חטוף

1.

חמישה מחבלים נכנסים אל הממ"ד בנשקים שלופים. אנחנו בפיג'מות, הם במדים, רובי קלאצ'ניקוב ומסכות פנים. בתוך הממ"ד ליאן אשתי, נויה ויהל בנותיי היפות, הכלבה שלנו ואני. הכלבה נובחת מהבהלה, כי היא לא מזהה את המחבלים. בגלל הנביחה הם יורים לתוך הממ"ד. הרעש מהדהד מהקירות, מחריש אוזניים. אני וליאן מזנקים על הבנות כדי לגונן עליהן, בודקים שאף אחת לא נפגעה וצועקים למחבלים שיפסיקו, מתחננים שלא יירו שוב. הם מדברים איתנו בערבית, אומרים שלא נפחד ודורשים שנמסור להם את הטלפונים שלנו.

אני מביט בעיניים של הבנות שלי. בעיניה של נויה בת השש־עשרה ובעיניה של יהל בת השלוש־עשרה. אני מנסה להרגיע אותן, אומר להן שיהיה בסדר. הן לא צועקות, לא בוכות, לא מדברות. הן קפואות. מבועתות. את העיניים שלהן, מבועתות ככה, אני לא אשכח אף פעם.

אני יודע שכולם מדברים על זה שהכול התחיל בשש עשרים ותשע.

אני לא זוכר שש עשרים ותשע.

אני זוכר את האפליקציה בטלפון של ליאן מצפצפת ומעירה אותנו בבוקר שבת, חג שמחת תורה, שבעה באוקטובר, אלפיים עשרים ושלוש.

ליאן התקינה אפליקציה שמתריעה על צבע אדום. אני לא אוהב את האפליקציות האלה, הן מלחיצות את כל הבית, אבל ליאן התעקשה. ההתרעות מעירות אותנו. ליאן הולכת להעיר את נויה, שישנה בקומה העליונה, ואני מעיר את יהל, שישנה בחדרה בקומת הקרקע, לידנו. ליאן מרגיעה את נויה, אני מרגיע את יהל, אנחנו מסבירים להן שיש התרעות על ירי רקטות מעזה, הן מכירות את זה. אנחנו נכנסים כולנו — אני, ליאן, נויה, יהל והכלבה — לחדר של יהל, שהוא בעצם הממ"ד של הבית. אנחנו לא מבוהלים, זה לא הסבב הראשון שלנו. בקיבוץ בארי כבר היו לא מעט סבבים. גם כשהטילים לא נוחתים בבארי, אנחנו תמיד רואים את היירוטים ומכירים היטב את הקולות.

בתוך הממ"ד אנחנו מדליקים את הטלוויזיה ומבינים שהפעם האירוע גדול יותר, ויש התרעות ואזעקות בחלקים גדולים מהארץ. זה לא רק בעוטף. למרות זאת אני לא נלחץ, וכשיש הפסקה בהתרעות אני יוצא מהממ"ד כדי להכין שתייה לליאן ולבנות. ליאן, כיאה למי שהגיעה לישראל מאנגליה, הנחילה לנויה וליהל את החיבה לטקס כוסות התה עם שחר, טקס שאי אפשר לפתוח את היום בלעדיו. אני חוזר לממ"ד עם התה, אנחנו יושבים לשתות, מקשיבים להתרעות שחזרו ומביטים במסך הטלוויזיה.

ואז אנחנו רואים את זה.

בסרטון שמופיע על מסך הטלוויזיה אנחנו רואים טנדר טויוטה לבן נוסע ברחוב בשדרות כשעליו חוליה של מחבלים, רעולי פנים וחמושים. הפה שלי נפער. משהו אחר קורה.

צוות צח"י, צוות החירום של הקיבוץ, מתחיל לשלוח הודעות בווטסאפ. בהתחלה ההודעות מספרות שיש חשש לחדירת מחבלים לקיבוץ. ואז הן אומרות שיש חדירת מחבלים ודאית בקיבוץ. במקביל אנחנו רואים בטלוויזיה את התמונות הראשונות שמגיעות מחניון רעים, מתחם הטבע שנמצא קילומטרים ספורים מאיתנו. אנחנו מבינים שהתקיימה שם מסיבה ואנחנו רואים על המסך צעירים וצעירות רצים מבוהלים בשדות החיטה של הקיבוץ. אני מרגיע את ליאן והבנות. גם אם יש אירוע של חדירת מחבלים לקיבוץ, בטח מדובר בחוליה של שניים, שלושה.

הידיעות זורמות, וההערכה שלי מתחילה להיראות מופרכת. זה לא רק רעים ולא רק שדרות ולא רק בארי. הם באופקים, הם בדרך לנתיבות, בכל הקיבוצים באזור. אנחנו וגם הבנות מחוברים לקבוצות ווטסאפ רבות, גם של הקיבוץ וגם של המועצה. לנו יש קבוצות שלנו, לבנות יש קבוצות של חברת הילדים, והמידע מתחיל לזרום לשתיהן וגם אלינו. צוות הצח"י שולח הודעה שכיתת הכוננות נתקלה במחבלים ויש נפגעים. אם יש נפגעים המצב לא טוב.

הודעה רודפת הודעה. אנחנו מחוברים לטלפונים, והמידע שמתקבל הולך ומצייר תמונה קשה. כל הקבוצות של הקיבוץ — קבוצות ההורים, קבוצות החברות של הבנות, קבוצות הנוער, קבוצות האימהות — כולן מתמלאות בהודעות בלתי נתפסות. ילדה כותבת, ירו באמא שלי. זו בת כיתה של יהל, והיא גרה במרחק של מאה מטר מאיתנו. דרך מה שאנשים כותבים אנחנו מבינים שיש מחבלים רבים, שהם מתחילים לעבור בית בית, שהם נכנסים פנימה, שהם מנסים להיכנס לחדרי הממ"ד, שהם נחושים, שהם גונבים רכבים. שאין צבא.

אני מסיק שאם הם גונבים רכבים, הם חוטפים אנשים לעזה. עזה שנמצאת כאן מעבר לגדר.

ליאן מתכתבת גם עם בני משפחתה שבאנגליה. אני והיא מדברים עם העיניים ודרך ההודעות שהיא מראה לי. עכשיו חדרו לבית של ההוא, עכשיו פרצו לבית של ההיא. כולם מכירים את כולם בקיבוץ. אני יודע איפה כל בית נמצא, אני יודע כמה אנשים יש בו ומי הם.

אני יוצא מהממ"ד, נועל את דלת הבית וסוגר את כל מה שאפשר לסגור: תריסים, דלתות, חלונות.

אנחנו שומעים דפיקות. חריקות. המחבלים מנסים לשבור את התריסים ולהיכנס. אני סוגר את דלת הממ"ד ומחזיק את הידית. כמו ברובם המוחלט של הממ"דים, גם אצלנו אין שום אפשרות לנעול מבפנים. המחבלים לא מצליחים לפרוץ לבית וממשיכים הלאה. אני עוזב את ידית דלת הממ"ד רק כשאני בטוח שהם כבר הלכו. אנחנו מקווים שזהו, שזה דילג עלינו. מההודעות שממשיכות להגיע, אנחנו לומדים שהמחבלים זורקים בקבוקי תבערה ומציתים בתים שבהם מתבצרות משפחות. לכן אנחנו מחליטים שאם הם חוזרים, אנחנו לא נאבקים ולא מביעים התנגדות. אנחנו מקווים שזה ימנע מהם לירות ושזה יגן על הבנות.

השעה רבע לאחת־עשרה בבוקר. בשבת רגילה, בשעה הזו, אנחנו יושבים לארוחה משפחתית רגועה. יש שבתות שאנחנו אוכלים ג'חנון, יש שבתות שליאן מבשלת שקשוקה לכולנו. אנחנו לא בשבת כזו ואנחנו לא בבוקר כזה. אנחנו כבר יותר מארבע שעות בתוך הממ"ד. פתאום, רעש של שבירה. חלון המדרגות נפרץ. זהו החלון היחיד בבית ללא תריסים, חלון שדרכו אפשר לראות את נוף השדות כשעולים או יורדים במדרגות. אני שומע את אחד המחבלים נכנס דרכו ואז ניגש אל הדלת ופותח לשאר. המחבלים נכנסים הביתה ומהר מאוד מגיעים לממ"ד.

דלת הממ"ד נפתחת.

הם מוציאים אותנו מהממ"ד. בסלון הבית עדיין מרחפים בלונים מימי ההולדת של נויה ויהל, שתיהן ילידות אוקטובר, לשתיהן חגגנו השבוע. חוץ מחמשת המחבלים שנכנסו לממ"ד כדי להוציא אותנו יש עוד חמישה מחבלים, עם מפקד שנותן להם פקודות. הם מיומנים, קשובים, הם יודעים מה הם עושים. שני מחבלים אוחזים בי. אני יודע שהם יחטפו אותי, ברור לי שזה מה שהולך לקרות. ליאן אומרת וחוזרת ואומרת להם: "בריטיש פספורט, בריטיש פספורט", מסמנת להם שיש לה ולבנות דרכונים בריטיים ושהם למעלה, בקומה העליונה. ליאן ואני דיברנו על זה, חשבנו שהם לא ירצו להתעסק עם אזרחיות הממלכה הבריטית.

אחד המחבלים מסמן לי לעלות להביא את הדרכונים. אני מתחיל לעלות במדרגות, תחת החלון השבור מנצנצות אליי הזכוכיות. המפקד שלהם מסתכל עליי ושואל, "לאן הוא הולך?". הם עונים לו. הוא מצווה עליהם להחזיר אותי מיד. הם מחזיקים אותי בסלון, מבקשים מהבנות לעמוד במטבח ואומרים לליאן, שעוד לבושה במכנסיים קצרים וגופייה, להתלבש.

ליאן נכנסת לחדר השינה שלנו. אני עומד, מוחזק על ידי המחבלים, ממש מול חדר השינה, מביט בה. היא עומדת מול הארון, לא יודעת מה ללבוש, לא יודעת מה בעצם לעשות עכשיו.

אני אומר לה, "ליאן, אל תפחדי".

היא מביטה בי.

מה לא לפחד, מה, אומר לי המבט שלה.

אני חושב שהן יהיו בסדר. היא והבנות. הרי אמרו לה להתלבש. הרי יש להן דרכון בריטי. הרי אם הם היו רוצים להרוג אותנו, הם היו כבר מרססים אותנו בממ"ד, סוגרים את העניין תוך חמש שניות ועוברים לבית הבא.

המחבלים מתחילים להוציא אותי מהבית. אני יחף. אני כבר לא מצליח לראות את הבנות כי הן נמצאות מאחוריי במטבח והמחבלים מחזיקים לי את הראש קדימה.

אני צועק להן, רגע לפני שגוררים אותי החוצה: "אני אחזור, אני מבטיח".

אני לא שומע אותן. אני לא יודע אם הן שומעות אותי.

אני נגרר מחוץ לבית על ידי שני מחבלים.

המחבלים משני הצדדים שלי, מוודאים שהראש שלי למטה. בשניות שאני מצליח בכל זאת להרים את הראש ולראות משהו, אני רואה איך הקיבוץ היפה שלי הפך לשדה קרב. בשורת הבתים הסמוכה לשורת הבתים שלנו אני רואה אש. הבית של משפחת אור בוער והבית של משפחת לב בוער. אלו חברים שלנו. ויונת אור ואור לב היו בני כיתה שלי. כל המרחב מסביב מלא מחבלים חמושים: צוחקים, מטיילים, רוכבים על אופניים של חברי הקיבוץ. אחד המחבלים שאוחזים בי רואה שהרמתי את הראש, הוא מתעצבן, מחטיף לי מכה, ומשקפי הקריאה, שהיו מונחים לי על הראש, נופלים ונשארים על האדמה. המחבלים גוררים אותי לכיוון הגדר ההיקפית של הקיבוץ, שנמצאת כמה עשרות מטרים מהבית שלנו. אנחנו גרים בשכונה חדשה יותר של הקיבוץ, שכונת הכרם. היא בנויה בחלק הצפון־מערבי של הקיבוץ ובעצם סמוכה יותר לרצועת עזה.

אנחנו מגיעים לגדר של הקיבוץ. המחבלים גוררים אותי צפונה. תוך כדי ההליכה, מחבלים שעוברים לידנו מכים אותי, מחבל אחד נותן לי בעיטה לתוך הצלעות. המחבלים שמחזיקים אותי מנסים למנוע ממחבלים אחרים לגשת אליי. הם רוצים אותי חי, אני חושב לעצמי. בשלב מסוים עובר מחבל עם בנדנה, הם לוקחים ממנו את הבנדנה ומכסים לי בה את העיניים. אני רואה דרכה בקושי.

אני מבין שאני נחטף. אני מבין שקורית פה קטסטרופה. אני מבין את המצב עד הסוף. אני לא מרגיש את המכות שאני מקבל שם, זה לא מזיז לי. כי ברגעים האלה, כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נלקח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו אני אלי השורד.

בקצה הצפון־מערבי של הקיבוץ, הגדר פרוצה לרווחה. יש מישהו שעומד שם ומכוון את תנועת הרכבים, כמו סדרן מוניות. בניגוד לאחרים הפנים שלו גלויות. יש לו תפקיד — הוא לא מחבל, הוא פקיד. יש סדר. תוכנית. היגיון בשיגעון הרצחני.

אני מבין מה קורה פה. באמצעות המכוניות שהם גונבים מהקיבוץ, המחבלים מעמיסים חטופים ונוסעים איתם אל הרצועה. זו נקודת ריכוז רכבים ושינוע של חטופים. שני המחבלים מעלים אותי על רכב. אני מזהה את הרכב, הוא שייך לקיבוץ. המחבלים משכיבים אותי על הרצפה מאחור ואנחנו נוסעים. הם לא יודעים שאני מבין ערבית וקולט כל מילה שהם אומרים. אני מקשיב להם. הם באופוריה, לא מאמינים שזה קורה, מאושרים שהצליחו מעל למשוער, מופתעים שכבשו את בארי בקלות כזאת. הם אומרים אחד לשני: "הדא מלייאן, הדא מלייאן", הם מיליונרים, היהודים האלה.

אני שוכב על רצפת הרכב. הם שמים עליי שמיכה, חם לי מאוד, אני מזיע. הרכב נוסע בדרכים עקלקלות. אני שומע שהמחבלים בלחץ, הם בטוחים שמטוס יפציץ אותם עוד רגע. גם אני בטוח בזה.

אחרי נסיעה קצרה הם עוצרים ומעמיסים על הרכב פועל תאילנדי שנחטף גם הוא. הם משכיבים אותו עליי.

הרכב דוהר מערבה. אני לא רואה שום דבר, אך שומע שאנחנו עוברים מחסום, או שער, יש חריקות של ברזל, המחבלים שברכב עוצרים רגע ומדברים עם מישהו בחוץ. הרכב ממשיך לנסוע, ואני יודע שזהו.

הוא לוקח אותנו פנימה.

לעזה.