הדרך המוכרת מובילה אותי ללא צורך בתכנון קודם. את המסלול אני מכירה. הוא כבר צרוב בי על מהמורותיו, הבורות עם אבק הבנייה שבהם והעיקולים שאחריהם מתגלה הנוף - פיסת ים, חורש ענוג שנבלע אל הגיא הקרוב, הר, ועץ אלון מפואר בצידו העולה. נותר לי אך להתמסר לקצב שמכתיבים העלייה, הירידה, הנשימה, הערוּת שלי, צלילוּת אויר הבוקר, קולות הכפרים המתעוררים אל יומם. אני מתמסרת למחשבות הבוקר שעולות בראשי, ומחפשת בטבע שסביבי רמזים ליום שלפניי.
בעודי יורדת בדרך, כשכפרי נפרש לפניי במלוא הדרו, חולפת מעליי לפתע להקה של ציפורים ומחרידה מעט את שלוות מחשבותיי. אני לא יודעת לזהות את סוג הציפור, אבל זה לא מטריד אותי. אני מאטה את קצב הליכתי ומתבוננת בלהקה. יש בה ודאי שלושים ציפורים לפחות. כל אחת, במעופה, שומרת על קרבה אל חברותיה, והגוש כולו יוצר תנועה מעל ראשי.
אני רואה את הכוונה והכוח המאחדים, ואת החיוּת והדיוק שבהן כל אחת משתלבת במבנה. אני מתבוננת על אלה שבקצוות, אלה שעפות בשולי הגוש. אני רואה את ניסיונן לנחש את הכיוון החדש, או אולי לקבוע אותו. מהר מאוד הן נכנעות לתכתיב של הלהקה, והן עושות זאת בחדווה, במעוף עליז וקל.
כשאני נפרדת מהגוש העליז, אני רואה אותה. את אותה אחת שנשמטה מהמבנה. אני רוצה לצעוק אליה, "המשיכי! המשיכי! הלהקה ממשיכה! עופי לך בעקבותיה, הדביקי את הקצב!"
אך היא נותרת מאחור. אני מנסה לבדוק:
האם היא פצועה?
האם היא במצוקה?
האם היא מבינה שהיא עשויה להיוותר יחידה?
האם היא יכולה לצפות את הבאות?
האם המנוחה הקלה שהיא לוקחת לעצמה תעלה לה ביוקר?
אני עומדת על מקומי, עוקבת אחרי גורלה של האחת, ורואה אותה יורדת אל הקרקע, נוברת בניקורים קטנים בשיח, באדמה, מביטה סביב במבט ערני, מחזירה את ראשה אל האדמה ומסתתרת מאחורי הצמחייה.
עכשיו אני כבר בטוחה שהציפור חולה או פצועה. שהלהקה שהמשיכה תחסר אותה בקרוב, אך מן הסתם לא תשוב לחפש אותה. אני נעצבת לנוכח הבדידות שבה נמצאת בוודאי הציפור.
גומלת בליבי החלטה, לבדוק מה עם הציפור שכבר לא בטווח ראייתי. אני עוזבת את הדרך ומתקרבת לאט אל השיח שמסתיר את הציפור. ברור לי שכל רחש יבריח את היצור השברירי, לכן אני בקושי נושמת. אני כבר רואה בעיני רוחי את התסריט, ציפור פצועה, חסרת אונים, שתזדקק לעזרתי. היא בוודאי חלשה, או חולה, והלהקה פלטה אותה כדי שלא תעכב את תנועתה או תאט את הקצב הדרוש.
מייד אני מרגישה הזדהות והתקוממות. כל עוד הציפור הייתה בשיא בריאותה, בשיא שמחתה וכוחותיה, הלהקה נהנתה מנוכחותה והפיקה ממנה נאמנות ואחידות. והינה עכשיו, בחולשתה, הציפור לא דרושה יותר, המעוף שלה כבר לא חלק מהשלם והיא נותרה לבדה, מיותרת.
אני כבר חושבת על דרך שבה אאסוף את הציפור.
איך תהיה התחושה להחזיק בידי יצור חופשי שחובק עולם בכנפיו הקטנות? שמעופו מקנה לו חופש שלא אכיר לעולם?
איך ארגיע אותה כדי שתבין שאין לה ממה לחשוש, ושאני מחפשת את טובתה?
לאן אקח אותה במצוקתה?
האם אצליח להגיע ולקבל עזרה לפני שפציעתה של הציפור תכניע אותה?
המחשבות רצות, ואני בודקת בראשי את סדר היום הזה. מה אצטרך להזיז, או לבטל?
נפנוף כנפיים דק מעיר אותי מהמחשבות המעשיות ומהתסריט שכבר יצרתי. מאחורי השיח מתגלה אליי סלע עתיר חורים ופתחים, כמו סלעים רבים שמנקדים את האזור. מזווית הצפייה השקטה שלי אני רואה כנפיים ושומעת ציוצים דקים. אני מטה את ראשי עוד מעט, ורואה את הציפור שלי בתוך אחד הפתחים שבסלע. והיא לא לבד! ציפור נוספת איתה, וניכר שהשתיים עסוקות זו בזו.
אני מבינה מייד שהציפור מצאה את בן זוגה, והם עוסקים יחדיו בבניית קן שקט ומוגן. ליתר ביטחון אני מתקרבת עוד, כדי לראות אם בכל זאת אחת מהציפורים במצוקה. התנועה האחרונה שלי מביאה את השתיים לפרוש כנפיים ולפרוח מהסלע.
אני מתבוננת, ורואה ששני בני הזוג בריאים ושלמים.
והנה התייצבה מולי המציאות. לא תמיד מה שנראה הוא מה שבאמת קרה. כלל לא בטוח שזו ציפור שפרשה מהלהקה. ברגע אחד של הזדהות, היעלמותה מאחורי השיח הייתה עבורי שבירת התדמית של ציפור במעופה, כמו התכנסה אל תוך עצמה במקום לא לה, במסתרי האדמה, במעבה הקרקע שנועדה לחיים אחרים.
אך הייתה זו בסך הכול תדמית.
האם ציפור חייבת תמיד להשתמש בכנפיה ובחופש הניתן לה?
האם הטבע אוסר עליה להתחפר ולהסתתר, ולו לרגע, מפני העולם, למען עצמה, לצורך חידוש הכוחות או בנייה של חיים חדשים?
המציאות התגלתה כפשוטה הרבה יותר, והציפור מצאה את דרכה הסמלית לתוכי, מצמיחה בי הבנות חדשות.
בחיוך דק אל הסביבה שתמיד מלמדת אותי משהו חדש, יחד עם עשרות שאלות שעלו בי מתוך מציאות חיי, המשכתי בדרכי במורד הגבעה, אל הבוקר ההולך ומתחמם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.