יצחק רבין: חייל, מדינאי, מנהיג

הקדמה:

יצחק רבין — המוות והחיים

רצח פוליטי יוצר זיקת גומלין סבוכה בין מותו לבין חייו של המנהיג הנרצח. המוות צובר משמעות משל עצמו. יש לו תוצאות והשלכות, הוא נזכר ומונצח והוא מטיל אור חדש ושונה על חייו ועל כהונתו של קורבן הרצח. ברוב המקרים, אך לא תמיד, נתפס המנהיג הנרצח כקורבן עולָה, חלל במלחמת קודש המוצב במוקד מיתולוגיה חדשה.

בעקבות ההתנקשות, ציבור ישראלי המום ונבוך ניסה למצוא הקשר ותקדימים שיעזרו לו להתמודד עם הרצח ומשמעותו. האסוציאציה המיידית היתה רצח לינקולן. שירו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן, "קברניט, קברניט שלי" זכה לתרגום עברי חדש וללחן פופולרי. אבל היתה זאת השוואה מוטעית. גופת הקברניט בשירו של ויטמן היתה מונחת על סיפון אונייה שהגיעה לנמל היעד. הנשיא לינקולן השלים את המשימה והרצח לו היה קורבן, היה בעיקרו של דבר מעשה נקם. את רצח רבין היה נכון יותר להשוות לניסיונותיהם של אנשי הימין הקיצוני הצרפתי והקולונים (שנודעו בכינוי הגנאי "שחורי הרגליים") הצרפתים באלג׳יריה לרצוח את שרל דה גול על מנת לעצור את שיחות השלום עם הפל"נ. ניסיונות רצח אלה כשלו, אבל אילו צלחו הם היו עלולים להכשיל את תהליך השלום שדה גול יזם. ואכן, רוצחו של רבין, יגאל עמיר, שאב השראה מדמותו של ז׳אן מארי בסטיין תירי, קצין הצבא הצרפתי שהוצא להורג ב־1963 בשל ניסיון נפל לרצוח את דה גול. תירי היה לאומן צרפתי וקתולי אדוק שמצא הצדקה לניסיון הרצח בתיאולוגיה הקתולית. יגאל עמיר מצא דמיון בין מצבה של צרפת בשיאו של המשבר האלג׳ירי לבין מצוקתה של ישראל בראשית ובאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. לדידו היה יצחק רבין גרסה ישראלית של דה גול, גיבור מלחמה שסטה מדרך הישר שיש להורגו בטרם יימסרו חלקי מולדת יקרים לידי האויב.

ניתן גם לערוך השוואה מרתקת בין רצח רבין לבין רצח הנשיא קנדי. התעלומה והתהיות האופפות את רצח קנדי טרם נפתרו, אך קווי הדמיון בין שתי ההתנקשויות נראים בבירור. לרצח בדאלאס קדמה מערכת הסתה. בעיר חולקו עלונים ועליהם נכתב, לצד דיוקנו של הנשיא, "מבוקש בעוון בגידה. אדם זה מבוקש בשל מעשי בגידה נגד ארצות הברית."1 רצח קנדי, זמן קצר יחסית לאחר שנבחר, יצר כמיהה לתור זהב שבמוקדו הדמות והמיתוס של קאמלוט. בעקבות הרצח אמר הסופר נורמן מיילר, "לזמן־מה חשנו שהמדינה שלנו, עכשיו היא שוב בידיהם."2 באורח דומה, לאחר רצח רבין חשו תומכיו ומעריציו, ״דור הנרות״, כמיהה למה שנתפס כתור זהב בהיסטוריה ובפוליטיקה של ישראל וניתן היה לשמוע מהם הצהרות דומות לזו של נורמן מיילר. רצח רבין ייצג והעצים ניגוד חריף ״בינינו״ ל״בינם״. יגאל עמיר, צעיר דתי קנאי, בן למשפחה תימנית, רצח מנהיג שחייו והקריירה שלו נראו כתמצית המזוקקת של הממסד הישראלי המקורי: ממוצא מזרח אירופי, שצמח בתנועת העבודה, בפלמ״ח ובצה״ל, מצהלה ומצפון תל אביב. את השנים שקדמו לרצח ניתן לראות כ״מלחמת תרבות״, התנגשות בין המתנחלים, הימין הקיצוני וחלק נכבד מהציונות הדתית, לבין ציבור חילוני מתון בהשקפתו הפוליטית לא רק סביב תהליך השלום אלא גם על הנתיב עליו אמורה ישראל לצעוד בעתיד.

אותה ״מלחמת תרבות״, השפעתה והשלכותיה על רצח רבין יידונו בהרחבה בהמשך, אבל בנקודה זאת חשוב לציין שעל אף הדרמה והטלטלה שהיו כרוכות ברצח רבין, מורשתו של רבין לא עוצבה על ידי הרצח אלא בראש ובראשונה על ידי מסכת חייו, הקריירה שלו, פעולותיו והחלטותיו. הרצח של הארכידוכס ההבסבורגי פרנץ פרדיננד הצית את מלחמת העולם הראשונה (אך לא גרם לה), ונחרט בזיכרון כאירוע מכונן, אבל על חייו ועל מעשיו של נסיך הכתר ידוע אך מעט. רצח קנדי היה אירוע דרמטי בהיסטוריה של ארצות הברית, אבל השפעתו ומורשתו של קנדי עוצבו על ידי משבר הטילים הקובני, ״מפרץ החזירים״, הנאום בברלין, הגלישה למלחמת וייטנאם וההילה הזוהרת בה הוקף, ולא על ידי הרצח. מורשתו של יצחק רבין עוצבה על ידי מדיניות השלום שניהל בכהונתו השנייה, על ידי ההחלטות האמיצות שקיבל במשאים ומתנים שניהל עם הפלסטינים ועם סוריה ועל ידי יכולת המנהיגות שסיגל לעצמו לאורך זמן.

ספר זה היה יכול להיקרא, ״תבנית נוף מולדתו״. מסכת חייו של יצחק רבין היא סיפורו של הצבר המובהק, שגדל בלב הממסד היהודי של ארץ ישראל המנדטורית כשהוא עובר בתחנות המוכרות של בן תנועת העבודה: בית ספר חקלאי, תנועת נוער, הפלמ״ח, מלחמת העצמאות וקריירה צבאית כקצין בכיר שנמנה על בוני צה״ל. כישרונותיו של רבין, נחישותו וקורטוב של מזל הביאו אותו לתפקיד הרמטכ״ל ולאחר מכן לראשות הממשלה. אך דרכו של רבין לפסגה לא היתה חלקה וקלה. הוא לא ניחן בכריזמה של דיין ואלון שסומנו בגיל צעיר כמי שנועדו לגדולות. כותרת המשנה של ספר זה משקפת את התמורות שעבר בדרכו לצמרת. הוא הפך למנהיג פוליטי רק בשנות השמונים של המאה הקודמת. על תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה העיב חוסר היכולת שלו לקסום לציבור הישראלי כמנהיג סוחף. הוא היה למנהיג בעשור הבא, כשכיהן כשר ביטחון, כאשר מיזוג של סמכות ואמינות איפשרו לו לחזור מן המדבר הפוליטי ולזכות מחדש בתפקיד ראש הממשלה, חמש־עשרה שנים לאחר שאיבד אותו. בתקופת הכהונה השנייה שלו הפך ממנהיג למדינאי. הוא הפגין יכולת לקבל החלטות נועזות, לחרוג מעמדותיו המסורתיות ולסחוף איתו חלק נכבד מהציבור הישראלי. הצלחתו שיקפה ממד חשוב של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. רק מנהיג הניצב במרכז הקשת הפוליטית ונחשב לבר סמכא בענייני ביטחון יכול להציע לצד השני את הוויתורים הנדרשים, ליטול את הסיכונים הכרוכים בעשיית שלום ולשכנע ציבור ישראלי מלא חששות לתמוך בדרכו. ישראל של היום, מדינה המתמודדת עם אותן בעיות יסוד וכמהה למנהיג כמו רבין, חשה וכואבת את חסרונו.