חוקי הדייטינג 4: גבר צעיר יותר

פרק 1

בריידן

הורדתי את עיניי לטלפון שלי והנדתי בראשי.

"למה הפנים החמוצות?" קולבי, חבר שלי, נכנס בחזרה למטבח וזרק לעברי את המפתחות לרכב שלו. "לא חשבתי שלגברים רווקים בלי ילדים ועם חשבונות בנק שמנים יש ממה להילחץ."

תפסתי את המפתחות. "קפוץ לי."

הוא צחקק. "לא, באמת. הכול בסדר? רטנת לעבר הטלפון שלך גם באותו יום כשנכנסתי למעלית."

"כן, הכול בסדר גמור, רק שאחד המתנדבים בקבוצת השיפוצים בפרויקט החדש של 'הבית של ריאן' מטריף אותי. נכון שאנחנו בוחרים שני ראשי קבוצות שיעזרו לתאם את הכול בכל פרויקט?"

קולבי הנהן. "אחד לכל הצד הטכני — חשמל, צנרת, חימום ושאר הדברים. ואחד לעיצוב הפנים — צבע, רצפות, אביזרים ומכשירי חשמל, נכון?"

"בדיוק. הבחור הזה, אלכס, הוא ראש קבוצת העיצוב. הוא מטריף אותי עם ההצעות שלו. יש לו מה להגיד על כל אביזר, מכשיר חשמל וכרכוב שאני בוחר. היום הוא רצה לשנות את הצבע של הסלון בגוון אחד, בגוון ארור אחד. לא הצלחתי אפילו לראות את ההבדל בין שתי דוגמאות הצבע באתר. ועכשיו הוא שאל אותי אם נוכל להיפגש לארוחת ערב היום כדי לעבור על כמה שינויים של הרגע האחרון שהוא רוצה לבצע." הנדתי בראשי. "אין סיכוי שאעשה את זה. מזל שאתם עומדים להגיע לשם בסוף השבוע הקרוב כדי לעזור, כי יש לי הרגשה שהבחור הזה עומד לבחון את הגבולות שלי."

קולבי החמיץ פנים. "אוייי... לבריידן קשה לעבוד עם אחרים."

הנדתי בראשי, אבל חייכתי. "אני לא יודע למה אני מספר לך דברים."

"כנראה כי אף אחד אחר לא רוצה להקשיב לך."

"אאוץ'."

הוא צחק. "באיזו שעה אתה מתכוון לצאת לדרך היום?"

"בסביבות שתיים כנראה. אני צריך לעצור במשרד ולאסוף פרויקט שאני עובד עליו בשביל הילד. הוא שוב בבית החולים בצפון המדינה, אז אני מתכוון לקפוץ לבקר בסוף השבוע ולהפתיע אותו עם זה."

"מה עשית הפעם?"

חייכתי. "אתה יודע שאני לא נותן רמזים לגבי יצירות האומנות שלי לפני החשיפה. אמרתי למשפחה שלו שאקפוץ ביום ראשון. אם עדיין תהיו בסביבה, כדאי שתצטרפו אליי."

"נשמע טוב."

הרמתי את מפתחות הרכב של קולבי. "שוב תודה על החלפת המכוניות. שלי קטנה מדי בשביל להכיל פנלים לחימום תת־רצפתי."

"בכל פעם שתרצה להתחלף ולקחת את הג'יפ הגרוטאה בן העשר שלי תמורת הפורשה הקטנה והמגניבה בת החצי שנה שלך, אני בפנים." הוא חייך. "אני עומד ליהנות מאוד לנהוג בדבר הזה לצפון המדינה בשבת בבוקר."

פתחתי את הדלת. "תיזהר שלא יעצרו אותך על מהירות מופרזת."

מאוחר יותר באותו הערב, לקחתי חדר במלון במפלי סנקה והחלטתי לרדת לבר בלובי למשקה. הבר היה ריק, חוץ מאישה אחת שישבה לבד. משקה היה מונח על השולחן מולה, וכוס יין מלאה הייתה מונחת מול הכיסא הריק לידה, אז הנחתי שהיא כנראה פה עם מישהו. התיישבתי בצד הקצר של הבר כדי לתת להם פרטיות.

אבל לכל הרוחות... כשישבתי פה, קיבלתי נוף טוב יותר על האישה, שהייתה פצצה אמיתית — שיער בלונדיני, עיניים כחולות גדולות ועצמות לחיים גבוהות שהובילו מטה לזוג שפתיים מלאות. היא הייתה אולי מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל זה לא עצר את גל האדרנלין שהתפשט לי במהירות בגוף.

הברמן ניגש אליי והניח מפית מולי. "מה תרצה לשתות?"

"אשתה ויסקי סאוור. יש סיכוי שיש לכם ויסקי של 'ראסל'ס רזרב בן עשר' כדי להכין את זה איתו?"

הגבות של הברמן התכווצו יחד, והוא הצביע עם האגודל לעבר האישה שישבה לבד. "אתה איתה?"

"לא, למה?"

הוא משך בכתפיים. "היא כרגע הזמינה את אותו המשקה, את אותו סוג ויסקי והכול."

"באמת?"

"כן."

הסתכלתי לעברה שוב והורדתי את הקול. "היא לבד?"

"עכשיו כן. איזה בחור ניסה להתחיל איתה כשהיא נכנסה לפני כמה דקות, אבל עזב די מהר עם הזנב בין הרגליים."

הבנתי. "אתם מגישים פה אוכל במקרה?"

"בהחלט. אביא לך תפריט."

למרות שידעתי עכשיו שהיא לבד, לא התלהבתי כל־כך לנסות לשוחח עם הבלונדינית היפה. לא אחרי שהיא כרגע הבריחה בחור אחר. אבל כשהברמן הביא את המשקה שלי והיא הסתכלה לעברי, הרמתי את הכוס שלי.

"מתברר שהזמנו את אותו המשקה."

"ויסקי סאוור?" היא שאלה.

"עם 'ראסל'ס רזרב בן עשר'."

היא חייכה והרימה את הכוס שלה. "לחיי הטעם הטוב."

הטיתי את הכוס שלי לעברה. דקה לאחר מכן, הטלפון שלי צלצל משיחה מקולבי. עניתי. "אני מקווה שאתה לא מתקשר כדי לספר לי שכבר דפקת לי את המכונית."

"לא, אבל איך, לעזאזל, מרימים את הגג בחזרה?"

"אתה יודע על איזה כפתור לחצת כדי להוריד אותו?"

"כן."

"זה אותו הכפתור כדי להרים אותו בחזרה. אתה פשוט צריך ללחוץ עליו במשך עשר שניות."

"שיט. אוקיי, תודה."

"איפה אתה בכלל שהורדת את הגג?"

"הבאתי בייביסיטר ולקחתי את אשתי לסיבוב. הרוח בשיער גרמה לנו להרגיש צעירים וחופשיים, במקום מי שאנחנו — הורים של שני ילדים קטנים, שנכנסים לישון בדרך כלל בשמונה."

צחקקתי. "טוב, תעשו חיים."

"אני מתכנן לעשות. למה אתה חושב שאני צריך להרים את הגג? בדיוק נעצרתי בצד באזור שירות שקט, ואני צריך קצת פרטיות, אם אתה יודע לְמה אני מתכוון."

"איכס. אל תגיד לי את זה, גבר. אני לא רוצה את התחת העירום שלך על המושב שלי."

"אני לא מבטיח כלום, חבר שלי."

הנדתי בראשי. "אלוהים, אני שונא אותך. להתראות."

לאחר שניתקתי, הפצצה הסתכלה לעברי. "אני לא מתערבת בדרך כלל, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלך." היא החלה להגיד. "קניתי פעם רכב חדש. כשאספתי אותו, מצאתי עטיפת קונדום ריקה על הרצפה במושב הקדמי. הכרחתי אותם לתת לי רכב אחר."

חייכתי. "חבר שלי ואני החלפנו רכבים לסוף השבוע. אני שוקל להשאיר אצלי את הגרוטאה בת העשר שלו ולהשאיר לו את הרכב הנחמד והחדש שלי, אחרי שהתחת שלו השתפשף בכל העור."

"אני חושבת שזה רעיון טוב. אלא אם כן..."

"מה?"

"ואם לחבר שלך יש חיבה לסקס באוטו? אני חוששת שזה אומר שהוא כבר עשה את זה בתוך הרכב שאתה נוהג בו."

הצבעתי לכיוונה. "הבחנה טובה. אדאג לקחת את הרכב לשטיפה יסודית."

האישה היפהפייה חייכה שוב, ומצאתי את עצמי תוהה אם היה לה שפתון או שהשפתיים שלה היו בצבע הזה באופן טבעי. הן היו קצת יותר ורודות מהאדום הבשרני שציפיתי ממישהי עם גוון עור כמו שלה. או אולי היא מרחה שפתון כלשהו, כי הן גם נצצו ממש.

לאחר ניתוח יותר מדי ארוך, קלטתי שאני בטח נראה כמו איזה סוטה שבוהה בפה שלה, אז הסטתי את העיניים לתפריט שהברמן הניח מולי. למרות שלא יכולתי לעצור את עצמי מלגנוב מבטים בין לבין כשקראתי על המנות הראשונות בתפריט. היה משהו מושך בה. אולי זה היה בגלל שהפנים שלה לא היו צבועות עד שלמות מזויפת כמו רוב הנשים כיום.

לאחר כמה דקות, הבטתי לעברה והבחנתי שהכוס שלה ריקה, אז לקחתי סיכון. "אני יכול לקנות לנו עוד סיבוב?"

היא נשכה את השפה התחתונה שלה. "אמממם..."

הרמתי את ידיי. "זה רק משקה. לא אזמין את עצמי לשבת על הכיסא הריק שלידך."

היא חייכה. "בטח. למה לא? תודה."

הרמתי שתי אצבעות לברמן. "עוד סיבוב לשנינו. עליי, בבקשה. וכשיֵצא לך, אני רוצה להזמין מנה של טאקוס עוף תירס מקסיקני."

"וואו," האישה אמרה. "אני אוהבת טאקוס תירס מקסיקני. זה נשמע טעים."

"אה, אז עכשיו את רוצה שאקנה לך משקה וגם ארוחת ערב?"

היא נופפה בידיה. "אה, לא. לא הצעתי —"

חייכתי. "אני צוחק." הסתכלתי בחזרה על הברמן. "תשנה את זה לשתי מנות של טאקוס, בבקשה."

"אין בעיה."

"טוב, עכשיו שאתה קונה לי אוכל וגם משקה, אני מרגישה מחויבת להציע לך את הכיסא הריק שלידי."

"אה, לא. אין שום מחויבות, באמת."

היא חייכה. "אני צוחקת."

צחקתי, אבל גם קמתי וניגשתי אליה. "הכיסא הזה תפוס?"

"לא. אבל אני לא יכולה להבטיח שלא היו עליו ישבנים עירומים."

"אקח את הסיכון." התיישבתי והושטתי את היד. "בריידן."

"אלכסנדריה. נעים להכיר אותך, בריידן."

"גם אותך. את אורחת במלון הזה, או שרק נכנסת לפה כדי לפלרטט עם בחור כדי שיקנה לך ארוחת ערב ומשקאות?"

היא חייכה. אהבתי שהיא הבינה את הבדיחה. "אני אורחת במלון. ואתה?"

"גם. מה את עושה פה בעיירה?"

"אני מתנדבת בארגון צדקה שמשפץ בתים ליד בתי חולים בשביל חולים שלא יכולים להרשות לעצמם מלון כשהם עוברים טיפולים נגד סרטן."

הלסת שלי נפערה. "את רצינית? את מתנדבת ב'בית של ריאן'?"

"אתה מכיר אותו?"

"אני המייסד. אבל פעם בשנה, אני גם מתנדב להניף פטיש. זו ההזדמנות המיוחדת שלי."

"באמת?"

"תני לי להבין. אנחנו שותים את אותו המשקה, שנינו אוהבים טאקוס עוף תירס מקסיקני, שנינו לא אוהבים ישבנים עירומים על המושבים ברכב שלנו וגם אנחנו מתנדבים באותו הפרויקט? שאציע לך נישואים פשוט עכשיו? או שכדאי לי לחכות לראות אם את אוהבת סוכריות תירס כמוני?"

עיניה נצצו. "אני אוהבת סוכריות תירס."

כיסיתי את הלב עם היד. "אלכסנדריה פוסטר. יש לזה צליל נחמד מאוד, נכון?"

הברמן הפריע לפסטיבל האהבה שלנו כשהביא את המשקאות שהזמנו. כשהוא עזב, שנינו עדיין חייכנו.

"אז באמת ייסדת את 'הבית של ריאן'?" אלכסנדריה שאלה. "איך זה קרה?"

"לפני כמעט עשור, איבדתי את אחד החברים הכי טובים שלי מלוקמיה. ריאן ואני היינו סטודנטים להנדסה בקולג' כשהוא החל את הטיפולים. הוא בילה המון זמן בבית החולים והחל להתעניין בעיצוב פרותזות גמישות יותר. התחלנו לעבוד על רעיונות יחד כדי להעביר את הזמן בביקורים שלי. לאחר שהוא נפטר, המשכתי עם חלק מהקונספט שחשבנו עליו. בקיצור ולעניין, שנתיים לאחר מכן, הוצאתי פטנט על סוג חדש של מפרק תותב. הוא מיוצר עכשיו ברישיון על ידי רוב יצרני התותבים הגדולים. ניסיתי לחלוק את הרווחים עם ההורים של ריאן, אבל הם לא הסכימו לקחת כלום. אז החצי שלו הלך לקניית הבתים שאנו משפצים מדי שנה בשביל 'הבית של ריאן'."

"זה מדהים."

לגמתי מהמשקה שלי. "מה איתך? את פשוט מתנדבת, או שיש סיפור מאחורי הסיבה שבחרת לתרום מזמנך ל'בית של ריאן'?"

אלכסנדריה חייכה בעצב. "איבדתי את בעלי לפני שנים אחדות מלוקמיה."

"אני מצטער."

"תודה. הוא היה מבוגר יותר ממני, אבל עדיין צעיר מדי."

"זו הפעם הראשונה שאת מתנדבת, או שעבדת על אחד הבתים האחרים?"

"זו הפעם הראשונה שלי. ואם אני כנה, אני די לחוצה מזה."

"מה יש להילחץ?" שאלתי.

"אין לי יותר מדי ניסיון בבנייה."

"אגיד לך מה, אדאג שתהיי בקבוצה הטובה."

"לא ידעתי שיש קבוצה טובה וקבוצה רעה."

"אין בדרך כלל. אבל חילקנו את המתנדבים לשני צוותים, עם ראש צוות לכל אחד שמתאם מי עושה מה ומוודא שיש לנו את כל החומרים ואת הדברים הנדרשים. אחד מראשי הצוותים הוא קוץ רציני בתחת, חושב שהוא יודע הכול. הוא רוצה לשנות את כל מה שתוכנן עוד לפני שהתחלנו. הוא בטח עומד לנהל בפינצטה את הצוות שלו."

"אה, וואו. אוקיי. תודה."

"אנחנו בדרך כלל מצוותים את המתנדבים שמגיעים, כך שלכל קבוצה יהיה מספר זהה של אנשים. אבל אדאג שתהיי בצוות של ג'ייסון ולא בצוות של אלכס."

"אה. אז אלכס הוא הקוץ בתחת?"

"קוץ ענק בתחת."

הברמן ניגש אלינו עם האוכל שלנו. זה נראה טעים כמו שזה נשמע בתפריט. השיחה האטה כשהתחלנו לאכול, אבל נהניתי מהשקט עם הבחורה שישבה לידי. לאחר שסיימנו לאכול, הסתובבתי לאלכסנדריה כדי לשאול אותה משהו, אבל שכחתי מה רציתי להגיד לאחר שלוש מילים. עיניה היו עד כדי כך מהפנטות.

"מה?" היא ניגבה את הלחי שלה. "יש לי רוטב על הפנים?"

הנדתי בראשי. "מצטער, לא. אני מקווה שלא אכפת לך שאגיד את זה, אבל את יפהפייה אמיתית. הוקל לי שיצא לי לשבת לידך כי לא יכולתי לעצור את עצמי מלבהות כשישבתי שם."

סומק עלה בלחייה. "תודה."

שתי כוסות המשקה שלנו היו כמעט ריקות שוב, אז הצבעתי עליהן. "רוצה עוד אחת?"

"נראה לי שסיימתי הערב."

גל של אכזבה שטף אותי. קיוויתי שלא הכעסתי אותה עם המחמאה שלי.

אלכסנדריה נופפה לברמן. "אפשר לקבל חשבון, בבקשה?"

"בהחלט."

הוא עזב וחזר לאחר דקה, ועדיין ניסיתי להחליט אם כדאי לי להתנצל. אולי הייתי ישיר מדי?

היא חתמה על החשבון וירדה מכיסא הבר.

"תקשיבי, אלכסנדריה. לא התכוונתי לעצבן אותך כשאמרתי שאני חושב שאת יפהפייה. אני מתנצל אם זה נשמע מטריד."

"לא, זה לא מה שהעליב אותי."

"זה לא? אז משהו אחר שאמרתי העליב אותך?"

היא הסתכלה עליי לרגע. "ממש חבל, כי גם אני חושבת שאתה מושך."

"אני מבולבל. למה זה חבל?"

היא הנידה בראשה. "לילה טוב, בריידן. נתראה בבוקר. אה, ואתה לא צריך לדאוג לאיזו קבוצה לצרף אותי. אני מרוצה בקבוצה של אלכסנדריה."

"בקבוצה של אלכסנדריה?"

"אה. אמרתי בקבוצה של אלכסנדריה? התכוונתי בקבוצה של אלכס. קוראים לי בשני השמות. אלכסנדריה זה השם שנולדתי איתו, על שם סבתא שלי. אלכס בקיצור."