ירושת החוב 2: החוב הראשון

התגנבתי לעבר האורוות ואל המקום שבו ניילה שהתה בלילה שעבר.

דמותה המתרחקת בריצה – כשעורה המושלם והעירום בוהק באור השמש ושערה הארוך מתנחשל כמו משי שחור – עלתה שוב ושוב בראשי, ללא הפסקה.

כל מה שהתכוננתי לקראתו, כל טיעון, כל קושי שהכינו אותי לקבל, לא הכין אותי לתסבוכת הזו שנקראה ניילה וויבר. כיצד יכולתי להבין ולשמור על קור רוח כשהאישה העקובה מדם הזאת התגלתה כמי שיש לה יותר דמויות מאשר בציור של פיקאסו?

לעיתים היא הייתה תמימה. לעיתים ביישנית.

חכמה, מבוהלת, גאה, טיפשה.

ומעל הכול, היא הלכה והשתנתה.

ובמהירות.

אני לא רגיל ל... בלגן כזה. מהומת הנפש האנושית או מערבולת גועלית של רגשות, לא הורשו להיכנס לעולם שלי. בזמן הקצר שבו הכרתי אותה, היא הצליחה לגרום לי להרגיש משהו שמעולם לא הייתה לי פאקינג זכות להרגיש.

אל תודה בזה.

אגרפתי את כפות ידיי. לא, אני לא אודה בזה. לעולם לא אבטא במילים את הבערה האיטית של הרכושנות שחשתי בקרבי או את הבלבול בראשי כשהתחלתי להבין אותה.

רוצי, ניילה. רוצי.

והיא רצה.

למרות היותה עירומה, חסרת מזון, והעובדה שהמשפחה שלי בדיוק סיימה להתעלל בה, היא נעצה בעיניי מבט נוקב וזינקה כמו צבי הנס על נפשו מפני הרובה. זיק של פגיעות חלף על פניה לפני שהיא נבלעה במעמקי היער.

ציפיתי שהיא תתעלף בגלל המחלה המגוחכת שלה – מבחינתי זה היה ניסוי שנועד לראות מה היא תעשה אם אעמיד פנים שאני נותן לה את מה שהיא רוצה.

תרוץ?

לא חשבתי אפילו לרגע אחד שזה מה שהיא תעשה.

חשבתי שהיא תירתע, תתחנן, תבכה בגלל שהגברים בחייה אכזבו אותה. אבל היא לא עשתה שום דבר מכל זה. הכרתי אותה זמן קצר בלבד, ולמרות זאת היא תבעה ממני יותר מכפי שאישה כלשהי תבעה ממני בעבר.

זה היה אסור. והבריחה שלה הסגירה חלק נוסף במהומה שהתרחשה בתוכה. לרגע זכיתי לראות אישה מדהימה, שהפכה להיות בת חסותי, האסירה שלי, הצעצוע שלי.

מישהי שהצליחה לבלבל אותי עד היסוד.

ככל שאתה לא מבין אותה, כך אתה חושק בה. למען השם, היא הרי גמרה לך על הלשון.

נעמדתי במקום. היא נלחמה בי בכל צעד ועם זאת, ברגע שבו תבעתי אותה לעיני אחיי, היא העניקה לי שליטה מלאה.

היא פישקה את רגליה ודחפה את מותניה אל תוך הפה שלי, והעניקה לי רשות מלאה ללקק ולנגוס ולהוביל אותה לשיא עד שהיא התנפצה, ללא שום קשר למה שהתכוונה בעצמה לעשות. היא ניצלה אותי כדי להתענג.

היא גמרה בזמן שזיינתי אותה באצבעותיי.

הזין שלי התקשח.

הטעם שלה היה עדיין בפי – יכולתי לחוש את לחץ הדגדגן שלה נצמד אל הלשון שלי כשהיא טסה לשמיים והתפוצצה שם. ציפורניה חרצו את השולחן, ידיה היו פרושות הודות לאחים שהחזיקו בה והצמידו אותה מטה. אבל היא לא התפתלה בניסיון להימלט ממני.

לא, היא נאבקה כדי להתקרב אליי.

ואני נעניתי לה.

הטבעתי את עצמי בניחוח שלה, פצעתי את שפתיי כשליקקתי אותה בעוצמה הולכת וגוברת.

היא התפתלה וגנחה ונאנחה. היא מסרה לי את עצמה, וכל זה משום שאני יודע איך לגרום לאישה לגמור.

אבל היא לא העניקה לי רק את העונג שלה.

אלוהים, ממש לא.

היא העניקה לי לרגע חפוז את הטעם שהעיד איזו חוויה שמימית תהיה לי כשלא רק גופה יהיה שלי, אלא גם מוחה ונשמתה.

זה היה ממכר.

זה פאקינג סחרר לי את הראש.

פלטתי נהמה שקטה והמשכתי בדרכי. הזקפה הדפוקה והבלתי פוסקת שהייתה לי מאז שהיא נכנסה לחיי ממש הרעילה אותי, וגרמה לי לפקפק בכל מה שידעתי, בכל מה שקיבלתי מאז שלמדתי את משמעות ההישרדות והמשמעת.

תאווה רותחת זרמה בעורקיי.

איך יכולתי להישאר אותה חיה קרת מזג שחונכתי להיות, כשהדם שלי משתוקק לטעימה קטנה אחת נוספת? לעוד התענגות חטופה אחת בחום ההדוק והרטוב שלה?

שיט, אם לא אפסיק לחשוב עליה, אני עלול לגרום לעצמי לגמור.

הזין שלי התנועע בהסכמה מלאה.

טלטלתי את ראשי ופרצתי בריצה לעבר האורוות.

אתה תישאר בדיוק מה שאתה.

אתה תישאר.

אין ברירה אחרת.

לימדו אותי לשלוט ברגשות שלי. תמיד התגאיתי בכך שאימצתי לי את כל מה שלימדו אותי. וויברית אחת קטנה לא תערער אותי. זו דרכו של העולם.

העולם שלי.

העולם שלה.

למרות שהיא מכשפת אותי, ולמרות שהיא גייסה את גופי ואת כוח הרצון שלי נגדי, אני לא מתכוון להיכנע.

היא תלמד את זה בקרוב.

ברגע שאתפוס אותה, היא תבין מהו מקומה. ברגע שזרועותיי יקיפו את גופה, היא לעולם לא תרוץ שוב.

זאת הבטחה מעומק הלב.

עכשיו תורי לצאת לציד.

האורוות היו ריקות, פרט לסוס הפוני של קס המשמש למשחקי פולו, הסוס הגזעי והיקר של אבא שלי ששמו 'המגפה השחורה' והסוס החום־שחור שלי 'עוף כמו הרוח'. זה היה השם שבו הוא הופיע בפומבי ובעת הציד. כשהיינו לבדנו קראתי לו בשם אחר.

כנפיים.

מכיוון שכשרכבתי עליו, יכולתי לעוף מכאן לכל הרוחות ולמצוא לעצמי פיסה קטנה של חופש.

ניילה לא הייתה היחידה שרצתה לברוח. להבדיל מהטרף שלי, אני התמודדתי עם השדים שבתוכי ולמדתי לקבל אותם. גרמתי להם לפעול לטובתי, במקום לשלוט בי, והכרחתי אותם להיכנע ולקוד לרגליי.

ממש כמו שאגרום לה לעשות ברגע שאמצא אותה.

ברגע שהוא ראה אותי, אוזני הקטיפה של כנפיים הזדקפו, ונעלי המתכת שלו נקשו באבני המרצפת המכוסות חציר.

עובד האורווה שניקה את המקום הופיע מולי. "אדוני?"

"תניח עליו את האוכף. אני רוצה לצאת בעוד רבע שעה".

אמרת לה שתיתן לה ארבעים וחמש דקות.

משכתי בכתפיי.

אין טעם לתת לה יותר זמן. הרגליים שלה יתחילו לדמם אם היא תמשיך לרוץ יחפה, העור שלה ייפצע בגלל המחלה המטופשת הזו שאיתה היא מתמודדת, וממילא מדובר בהכול או לא כלום.

בניגוד למה שהיא חושבת עליי, אני לא מפלצת.

אני צריך שהיא תהיה חזקה.

חוץ מזה, אני יכול להעניק לה שעות, אפילו ימים שלמים, לריצה – אבל היא לעולם לא תצליח להגיע לגבול האחוזה.

ידעתי את זה בוודאות מלאה.

ידעתי, כי הייתי בדיוק באותו מצב שבו היא הייתה – אלא שאז לא היה קיץ כמו עכשיו, אלא אמצע החורף. אימונים, הוא קרא לזה. בניית שרירים, הוא טען בנאומו. רוץ בשלג, תהפוך להיות הקרח שנוטף מגזעים וענפים. השתמש בחלקים הקדמוניים שבך כדי למצוא את קצה האחוזה, או שתשלם את המחיר.

במשך שלושה ימים רצתי וזחלתי. שלושה ימים, ולא מצאתי את גבולות האחוזה.

מצאו אותי בדיוק כפי שאני עתיד למצוא את ניילה. לא באמצעות איתור לווייני ואפילו לא באמצעות המצלמות הפזורות ברחבי השטח.

לא. יש לי אמצעים טובים בהרבה.

השפתיים שלי התעקלו בחיוך בעת שחציתי את החצר מן האורוות אל המלונה. שרקתי והקשבתי לרחשי טפיפות כפות הרגליים, שריטות הציפורניים והיבבות הנרגשות שעלו מבפנים. ואז הכלבים זינקו מביתם, נתקלו זה בזה, כשכשו והתפתלו כאילו שעובר בהם זרם חשמל.

עמדתי זקוף והנחתי לגל הכלבים לשטוף את ברכיי. בסך הכול היו שם אחד־עשר כלבים, כולם זקורי אוזניים, בעלי חוש ריח מחודד וציידים מיומנים.

השארתי אותם בחצר כשהם מרחרחים במרץ וחזרתי אל החדר שבו אוחסנו הציוד, התרופות והמזון עבור הסוסים.

ידיי נעו על פני השמיכה שבה השתמשה ניילה.

הזין שלי זינק קדימה כשנזכר כמה אבודה וצעירה היא נראתה כששכבה בחציר, בעיניים ובשיער רטובים מדמעות. ולמרות זאת, היא התפתלה על אצבעותיי כמו שועלה מיומנת. שפתיה נעו וחיפשו עוד ועוד כאילו היא נולדה להתענג.

האשכים שלי כאבו והשתוקקו לפורקן. לעזאזל, אני חייב לגמור. היא הביאה אותי פעמיים עד לסף, ואז הרסה את הסיום.

זה לא מתאים לי – מעולם לא הייתי מעורפל או מונע בתשוקה מינית. אני לא מצליח לחשוב בהיגיון.

ברגע שאתפוס אותה, אזיין אותה. ולעזאזל עם כל החוקים.

אתה חושב שהיא רוצה אותך, למרות שהיא יודעת מה אתה מתכוון לעשות לה?

השאלה הפילה אותי למלכודת חדת שיניים.

קפאתי.

איזו מין שאלה זאת, לכל הרוחות?

שאלה שמעולם לא שאלתי קודם ואפילו לא חשבתי עליה. ידיי התכווצו. אסור היה לי לחשוב על רווחתו של מישהו אחר. מעולם לא הרשו לי להרגיש... חמלה. הדבר הכי דומה לחבר שאי־פעם היה לי, הוא אחי הצעיר, קסטרל. הוא הצליח, איכשהו, להימלט משליטתו של בריאן הוק. קס היה דומה לאימא שלנו. שתנוח על משכבה בשלום.

ודניאל.

הוא דמה יותר לדוד שלנו, הפסיכופת הארור, שאבא שלנו הרג אחרי שכמעט חשף את כולנו לפני שנים רבות.

שאלתי את עצמי, לא בפעם הראשונה, אם כל העץ המשפחתי שלנו היה מורכב ממטורפים גמורים.

בסופו של דבר, שום דבר מזה לא משנה. לא השושלת, לא הירושה, לא החובות.

ברגע שניילה גמרה על הלשון שלי, היא הפכה חייבת לי. לא למשפחה שלי.

לי.

המינימום שהיא יכולה לעשות, זה להשיב לי טובה.

טלטלתי את ראשי, אספתי את שק האוכף ודחסתי לתוכו את הדברים הנחוצים לי. עם כל פריט שלקחתי הלב שלי הפשיר, ואז קפא. שמיכה של שלג הלכה וכיסתה אותו עם כל פעימה. בעוד הקרח הבוהק מתגנב אל תוך הנשמה שלי, הדממה שעלתה ממחשבותיי העמיקה, עד שכל החולשה, רעיונות הבריחה והרעיונות הנוראים של הבגידה במשפחתי, נעלמו.

נאנחתי בהקלה כשחזרתי אל תוך כלוב סורגי הקרח שלי.

אתה עייף, עבדת קשה מדי ואתה מתמודד עם אישה שברחה. שמור על ריכוז.

ידעתי מה יקרה אם אאבד שליטה. אני לא יכול להניח לזה לקרות.

הבטתי בשעון.

עשרים דקות.

מספיק זמן. היא בוודאי מרגישה כאילו כבר רצה קילומטרים, היא לא תבחין בהבדל.

פניתי ללכת והתחככתי במדף שעליו הונחו השוטים והדורבנות הנוספים שלי. שלפתי שוט אחד ותחבתי אותו בחגורה שלי.

זה יהיה שימושי במקרה שהיא לא תציית לי.

לקחתי זוג משקפי שמש, מיהרתי להחליף את הנעליים המהודרות שלי במגפי רכיבה עד לגובה הברכיים ובחנתי את הציוד. חבל שאין לי זמן להחליף בגדים, מאוד לא נוח לרכוב בג'ינס – רכיבות ארוכות מסתיימות בשפשפת נוראה.

אבל זו לא תהיה רכיבה ממושכת.

חיוך נמתח על פניי. לא, זו לא תהיה רכיבה ארוכה. אבל זה יהיה כיף. וכיף הוא לא משהו שאני מרשה לעצמי להתמסר לו לעיתים קרובות.

יצאתי מהחדר האפלולי וכיווצתי את מבטי כנגד אור השמש הבוהק. מיהרתי להרכיב את משקפי הטייסים הכסופים על עיניי. כנפיים עמד בצייתנות בעמדה שלו ופרוותו בהקה כמו היהלומים השחורים הנדירים שאנחנו כורים.

כלבי הציד נבחו ודילגו במעגלים כאילו היו יחידה אחת, מבלי להסיר את עיניהם ממני, בזמן שלקחתי בידיי את המושכות והנחתי את רגלי בלולאה. הנפתי רגל מעל החיה האדירה וזרם אדיר של התרגשות שנבע מכך שאני ישוב על יצור חזק כל כך, הרעיד את עצמותיי.

כנפיים היה ערמה של שרירים מיומנים. הוא היה הסוס המהיר ביותר של משפחת הוק, מלבד סוס המרוצים של אבא שלי, 'המגפה השחורה', וכבר ימים ארוכים שהוא לא יצא לציד.

הוא דרך במקום וריאותיו הגדולות נשפו בציפייה.

האנרגיה שהרעידה את גופו הגדול דבקה בי, והזכירה לי מי אני ואיזה חיי מותרות אני חי.

הפניתי את ראשו של כנפיים לעבר השער המוביל אל מחוץ להוקסרידג' הול ונעצתי את רגליי בין צלעותיו.

זרם מטורף של כוח התפרץ בבת אחת מתוך שריריה של החיה. כנפיים עבר מעמידה לתעופה ופרסותיו נקשו במהירות. זימנתי את הכלבים שלי לצידי בשריקה חזקה.

ריח עז של אדמה שזה עתה נחפרה הכה בנחיריי כשחצינו את המדשאות.

אני בא לתפוס אותך, ניילה וויבר.

אני בא.

בקול שגבר על הנהמה הרועמת של דהרת הסוס, ציוויתי, "רדוף אחריה".