כי את משהו מיוחד



היא פוסעת במסדרון ארוך, חולפת במהירות על פני שמש שוקעת מצוירת כלאחר יד, עצים בשלכת, אישה עירומה. מילים של הכרת טובה ממוסגרות לצד שמות של אנשים זרים.

היא מחישה את צעדיה. על הדלפק מעבר לדלת הזכוכית מגשים ענקיים, שפע מאכלים מתובלים בכבדות נח עליהם ושמן ניגר על הדפנות. התיאבון שלה הופך לבחילה. היא תיקח סנדוויץ’.

עורפו החשוף, הפגיע, ניבט אליה, מזרז את צעדיה.

נזכרת שעליה לקנות לחם ושקית עדשים אדומות בדרכה הביתה. מחשבות המכולת האלה צצות מעצמן וכבות.

היא כבר עוקפת את השולחן ונעמדת מולו, נושאת מגש כתום שעליו מונח בעייפות סנדוויץ’ שגבינה צהובה ועלה חסה שכמש כרוכים זה בזה בצמידות שקופה. כמו תמיד שכחה לקנות לעצמה את השתייה.

מתיישבת מולו, גבה נצמד אל הכיסא. הוא מציע לה פחית משקה, והקליק הקטן הזה והלגימה הראשונה רק מחדדים את השתיקה. “מה שלומך?” היא שואלת, והוא אינו ממהר לענות. ידיו מקפלות את מפית הקפטריה לסירת נייר. היא רוצה לומר לו, רונן, בוא נעזוב את הכול, נחפש שלולית גדולה ונשיט את הסירה. בוא נשב שוב על המעקה של התיכון, נמתין שנינו לדפנה שתצא משיעור ערבית, תגלגל את עיניה לשמים, כמו אלישע המורה לערבית, ותאמר לנו, אל השוק אל השוק. ננגוס ביסים גדולים של אשתנור, וטחינה מדוללת במים תטפטף לנו על הג’ינס.

ריס שחרג ממקומו מערפל לרגע את מבטה. היא נזכרת באביה, שהיה מלחך בלשונו את עינה הצורבת ומשיב למקומו את הריס הסורר. עפעוף עקשני פוטר אותה מהצריבה בעין אבל לא מהגעגוע.

“איפה את?” רונן מתבונן בה, מהדק בשתי כפותיו את סירת הנייר.

“חשבתי על אבא שלי”, היא עונה. “אתה יודע. געגועים הם כמו קן של נמלים, מספיק פירור אחד של זיכרון כדי שהן ימהרו ויעוטו עליך. למה אתה מחייך?” היא פונה אליו, מרגישה איך המבט המבודח שלו בא ומדביק גם לה חיוך.

“נעמה, את לא במקצוע הנכון”. הוא מותח את ידיו לאחור.

“הספקת לקנות מגפיים לאדווה?” היא נזכרת שבפרט הזה הסתיימה שיחתם האחרונה.

“כן”, הוא משיב, רוך מיישר לו עכשיו את הקמט במצח. קמטים אחרים מקיפים את חיוכו הפתוח. “איך שהילדה הזו יודעת בדיוק מה שהיא רוצה. בחרה סגולים כאלה עם פרווה. נשארה ערה לשמוע את התחזית והתפללה לגשם”.

“גם לי היו פעם מגפיים עם פרווה בקצה”, היא אומרת.

נעמה מתלבטת אולי כדאי לדבר עם רונן על הניתוח שהוצע לדפנה ועל מה שכרוך בזה, אבל רונן עסוק עכשיו בלהסתער על חוסר יכולתם של הרופאים לומר דברים ישירים ומדויקים, ונעמה חושבת שזה לא הדיוק והאי־דיוק שמכביד, אלא זה שאלוהים שם למעלה מהתל בנו.

הוא נושם נשימה ארוכה. “לפעמים אני חושב שאני כבר מוכן”, הוא אומר ושותק שוב. נעמה לא שואלת מוכן למה, וגם לא אומרת לו שהיא חושבת שאף פעם אנחנו לא מוכנים.

ואז מצלצל אצלו הסלולרי. הוא מקשיב ועונה: “אני בא”, וקם.

“אני עולה למעלה. תבואי עוד חמש דקות”, הוא אומר לה. הפעם זה באמת, היא יודעת, ומתאפקת לא לדחוף אותו ולא לרוץ ראשונה. יש לו זכויות. הוא הבעל.

היא ספונה בכיסא הפלסטיק הזה שהחיכוך בו גורם לזרם חשמלי לדקור את אצבעה. היא מביטה בציפורן החשופה, והתמונה של השיחה הכמעט אחרונה שלהן עולה מולה: דפנה ישובה בשיכול רגליים על כרית, עם ציפה בגוון חום עם משבצות, ולידה בקבוק לק בגוון לבן אפרסק. בריכוז רב היא מורחת אותו על ציפורני ידיה. “את תעזרי לי עם היד השנייה”, היא אומרת לנעמה. “ברור”, נעמה עונה. נעמה חולצת נעלי טבע צבעוניות ומתיישבת גם היא בשיכול מול דפנה, אוחזת בידה הדקה, משתדלת להסתיר איזו רתיעה שמפעפעת בה שוב אל מול הרזון הזה שהחליף באחת נשיות שהיתה פעם שופעת. דפנה מרימה אליה מבט כמו קוראת את מחשבותיה. “רואה מה זה? לא רציתי להזדקן אף פעם, והנה זה נחת עליי. הרופאה החדשה שאלה אותי היום לגילי, וראיתי שהיא לא מאמינה, שהיא בטוחה שאני הרבה יותר מבוגרת”. נעמה מיישרת ברכות את הקמיצה ומורחת עליה שכבה דקה, ושתיהן מסניפות בהדגשה, דפנה מעווה את פניה בהבעה חמורה ומחקה את המורה מ־י’ שנייה: “בנות, לא להסניף, זה אדים מסוכנים”.

“כשאני חושבת על זִקנה”, נעמה אומרת, “איכשהו סבתא שלי עולה לי בראש ואיך דווקא הקמטים האלה הצפופים־צפופים שלה תמיד התקשרו לי למקום של שקט, מקום שאפשר פשוט להיות בו. אני זוכרת איך היא היתה מעבירה את האצבעות שלה במין ריקוד עדין בשיער שלי, פולה ממנו כינים, ואני הייתי מתמסרת. אני זוכרת אפילו פעם אחת שבאנו אליה, ורק לי לא היו כינים, ואני משכנעת את אורן ולווה ממנו כינים, מעבירה שתיים אליי, רק בשביל שהיא תעטוף אותי...

“מה כל כך הפחיד אותך בזה?”

“עכשיו אני כבר לא ממש בטוחה. אני רק יודעת שבגיל עשרים, בגיל שבאמת לא חושבים על הסוף ובטוחים ששום דבר לא יקרה, שאנחנו נצחיים ומותר גם לנסוע ב־120 בסיבוב, אמרתי לרונן את המשפט הזה, והוא, הוא צחק ואמר שהוא דווקא יגיע לגיל מאה, והנה הזִקנה, שאמור היה לקחת לה עוד ארבעים שנה להגיע, נפלה עליי בתחפושת הזאת של המחלה הזאת, ועכשיו אני נלחמת בבגידה של הגוף, באמירות האלה שאנחנו מפריחים לאוויר, בלי באמת לחשוב או להבין או לדעת מה אנחנו באמת רוצים”.

“מה את רוצה עכשיו?” נעמה מביטה ורואה נים דם זעיר שהשתרג בעינה הימנית של דפנה, פגיע כמו רזונה. בבהלה היא מורידה את עיניה מעיני דפנה ונושפת על אצבעותיה כדי שהלק יתייבש, כדי שלא תצטרך גם היא להשיב על אותה שאלה בדיוק. ריח ליזול בא ומנצח את ריח הלק, מיטת מתכת נגררת במסדרון על ידי אחות עם רעמת שיער אדמונית, עורב שחור מקפץ על אדן החלון, קורע במקורו פיסת לחם נוקשה, נוצותיו השחורות מבהיקות, ודפנה מיישירה עכשיו את מבטה אליו מעל כתפה של נעמה, מרכזת את מבטה הלאה ממנו אל עבר השמים שנצבעו בוורוד אפרפר. שקט, מתוך אחד החדרים הסמוכים נשמעת זעקה.

“זה לא בא מהכאב, זה בא מהפחד, זה כשהנשמה עוד לא מוכנה ללכת”, אומרת דפנה, יותר לשמים מאשר לנעמה. נעמה מתרוממת מעל המיטה ומקפלת את המגבת של דפנה. “מה אני רוצה, מה אני רוצה”, אומרת דפנה ונשכבת על גבה מביטה לתקרה. “תראי, זה כאילו ברור מאליו שאני מקווה שהניתוח יבוא ויציל אותי וכל הסיפור הזה יהיה פעם משהו שחור שעבר, שזה מה שיאפשר לי לראות את אדווה ואופיר גדלות ומתפתחות, שאני אוכל ללוות את אדווה לכיתה א’, לראות אותה ואת מיכל הולכות יחד ארבע צמות זו לצד זו כמו הצמות שלנו, אבל אני מבינה שהעתיד הזה כבר לא שייך לי, אולי רק לכן”. נעמה מתקרבת עכשיו למיטה ונשכבת לצד דפנה, וזו זזה כדי שיהיה לשתיהן מקום. נעמה מסתכלת בתקרה ובקורי עכביש שנטווים ברגע זה ונמתחים ומחלקים את קו התקרה לריבועים־ריבועים.

“המפתיע בזה, את יודעת, שאני כבר לא כועסת. זה כאילו שהשלוש שנים האחרונות התישו ואילפו את הזעם, ויש רק שקט, שקט שבתוכו אני כבר לא צריכה כלום. הכלום הזה נשאר אתי מעט, כי אז רונן מגיע ואני מרחמת עליו שככה הגריל אותי, אישה צעירה וחולה”. נעמה לא יכולה לעצור ומתייפחת. דפנה מסתובבת אליה ומכסה את שתיהן בשמיכת צמר דקה, שמיכה ששוב מזכירה לנעמה לילות של טיולים שנתיים, שתיהן ישובות על סלע מול מדורה או מול צלע הר לפני זריחה, תמיד מכוסות, תמיד מתגוננות מפני הקור. דפנה ממשיכה ואומרת, “תגידי, את זוכרת את הנסיעה הזו שנסענו אני ורונן ליוון, כבר היו דיבורים על חתונה, ויום אחד כשקמתי בבוקר לא יכולתי לדבר, הקול שלי נעשה חלוש כזה כמו אחרי טיולים של הצופים, וישבנו שם בבית המלון הקטן הזה בארוחת בוקר ודיברנו. ורונן, שלא הצליח לשמוע מה אני אומרת, אמר, מה אמרת? מה אמרת? וראיתי איך הוא נבהל כי נדמה לו שהנה הוא הולך להתחתן עם אישה שכל החיים הוא לא יצליח לשמוע אותה. הפחדים שלנו מתלבשים על שטויות, התחתנו, אבל עכשיו פתאום אני חושבת שזה כן היה סימן, סימן לזה שאני אישה חלשה ולא בריאה, כמו סוג של קללה”.

המילה קללה עוד מתנגנת בראשה והלמ”ד הכפולה מטעה כל כך ועושה אותה מילה שמחה. היא מביטה בשעון. כבר עברו חמש דקות?

הווילונות מסביב למיטה של דפנה סגורים. הפיג’מה של דפנה מונחת על הכיסא, והמיטה ריקה.

רונן בחוץ על הספסל.

“לא הספקתי”, הוא אומר.

היא נכנסת שוב לחדר, אוספת במהירות את החפצים המעטים של דפנה. הספר “המצאת הבדידות” של פול אוסטר. הפיג’מה בצבע ארגמן. את מברשת השיניים ונעלי הבית אספה לשקית ניילון.

* * *

בבוקר של הלוויה, בבוקר הסופי הזה, היא קוראת לו כך בינה לבין עצמה, מתערפלים השמים, ופעמוני הרוח בפתח הבית מסתבכים זה בזה, והרוח שחובטת בהם לא מניבה מהם צלילות, אלא רק מצבור של חבטות עמומות.

היא אוחזת במעקה המדרגות, נזהרת מערוצי המים שחודרים אל חדר המדרגות. כעס עולה בה על עליבות מגוריה. היא רוצה לשוב הביתה כלעומת שבאה, אבל אין חלב לקפה והסיגריות נגמרו לה והיא לא תפתח את הבוקר בקפה נמס בלי חלב ובלי סיגריה. יש לזה טעם של צבא. דל ולא מספק. דורון ומיכל עדיין ישנים, והיא מתכרבלת במעיל בדרך לחנות של מרדכי שנפתחה בחמש וחצי בבוקר.

היא שוב תצטרך לדבר עם שמואל מהוועד. כשהיא פוסעת בזהירות בשלולית הענקית שבחדר המדרגות נודדת מחשבתה אל נחיריו של שמואל ששערות שחורות מבצבצות מתוכם, ונדמה לה לא פעם שאותו האף כמו עומד לו שם בפני עצמו ואינו קשור לאיש השברירי הזה ולעברית הצחה שבפיו.

זה דורש מכל אחד כאן להפריש חמש מאות שקל, הוא יאמר לה, כדי שנוכל לסתום בצורה משביעת רצון את הפתחים שדרכם חודרים המים אל הכניסה, וכמו שאת יודעת, גם את הכספים השוטפים קשה לאסוף. היא תדע שהוא צודק, והיא שוב תרגיש איך ככל שהיא מנסה היא לא ממש מתקרבת לחלום ההוא שרקמה פעם, רקמה מדויקת וצבעונית. איש ואישה מול חופו של ים שקט ורגוע, ילדה בלונדינית עם דלי ירקרק, חלום ללא קול, ללא ויכוחים או שתיקות רועמות. מקום שבו עונות השנה נעצרות ובוראות רק יום בהיר אחד, לא חם מדי.

מיכל מגיחה יחפה אל תוך המרפסת, עושה פו ארוך על סלסולי הסיגריה שלה ואומרת: “אמא, כבר בוקר. שוב פעם בכית?” באצבע שמנמנה היא נוגעת בזווית העין, מדגישה בכך את מה שאי אפשר להסתיר. “שוב חשבתי על דפנה, מתוקה שלי”. נעמה מועכת את שארית הסיגריה במאפרה הכחולה. דורון שמתעורר בינתיים מציץ אל המרפסת ולא מצליח להימנע מלרחרח את האוויר ולהיראות בלתי מרוצה. ובכל זאת אומר, “אני עושה לנו קפה, את רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?” ונעמה שואלת, “אתה נשאר אתי עד שצריך ללכת?” “לא, לא”, הוא משיב, “אני אקפוץ לעבודה ואגיע לבית העלמין ואפגוש אותך שמה”.

“חבל”.

“חבל על מה?”

“שאתה לא נשאר אתי פה שנלך ביחד”.

“נעמה, האטרף הזה מלחיץ אותי עכשיו. תאמיני לי שהדבר הראשון שיעשו הבוסים החדשים זה לצמצם כוח אדם, אני ממש לא יכול להרשות לעצמי כרגע היעדרות”.

“טוב, רק אמרתי”, היא אומרת ומשתחלת בינו ובין המשקוף כי היא נזכרת שהחולצה שרצתה ללבוש זקוקה לגיהוץ. היא מניחה את החולצה על קרש הגיהוץ, אבל אז מודדת אותה ומתבוננת בעצמה במראה. מלפנים זה נראה בסדר גמור אבל מאחור נדמה לה שזה לא מספיק ארוך וזה משמין לה את התחת, שממילא תמיד חשבה שהוא גדול מדי. בראשה מתנגנת המוזיקה של הסרט “ארבע חתונות ולוויה אחת”, והיא חושבת שכבר שום רגע הוא לא שלנו באמת ואת הכול אנחנו מדביקים לסרטים ולאיך הדברים אמורים להיראות, וכועסת על עצמה שגם עכשיו היא עסוקה בשאלה אם היא מספיק יפה, אבל אז היא מחייכת כי היא חושבת שבדיוק ככה הן היו מדברות, היא ודפנה, ושדפנה בטח היתה מתלוננת על זרועות המתאבקת שלה, כפי שנהגה לכנות אותן. אז היא מורידה את החולצה ומגהצת אותה במהירות. בסלון מיכל מדליקה את הטלוויזיה וחתולה מצוירת, קפוצת שפתיים, שמסתבכת בחוט טלפון ורוד, מזכירה לנעמה להתקשר לרותי. זו מדווחת לה שאמא לא תבוא ללוויה כי הרגל שלה שוב מאוד מציקה לה ובית הקברות הזה הפך למין עיר כזו ועדיף שהיא לא תצעד את כל הדרך.

מיכל שואלת מהסלון, “מי מביא אותי לגן?” ודורון מציע, אבל נעמה ממהרת להתנדב, ואפילו מציעה שיעשו את הדרך באופניים. “אפשר גם לעבור אצל מרדכי ושתקני לי ממתק?” על החלק הזה בוחרת נעמה שלא להשיב, ורק חושבת: עוד פעם ה”לקנות” הזה. נעמה מושיבה את מיכל על הכיסא האחורי שהרכיבה על האופניים, וקושרת לה את החגורות השחורות. מיכל חוזרת על השאלה: “אפשר ממתק?” ונעמה מנשקת אותה ואומרת, “לא היום”.

“למה?” מתעקשת מיכל, ונעמה רק אומרת, “אפשר לעבור דרך החצר של מלכה, אולי התרנגול שלהם חופשי”. “כן”, אומרת מיכל, מוותרת בקלות. מצבור של עלים נושר במין ריקוד מעגלי מהעץ, ומיכל צוחקת ומנסה לתפוס בעלים שמלטפים את ראשה ואפה. נעמה מרימה גם היא את ראשה לכיוון צמרות העצים, ורואה דרכם שמים שנראים כמו הים אחרי סערה שמביאה משקעים של אדמה ואבן. כמעט כל מבט שלה בעולם מעורר את ההרגשה שדפנה לא תהיה שותפה לו יותר. החיים כבר זורמים ממנה והלאה, היא חושבת, ושום דבר בעצם לא נעצר. היא רוצה לצעוק למכוניות ולטוסטוס שעוקף, ואפילו ליונה שמנקרת את שפת המדרכה, תעצרו רגע, תעצרו.

כשהן מגיעות לגן היא משעינה את האופניים על הגדר ומורידה את מיכל לתוך הגן. הגננת של מיכל מחייכת אליה, ואז אומרת, “רגע, זה לא היום החופשי שלך. איך זה שאת מביאה אותה ולא דורון?” ונעמה מתלבטת, כי פתאום לא מתחשק לה לספר על הלוויה, כאילו אם תשאיר את זה לעצמה זה יישאר באמת רק שלה. הגננת שואלת, אבל לא נעצרת לשמוע את התשובה, וככה נעמה לא צריכה לחשוב מה להגיד ואיך לנסח. מיכל, שמבינה שהיום יש זמן, גם מבקשת שתישאר אתה עוד קצת, ומתלבטת בין שולחן הציור לשולחן משחקי הקופסה. היא בוחרת בשולחן שבו יש מעט יותר ילדים, וגם משם סוחבת את נעמה כשאחד הילדים מתעניין ושואל איזו שאלה את נעמה, וככה הן יושבות בסופו של דבר על השטיח בפינת הספר. מיכל בינתיים שלפה ספר כזה של באגס באני, ונעמה מסרבת בתוקף לקרוא לה אותו, “אני גם צריכה לאהוב את מה שאני קוראת כדי להקריא לך”, היא אומרת למיכל שממשיכה להחזיק בספר. היא מחזיקה אותו במהופך ובאגס באני עומד עכשיו על הראש. נעמה מפשפשת בין הספרים ורואה את ספר השירים “מה עושות האיילות בלילות”. זה ספר שהיה לדפנה כשהיו קטנות, והיא ממהרת ולוקחת אותו ומדפדפת בו יותר בשביל עצמה מאשר באמת כדי לקרוא בו למיכל. מיכל מושכת לה בחולצה ואומרת, “אני רוצה את זה”, ומניפה את הספר מול נעמה. “את לא מחליטה עליי! את לא מחליטה עליי!” נעמה לוקחת ממיכל את הספר. הכריכה שלו נוצצת ונראית נורא נקייה כזו. היא פותחת את הספר, יש שם המון מלל, והיא מרפרפת עליו וחושבת, ייקח לי יותר מדי זמן לקרוא אותו, וגם לא בא לי לקרוא אותו. “נו אמא, נו אמא”, אומרת מיכל, ונעמה שוב מדפדפת בדפים, אבל לא מתחילה להקריא. הגננת של מיכל מתחילה לקרוא לילדים להתאסף למפגש, ונעמה רואה שאחת הילדות בפינת האוכל מכניסה את הסנדוויץ’ שלה לתיק, ובבהלה היא נזכרת ששכחה לתת הבוקר למיכל כריך ובכלל שהתיק נשכח בבית. “מיכלי, שכחנו את תיק האוכל בבית. את יודעת מה? אני ארוץ למכולת של מרדכי ואני אקנה לך לחמנייה ושוקו, טוב?” חושבת גם כמה מהר מכרה את עקרונותיה ואת הסירוב הראשוני שלה הבוקר לעצור שם. “אז אני באה אתך”, מיכל קוראת בהתלהבות, ונעמה מנסה לומר לה, “לא, הנה המפגש שלכם מתחיל, אני אלך לבד ואחזור”, אבל מיכל פורצת בבכי, דופקת את גבה שוב ושוב בקיר, “אני באה אתך! אני באה אתך!”

רכב שחולף צופר וגורם ללב של נעמה לפעום בחוזקה. היא כמעט מאבדת את שיווי המשקל, ורק ברגע האחרון נשענת בכוח על רגלה הימנית, ובשתי הידיים מייצבת את הכידון, “בן זונה”, היא מסננת ומקווה שמיכל מאחורה לא שמעה אותה. הן מגיעות למרדכי, והוא שואל, “מה שלומך ומה שלום הבעל?” כאילו שהם איזו ישות אחת בלתי נפרדת. “בסדר, בסדר”, היא משיבה לו בלי לשאול לשלומו, ומחפשת במהירות את שקיות השוקו במקרר, ושולחת את מיכל להביא לחמנייה מהקרטון בסוף החנות. מיכל חוזרת, מחזיקה בידה בייגלה מתוק, ונעמה חושבת שהנה זה כבר הולך לעלות לה באיזה חמישה שקלים יותר.

אבל כשמיכל שואלת, “אפשר כזה?” היא אומרת, “כן מותק”, והמותק שלה נשמע לה מודבק ולא שלה בכלל.

“בא לי ללכת ברגל עכשיו”, מיכל מתעכבת ליד קן נמלים, כורעת לידו ומתבוננת.

“בסדר, אבל רק עד הכביש. משם נמשיך על האופניים”.

נעמה ממשיכה לצעוד עם האופניים עד קו הכביש וממתינה למיכל שצועדת בעצלתיים. בכביש נעמה מנסה להרים את מיכל, והיא מתחמקת ומתחילה לחצות לבד את הכביש. “את לא חוצה את הכביש לבד, את שומעת אותי!”

“אני גדולה, אני יכולה”. נעמה מרימה אותה בכוח ומושיבה אותה בכיסא, מיכל מנפנפת ברגליה, נעמה מתיישרת ורוכבת בעמידה על האופניים.

כשהן מגיעות לגן מיכל נצמדת לכיסא ולא רוצה לרדת. מתחיל טפטוף קל. נעמה עומדת שם ונותנת לו לדלוף על שתיהן כאילו זו המטרה שלשמה יצאו מן הבית. הן עומדות ככה כמה דקות, שתי ידיים קטנות מושטות לה בשקט, ונעמה מחבקת חזק ומתאמצת לא לבכות, וככה הן פוסעות אל תוך הגן.

כשהיא פוסעת אל תוך הדירה היא מופתעת לגלות שדורון עדיין בבית.

“מה, עוד לא הלכת? הלוויה בשתים־עשרה, אתה כבר לא תספיק ללכת ולבוא”. “אני אספיק”, הוא עונה לה וממשיך לקרוא בעיתון שמונח באלכסון על השולחן. ביד הוא מחזיק פיתה עם קוטג’. נעמה ניגשת לשיש וסוגרת את קופסת הקוטג’ ומחזירה אותה למקרר. היא לוקחת סמרטוט כחול ומעבירה על המשטח, אחר כך סוגרת את שקית הניילון, ששלוש פיתות עדיין היו בה, ומכניסה לפריזר, שוטפת את הכוסות בכיור וגם את הפנים שלה שוטפת פעמיים ומנגבת במגבת מטבח חדשה שהיא מוציאה מן המגירה.

“את בסדר?” שואל דורון ומקפל את העיתון. נעמה מתבוננת החוצה ולא מפנה אליו את מבטה. על המעקה למטה היא רואה שלושה חתלתולים מתגוששים. אחד מהם מאבד שיווי משקל ונופל. בעודו באוויר מתפתל גופו והוא נוחת בקלילות על ארבע רגליו על המדרכה, ושב וקופץ כלפי מעלה, מכה בכפו האפורה את אחיו הג’ינג’י שמביט בו כל אותה עת מאותה נקודה בגדר. היא פונה עכשיו לסלון. בדרך לקחה את הטלפון האלחוטי, מתיישבת מול ערימת בגדים גדולה שנותרה על הספה ומתחילה לקפל אותם בזריזות. היא מצלצלת לאחת האמהות ונעזרת בה לאיסוף של מיכל. לרגע נדלקת בה ההרגשה התפלה שהטובה הזו תיכנס עכשיו למין פנקס קטן ומאורגן, מעכשיו היא תהיה חייבת עוד משהו.

עם דפנה אף פעם לא הרגישה ככה. היא פשוט היתה שואלת אם זה מתאים ודפנה היתה אומרת כן. דפנה היתה כן אחד גדול. כן לבוא, כן לתת. הסכמה מלאה שאף פעם לא מתלווה אליה אפילו צל של היסוס. שום חשבון. הן היו נותנות ולוקחות זו מזו כמו שהלב לוקח ונותן לריאות וההפך. אפילו אצל דורון אין לה כן כזה. קן כזה. פתוח בשבילה בדו־סטריות שלמה.

דורון אומר לה, “טוב, אני זזתי, ניפגש שם”. “תשתדל לא לאחר”, היא זורקת אחריו, אבל כבר קולטת את צעדיו במדרגות, מדלג לו שתיים־שתיים עם רגליו הארוכות, ואינה בטוחה ששמע אותה. רק עכשיו היא מבחינה שקיפלה שמלה של מיכל כבר שלוש פעמים. היא מוסיפה משום מה עוד קיפול ומקרבת אותה אל אפה. דמעות עולות שוב במעלה האף ויורדות על הלחיים ממושמעות ושקטות.

* * *

בפתח בית העלמין ניצב לו לוח אלקטרוני גדול, והכתוביות שעליו נעות בריצוד מנצנץ בצבע כתום. נעמה ודורון נעמדים זה לצד זה, דורון מניח את ידו על כתפה וקורא בקול את מועדי הלוויות ואת מיקומן. “זה מזכיר את לוח ההמראות והנחיתות בשדה תעופה, לא?”

“כן”, דורון עונה. אחר כך הוא מניח את כפה בכפו וממשיך ומכניס את ידה לתוך כיס המעיל שלו. “תשמעי, מי יודע, אולי זו הטיסה הכי שווה, כי עובדה שאף אחד לא חוזר”. נעמה מרימה את כובע מעילה ומהדקת לאוזניה. רב שמן עם זקן שחור ענקי מחלק לסובבים חוט אדום, והם כורכים אותו סביב היד. כשהוא מציע אחד לנעמה היא מנענעת לא חזק בראשה ועוקפת אותו, דורון מתעלם ממנו לחלוטין. נעמה מתבוננת בפרצופים מסביב ומקטלגת אותם בראשה לתקופות חיים שהיו ואינן, אחר כך היא נעמדת לפני דורון ונשענת אליו בגבה.

“זאתי היתה עושה אתכן צעידות בפארק לפעמים, לא?” “כן”. זו מישהי שפעם עבדה עם דפנה וגרה בשכונה, היא מהנהנת אליה קלות, אבל לא מתקרבת. המילים האלה, שלא תדעי עוד צער ודומיו, מה הן מביעות? אולי אנשים לא יכולים ככה פשוט להיות. חייבים לכסות ולנער את הדברים כמו היו שטיח.

בסוף הלוויה נעמה ורונן פוסעים לכיוון הברזייה, שוטפים את הידיים, נפרדים מרונן, והולכים יחד למכונית. נעמה מקווה שדורון יזמין אותה לשתות אתו קפה או יעשה משהו אחר שיאריך את שהותם יחד, אבל דורון אומר לה, “תורידי אותי ליד התחנה”, והיא רואה את פסי הכסף בשיער שלו שהידלדל. היא יודעת שיש לו יותר עבודה ממה שאפשר לעשות ביום אחד ונורא רוצה לומר משהו שישאיר אותו אִתה, אבל לא יודעת מה, אז היא מסתפקת בללוות אותו במבטה עד שהוא כמעט נעלם לה במראה. היא פונה לאחור, ואז רואה אותו שוב במראה הימנית.

פתאום כמו משום מקום הוא מתיישב לצדה במהירות.

“יאללה בואי ניסע לים, העבודה וכולם יחכו”.

“איזה כיף שחזרת”, היא חוזרת ואומרת פעמיים.

דורון מפשפש בתיק ומוציא ממנו את הלפטופ שלו, מניח אותו על רגליו הארוכות ושורה אחת שמבקיעה משיר של הביטלס צובטת אותה.

על חוף הים הם בודדים לחלוטין, והאפור והריקנות מזכירים לנעמה סרט של ברגמן. “אני זוכר אותה עומדת מולי בחתונה שלנו, מיד אחרי החופה, אומרת לי בפעם האלף שזכיתי בך, שאני לא אעז לקחת אותך כמובן מאליו...”

“כן... אולי בגלל זה חזרת לאוטו”, היא עונה.

אחר כך הם צועדים שלובי ידיים ושותקים.

* * *

אִמה רוכנת אל הסירים ומוסיפה עלי דפנה לממולאים של ערב שבת. “הי, זו את”, היא אומרת. אין שום הפתעה או שאלה בקולה. נעמה מתיישבת אל שולחן הפורמייקה במטבח הצר, ובוצעת מהלחם השחור שמונח מתחת למפית בסלסילת הפלסטיק. היא מוציאה את צנצנת העמבה מהמקרר, ואִמה ממהרת ומגישה לה גם כוס מים לצנן את החריפות. “לחמם לך אורז?” היא שואלת.

“לא”, אומרת נעמה, ומניחה את שקית הניילון על הכיסא ואת הספר של פול אוסטר על השולחן.

“באמת המצאתם אותה”, אומרת לה אִמה.

“המצאנו את מה?” היא ניעורה ממחשבותיה.

“את הבדידות”, עונה אמה, רוכנת אל הכיור וסוחטת ממנו שיירים של עלי כוסברה.

“באמת, למה? אתם לא הייתם בודדים?”

“למי היה זמן?” פוטרת אותה אִמה בנפנוף יד מוכר. “חמישה ילדים גידלתי, את החיתולים כיבסנו בידיים. כשאורן נולד יצאתי לעבוד בלילות במפעל לנרות כדי שיהיו אפרסקים על השולחן”.

“אז זה הזמן שאשם”, אומרת נעמה, כאילו בכך באמת נפתרה החידה. “אני באה מהלוויה של דפנה”. אִמה מניחה מידיה את מגבת המטבח ובאה ומתיישבת קרוב לנעמה, ירכה הכבדה נוגעת בירך של נעמה וידה מנגבת את הדמעות, שסוף סוף מגיחות.

שעון העץ שבנה אביה מתקתק בקול. “עכשיו תקומי ותחזרי לבעל שלך, לבית שלך”, היא מכניסה את הספר לתוך שקית ניילון ומצרפת אליו שני אבוקדו בשלים. נעמה לא מעזה למחות, למרות שרצתה לבקש ממנה להישאר, להתכרבל שוב במיטת הנוער שלה, לריב עם אורן על מי יכבה את האור, להציץ באחותה הבוחנת בקפידה את צדודיתה במראה הגדולה שבארון. לנעול שוב מגפיים עם פרווה בקצה.

* * *

לשבעה היא מצטיידת בשלוש אחיותיה. כמו מניפה סינית, היא חושבת כשהן נעמדות זו לצד זו מול האינטרקום בכניסה. איריס מטופפת על עקבים דקים, בנעליים עם שפיץ מוארך, שמזכירות לנעמה מכשפות בסרטים של וולט דיסני. היא תוהה איך זה שדברים כל כך מכוערים נהיים אופנתיים וצצים להם על נשים כמו פטריות אחרי הגשם. עופר, אחיה הגדול של דפנה, היה החבר הראשון של איריס בתיכון. האם ההקפדה היתרה בלבוש של אחותה קשורה לאיזה חשבון ישן ולא סגור? תמר מסיטה תלתל ממצחה, כמו לפנות מקום לעין לראות. רותי נוגעת בהיסח הדעת בשרשראות על הצוואר, ומרימה את הג’ינס כלפי מעלה, ונעמה תוהה אם היא רזתה לאחרונה.

בתוך הבית אנשים רבים. מתוך בליל הקולות פורץ אליה קולה של אִמה של דפנה. היא פורשת אליה זרועות, מחבקת אותה בחוזקה, ואומרת שוב ושוב: “הלכה לי הילדה”. אביה של דפנה גם הוא מתקרב, לוחץ את ידה בחום. חריצי פניו נראים לה עמוקים יותר. מותה של דפנה בלבל את ספירת השנים גם אצלו. עכשיו שניהם מכתרים אותה, מציגים אותה לאישה שליד: “זו כמו הבת השנייה שלנו”. היא מוצאת לעצמה כיסא פנוי ומתיישבת. תמר כבר במטבח עוזרת באיסוף הכוסות, בהוצאת עוגיות מעוגלות מן התנור, יעילה כדרכה, כאילו המקום שהוקצה לה כאן בעולם תובע ממנה לאזנו בעשייה אין־סופית לזולת. איריס קרובה לעופר, מטה אליו את ראשה, מתעלמת בעליל מנסיבות הפגישה, עסוקה בלהקסים. רותי לידה, עסוקה כל כולה בהדיפת שאלותיה של ברכה, שכנה שעקרה מן השכונה לפני שנים רבות.

נעמה נזכרת איך לפני שנים, אולי כשהיתה בת שתים־עשרה, אחרי שהתמרמרה בפני אמה על החטטנות הזו של ברכה, ואִמה כרגיל הניפה את ידה בתנועה מוכרת, מבטלת, אך ברגע נדיר הוסיפה: “יש כאלה שמפחדים להסתכל על עצמם במראה ומה שנשאר להם זה לחיות מתוך החיים של אנשים מסביב”.

על השולחן אלבומים. קיצור תולדות הזמן. גם היא שם, כמעט בכל תמונה שנייה. בכיתה א’, בהופעה של סיום שנה, בכל תמונות המחזור. ראש ליד ראש. צמות נוגעות בצמות, שיניים חסרות, שיניים שצמחו. שדיים שצמחו, אצל נעמה שנה אחת קודם. התמונה המשוגעת מהטירונות. כל המסעות שעשו יחד...

תמר מגיעה עם כוס תה. “רוצה?” עלי הנענע רוקדים בירוק בתוך כוס הזכוכית, תחושת עייפות עוטפת אותה. היא פונה לחדר האמבטיה, מביטה בעצמה במראה הגדולה, מתיזה על עצמה מים כדי להמיס את העייפות הנכרכת בכל איבריה.

רונן נכנס אל הבית, הוא קולט אותה במסדרון הצר ומתקדם לעברה. “בואי ניכנס לחדר העבודה, נדבר”. הם נעמדים זה מול זו בחדר הצר, רונן נשען אל שולחן המחשב והיא מטילה את עצמה אל כיסא מסתובב. רונן מתהלך בחדר הצר, פותח ארון ומוציא משם את שמיכת הטלאים שהעסיקה רבות את ידיה של דפנה בזמן הכימו, שאריות בדים שהן קנו יחד בדרום תל אביב.

“אני חושב שהשמיכה הזו צריכה להיות שלך”. שתיקה נפרשת עליהם כמו התכרבלו בשמיכה. “אני מנסה בעצם להגיד לך תודה”. היא מנפנפת בידה, לא יודעת מה להשיב. ידה מלטפת בהיסח הדעת ריבוע אחרון שחיפושיות מנוקדות בו. גודלה של השמיכה מפורר בתוכה משהו.

“מה אתָך?” הוא שואל, חודר במבטו, מרגיש את התכנסות האיברים, את גירעונה של הנשמה. “אני מנסה כבר הרבה זמן להיכנס להיריון, והיתה גם הפלה. והשמיכה הזו, קיווינו שכשהיא תיגמר אני אוכל לכסות בה ילד, ודפנה - לחיות”.

רונן משפיל את מבטו, “אל תחשבי על זה ככה”.

“אני לא יודעת מה אני רוצה”, היא נוגעת בעגיל שבתנוך האוזן, מסובבת אותו.

“כמו כולנו, את פשוט רוצה שיהיה לך טוב”.

“אני רוצה הביתה”, היא אומרת ולא יודעת לאיזה בית היא מתכוונת. להיכנס למיטה, להתכרבל בשמיכת הפוך, היא חושבת, לא חלב, לא לחם, לא חביתה, לא סיפור, לא איפור, לא עבודה, רק לישון. ההחלטה מפיחה בה כוח, והיא יוצאת, מותירה את רונן בסלון הרועש, עם הקרע העמוק בחולצתו, מניד את ראשו לאדם שלוחש לו משהו. היא מחבקת את רותי אומרת לה, “אני כבר לא פה”.

* * *

בחדר השינה שלה אור היום עוצם את עיניו, נכנע ללילה. היא מגששת את דרכה לאמבטיה, מצחצחת שיניים לאורו של פנס הרחוב שחודר דרך החלון הפתוח. כבדות בוצית באיבריה, רק עוד מחשבה אחת מטרידה אותה: מיכל. כשהיא כבר בתוך המיטה היא אוזרת כוח ומושכת אליה את הטלפון, שמונח לו שחור ודומם על השידה. “אמא, זו אני, תשאירי את מיכל אצלך הלילה. אני...” - והיא מתקשה למצוא מילים, יודעת שעייפות איברים וגירעונה של הנשמה לא כלולים בלקסיקון החיים של אמה. בשתיקה שנוצרת היא שומעת את מיכל אומרת: “סבתא עכשיו נשים ת’עוגיות בתנור?”

היא רוצה לשאול אותה, איך מצאת כוח תמיד ללוש? מה עשית עם ידייך כשהתעייפו מליצוק חלב לנרות במפעל, לכסות כתף, ירך, כפות רגליים, כפול חמש. “מה קרה, את חולה?” אמה מפרה את השתיקה. “לא, כן”, היא עונה. “תני לי את מיכל, אני רוצה להגיד לה לילה טוב”. “אנחנו עושות עוגיות”, מיכל מספרת לה בחדווה. בנשיקה וחלומות טובים היא נועלת את היום. צוללת לתוך הכרית.

* * *

קולות הטלוויזיה מעירים את נעמה והיא חשה צמא. היא מתעטפת בשמיכת צמר ורואה את דורון ישוב על הספה מחזיק את בקבוק הבירה שלו כשהאצבע מתוחה קדימה, כאילו הוא עדיין ילד שמשחק בשוטרים וגנבים. “יש!” הוא צועק כשהגול בטלוויזיה מובקע.

“מתי הרעש הזה נגמר?” דורון מביט בה מופתע. “כבר חזרת מהשבעה? עוד חמש דקות למחצית”, הוא מנסה להציל את עצמו מנזיפה מדומה או להתנצל על משהו עמום, איזה מעשה לא טהור שעשה, כמו ילד שנתפס בשעת מעשה שהוא לא בטוח אם מותר או אסור.

“רוצה לאכול משהו?” היא מציעה מתוך הרגל. דורון מצביע על הבירה והבוטנים שהיו מונחים לפניו.

“סידרת לך פה פאב ביתי”, היא אומרת.

“איפה מיכל?” הוא שואל, והשאלה נשמעת לנעמה יותר כאיזשהו קו הגנה שהוא נוקט מפני התקפה שלא באה, אבל מאיימת.

“אצל אמא שלי”.

במחצית דורון קם ומנמיך את הווליום. “איפה הספר שקניתי על נורווגיה?”

“הוא כבר בשירותים”. היא אוספת צעצועים שפזורים על השטיח ומניחה אותם בתוך ארגז קש.

“את דרום אמריקה כבר גמרת? הבת של נורית ביקשה לשאול”.

“כן, אפשר”, הוא אומר, “אבל שתחזיר. נמאס לי שלוקחים ולא מחזירים. למי נתת את הספר על הולנד?”

“נדמה לי שהולנד אצל ציון. הם באמת רוצים לנסוע השנה בסוף אוגוסט”.

דורון נכנס לשירותים. נעמה משערת שהוא קורא קודם כול את ההיסטוריה של המקום, מחפש בעיקר דברים על אמנות, ואחר כך יורד לפרטים של מזג אוויר ומסלולים. קול ירידת המים מלווה את יציאתו של דורון לסלון, הוא מלטף את עורפה של נעמה שבוהה בפרסומות ללא קול. המחצית השנייה נעה באטיות, הוא נרדם על הספה ונעמה נוגעת בכתפו ומאיצה בו ללכת למיטה. היא מביטה בו בזמן שהוא עומד מול המראה, טופח לעצמו על הבטן ומעביר יד במפרצים של השיער. הוא מצחצח שיניים, מגרגר ויורק לכיור, ממשש את הזיפים על לחייו. בדירה למטה אסנת רבה עם אבא שלה, “כולם חוזרים בארבע! מה אתה רוצה שאני אעשה, אחזור לבד בשתים־עשרה וחצי כשיצאנו רק באחת־עשרה? אז שתדע לך שאתה חי בסרט, פשוט חי בסרט!” היא צועקת. אמנון צועק עכשיו על רותי ואומר לה שהילדה הזו שלה תוציא אותו מדעתו, יום אחד הוא פשוט ישתגע. נעמה מורידה את התריס וסוגרת היטב את זגוגית החלון, והדיבורים נעשים ברורים פחות.

דורון מתמקם לידה מחזיק בידו את דפיו הכתומים של עיתון הערב: “נראה לך שעכשיו רונן יתחיל לצאת עם בחורות?”

“זה מה שמעניין אותך עכשיו, תגיד לי?”

“סתם, זה פשוט עבר לי בראש”.

“בראש זה עבר לך או במקום אחר? אתה יודע מה, תחסוך ממני את כל מה שעובר לך בראש, כי זה באמת רק מעצבן אותי עכשיו”.

דורון מרים את הטלפון הנייד שלו. “נסים סימס לי שנולדה להם בת שלישית, קוראים לה בר, איך קוראים לבנים שלהם?”

“זה לא בנים, זה בן ובת, ונדמה לי שלבן קוראים תומר ולבת ניצן, אבל אני לא בטוחה”. היא מתהפכת על צדה ומנסה להירדם.

זמן מה היא שוכבת בעיניים עצומות עד שהיא קמה ופוסעת לעבר המטבח, פותחת את דלת המקרר ומוציאה מתוכו את סיר הקציצות. קרום דק עוטף את הקציצות באדום חלודה. היא טובלת חתיכות של חלה באמצעו של הסיר, פירורים לבנים נזרים על תלי הקציצות, כמו מלח גס. קציצות קרות גולשות במורד גרונה. היא דוחפת חזרה את הסיר לעומק המקרר ומסתובבת יחפה בדירה, מציצה אל תוך חדרה הריק של מיכל, בובת קנגורו ישובה על הכרית. היא מעלעלת בדפיו של עיתון סוף השבוע, אך לא מצליחה להתרכז בכתוב. עורכת בראשה רשימת מטלות לימים הקרובים בגן, ופוסעת שוב ושוב בדירה. חוזרת אל חדר השינה ומתמקמת בגבה לדורון.

“אתה באמת יכול להיות כל כך מטומטם לפעמים, שזה פשוט משגע. תגיד לי, גם אם אני אמות אז יום אחרי השבעה מה שיעניין אותך זה לצאת עם בחורות חדשות?”

דורון נפנה אליה ומניף את ידיו הארוכות אליה. “אז זה מה שמטריד אותך? נראה לך? איפה אני אמצא אחת כמוך שבפגישה הראשונה, כשאני מתאמץ להשתלט על הסירים והאוכל, היא אומרת שהיא עייפה והולכת לישון?”

“אני שאלתי אותך אם אתה רוצה עזרה”, היא אומרת בחיוך, “ורק אז הלכתי לישון”.

“העיקר שישנת טוב ושאהבת את מה שהכנתי”, הוא אומר ומניף את השמיכה מעל שניהם.

* * *

רונן מרתך את המתכת שוב, מבקיע גלים וחורים חדשים במצבה שיצר לדפנה. “אני צריך לסיים את זה לפני השלושים”, הוא אומר עכשיו לנעמה שנשענת על השולחן של המסגרייה. אדווה, אופיר ומיכל משחקות ברחבה שלפני הכניסה למסגרייה, הן תולשות שיבולים וזורקות אותן זו על זו צוהלות בהצהרות: “לך יהיו שבעה ילדים, ולך שנים־עשר...”

“תראה מה זה, יש דברים שלא משתנים, עם המחשבים והכול. גם אנחנו היינו זורקים שיבולים ומנבאים את עתיד הילודה שלנו. יש דברים שלא לקחנו בחשבון”, היא אומרת ולא מסיימת את המשפט. “איך הולך עם ההצטמצמות של העסק?”

“די בקלות. פעם אם היית שואלת אותי הייתי חושב שזה כזה מסובך. כשדפנה היתה מתעצבנת על שעות העבודה הארוכות ועל זה שהראש שלי כל הזמן בעסק, הייתי אומר לה: ‘זה או לגדול או לחדול’, כאילו באמת אין דרך אחרת. סתם... באמת סתם, זה אפשרי וזה הולך לקרות, חבל שרק היא לא פה לראות את זה”. נעמה לא עונה, ורק נזכרת בשיחות הטלפון שלהן בשעות שלקראת שבע כשהבנות רק נולדו, איך כל דקה בשעה הזו נראתה להן אין־סופית ואיך כל דקה של איחור של הבעלים היתה משגעת אותן, והם, דורון ורונן, כל אחד בדרכו, לא הבינו. עכשיו גם היא לא הבינה מה היה כל כך קשה, מה היה שם כל כך מחושב ובלתי פתור. היא מרימה את השקית מהרצפה ופורשת על השולחן את בגדי החורף שקנתה לאדווה ואופיר. כתמים של כתום וורוד מדגישים את החספוס האפור של השולחן. “זה יהיה טוב גם לרוב האביב”, היא אומרת כמו כדי לאשר את תבונת הקנייה.

“יופי, תודה”, הוא אומר מרכיב שוב את המשקפיים ומרתך עוד פינה. נעמה מפנה לכיור שלוש כוסות שמשקע של קפה שחור דבק בהן. היא מרימה דף שנפל לרצפה ומצמידה אותו לשולחן בחלוק נחל.

“אתן רעבות? אולי נלך הביתה, רונן יבוא אחר כך”, היא אומרת למיכל. “תבוא לאכול אתנו”, היא צועקת לרונן, וממשיכה עם הבנות לכיוון הבית. הבנות קופצות על רגל אחת ואחר כך על שתיים כמו היתה הדרך מרוצפת במשטחי קלאס דמיוניים. “תמתינו רגע, אני נכנסת לקנות גבינה צהובה”. הבנות נשארות כמה רגעים בחוץ, ואחר כך משתרכות אחריה לתוך המכולת, אדווה ומיכל מרימות מעדנים מפינת מוצרי החלב וממשיכות לשחק בכאילו. כשהן עולות במדרגות היא שומעת את אדווה אומרת למיכל “אני הולכת לישון מתי שבא לי, אני כבר גדולה”.

“בא לכן להתקלח כולן ביחד?” היא מוציאה שלוש מגבות ועוזרת לאופיר לפשוט את הבגדים, מנשקת את הבטן השמנמנה שעומדת לה כך חשופה מולה, ומעבירה אצבע רכה על כתם הלידה שנראה קצת כמו כוכב על השכם. היא מנשקת גם את המצח של הבנות הגדולות. “איכס, נשיקות”, אומרת אדווה, ונעמה אומרת, “מותק, אותך אני הינקתי, אז עד גיל שלושים, אם תרצי או לא תרצי, את תקבלי ממני נשיקות”. אדווה צוחקת ואומרת לה, “את תמיד אומרת את אותו הדבר”. מיכל דווקא מתעניינת ושואלת, “אז היית מיניקה אותנו ביחד? הרבה?”

“לפעמים, לפעמים דפנה היתה מיניקה אותך, ולפעמים אני הייתי מיניקה את אדווה, היינו עושות בייביסיטר אחת לשנייה, ככה יכולנו לצאת לפעמים בערבים”.

“אמא שלי יצאה הרבה לבית חולים”.

נעמה לא מתקנת אותה, רק בולעת רוק. “אבא הביא עגלול מהקיבוץ, והשכבנו את שתיכן זו לצד זו. יש לי אפילו תמונה כזו איפשהו, אני אנסה למצוא”.

“לי יש אבן פנינה של אמא מתחת לכרית. אבא אומר שזה יעזור לגרש את החלומות הרעים”.

“יש לך חלומות רעים?” ניעורה נעמה.

“אני לא רוצה לדבר על זה”, אדווה מקשיתה את גבה, ומשלבת את ידיה זו בזו. “זה מזכיר לי את זה, ואני לא רוצה לחשוב על זה”.

נעמה מנסה לחבק אותה, אבל אדווה נחלצת ממנה ומתכופפת לעבר חלקי פאזל שפזורים על הרצפה. היא ניגשת למטבח ושוברת ביצים לתוך מחבת עם שמן. אור היום החל להתכהות והיא רואה שהחתול האפור שוב מאבד את שיווי המשקל שלו ונעמד מקומר על המדרכה, מחכך את גבו בגדר. היא מתקשרת לדורון ומנסה לשכנע אותו להגיע מוקדם יותר. “קניתי לכולן בגדים לחורף, ורונן אמר שיבוא עוד מעט. אולי תביא פיצוחים, נשב כולנו יחד במרפסת”. “אני אשתדל”, אומר דורון ולא מתחייב, והיא מנתקת. רונן מופיע, מקפיץ את אופיר לתקרה ומחזיר אותה לכיסא. “תגמרי לאכול”. הוא לוקח לעצמו פרוסה עם עגבנייה וגבינה צהובה, אבל לא מתיישב. “יאללה בנות, נזוז?”

“אתה לא רוצה להישאר עוד קצת?” היא שואלת. “אולי דורון יגיע, תשתו בירה ביחד?”

“דורון יגיע, נראה לך? זה אמצע היום עוד בשבילו, לא?”

“כן”, היא מודה, “אבל שאלתי אותו, והוא אמר שהוא ממש ישתדל”.

“טוב, אני יכול לחכות”. הוא חולץ את הנעליים ומתיישב. נעמה רוצה להציע לו להתקלח, אבל בסוף לא מציעה. הוא לוקח עוד פרוסת לחם וטובל בצלוחית של הטחינה. נעמה מתיישבת גם היא וטובלת את הלחם במיץ של העגבניות שנשאר בצלחת של הירקות. כשהיא מתבוננת במחוגים של השעון היא רואה איך המחוג הקטן מתעקם לכיוון תשע. מתחשק לה להיכנס להתקלח, אבל היא מחכה. הבנות קופצות מול הטלוויזיה והפנים שלהן מוארות באור מתכתי.

“אני חושב שבכל זאת נזוז”, רונן אומר, והיא לא מנסה לעצור אותו. הוא נועל לאופיר נעליים ולוקח אותה על הידיים, ואדווה מציצה מתחת לספה ואחר כך הולכת בסיבובים בחדר. נעמה מגישה לה את הנעליים, שהיו מונחות בכניסה, במקום שחלצה אותן, ואדווה מתיישבת שוב מול הטלוויזיה. רונן אומר לה, “נו, אין לי את כל היום”, אבל היא נתפסת עכשיו לשתי בובות שהיו מונחות על השטיח, מושיבה אותן זו מול זו ומוזגת להן קפה בכוסות חרסינה קטנות, ואומרת לכל אחת מהן, “אל תדאגי מתוקה שלי, אל תדאגי”. רונן שוב מאיץ בה.

“אולי שתישאר לישון אצלנו הלילה?” מציעה נעמה. “אפשר? אפשר?” קופצת אדווה על רגל אחת. “לא יודע, מחר גן”, עונה רונן, ונעמה אומרת לו, “לא נורא, דורון יקפיץ אותה לגן שלה”.

“טוב”, אומר רונן וממשיך לדלת, אופיר כבר מניחה את ראשה על כתפו ונרדמת, ידה שמוטה על גבו. היא מלווה את רונן לחדר המדרגות ומחזיקה בשבילו את האור. “אני לא יודע”, הוא אומר, “היא לא ישנה כל כך טוב בלילות, אז אולי זה תיק כבד להפיל עלייך”. “נסתדר”, אומרת לו נעמה. כשהיא חוזרת לסלון ומתיישבת על הספה, מצמידה אליה אדווה את הגב ומניחה לה לחבק אותה מאחור. נעמה מעבירה אצבעות ארוכות בשיער של אדווה ומניחה את סנטרה על הגב הצעיר, חשה את החיות הפועמת בו.

היא פותחת את המיטה שמתחת למיטתה של מיכל ופורשת סדין. טיגר של פו הדוב מחייך אליה חיוך מצויר, היא טופחת על הכרית ומניחה שמיכת צמר דקה, חוזרת לסלון ומכבה את הטלוויזיה לקול מחאת הבנות. הן נכנסות לחדר, עוטפות זו את זו בשמיכה ומתגלגלות מהמיטה הגבוהה יותר לזו הנמוכה.

צלצול טלפון מעכב אותה מלהיכנס למקלחת. דרורה, שזה עתה חזרה מטיול מאורגן, פולשת אל אוזנה. בקולה היבש היא מדווחת בדקדקנות. “היתה שם אישה אחת כמו בת שמונים. זה היה ממש פשע, פשע, אני אומרת לך, שהילדים שלה ככה שלחו אותה. אולי רצו להיפטר ממנה, מה אני יודעת. אני אומרת לך. וגם היתה שם רופאה אחת מאוד נחמדה, ככה שמרה את זה בשושו שהיא רופאה, את יודעת, שלא כולם יבואו אליה עם כל הצרות והבובע מייסעס שלהם. ואני אומר לך עוד משהו, היה להם שמה במסעדות איזה רוטב כזה על האורז ועל הפסטה - אלוהים יודע מה זה הדבר הזה - אבל, את יודעת, כשרעבים אוכלים הכול. אני לא מתלוננת, מה יש להתלונן. הנה גם עולם קטן, פגשתי שם מישהי שגם איבדה את בעלה כשאני איבדתי את שמואל. אני ראיתי אותה אז בבית העלמין, והנה עכשיו בטיול היא יושבת שורה אחת מקדימה באוטובוס. ואיך אתם באמת? איך דורוני? מה את מכינה לו לאכול?” לא נעצרה לשמוע את התשובה והוסיפה, “הרבה לימונים והרבה פרי הדר בכלל על העצים. מאז שחזרתי אני קוטפת לכם, וכבר יש לי ארגז גדול בשבילכם. תבואו לקחת, נכון?”

“טוב, תודה, באמת”, אומרת נעמה, ורק חושבת שהדבר האחרון שמתאים לה לעשות השבת זה להתנייד לקיבוץ. ודקירה דקה דקיקה חולפת בה כמו תמיד כשהיא מדברת עם דרורה, זיכרון אותה פגישה שבה הודיעו לה על כוונתם להינשא, ומבטה החודר לעבר בטנה והשאלה היחידה: “את בהיריון?”

היא מסיימת את השיחה בלי לספר לה על דפנה. שוב, לא בפעם הראשונה מאז המוות, היא מרגישה שעצם אזכור האירוע חושף את פגיעותה, חושף משהו שעדיין ראוי לו להיות חבוי.

כשהיא יוצאת מהמקלחת מיכל כבר ישנה. האור בחדר דולק, ואדווה יושבת שקטה וזקופה על המיטה. נעמה מתיישבת לידה על קצה המיטה ושואלת: “מה קורה?” “אני לא יכולה לישון בלי הפנינה של אמא שלי. אם זה לא יהיה לי יבואו לי עוד פעם חלומות רעים”. נעמה נזכרת ששרשרת אחת של דפנה נשארה אצלה, ומציעה לאדווה שתביא לה את התליון. “זו לא פנינה, אבל זו אבן ורודה כזו שגם היא שומרת מהחלומות הרעים”.

“למה אמא השאירה לך אותה? גם לך יש חלומות רעים?”

“לפעמים יש לי חלומות לא טובים”, מודה נעמה בפני אדווה.

“כן”, עונה לה אדווה מהורהרת. היא ממששת את התליון, מניחה אותו בקפידה בדיוק באמצע מתחת לכרית, מניחה ראש על הכרית, ושוב מתיישבת, ושוב בודקת שהאבן עדיין מתחת לכרית, נשכבת ושוב קמה, הפעם מזיזה את האבן ממש לקצה הכרית, ונשכבת כשידה אוחזת בזנב הכרית ובתליון בו זמנית. נעמה מלטפת את לחייהּ וגם את הנקודה שבין הגבות. אדווה עוצמת ופוקחת את עיניה, מחזיקה באגרוף קפוץ את האבן הוורודה סמוך לפיה. נעמה שרה לה שיר שאמא שלה היתה שרה הרבה פעמים בזמן שתלתה כביסה. זה שיר מחוץ לארץ, נעמה ניחשה פחות או יותר את המילים שלא הבינה. כשנדמה לנעמה שאדווה נרדמה היא קמה והולכת למטבח. היא מפנה את הכלים לכיור ומוציאה מהפריזר שתי לחמניות שיפשירו לבוקר. כשהיא מטאטאה מתחת לשולחן חתיכות של חביתה היא שומעת את אדווה בוכה ורצה לחדר. אדווה יושבת על שתי ברכיה ואומרת, “בלעתי את החלומות הטובים, בלעתי את החלומות הטובים”, ושתי דמעות גדולות נוצצות לה על הלחיים. נעמה ממהרת לומר לה, “יהיו עוד חלומות טובים, אל תדאגי”, אבל אדווה אומרת לה, “לא, לא, את לא מבינה. בלעתי את החלומות הטובים, בלעתי את האבן הזו שנתת לי”.

“בואי נחפש משהו אחר”. הן מנסות למצוא משהו אחר שאפשר לשים מתחת לכרית, ומחליטות על תמונה של אדווה ודפנה. נעמה מדפדפת עם אדווה באלבום, והן מחפשות תמונה שתתאים. “פה אני קטנה מדי, ופה גם אופיר, ואני לא רוצה, פה זה בים ואני פוחדת ממדוזות”. לבסוף נמצאת תמונה על רקע של יער, נעמה לא זוכרת מתי בדיוק צולמה. אדווה מקרבת את התמונה לאפה, ואחר כך מגרדת באצבע ששריד של צבע ירוק עוד דבק בה את פניה של דפנה. היא נשכבת על הספה בסלון וכך נרדמת, ילדה בלי אמא עם תמונה של יער. נעמה ממשיכה לדפדף עוד באלבומים. דפנה שם בתמונות החתונה ובטיול בארצות הברית, וסתם בפארק בשבת של מנגל.

דורון נעמד לידה ואומר, “לא הצלחתי להקדים, אני מצטער”.

“לא שמעתי אותך נכנס”, היא צועדת לעבר המטבח ולוחצת על המתג של הקומקום.

“אמא שלך צלצלה קודם, אולי כדאי שתתקשר אליה...”

“מה היא רצתה?”

“רצתה? לא יודעת, דיברה על הרוטב של האוכל, נוסעת למקומות הכי מעניינים בעולם, ובסוף פורטת את זה למה היה לה על הצלחת ומי ישב בשורה הראשונה של האוטובוס. אה כן, מה שמזכיר לי שהיא רצתה להזכיר לך שעוד מעט יש את האזכרה השנתית הזו של הגדוד. האמת, חשבתי שיש לנו עוד די הרבה זמן עד אז...”

“יש, יש זמן, אני אדבר אתה כבר מחר או מתישהו”.

“תתקשר אליה בכל זאת, היא מחכה, אתה מכיר אותה”.

“כן, כן, מחר זה גם יהיה בסדר”. נעמה מוזגת לשניהם קפה וחוזרת ומתיישבת ליד דורון.

היא חושבת על המאמץ הזה של דרורה להחזיק בזיכרון ובמשהו שכבר מזמן איננו אותו הדבר, ואיך המאבק הזה שלה וההיצמדות הזו במקום לקרב בינה לבין בנה רק מרחיקים וסוגרים.

“מה זה?” דורון מצביע על אדווה.

“הרגשתי שהיא רוצה להישאר אתנו הלילה”. דורון שולף את התמונה מהיד של אדווה ומרים אותה ומעביר אותה לחדר השינה. כשהוא חוזר הוא מוצא את נעמה עדיין מסתכלת בתמונות. הוא מתיישב לצדה, ברכו נוגעת לא נוגעת ברגלה. “תראה”, היא אומרת לו, “אתה זוכר איך מיכל היתה אוהבת להיכנס לתוך דליים, בכל מקום היא היתה מחפשת דלי כדי להיכנס אליו. מתי זה היה, בגיל שנתיים?” היא מרימה אליו את אחת התמונות שבהן מיכל דחוסה בתוך דלי כחול, מרימה את ראשה אל עבר המצלמה, מחייכת חיוך ניצחון וחושפת פה ארנבי. דורון נמתח לאחור בספה ומחזיר את התמונה לידיה. “תראה איך הזמן טס, שנה הבאה היא עולה לכיתה א’”. דורון נצמד אליה. “בכלל לא בא לי לשלוח אותה לכיתה א’”, הוא אומר.

“באמת?”

“כן. כאילו שם כבר מתחיל המרוץ, שם כבר תהיה לה איזו בוסית ומשימות וחוברות שצריך לגמור ויעדים והשוואות, ורבעון ותוכנית עבודה”.

“אתה מדבר עליה או עליך?” היא שואלת בחיוך.

“תצחקי, תצחקי, אבל ככה זה”.

“גם לי לא בא לשלוח אותה לכיתה א’, אבל סתם כי נראה לי שהיא עדיין צריכה את פינת הבובות ואת ארגז החול. לפעמים אפילו לגן לא בא לי לשלוח אותה. אני מתחילה אפילו לחשוב שבעצם העבודה שלי, אפילו שהיא חשובה, גם ההורים וגם אני איכשהו רוצים לברוח מהאחריות הזו מא’ עד ת’. אני חושבת על פעם, פעם כשילדים היו פשוט חלק מהבית. הם שתלו ועישבו ואספו ביצים מן התרנגולות, ואנשים חיו, ובעצם גם היום במקומות מסוימים בעולם. וילד בן חמש בגאנה יודע עד היום להשיט קאנו ולדוג דגים, לא שולחים אותו לריפוי בעיסוק ולא לפסיכולוגית. לא מכירים שם את המילים “משעמם לי” או “בא לי משהו מתוק”.

“בואי נעבור לגאנה”, אומר דורון ופושט את החולצה. “אני נכנס להתקלח”. הוא לא צריך להגיד כלום. האופן שבו הוא מעביר יד על החזה שלו, הצורה שבה הוא מקים אותה כל כך מוכרת. חום מתפשט בין רגליה יחד עם הפעימה המוכרת שהיא מנסה לעצור.

“לא עכשיו”, היא אומרת. “אני חוששת שאדווה...”

“בגאנה עושים את זה על יד הילדים”, הוא אומר לה, “באותה בקתה על האדמה”.

* * *

רוח קרה מקיפה אותה. נעמה מכנסת את כתפיה ומכפתרת עד הסוף את הסוודר. כמו תמיד כשהיא נכנסת למכולת מרדכי שואל אותה לשלומה ולשלום דורון. על הקיר מעל הקרטון שבתוכו נערמו לחמים שחורים היא רואה פתק כתום שמזמין בפשטות לחוג קרמיקה. היא קוראת בעיון את תיאור החוג ותולשת פתקון שעליו נכתב “סטודיו לוטוס”, ודוחפת את הפתקה הקטנה לריצ’רץ’ של הכסף הקטן. מרדכי שמבחין במעשיה מדווח לה שזו מישהי חדשה בשכונה. הוא אומר לה שגם במתנ”ס בטח יש חוג כזה, ואולי זה יותר זול במתנ”ס ושתברר. היא מהנהנת אליו, מניחה את הקפה השחור, החלב וחבילה של עוגיות מלוחות, ומבקשת גם קבלה, “כי זה לגן”, היא מוסיפה.

כבר כשהיא מחנה את המכונית היא רואה את אבא של נדב בשביל של החצר. בכוונה היא מאטה את תנועותיה, ומלבד שקית המכולת מוציאה גם צינורות פלסטיק גדולים, מטאטא שאבד עליו הכלח, גיגית עם חור, שעדיין לא החליטה אם תהפוך לעציץ או תאפשר לגיגית לחבור אל שאר הפריטים שהילדים יחליטו על טבעם. אבל גם כשהיא מתקרבת יותר אל הגן אבא של נדב עדיין עומד שם. עוד לפני שהוא אומר לה בוקר טוב היא חשה את קוצר הרוח הנושב ממנו ומכינה את עצמה להדוף כל התקפה. “בוקר טוב ישראל, בוקר טוב נדב”. נדב נצמד לה לרגל, והיא ממשיכה עוד כמה צעדים וגוררת אותו ואת כל השאר. “בוא תעזור לי, תיקח ממני את הדברים החדשים ותניח בחצר”. יוני ואסף ששומעים את ההצעה קופצים ולוקחים ממנה את הדברים, ונדב ממשיך לעמוד מאוד קרוב אליה. ישראל מביט בה ומחליט כנראה לבטא את חוסר שביעות רצונו. “אז עכשיו לג’אנק הזה את קוראת דברים חדשים? עד כדי כך משרד החינוך במצוקה?”

נעמה מגייסת מתוכה חיוך, “ישראל, אני מזמינה אותך לשבת בחצר ולראות מה הילדים עושים עם כל הג’אנק הזה, ואחר כך תחליט אתה אם מדובר במצוקה או אולי במשהו אחר”.

“טוב, תשמעי, האמת היא שלא זה מה שרציתי”.

“זה משהו שלא סובל דיחוי?” היא מנסה לעצור בו.

“סובל או לא סובל אני לא יודע, מה שכן אני יודע זה שהבוקר הבנתי שאין שום, אבל שום, התקדמות”.

“אז רגע, לא עכשיו, בוא נדבר בערב בנחת, שאני באמת אוכל לשמוע מה אתה ואולי גם נועה חושבים, ואפילו נקבע פגישה, אבל עכשיו אני באמת לא פנויה לשמוע”.

ישראל מניע את ראשו מטה ומעלה, כאילו מוותר, ובכל זאת מוסיף, “הבוקר, שתביני, הבוקר אחות של נועה ישנה אצלנו, ונדב לקח את כותונת המשי שלה, ועם זה הוא רצה לבוא לגן, עם זה”, הוא מרים את קולו, שנשמע לרגע כמו צווחה של עורב. נדב נעמד עכשיו עוד יותר קרוב אל נעמה, וידו מהדקת בחוזקה את שולי המכנסיים שלה. נעמה מניחה יד על ראשו, ואומרת, “ישראל, משי זה חומר מאוד נעים. התחושה שלו מאוד נעימה. כולנו היינו, אולי”, והדגישה את האולי כדי לא להתריס מדי, “רוצים כל יום ללכת עם הבד הזה, אז שוב, כמו שאמרתי קודם, בוא נקבע פגישה, ועכשיו אני חייבת להיכנס לגן ולהתחיל את הבוקר, אז שיהיה לכולנו יום נעים”. ובלי לחכות לתשובתו היא נכנסת אל הגן ומשאירה את ישראל על השביל.

הוא עומד שם עוד כמה דקות מתלבט, ובסוף מסתובב ופונה לדרכו. נדב בלי להגיד דבר מתכופף אל התיק שלו ובחיוך ממזרי מוציא ממנו כותונת בורדו עם פסי תחרה מכל צד שלה, מוריד את חולצת הפסים האפורה וממהר ללבוש את הכותונת. עופרי ורותם רצות אליו ומחבקות אותו בחום, גם איילה מצטרפת, וכולן ביחד משמיעות את הפזמון הקבוע: “נדבי, היום תתחתן אתי?” “לא, אתי”. וכך מתחיל משא ומתן על מועדי החתונה, והחתן המאושר עומד לו עם כותונת הבורדו הדקיקה מוכן ומזומן להתחתן עם כולן. כל החבורה ניגשת אל הטייפ, ומתחיל דיון מעמיק איזה שיר יוביל אותם לחופה. הם מרכזים כיסאות וכורכים עליהם את הטול הלבן והארוך־ארוך. נויה מצטרפת ומציעה שתלך לקטוף פרחים כדי לשלב אותם בבד, ורותם משרטטת את ההזמנות. עליזה מגישה לנעמה קפה שחור ומכניסה את החלב למקרר. “ראיתי אותו על השביל, והיתה לי הרגשה שהוא על פתיל קצר”.

“לא נורא. יחסית עבר בשלום”. היא לוגמת לגימה קצרה מהקפה החם ומניחה על הדלפק. “מתחשק לי היום להתחיל לבנות את הבמה שהבטחתי לילדים”, היא מודיעה נמרצות לעליזה, ומוציאה את המקדחה מהארון הגבוה”. עליזה עוד שקועה בתחילתו של הבוקר. “הוא באמת כזה מאמי של ילד, באמת נשמה, אבל תגידי לי ת’אמת, לא היית מודאגת אם היה יוצא לך כזה בן? תשמעי, זה לא, זה לא...” ולא מצליחה למצוא את המילה. ואז נזכרת, “יו, שכחתי להגיד לך, אישרו את הקנייה של המצלמה. התקשרו הבוקר מהמועצה, ורונית אמרה שלמרות שלא פעלת לפי הנהלים ולמרות כל מה שהיה, החשב הסכים לאשר לך, אבל את יודעת, ביקשו שנשמור את זה בשוּשוּ, שלא יגידו שהיה תקדים ושגננות אחרות ביישוב לא יבואו מחר ויבקשו גם”.

“אישר לי?” היא חוזרת על המשפט. “כאילו שזה מצלמה לשימושי הפרטי. טוב, לא נתעסק בזה, העיקר שגם זה הסתדר”, מסכמת נעמה ובודקת דיבלים. בחצר כבר הופך אחד הצינורות לטלסקופ של צוללת ימית, והיא שומעת את אוהד מכריז על הפלגה לאוקיינוס השחור.

* * *

שעות אחר הצהרים מתארכות ומתרוקנות בהיעדרה של דפנה. הן היו באות זו אל זו, מקפלות כביסה יחד, מכינות אוכל, לפעמים בכמות כפולה כדי שיוכלו לקחת הביתה ולחסוך עבודות ערב, כמו שקראו לזה. בימים היפים יצאו עם הילדות לגן השעשועים, ואלתרו ארוחת ערב על שמיכת פיקה בפארק, או עברו במרכז המסחרי וקנו משולש פיצה. ובעיקר היתה להן איזו נוכחות משותפת ורוגעת שכל כך חסרה עכשיו לנעמה. מיכל, כמו מקבלת את הדברים, מצאה לה מיד חברה חדשה, מיקה, וזנחה כמעט בשמחה את אדווה ואופיר. נעמה פזורת דעת מקשיבה להן בזמן שהן מעמידות שולחן תה לבובות, מוזגות תה דמיוני, מוסיפות סוכר ומלח. נעמה שוקעת בכלים שבכיור, לתוך קצב אחר, נינוח יותר. זה בטח בגלל שהצלחתי לנוח בצהריים, היא מסכמת לעצמה, כאילו כל קלילות צריך מיד לתרץ, שלא תפרוץ גבול, שלא תהפוך להרגל.

אבא של מיקה בא בסביבות שבע לאסוף את מיקה. נעמה מקרבת את מיכל לשולחן האוכל, מתיישבת לידה ומכינה לה פרוסה עם טחינה ופרוסות דקות של מלפפון. “תגידי, מיקה גרה באזור החדש?”

“לא יודעת”, אומרת מיכל ומורידה בזהירות את הקשה שמסביב ללחם.

“מיקה בצהרון?”

“לא חושבת”.

“את יודעת במה אמא שלה עובדת ואיך היא נראית? ראית אותה או שמטפלת לוקחת אותה מהגן?”

“אמא, מה קרה לך, למה את ככה?”

“מה? איך ככה?”

“ככה, שואלת ושואלת ושואלת, ואני בכלל לא יודעת מה להגיד לך. מה את רוצה ממני פתאום? מה עשיתי לך?”

“לא, לא עשית לי כלום”, היא מנשקת אותה במצח. “את צודקת, לא יודעת מה נהיה לי, לפרוס לך עוד לחם?”

“לא”.

כשמיכל נרדמת היא מדליקה רדיו, חותכת ירקות לסלט ומכינה גם טחינה עם הרבה מאוד שום. ברדיו אישה עם קול מאוד ערב מסבירה שבאירופה של אותה תקופה אלפי נשים הועלו על המוקד כי נחשדו בעיסוק בכשפים. האישה ממשיכה ומסבירה איזה טקסים בוצעו כדי לבדוק אם אותה אישה באמת מכשפה וקוראת רשימה ארוכה של סימנים ואיסורים שנועדו להבטיח שהכישוף יעבור מן העולם. היא מתארת מבחן שבו קושרים לאישה הנחשדת אבן כבדה ומטילים אותה לנהר, והאופן שבו היא טובעת חותם את היותה מכשפה. נעמה יכולה ממש לראות לנגד עיניה את הנהר ואת האבן הכבדה, מרגישה שמשהו מהפחד הקדום הזה קשור לכאן ועכשיו שלה, כאילו הציווי הזה להסתיר את כוחך, את מי שאת באמת, את הקסם, עבר מדור לדור, מאם לבתה, וגם היא חלק בשרשרת הארוכה הזו. היא מקפיצה פטריות ובצל ומחממת את המרק שהכינה אחר הצהריים.

דורון מגיע עם שקית של לחם ארז, ונעמה לא מצליחה להימנע מלנחש כמה כיכר הלחם הזו עלתה, אבל מתאפקת ולא שואלת מפורשות. היא פורסת את הלחם ומחממת אותו בטוסטר. היא שומעת את דורון מתקלח, וכשהוא יוצא היא אומרת לו, “גם אני אכנס להתקלח, תכין ביצים קשות אם בא לך”. היא שוטפת את הראש ומסבנת אותו בכמות גדולה של שמפו, שומעת שדורון שואל אותה משהו, אבל לא מצליחה לשמוע מה ומתעלמת, מביטה בנחלים של הסבון שזורמים מלמעלה על פני הבטן השטוחה שלה, מנפחת אותה כאילו מדובר בבטן הריונית, ואז מרוקנת את האוויר, לוקחת מגבת גדולה, מנגבת את העיניים והפנים, אחר כך עוטפת את כל הגוף, וככה נעמדת מול המראה ומורחת קרם לחות. כשהיא יוצאת דורון מדבר עם מישהו בטלפון בענייני עבודה. היא מסמנת לו לבוא לשבת, אבל הוא ממשיך לעמוד בסלון מול החלון הגדול ולדבר. זמן מה היא מחכה, ואחר כך בוצעת לעצמה חתיכה מן הלחם ומורחת אותה בטחינה. היא מחפשת את הביצים הקשות. “לא עשית ביצים?” היא שואלת, אבל דורון עדיין בשיחת הטלפון. היא לוקחת לעצמה סלט ירקות ומעט מהפטריות. דורון מתיישב ושואל, “מה קורה?”

“לא עשית ביצים קשות?” היא שואלת שוב.

דורון מוזג לעצמו מרק, ובפה כבר יש לו חתיכת לחם, והוא מהמהם “לא”. נעמה חותכת בידיה את פרוסת הלחם ואוכלת באטיות, מנקרת את הסלט במזלג. היא מניחה את ידיה על הבטן ומביטה בתמונה שתלויה מעל הכיסא של דורון. “מה קורה?” דורון חוזר על השאלה, אבל נעמה לא עונה. דורון שוב מקבל שיחת טלפון ומסביר למישהו משהו טכני. היא קמה ומרוקנת את הצלחת שלה לפח שמתחת לכיור, שוטפת את הכלים ורואה את הבבואה שלה משתקפת אליה מהחלון, שמאחוריו החושך של הלילה. מתחת לשמיכה היא נזכרת שבת דודה שלה דיברה על מישהי בטבריה שדוקרת בטבור נשים שקשה להן להיכנס להיריון. היא חושבת שאם דפנה היתה כאן הן היו נוסעות אליה ביחד. היא ניגשת לשידה, לוקחת ספר ומדליקה את מנורת הקריאה. דורון צועק לה מהמטבח, “להכין לך תה?” והיא אומרת לו, “לא”.

מיכל בחדרה מדברת מתוך שינה, ממשיכה לנהל את העולם גם בעפעפיים סגורים. היא קמה ומהדקת את השמיכה מסביבה, ומעבירה את ידה על לחייהּ. משפט שדפנה אמרה לה לפני חודש בא ומקניט: “הייתי קמה בלילות לכסות אותן, וחשבתי שיש לי את הכוח להגן עליהן, והנה המחלה הזו באה, קטפה ממני את כל היכולות כולן ולימדה אותי לוותר”. היא מושכת את ידה לאורך כל גופה של מיכל כמו לאמוד את אורכה או לבחון את מידת שבריריותם של חיים בנגיעה של גוף לגוף.

היא חוזרת לחדר השינה שלה וממשיכה לקרוא מאמצע העמוד שלפני רגע עזבה. דורון מציץ בפתח ואומר, “אכלת בכלל משהו?”

“הוצאת לי את כל החשק, גם כשאתה בא בשעה סבירה אתה לא פה, עושה שיחות עבודה, זה בכאילו לאכול ביחד, זה לא באמת”.

“את באמת לא מבינה, את פשוט לא מבינה”, הוא עונה לה ומתיישב על קצה המיטה וגורב גרביים עבים, והיא מהדקת את השמיכה סביבה, מכבה את האור הקטן, ומצטנפת כמו מנסה לחבק משהו שנמצא במרכז הבטן, אבל דורון נכנס אחריה, מכניס את ידו לתוך השמיכה ומדגדג אותה. “תגידי, מה קורה, אישה שלי? הנה, בחושך, ככה אני שומע, תגידי במילים בלי נביחות”.

“אני מרגישה כמו, כמו גזל לילי ואפל, כמו מכות יבשות של חוקר משטרה, שאין לי דרך באמת להוכיח אותן, ושגם אין באמת שופט ואין מושבעים”. דורון מחכה בסבלנות, מתבונן בה ואחר כך מביט מעבר לה לנקודה לא ברורה. “זה כמו הבטחה שלא קוימה. אני עשיתי את החלק שלי וניסיתי, וזה לא הולך. זה אפילו לא רק זה שאין היריון, זה כאילו שהבטיחו לי, תלמדי ותעבדי ותתחתני ותעשי ילדים ואז תגיעי... והנה זה לא ממש ככה, ודווקא המוות של דפנה רק חידד לי את זה, חידד לי שאין זמן, שאין זמן. אני לא מבינה את כל זה, אני עוד לא מבינה כלום, אני רק מבינה שאני לא יכולה להמשיך ככה...”

דורון מפהק ומותח את אצבעותיו עד שנשמע קליק, הוא מקפל את הכרית ומחפש תנוחה צדית להישאר בה, ושוב מתהפך על הגב. נעמה נזכרת איך בבוקר הבחינה בבגד גוף כחול זעיר תלוי על חבל כביסה כמו מלאך שאטב עץ יחיד מונע את מעופו. היא מפנה את גבה אליו, והוא מתקרב ומחבק אותה. “איבדת את החברה הכי טובה שלך, ואת רוצה ילד וזה לא הולך, אז את כועסת”.

“אולי, אולי”, היא מתהפכת אליו ומחפשת את פיו ואת לשונו כדי שימתיקו, והם נאחזים זה בזה באופן המוכר והשגור שלהם. הם שוכבים עירומים זה לצד זה, ונעמה מעבירה זרת על הבטן של דורון ואומרת, “אני אמצא פתרון, אני אמצא”. דורון מותח שוב את אצבעותיו ומשמיע קליק. “אני מת מעייפות. מחמש וחצי אני ער, שמעתי את האנשים של הזבל, וכבר לא נרדמתי שוב”. הוא קם ונכנס לשירותים.