל החלב. מעט חלב ניתז לפעמים למעלה, אל הסינוסים התחתונים של התינוק, ובועות חלב עשויות לצאת מהאף הזעיר, אבל רוב החלב יורד לאורך הוושט, נבלע בין לגימות אוויר. כל המנגנון הזה הוא הפקה רצינית.

יניקה אינה דבר שכל יילוד של יונקים יודע לעשות מיד. גם אם אינסטינקט ההיאחזות נראה אוניברסלי בקרב כל היונקים – הדרך שבה התינוק מתחיל לדחוק את ראשו ולהפנות אותו לצדדים בחיפוש אחר פטמה כאשר הוא נמצא במגע עם משטח גדול, חמים ורך – ההיאחזות בפטמה היא עניין קשה יותר. קורה שתינוקות מצמידים את שפתיהם רק סביב קצה הפטמה ולא מצליחים ליצור ריק. אחרים קולטים את עניין הריק, אבל לא מזיזים את הלשון והלסת בתנועת העיסוי הנדרשת. יש מי שנעשים מתוסכלים כל כך מכל ההתעסקות הזאת, שהם מוותרים על העניין, דבר שמסתיים בבכי של התינוק ושל האם המותשים.

והיא בהחלט עלולה לבכות, בתה המסכנה של מורגי, שכן הפטמות שלה עלולות להתייבש ולהיסדק ולדמם, ולהימצץ ולהימעך בין חניכיים של תינוק שלא מצליח למצוא את מזונו (הבכור שלי פגע בפטמות שלי בצורה נוראה כל כך בעשרים וארבע השעות הראשונות, שהן התכסו בפצעים שחורים־כחולים, שהבהילו אפילו את האחיות המנוסות ביותר שטיפלו בי).* למעשה, ההיאחזות עשויה להיות בעיה ממשית כל כך, שבבתי החולים צמחה להקה שלמה של "יועצות הנקה", שנמצאות שם כדי לעזור לאימהות טריות ללמד את התינוקות שלהן איך לבצע את הפעולה המוזרה הזאת, החדשה יחסית באבולוציה. רובם מצליחים ללמוד אותה בסופו של דבר, אבל במונחים אבולוציוניים, השַד יודע לתת חלב טוב יותר מכפי שהפה יודע לינוק.

למרבה השמחה התפתח בפטמה אמצעי עזר המסייע בתהליך הלמידה. כמה מהנקבים בפטמה אינם מחוברים לבלוטות חלב, אלא לבלוטות מונטגומרי, המייצרות ומפרישות חומר שומני המצפה את הפטמה ומונע פגיעה קשה יותר עקב תנועות לעיסה מרובות של התינוק. כאשר אישה נכנסת להיריון, בלוטות מונטגומרי מתנפחות וגורמות לפטמה להיראות "גבשושית" קצת. אצל כמה מאיתנו, הבליטות הקטנות האלה נראות לעין תמיד. בדומה לבלוטות החלב, גם בלוטות מונטגומרי התפתחו ככל הנראה מבלוטות חֵלֶב קדומות שמתרבות באופן טבעי בעור. אבל במקום לייצר שמני עור רגילים, בלוטות מונטגומרי מייצרות ומפרישות חומר סיכה משובח במיוחד, שיכול לעמוד בחיכוכים ובשפשופים שתינוק יונק עשוי לעולל לנו.

עם זאת, הריק, היכולת ליצור מעין תחנת עגינה אטומה לסביבה בין גוף האם לבין זה של היילוד שלה, היה הדבר ששינה באמת את משחק השד. מעת שהאפשרות הזאת התפתחה, החלב הפסיק להיות משהו שגוף האם מייצר לבדו, והחל להיות משהו שגוף האם וגוף התינוק עושים יחד. התינוק מניע את לשונו ואת הלסת התחתונה בתנועה קצבית של עיסוי, כשמיקום הלשון משנה את מידת הריק, כך שכאשר המציצה מתחילה, הריק גובר בהדרגה מאחורי הפה וקדימה. נוצרת מעין תנועה של גל גאות בין הפטמה לפה. בתנועת הגל הזאת הריק מגיע לשיאו כשהלשון יורדת למצב הנמוך ביותר שלה בפה; החלב זורם תחילה למעלה בזרימה שופעת, ואז כלפי מטה, והרוק של התינוק נשאב לעבר פתח הפטמה במעין זרימה חוזרת מכוונת אבולוציונית. מדענים החוקרים את הפרשת החלב קוראים לזה "מציצה־למעלה".

וכאן זה נעשה מעניין באמת:

הפטמה עצמה גדושה עצבים המגבירים את הרגישות לריק, והם מתניעים תגובת שרשרת המובילה להפרשת אוקסיטוצין, הגורם לרפלקס שחרור החלב. זה ההסבר לאפשרות של נשים מודרניות להשתמש במשאבת חלב. כל ריק, בלי קשר לאופן היווצרו, מגרה ייצור חלב ושחרורו. עם זאת, משאבת שד אינה יכולה ליצור רוק ואינה יכולה לדחוף את הרוק אל תוך הפטמה. וזה חשוב, כי הדפנות הפנימיות של צינורות החלב מצופות לכל אורכן, מהפטמה ועד לבלוטות עצמן, בצבא של גורמי חיסון, ובלוטות החלב עשויות לשנות את הרכב החלב בהתאם למה שנמצא במקרה ברוק של התינוק ביום כלשהו.

אם למשל תינוק נדבק בזיהום, יהיו ברוק שלו אותות שונים המעידים על הזיהום, החל בגורמי הזיהום עצמם (כגון נגיפים או חיידקים) ועד סימנים פחות בולטים כמו ההורמון קורטיזול המופרש בתגובה לעקה. כאשר הרוק נדחף אל שד האם, גורמים ממערכת החיסון שנמצאים ברקמת השד מייצרים ומשחררים בתגובה גורמי חיסון שנלחמים במחולל הזיהום. החלב מוביל אותם אל פיו של התינוק, ומספק תגבורת למאבק בזיהום; במקביל, מערכת החיסון של התינוק לומדת בהשפעת אותם גורמים לייצר את מה שנדרש ממנה למאבק בזיהום. בתגובה לעלייה ברמת הקורטיזול, בלוטות החלב והרקמה שמסביבן מגבירות את המינון של גורמי חיסון בתערובת היומית, ורקמת השד עשויה להעביר גם אותות שונים שמרגיעים את התינוק. כמה מהאותות האלה הם הורמונים – חומרים שפועלים במישרין לנטרול ההשפעה הדלקתית של הקורטיזול. לאחרים יש ערך תזונתי, בתוספת השפעה המשנה את מצב רוחו של התינוק. לדוגמה, כאשר תינוק סובל מזיהום, משתנה שיעור הסוכרים והשומנים בחלב של מי שמיניקה אותו, וכך ניתנת לו תוספת אנרגיה המסייעת לגופו להתמודד עם כל מזהם פוטנציאלי. החלב יכול לפעול גם כמשכך כאבים, למתן את תגובת הכאב של התינוק ולסייע לו לנוח; אחרי הכול, חלק גדול מהריפוי מתרחש כשאנחנו רגועים וישנים. מאפיינים תגובתיים כאלה של ייצור החלב קיימים כנראה בכל היונקים. גם אם ההרכב המיוחד של שיקוי הפלא הזה שונה בין מינים ביולוגיים שונים – גופים שונים זקוקים ל"מרק עוף" שונה הנוצר בשדיים – העיקרון הכללי תקף לכולם.

ההשפעה של החלב חזקה כל כך, שכאשר רבים מהתינוקות גדלים, המוחות שלהם עדיין מקשרים אותות המיוחסים לחלב עם תחושת ריפוי ורווחה. אכילה של מאכלים עתירי שומן ופחמימות, בעיקר אם הם מתוקים (אלה שבני אדם מחפשים כאשר הם שרויים בלחץ או בודדים), יוצרת אפקט משכך כאבים בקרב כמה יונקים. לאדם ולחולדה כאחד "אוכל מנחם" יכול להקל על תגובת כאב, מעין תחליף חלב אם למבוגרים.*

האבולוציה של פטמות היונקים סיפקה נקודת חיבור חדשה, אטומה לסביבה, בין אם לילד. כך התפתחה דרך שאפשרה להם להפיק חלב ביחד (האם כמייצרת, היילוד כמעורר את הדחף) ולתקשר ביניהם. למעשה, תקשורת היא תכונה אופיינית כל כך של ההנקה, שהיא אינה מוגבלת אך ורק לפטמות; הדרכים שבהן אימהות מיניקות את הגורים שלהן מעוצבות גם על ידי הדברים שהן רוצות "לומר" להם. אימהות מקבוצת החתוליים נוטות להשמיע נהימות קלות והתנשמויות; נקבות של קופי אדם קוראות בקול ומהדקות את השפתיים בתנועות נשיקה קולניות. רוב הנשים מעדיפות לערסל את התינוקות שלהן ביד שמאל ולהניק אותם תחילה מהשד השמאלי שלהן, ובתנוחה הזאת התינוק פונה אל אותו צד בפנים שלנו שהוא האקספרסיבי יותר. כן, זה אמיתי, וגם נקבות פרימטים אחרות נוהגות כך. בקרב בני האדם, השרירים בצד השמאלי של הפנים מעט יותר זריזים במסירת אותות חברתיים, ובין 60 ל־90 אחוז מהנשים מעדיפות לערסל את התינוקות שלהן בערך משמאל לקו האמצע של הגוף, כך שראש התינוק חשוף יותר לצד השמאלי של פני האישה. ההעדפה הזאת חזקה ביותר בשלושת חודשי החיים הראשונים של התינוק, וזו בדיוק התקופה שבה אימהות טריות מיניקות לעיתים קרובות יותר במשך היום. תופעה זו נמצאה נכונה בקרב תרבויות רבות וגם לאורך ההיסטוריה.

במקביל, המחצית הימנית של מוח הבוגר אחראית במידה רבה לפירוש של אותות וסימנים חברתיים־רגשיים בקרב בני אדם, והיא קולטת את האותות האלה בעיקר באמצעות העין השמאלית. כך, העין השמאלית של האם בוחנת בקפידה את פני התינוק ומפענחת את מצבו הרגשי, ואילו התינוק מתבונן מעלה על הצד רב־ההבעה ביותר של פני האם, לומד לקרוא את הרגשות שלה ולהגיב להם – דבר שבני אדם מקדישים חלק עצום של ילדותם בלמידתו.

החלב הוא חברתי

בכל שחר, כאשר מורגי שבה ממסע הציד שלה, היא היתה מתוחה. אין בכך פלא. היא חייתה בעולם רווי מתחים. אבל אם סביבתה היתה מסוכנת מהרגיל באותו לילה, או אם חזרה כשהיא רעבה מהרגיל, הגוף שלה היה מייצר כמות גדולה יותר של קורטיזול, וכאשר היא נשכבה על צידה כדי להאכיל את גוריה, גם החלב שלה הכיל רמה גבוהה יותר של קורטיזול.

חלב עשיר בקורטיזול נוטה (לפחות בקרב חולדות, עכברים וכמה מיני קופים) לעודד אצל תינוקות התפתחות אישיות פחות שוחרת סיכונים, ונראה שהתכונה הזאת מוסיפה להתקיים כל חיי הפרט. פרטים שתכונה זו מאפיינת אותם נוטים פחות לחקור את סביבתם. הם פחות חברתיים ביחסיהם עם בני המין הביולוגי שלהם. הם מגיבים ברתיעה גדולה יותר לגירויים לא מוכרים ומעדיפים שלא להסתכן. לעומת זאת, תינוקות שניזונים מחלב דל בקורטיזול חוקרים יותר את סביבתם. הם חברתיים יותר. הם מקדישים זמן רב יותר למשחק עם חבריהם למאורה. וכאשר הם גדלים, תכונות דומות מתבטאות באישיות שלהם. אף על פי שגורמים רבים משתתפים בבניית האישיות של כל פרט, לפחות בקרב המינים שאנחנו יכולים לחקור במעבדה, נראה כי מה שנמצא בחלב שהם יונקים הוא גורם חזק בפני עצמו.*

אבל לפני שנאשים את האימהות הלחוצות שלנו בכל החרדות החברתיות שלנו, בואו נחשוב על הטעמים האבולוציוניים שעשויים להיות לדפוס הזה. התנהגות חברתית דורשת השקעת אנרגיה רבה. אם החלב שאתם שותים – ואשר בינקותכם הוא כל מה שאתם שותים – מכיל פחות סוכרים, או אם אתם יכולים לינוק פחות מכפי שהייתם רוצים, יש לכם פחות אנרגיה זמינה. תצטרכו לחסוך את האנרגיה שיש לכם כדי לבנות את הגוף כך שיוכל לשרוד עד הגיעו לבגרות. השקעת האנרגיה בפעולות חברתיות מגוונות, זוללות זמן ואנרגיה, אינה אפשרות חכמה. אם אתם חיים בעולם מסוכן מאוד, עובדה שאתם "לומדים" באמצעות רמות הקורטיזול וחומרים אחרים בחלב אימכם היא שמוטב לחשוש קצת.

חלב עתיר קורטיזול נוטה להיות עשיר גם בחלבונים, שמאפשרים לתינוק לבנות שרירים רבים הדרושים לו כאשר צריך לרוץ בכל הכוח למקום מבטחים. חלב עשיר בסוכר, לעומת זאת, מצוין לבניית רקמת שומן אשר משמשת מאגר אנרגיה ומתדלקת את גדילת המוח. מוחות הם, אחרי הכול, מחשבי־על שפועלים על סוכר. הצורך להיות חברתי גוזל המון אנרגיה מהמוח – המון אנרגיה שמקורה בסוכר. גם כיום, הומו ספיינס רבים שהשתכנעו כי דיאטה דלת פחמימות היא רעיון טוב, מרגישים קצת סרבול בפעולת המוח שלהם. כאילו הוא שרוי במעין ערפל קל.*

ובכל זאת, אין זה נכון שהתרחיש הטוב ביותר הוא חלב נטול קורטיזול. כמות נמוכה ועקבית של קורטיזול בחלב האם מסייעת לצאצאיה בשלבים מתקדמים יותר של חייהם. אם מוסיפים למי השתייה של חולדה מיניקה רמות נמוכות של קורטיזול, הגורים שלה ישיגו תוצאות טובות יותר במבחני מבוכים, יהיו בעלי כושר התמצאות מרחבי טוב יותר, והם יהיו פחות מתוחים באופן כללי מול אתגרים בהשוואה לחולדות צעירות שהאימהות שלהן לא שתו מים עם קורטיזול.

אין מחקרים רבים שבדקו ישירות את הקשר בין רמות הקורטיזול של אישה מיניקה לבין משתנים רבים אצל התינוק שלה, כמו למשל טמפרטורת הגוף שלו, אבל מחקר אחד מצא כי כאשר רמות הקורטיזול של אם מיניקה היו מעל סף מסוים, היא היתה צפויה יותר לתאר את הילד שלה כמפוחד או חששן. אבל נשים עם קורטיזול ברמה גבוהה שהאכילו את התינוקות שלהן מבקבוק לא תיארו אותם כמפוחדים. נראה כי שינוי מסוים בחלב האם מוביל לשינוי בהתנהגות של התינוק.

אם כך, האם אנחנו רוצים שהתינוקות שלנו ישתו "חלב של מתח" או לא? התשובה היא שנעדיף כנראה חלב עם רק מעט קורטיזול וחומרים אחרים, במידה הנכונה ובזמן הנכון. חשבו על חולדות: מעט קורטיזול גורם לגורים שלהן ללמוד טוב יותר מגורים שלא קיבלו כלל קורטיזול. אבל אם תיתנו להם מינון יתר של קורטיזול הם יתחרפנו. זה סביר לגמרי. יש חוקרים שחושבים כי סביבות מאתגרות במידה מתונה יכולות לחסן ילדים בפני המתחים הצפויים להם בחייהם כבוגרים. לכן אולי מוטב שחלב האם "ימחיש" סביבה דינמית ומאתגרת במידה מתונה. אבל אם אישה נמצאת כל הזמן במתח בלתי פוסק, עם רמות קורטיזול מרקיעות שחקים, גם הילדים שלה עשויים להיות מפוחדים, חוששים לחקור את סביבתם וללמוד דברים חדשים. במילים אחרות, הגוף שלנו מלמד את ילדינו על אודות העולם לא רק בעת שאנחנו מראים להם את הסביבה, אלא גם דרך מה שאנחנו מכניסים לפיותיהם. אימהות המטפלות בילדים התפתחו לאורך זמן רב בדרך שמאפשרת להן להפיק יתרון מכל נתיב העומד לרשותן, ולהכין את צאצאיהן לקראת העצמאות הצפויה להם. בתור נקבות יונקים, הפטמות הן אחד מערוצי התקשורת הראשונים שלנו.

גופן של אימהות מתאים את הרכב החלב לצרכים של צאצאיהן באמצעות מערכת תקשורת מורכבת בין הפה והשד. האישיות של התינוקות מעוצבת על ידי ההרכב המסוים של החלב - הוא מרגיע אותם באמצעות השומנים, הסוכרים וההורמונים שבו - וחלב משפיע על ניקוי המעיים שלהם ויישובם בחיידקים ידידותיים. חלב הוא משהו שאנחנו עושות ולא רק מייצרות. הוא התפתח כאמצעי חברתי.

החלב לא עושה את כל המלאכה. לדוגמה: אימהות בנות תרבויות רבות נוהגות להשתמש ברוק כדי להסיר לכלוך מלחי של ילד. למעשה, המנהג הזה נפוץ כל כך, עד כי ייתכן שהוא אקט התנהגותי בסיסי בקרב בני האדם. חשיפה מתמשכת למערכת החיסון האיתנה יותר של האם, בין אם דרך רוק ובין אם באמצעות חלב או נשימה או מגע עם העור, אמורה בעיקרון לסייע למערכת החיסון של הילד להתפתח וללמוד איך להגיב לסביבה. דבר זה נכון גם לגבי רוק של האב, של אח או אחות גדולים, ושל כל מבוגר שנמצא במגע ישיר עם הילד. עם זאת, מאחר שתינוקות בולעים חלב אם כדבר שבשגרה, אפשר להניח במידה רבה של סבירות כי גוף האם מקיים "תקשורת" מולקולרית עם הצאצא במידה הגדולה ביותר.* תינוקות אדם שותים בדרך כלל כשלושה ספלים של חלב אם מדי יום בשנת החיים הראשונה שלהם. זוהי הזדמנות מצוינת להעברת אותות ביוכימיים ביניהם – טובה בוודאי יותר מכל נתיב תקשורת אחר.

ומה לגבי הפטמות של הגברים? ברור שהן אינן ממלאות שום תפקיד רציני. אם כן, למה הן בכל זאת קיימות?

אנחנו נוטים לחשוב על פטמות של גברים כעל "איברים שרידיים", אבל זה לא כל כך מדויק. "שרידי" (vestigial) הוא מונח מקובל לתיאור שיָיר אבולוציוני, שאינו ממלא שום תפקיד בגוף. אבל הגוף אינו סובל בזבוז, ולכן יש לנו רק מעט מאוד מבני גוף שרידיים. אפילו התוספתן, שנחשב במשך זמן רב לאיבר שרידי, נחשב כיום למרכיב חשוב התורם לשמירה על בריאותה של האוכלוסייה הענקית של המעי הגס המוכרת בשם מיקרוֹבּיוֹם (microbiome). פטמה של גבר בוגר יכולה, בנסיבות מתאימות, להפיק חלב. היא אמנם הרבה פחות מוצלחת בפעילות הזאת מפטמה של אישה בוגרת, אבל היא יכולה לעשות זאת. ברצינות. גברים יכולים – בקושי ולא ביעילות – להניק תינוק.

בקונגו חי שבט ציידים־לקטים בשם אַקָא. בשבט הזה תפקידי המגדר נזילים במידה רבה. גם הגברים וגם הנשים עוסקים בציד, והגברים והנשים מטפלים יחד בילדים. האישה עשויה לבשל ולשמור על הילדים שלה בעת שהגבר יוצא לצוד, אך אם מדובר בציד רשתות ולא חניתות, הם במקרים רבים צדים יחד ולוקחים איתם את התינוקות, וביום אחר האישה עשויה לצאת לציד והגבר שומר על הילדים. הגברים בשבט אקא נושאים את התינוק, או נמצאים במרחק נגיעה ממנו, יותר מ־47 אחוז מהזמן, ואחרי שהאישה יולדת, האב אף נותן לילד למצוץ מפטמתו.

נראה שרוב הגברים בני שבט אקא אינם מייצרים חלב. גם אם ידוע מהעבר על ייצור חלב בקרב לא מעט גברים סיסג'נדרים (כלומר, גברים שהמגדר שלהם תואם לביולוגיה שלהם), אף אנתרופולוג בן זמננו לא ציין כי היה עֵד ראייה לייצור חלב בידי גבר בן שבט אקא; וגם אם מעטים מהגברים בני שבט אקא אכן מסוגלים לכך, הם אינם מייצרים חלב בכמות המתקרבת לזו שמייצרות נשים. אלא שהעניין כאן אינו בייצור חלב, אלא בכך שמדובר בחלק רגיל מהפעילות היומיומית, וגבר המאפשר לתינוק למצוץ את פטמתו לא נחשב בתרבות של שבט אקא למי שגבריותו מוטלת בספק או פגומה. כפי שיודעים רוב־רובם של ההורים בעולם, כאשר התינוק עצבני או בוכה, הכנסת פטמה לפיו היא הטריק הבטוח ביותר להרגעתו. נשים אמריקאיות, כשאינן מציעות את הפטמה שלהן לתינוק מייבב, הן בדרך כלל נותנות לו מוצץ. הגברים משבט אקא משתמשים לאותה תכלית במוצץ המובנה בגופם.

אבל אם אתם רוצים לדעת באיזו מידה ייצור החלב מושרש לעומק בקרב הומו ספיינס, די אם תתבוננו בנשים טרנסיות: אנשים שנולדו עם כרומוזומים XY, אבל מזדהים כנשים. נשים טרנסיות שרוצות להניק את התינוקות שלהן נעזרות בדרך כלל באותם טיפולים רפואיים הורמונליים שניתנים לאנשים שהם XX,* ואשר אימצו ילדים או נעזרו בפונדקאיות כדי להוליד ילדים. הטיפול השכיח ביותר לאנשים XY המזדהים כנשים כולל שימוש במינון גבוה בגלולות הורמונים, הגורמות לגוף שלהם להתנהג כאילו הוא בהיריון, במשך שישה חודשים בקירוב. עם תום הזמן הזה, הם משנים את משטר התרופות שלהם כדי לחקות את השינויים שעוברים על הגוף בעקבות לידה.* הם אינם מייצרים חלב בכמות גדולה כמו אישה סיסג'נדרית, ולא כולם יכולים לייצר חלב כלל, אבל רבים מהם יכולים.

לא ברור אם נוהל הטיפול התרופתי הזה באמת מחקה שינויים הורמונליים (והשפעות המשך שלהם) שנשים מתנסות בהם בעת שהן יולדות. לדוגמה, כאשר יש להן צירי לידה, גופן של הנשים מושפע גם מגאות עצומה של אוקסיטוצין, אשר לא רק מעורר התכווצויות של שרירי הרחם, אלא גם מגרה את בלוטות החלב. ידוע גם כי השליה מייצרת ומעוררת ייצור של כמה הורמונים ומעבירים עצביים (נוירוטרנסמיטרים), לרבות לקטוגן שלייתי של האדם, שכנראה ממלא תפקיד חשוב בייצור קולוסטרום. באופן כללי, החלב שאנשים מייצרים בעקבות הטיפול התרופתי דומה במידה רבה לחלב שמייצרת אישה סיסג'נדרית שילדה מאז (בערך) היום העשירי לאחר הלידה. זהו חלב בשל, לא קולוסטרום.

עם זאת, גם לאחר קבלת טיפולים הורמונליים, התעסקות אינסופית עם הפטמות ושאיבה מכנית, גברים רבים ונשים טרנסיות רבות לא יוכלו לייצר חלב. מצד שני, גם לא כל הנשים הסיסג'נדריות שעברו לידה, עם בלוטות החלב הענקיות והפטמות הגדולות שלהן, מייצרות חלב באופן אוטומטי. מסיבות שונות, יש נשים שהגוף שלהן פשוט לא עושה את זה.

אם כן, נראה שהפטמות של הגברים אינן מעין גיבוי לייצור חלב. במקום זאת, נראה שלגברים יש פטמות בגלל שלנשים יש פטמות; ויתור אבולוציוני על הפטמות של הגברים משמעותו שינוי עמוק בהרכב המידע הגנטי המכתיב את התפתחות המבנה הבסיסי של גוף היונקים ברחם, שינוי כבד הכרוך בסיכון גדול למוטציות. למה להסתבך בשינוי כזה? רקמות שד ופטמות מותאמות להגיב להורמונים, לכן קל יחסית להתאים את אופן תפקודן בעת ההתבגרות המינית. כתוצאה מכך, אצל רוב העוברים האנושיים מתפתחות פטמות.*

מה שאינו מובן הוא למה השדיים של נשים מכילים כל כך הרבה שומן עודף. צורת השדיים של הנשים נקבעת במידה רבה על ידי הכמות והמיקום של משקעי השומן שמצטברים סביב רקמת השד ובתוכה. אבל גם אם סביר שרקמת השומן ממלאת תפקיד הן בהרכב החלב (חלב אם מכיל שומן רב) והן בתפקוד שלו (נראה כי רקמת השומן מסייעת בייצור של לפחות חלק מהרכיבים החיסוניים שמגיעים לחלב), אנחנו יודעים גם כי יש טווח עצום של הבדלים בין נשים בצורת השדיים ובתכולת השומן שלהם; וממה שנמצא במחקרים אנחנו יודעים כי שדיים גדולים, שמנים ומתנדנדים אינם צפויים לייצר חלב באיכות טובה יותר משדיים "מצומקים" בגודל ספל, והם גם אינם מייצרים חלב רב יותר. כל עוד האם המיניקה בריאה וניזונה היטב, קרוב לוודאי שהחלב שלה יהיה בסדר גמור, בלי קשר לכמות השומן בשדיה.

אנחנו יודעים גם שהשדיים מתפתחים בתגובה לפעילות הורמונים, לא רק בגופן של נערות בגיל ההתבגרות, אלא גם בגופן של נשים שחוות תנודות בהפרשת הורמונים באופן כללי. אצל נערים רבים יכולים להופיע קדם־שדיים כאשר הם נכנסים לגיל ההתבגרות, אך הגושים השומניים האלה מתכווצים ונעלמים עם התרחבות בית החזה שלהם ככל שמתקדמת התבגרותם המינית. גם אצל גברים הסובלים מעודף משקל ניכר עשויה להתפתח רקמת חזה נוספת – לא רק שומן, אלא גם רקמת שד – כנראה משום שרקמת שומן מתניעה מעצמה ייצור מוגבר של אסטרוגן בגוף האדם (דבר זה נכון גם בקרב יונקים אחרים). אנחנו יודעים גם שנשים טרנסיות רבות הנוטלות מינונים יומיים גבוהים של אסטרוגן נוטות לפתח חזה שומני יותר, אופייני לנקבות. אבל הנקה של תינוק אינה תלויה ככל הנראה במשקעי שומן עודפים סביב בלוטות החלב.

אם כך, מה ההסבר לשומן של שדי הנשים, ומה מסביר את צורתם של השדיים?

אנשים רבים מניחים בטעות שהשדיים התפתחו כפי שהתפתחו מפני שהזכרים בני המין הומו ספיינס נטו יותר להזדווג עם נקבות שהיו להן שדיים שמנים. ראו לדוגמה את הפריחה המטורפת שיש לניתוחים להגדלת החזה: אילו גברים לא אהבו להסתכל על שדיים גדולים, מדוע נשים יבחרו מרצון לעבור ניתוח כזה? ובהינתן שזה המצב, למה שלא נניח כי זהו ההסבר לכך שהשדיים נעשו גדולים כאלה מלכתחילה?

הסימן הראשון והמובן מאליו לכך שהשדיים לא נבררו בברירה מינית הוא העובדה שיש קשת רחבה של שדיים בגדלים שונים ובצורות רבות ושונות - החל בשדיים בגודל ספל תה וכלה בשדיים בגודל אבטיח - שכולם מתפקדים ללא דופי. בדרך כלל שדי האישה אינם זהים זה לזה בגודלם, אחד מהם קטן מעט מהאחר, והמיקום שלהם נוטה להיות אסימטרי. אצל מרבית הנשים חוסר הסימטריה מועט, אבל אצל כמה מאיתנו הוא בולט מאוד.* וכאמור, אף אחד מהמאפיינים האלה אינו משפיע על החלב או קשור ליכולת ההנקה. כך או כך, בנקודת זמן כלשהי בין ההסתעפות שלנו מהשימפנזים לבין העידן הנוכחי, בערך לפני חמישה עד שבעה מיליון שנים, נוספו רקמות שומן עודפות לדפנות החזה של נקבות ההומינינים שמהם התפתחנו.

אין לנו מושג מתי בתוך המרווח הזה של שני מיליון שנים התרחש השינוי.** איננו יודעים אילו גֵנים קובעים את גודלם וצורתם של השדיים, ולכן החוקרים אינם יכולים לבצע אנליזות של שיעור המוטציות בגנים האלה לאורך השנים. ואם לא די בכך, הרי שכמו כל רקמה רכה, גם השד אינו שורד בתיעוד המאובנים. כך קרה שהראיה האמינה המוקדמת ביותר שיש ברשותנו באשר לזמן שבו היו לנשים שדיים עתירי שומן היא בעצם יצירת האמנות המכונה "ונוס מווילֶנְדוֹרף" (באוסטריה). הצלמית המגולפת באבן, שגודלה 11.1 ס"מ וגילה מוערך ב־25,000 עד 30,000 שנים, היא דמות אישה בעלת בטן ענקית ושדיים עצומים. אם כן, בעת הזאת כבר היו לנו שדיים האופייניים לנקבת אדם, ולא התלוליות בגדלים משתנים של דודנינו הפרימטים.

מאחר שאיננו יודעים באמת מתי התפתחו שדיים כאלה, קשה יותר לדעת אם הם התפתחו עקב היותם איתות לזכרים המתקשר לרבייה. מה שידוע לנו הוא העובדה שנשים בנות זמננו בעלות שדיים קטנים מולידות דרך שגרה תינוקות בריאים בהחלט, ויכולות לייצר חלב בשפע; גם אין שום ראיות לכך שנשים בעלות חזה גדול יולדות תינוקות רבים יותר (או מעורבות יותר בסקס) בהשוואה לנשים אחרות, והן גם לא מייצרות יותר חלב. בחלק מהמחקרים שניסו לפרק את התאווה המינית של גברים הטרוסקסואליים למרכיביה נמצא כי היחס בין גודל הירכיים למותניים (של נשים) מנבא טוב יותר מגודל השדיים את הסיכויים שאישה תיחשב מושכת בעיני גברים, וממצא זה תקף בקרב תרבויות רבות.*

אבל תיאוריית הברירה המינית סופגת חבטה מעוד כיוון: שדיים גדולים אינם סימן אמין לפוריות. למעשה, שדי הנשים מגיעים לגודלם המרבי לאו דווקא בזמן שהאישה מבייצת, אלא בעת דימום הווסת או כשהאישה בהיריון או מיניקה. בזמנים כאלה לא זו בלבד שהיא אינה נוטה להיענות לחיזורים מיניים מפורשים, בעיקר אם השדיים מציקים ורגישים למגע, אלא שגם אם המחזרים שלה יזכו להיענוּת, הזרע שלהם ייזרע לרוח. הימשכות מינית לשדיים גדולים ונפוחים כשלעצמם אינה מבטיחה יתרון אבולוציוני כלשהו. עם זאת, ייתכן ששדיים גדולים הם סימן לפנוטיפ עתיר אסטרוגנים, שנברר עקב כך לאורך זמן; ובעיקר אם לתכונה הזאת מתלווים גם ירכיים רחבים יחסית, שאולי רומזים על כושר נשיאת עוברים. כמו כל תו נשי דָשן, שדיים גדולים הם גם מאותתים סבירים המעידים על בריאות כללית טובה וזמינות של מזון.

אחת התיאוריות היותר פופולריות הדנות בהתפתחות השדיים המודרניים אומרת כי הצורה שלהם – למשל, זו של דמעה עם פטמה מלוכסנת קלות כלפי מעלה – נוחה יותר ליניקה לתינוקות שטוחי הפנים שלנו. אחרי שמוח האדם גדל והאף נסוג לאחור, התינוקות היו נתקלים בקושי לינוק מחזה שטוח. האפים הקטנים שלהם היו נמחצים אל משטח החזה ומקשים עליהם לנשום. לפחות כך גורסת התיאוריה. אבל כל מה שנדרש כדי לסדר את העניין זו נטייה קטנה כלפי מעלה, לא יותר מדי.

אחרים תולים את השינוי בבעיית ההליכה על שתיים. בעת שהתחלנו ללכת על שתיים כשאנו נושאות את התינוקות בזרועותינו, נוצר צורך בשדיים שיכולים להגיע אל הפיות שלהם ביציבות שונות של הגוף. זה רעיון מעניין מכמה סיבות, ואחת החשובות שבהן היא העובדה ששדיים גדולים אינם נראים כמו דמעה כאשר הם אינם דחוסים בתוך חזיות. שדיים גדולים, שמעולם לא ראו חזייה והיניקו תינוק אחד או יותר, נוטים להיראות כמו בלונים ארוכים שחלק מהאוויר יצא מהם. חשבו על משיכתו של כוח הכבידה ועל ההנקות האינסופיות. כך נראה החזה של הנשים בעקבות האבולוציה שלו.

אינני אומרת ששדיה של האישה בת זמננו אינם מאפיינים המפגינים מיניות, אלא רק כי אפשר שהאבולוציה שלהם לא הונעה על ידי ברירה מינית. גם בין תכונות שעברו ברירה מינית, התוצאות אינן מועילות בהכרח. לדוגמה, אין לנו הסבר אבולוציוני למראה של איברי המין הגבריים.

הסתכלו על זה כך: עומקו של נרתיק ממוצע נע בין 7.5 ל־10 סנטימטרים. כאשר אישה מגורה מינית, שינויים הורמונליים גורמים להתקשחות הרצועות המחזיקות את הרחם ואת צוואר הרחם במקומם. דבר זה גורם להם להתרומם ביחס לפתח הנרתיק בעת שהנרתיק מתרחב במידה ניכרת לכל עומקו. אבל גם נרתיק מגורה בעומק 15.5 סנטימטרים אינו יכול להכיל פין בזקפה שאורכו כ־18 סנטימטרים. במילים אחרות, אין שום היבט מועיל באדפטציה של פין ארוך כל כך, כאשר פין שאורכו בזקפה מגיע ל־10 עד 15 סנטימטרים מספיק לביצוע המשימה. במונחים אבולוציוניים, זהו כנראה ההסבר לכך שפין אנושי ממוצע מגיע בזקפה לאורך גדול רק במעט מ־13 סנטימטרים.* עם זאת, בכמה מחקרים, נשים הטרוסקסואליות ציינו תמונות של גברים עם פינים ארוכים יותר, כמושכות יותר. במילים אחרות, יש נתק בין הפין האנושי כאיבר המפגין מיניות לבין הפונקציונליות שלו.

עולה גם הסוגיה של שק האשכים הגברי, שאינו מוגן כהלכה ומכוסה בשיער דליל. ככל הנראה אין זה נכון בהכרח שהאבולוציה של האשכים, שהביאה לכך שהם תלויים מחוץ לגוף, היא תוצאה של אדפטציה המאפשרת שמירה על טמפרטורה נמוכה של נוזל הזרע. ייתכן שההתפתחות הזאת של שק אשכים מחוץ לגוף קשורה יותר לריצה על שתיים: למורגי היה אגן שרוע לרוחב, ורגליה הזדקרו מהגוף לצדדים, כמו רגליים של תנין. אבל לצאצאים שלה היה אגן זקוף יותר, דומה לזה של כלבים. ומעת שצאצאיה החלו לדהור סביב, כשעצמות הירכיים שלהם זקופות וראשי העצם תקועים בתוך השקעים שלהם בתחתית האגן, הם יצרו לחץ חזק על האיברים שבתחתית הבטן. "תיאוריית הדהרה" של התפתחות שק האשכים טוענת כי האשכים הרגישים של הזכרים נדחקו החוצה כי ריצה וקפיצות ודילוגים הכאיבו להם.** קרוב לוודאי שהאבולוציה של השדיים הושפעה באותו אופן מלחצי הברירה על התפקוד הכללי שלהם, ותפקודם כסממנים המפגינים מיניות הוא התפתחות משנית.

אבל כל זה לא מנע מכל מיני תיאורטיקנים לחבר סיפורים נלהבים ולפתח אותם. כמה מאותם סיפורים הם בעלי עבר ארוך מאוד. למשל, בהשפעת היפוקרטס, אנטומיסטים אירופאים היו משוכנעים עד אמצע המאה ה־16 כי לכל הנשים יש וריד המקשר בין הרחם לשדיים, וכי קיומו של הווריד הזה נועד לתכלית אחת בלבד, של העברת דם וסת "חם" אל תוך חלב האם "הקריר והטהור". אפילו ליאונרדו דה וינצ'י, חוקר אנטומיה יסודי וקפדן, שרטט בתרשימים שלו ורידים שקשרו את הרחם עם השדיים. גם אנטומיסטים שערכו נתיחות גופות רבות, ולא מצאו את הווריד הזה, המשיכו להאמין שהוא קיים. הוא נקרא vasa menstrualis - "וריד דימום הווסת" - אם כי נראה שראוי יותר לקרוא לו "וריד בגדי המלך החדשים".

ובכל זאת, הרעיון בדבר "וריד דימום הווסת" נולד כנראה בעקבות תצפיות מדוקדקות. שכן, נשים אינן מדממות כאשר הן בהיריון, וגם נשים מיניקות אינן עוברות מחזור וסת זמן־מה לאחר הלידה. אם כך, הן מפסיקות לאבד נוזל מסוג מסוים מצד אחד של גופן, ומתחילות להגיר נוזל שונה מצד אחר של הגוף. כל אדם הגיוני יכול להבין איך הם הגיעו למסקנה הזאת.

אבל המחשבה על ליאונרדו, ששרטט את "וריד דימום הווסת" שהוא לא ראה רק משום שהאמין (כפי שהאמינו כל האחרים בזמנו) שהווריד הזה חייב להימצא שם, היא מחשבה מהסוג שמדיר שינה מעיני. אתם מבינים, הרעיונות שבני אדם מחזיקים בהם על אודות המציאות – ממה היא עשויה, איך היא עובדת, איך כולנו משתלבים בתמונות גדולות יותר – יכולים להשתנות מן היסוד. לפעמים השינויים האלה דרמטיים ומרחיקי לכת כל כך, שכמעט אי אפשר להבין את העולם באופן שהבנו אותו קודם לכן. בהיסטוריה של המדע, תורת החיידקים כהסבר למחלות היתה אחד מאותם שינויי פרדיגמה: הידיעה כי זיהומים אינם תוצאה של "אוויר מעופש", של חוסר איזון בין ליחות הגוף או עונש אלוהי, אלא הם נגרמים על ידי חיידקים ונגיפים. ובכל זאת, גם אחרי שמדענים גילו חיידקים וביססו את התיאוריה שמקורן של מחלות (אלה שהיו מוכרות ונפוצות בעבר) בחיידקים, ההבנה שלנו את מבנהו ותפקודו של גוף האדם עדיין היתה מושרשת כל כך באמונות ותפיסות מיושנות, שנדרש זמן רב עד שהתיאוריה הזאת זכתה להתקבל על הכול.

אני יודעת שישנם רעיונות בדבר הביולוגיה של האדם, שאנחנו סבורים שהם נכונים ואשר בעתיד צפוי שיתגלו כשגויים מהיסוד. מובן שאיננו יודעים אילו הם; אלה "הלא־ידועים שאינם ידועים". אילו הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת כי המיקרוֹבִּיום בגוף האדם, ותכונות מתהוות במערכות מורכבות, הם שיניחו את היסודות לשינוי פרדיגמה בביולוגיה: בתחומי מחקר רבים אנחנו נמצאים בתהליך חשיפת הגבולות המסמנים מהם אורגניזמים אינדיבידואליים. אבל כאמור, מעצם ההגדרה, אנשים שחיים וחושבים ועובדים לפני שינוי פרדיגמה, ואפילו במהלכו, שרויים באפלה ביחס לשינוי.

הסיבה היחידה לכך שהמצב הזה לא מטריף אותי לחלוטין היא עובדת קיומם של טריקים קטנים שאפשר להשתמש בהם כדי לזהות לפחות כמה מנקודות העיוורון שלנו.* הנה טריק קטן שטוב להתחיל בו: בכל מקום שאתם נתקלים בהנחות מדעיות שנראות לכם חשודות בהטיה תרבותית – כלומר, כבולות לרעיונות בדבר מצב הדברים, ולא למספרים – כדאי לכם להוסיף לחפור קצת יותר לעומק.

לדוגמה: הנחה ותיקה אומרת כי ערים נוסדו הודות למהפכה החקלאית. אנחנו מניחים כי עודפי מזון (תולדה של היכולת לגדל גידולים מזינים במקום ללקט אותם) אפשרו לאוכלוסיות לגדול. האוכלוסיות הגדולות יותר נותרו במקומן וטיפלו בגידול ובאחסון ובחלוקת מזון, והתמחויות עירוניות צמחו בעקבות זאת בקלות: קבוצה מסוימת של אנשים טרחה על גידול המזון, קבוצה אחרת טיפלה באחסונו, קבוצה שלישית עסקה בבניית מקומות מחסה, והיו גם מי שעסקו במה שהוא כנראה העיסוק הפופולרי ביותר בקרב בני אדם – לא לעשות מאומה מכל הדברים האלה, אלא לעבוד בשירותם של אלים בלתי נראים, או לעסוק בלימוד. אלא שאין זה נכון שהתמחויות נזקקו לערים כדי לצמוח: בחברות של ציידים־לקטים בני זמננו יש מי שממלאים תפקידים הדורשים התמחות, ולכן אפשר לומר שהערים אימצו את המיומנויות האלה והתקדמו איתן.

כל זה נראה הגיוני מאוד. אבל אני יודעת גם שאנחנו נוטים לשכוח שהרבייה של האדם די מטורללת. ואנחנו נוטים לשכוח את זה מפני שאנחנו מחזיקים בהנחות תרבותיות מוקדמות על אודות הנשיות. רוב האנשים חושבים שקל לנשים ללדת תינוקות. זה לא קל. אנחנו איננו דומות לארנבות. מערכת הרבייה שלנו איננה אמינה אפילו כמו זאת של רוב הפרימטים. למורגי היה קל הרבה יותר להטיל את הביצים שלה ולהזיע חלב מהעור דרך פרוותה. פירוש הדבר הוא שגורמים התנהגותיים רבים מעורבים בכל מה שמאפשר לאוכלוסיות של בני אדם לגדול במהירות. ובכן, בואו נקבל את ההנחה שהחקלאות היתה חיונית לגדילתן של הערים. הדגנים סיפקו מזון רב יותר לבוגרים. ועל כן אפשר להניח כי גם התינוקות, הניזונים מגוף האם בעודם ברחם וגם זמן רב לאחר לידתם, נהנו מאותם מקורות תזונה עודפים. הנשים תרמו אפוא בגוף שלהן לביסוס האוכלוסיות העירוניות ולגידולן. גוף האישה היה מהנדס הייצור של האוכלוסיות העירוניות.

החקלאות אולי סייעה לגופים רבים להתכנס יחד ולהפיק תועלת מכל ההתמחויות העירוניות האלה, אבל אנחנו צריכים להניח גם כי בעיות חדשות התעוררו מתוך מגע קרוב כל כך: זיהומים רבים, למשל, שאת מורשתם אנחנו מוצאים באוליגוסכרידים המצויים בחלב האדם. אנחנו יודעים גם שמשחר ההיסטוריה המתועדת, בני אדם העסיקו נשים מיניקות. גם הנשים האלה, ששילמו להן כדי שיניקו תינוקות של אחרים או כפו עליהן לעשות זאת, אִפשרו צמיחה של אוכלוסיות גדולות. למעשה, הערים הן אולי המורשת הגדולה ביותר של מורגי. בלי מיניקות, ייתכן שהחיים העירוניים לא היו ממריאים לממדים שהגיעו אליהם.

אינני הראשונה שמציגה את הטיעון הזה, אם כי הוא הוסתר בכתבי־עת אקדמיים שנקראים בידי קומץ מדענים. וזה הטיעון: גם אם החקלאות אפשרה לבני אדם רבים יותר לחיות במקום אחד, הבעיות הכרוכות בצפיפות אוכלוסייה יצרו בלמים שמנעו גידול מעריכי של אוכלוסיית הערים. זהו חלק מההסבר לכך שהערים הראשונות לא היו גדולות מעיירות במונחים של היום, עם אוכלוסיות שנעו בדרך כלל בין כמה מאות ל־3,000 תושבים בקירוב.* ומכיוון שהחקלאות זקוקה לשטחי קרקע גדולים, ה"פרוורים" של אותן ערים־עיירות (אם היו כאלה) היו מפוזרים על פני שטח גדול. האנשים שחיו במרכזי הערים הצפופים יותר סבלו מתמותה רבה יותר ומפוריות נמוכה יותר עקב מחלות זיהומיות ואנמיה, ובנסיבות החיים האלה אנשים צעירים רבים יותר, בעודם בגיל הפוריות, מתו בעימותים אלימים שהתעוררו כתוצאה מחיכוכים חברתיים. וככל שעיר היתה גדולה יותר, גדל הלחץ של חיי העיר, שהיה עשוי לעכב את גידול האוכלוסייה.

ובכל זאת, ולמרות הכול, הופיעו ערים גדולות יחסית. מקרים של התפוצצות אוכלוסייה עירונית מתועדים במקורות הכתובים המוקדמים ביותר בהיסטוריה, ובכמה מאותן ערים ענקיות, היו נשים עירוניות שהעסיקו בקביעות מיניקות שהאכילו את ילדיהן.

בואו נעשה קצת חשבון. בקרב שבטים של ציידים־לקטים בני סאן (Ju/’hoansi) בנמיביה נשים מיניקות את ילדיהן בדרך כלל עד גיל שלוש ויולדות בכל 4.1 שנים. לנשים האלה יש בממוצע בין ארבעה לחמישה ילדים. באמצע המאה ה־20, בקרב נשים מכת ההוטרים (Hutterite) באמריקה הצפונית – קהילה כפרית דתית שחבריה אינם משתמשים באמצעי מניעה והתינוקות שלהם נגמלים לפני מלאת להם שנה – המרווח הממוצע בין לידות היה שנתיים, והן ילדו יותר מעשרה ילדים.* נשים שאינן מיניקות כלל – למשל נשים באנגליה בשנות השבעים של המאה ה־20 שרובן העדיפו שלא להיניק – יולדות בממוצע מדי 1.3 שנים.

הנקה, במילים אחרות, היא אמצעי מניעה צפוי. נכון אמנם שהאמצעי הזה רחוק משלמוּת, ושיעור ההצלחה שלו נמוך בהרבה מזה של האמצעים המודרניים יותר שלנו (קונדומים, הורמונים, פיסות נחושת בהתקנים המוחדרים לרחם), אבל בכל מקרה ההנקה היא הגלולה של הטבע. למורגי לא היתה אנרגיה להניק עוד ועוד שגרי גורים ללא הפסקה; ללא מרווחי זמן מספיקים בין ההריונות זו היתה התאבדות מצידה. זה ההסבר לכך שהמוטציות שאפשרו מרווחים בין ההריונות הן אלה שנבררו ושרדו. לאחר שהאבולוציה של הפרימטים הובילה לכך שהם מעמידים פחות צאצאים בכל לידה, המורשת האבולוציונית הזאת קנתה לה אחיזה. בהכללה אפשר לומר שהשחלות שלנו לא עובדות בזמן שהשדיים שלנו פעילים.

דמיינו מה קורה לאוכלוסייה של עיר ששיעור גבוה מהאימהות בה מעסיקות מיניקות. בעיקרון זה אמור לצמצם במידה ניכרת את המרווח הממוצע בין לידות מ־4.1 שנים ל־1.3 שנים בקירוב. ומכיוון שהיריון נמשך כתשעה חודשים, פירוש הדבר הוא שהאימהות יהיו בהיריון כל הזמן כמעט.

במקביל, מיניקות לא ייכנסו להיריון לעיתים קרובות כמו המעסיקות שלהן, אבל מאחר שהנקה איננה אמצעי יעיל לדיכוי הביוץ, גם הן לא יהיו לחלוטין לא־הרות. לרבות מהן יהיו ילדים משלהן, שכמה מהם נולדו לפני לידת התינוק של המעסיקות שלהן, ואחרים בעת שהתינוק של המעסיקות שלהן עדיין ינק. נשים רבות מסוגלות להניק יותר משני ילדים. יצרניות־העל האלה – אנחנו יכולים להניח כי נשים כאלה ימצאו תעסוקה קבועה כמיניקות – יכולות להניק שלושה־ארבעה תינוקות בה בעת בלי שתהיה עלייה ניכרת בתמותת תינוקות. לא קשה לדמיין איך אוכלוסייה של עיר קדומה יכולה להתפוצץ בנסיבות כאלה.*

זכרו גם זאת: הנשים שמביאות לעולם ילדים רבים כל כך משתייכות למעמד הגבוה או הבינוני־גבוה. אם הילדים שלהן גדלים וזוכים למשאבים שמאפשרים להם להעסיק בבוא הזמן מיניקות (כמובן, לילדים של המיניקות לא יהיו משאבים כאלה), הדבר אמור להגדיל את חלקה של קבוצת האוכלוסייה שמסתייעת במיניקות, ועל ידי כך להאיץ את גידול האוכלוסייה. בהמשך, העיר תצטרך למצוא מיניקות נוספות מאזורי הכפר הסמוכים לה, או שמרד כלשהו ימוטט את המעמד השליט הפורה במידה מופרכת.

בעולם דמיוני שבו הנקה בידי מיניקות היא הגורם היחיד המשפיע על גידול האוכלוסייה, השלטונות ימצאו את עצמם עסוקים עד מעל הראש בתינוקות למכביר. כמובן, בעולם האמיתי דברים רבים הגבילו את גודלן של אוכלוסיות הערים: רעב ומחלות, שטפונות ואלימות. אבל גם בעולם האמיתי היתה חשיבות רבה להנקה בידי מיניקות, ואין פלא לפיכך שכללים שנועדו להסדיר את העיסוק בהנקה מצאו את דרכם אל חוקי חמורבי מלך בבל. בצרפת של המאה ה־18, שם לא רק העשירים, אלא גם משפחות רבות ממעמד הביניים, העסיקו מיניקות, תינוקות רבים נשלחו לכפרים, שם רבים מהם מתו מן הסתם ממחלות או עקב הזנחה. הבעיה צמחה לממדים גדולים כל כך, שהוקמה סוכנות מיוחדת, שנקראה המשרד למיניקות (Bureau des Nourrices) ונועדה להגן על התינוקות ולדאוג לאינטרסים של האימהות והמיניקות. המשרד פעל עד שנת 1876, והצרפתים המשיכו להעסיק מיניקות לכל אורך מלחמת העולם הראשונה. בארצות הברית נשים שחורות הניקו את התינוקות הלבנים במדינות הדרום כל תקופת העבדות, ובכמה מקרים נמשכה הפרקטיקה הזאת עד אמצע המאה ה־20 (לא היה כמובן שום משרד ממשלתי שהסדיר את הנושא; זה היה אחד מגילויי ההשפלה שנלוו לעבדות ולניצול הגזעני שנמשך גם אחרי ביטולה).

זוכרים את בבל? אותה עיר ענקית, מהלכת אימים, נתעבת כל כך בעיני היהודים בעת העתיקה? מעריכים כי בשנת 1000 לפני הספירה בקירוב מנתה האוכלוסייה שלה כ־60,000 תושבים. באותה העת עמד מספר תושבי ירושלים בירת ממלכת דוד על 2,500 בקירוב. גם אם ידועים מקרים שבהם נשים היניקו תינוקות של נשים אחרות, נראה שרוב האימהות העבריות היניקו בעצמן את ילדיהן. בבבל, לעומת זאת, היו מיניקות. האלים שלהם היו אורבניים יותר. פעם אחר פעם, ערים עתיקות שהעסקת מיניקות היתה נהוגה בהן חוו גידול אוכלוסייה לממדי ענק וצפיפות שהעיקו על חומות הערים. מוהנג'ו־דארו בפקיסטן של היום מנתה כ־50,000 תושבים, בתבאי במצרים היו כ־60,000, נינווה בירת אשור מנתה כ־200,000 תושבים. תושבי רומא הקדומה הקימו ארגונים לפיקוח על העניין, ומשפחות רומיות שכרו את שירותיהן של מיניקות בפורום הוליטוריום, לצד עמוד שכונה "עמוד החלב" (Columna lactaria).

וכך, המורשת של מורגי גם סייעה לעלייתו של הומו ספיינס וגם פגעה בה. ערים עתיקות סבלו מהתפוצצות אוכלוסין, והבעיה הזאת זלגה אל סיפורי תולדותיהן. ייתכן, למשל, שסיפור המבול איננו סיפור על חטאי האדם, אלא על התפוצצות אוכלוסין אורבנית ובקרה על הילודה.

מלומדים העוסקים בחקירת נושאים כאלה מסכימים שהמקור של מיתוס המבול המקראי אינו עברי. סיפור המבול הקדום ביותר המוכר לנו הוא שוּמֶר. הערים בשומר, שנמצאו בין שני נהרות בארץ צחיחה בעיקרו של דבר, היו תלויות לקיומן בתעלות השקיה ובהצפות העונתיות שהשקו את הגידולים שלהם. כאשר ההצפות יצאו מכלל שליטה והמים גאו, הערים היו עלולות להיחרב. מיתוסים של מבול קיימים גם בתרבויות אחרות ברחבי העולם, אבל מאפייניו של המיתוס השומרי דומים לאלה של סיפור תיבת נוח במידה שמציבה אותו כמקור כמעט ודאי. והסיפור קשור במידה מפתיעה לרבייתן של נשים.

לפי הסיפור, האלים של שומר היו עצלים. הם לא אהבו לטרוח בכל העבודה הקשה שהיתה כרוכה בגידול מזון ובייצור בגדים לעצמם, ולכן הטילו את המלאכה על האדם. אבל ערי האדם גדלו במהירות גדולה כל כך, שיושביהן הרגיזו את האלים. אל הסערה אֶנליל, שבין השאר מסופר עליו שהזדווג עם גבעות והוליד את עונות השנה, התעורר משנתו משום שעיר סמוכה היתה צפופה ורועשת כל כך שרעשיה והמולתה קרעו את חלומותיו.* רותח מזעם הוא החליט למחות את בני האדם מעל פני הארץ במבול. אלמלא ההתערבות של אל אחר היתה ההחלטה מביאה להשמדה גמורה של האנושות, אבל אותו אל הזהיר אדם בשם אוּתנָפּישתים – מקבילו השומרי של נוח – ואמר לו לבנות סירה ולהושיב בה את אשתו וצמחים וזוגות של כל החיות. כאשר אנליל הוריד את המבול הנורא, אותנפישתים ומשפחתו ניצלו. כעבור זמן, כאשר עורב ששלחו מהסירה לא חזר, הם ידעו שהמבול שכך.* עד מהרה הם שבו ומילאו את העיר בצאצאיהם.

לא עבר זמן רב והמקום חזר ונעשה צפוף במידה בלתי נסבלת. ואז אנליל והאלים האחרים שבו והתערבו. לצד המצאת המוות, שהגביל את יכולת ההתרבות של בני האדם, הם יצרו חבילה של צווים שעסקו במיניות ובבקרה על הילודה והביאו להקטנת הילודה. הנשים חולקו לשלוש קטגוריות: זונות־מקדשים מקודשות, שהיה להן ידע מיוחד בכל הנוגע לעשבים ולבקרה על הילודה; נשים נשואות, שמותר להן לעשות סקס וללדת; ו"נשים אסורות", שהיו מחוץ לתחום בכל הנוגע לסקס. לוחות שומריים ובהם רישומים בכתב יתדות מציעים ייעוץ בדבר העשבים הטובים ביותר והשיטות היעילות לעידוד פריון וגם למניעתו.

סיפור המבול השומרי הוא ככל הנראה המקור של סיפור המבול המקראי. וכך קרה שסיפור שנולד בערים שסבלו מצפיפות ורעש ושאר הרעות שנלוות להתרבות־יתר, ואפשר לטעון שהוא נסב סביב הסכנות של התרבות־יתר בעיר והתועלת שבבקרה על הילודה, אומץ על ידי שבטים שמיים נוודים שלא הרבו להסתייע במיניקות, ובני אותם שבטים ניסחו אותו מחדש בצורת סיפור על הרוע האנושי.

אבל כל הסיפורים האלה הם היסטוריה מאוחרת. הומו ספיינס נמצא בסביבה בערך 200,000 שנים. היונקים הופיעו לפני כ־200 מיליון שנים. באשר למורגי, הנכנסת ויוצאת מן המחילה שלה בתור היוּרָה, אין טעם לצפות ממנה להתנצלות, והיא כמובן גם לא חייבת לנו דבר. ככלל, אני חושבת שאימהות באשר הן חייבות לנו הרבה פחות ממה שנדמה לנו, ובעצם, אנחנו חייבות להן יותר.

חלב אם עתיר בגורמי חיסון מרחיב את הגבולות המגינים של גוף האם ועוטף בהם את ילדיה. אבל כמו דברים רבים שאנחנו עושות כדי להגן על ילדינו, גם לשינוי הזה היה מחיר: מחיר ייצורו של החלב גבוה, והנתינה שלו גובה מחיר יקר. סרטן השד נפוץ וקטלני בדיוק משום שהאבולוציה של רקמת השד עשתה אותה רגישה במיוחד לשינויים הורמונליים, שהיא מגיבה להם בעוצמה רבה; בכל מקום בגוף שיש בו קבוצות תאים שמתרבים ומשתנים בכיוון אחד ואחר כך בכיוון ההפוך, סביר יותר למצוא תאים מתפרעים שיוצאים מכלל שליטה. אגב, זה לא קורה אך ורק אצלנו: כלבים, חתולים, לווייתני בלוגה ואריות־ים, כל בעלי החיים שיש להם רקמת הנקה פגיעים לסרטן השד.* רק אחוז אחד ממקרי סרטן השד מופיעים אצל גברים, ואילו אצל נשים סרטן השד מהווה 30 אחוז מכלל מקרי הסרטן.

סרטן השד הוא גם הסרטן השני בקטלנותו בקרב נשים.** מכיוון שבלוטות החלב התפתחו מתאי עור לאורך הגֵו, השדיים של הנשים מונחים היישר מעל הלב והריאות שלנו, העשירים בכלי דם וברקמת לימפה; מה שמגביר מאוד את הסיכון שסרטן המופיע בשד ישלח גרורות לפני שבכלל מבחינים בקיומו.*** התמותה מסרטן השד נמצאת בירידה בעת האחרונה, במידה רבה הודות לכך שאנחנו משתפרות בגילוי מוקדם ובקבלת טיפול לפני שהסרטן מתחיל לשלוח גרורות מחוץ לשדיים. אבל שכיחות התחלואה, או "היארעות" במינוח המקצועי, של סרטן השד אינה יורדת כלל. הסיכויים שלי, כאישה אמריקאית, לחלות בסרטן השד בזמן כלשהו בחיי, הם עדיין אחת לשמונה (בישראל הסיכויים דומים), והנתונים האלה דומים ברוב העולם.* במילים אחרות, שדיים וייצור חלב אינם גובים רק מחיר חברתי; הם עניין מסוכן כשלעצמו.

אבל זהו פירושה של האימהוּת – אפילו בשביל נשים שאינן ולעולם לא יהיו אימהוֹת. המורשת של אבולוציית היונקים כפי שהיא באה לידי ביטוי בגוף האישה מכינה אותנו למשימות רבות המשקל האלה, הגובות מאיתנו מחירים משתנים. החל במערכת החיסון דרך השומן ורקמת בלוטות החלב ועד איברי הרבייה, נקבת היונקים נולדת כשהיא מוכנה להתמודד עם כובד העול. ההכנה לייצור חלב היא חלק מהעניין הזה. ההכנה לייצור תינוקות הגדלים בתוך הרחם היא עניין אחר לגמרי.

מורגי לא נזקקה לכך; לידת יילודים חיים הגיעה אחר כך. הסיבה לכך שהלידה וההחלמה ממנה קשות במידה מטופשת כל כך נעוצה בכך שאנחנו יולדות יילודים חיים. בני אדם נמנים עם קבוצת בעלי השליה, ובכך אתם יכולים להאשים "התערבות שמימית": החלב הופיע תחת רגלי דינוזאורים, אבל לידת חיים התבססה בעת אפוקליפסה.

* תרגם מנשה לוין. בתוך: מנשה לוין, "פתיחה ללילה", הוצאת קשב לשירה, 2003, עמ' 97.

* אם שמעתם אי־פעם את המונח "שבט" (clone) - הולדיין הוא אביו. הוא היה גם האדם הראשון שכתב מאמר מדעי בחפירה קדמית. ליתר דיוק, זה קרה בצרפת במלחמת העולם הראשונה. אחד משותפיו לחיבור המאמר נהרג בקרב, ולכן הולדיין מסר את המאמר לפרסום בצירוף התנצלות על אי־יכולתו של שותפו להמשיך בעבודה המשותפת (Subramanian, 2020).

* תינוקות חולים מאוד, שאינם מצליחים לבלוע חלב או תחליף־חלב, מקבלים לפעמים תערובת מיוחדת של מים ומינרלים כדי לוודא שהם מקבלים מספיק נוזלים, עד שהם מסוגלים לעכל שוב את החומר הטוב.

* תרנגולות מסווגות כיום על ידי המדע כ"דינוזאורים לא־מעופפים" – צאצאים ישירים של מפלצות תור היורה. נראה כי ביצים בעלות קליפה קשיחה התפתחו בנפרד שלוש פעמים במהלך האבולוציה של הדינוזאורים (Norell et al., 2020).

* גם לנשים בנות זמננו מומלץ לאכול מזונות עשירים בסידן בעת ההיריון; יש צורך בעודף ממנו כדי לבנות את כל העצמות הקטנות האלה. ידוע שהעצמות והשיניים של נשים הרות מפסידות סידן, שעובר אל זרם הדם. הדבר מהווה סיכון ניכר לנערות הרות, שהעצמות שלהן עדיין צומחות. אם המזון אינו מכיל סידן בכמות מספקת לאם ולעובר, הצעירה עלולה להזדקק לטיפולים דנטליים ולסבול בעתיד מאוסטאופורוזיס.

* הוא משמש גם להכנת גבינה הודית מתוקה במיוחד.

** זה חלק מההסבר לכך שיילודים של האדם מאבדים בדרך כלל ממשקלם בשבועות הראשונים שלאחר הלידה: הם זוללים את מאגרי השומן שלהם עד שהחלב של אימם משתנה מקולוסטרום לחלב רגיל והם מסוגלים לקלוט ולעכל ארוחה מסודרת.

* מתן קולוסטרום מרוכז ליילודים בטיפול נמרץ לא נהוג בישראל [המתרגמת].

* שאלת התשלום לנשים מעוררת סוגיות אתיות. לדוגמה, חברה בשם Medolac ספגה ביקורת חריפה מקבוצת תמיכה בנשים אפרו־אמריקאיות מדטרויט, מפני שנטען כי פנתה במכוון לנשים עניות בבקשותיה לתרומת חלב (Swanson, 2016). אם הנשים האלה חשו לחץ לתרום חלב בכמות גדולה מכפי יכולתן, הדבר היה יכול לגרום לפגיעה בתינוקות שלהן.

* יש אפילו מי שטוענים שהסכרים של הבונים צריכים להיחשב "פנוטיפ מורחב", וזאת נוכח העובדה שתוצאות התנהגותיות ספציפיות שמקורן בגנוטיפ של הבונים הן מה שבונה את הסכר, ולכן מהווה תרומה קריטית להמשך מוצלח של העברת הגנים לדורות הבאים. כלומר, ההמשך המוצלח של העברת הגנים לדור הבא תלוי בבניית הסכר (Dawkins, 1982/1999). מכאן, כשם שתכונות הגוף הן הפנוטיפ, כלומר ההתבטאות של הגנוטיפ של האינדיבידואל, כך הסכר של הבונה הוא שלוחה חוץ־אורגניזמית של הפנוטיפ. עם זאת, חשוב לדעת היכן להציב גבול לטיעון הזה; לא כל דבר שאורגניזם מייצר יכול להיחשב פנוטיפ מורחב.

* אל תנסו את זה בבית. לפי שעה, מינהל המזון והתרופות האמריקאי מאשר "השתלת חומר צואתי" (fecal material transplant) אך ורק במקרים של זיהומים בחיידקי C. diff. הטיפול עדיין נמצא בניסויים קליניים שבוחנים את התאמתו לכל מיני בעיות אחרות, החל בהשמנת־יתר וכלה בדלקת מפרקים ראומטואידית, ואיש אינו יודע אם הטיפולים האלה יתגלו כמועילים. בינתיים, העצה הטובה ביותר עדיין בתוקף: אל תכניסו דברים לישבן אלא אם אתם יודעים באמת־באמת מה אתם עושים.

* וכמונו, גם פרות חולבות נוטות לייצר את רוב החלב במהלך הלילה והשכם בבוקר: רוב ייצור החלב על ידי נקבות היונקים מוכתב על ידי מחזור יומי של הפרשת הורמונים. זו הסיבה לכך שהחליבה היא משימתו הראשונה של האיכר (או הרפתן) בתחילת היום: פרה עם עטינים נפוחים עלולה להיות עצבנית מאוד אם לא מטפלים בה במהירות, והיא גם נתונה לסיכון גדול יותר לסבול מזיהום של בלוטות החלב ולאבד את תנובת החלב שלה (אני סבלתי מדלקת שדיים פעמיים. כואב להחריד. מעולם לא חשתי חיבה כזו לפרות, כמו בעת שהיה עלי להניק את ילדַי).

* שרשרת קצרה של חומצות אמינו [המתרגמת].

** הדבר נכון הן לגבי גברים והן לגבי נשים. נשים מיניקות רבות מעידות שהדחף המיני שלהן והנאתן ממין מתמעטים מאוד בתקופת ההנקה. יש סיבות רבות לכך ולא כולן "פסיכולוגיות". פרולקטין הוא גורם ברור. גם אסטרוגן ופרוגסטרון ממלאים כאן תפקיד. רקמת הנרתיק נוטה לסבול אצל האישה המיניקה מיובש ומרגישות־יתר, והדבר עלול לגרום לכאבים בעת משגל לאחר הלידה, גם אחרי שהפציעות הקשורות ללידה כבר נרפאו.

* לא היתה לו לשון קשורה. הוא פשוט החליט לנגוס במקום למצוץ. עברו שבועיים עד שהפטמות שלי החלימו. בינתיים יצרתי קשר אינטימי עם משאבת שד, והוא יצר קשר אינטימי עם פטמת סיליקון. זה נפוץ להפליא בקרב אימהות טריות.

* למרבה הצער, אכילת מזונות עתירי סוכר עלולה להוביל לנפילת סוכר זמן קצר לאחר מכן, מה שעלול להיות מאוד לא מנחם. "כאב" רגשי ממופה במוח במקומות דומים במידה רבה לאלה של כאב גופני, ותרופות לשיכוך כאבים יכולות לפעול לא רע גם עליו. לפי כמה מחקרים מהעת האחרונה, נטילת כדור רגיל נגד כאבים לפני שמתמודדים עם אירועים שליליים יכולה להשפיע במידה רבה על הכאב הרגשי שנחוש (Mischkowski, Crocker and Way, 2016). חשוב שהכדור יילקח לפני מעשה, שכן חלק גדול מכאב ההיזכרוּת קשור למצבו הרגשי של האדם בעת ההתרחשות. לכן, אם אתן יודעות במקרה שאתן עומדות להיפרד מחבר, קחו משהו לכאבים, אקמול או שניים. הם מתחילים לפעול כעבור שלושים דקות. מצד שני, הכדורים יכולים להפחית את האמפתיה שלכן לכאבו של החבר, אז עשו מה שתמצאו לנכון (שם).

* לא ברור אם הדברים האלה נכונים גם ליצורים חברתיים כל כך כמו בני אדם, ומן הסתם גם הגנטיקה ממלאת תפקיד בעיצוב האישיות. אבל אם אישיות היא משהו שנבנה על ידי מקבץ של השפעות לאורך חיי הפרט, והחלב כבר מוכר כגורם משפיע בקרב יונקים אחרים, יהיה זה טיפשי להתעלם ממנו בקרב בני אדם. חלב - ובעיקר הרכיבים המאותתים המוכרים שמצויים בו, כגון קורטיזול – עשוי להיות אחד ממסלולי התקשורת הפורמטיביים הרבים שמתקיימים בין גוף האם לגוף התינוק.

* מאמרים אחדים עוסקים ביתרונות ובחסרונות של מה שמכונה דיאטה קטוגנית והשפעתה על המוח. אינני מתכוונת לייעץ בענייני דיאטות, אבל לכל הפחות כשמדובר בדיאטה הטיפוסית של הקרובים לנו ביותר – שימפנזים ובונובו – ידוע שהם אינם מתקיימים משפע של נתחי בשר נאים. כאוכלי־כול אופורטוניסטים, הם מסתדרים עם טווח רחב של דיאטות, אבל בכל אחת מהדיאטות האלה שלהם יש הרבה פירות וירקות לצד קצת בשר, חרקים ואגוזים וכל מה שנקרה על דרכם. מעי האדם התפתח במידה ניכרת מאז ימי השימפנזים וההומינינים, אבל תהיה זו טעות להניח שאימהותינו הקדומות אכלו דיאטה שונה במידה ניכרת מזו של קופי אדם אוכלי־כול אופורטוניסטים אחרים.

* אימהות גם נמצאות זמן רב יותר במגע גופני עם ילדיהן. אבל בהינתן העובדה שהומו ספיינס הוא אחד מבין מינים ביולוגיים מעטים ביותר שמְאמצים צאצאים שאינם קשורים אליהם בקשר משפחתי, אין לראות בקווי התקשורת הגופניים האלה בין גופם של צאצאים לבין מי שמטפלים בהם משהו שמתקיים רק בין אם־ילד שיש ביניהם קשר גנטי.

* אני משתמשת בכינוי "אנשים XX" לא כדי להימנע מהטרמינולוגיה "סיס־טרנס", אלא משום שיש אנשים עם שני כרומוזומים X שאינם מזדהים כטרנסים ועם זאת רוצים להניק תינוק שהם לא ילדו בעצמם. גם הם, ללא קשר לרקע הגנטי שלהם, צריכים להסתייע באותו טיפול הורמונלי. כאשר אני מתייחסת ל"נשים לאחר לידה" במקומות אחרים בספר, אני כותבת כך כי למרות שכמה גברים טרנסים בוחרים ללדת, הרוב המכריע של האנשים שיולדים הן נשים סיסג'נדריות, ומה שחשוב יותר, המחקרים המונחים ביסוד הטענות שלי לגבי אותן אימהות נעשו כמעט אך ורק בקרב נשים סיסג'נדריות.

* הם נוהגים לקחת תרופה בשם domperidone, שמפריעה לפעילותם של קולטני דופמין, ומסייעת בין השאר לעורר ייצור פרולקטין (Wamboldt, 2011). התרופה אינה נמכרת כנראה בישראל [המתרגמת].

* לכמה מאיתנו יש אפילו עודף - פטמה שלישית או רביעית ויותר. בדרך כלל הפטמות העודפות אינן גדולות יותר משומה, ועל פי רוב הן נמצאות במקום כלשהו על אחד משני קווים המכונים "קווי פטמות" או "קווי חלב" – שני קווי אורך שמתחילים בבתי השחי, עוברים באלכסון משני צידי הגוף ונפגשים במפשעה. כ־5 אחוזים מהיילודים נולדים איתן, ופטמות עודפות אצל גברים קצת יותר שכיחות מאשר אצל נשים. לא ברור מדוע עובר ממין זכר נוטה יותר לפספוס הזה. אצל גברים הן גם יותר שכיחות בצד שמאל של הגוף.

* בדרך כלל השד השמאלי גדול מעט מהימני. ייתכן שיש לכך תפקיד כלשהו, וזאת נוכח העובדה שנשים רבות וגם כמה נקבות פרימטים אחרות נוטות להחזיק את התינוקות (ולהניק אותם) בצד שמאל של החזה: רקמת שד גדולה יותר אולי מצביעה על ייצור חלב רב יותר, בהתאם לצפיפות של רקמת השד, וזה בוודאי יכול להועיל. עם זאת, נוכח העובדה שגם תווי הפנים בצד שמאל הם רחבים ו/או בולטים מעט יותר, והאשך השמאלי של רוב הפרימטים גדול מעט יותר מהימני, ייתכן שדפוסי התפתחות קדומים יותר הקשורים לסימטריה של הגוף הם שמובילים לכך שהדברים האלה מתפתחים כפי שהם מתפתחים, והיתרונות והחסרונות שעשויים להיות לכל צורה מתגלים רק בדיעבד. ואפרופו חסרונות – לשד השמאלי יש סבירות גדולה יותר ללקות בסרטן.

** זה לא מונע מחוקרים לנסות למצוא תשובה. לדוגמה, קבוצת מחקר פולנית משוכנעת לחלוטין שהופעת שדיים מהטיפוס האנושי קשורה לעלייה באכילת בשר ובשומן תת־עורי, וכי כל התועלות האחרות הופיעו לאחר שהשדיים השמנים התפתחו. ההערכה הזאת ממקמת את התפתחות השדיים השמנים סביב זמנו של המין הומו ארגסטר (Homo ergaster), שהיה נפוץ באפריקה לפני 1.9 עד 1.4 מיליון שנה (Pawlowski & Zelazniwicz, 2011).

* לא הצלחתי למצוא אפילו מחקר אחד החוזר על הממצאים האלה בקרב גברים טרנסים, שבמקרים רבים מזדהים כהטרוסקסואלים. הנחה ישנה האומרת כי גברים טרנסים נמשכים במיוחד או רק לנשים סיסג'נדריות התערערה לאחרונה בעקבות ריבוי מחקרים בתחום (Sevelius, 2009; Bockting, Benner and Coleman 2009; Iantaffi and Bockting, 2011; Katz-Wise et al., 2016), אבל באשר לדפוסי משיכה בקרב אוכלוסיות קוויריות שנחקרו היטב, ידוע כי התווים האלה, לרבות יחס מספרי נמוך בין ירכיים למותניים, נחשבים מושכים בקרב קווירים הנמשכים לנשים נשיות (Cohan and Tannenbaum, 2001).

* יש תועלת בחדירה לעומק קטן במעט מעומק הנרתיק: קצה הפין אינו מתנגש בצוואר הרחם ויש לו קצת מרווח לטלטול, כך שהוא יכול לשמוט את כל מטען הזרמה בלי להסתכן בכך שחלק ממנה ייסחף בחזרה לאחור בעת שהפין נסוג החוצה. המודל הזה מתקיים גם בקרב יונקים אחרים בעלי פין. נדבר עוד על וגינות בהמשך.

** ממה ששמעתי מגברים, גם ריצה על שתיים עם אשכים מידלדלים איננה בגדר תענוג גדול; אבל כנראה יש לה יתרון בהשוואה לאלטרנטיבה, שהיא לחץ ומעיכה של האשכים כשהם נמצאים בתוך הבטן התחתונה.

* אם זה נשמע מוגזם, חשבו על זה כך: נכון שבתור חוקרת יש לי צורך עז לדעת, אבל חשוב מכך, כאדם המעדיף לחשוב שהמציאות שאני קולטת היא אכן ייצוג הולם של העולם ושל אופן פעולתו, אני מוטרדת לא מעט מהמחשבה שכולם בכל מקום שוגים כרגע מאוד בדרך שבה הם תופסים מאפיין לא ידוע כלשהו של המציאות.

* כדי לקבל קנה מידה לממדי האוכלוסייה: לשכת מרשם האוכלוסין של ארצות הברית מגדירה כיום "עיירה קטנה" כל מקום יישוב שיש בו פחות מחמשת אלפים תושבים.

* מאז 2010 חלה ירידה ניכרת במספר הילדים של הנשים ההוטריות, וכיום הוא עומד על חמישה בקירוב לאישה. גם אם השינוי קשור לשינויים בהרגלי ההנקה והשימוש באמצעי מניעה, הממצא הזה עשוי להיות קשור גם לשינויים חברתיים: בעבר נישאו הנשים ההוטריות בגיל 21-20, ואילו כיום רבות נישאות בסוף שנות העשרים לחייהן (Ingoldsby, 2001). הדבר מקטין את חלון הזמן ללידות, ומוביל כמובן לירידה במספר התינוקות. זהו, ולא רק המצאת הגלולה, גם ההסבר העיקרי לכך שנשים במדינות מתועשות יולדות פחות ילדים: אחרי הכול, רוב התינוקות עדיין נולדים לזוגות נשואים, וקיצור הנישואים מקטין את מספר התינוקות הנולדים במסגרתם. לאמירה הזאת יש גם חריגים מוכרים, כמו עליית שיעור התינוקות שנולדים בארצות הברית לאימהות שחורות לא נשואות מ־24 אחוזים ב־1965 ל־64 אחוזים ב־1990 (Akerlof, Yellen and Katz, 1996). עלינו להניח כי סוגיות חברתיות מורכבות עומדות מאחורי השינוי הזה. המאסרים ההמוניים של גברים אמריקאים שחורים הם אחד מאלה. גם נגישות פחותה לאמצעי מניעה ומחסור בחינוך מיני גורמים לכך, ואלה מחמירים עקב פטליזם וחוסר אמון בייעוץ רפואי שמקורו בממשל (Rocca and Harper, 2012). אבל גם אם אנו יכולים להניח שיש גורמים רבים לשינויים בשיעור הלידות, אם בוחנים מספר גדול די הצורך של שכבות חברתיות, ובעיקר אם בוחנים את הנתונים הכלל־עולמיים, נראה כי במקום שגיל הנישואים מאוחר יותר, שָם יש פחות תינוקות. אם גיל הנישואים מתעכב עוד, תמצאו עלייה בשיעור התינוקות הנולדים מחוץ לנישואים, אבל עדיין תהיה ירידה במספר הלידות הכללי. ההחלטות של נשים מורכבות. טווח שנות הפריון שלהן יציב יותר.

* באשר לחישוב, הנה הוא בקיצור: אם רק עשירית מהנשים מבצעות מיקור חוץ של תוצרת החלב שלהן, נדרשות עשרים שנה להכפלת אוכלוסיית העיר. אם המסורת נמשכת, גידול האוכלוסייה יהיה מעריכי. זה בהנחה שיש מינקת אחת על כל אישה שמעסיקה אותה, ובהנחה שהמינקת אינה נכנסת להיריון בעת שהיא מועסקת. אם יש שתי נשים לכל שלוש מיניקות (דבר שהיה יכול לקרות בקלות), אוכלוסיית העיר תוכפל בתוך עשר שנים בלבד. זאת משום שההפסקה הממוצעת בין לידות אצל אישה מיניקה גדולה פי יותר משניים מההפסקה אצל מי שאינן מיניקות, ולכן, על כל מעסיקה ומינקת נוספים שני תינוקות. עבור שתי נשים שמיניקות את התינוקות שלהן, יתווספו שני ילדים מדי 4.7 שנים. על כל אישה עירונית והמינקת המקבילה לה תקבלו שלושה ילדים (שלושה ושליש ליתר דיוק) הנולדים במרווחים של 1.3 שנים. אתם עשויים לקבל אפילו ארבעה ילדים, אם המינקת יולדת ממש לפני שהיא נכנסת לתפקיד – כפליים ממספר הילדים של קבוצה שאינה מעסיקה מיניקות. אם תניחו שרק עשירית מכלל המיניקות נכנסות להיריון בעת העסקתן, תופתעו לגלות שאוכלוסיית העיר מוכפלת כעבור שמונה שנים.

* בגרסאות אחרות של הסיפור, העירונים הרעשנים היו אלים זוטרים, אבל לאחר שהם התקוממו, בראו האלים את בני האדם והטילו עליהם לעבוד למענם. כך או כך, הרעיון כי אוכלוסייה צפופה, רעש וכעס כללי מולידים ג'נוסייד נותרו בעינם.

* לא יונה – וזה הגיוני בהחלט מפני שהעורבים ובני משפחתם הסתגלו במהירות רבה לדו־קיום לצד אוכלוסיות עירוניות, וגם כיום הם מין ביולוגי קומנסלי (כלומר, ניזונים מהאחר אך לא מזיקים לו), בדומה לחולדות או לציפורי המיינה שחיות בערים שלנו. גם במקרא נוח משלח תחילה עורב. היונה הופיעה מאוחר יותר. הקוראן כלל לא מתעניין בציפורים. הן לא נזכרות שם כלל.

* למעשה, פרופיל הסרטן של נקבות יגואר בגני חיות אמריקאיים דומה להפליא לזה של נשים שנושאות את המוטציה בגֶן BRCAI, המגדילה את הסיכון הן לסרטן השד והן לסרטן השחלות (Munson and Moresco, 2007). גם לנקבות היגואר יש מוטציות ברצף של הגן BRCA, אם כי איש אינו יודע בוודאות, גם לא לגבי נשים, למה בדיוק גורמות המוטציות האלה בגוף ומדוע הן מגדילות את הסיכון לסרטן באיברי הרבייה של נשים. ככל הנראה, הדבר קשור לתהליכי תיקון המתרחשים בתאים. לגברים הנושאים אותן מוטציות יש סיכון גדול פי שמונה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ללקות בסרטן (Mano et al., 2017). הם אמנם לא לוקים בסרטן השד בתדירות שבה לוקות בו נשים, אבל הם צפויים ללקות בסבירות גבוהה יחסית בסרטן הערמונית, סרטן העור, סרטן המעי הגס וסרטן הלבלב.

** כך בארצות הברית, שבה סרטן ריאות הוא הגורם העיקרי לתמותה מסרטן בקרב גברים ונשים. בישראל סרטן השד שכיח כגורם תמותה יותר מאשר סרטן ריאות [המתרגמת].

*** כאישה שרקמת השדיים שלה "צפופה" – יחס גבוה בין רקמת שד לשומן, שהם שניהם גורמים המקשים על אבחון מדויק באולטרסאונד, דבר המגדיל את הסיכון ללקות בסרטן השד – אני יכולה להעיד כי בכל בדיקה עצמית יש תחושה של מרקם גושי קל. אם מצבך דומה, קוראת יקרה, הנה האנלוגיה שהציעו לי: את מחפשת צימוקים בתוך פתיתי קוואקר. ואם את מוצאת אחד כזה, הרי שבניגוד לשאר הגושישים, הוא לא זז בקלות כשאת ממוללת אותו.

* השמנת־יתר מעלה את הסיכון במידה ניכרת, וכמוה גם כמה מוטציות, אבל לא ברור אם השמנת־יתר, ובעיקר עודף שומן בטני, הם הגורם העיקרי למחלה (James et al., 2015). האמצעים הטובים ביותר להפחתת הסיכון הם הקלאסיים: בדיקה ידנית ובדיקת ממוגרפיה שגרתיות. מעל לכול, לשים לב לגוף שלכן, ואם משהו מדאיג אתכן, לכו לרופא/ה.