ילדי המוח השלם

פעמים רבות הורים מכירים היטב את גופם של ילדיהם. הם יודעים שטמפרטורה שמעל 37 מעלות פירושה חום, הם יודעים לחטא חתך כדי שלא תתפתח בו דלקת, הם יודעים אילו מאכלים יפריעו לילדם להירדם.

אבל אפילו ההורים הדואגים והמשכילים בדרך כלל אינם יודעים הרבה על המוח של ילדיהם. נכון שזה מפתיע? בייחוד אם זוכרים איזה תפקיד מכריע המוח ממלא כמעט בכל היבט של חיי הילד שחשוב להורים: משמעת, קבלת החלטות, מודעות עצמית, לימודים, יחסים עם אחרים וכדומה. לאמיתו של דבר, המוח הוא שקובע במידה רבה מי אנחנו ומה שאנחנו עושים. ומאחר שהמוח עצמו מתעצב בידי החוויות שאנחנו מספקים לו בתור הורים, הידיעה איך המוח משתנה בתגובה על ההורות שלנו יכולה לעזור לנו לגדל ילד חזק וחסין יותר.

אנחנו רוצים אפוא להציג לפניכם את תפיסת המוח השלם, להסביר כמה מושגי יסוד על המוח ולעזור לכם ליישם את הידע החדש הזה בדרכים שיקלו על ההורות שלכם ויקנו לה משמעות חדשה. איננו טוענים שאם מגדלים ילד בשיטת המוח השלם ייעלמו כל התסכולים שנלווים להורות; אבל אם תבינו כמה עובדות יסוד פשוטות וקלות להבנה על דרך פעולתו של המוח, תשתפר גם ההבנה שלכם את הילד, תגובתכם על מצבים קשים תהיה יעילה יותר, ואתם תניחו את התשתית לבריאותו החברתית, הרגשית והנפשית של הילד. מה שאתם עושים בתור הורים חשוב, ואנחנו נספק לכם רעיונות מעשיים, מבוססים על מדע, שיסייעו לכם לפתח יחסים איתנים עם ילדכם שעשויים לעזור לעצב את מוחו ולהעניק לו את הבסיס הטוב ביותר לחיי בריאות ואושר.

הנה סיפור שמדגים עד כמה מועיל יכול המידע הזה להיות לכם בתור הורים:

יום אחד טלפנו אל מריאנה במקום עבודתה והודיעו לה שבנה מרקו, בן השנתיים, היה מעורב בתאונת דרכים עם השמרטפית שלו. מרקו לא נפגע, אבל השמרטפית שנהגה ברכב נלקחה באמבולנס לבית חולים.

מריאנה, מנהלת בית ספר יסודי, מיהרה אל זירת התאונה. נאמר לה שהשמרטפית לקתה בהתקף אפילפסיה בזמן שנהגה. כבאי אחד ניסה להרגיע את הפעוט בלי הצלחה. מריאנה הרימה וחיבקה אותו, והוא החל להירגע כמעט מייד.

לאחר זמן קצר חדל מרקו לבכות והחל לספר לאימו מה קרה. בשפתו של ילד בן שנתיים, שרק הוריו והשמרטפית שלו מבינים, חזר מרקו שוב ושוב על המילים, "אִייָה ווּ־ווּ". "אייה" בשפתו הייתה סופִייָה, השמרטפית האהובה שלו, ו"וו־וו" הייתה גרסתו לקול הצופר של מכונית כיבוי (ובמקרה הזה, אמבולנס). כשחזר שוב ושוב על המילים האלה, ביקש מרקו להתמקד באוזני אימו בפרט החשוב ביותר בסיפור מבחינתו — סופייה נלקחה ממנו.

במצב כזה היו רבים מאיתנו מתפתים להבטיח לילד שסופייה תהיה בסדר, ומייד אחר כך מנסים להסיח את דעתו: "בוא נלך לאכול גלידה!" ובימים שלאחר מכן היו הורים רבים נמנעים מלהזכיר את התאונה כדי שלא לצער את הילד. אבל גישת "בוא נלך לאכול גלידה" מבלבלת את הילד באשר למה שקרה ולמה. הוא עדיין טעון ברגשות עזים ומפחידים, אבל ההורה אינו מניח לו (או אינו עוזר לו) להתמודד איתם כראוי.

מריאנה לא עשתה את הטעות הזאת. היא למדה בשיעוריה של טינה על הורות ומוח, ויישמה את מה שלמדה. בלילה ההוא ובשבוע שלאחר מכן, כשמרקו נזכר שוב ושוב בתאונה, עזרה לו מריאנה לחזור ולספר את הסיפור. "כן," הייתה אומרת לו, "אתה וסופייה הייתם בתאונה, נכון?" ומרקו היה פושט את זרועותיו ומרעיד אותן מתוך חיקוי להתקף של סופייה. "כן, לסופייה היה התקף והיא רעדה, והמכונית התנגשה, נכון?" הייתה מריאנה מוסיפה. על כך היה מרקו עונה במשפט המוכר "אייה וו־וו", ומריאנה הייתה משיבה, "זה נכון, וו־וו בא ולקח את סופייה לרופא. ועכשיו היא כבר מרגישה טוב. זוכר שאתמול הלכנו לבקר אותה? היא כבר בסדר, נכון?"

כשהניחה למרקו לחזור ולספר את הסיפור, עזרה לו מריאנה להבין את מה שקרה כדי שיוכל להתמודד עם המאורע מן הבחינה הרגשית. מאחר שידעה כמה חשוב לסייע למוח של בנה לעבד את החוויה המפחידה, עזרה לו מריאנה לספר ולשוב ולספר את המאורעות, וכך לעבד את הפחד ולהמשיך בחיי היום־יום שלו בדרך בריאה ומאוזנת. בימים שלאחר מכן הזכיר מרקו את התאונה פחות ופחות, והמאורע כולו, ככל שהיה חשוב, תפס את מקומו הראוי בין שאר חוויות חייו.

בעמודים הבאים תלמדו בפרוטרוט למה הגיבה מריאנה כמו שהגיבה, ולמה — מבחינה נוירולוגית ומעשית — הייתה תגובתה מועילה כל כך למרקו. תהיו מסוגלים ליישם את ידיעותיכם החדשות על המוח בדרכים רבות שיקלו מאוד על ההורות שלכם ויוסיפו לה משמעות.

המושג שביסוד תגובתה של מריאנה, ובלב הספר הזה, הוא "תכלול" או "שילוב" (integration). אם תבינו הבנה ברורה את התכלול, יהיה לכם הכוח לשנות כליל את תפיסתכם על גידול ילדיכם. ההבנה תעזור לכם ליהנות יותר מילדיכם ולהכין אותם לחיות חיים עשירים ומתגמלים יותר מבחינה רגשית.

רובנו איננו נותנים את הדעת על העובדה שמוחנו מתחלק לחלקים רבים, שלכל אחד מהם תפקיד שונה. לדוגמה, המחצית (ההֶמיספֶרה) השמאלית של המוח עוזרת לנו לחשוב בהיגיון ולארגן את מחשבותינו במשפטים, ואילו המחצית הימנית עוזרת לחוות רגשות ולפענח מסרים לא־מילוליים. יש לנו גם "מוח זוחלים", שממונה על הפעולה האינסטינקטיבית ועל החלטות הישרדותיות שנעשות בתוך שברירי שנייה, וגם "מוח יונקים" שמכוון אותנו להתחבר עם אחרים ולקיים מערכות יחסים. חלק אחד של המוח ממונה על הטיפול בזיכרון; חלק אחר על החלטות מוסריות ואתיות. דומה כאילו שוכנים במוח שלנו כמה וכמה בני אדם — מקצתם רציונליים, אחרים לא; מקצתם חושבים, אחרים מגיבים. אין פלא אפוא שאנחנו מתנהגים כמו בני אדם שונים בנסיבות שונות!

המפתח לשגשוג הוא לסייע לחלקי המוח השונים לפעול היטב יחד — לשלב אותם. התכלול עוזר לחלקי המוח השונים לפעול יחד בתור שלמות אחת. גם איברי הגוף האחרים חייבים לשתף פעולה כדי לבצע כל מיני משימות: הריאות נושמות אוויר, הלב דוחס דם, הקיבה מעכלת מזון. בגוף בריא כל האיברים האלה משולבים יחד ופועלים בתיאום. במילים אחרות, כל איבר חייב לעשות את עבודתו שלו, וכולם יחד צריכים לפעול כיחידה שלמה אחת. זו משמעות התכלול — שילוב יסודות נפרדים לשלם מתפקד אחד. גם המוח, כמו הגוף, אינו יכול להשיג ביצועים מיטביים אם חלקיו השונים לא יפעלו יחד מתוך תיאום ואיזון. וזה מה שהתכלול עושה: הוא מאזן ומתאם בין האזורים השונים של המוח שהוא מחבר יחד. לא קשה לראות מתי ילדינו אינם פועלים מתוך שילוב ותכלול — כשהם כורעים תחת נטל רגשותיהם, מבולבלים ושרויים בתוהו ובוהו; כשאינם מסוגלים להגיב בקור רוח וביעילות על מצבים שדורשים התמודדות. התקפי זעם, התמוטטויות, תוקפנות ורוב האתגרים האחרים של ההורות — ושל החיים — נובעים מהיעדר תכלול, מצב שמכונה גם "התפרקות" (dis-integration).

שאיפתנו היא לעזור לילדינו לשלב יחד את חלקי מוחם, כדי שיוכלו להשתמש במוח המתואם כולו. לדוגמה, אנחנו רוצים שיהיה להם "תכלול אופקי", כדי שההיגיון של מחצית המוח השמאלית שלהם יפעל היטב עם הרגש של המחצית הימנית; ואנחנו רוצים גם "תכלול אנכי", כלומר שהאזורים הגבוהים יותר במוח, שאמונים על חשיבה ועל שיקול דעת, ישתפו פעולה היטב עם האזורים הנמוכים, שעוסקים יותר באינסטינקט, בתגובות בטן ובהישרדות.

הדרך שבה שילוב חלקי המוח מתרחש בפועל מרתקת, ורוב האנשים אינם מודעים לו כלל. בשנים האחרונות פותחה טכנולוגיה של סריקת מוח, שמאפשרת לחוקרים לחקור את המוח בשיטות שלא היו זמינות בעבר. הטכנולוגיה החדשה אישרה את רוב הדברים שכבר ידענו על המוח, אבל אחת ההפתעות שטלטלה את מדעי המוח עד היסוד היא התגלית שהמוח הוא איבר "גמיש" או "נלוש". פירוש הדבר שהמוח אינו חדל להשתנות במשך כל מהלך חיינו, ולא בשנות הילדות בלבד, כפי שסברו החוקרים עד אז.

מה מעצב את מוחותינו? החוויות שלנו משנות את המבנה הפיזי של המוח, אפילו עד זקנה ושיבה. כשאנחנו חווים חוויה, תאי העצב שבמוחנו — הנוירונים — נכנסים לפעולה ומשגרים אותות במרץ רב, הם "יורים". במוח כמאה מיליארד נוירונים, ולכל אחד מהם בממוצע כ־10,000 חיבורים לנוירונים אחרים. אופן פעולתם של מעגלים עצביים מסוימים במוח קובע את אופיה של הפעילות הנפשית, מקליטת מראות וקולות ועד מחשבות מופשטות ושיקול דעת. כשנוירונים יורים יחד הם מגדלים ביניהם חיבורים חדשים, שעם הזמן מביאים לידי "חיווט חדש" של המוח. אלה חדשות מסעירות מאין כמוהן. פירוש הדבר שאיננו חייבים להיות שבויים כל ימי חיינו באופן פעולתו של המוח שלנו כרגע, אלא אנחנו מסוגלים לחווט אותו מחדש ולהיות בריאים ומאושרים יותר. זה נכון לא רק לילדים ולבני נוער, אלא לכל אדם בכל גיל.

ממש ברגע זה מוחו של ילדכם מתחווט בלי הפוגה, והחוויות שאתם מספקים יהיו גורם חשוב בקביעת מבנה מוחו. אל תדאגו, הטבע דאג לכך שהמבנה הבסיסי של המוח יתפתח היטב אם יסופקו לו מזון, שינה וגירויים. גם הגנים, כמובן, ממלאים תפקיד חשוב בדמותם הסופית של בני אדם, בייחוד מבחינת מזגם ואופיים. אבל ממצאים מכמה תחומים בפסיכולוגיה התפתחותית מלמדים שכל מה שקורה לנו — המוזיקה שאנחנו שומעים, האנשים שאנחנו אוהבים, הספרים שאנחנו קוראים, המשמעת שאנחנו גדלים בה, הרגשות שלנו — משפיעים עמוקות על התפתחות מוחנו. במילים אחרות, מעבר למבנה הבסיסי של המוח ולאופי המולד שלנו, יש דברים רבים שהורים יכולים לעשות כדי לספק לילדם את החוויות שיעזרו לו לפתח מוח חסין ומשולב כהלכה. הספר הזה יראה לכם איך להשתמש בחוויות היום־יום כדי לעזור למוח של ילדכם להיות משולב יותר ויותר.

לדוגמה, ילדים שהוריהם מדברים איתם על חוויותיהם נוטים לזכור טוב יותר את החוויות האלה. הורים שמשוחחים עם ילדיהם על רגשותיהם מגדלים ילדים בעלי תבונה רגשית, שמיטיבים להבין את הרגשות שלהם ושל אחרים. ילדים ביישנים שהוריהם מטפחים את אומץ ליבם באמצעות חוויות מודרכות לחקר העולם, נוטים לאבד את עכבותיהם; ואילו ילדים מוגנים מדי, או ילדים שמוטלים באטימות לתוך חוויות מעוררות חרדה בלי תמיכה הולמת, נוטים לשמר את ביישנותם.

תחום מדעי שלם העוסק בהתפתחות הילד מחזק את הדעה הזאת, וגם הממצאים החדשים בחקר גמישות המוח תומכים בהשקפה שההורים יכולים לעצב במישרין את צמיחת המוח של ילדיהם באמצעות החוויות שהם מספקים להם. לדוגמה, שעות של זמן מסך — משחקי וידאו, צפייה בטלוויזיה, התעסקות בטלפון — יחווטו את המוח בדרך אחת; פעילות חינוך, ספורט ומוזיקה יחווטו אותו בדרך אחרת; בילוי בחברת בני משפחה וחברים ולמידת מערכות יחסים, בייחוד בפעילות גומלין פנים אל פנים, יחווטו אותו בדרכים אחרות. כל דבר שקורה לנו משפיע על התפתחות המוח שלנו.

תהליך החיווט החוזר ונשנה הזה הוא מה שהתכלול עושה: הוא מעניק לילדינו חוויות שקושרות קשרים בין חלקים שונים של המוח. כשהחלקים האלה משתפים פעולה, הם יוצרים ומחזקים את הסיבים המקשרים בין חלקי המוח. התוצאה היא שהחיבורים האלה מתהדקים וחלקי המוח יכולים לפעול יחד בהרמוניה גדולה עוד יותר. כמו זמרים במקהלה שקולותיהם הנפרדים מתמזגים לכלל הרמוניה שאף זמר סולו אינו יכול להשיג, המוח המשולב מסוגל לעשות הרבה יותר מכל אחד מחלקיו בנפרד.

זה מה שאנחנו רוצים לעשות למען כל אחד מילדינו: לעזור למוח שלהם להיעשות משולב יותר, כדי שהם יוכלו למצות את מלוא היכולת של המשאבים הנפשיים שלהם. זה מה שעשתה מריאנה למען מרקו, כשעזרה לו לספר שוב ושוב את הסיפור ("אייה וו־וו") נטרלה מריאנה את הרגשות הטראומטיים והמפחידים שבמחצית המוח הימנית שלו כדי שלא ישלטו בו. לשם כך הוסיפה מריאנה לסיפור פרטים עובדתיים ושיקולים הגיוניים מן המחצית השמאלית שלו — שבגיל שנתיים עודנה בראשית התפתחותה — שבעזרתם יוכל להתמודד עם התאונה באופן שיש לו משמעות בעיניו.

לולא עזרה לו אימו לספר ולהבין את הסיפור, היו פחדיו של מרקו עלולים להישאר לא פתורים ולצוץ בכל מיני דרכים. הוא היה עלול לפתח בַּעת מכוניות או פחד מפני פרידה מהוריו, או שמוחו הימני היה עלול לצאת מכלל שליטה בדרכים אחרות ולעורר בו התקפי זעם תכופים. אבל כשסיפרה את הסיפור יחד עם מרקו, עזרה לו האם להתמקד בפרטים הממשיים של התאונה וברגשותיו, ובכך השתמש מרקו בשתי מחציות המוח שלו יחד וחיזק את הקשרים ביניהן (נסביר בהרחבה את המושג בפרק 2); ומשעזרה לו אימו להיות משולב ומתוכלל, יכול מרקו לחזור לשגרה ולנורמליות, ולהתפתח בתור ילד בן שנתיים במקום לשקוע בפחד ובמצוקה שחווה.

הנה דוגמה אחרת. עכשיו, כשאתם ואחיכם מבוגרים, האם אתם עדיין רבים מי ילחץ על כפתור המעלית? מובן שלא (על כל פנים אנחנו מקווים שלא), אבל ילדיכם מתקוטטים על עניינים דומים? אם הם ילדים אופייניים, יש לשער שכן.

הסיבה להבדל הזה מחזירה אותנו אל המוח והתכלול. תחרות בין אחים ואחיות היא עניין אחד מרבים שמקשה על ההורות, ובהם התקפי זעם, חוסר משמעת, מאבקים על שיעורי בית ועוד. כמו שנסביר בפרקים הבאים, אתגרי ההורות היום־יומיים האלה נובעים מהיעדר תכלול במוחו של הילד. הסיבה שלא תמיד המוח מסוגל לפעול במשולב פשוטה — לא היה לו די זמן להתפתח. לאמיתו של דבר עדיין רבה הדרך לפניו, מפני שמוחו של האדם אינו מפותח לחלוטין עד אמצע שנות העשרים לחייו.

בקצרה, אלה החדשות הרעות: עלינו לחכות עד שמוחו של ילדנו יתפתח. כן, נכון. אף שלדעתנו הזאטוט שלנו מבריק, עדיין אין לו מוח של ילד בן עשר, ועוד כמה שנים יעברו עד שיהיה לו. קצב הבשלתו של מוח הילד מושפע בעיקר מן הגנים שהורשנו לו, אבל מידת התכלול תלויה כנראה בהורות היום־יומית שלנו.

החדשות הטובות הן שאם ננצל כהלכה רגעים יום־יומיים, נוכל להשפיע לטובה על התכלול של מוח הילד המתפתח. ראשית, אפשר לפתח יסודות שונים של מוח הילד, אם נותנים לו הזדמנות לתרגל אותם. שנית, אפשר להגביר את התכלול כך שחלקי המוח יהיו קשורים יותר זה לזה ויפעלו יחד בעוצמה. הילד אמנם לא יגדל מהר יותר בשל כך, אבל נעזור לו לפתח את החלקים הרבים שמרכיבים את עצמיותו ולשלב אותם יחד. אין כוונתנו שאתם (או ילדיכם) תתישו את עצמכם בניסיונות קדחתניים למלא כל חוויה במשמעות ובכוונה, אלא רק שתהיו נוכחים בחיי ילדיכם כדי לעזור להם להשיג רמת תכלול גבוהה יותר. התוצאה תהיה שהם ישגשגו מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. מוח משולב משפר את תהליכי ההחלטה, את השליטה בגוף וברגשות, את ההבנה העצמית ואת היחסים עם אחרים ותורם להצלחה בלימודים. והכול מתחיל בחוויות שמספקים הורה או מטפל אחר, המניחים את התשתית לתכלול ולבריאות הנפש.

הבה ננסה לרדת קצת לפרטים, ונלמד איך נראה הדבר כשאדם — ילד או מבוגר — שרוי במצב תכלול. אדם שמוחו משולב היטב נהנה מבריאות נפשית ומשלומוּת. אבל את המושגים האלה לא קל להגדיר. לאמיתו של דבר יש ספרות ענפה שעוסקת במחלות נפש, אבל רק לעיתים רחוקות יש הגדרה לבריאות הנפש. דן ניסח הגדרה חלוצית של בריאות הנפש, שחוקרים ומטפלים ברחבי העולם מתחילים עתה להשתמש בה. היא מבוססת על המושג "תכלול" וכרוכה בהבנת הדינמיקה המורכבת של המוח ושל היחסים הבין־אישיים. אבל דרך פשוטה לתאר את בריאות הנפש היא היכולת לשוט במרכז "נהר השלומוּת".

תארו לכם נהר שליו שזורם בתוך נוף כפרי. זה נהר השלומוּת שלכם. כשסירתכם שטה לה בנחת על פני המים, אתם מרגישים שיחסים טובים שוררים ביניכם ובין העולם בכללותו. אתם מבינים את עצמכם, את הזולת ואת החיים. אתם מסוגלים להיות גמישים ולהסתגל למצבים חדשים. אתם שרויים ביציבות ובשלום.

אבל יש שאתם נסחפים קרוב מדי אל אחת הגדות ונקלעים לצרה — תלוי לאיזו גדה אתם מתקרבים. גדה אחת מייצגת תוהו ובוהו וחוסר שליטה. במקום לשוט בנהר שליו, אתם מיטלטלים עכשיו בזרמים עזים של אשדים סוחפים ויומכם מלא בלבול ומהומה. עליכם להתרחק מגדת התוהו ובוהו ולחזור אל הזרם השקט שבמרכז הנהר.

אבל אם תחתרו בכוח רב מדי, אתם עלולים להיסחף אל הגדה הנגדית, שגם היא מייצגת סכנות. זוהי גדת הנוקשות, שהיא היפוכו של התוהו ובוהו. כאן אינכם חסרי שליטה — אדרבה, אתם כופים את שליטתכם על כל דבר ועל כל אדם בסביבתכם. אתם מסרבים להסתגל, להתפשר, לשאת ולתת. סמוך לגדת הנוקשות מי הנהר עומדים בלי נוע, מעופשים, מלאים קנים וענפי עצים שמונעים מסירתכם לשוט בנהר השלומוּת.

קצה אחד הוא אפוא התוהו ובוהו, מצב של חוסר שליטה מוחלט, והקצה הנגדי הוא הנוקשות, שם שוררת שליטה רבה מדי שמביאה לידי חוסר גמישות ולהיעדר הסתגלות. במהלך חיינו כולנו נעים הלוך ושוב בין שתי הגדות האלה, בייחוד כשאנחנו משתדלים לגדל את ילדינו ולשרוד. כשאנחנו קרובים לאחת הגדות, אנחנו רחוקים מן הבריאות הנפשית והרגשית. וככל שנצליח להימנע משני מצבי הקיצון האלה, כך נבלה זמן רב יותר בשיט מענג על נהר השלומוּת. חלק גדול מחיינו הבוגרים עובר עלינו בנתיבים האלה — לפעמים בזרם השלומוּת וההרמוניה ולפעמים בסערות התוהו ובוהו או במים העומדים של הנוקשות, ואנחנו מזגזגים הלוך ושוב בין שתי הגדות. גם התוהו ובוהו וגם הנוקשות נובעים משיבושים בתכלול.

כל זה נכון גם לילדינו. גם להם יש סירות קטנות שהם שטים בהן על נהר שלומוּת משלהם. רבים מן האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם בתור הורים מתרחשים כשילדינו אינם שטים במרכז הנהר, כשהם שרויים בתוהו ובוהו או בנוקשות גדולים מדי. ילדכם בן השלוש מסרב לחלוק את סירת הצעצוע שלו בגן המשחקים? נוקשות. הוא מתפרץ בבכי ובצעקות וזורק חול על חברו החדש כשזה לוקח לו את הצעצוע? תוהו ובוהו. מה שאתם יכולים לעשות הוא להחזיר את ילדכם אל הזרם המרכזי, אל המצב ההרמוני, הרחק משני מצבי הקיצון האלה.

כך הדבר גם אצל ילדים בוגרים יותר. ילדתכם בכיתה ה', שבדרך כלל היא שלווה ונינוחה, בוכה בהיסטריה מפני שלא קיבלה את התפקיד שציפתה לקבל במחזה שהכיתה מעלה? היא ממאנת להירגע ואומרת לכם שוב ושוב שהיא השחקנית הטובה ביותר בכיתה? בעצם הילדה מזגזגת בין גדות הנוקשות והתוהו ובוהו, וברור שרגשותיה שולטים בהיגיון שלה. התוצאה היא סירוב עקשני להכיר באפשרות שילדה אחרת אולי מוכשרת לא פחות ממנה. אתם יכולים להנחות אותה בחזרה אל זרם השלומוּת כדי לשקם את שיווי המשקל הפנימי שלה ולעבור למצב של תכלול טוב יותר (אל תדאגו, נציע לכם דרכים רבות לעשות זאת).

כמעט כל רגעי ההישרדות מתאימים כך או אחרת למסגרת הזאת. לדעתנו, תופתעו להיווכח עד כמה מועיל הרעיון הזה של תוהו ובוהו ונוקשות להבנת ההתנהגויות הקשות ביותר של ילדיכם. המושגים האלה אף מאפשרים לכם "למדוד את הטמפרטורה" של מצב התכלול אצל ילדכם בכל רגע. אם אתם רואים תוהו ובוהו או נוקשות (או שניהם), אתם יודעים שהילד אינו משולב כהלכה. לעומת זה, כשמצב התכלול אצל ילדכם תקין, הוא מציג את כל המאפיינים שאנחנו מייחסים לאדם בריא בנפשו וברגשותיו: גמיש, סתגלן, יציב ומסוגל להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו. הגישה המעשית עד מאוד של מדידת דרגת התכלול מאפשרת לנו להבין את הדרכים הרבות שבהן ילדינו — או אנחנו עצמנו — חווים תוהו ובוהו או נוקשות בגלל שיבושי תכלול. אם נהיה מודעים לרעיון הזה, נוכל ליצור ולהוציא אל הפועל דרכי פעולה שמקדמות את התכלול בחיי ילדינו ובחיינו שלנו. אלה אסטרטגיות המוח השלם של חיי היום־יום שאנחנו עומדים לחקור בפרקים הבאים.