ים של דיו

הקדמה

שקט היה הבית ורגוע העולם הקורא נהיה לספר...

ואלאס סטיבנס

שעת בוקר מוקדמת. ביתי שקט ועולמי רגוע. אני קמה ממיטתי וחומקת על בהונות אל חדר האמבטיה, רוחצת ידיים ומגששת אחר מברשת השיניים התכלכלה שלי, ששוכנת ליד הלבנה של בעלי. באור הקלוש של טרם שחר אני מתקשה להכיר בין תכלת ללבן, ולכן מרימה אותן אל קרני השמש העמומות המתאמצות לחדור בעד חרכי החלון. אני פותחת בזהירות את הדלת ויוצאת בצעדים חרישיים. אם התאומות יתעוררו, יֵצא שכרי בהפסדי.

חכמי התלמוד מחלקים את הלילה לשלוש משמרות: באשמורת ראשונה, חמור נוער; בשנייה, כלבים צועקים; ובשלישית, תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה (ברכות ג ע"א). לשמחתי, בעלי וילדיי ישנים שנת ישרים ומבחוץ לא יחרץ כלב לשונו. גם הצפירות הראשונות מן הכביש הסמוך עדיין אינן מפלחות את דממת הבוקר, ואני מרימה מהספה את הכרך התלמודי ופותחת בו. מסופר על דוד המלך שנהג לשקוד על לימודו דווקא בשעות החשכה לקול רוח צפונית שניגנה מאליה על מיתרי כינורו. אך בניגוד אליו ולכל מלכי מזרח ומערב, ששנתם מתארכת עד שלוש שעות אחר עמוד השחר, היום שלי עומד להיחנך בכל רגע. עליי להזדרז — הדף היומי דומה לבית המקדש החרב, ואם אתמהמה, יבוא אליהו הנביא להאיץ בי.

אני מתעמקת בדף התלמוד, הופכת בו, מבקשת להיות "תלמידת חכמים" ראויה. ובדיוק כאשר הקוראת נהיית לספר — כשאני מדמה לשמוע את הקדוש ברוך הוא מנהם כיונה על חורבן ביתו ועל ילדיו הגולים — מחלחלת לתודעתי ההבנה כי זוהי, למעשה, נהמת בכייה של בתי הרעבה, וכי הגיעה שעתה של האשמורת הבאה.

התחלתי בלימוד הדף היומי לפני כעשור, בעקבות שיחה מפתיעה שניהלתי עם חברתי אנדריאה במהלך ריצת בוקר. גם אז השעה הייתה מוקדמת מאוד, ורצנו זו לצד זו בעליות הירושלמיות התלולות. האוויר היה קר וצלול, אבל בגדי הריצה הקצרים שלנו כבר היו ספוגי זיעה. "נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו", התנשפתי במעלה השביל המוביל למשכן הכנסת והבהוב של כאב חלף בי. רק לפני שנה עמדתי תחת החופה ואמרתי את אותן מילים.

אך אנדריאה, כנראה, שמה לב רק לטקסט ולא לקשר בינו לבין טקס הנישואים, כי היא סובבה אליי את ראשה והפטירה, "סיפרתי לך שאני לומדת גמרא?"

"מה אמרת?" לא הייתה ברירה, נאלצתי להגביר את הקצב כדי לרוץ לצידה. הכרתי היטב את אנדריאה; היא אהבה לבלות בפאבים, לקרוא מותחנים ולעשות כושר. מה לה ולאסופה רחבת היקף של הלכות ודיונים מהמאות הראשונות לספירה, עם טיעונים וויכוחים העוסקים בפרטי הפרטים של ההלכה היהודית וערוכים ללא סדר הגיוני, בהסתעפויות ובתת־הסתעפויות אינסופיות? מה לאנדריאה ולגמרא?

"קוראים לזה 'דף יומי'", היא הסבירה, ואני נזכרתי שנתקלתי לאחרונה בצירוף המילים. זמן קצר לפני כן התקיים במדיסון סקוור גארדן בניו יורק אירוע מתוקשר בנוכחות אלפי יהודים חרדים שחגגו יחד סיום מחזור שלם של התלמוד. "זה לא מוגבל לאוכלוסייה מסוימת, כל אחד יכול להצטרף", קראה אנדריאה את מחשבותיי. "המטרה היא ללמוד בכל יום דף אחד מהתלמוד, ותוך שבע וחצי שנים את משלימה את כל הכרכים של ספר ההלכה החשוב ביותר בארון הספרים היהודי. לא מגניב?"

"אבל למה בעצם?" תהיתי. "מה לך ולהלכה יהודית? את הרי לא שומרת שבת, לא אכפת לך לצאת עם בחורים לא יהודים. מה את מחפשת אצל כל הרבנים האלה?"

"כאן הטעות שלך", היא ענתה. "לא מדובר רק בדיונים הלכתיים. 'הרבנים האלה' גם מתווכחים עם הנשים שלהם, מעליבים את התלמידים שלהם, מתנשאים על הקולגות שלהם — וכשהם דנים בהלכה, הם לא כופים אותה אלא מנסים להבין אותה. הם חוקרים את המשמעות שלה במקורות, אבל גם בסיפורי עם, באגדות, במשלים ובמיתוסים תרבותיים". היא הפנתה אליי את ראשה, "אתמול, למשל, למדתי שקיימים שלושה שערי גיהינום. אגב, אחד מהם נמצא בירושלים", חיוכה התרחב מתחת למצחייה.

הבטתי בחשש בקירות של סמטאות העיר העתיקה, שבדיוק הגענו אליה במסלול הריצה, ותהיתי היכן בדיוק ממוקם אותו שער ביחס למיקומנו הנוכחי. "אבל אני עדיין לא מבינה מה יוצא לך מכל הלימוד הזה". אנדריאה משכה בכתפיה שנצצו באגלי זיעה זעירים. "למען האמת, אין לי מושג. האתגר הוא חלק גדול מהעניין, קצת כמו לרוץ מרתון. את קובעת לעצמך מטרה שנראית לך בלתי אפשרית ולאט־לאט היא מקבלת ממדים מציאותיים".

נזכרתי בסיפור על רבי עקיבא, התנא הארצישראלי בן המאה השנייה, שהחל את לימודיו בגיל מבוגר לאחר שחזה באבן באר שנשחקה בכוח המים ששטפו אותה תדיר. בהיותו אז רועה צאן נבער, הוא ראה בכך עדות לאופן שבו התמדה ועקשנות ירככו את ליבו ויאפשרו לדברי תורה לחדור אליו (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו). אבל הרי לא כולנו רבי עקיבא.

סיימנו את הריצה ונפרדנו בשבע בבוקר, אך שיחתנו המשיכה להעסיק אותי. ניסיתי לדמיין את ההרגשה של מי שמצליח להתמיד בפרויקט ארוך כל כך. לא היה לי מושג איך ייראו חיי בעוד שבע שנים וחצי. האם עוד אגור בישראל? האם מועקות הכאב והבושה ימשיכו להכביד עליי ולשלוט בי, או שכבר יעלה בידי להתגבר ו"לעבור הלאה", כפי שכולם הבטיחו לי?

"הזמן אינו מקל / שיקרתם כולכם", מצאתי את עצמי משננת מתוך הסונטה שכתבה עדנה סנט וינסנט מיליי. הזמן שלי התפרש ונמתח עד אינסוף והאופק לא סיפק אף לא רמז להקלה. המחשבה שגם בעוד שבע שנים וחצי אהיה שרויה באבל ובצער הייתה קשה מנשוא. הותשתי רק מהמאמץ לשרוד מיום אחד למשנהו — איך אוכל להתחייב ללמוד את כל התלמוד הבבלי, טקסט שכולל שישה סדרים שהם שלושים ושבע מסכתות וכאלפיים ושבע מאות עמודים? אבל אז הזכרתי לעצמי שהיכולת לעבור הלאה היא תנועה המתבצעת עקב בצד אגודל. או דף אחר דף. אולי אם אעביר דף מדי יום, אגיע עם הזמן לפרק חדש בחיי. ואולי פרק ירדוף פרק עד שאשלים מסכת ואפרד ממנה.

איזו השקפת עולם מרעננת ובריאה לגבי מושג הזמן, כזאת שאינה מונה שנות חיים אלא תקופות תורה ודעת! אם אלמד דף ביום הרי לא אכנע לתחושה המייאשת שאני מזדקנת ביום, אלא אשאף להיות חכמה יותר מהיום שחלף. בהמשך אלמד שלא אני המצאתי את הרעיון, כי כך בעצם רואה היהדות את תפיסת הזמן: חז"ל במסכת אבות ממליצים להתחיל את לימוד התורה בגיל חמש, לפנות ללימודי משנה בגיל עשר ובגיל חמש־עשרה להתחיל לשקוד על הגמרא (ה:כג). באותו זמן כבר היה מניין שנותיי כמעט כפול מהגיל המומלץ המוצע במסכת אבות ללימוד גמרא, אך כפי שנכתב במקום אחר באותה מסכת, "אם לא עכשיו אימתי?" (א:יד). הרהרתי באפשרות להתמסר ללוח הזמנים של הדף היומי ולתת לו לשאת אותי על גבי דפיו. לכל הפחות, אולי כך אצליח להשתחרר מתחושות הבושה והתקיעות שעוררה בי השנה האחרונה.

בקיץ הקודם, זמן קצר מאוד לאחר נישואינו, פול ואני עברנו לישראל. עזבתי קריירה בניו יורק וגם קהילה תומכת והלכתי אחריו — מרצוני החופשי — אל ארץ לא נודעת. "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ", משבח אלוהים את הצעד האמיץ של עם ישראל, "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). בפסוק זה מתאר הנביא ירמיהו את יציאת מצרים כמעשה רומנטי של הליכה עיוורת אחר האלוהים מתוך אמונה שלמה וביטחון מלא. אני אהבתי את פול, והלכתי אחריו אל הארץ שהייתה ריקה מחברים ושוממה מבני משפחה. פסעתי בעקבות אהבת כלולותיי אל קרקע בתולית שבה אדרש להכות שורש ולהתחיל את צמיחתי מבראשית. אך בבוא האביב, כשהטבע התפרץ במלוא לבלובו ופריחתו, יבשה אהבתנו ונעקרה ממקומה כמו כר דשא שנתלש מן הקרקע. פול ואני נפרדנו ולפתע מצאתי את עצמי לבד. במשך ימים ארוכים השיחות היחידות שניהלתי היו עם האישה שעמדה בדלפק הכניסה לספרייה או עם המוכר בחנות המכולת הסמוכה לביתי. אפילו אנדריאה, מחברותיי הבודדות בארץ, הייתה עסוקה מכדי לצאת לריצה משותפת.

"המהלך בדרך ואין עמו לוויה יעסוק בתורה", נאמר בתלמוד (עירובין נד ע"א), ובהדרגה, בצעדים זעירים, אימצתי את ההמלצה. כשהתחלתי בלימוד הדף היומי לא היה בבעלותי אף לא כרך אחד של הגמרא, ולא מיהרתי לרכוש את מסכת יומא, שאותה למדה באותה עת קהילת הדף היומי. הרגשתי שקניית המסכת בחנות ספרים תהיה יומרנית, כאילו במעשה הרכישה אני מתחייבת ללמוד את כל הכרכים. הפצע הטרי של נישואינו הקצרים והפרידה הרתיעו אותי ממחויבויות נוספות.

הסתפקתי, אם כן, בהורדת קובץ שמע שכלל שיעורים בני חמישים דקות העוסקים בדף היומי והאזנתי להם בריצות הבוקר שלי. בהיעדר טקסט כתוב לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר ההתפלפלות התלמודית, אך גיליתי סימני דרך טקסטואליים בסמטאות וברחובות שליוו אותי כשרצתי.

השכונות והרחובות בירושלים מאורגנים על פי סדר תמטי, מתקופות היסטוריות ודמויות מייצגות ועד תחומי לימוד. המתלולים הירוקים של רחביה נקראים בשמות פרשני המקרא מימי הביניים; סמטאותיה הצרות של שכונת בקעה נושאות את שמות שנים־עשר השבטים; והרחובות המצודדים של המושבה הגרמנית מתהדרים בשמות חכמי המאה התשע־עשרה באירופה. לא קבעתי מראש מסלולים לריצותיי אלא נתתי לטקסטים להתוות את דרכי: שמאלה ברבי עקיבא, ימינה בהלל. השתעשעתי מהאופן שבו הופך רבי חסדא לרבי מאיר במחי צומת.

בוקר אחד, בסוף הריצה, מצאתי את עצמי בחנות לספרי קודש. אישה יחידה בין גברים, אצנית בודדה עם בנדנה ספורטיבית לראשה (אולי יטעו לראות בה כיסוי ראש?). בלי לחשוב יותר מדי, שלפתי מכיסי כמה שטרות וקניתי את מסכת יומא.

תרגומה של המילה הארמית "יומא" הוא "היום", והיא מתייחסת ליום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי. אבל אני למדתי את המסכת בערבי חול של קיץ, בשעות שחום היום מפנה את מקומו לקרירות ירושלמית אופיינית. על משכבי בלילות, סמוך לחלון הפתוח, ישבתי בברכיים כפופות אל החזה והשענתי עליהן את המסכת התלמודית. לאור קרני הירח שריצדו על הדף, קראתי פירושים לטקסט והוספתי בשוליו הערות ותובנות.

במהדורה הקלאסית של התלמוד, שהודפסה במאה התשע־עשרה בווילנה, הטקסט מופיע במרכז העמוד, מוקף פירושים מארבעת צדדיו. אני למדתי מתוך כרך תלמודי המכונה בעגת בית המדרש "שטיינזלץ", שבו ביאר ותרגם הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ את מילות הגמרא לעברית מודרנית, שפת מולדתי החדשה. חלקים מוקדמים של התלמוד נכתבו בעברית, אך כיוון ששפת הדיבור של חכמי התלמוד הייתה ארמית, רוב הטקסט התלמודי כתוב בארמית. התלמוד הבבלי הוא ספר של הגולה. הוא נכתב בגולה על פי דיונים שלרוב נערכו בגולה ויהודים מרחבי התפוצות למדו אותו במשך אלפיים שנה, גם כאשר לא הייתה מדינה יהודית או שפה עברית מדוברת. כמי שהיגרה לארץ ישראל מהגולה, הרגשתי שכאשר אני לומדת את התלמוד בעברית, אני מחזירה אותו הביתה, בדרכי.

לא נדרשת בקיאות בעברית כדי ללמוד את התלמוד, המתורגם לשפע של לשונות, ואין גם הכרח להיות יהודי או לשמור על אורח חיים דתי. חכמי התלמוד יוצאים מעת לעת בהצהרות נועזות ואפיקורסיות שעשויות להתקבל בהבנה גדולה יותר דווקא על ידי קורא שאיננו אדוק במיוחד. "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", הם מקדימים אזהרה למסע מפותל ומפולפל במשעולי פרשנות לפסוק מקראי, שבסופו יגיעו למסקנה תיאולוגית שהיא שערורייתית במונחי יסוד דתיים. בניגוד ליצירות מאוחרות יותר שנכתבו בהשראתו, התלמוד אינו ספר הלכה. הוא פרוטוקול של שיחות שניהלו ביניהם חכמי הדור, ויש בו שאלות הלכתיות רבות שנותרות בלתי פתורות. לכן ניתן לומר שהטקסט התלמודי מיועד למצויים בשאלה, לאו דווקא למי שכבר מצא את התשובה.

ניסיתי להתמודד עם הסוגיות התלמודיות בכוחות עצמי. מסכת יומא, והמסכתות שבאו בעקבותיה, התמלאו בהערות שכתבתי בעיפרון וזלגו לאורך שולי הדף. הוספתי סימני שאלה במקומות שבהם התבלבלתי וסימני קריאה כשהייתי מופתעת. כתבתי סיכומים של הנושאים הנדונים והדגשתי בקו תחתון מקורות אחרים שעלו בראשי בשעת הלימוד: טקסטים ספרותיים שזכרתי מלימודיי באוניברסיטה או שפגשתי בעבודתי כעורכת ספרותית בניו יורק ובירושלים. מאז ומתמיד קראתי ספרים, אבל התלמוד היה הספר הראשון שיכולתי לדמיין את עצמי קוראת בו כל החיים.

היה לי פעם מורה שאמר שאין דבר יותר מרגש מדף הגמרא הבא. התלמוד הוא טקסט בעל אופי של דיון, הנפתח לכיוונים שונים ברצף אסוציאטיבי שלא תמיד ניתן לנחש את מהלכו מעמוד אחד למשנהו. מסכת ראש השנה, למשל, פותחת בדיון על קביעת זמן, ממשיכה בתארוך של מסמכים משפטיים, ועוברת לתיאור מפת הכוכבים בשמי הלילה ערב המבול. כל עיקול וסיבוב בהתפלפלות התלמודית הפתיעו אותי, וגם אם לא מצאתי עניין בכל הנושאים הנדונים, כמעט בכל דף שלמדתי נתפסתי לפרט מסוים, החל משימוש בתרופה עממית לטיפול במחלה, עבור בחילופי מהלומות מילוליות בין החכמים, ועד קריאת ביניים מפתיעה של אשת רב זועמת. לעיתים התמקדתי יותר במעברים מנושא אחד לאחר ופחות בתכנים, כמו בדיון שעסק בקיום יחסי מין עם בתולה והסתיים בהמלצה לנעוץ אצבע באוזן כדי להימנע משמיעת תוכן בלתי הולם — כאילו כל מעשי החדירה חד הם. גיליתי שאני נסחפת במסע, נשבית במשעולי הטיעונים והוויכוחים, מיטלטלת כמו גל פרוע בסופות הסוערות של חילופי דברים בין חכמי התלמוד.

התחלתי להרגיש נוח יותר בעולמם של החכמים, שהתכנסו בחבורות כדי ללמוד ולהתווכח על פירוש המשנה. הפרשנים המודרניים חלוקים בשאלת מיקומם החברתי של חכמי התלמוד, אם השתייכו לאליטה של אנשי רוח או שמא התנהלו בודדים בשולי החברה. על חלקם נאמר שהיו בעלי מלאכה, כגון רבי יוחנן הסנדלר או רבי יצחק הנפח. גדולי חכמי התלמוד, כגון רב ורבי יוחנן, שימשו ראשי ישיבות שהעמידו תלמידים הרבה. ככל שהתקרבתי אל החכמים הללו באמצעות הטקסט, הכרתי אותם כמו חברים טובים, ונפשי נקשרה בנפשם. בן עזאי, למשל, שאהב ללמוד תורה עד כדי כך שלא יכול היה לסבול את המחשבה שייאלץ להקריב את לימודיו על מזבח חיי המשפחה. או רבי אליעזר, שעזב את החווה של משפחתו למרות התנגדות אביו, כדי ללמוד תורה בירושלים, ורבי יהושע, שאמו נהגה לחלוף על פני בית המדרש בחודשי הריונה ולכן אהבת התורה שלו החלה עוד בהיותו עובר ברחמה. העניין החדש שגיליתי בחכמי התלמוד הניע אותי להתחיל לתרגם ביוגרפיות שלהם, לצד עבודתי בתחום המו"לות. כך למדתי על חייהם, הכרתי את נשותיהם ואת בנותיהם, ופגשתי את חברות הקהילה שביקשו את עצתם.

כאישה, התרגשתי מכל ההזדמנויות שנפתחו בפניי כאשר עסקתי בטקסטים שנחשבו במשך אלף וחמש מאות שנה נחלתם הבלעדית של גברים. אומנם בעשורים האחרונים, נשים החלו ללמוד גמרא בבתי מדרש ובמוסדות ללימודים גבוהים, אך זאת תופעה חדשה יחסית, ומעטות הן הנושאות מטען לימודי שווה ערך לגברים מלומדים. גדלתי בבית שהתאפיין בתודעה פמיניסטית חזקה. במשך שנים כיהן אבי כרב של קהילה שוויונית, ואמי ניהלה קריירה כבכירה במגזר הציבורי היהודי. הוריי חינכו אותי להאמין שאין כל הבדל בין יכולותיהם האינטלקטואליות של גברים ונשים.

אך חכמי התלמוד סברו אחרת. במסכת קידושין (כט ע"ב) נאמר שנשים פטורות ממצוות לימוד תורה, ורבי אליעזר אף מרחיק לכת ומצהיר ש"כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תִפלוּת" (סוטה כ ע"א). אבל בן עזאי חולק עליו וגורס כי מוטלת על האב חובה ללמד את בתו תורה, כדי שאם תואשם במעשה ניאוף, תבין שגם אם עונשה מתמהמה, הוא יבוא למרות היותה בעלת זכויות. רוב הנשים מוזכרות בתלמוד בהקשר של מיניותן: הן מתפתות, נאנסות או נדרשות להוכיח שהן בתולות. רק מעטות נחשבות למלומדות, ביניהן ילתא, ברוריה ובתו של רב חסדא, והן מצטיירות כבעלות מזג אלים, אולי כדי לרמז על אישיות חזקה ועוצמתית. אך הן היוצאות מן הכלל המעידות על עולם טקסטואלי שגברים הם גיבוריו הבלעדיים, שלא לומר מומחים בעיני עצמם לאנטומיה של האישה ולמבנה נפשה.

כקוראת מודרנית, הייתי מרותקת לאופן שבו החכמים פירשו את יחס הנשים כלפי נישואים וחיי משפחה, ותהיתי עד כמה דעותיהם רלוונטיות לימינו. בעקבות גירושיי הרהרתי בשאלה אם אומנם "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" כפי שמתעקשים חכמי התלמוד. האם אישה אכן תעדיף להינשא ולא להיוותר בבדידותה גם אם בעלה, לדוגמת החכמים, גוץ כנמלה? האם העיקרון הזה תקף גם בעידן שבו נשים מנהלות אורח חיים עצמאי, מחזיקות ברכוש משלהן ויולדות בלי להינשא?

עד מהרה התבהר לי שעל פי אמות המידה של התלמוד אני למעשה איש ולא אישה, היות שמאפייני ה"איש" הם עצמאות, למדנות והיכולת לפרנס את עצמו, לעומת ה"אישה", שאינה עצמאית ונסמכת לעולם על שולחן אביה או בעלה. במובנים מסוימים, חשתי הקלה, משום שכך יכולתי להתייחס לסטריאוטיפים המגדריים של התלמוד מתוך סקרנות היסטורית ולא כפרובוקטיביות בוטה. לא נפגעתי מההגדרות התלמודיות, משום שעצם העיסוק שלי בתלמוד סתר את הדיכוטומיה שקבע בין גברים לנשים. גם חלק ניכר מהפרשנות הקלאסית לטקסט התלמודי משקף הנחות יסוד מגדריות, ואותו טקסט יתפרש באופן שונה לחלוטין אם ייקרא על ידי נשים. אף שדורות של תלמידי חכמים חרשו אותו לפניי, הרגשתי שהטקסט התלמודי מהווה קרקע פורייה לליקוט תובנות חדשות ונקודות מבט רעננות.

אני כותבת יומן כבר משנות ילדותי, אבל כשהתחלתי לעסוק בדף היומי נוספו גם הרהורים ותובנות שלי מלימודיי: תיארתי מה למדתי, היכן הייתי בזמן הלימוד ומה בטקסט התלמודי נגע בי לעומק. לימוד הדף היומי דומה לטיול ספארי באופנוע: יש מראות רבים כל כך לעבד, אבל חולפים על פניהם בקצב מטורף. נעזרתי בכתיבה כדי לזכור את הנושאים שמצאו חן בעיניי באופן מיוחד והחלטתי לסכם אותם בחמשיר או בסונטה פרי עטי, כדי שאוכל לדלות אותם מהזיכרון גם כעבור שנים. זאת, למשל, דוגמה לחמשיר שכתבתי בעקבות אנקדוטה קצרה המופיעה בדף האחרון של מסכת ראש השנה (לה ע"א):

ללמוד הוא רוצה, רב יהודה גילה,

אז רק פעם בחודש הוא בא לתפילה

אבל אם כבר הגיע

טרח והשקיע

עד שידע בעל פה כל מילה.

כיוונתי לדעת גדולים, כנראה, כי גם חכמי התלמוד נתנו סימנים בלימודיהם בהיעדר תיעוד כתוב של הדברים. כך שמצד אחד, הפכתי מילים עמוקות ורציניות לפזמונים מחורזים, ומצד שני, המשכתי בדרכי את מסורת חז"ל שביקשו לשנן בעל פה את כל מה שלמדו ובכך להפוך את התלמוד לחלק בלתי נפרד מעצמם. ואולי, כך סברתי, אצליח גם אני לחוות יום אחד את גופי כהמשך ישיר של לימודיי, כמו רבי אליעזר שאמר כי זרועותיו הן "כשתי ספרי תורה שנגללין" (סנהדרין סח ע"א). אולי אוכל גם אני לחרות את התורה על ליבי.

על כריכת היומן שלי כתבתי את המילים "דיו אילו ימי" — מתוך "אקדמות מילין", פיוט בארמית שחיבר רבי מאיר בר יצחק במאה האחת־עשרה ונאמר בחג השבועות. המילים מבוססות על משפט שחוזר על עצמו בגרסאות שונות בספרות חז"ל: "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים וארץ מגילות וכל בני אדם לבלרים אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי" (שיר השירים רבה א, ג). הזדהיתי עם משאלתו של מחבר הפיוט והרגשתי שבכתיבתי אני יוצרת יריעה שמהווה כר לאיסוף תובנותיי הנרשמות בקולמוסי. יחד עם זאת, לא הרפתה ממני המחשבה שגם הידע שאני רוכשת מוגבל ביותר וכי אני כמו "כלב המלקק מן הים" שלעולם לא יצליח לגמוע את כולו, כדברי רבי אליעזר בשוכבו על ערש דווי (סנהדרין סח ע"א).

במבט לאחור, הכתיבה שלי משקפת לא רק את לימודיי, אלא גם את תמונת חיי באותה עת — מלימוד שנבע מכאב ומחשש אל כתיבה ממקורות של אושר והתרגשות. בראשית דרכי הייתי בודדה לנפשי — גרושה טרייה שעתידה לוט בערפל. אך כעבור לא מעט מסכתות, פיתחתי קצב משלי כדי לעמוד בלוח הזמנים של הדף היומי. עם הזמן התחלתי למדוד את ימיי במסכתות ולהתייחס לתקופות חיים בפרקי תלמוד, אולי בדומה לג'יי אלפרד פרופרוק משירו של ט"ס אליוט, אשר מודד את חייו בכפיות קפה. במרוצת הימים גם הצלחתי לראות בירושלים בית, חרף אלפי הקילומטרים שהפרידו ביני לבין משפחתי וחבריי.

יום אחד נודע לי שבבית כנסת בשכונה מתקיים מדי בוקר שיעור על הדף היומי והחלטתי להשתתף בו. קבוצת הלומדים הייתה רובה ככולה גברים בגמלאות, אך הרב קיבל את פניי בחיוך ובתוך זמן קצר הפכתי אחת מהחבר'ה. מדי יום חתמו הגברים את השיעור בתפילת שחרית ואני יצאתי מבית הכנסת ושמתי פעמיי אל הבריכה השכונתית, שם שחזרתי את השיעור תוך כדי שחייה.

התחלתי את המסע הלימודי שלי לבדי, ובזכות הדף היומי הרווחתי קהילה. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעשרות אלפי יהודים לומדים מדי יום את אותו דף גמרא ברחבי העולם. ולא מדובר בדף אקראי, אלא בטקסט מסוים שנלמד ביום קבוע, על פי סדר שקבע הרב (יהודה) מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, ב־1923. כך הוא מתאר את האופן שבו הדף היומי ישמש כאמצעי לאיחוד העולם היהודי:

אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!... נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית... לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית, נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש...

הרב שפירא ראה בעולם היהודי כיתת לימוד גדולה, שהתלמוד מחבר בין תלמידיה בשרשור טקסטואלי — כמו גרסה קדומה של צ'ט אינטרנטי. באופן דומה, חז"ל ממשילים את כיתת הלימוד לכרם ואת תלמידי החכמים לאשכולות ענבים המסודרים בו שורות־שורות. הרגשתי שאני יושבת לבדי בכיתה וירטואלית, בשורה ריקה לכאורה. אך היא פנויה למראית עין בלבד. מסביבי, בכל השורות, חשתי בנוכחותם של התלמידים שקראו ולמדו את אותן מילים דור אחר דור. לצידי ישבו חבריי לספסל הלימודים, גם אם במציאות הם היו בקצה השני של ירושלים, בבני ברק או בכל מקום אחר ברחבי הארץ. בחלק מרוחק יותר בשורה רכנו על ספריהם תלמידים מאירופה, מצפון אמריקה, מאוסטרליה ומכל נציגות של עם הספר ברחבי העולם.

הקשרים הללו הלכו והעמיקו, ושנה לאחר שהתחלתי בלימודיי התחלתי לחפש זוגיות חדשה. בדיוק כשהגעתי לסדר נשים, מהגדולים בסדרי התלמוד, המקיים על פני שבע מסכתות דיונים בחיי משפחה, נישואים ומצבים משפחתיים ואישיים, חוויתי רצף של התאהבויות. במלאות ארבע שנים לגירושיי, פגשתי את מי שעתיד להיות בעלי. היכרותנו אירעה בשיעור פרשת שבוע שהשתתפנו בו, וגם הוא החל אז בלימוד הדף היומי. וכך התורה, שהייתה לבת לוויה, הניבה בחיי גם זוגיות.

דניאל ואני נישאנו כעבור כמה חודשי היכרות, ועד שנת נישואינו השלישית כבר היינו הורים לבן ולתאומות. את מחזור הלימוד סיימתי בגיל שלושים וחמש, כאשר לבננו מלאו שנתיים וחצי, בנותינו היו כמעט בנות שנה, וכבר התרגלתי ללמוד בשעות דמדומי החמה.

הדף היומי הוסיף להיות חלק בלתי נפרד מחיי. גם אם לימודיי שינו צורה לאורך השנים, לא החמצתי יום אחד של לימוד. בימי רווקותי הייתי שוקעת בלימוד בזמן ארוחת הערב, נזהרת לא לטפטף רוטב עגבניות על הדיונים התלמודיים שעסקו בהתזת דם על המזבח. אחרי שנישאנו, דניאל ואני למדנו יחד: אחד הקריא בקול בזמן שהשני שטף כלים או קיפל כביסה. כשהילדים נולדו, למדתי כאשר התינוקות ישנו. ההערות שלי באותן תקופות מלאות בסימונים ובקווקווים במקומות שבהם לימודיי נקטעו. בלילה, במיטה, הייתי מסיימת את הלימוד ונרדמת על רקע ויכוחי הרבנים סביב סוף זמן קריאת שמע של ערבית.

וכך הלכתי אחרי הטקסט, והוא בעקבותיי, בשבילי חיי המפותלים. בזמנים קשים במיוחד, בימים שלא מצאתי סיבה לקום בבוקר, הלימוד היומי היה לי עוגן, אם לא קרש הצלה של ממש. גם כאשר לא עמדתי בשום משימה באותו יום, צלחתי את הדף היומי. וברגעים המאושרים בחיי, ימי לידתם של ילדיי, הלימוד הזכיר לי שבראש ובראשונה אני אשת ספר המתענגת על מילים. בשעות ההנקה הקראתי לתינוקות שלי טקסטים תלמודיים, ודברי תורה נמהלו בחלב אמם.

חכמי התלמוד דרשו "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב:טז), ולכן המשכתי ללמוד בכל מקום שהייתי בו. במשך אותן שנים יצא לי ללמוד בספריות, בבתי קפה, בטיסות, בתור לסופרמרקט ובחדרי המתנה בבתי חולים. השתדלתי שתמיד יהיה לי עיפרון בהישג יד כדי לכתוב תובנות והרהורים בשולי הדף.

השרבוטים הללו הם הבסיס לספר הזה שהוא כל כולו ניסיון לשרטט את מפת הדרכים וההצטלבויות בין לימודיי לחיי האישיים לאורך שבע שנים וחצי. זאת תקופה שהחלה בריצות עם אנדריאה, כשהאמנתי שלא אצליח לשמוח שוב לעולם, ומסתיימת בבוקר הזה, שבו הספקתי ללמוד חצי דף בטרם התעוררה בתי. לפני שבע שנים וחצי המחשבות על עתידי היו מלוות בתחושות של ייאוש. היום, כשאני נזכרת בתקופה הזאת, אני מברכת על כל מה שלמדתי ממנה, מהטקסט עצמו אל העולמות שמאחוריו ועד לצומת שבו נועדים זה עם זה הטקסט והחיים — מפגש שמוסיף כל העת להתקיים ולצמוח, וזה שממנו נובעות מילותיי.