יהלומים לנצח 1: אבק יהלומים

פרולוג

הצרחות במטבח מתגברות. הקולות של אבא ואימא עוברים דרך הקיר הדק ודוקרים את אוזניי. זה לא כואב כמו כשהייתה לי דלקת באוזן, אבל זה כואב לי בחזה, ואני ממש מפחדת.

אני כורעת בפינת המיטה שאני חולקת עם אחי, דמיאן, ומחזיקה את ונסה, הבובה שלי, צמוד אליי. הלוואי שדמיאן היה כאן, אבל זה יום ראשון, והוא מחלק עיתונים.

חבטה מטלטלת את מיטת הקומתיים של אחיי הגדולים, לאון ואיאן, על הקיר שממול. כוסות וצלחות משקשקות בצד השני.

"תמיד אותו הדבר, לעזאזל." הקול של אבא חזק מדי.

השכנים ישמעו. אני מתכווצת, הם יסתכלו עליי במבט משונה מחר, כשאשחק על המדרגות.

"כולכם אותו דבר, לעזאזל."

הלב שלי מפרפר כמו הכנפיים של הציפור המסכנה ההיא שראיתי בכלוב הנורא במטבח של דודה מיי, עם הקקי שמפוזר סביבה על הרצפה. אני מתמקדת בכתמי העובש שעל הקיר ובסדק שעובר באמצע, ועוצרת את נשימתי כשאני מחכה לחבטה הבאה שתרעיד את הרצפה. הכתם הכהה בפינה נראה כמו ראש של זאב עם אף ארוך ואוזן שמוטה. הכתם שבאמצע נראה כמו פרח שגדל מתוך הסדק.

ידעתי שזה יגיע, אבל כשמשהו מתנפץ על הצד השני של הקיר, אני משתנקת בשקט, נזהרת לא להשמיע רעש.

"זה בסדר," אני לוחשת לוונסה, ואוחזת בה חזק יותר. הלוואי שהשם שלי היה משהו יפה כמו ונסה. אני שונאת את השם שלי. זואי זה שם טיפשי.

"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אישה?" אבא שואג. "את לא –"

הקול של אימא הופך לצווחה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות!"

אני משכיבה את ונסה על המיטה, רועדת, כשאני מנסה לא לשמוע את הקולות הכועסים. "ששש..." היא בוהה בי בעיניים גדולות, שמחות, אבל אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני. אני יודעת איך לחייך כדי להיראות אמיצה.

אולי הם יפסיקו.

לפעמים, הם מפסיקים.

אני דוחפת את זרועה של ונסה דרך החור שגזרתי מאחת המפיות של סבתא בעזרת מספרי־הציפורניים של אימא, וקושרת את הקצוות בקשר. זה לא משנה שיש לה רק זרוע אחת. עדיין זאת שמלה יפה.

משהו מתנפץ. הרעש חזק ומפחיד, כמו כשסבא חותך עצים.

"אני אהרוג את כולנו!" אבא צועק.

כפות רגליה של אימא חובטות חזק ברצפה. "אל תיגע בי! אני אדקור אותך! אני לא צוחקת, בן זונה שכמוך!"

כואב לי לנשום. עיניי צורבות, ודמעות מתחילות לזלוג. הן זולגות על כפות ידיי, חמות ורטובות. יש לי סחרחורת, וחם לי, כמו בזמן שיש לי שפעת. אני קמה איכשהו מהמיטה, אוחזת בוונסה ובספר שלי, ופוסעת דרך המסדרון הקצר אל ארון המטאטאים שבקצה.

בבקשה, שהם לא יראו אותי.

אני עוצמת את עיניי כשאני עוברת ליד דלת המטבח, אבל אף אחד לא קורא בשמי ולא תופס בצווארון השמלה שלי. דלת הארון חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה אל החשכה שיש לה ריח של משחת־נעליים ואבק. אני סוגרת אותה חזק, כל כך חזק, שאי אפשר לראות אפילו את האור דרך החריץ. אני מגששת מתחת לכריות על השמיכה המגרדת של ה'קן' שלי כדי לחפש שם את הפנס. מתכווצת לי בפינת מקום המחבוא שלי, מדליקה את האור ומתנדנדת לי, כשוונסה והספר שלי בזרועותיי.

הספר גדול וכבד. זה הרכוש היחיד שיש לי, ואני לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני הולכת. הדפים מלוכלכים מכל הפעמים בהן ליקקתי את האצבעות שלי כדי להפריד ביניהם. דמיאן אומר שאלה אוזני חמור, למרות שאני לא בטוחה איפה הוא רואה את החמורים. כשאני שואלת אותו, הוא רק צוחק עליי. הכיסוי של הספר סדוק ורופף, והתפרים תלושים, כמו השמלות שלי, שאימא מוציאה להן את התפרים כדי שאוכל ללבוש אותן עוד שנה. כשאני פותחת את הספר, הוא נפתח באותו מקום שבו הוא תמיד נפתח, בעמוד הראשון של הסיפור האהוב עליי, על הנסיכה והצפרדע.

רעש של זכוכית נשברת חודר אל המקום הבטוח שלי. אני עוצמת את עיניי, חוסמת את הקול הנורא, שמפחיד יותר ממפלצות.

עוד דברים נופלים במקום כלשהו.

אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי ולהתבונן בתמונה. אני מכירה כל קו וכל צבע של הנסיכה בשמלתה התפוחה, הוורודה. כדור הזהב מונח ליד האגם, העלים הירוקים של שושנות המים, והצפרדע שיושבת עליהם.

אני דוחפת את אצבעי לדף, גוררת אותה לאורך האותיות ולוחשת, "היה הייתה פעם..."

אני עדיין לא יודעת לקרוא, אבל אני מכירה את הסיפור בעל פה.

"נסיכה יפה שחיה בטירה."

הספר הוא כמו קסם. העולם בסיפור הופך להיות ממשי, והצלילים המגיעים מהמשך המסדרון מתפוגגים כשאני הופכת להיות הנסיכה בשמלה הוורודה, עומדת ליד האגם על העשב הכי רך והכי ירוק, בסנדלי המשי שלי, עם כדור הזהב שלי. אני ילדה יפה עם שיער זהוב, כמו בתמונה, ולא צבע הקפה החום־כהה המשעמם של השיער שלי, ו...

אני קופצת כשהדלת נפתחת.

"היי, זי," דמיאן אומר, וקורא לי בשם המיוחד שיש לו בשבילי, כשפניו מופיעות בחריץ. "אני יכול להיכנס?"

הוא לא ממתין שאגיד כן. הוא זוחל פנימה, מתכופף כדי להצליח להיכנס מתחת למדף, בגלל שהוא בן עשר, ולא רק שהוא גדול ממני פי שניים בגיל, הוא גם גדול ממני פי שניים בגוף.

אחרי שהוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי, הוא שואל, "מה את קוראת?"

המקום כל כך קטן, ולמרות שהברכיים שלנו כפופות, רגלינו נלחצות.

אני מושכת בכתפיי. גם הוא מכיר את הסיפורים בעל פה, כי הוא זה שמקריא לי אותם. זה לא שיש לי עוד ספר.

הוא דוחף אותי קלות. "את רוצה שאקריא לך?"

אני שוב מושכת בכתפיי, אבל מסובבת אליו את הספר, כדי שיוכל לראות את האותיות.

הוא פורע את שערי. "בשנה הבאה, כשתלכי לבית הספר, תלמדי לקרוא, ואז לא תצטרכי לחכות לי, ותוכלי לקרוא עוד ספרים, ספרים טובים יותר."

אני מחבקת אליי את ונסה חזק יותר. "אני אוהבת שאתה מקריא לי. אני אוהבת את הסיפורים האלה."

איאן ולאון גדולים יותר. כשהם לא בבית הספר, הם ברחוב עם החברים שלהם, מחפשים צרות, כמו שאימא תמיד אומרת. אני לא רואה אותם הרבה, וכשאני רואה, הם בדרך כלל מקניטים אותי. דמיאן הוא רק בכיתה ה', ואסור לו לצאת החוצה לרחוב אחרי הלימודים. הוא צריך להישאר ולהשגיח עליי, כדי שאימא לא תכעס, כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה.

"את לא תרצי לקרוא את הסיפורים הטיפשיים האלה יותר כשתהיי בבית הספר," הוא אומר.

דמעות טריות מנצנצות מאחורי עיניי. "הם לא טיפשיים."

"זה בכלל לא דומה לחיים," הוא אומר, ונשמע כמו מבוגר.

אני מבליטה את סנטרי. "זה כן."

"זה לא."

"זה כן! יום אחד, אני אמצא נסיך ואתחתן איתו, ואהיה נסיכה, ואחיה בטירה, ונחיה באושר ועושר. אתה תראה."

האנחה שלו עמוקה וכבדה, והוא נשמע בדיוק כמו אבא, כשהוא חוזר הביתה מיום של מה שהוא קורא בשם חפירה עמוקה. אני תמיד מדמיינת חפירה עמוקה במכרה כחפירה של בור גדול באמצע כר דשא, כדי לבנות שם בריכת שחייה כחולה מנצנצת.

"החיים הם לא סיפור אגדה, זי. אין שום אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך. את תצטרכי לעשות את זה בעצמך."

אני לוחצת בידיי על אוזניי, כדי לא לשמוע אותו. אני חוסמת את כל המילים הלא יפות, כי אני יודעת שהן לא נכונות. אני יודעת שהן לא.

הוא מושך את ידיי מאוזניי. "אני לא אומר לך את זה כדי להיות רע. אני אומר לך את זה כדי שלא תתאכזבי יום אחד."

"תפסיק את זה!" אימא צועקת.

כוס מתנפצת.

"את רוצה שאפסיק, אה?" אבא צועק בחזרה. "למה לא להרוס את הכול?"

"אתה יודע מה?" אימא בוכה. "בבקשה. תשבור את הכול. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, בן זונה מגעיל שכמוך."

קללה. חבטה קולנית. ואז דממה נוראה, נוראה.

לפעמים הדממה גרועה יותר. אבא לא יחזור הביתה עד מחר. אימא תבכה כל הלילה ולא תצא מהחדר שלה. דמיאן ימרח חמאה על טוסט, ואנחנו נאכל אותו מתחת לאוהל שהוא יבנה מהשמיכה שעל המיטה שלנו, אבל אין שום מקום שאפשר להסתתר בו מפני תחושת האשמה.

האב מורניי אומר שתחושת אשמה זה דבר טוב, משום שהיא אומרת לנו מתי עשינו משהו לא בסדר. אני לא אוהבת להרגיש אשמה. אימא תצעק עלינו ותגיד שזו אשמתנו, שזה הכול בגלל שיש יותר מדי פיות להאכיל. אני מרגישה ממש רע, ולא יודעת איך להיות יותר טובה או איך להיות פחות פה שצריך להאכיל.

אבא יבוא הביתה, יעלה בקושי במדרגות ויתנגש ברהיטים, והוא יתעלם מאימא ויכעס עלינו. הוא ייתן לי מכות כי לא ניקיתי את המטבח, אפילו אם הכלים רחוצים. הוא יצליף בדמיאן בחגורה כי לא הוציא את האשפה החוצה, אפילו אם פח האשפה ריק. אני אבכה בשקט בחדר שלנו, ודמיאן יתעצבן והעיניים שלו יהיו נוצצות. אבל אבא לא ייגע באיאן או בלאון. הם גדולים מדי, גבוהים כמעט כמו אבא, וחזקים יותר ממנו.

"היה הייתה פעם..." דמיאן מתחיל, וקולו נסדק קצת, כאילו הוא על סף שבירה, והופך להיות עמוק יותר, כמו הקול של איאן, "נסיכה..."

יום אחד, גם דמיאן יהיה גבוה וחזק.

לא אכפת לי מה דמיאן אומר. יום אחד, אני אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והמון כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד, מאוד, מכאן, ואני לא אחזור אף פעם. רק תחכו ותראו.