יומן החיים בין התורים

צה"ל קורא לך, מותק

אוגוסט 1965. הגיע תורך. צה"ל קרא לך, ואתה נענית. לא מרצון, כי אם מכורח החוק, המחייב כל יהודי שאינו חרדי להתגייס לצבא. לאחר המתנה ארוכה בתור, עלית על האוטובוס בלשכת הגיוס, הסמוכה לגן העצמאות בחיפה, ויצאת אל הלא נודע. יחד איתך באוטובוס עוד כחמישים פראיירים יהודים, שהגיעו לגיל שאפשר לגייסם, חלקם ששים אלי צבא וחלקם מפוחדים. לאחר כשלוש שעות נסיעה בדרכים עלומות, במחוזות האחוריים של המדינה, בין פרדסים ושדרות אקליפטוסים וברושים, הגעת לקלט, מה שנקרא היום בקו"ם. בתל השומר. את פניכם קיבלו עשרות חיילים "ותיקים", בני יום או יומיים בצבא, בשירה קולנית: "גולני, גולני, ענני נמו, שנתיים וחצי זין תקבלו."

ואתה... בכלל לא רצית "לקבל זין" ולא רצית ללכת ל"גולני", אז התנדבת לשייטת.

חוילת וקיבלת מספר אישי. 963430. המספר הזה ייטמע בתודעתך יותר מכל מספרי חייך. יותר ממספר הזהות שלך, יותר ממספר הטלפון שלך ויותר ממספר חשבון הבנק שלך. המספר הזה יילך איתך עד הקבר. גם בגיל שבעים, אם יעירו אותך משינה עמוקה וישאלו אותך למספר האישי שלך תדע לדקלם אותו ללא היסוס. צולמת ב"פוטו רצח", קיבלת פנקס חוגר, להזכירך את הציווי "אל יתהלל חוגר כמפתח". יחד עם המספר האישי והפנקס קיבלת דיסקית זיהוי, מחולקת לשניים בפס של חורים קטנים, תלויה על שרשרת מתכת, ותעודת שבוי. למקרה שתיפול בשבי ותידרש לתעודה המעידה על מעמדך החוקי. קיבלת קיטבג ו"עלית" על מדים. למדת את הכלל הצה"לי הראשון: בצבא מנפקים מדים בשתי מידות, בלבד: גדול מדי או קטן מדי. לאחר שבוע ארוך ומייגע של בחינות, מבדקים ומיונים נמצאת מתאים להישלח לבסיס השייטת בעתלית. זה בסיס שרק יחידי סגולה יבואו בו.

הגעת לעתלית, שם הצטרפת אל ארבעה חיילים שהקדימו אותך. חיכיתם שיגיעו מועמדים נוספים לשם פתיחת הקורס. ההמתנה, בתנאי קייטנה, על החוף הסגור של מפרץ עתלית, ארכה כחודש ימים, עד אשר הצטברו כשלושים מועמדים, שעוד יסוננו במסע הידוע לשמצה מראש הנקרה עד אשקלון, בשלושה לילות. המבחן הסופי לפני ההתחלה. מי שצולח את המסע זוכה להתקבל לקורס של השייטת.

בחצות יצאה מראש הנקרה קבוצת הצועדים, לבושים בבגדים חדשים (גדולים מדי או קטנים מדי), על רגליהם נעליים חדשות ולא מתאימות, חגורים בחגור קרב שעוד לא מצא את מקומו הנכון על הגוף ונושאים על כתפיהם רובה צ’כי ארוך, מסורבל וכבד. בליל עלטה, כאשר אפילו הירח לא התייצב לעבודה, יצא המסע לדרך. דממה מוחלטת שררה מסביב. הגלים לא רחשו, הדגים לא צייצו והצדפים לא נקשו כשחבורה של חיילים טריים, טרום טירונים, צעדו על שפת הים נחושים וחדורי מטרה. כל שיכולת לשמוע היה נשימות והתנשפויות של הצועדים. לא חלף זמן רב עד שנתקלת בדילמת הבחירה. כאשר בחרת ללכת על החול הרך – שקעת, והצעידה הייתה טובענית. או אז בחרת לעבור לצעוד על החול הלח, המוצק - רק כדי לגלות שהוא משופע ואתה דורך על עצם כף הרגל, עובדה כואבת המציגה קושי בפני עצמו. וכך, בלית ברירה אתה מזגזג לאורך המסע מן הלח אל הרך, מן הפח אל הפחת.

צעדתם וצעדתם, ושום דיבור לא היה ביניכם. איש-איש עם עצמו, מכונס בתוך קונכייתו. חלקם אמרו לעצמם שהקושי לא חשוב, העיקר להתגבר. הם יוכיחו לכל מי שצריך להוכיח שהם מסוגלים לגבור על כל מכשול, ושום מחסום לא יעצור אותם במסעם אל התהילה. האחרים היו שקועים במשא ומתן אינטנסיבי עם עצמם על תכלית מסע הייסורים הזה, האם הם חייבים להוכיח שהם "גברים", או שמותר להם להודות שהאתגר גדול עליהם, גם במחיר כתם הקלון של "החייל שנשבר ופרש". לאחר שעות מספר של הליכה בחשכת הליל אפשר היה כבר להבחין בין ה"גברים" וה"פדלאות". ה"גברים" הובילו בראש מורם ובצעד מואץ. חלקם נשאו על כתפם השנייה את הרובה של אחד מהמתקשים בהליכה, חלקם תמכו באחד הכושלים. ה"פדלאות" השתרכו מאחור בצעד כבד ובראש מורכן. אתה היית ראש לפדלאות. יכולת כבר לדעת מי לשייטת ומי לבקו"ם.

עם תום המקטע הראשון (מבין שלושה) לאחר שתים-עשרה שעות צעידה מזוגזגת ומפרכת, אתה מגיע לבסיס בעתלית, מתמוטט על המיטה כמו בול עץ וישן עם חגור ונעליים, עד שמעירים אותך בשעה 22.00, לקראת היציאה למקטע השני - עתלית-וינגייט. לא אכלת ולא שתית, רגליך צבות, גופך דואב וכפות רגליך יבלות-יבלות.

עכשיו אתה מתמודד עם דילמה משולשת: האם לצעוד על החול הרך או על החול המוצק ועל איזו יבלת לדרוך. אתה ממשיך את הצעידה. למטה כל צעד קורע את כפות רגליך ולמעלה אתה מלקה את עצמך: מה עבר לך בראש כשהתנדבת? לשם מה אתה צריך את זה? הרי ההמשך לא יהיה קל יותר? מה ייצא לך מזה, חמש שנות שירות? מה, אתה רוצה להיות גיבור? אתה מסתכל קדימה ורואה את עמיתיך הנחושים לעמוד במשימה ואתה שואל את עצמך, למה? מה הם מנסים להשיג, או להוכיח? ולמי? לחבריהם, למשפחותיהם? לצבא? אולי לעצמם? לאיזו תכלית הם מענים את עצמם? בשביל כנפי העטלף על החזה המנופח? עזוב שטויות ועלה על המשאית, עכשיו. וזה בדיוק מה שאתה עושה. אתה מודיע שאתה פורש מהמסע ועולה על המשאית המלווה את הצועדים.

במשאית, עוד מנסים לדבר על לבך להמשיך במסע. "חזור למסע ונשכח מה שהיה. לא חבל, אחרי מה שכבר עברת?" אתה לא משתכנע. אתה לא מוכן לסבול עוד את האיוולת הזאת.

במרפאה בקצין העיר שואבים, באמצעות מזרק גדול, את הנוזלים מהיבלות, חובשים את רגליך ומשלחים אותך הביתה לשבועיים "גימלים", עם שחרור מנעליים למשך חודש וצו התייצבות בבקו"ם.

הגעת הביתה. הוריך היו בחו"ל, ואנה חברתך באה לסעוד אותך. למחרת הגיע עמי לבקר אותך ונקש בדלת. את הדרך מהמיטה עד לדלת עשית בזחילה על הרצפה. לא היית מסוגל לדרוך על רגליך. עמי נשא אותך על ידיו בחזרה למיטה.

בשעת כתיבת שורות אלה אתה נזכר בסיפור ששמעת ולא שכחת: גל צעיר בים השתובב לו ועלץ, עלה וקפץ ועשה את דרכו לעבר החוף, עד שהבחין בעובדה המצערת שכל גל מגיע בסוף דרכו אל החוף, מתנפץ ונמוג. או אז התחיל הגל לדאוג ולשאול את עצמו בקול רם איך יחמוק מהגורל האכזר. שמע אותו גל מבוגר ממנו, שהתגלגל לפניו, ואמר לו: "אתה עסוק כל כך בלהיות גל עד ששכחת שאתה חלק מהים."

ורק היום הבנת, שאף פעם לא רצית להיות חלק מהים. תמיד רצית להיות גל.

הערות:

מתוך עשרים ושמונה מועמדים שפתחו במסע, שישה-עשר הגיעו לקו הסיום באשקלון. המסע ה"מיתולוגי" של השייטת הופסק כבר לפני שנים רבות. וטוב שכך. X

מהבקו"ם שלחו אותך לגדוד תותחנים 404, יחד עם הנפולת של השייטת, של קורס טיס ושל הצנחנים. הבסיס היה בחצור, סמוך לבסיס חיל האוויר. עוד אחד מעשרות המחנות הישנים, שצה"ל ירש מהצבא הבריטי.

בהגיעך לבסיס אתה חווה סוג של הלם תרבותי, שאיש לא הכין אותך לקראתו. אתה מתחכך ברובדי אוכלוסייה שמעולם לא הכרת. אתה פוגש חיילים שמקשיבים, ברדיו הטרנזיסטור, לאום כולתום, לעבד אל-ואהב ולפריד אל אטרש, אתה מגלה ששפה משותפת מפרידה ביניכם ואינך יודע האם לדבר איתם בשפתם או לדבוק בשפתך, ויהי מה. בעיניך שפתם נחותה ופגומה ובעיניהם שפתך מגוחכת ומתנשאת. אתה מגלה שתהום גדולה פעורה ביניכם. לא השפה בלבד שונה משלך, אלא גם, ובעיקר, הרקע החברתי, המצע התרבותי, דפוסי ההתנהגות, האמונות והדעות, כולם זרים לך. לא ידעת בכלל שישנם אנשים כאלה. אתה מבין שכל שנות חייך הלא רבות חיית בבועה. הבועה של הכרמל בחיפה. הבועה האשכנזית, היקית, הליברלית, הנאורה, המשכילה, בעלת הנימוסים הטובים ונעימת ההליכות. הכרמל, שבין השעות 14.00-16.00 ציפור לא צייצה בו, כלב לא נבח בו, רוכל לא קרא בו ואפילו עלוות העצים לא נעו. מפאת קדושת השלאפשטונדה.

בעת כתיבת שורות אלה, באיחור של כחמישים שנה, אתה מבין שהיית עד לניצני המאבק על ההגמוניה החברתית, התרבותית, השלטונית. מלחמת מזרח במערב. היום אתה גם יודע שאין חדש תחת השמש. כל מי שלמד תנ"ך ברמה של בית ספר יסודי ועדיין זוכר את תלמודו יודע, שמאז ומעולם התקיימו מתחים, מאבקים ומלחמות בין ישראל ליהודה. מאבק שנמשך עד עצם ימינו אלה. לאחרונה מסתמן, שההגמוניה ניטלה מישראל ועברה לידי יהודה. המדינה משנה פניה ומה שהיה לא יהיה.

X

כמפקד צוות, הנהגת באימוני השדה את הפינה היומית לעברית צחה. שהות צפופה עם הצוות שלך למשך שלושים יום הייתה הזדמנות נדירה לעבוד על שיפור השפה. במשך כשעתיים תמימות היית מדבר עם אנשי צוותך אך ורק בעברית צחה. יום אחד, כשהגדשת את הסאה, פקדת על הנהג, "היימן והאץ במעלה המתלול..." דחבאש התפרץ עליך ברוב תסכולו, "וואלה, זה, לא מבינים אף מילה שלו, זה."

למחמאה הגדולה ביותר זכית כשזגורי חזר מחופשת שבת והתלונן בפניך, שבבית, הוריו ואחיו מאשימים אותו שהתחיל לדבר כמו אינטיליגנאט.

X

אימוני השדה היו בעבורך סיוט שלא כתוב בתורה. שנאת אותם וסבלת כל רגע. הם תמיד התבצעו בנגב, בעובדת. מהרגע הראשון שכף רגלך דרכה על אדמת הלס באתר האימונים התכסית בשכבת "טאלק" - כפי שכונתה אבקת הלס, שנגרסה עד דק תחת שרשראות התומ"תים. האבקה הלבנה-צהבהבה התאבכה כענן כבד מסביבך, דבקה לכל מילימטר בגופך ובפניך וסתמה את כל נקבוביות עורך. בקושי יכולת לנשום. כל החיים סביבך קיבלו טעם של "טאלק". האוויר, האוכל ואפילו המים היו בטעם "טאלק". נשמת "טאלק", אכלת "טאלק", שתית "טאלק", ירקת "טאלק", חרבנת "טאלק" והשתנת "טאלק". ה"טאלק" הדביק את ריסי עיניך, סתם את מערות אפך ומילא את מחילות אוזניך.

בלילות שרר קור מדברי עז, ולכן לעת ערב עטית גאטקעס וגופיות ארוכות שרוולים. בבקרים, לקראת השעה 9.00, החלה השמש היוקדת לקפוח על ראשך ולהלהיט את גופך בעוד אתה נתון בתוך תחתוניך החמים, שלא הזדמן לך לפשוט מבעוד מועד, כי אתה כל הזמן בעיצומם של האימונים. התומ"תים נוסעים, עוצרים, יורים וממשיכים בנסיעה, ואתה לכוד בתוך מרחץ זיעה דביקה.

בשעה 16.00 מדי יום, ללא יוצא מן הכלל, בדייקנות שוויצרית. הייתה מתחילה להתחולל סופת חול שהיא כמדקרות על פניך. פקעות של לא ברור מה הן מתגלגלות ומתעופפות מעל פני הקרקע, וככל שהן מתגלגלות הן צוברות נפח, כמו כדור שלג, ונותר לך רק לקוות שהפקעות לא תפגענה בך ותסחופנה אותך איתן. הנוף מסביבך חדגוני עד כאב, כדברי השיר "ימין ושמאל רק חול וחול", ללא נקודה צבעונית אחת לשובב את העין. הצמחייה היבשה צבועה כולה בגוון החול, אין כתם אחד של ירוק עד קצה האופק. היממה חולקה לאימוני יום ולאימוני לילה, שהיו מסתיימים בארבע שעות שינה (שעתיים פחות מהתקן הצה"לי) והשכמה לפני עלות החמה. כך, בדייקנות כואבת, נראו אימוני הקיץ, אימוני החורף, אימוני האביב ואימוני הסתיו, האימונים השלדיים והאימונים האוגדתיים. סיוט חדגוני אחד גדול, החוזר על עצמו שוב ושוב עד כדי מיאוס.

X

התחלת לרקום תוכניות מילוט מחיל התותחנים, לא היית מוכן להשלים עם שגרת האימונים המפרכת. חרף העובדה שכבר מיומך הראשון בחיל טורחים לקדוח בראשך את סיסמת החיל "פעם תותחן, תמות תותחן". עצם המחשבות על תוכניות המילוט מהחיל, נטעו בך תקווה ונתנו לך כוח להמשיך. למדת על בשרך את כוחה של התקווה.

X

מהר מאוד אתה מגלה שחיל התותחנים מורכב משתי שכבות אוכלוסייה: משכילים וחסרי השכלה. המפקדים הם בוגרי תיכון, ו"הגיזרים" (החיילים הפשוטים בעגה אנגלית, מנדטורית) הם בקושי בעלי השכלה יסודית. במילים אחרות: מחזורי אוגוסט ומחזורי פברואר ומאי (שנקראו בפיכם מאו-מאו).

X

גדוד 404 היה גדוד של תותחים מתנייעים מסוג "פריסט". התותחים המתנייעים הראשונים בצה"ל. סוג של המצאה ישראלית, הכלאה בין תותח "הוביצר" בקוטר 105 מ"מ ושלדת טנק "שרמן". טנקי "שרמן" נרכשו מעודפי הצבא האמריקני, שנותרו על אדמת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ונמכרו לפי דונמים.

X

לאחר שלושה חודשים של טירונות חי"ר, שהתקיימה בבסיס הגדודי בחצור ובחוף ניצנים, נשלחת לקורס מש"קים (מפקדי צוותים), שארך שלושה חודשים נוספים, שבסיומם קיבלת דרגת רב"ט ומונית כמפקד צוות.

לימים נאבקת בחירוף נפש על "הקפאת" הדרגה וסירבת בתוקף לכל כוונה להעניק לך דרגת סמל. מפקד צוות בדרגת רב"ט נהנה מכל היתרונות של סמל, אך פטור מהחובות. שמרת על דרגת הרב"ט יומך האחרון בשירות מילואים, בגיל 45, כשהוחלט לשחרר אותך משירות פעיל בדרגת סמל, רק כדי לשלול ממך את התואר "הרב"ט הוותיק ביותר בצה"ל".

X

באימון השדה הראשון שלך נגלתה לך תופעה מיסטית. ביום הראשון של האימון, ללא יוצא מהכלל, אחד התומ"תים מאבד ג’ריקן מים (אחד מתוך שניים). מאותו יום ואילך, בבוקרו של כל יום יחסר תומ"ת אחר ג’ריקן מים. מעין תופעת טבע מדברית שכזאת, החוזרת על עצמה בכל אימון ובכל ירידה לשדה. או אז נפתח המרוץ בין כל צוותי התומ"תים, מי יהיה הצוות שיגיע לשערי האפסנאות ללא הג’ריקן ביום החזרת הציוד. הוא זה שישלם את מחירו.

X

אוגוסט 1966. מטוס המיג 21 שערק מעירק נחת בבסיס חיל האוויר בחצור. משימת אבטחת המטוס הוטלה, כרגיל, על התותחנים מהבסיס הסמוך.

אתה מונית לשמש כמפקד המשמר. השהייה ליד המטוס, שעלה לכותרות בכל אמצעי התקשורת בארץ ובעולם, הייתה חוויה בזכות עצמה. עזר וייצמן, מפקד החיל, הגיע לראות את ה"פלא" מקרוב. דני שפירא, טייס הניסוי המהולל, הגיע מדי יום כדי ללמוד את רזיו של המטוס המתקדם, כמו גם מפקדים בכירים אחרים. אבל דבר לא ישווה למפגש האינטימי שהיה לך עם מפקד הבסיס, אל"מ בני פלד. ביום שישי בשעות אחה"צ הוא בא לביקור בהאנגר. בגפו וללא התראה מוקדמת, סתם כך, כאחד האדם, עם כובע המצחייה והשפם (אף פעם לא הבנת למה גברים מגדלים שפם. זה גם מהווה מטרד באכילה ובהתנשקות וגם מהווה מפגע אסתטי. למגדלים פתרונים). ההתרגשות, כמו גם היראה, לא ידעו גבול. היה זה ממש כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו קפץ לביקור. להפתעתך, הוא התנהג איתך בפתיחות ובקרבה לא רגילים. התיישב לצדך על הבטונאדה ושוחח איתך במשך יותר משעתיים. שיחה חופשית. לא "שיחה" בין מפקד בכיר לחייל צעיר, לא ראיון מאולתר, אלא סתם שיח בין שני גברים, ללא פערי מעמדות, דרגה או גיל. דיברתם על החיים בכלל ועל חיי הצבא בפרט.

אתה דיברת על מחיר המלחמות ועל איוולתן. הוא דיבר על חזון המדינה היהודית ועל עתידה במרחב הערבי.

"איך הצבא מתייחס אליך?" שאל פתאום, מחוץ לכל הקשר.

"רע מאוד."

"למה רע?"

"בגלל המשמעת הקשוחה, הדיכוי, שלילת החופש, שלילת הזהות האישית ובעיקר ההתנהלות המטופשת," השבת בחופשיות.

"מה זה התנהלות מטופשת?" ניסה למשוך אותך בלשונך.

"אתן לך דוגמה קטנה, שולית לכאורה, אך מייצגת," אמרת בביטחון שיכול היה להישאב אך ורק מאישיותו של בני פלד. "לפני שבוע, המג"ד הודיע למ"פ המפקדה שידאג שהנהג שלו יבוא לאסוף אותו בשעה 12.00, כי עליו לצאת לישיבה בפיקוד. המ"פ הודיע מיד לקצין הרכב שישלח את נהג המג"ד למשרדו בשעה 11.00, קצין הרכב פקד על סמל הרכב לוודא שנהג המג"ד יתייצב בפתח משרדו בשעה 10.00, ובסופו של דבר, נהג המג"ד ‘התייבש’ בחזית משרד המג"ד החל מהשעה 9.00."

בני פלד חייך אליך ושאל, "ומה אתה חושב, שהמג"ד לא לקח לעצמו טווח ביטחון של שעה?"

המפגש הנדיר הזה יילך איתך לאורך כל חייך.

X

30 באוקטובר 1966. תאריך היסטורי. זה היום שבו הצלחת להכריע את אלגריסי, סמל האפסנאות. האיש שגילם באופן המושלם ביותר את תפקיד "עבד כי ימלוך". האיש הנפסד ביותר בגדוד. חזרתם מאימון קיץ והמתנת בתור לאפסנאות כדי להזדכות על הציוד. כמפקד צוות, אתה היית חתום על כל זיווד הטנק, על מכשיר הקשר, על המקלע, על הכוונות, על המוטות, על הג’ריקנים ועל ה"גל 11", הלא הוא תוף של כבל טלפוני באורך 3 ק"מ, שנועד לחבר בין התומ"ת לזחל"ם הפיקוד בקשר קווי.

התור לאפסנאות תמיד ארוך ומייגע. אתה הרוס מחודש של אימונים קשים, אתה מכוסה אבק וגריז, וכל מעייניך ממוקדים במקלחת שאחרי. אבל החזרת זיווד מלא של טנק היא לא עניין של מה בכך, ובייחוד כאשר האפסנאי הוא "נאצי". אלגריסי היה ידוע בחיבתו היתרה להתעלל בחיילים הלוחמים ולהציב בפניהם דרישות ניקיון מוגזמות ומופרכות. כשהחזרת את מרבית הציוד שלך נותר לך עוד להזדכות על ה"גל 11", ואז הוא דרש שתפרוס את הכבל לכל אורכו ותנקה אותו מהאבק שדבק בו. באותו רגע, כשאתה על סף ייאוש, אמרת לו, "אתה יודע מה? אני לא מזדכה על ה’גל 11’."

"מה זאת אומרת? אתה חייב להזדכות," שאל אלגריסי ההמום.

"לא חייב, בכלל. אני לוקח אותו ונשאר חתום עליו."

לקחת אותו והלכת משם לחדרך, כשמחאותיו של אלגריסי רודפות אחריך.

שבועיים לאחר מכן היה אמור להיערך מסדר מג"ד באפסנאות, ואלגריסי היה זקוק ל"גל 11" לצורך המסדר. או אז הגיע תורו לרוץ אחריך ולהתחנן שתשיב לו את הפריט החסר. רק יום לפני המסדר הסכמת להיענות לתחנוניו. מאז אותו יום, הוא ידע שאיתך לא מתעסקים. כשהיה רואה אותך הולך ברחוב הראשי של הגדוד היה נחפז לחזור על עקבותיו או לעבור לצד השני של הכביש. בכל פעם שבאת להחזיר ציוד לאפסנאות הוא היה יוצא מגדרו כדי להיפטר ממך בזריזות. למדת שיעור לחיים: עם עריצים תתערץ.

X

נובמבר 1966. הפעילות המבצעית הראשונה שנטלת בה חלק הייתה בפעולת תגמול רחבת היקף בכפר הפלסטיני סמוע, מדרום להר חברון שבירדן דאז, שנקראה, כמה מפתיע, פעולת סמוע. בזמנו, המלחמות והמבצעים היו נקראים על שמות המקומות שבהם אירעו ולא כמו היום, שצה"ל נדרש למחשב כדי שימציא לנו שמות.

היית נרגש ונחשש, שהנה, סוף-סוף, אתה נלחם בקרב אמתי. כוחות שריון וצנחנים לחמו מלפנים, מטוסי חיל האוויר לחמו במטוסים ירדניים בשמים מעליך, ואתה והגדוד שלך ישבתם מאחור ויריתם פגזים לריכוך המטרה. כל ההתרחשות נראתה בעיניך כלקוחה מסרט מלחמה הוליוודי. בימים שלאחר מכן דווח בתקשורת, שהשריון, הצנחנים וחיל האוויר נטלו חלק בפעולה רחבת ההיקף. את התותחנים שכחו לציין. הרגשת כמו שחקן משנה ששמו נשמט מרשימת הקרדיטים בסוף הסרט.

X

יום העצמאות 1967. השתתפת במצעד הצבאי בחיפה, שהחל במבואותיה הדרומיים של חיפה והסתיים ביציאה הצפונית. עקב מתיחות בצפון הוכרז מצב כוננות, ובקצה מסלול המצעד, בצומת הצ’קפוסט, המתינו לכם טריילרים עם דרגשים מורדים, שלקחו אתכם ישירות וללא עיכוב לגבול הצפון, אל מרגלות רמת הגולן. פרסתם את הסוללה בשדותיו של קיבוץ טל שחר ונכנסתם למצב המתנה.

בזמן ההמתנה למלחמה חלית בדלקת ריאות קלה ופונית לבית החולים בצפת. כעבור ארבעה ימים שוחררת לביתך, אך ללא הנשק האישי שלך, שאופסן במחסן בית החולים, שהיה סגור בעת ששוחררת. למחרת, השכם בבוקר, התדפקו על דלת בית הוריך שני חיילים מטעם קצין העיר והודיעו לך שעליך להתייצב בדחיפות בבסיס. כשהגעת, בשעת צהריים, לבסיס בחצור, כל הגדוד כבר היה "על גלגלים": יורדים לדרום, מלחמה עלולה לפרוץ בקרוב. באנדרלמוסיה שנוצרה עם ההכנות ליציאה למלחמה שכחת, שה"עוזי" האישי שלך נשאר בבית החולים בצפת. כשנזכרת, דיווחת על כך לקצין הסוללה שלך, שאמר בקוצר רוח, "לא חשוב, תצא בלי." כלל לא עלה בדעתו לצייד אותך בנשק חלופי.

כך, יצאת למלחמה בלי נשק אישי. הרי יש לך תותח, אז למה לך נשק אישי?

X

הגדוד התמקם בגזרה הדרומית על גבול מצרים ו"המתין בתור" למלחמה הבאה. קראו לזה "תקופת ההמתנה". המתח גאה, בתל-אביב חפרו בתי קברות המוניים, והציבור צפה מלחמה קשה, ורק השידור היומי של אלוף הרצוג, בשעה 13.00, הצליח לנסוך מעט ביטחון ולהפיג את חששותיהם הכבדים של המאזינים, חיילים ואזרחים כאחד.

X

הכוח שלכם, שמנה גדוד תותחנים וגדוד שריון בלבד, שימש כפיתיון בתוכנית הונאה גדולה. מטרת התוכנית הייתה "לשכנע" את האויב, שעיקר הכוח הצה"לי מרוכז בגזרה שלכם, הגזרה הדרומית, אל מול מרחב כונתילה במדבר סיני. לשם כך נסעו במשך כל היום, מדי יום, הלוך ושוב כמה משאיות על שבילי החול לאורך הגזרה והעלו ענני אבק כבדים, כאילו נעים שם גדודי שריון רבים. נוסף על ענני האבק הוצבו בגזרה עשרות רבות של טנקים דמה. טנקים מצוירים על דיקטים, שהוצבו מתחת לרשתות הסוואה.

X

5.6.1967 בשעה 06:00, לאחר שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים, מעירה אתכם הפקודה "על הרכב עלה". בשעה 07:45 מגיעה הפקודה "נוע, נוע, סוף".

ידעתם שפניכם למלחמה, למרות שלא קיבלתם שום הנחיות או הודעה מראש. כעבור רבע שעה, כשהגדוד שועט ומעלה ענני אבק בחולות סיני, אתם שומעים ברדיו (הטרנזיסטור): "דובר צה"ל מודיע: הבוקר חדרו כוחות צבא מצרים למרכז הנגב, כוחותינו נלחמים להודפם."

כך נפתחה המלחמה, שלאחר שישה ימים נודעה כמלחמת "ששת הימים".

X

לאחר נסיעה עמוק אל תוככי מדבר סיני התייצב הגדוד, יחד עם גדוד השריון לפניו, אל מול מתחם כונתילה, והתחלתם להרעיש את המתחם. מולכם ניצבו הכוחות המיוחדים של הגנרל שאזלי המהולל (המקביל לגורודיש בתהילתו), אשר מנו 170 טנקים, שהוסטו לשם במיוחד במענה לפעולת ההונאה המוצלחת. עצם אזכור שמו של הגנרל שאזלי היה בו כדי לעורר מורא בקרב שומעיו. לאחר יום שלם של הרעשה ארטילרית נסוגתם, על מנת להשלות את המצרים לחשוב שעלה בידם להביס אתכם ולפתות אותם להיכנס לכונתילה.

כשהכוחות המצריים היו מכונסים במתחם כונתילה בטוחים בניצחונם, חזרתם והשמדתם אותם. פעולת ההונאה, על כל שלביה, הוכתרה בהצלחה רבתי. הכוחות המיוחדים המצריים שהוסטו לשם אפשרו לכוחות צה"ל לפרוץ את ציר אל עריש-רפיח המדולל בצפון סיני, ונפלו לתוך המארב שטמנתם להם בכונתילה. רק לאחר המלחמה הבנת, שבהתחשב בעובדה שהייתם בסך הכול כוח של 12 תותחים מתנייעים וכ-30 טנקים אל מול הכוח הרב שריכזתם אליכם, אין ספק שמדובר היה במשימת התאבדות, שבאורח פלא הסתיימה כפי שהסתיימה. הרגשת כמו הבן שהוקרב לעולה על מזבח הניצחון. לראשונה הבנת בעליל, שהפיקוד הצבאי רואה לנגד עיניו את התוצאה ולא את המחיר.

X

לאחר כיבוש כונתילה המשיך הגדוד בדרכו לעבר התעלה. יריתם מעט, נסעתם הרבה והעליתם לאוויר טונות של אבק גרוס. כעבור שלושה ימים של לחימה ונסיעה מערבה עצרתם לחניית התארגנות במצבת פארקר, שבמבואות מעבר המיתלה, אחד משני המעברים היחידים המובילים אל התעלה. מ"פ המפקדה ורס"ר המפקדה הודיעו לסמג"ד, קרלו שגב, שהם ראו בדרך משאית נטושה במצב טוב, והם קופצים לבדוק אם אפשר "לנכס" אותה לטובת הגדוד. הסמג"ד אישר והחליט להצטרף אליהם. לאחר כשעה נשמע פיצוץ עז, וענן שחור נראה מיתמר אל-על. כעבור זמן-מה התבשרתם, שהשלושה נהרגו בהתפוצצות המשאית הממולכדת.

אבל כבד נפל על הגדוד. הסמג"ד, קרלו, בן 29 בלבד, היה בחור מרשים ביותר, יפה תואר, בעל בלורית שיער מכסיפה, כריזמטי ומטיל מורא. (בעת כתיבת שורות אלה אתה מבין איך הכול תלוי בזווית הראיה. כשהיית בן 19 ראית בו את המבוגר הסמכותי. כיום, ממרומי גיל 70, אינך מבין איך בחור צעיר בן 29 גילם עבורך דמות סמכותית כל כך.) במלחמה, הוא הוביל את הגדוד במקום המג"ד, שישב בפיקוד האוגדה. בלעדיו הרגשתם מיותמים. כולם, חוץ ממך. הוא לא אהב אותך, ואתה אהבת אותו עוד פחות. לאורך השירות תחת פיקודו הוא התנכל לך ושלח אותך לכל אימון בשדה שנדרשה בו נוכחות של מפקד צוות. לדעתך, הוא לא אהב אשכנזים, ואתה סימלת בעיניו את האשכנזי האולטימטיבי. בלונדיני, תכול עיניים, שואל שאלות, מטיל ספק בכל פקודה, מגחיך כל פקודה לא הגיונית ולא שש אלי קרב. בכל הזדמנות היה אומר לך, במבטא טריפוליטאי מובחן ובקול נמוך, "פרידמן, אצלי אתה עוד תאהב לצאת לשדה".

כשהמשכתם בדרככם, עצרתם ליד מחסני חירום של הצבא המצרי, וחיילי הגדוד הורשו להיכנס ולבזוז כרצונם. אתה לקחת רק מגבות צבאיות וכמה כלי עבודה, בשביל אימא שלך.

הנסיעה במעבר המיתלה הייתה מסע בגיא ההריגה. מראה הגופות הנפוחות והשרופות הפזורות מסביב, הטנקים המפוחמים שמוטי הקנה, ומעל הכול הצחנה החמוצה, המבחילה, שריחפה באוויר, לעולם יהיו חרותים בזיכרונך ובמחילות אפך. נאלצת לכסות את פניך במגבות שלקחת שלל כדי לאטום את הריחות. ללא הועיל. הצחנה הייתה חודרת שריון.

המראה של אלפי חיילים מצרים הנסים על נפשם לעבר התעלה ומאות אלפי נעליים נטושות בחולות היו לאחד המראות המכוננים של המלחמה הזאת. אתה זוכר שלא הייתה בך שום שמחה לאיד ושום שמחת ניצחון, חשת רק שוויון נפש וחמלה. זה לא כל כך נעים לראות צבא מובס. גם לא של אויבך.

הפקודה הייתה "לתת להם לברוח". ובכל זאת, תמיד נמצאו אותם חיילי מפקדה נפסדים, שרדפו וירו בהם בגבם והסירו שעונים מעל פרקי ידיהם של גוויות מפוחמות. בעיני עצמם ובעיני חבריהם הם היו גיבורים.

את המלחמה סיימת כשהגדוד עבר את העיר קנטרה, עיר שחרבה לה יחדיו, ותושביה מזי הרעב מקיפים את כלי הרכב הצה"ליים בתחינה לקופסת שימורים או צנימים. נשים הציעו את גופן תמורת קופסת לוף.

הגדוד התמקם בראס סודר שעל גדות התעלה, דרומית לעיירה קנטרה, ושם הוא נתקע לחודשים רבים, חודשים שסימנו את תחילתה של "מלחמת ההתשה".

שגרת היום הייתה קבועה וללא שינויים. את רוב שעות היום והלילה הייתם מעבירים במשחק זניף (משחק חמישיות בקוביות דומינו, החביב במיוחד על יוצאי צפון אפריקה). בשעות הלילה הייתם משחקים לאור הירח, כשחולות המדבר משמשים כמחזיר אור יעיל לאור הירח. מדי פעם הייתם יורים איזה מטח פגזים אחד או שניים לעבר לתעלה רק כדי להזכיר למצרים את נוכחותכם. יום אחד הם הפתיעו אתכם במטח פגזים מצדם, וטוראי בגלייבטר, שרץ לאסוף את מוטות התותח, נהרג מפגז אקראי, שפגע בו בעודו רץ חדור מטרה.

X

לימים יתברר, שאלוף שייקה גביש, מפקד פיקוד דרום, שהיה אחראי על המערכה בסיני, קיבל הוראה מפורשת משר הביטחון דיין "לא להגיע לתעלה ולא לכבוש את עזה". הפקודה הזאת הופרה מכיוון שהצבא פשוט נסחף בעקבות הצלחותיו. משה דיין נזף באלוף הפיקוד והבטיח להעמידו לדין באשמת הפרת פקודה, אך לנוכח האופוריה שהשתלטה על אזרחי המדינה (ועל מנהיגיה), על רקע אלבומי הניצחון והשיר "את שארם א שייך, חזרנו אלייך שנית..." הבטחה זו של דיין לא קוימה. הוא העדיף לקחת על עצמו את תהילת הניצחון. את מחיר כיבוש עזה משלמת המדינה עד היום.

X

לאחר המלחמה נותרו לך עוד כשישה חודשים עד השחרור המיוחל, והתחלת כבר לסמן טבלת ייאוש. לא עברו אלא 36 יום עד שהתקבלה ההחלטה המייאשת להאריך את השירות בארבעה חודשים נוספים. כשחלפו ארבעת החודשים הארורים, התחלת שוב לסמן טבלת ייאוש, ואז, שוב ניחתה על ראשך המכה הקשה... הוחלט להאריך את השירות בשישה חודשים נוספים ולעגל את תקופת השירות לשלוש שנים. נתקפת מרה שחורה והיית בטוח, שלעולם לא תשתחרר. אתה היית בן המחזור הראשון בצה"ל שהתגייס במטרה לשרת שנתיים וחודשיים ושירת שלוש שנים. וכך זה נותר עד היום. שירות שהוארך לא יוחזר.

X

אוגוסט 1968. השתחררת מצה"ל לאחר שכבר איבדת אמונה בבואו של היום הזה. את עיקר זמנך בילית בחוף הכרמל בחברת דליה, מי שעתידה להיות אשת חיקך הנצחית. היא בשיער קצר ובביקיני קצרצר, ואתה עם בלוריתך הבלונדינית והסליפ הירוק. שם נזרעו הזרעים והתהדקו הקשרים לחייכם המשותפים.

בבוא הסתיו אתה הולך לעבוד בחנות של חברת "גסטטנר" ברחוב נורדאו, בתור מנהל החנות. החנות סיפקה מכונות שכפול, דיו, שעווניות (סטנסילים) ונייר, ואתה היית אחראי על הניהול, על המכירות ועל האספקה. הבוקר שלך נפתח עם הטלפון הראשון, "גסטטנר, שלום", וכך הוא גם הסתיים בסוף היום. כשהיית עונה לטלפון בבית, היית אומר: "גסטטנר, שלום". כוחו של הרגל. מעסיקתך הייתה הגב’ שושנה וילנסקי, בעלת החנות, שאהבה לרדות בך. היא הייתה נהנית לגעור בך בטלפון על טעויותיך, על רשלנותך ועל ביצועיך הכושלים. כל מחדלי החנות בתחום העסקי והניהולי הוטלו על כתפיך הצנומות והבלתי מנוסות. הייתה זו אמנם המשרה הראשונה בחייך, אבל בכל זאת אתה המנהל האחראי. בזמן ששושנה וילנסקי, ציירת מוכרת, ישבה בביתה וציירה פרחים בצבעי מים, ישבת אתה בחנות שלה, ובין מענה טלפון אחד למשנהו עשית את כל הטעויות האפשריות. כמו שנאמר: אצל כל זוג יש אחד שעושה את כל הטעויות ואחד שלא עושה דבר. כשנסעת ללונדון אמרת שלום לגסטטנר, אבל קשה היה לך להיגמל מ"גסטטנר, שלום".

X

בעת עבודתך ב"גסטטנר" זכית במאה ל"י במפעל הפיס (הסכום המשמעותי ביותר שזכית בהגרלה כלשהי, אי פעם) מבלי לחשוב פעמיים חצית את הרחוב ונכנסת לחנות אופנתית בבית הקרנות ברח’ הרצל ורכשת לדליה חולצה אדומה. הייתה זו הפעם הראשונה שדליה קיבלה בגד שנקנה עבורה בחנות. עד אותו יום הוזמנו כל בגדיה אצל התופרת, לפי הצורך.

X

זמן קצר לאחר השחרור מצה"ל פרצה במלוא עוזה מלחמת ההתשה. וחזרת להמתין לתור של הגדוד שלך להיקרא ליציאה הבאה לשירות. בצה"ל יש סדר. אנשים נקראים ליפול על הגנת המולדת לפי התור. איש-איש בתורו. נשלחת שוב לחזית התעלה. מלחמת ההתשה, כשמה כן היא, הייתה מתישה. ימי הפגזות בלתי פוסקות, בסוף כל יום ספרתם את חלליכם והכרזתם על הסיכום היומי במהדורות החדשות. המורל הלאומי היה "על הפנים". באחד מאותם ימים שבהם יריתם ללא הפסקה התגוללו זבילי הפגזים הריקים על החול סביב התומ"ת ויצרו מעין מרבד קינטי בגוני בז’/אפור/שחור. בלהט הקרב דרכת על אחד הזבילים הריקים, שהחל להתגלגל קדימה יחד עם רגלך, שנמתחה הרחק מהרגל השנייה. לא יכולת לזוז. עשית שפגאט שאין ממנו חזרה. האבחנה הייתה: מתיחת גיד. פונית במסוק לבית החולים "סורוקה", יחד עם עוד שני נפגעים. במאזן היומי, כפי ששודר במהדורות החדשות, "לכוחותינו היו שלושה נפגעים, ללא הרוגים". טופלת ונשלחת הביתה לחופשת מחלה. זכית בפיס. כל יום הרחק מהחזית הוא רווח נקי.

X