כל הכתבים: מחזות, תסריטים וסיפורים מן העיזבון כרך...

שקיעה

 

הדמויות

מנדל קריק – בעל עסק של הובלה בסוסים, בן 62.

נחמה – אשתו, בת 60.

ילדיהם:

בֶּניה – בחור צעיר גנדרן, בן 26.

ליוֹבקה – פרש בצבא הרוסי, בחופשה, בן 22.

דבוֹירָה – בתולה שהזקינה, בת 30.

אריה-לייב – שַמש בבית הכנסת של העגלונים.

ניקיפוֹר – עגלון בכיר בבית העסק של משפחת קריק, בן 50.

איבַן פּיאטִירוּבֶּל – סוחר, ידיד של מנדל, בן 50.

בן-זכריה – הרב של מוֹלְדַבַנְקָה, בן 70.

פוֹמִין – קבלן, בן 40.

יֶבדוֹקיה פּוֹטַפּוֹבְנה חוֹלוֹדֶנקוֹ – מוכרת עופות חיים ושחוטים בשוק, זקנה דשנת גוף ועקומת אגן. שיכורה, בת 50.

מַרוּסיה – בִּתהּ, בת 20.

ריאבְּצוֹב – בעל מסבאה.

מִירוֹן פּוֹפּיאטְניק – חלילן במסבאה של ריאבְּצוב.

מדאם פּוֹפּיאטנִיק – אשתו. רכלנית בעלת עיניים הוללות.

מיטיה – מלצר במסבאה של ריאבּצוֹב.

אוּרוּסוֹב – עוסק בתיווך חשאי. מדבר ברי"ש יהודית.

בּוֹבּריניֶץ – יהודי רעשן. הוא מרעיש כי הוא עשיר.

וַיינר – גביר מאנפף.

מדאם וַיינר – אשת הגביר.

קְלַשָה זוּבַּריֶבָה – אישה צעירה בהיריון.

מוֹסיֶה בּוֹיארסקי – בעל מפעל "שֶדֶבר" לייצור ביגוד מוכן.

סֶנְקה טוֹפּוּן.

העלילה מתרחשת באודסה בשנת 1913.

 

תמונה ראשונה

חדר האוכל בבית משפחת קריק. חדר נמוך, מרוהט בהתאמה לטעם הזעיר-בורגני. פרחי נייר, שידות, גרמופון, דיוקני רבנים וליד הרבנים תצלומים של בני משפחת קריק - מאובנים, שחורים, עם עיניים לטושות, עם כתפיים רחבות כמו ארון. חדר האוכל מוכן לקבלת אורחים. על השולחן המכוסה במפה אדומה מונחים יין, מרקחת, עוגות. הזקנה לבית קריק חולטת תה. מן הצד, על שולחן קטן, מיחם רותח.

בחדר נמצאים הזקנה נחמה, אריה-לייב, ליוֹבקה במדי תהלוכה של פרש. כובע צהוב ללא מצחייה תקוע באלכסון מעל פניו השחומים-אדמדמים, מעיל ארוך מוטל על כתפו. אחרי ליוֹבקה משׂתרכת חרב עקומה. בֶּניה קריק, מקושט כמו ספרדי בחגיגת כפר, קושר לעצמו מול המראה עניבה צבעונית.

אריה-לייב: נו טוב, ליוֹבקה, מצוין!... אריה-לייב, השדכן של מולדַבַנקה והשמש בבית הכנסת של העגלונים, יודע עכשיו מה זאת אומרת לשבור ענף עם חרב ברכיבה. קודם שוברים ענף ואחר כך שוברים בן אדם... לאימהות אין תפקיד בחיים שלנו... אבל תסביר לי, ליוֹבקה, למה לפָרָש שכמוך אסור להאריך את החופשה בשבוע, עד שאחותך תגיע לאושר שלה?...

ליוֹבקה (צוחק. בקולו הגס מתגלגלים רעמים): בשבוע? אתה טיפש מוחלט, אריה-לייב!... לאחר בשבוע!... חיל הפרשים זה לא חיל רגלים, לידיעתך... חיל הפרשים יורק על החיל-רגלים שלך... אני מאחר בשעה אחת והרס"ר לוקח אותי למגורים שלו, מוציא לי קצת מיץ מהנשמה ומהאף הוא גם מוציא לי קצת מיץ... ועוד עושה לי משפט... שלושה גנרלים שופטים כל פרש, שלושה גנרלים עם אותות הצטיינות על המלחמה בטורקים...

אריה-לייב: ככה עושים לכולם או רק ליהודים?

ליוֹבקה: יהודי שהתיישב על סוס מפסיק להיות יהודי ונעשה רוסי... אתה כזה סתום, אריה-לייב... מה זה שייך ליהודים?

מבעד לדלת הפתוחה קמעה נדחקים פניה של דבוירָה.

דבוירָה: אימא, עד שאצלך מוצאים משהו אפשר לטפס על הקירות... איפה תקעת את השמלה הירוקה שלי?

נחמה (בלי להרים מבט, רוטנת מתחת לחוטמה): תסתכלי בשידה.

דבוירָה: הסתכלתי בשידה – אין.

נחמה: בארון.

דבוירָה: בארון אין...

ליוֹבקה: איזה שמלה?

דבוירָה: הירוקה עם הגֶסטְקה.

ליוֹבקה: נראה לי שאבא שלנו חטף אותה...

לבושה למחצה, מפורכסת, עם גלגלי שיער, דבוירָה נכנסת לחדר. היא גבוהה ושמנה.

דבוירָה (בקול עֵצי): אוֹח, אני אמות!...

ליוֹבקה (לאִמוֹ): את כנראה גילית לו, בריונית זקנה, שבּוֹיארסקי יבוא היום לראות את דבוירָה! היא גילתה לו... העסק גמור. אני עוד מהבוקר שמתי לב. הוא רתם לעגלה את שלמה המלך ואת מוּסקה, זלל ארוחת בוקר, מילא את הבטן וודקה כמו חזיר, זרק משהו ירוק על המושב והסתלק מהחצר...

דבוירָה: אוֹח, אני אמות! (היא מתפרצת בבכי רועם, תולשת מהחלון את הווילון, רומסת אותו וזורקת אותו אל הזקנה.) נא לָךְ!

נחמה: שתתפגר!... היום שתתפגר!...

דבוירָה יוצאת בשאגת בכי. הזקנה מטמינה את הווילון בשידה.

בֶּניה (קושר את העניבה): אבא'לה, אם אתם מבינים אותי נכון, חבל לו על הנדוניה...

ליוֹבקה: כזה זקן צריך לשחוט כמו חזיר!

אריה-לייב: ככה אתה מדבר על אבא שלך, ליוֹבקה?

ליוֹבקה: שלא יהיה נמושה!

אריה-לייב: אבא שלך מבוגר ממך באיזה שבוע...

ליוֹבקה: שלא יהיה שמוק!

בֶּניה (תוקע בעניבה סיכת פנינים): בשנה שעברה סיוֹמקה מוּניש רצה את דבוירָה, אבל אבא שלנו, אם אתם מבינים אותי נכון, חבל לו על הנדוניה... הוא עשה מהחזית של סיוֹמקה דייסה ברוטב עגבניות וזרק אותו מכל המדרגות...

ליוֹבקה: כזה זקן צריך לשחוט כמו חזיר!

אריה-לייב: על שדכן כמוני נאמר אצל אִבּן עזרא: "לו יהיו נרות סחורתך, ברנש, יעמוד השמש דום, כבוּל עץ, ולא יאסף עדי מותך"...

ליוֹבקה (לאִמו): מאה פעם ביום הזקן מכה אותנו ואת שותקת לו, כמו בול עץ. כאן כל רגע יכול לצוץ חתן...

אריה-לייב: עליי נאמר אצל אבן עזרא: "לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועון אישים בכל ימיי, עד סוף כל הדורות, אמן"...

בֶּניה (סיים לקשור את העניבה, סילק מראשו את הרשת הוורודה המחזיקה את התסרוקת, עטה את המקטורן הקצרצר, מזג כוסית וודקה): לחיי כל הנוכחים!

ליוֹבקה (בקול גס): שנהיה בריאים!...

אריה-לייב: שיהיה טוב!

ליוֹבקה (בקול גס): רק שיהיה טוב!

לחדר מתגלגל ונכנס מוסיה בּוֹיארְסְקי, בן אדם נמרץ ועגלגל. הוא מקשקש בלי הפסקה.

בּוֹיארְסקי (מציג את עצמו): שלום! שלום! בּוֹיארסקי... נעים מאוד, יותר מדי נעים... שלום...

אריה-לייב: הבטחת לבוא בארבע, לַזַר, וכעת שש...

בּוֹיארְסקי (מתיישב ולוקח מיד הזקנה כוס תה): ריבונו של עולם, אנחנו חיים באודסה, ובאודסה שלנו יש לקוחות שמוציאים לנו את הנשמה כמו שאתה מוציא את הגרעין של התמר, יש ידידים בלב ובנפש שמוכנים לאכול אותך חי בלי מלח, יש קרון מלא אי-נעימויות, אלף שערוריות. מה נשאר כאן לחשוב על הבריאות ובשביל מה לסוחר בריאות? בקושי רב קפצתי למרחצאות של מי ים חמים וישר רצתי אליכם...

אריה-לייב: אתה עושה אמבטיות של מי ים, לזר?

בּוֹיארְסקי: כל יומיים, כמו שעון.

אריה-לייב (לזקנה, ברוב כוונה): הכי מעט את שמה חמישים קופייקות על אמבטיה אחת...

בּוֹיארְסקי: ריבונו של עולם, יש באודסה שלנו יין צעיר. בשוק היווני, אצל פַנְקוֹני...

אריה-לייב: אתה לוקח קבוע אצל פַנקוני, לַזַר?

בּוֹיארְסקי: אני לוקח קבוע אצל פַנקוני.

אריה-לייב: (לזקנה, בקריאת ניצחון): הוא לוקח קבוע אצל פַנקוני ו... הכי מעט שלושים קופייקות צריך להשאיר אצל פַנקוני, אם לא נאמר ארבעים...

בּוֹיארְסקי: תסלח לי בטובך, אריה-לייב, אם אני בתור צעיר ממך קוטע אותך: פַנקוני עולה לי כל יום רובל וגם רובל וחצי...

אריה-לייב (בהתמוגגות): אז אתה הרי בזבזן, לַזַר, אתה מושחת שעוד לא נראה כמוהו בעולם!... בשלושים רובל חיה משפחה ועוד הילדים לומדים לנגן בכינור, ועוד שמים בצד איזו שהיא קופייקה...

דבוירָה מגיעה לחדר בריחוף, לבושה שמלה כתומה. שוקיה האדירות דחוסות במגפיים ארוכים.

אריה-לייב: זאת וֶרה שלנו...

בּוֹיארְסקי (קופץ ממקומו): שלום! בּוֹיארְסקי!

דבוירָה (בקול צרוד): נעים מאוד!

כולם מתיישבים.

ליוֹבקה: וֶרה שלנו תפסה היום קצת חולשה מהריח של המגהץ.

בּוֹיארְסקי: לתפוס חולשה מריח של מגהץ כל אחד יכול, אבל להיות בן אדם טוב – את זה לא כל אחד יכול.

אריה-לייב: שלושים רובל בחודש להניח על הזנב של החתול... לַזַר, לא היתה לך זכות להיוולד!...

בּוֹיארְסקי: אלף פעמים תסלח לי ושוב תסלח לי, אריה-לייב, אבל על בּוֹיארְסקי אתה צריך לדעת שהוא לא מעוניין ברכוש – רכוש זה אפס גמור – בּוֹיארְסקי מעוניין להיות מאושר... אני שואל אתכם אנשים יקרים, מה ייצא לי מזה שהפירמה שלי מוציאה בחודש מאה-מאה וחמישים חליפות פלוס בנוסף לזה סֶטים של מכנסיים פלוס בנוסף לזה מעילים...

אריה-לייב (לזקנה): תשימי על כל חליפה חמש רובל נקי, אם לא נאמר עשר.

בּוֹיארְסקי: מה יוצא לי מהפירמה שלי, אם אני מעוניין באופן בלעדי אך ורק באושר?

אריה-לייב: ואני אענה לך על זה, לַזַר, שאם אנחנו ננהל את העסק שלנו כמו בני אדם ולא כמו שַרלַטַנִים, אז אתה תקבל אספקה של אושר ממש עד היום שתמות, שתחיה עד מאה ועשרים שנה... את זה אני אומר לך בתור שַמש, ולא בתור שדכן...

בֶּניה (מוזג יין): להגשמת התקוות משני הצדדים!

ליוֹבקה (בקול גס): שנהיה בריאים!

אריה-לייב: שיהיה טוב...

ליוֹבקה: רק שיהיה טוב!

בּוֹיארְסקי: התחלתי להגיד בעניין פַנקוני... תשמע מוסיה קריק, סיפור על יהודי חצוף... אני קופץ היום לפַנקוני, הבית-קפה דחוס מאנשים כמו בית כנסת ביום הכיפורים... אנשים אוכלים, יורקים על הרצפה, נכנסים למצב רוח... אחד נכנס למצב רוח בגלל שהעסקים שלו לא בסדר, אחר נכנס למצב רוח בגלל שאצל השכן שלו העסקים בסדר... מקום לשבת אין, דרך אגב... ואז קם לקראתי מוסיה שַׁפֶּלוֹן, צרפתי עם קומה גבוהה, ותשים לב שזה נדיר ביותר שלצרפתי יש קומה גבוהה, אז הוא קם לקראתי ומזמין אותי לשולחן שלו. "מוסיה בּוֹיארְסקי," הוא אומר לי בצרפתית, "אני מעריך אותך בתור פירמה, ויש לי גג לפרווה משהו אלוהי."

ליוֹבקה: גג לפרווה?

בּוֹיארְסקי: האריג שבא מעל הפרווה. "גג לפרווה משהו אלוהי," הוא אומר לי בצרפתית, "ואני מבקש אותך בתור פירמה לשתות אִתי שתי כוסות בירה ולאכול עשרה סרטנים..."

ליוֹבקה (בקול גס): אני אוהב סרטנים.

אריה-לייב: עוד תגיד שאתה גם אוהב צפרדעים.

בּוֹיארְסקי: ...ולאכול עשרה סרטנים...

ליוֹבקה (מתעקש): אני אוהב סרטנים.

אריה-לייב: סרטן – זה הרי צפרדע...

בּוֹיארְסקי (אל ליוֹבקה): אתה תסלח לי מאוד, מוסיה קריק, אם אני אגיד לך שיהודי לא צריך להעריך סרטנים. את זה אני אומר לך מתוך הסתכלות על החיים. יהודי שמעריך סרטנים יוכל להרשות לעצמו לעשות עם המין הנשי יותר ממה שהוא צריך להרשות לעצמו, הוא יוכל ללכלך את הפה ליד השולחן, ואם יש לו ילדים הם במאה אחוז יהיו סוטים ומשחקים בביליארד. את זה אמרתי לך בתור הסתכלות על החיים. כעת תשמע סיפור על יהודי- חוצפן...

בֶּניה: בּוֹיארְסקי!

בּוֹיארְסקי: זה אני.

בֶּניה: תעשה לי חשבון, בּוֹיארְסקי, על רגל אחת, כמה זה ייצא לי, חליפה חורפית אל"ף-אל"ף?

בּוֹיארְסקי: כפתורים שורה אחת, שתי שורות?

בֶּניה: שורה אחת.

בּוֹיארְסקי: השוליים שחשבת – עגולים או חתוכים ישר?

בֶּניה: שוליים עגולים.

בּוֹיארְסקי: הבד שלך או שלי?

בֶּניה: הבד שלך.

בּוֹיארְסקי: על איזה סחורה אתה מתכנן – בד אנגלי, מוסקבאי או לודז'אי?

בֶּניה: איזה יותר טוב?

בּוֹיארְסקי: בד אנגלי, מוסיה קריק, זה בד טוב. בד מלודז' זה שׂק שמצויר עליו משהו, ובד מוסקבאי זה שׂק שלא מצויר עליו שום דבר.

בֶּניה: ניקח אנגלי.

בּוֹיארְסקי: השאריות שלך או שלי?

בֶּניה: השאריות שלך.

בּוֹיארְסקי: כמה זה ייצא לך?

בֶּניה: כמה זה ייצא לי.

בּוֹיארְסקי (במוחו צץ רעיון לא צפוי): מוסיה קריק, אנחנו נשתווה!

אריה-לייב: אתם תשתוו!

בּוֹיארְסקי: אנחנו נשתווה! התחלתי להגיד לכם בקשר לפַנקוני...

נשמע קול רעם מגפיים מסומרים. נכנס מנדל קריק ובידו שוט, וניקיפור, העגלון הבכיר.

אריה-לייב (במבוכה): תכיר, מנדל, את מוסיה בּוֹיארְסקי.

בּוֹיארְסקי (קופץ ממקומו): שלום! בּוֹיארְסקי.

מַרעים במגפיו, בלי להסתכל על איש, הזקן חוצה את החדר, הוא זורק את השוט, מתיישב על הספה, פושט רגליים ארוכות, עבות. נחמה כורעת על ברכיה וחולצת לבעלה את המגפיים.

אריה-לייב (מגמגם): מוסיה בּוֹיארְסקי סיפר לנו כאן על הפירמה שלו. היא מוכרת מאה וחמישים חליפות בחודש...

מנדל: אז מה אתה אומר, ניקיפור?

ניקיפוֹר (נשען על משקוף הדלת ונועץ עיניים בתקרה): אני אומר ככה, בעל הבית, שאנשים עושים עלינו צחוק...

מנדל: למה אנשים עושים עלינו צחוק?

ניקיפוֹר: אנשים אומרים – אצלכם יש אלף אדונים באורווה, אצלכם יש שבע פעמים בשבוע יום שישי... אתמול הובלנו חיטה לנמל, רצתי למשרד לקבל את הכסף, אומרים לי: אחורה, כאן, הם אומרים, היה האדון הצעיר, בֶּנצ'יק, הוא נתן פקודה לשלם את הכסף לבנק עם קבלה...

מנדל: נתן פקודה?

ניקיפוֹר: נתן פקודה.

נחמה (חלצה מגף אחד, התירה את החותלת המלוכלכת. מנדל מגיש לה את הרגל השנייה. הזקנה נושאת אל בעלה עיניים מלאות שנאה, ומסננת דרך שיניה המחושקות): שלא תזכה לראות את אור היום, עריץ!

מנדל: אז מה אתה אומר, ניקיפוֹר?

ניקיפוֹר: אני אומר ככה, בעל הבית, שֶמה שראינו היום מליוֹבקה זה התנהגות גסה.

בֶּניה (שותה יין עם זרת זקורה): לחיי הגשמת התקוות של שני הצדדים!

ליוֹבקה: שנהיה בריאים!

ניקיפוֹר: לקחנו היום את פְרַיילין לפרזוּל, אחת ושתיים הגיע ליוֹבקה לנפחייה, פתח את הפה בגודל של גיגית, אומר לנפח פיאטירוּבּל לשים פרסות מגומי. אז אני כאן מתערב: מה אנחנו – מפקדים של המשטרה, אני אומר, או שאנחנו הצארים ניקולאי השני, שנדפוק סוליות מגומי. בעל הבית לא נתן הוראה... אבל ליוֹבקה נהיה אדום כמו סלק והוא צועק: "מי בעל הבית שלך?..."

נחמה חולצת את המגף השני. מנדל קם ממקומו. הוא מושך אליו את המפה. הכלים, העוגה, המרקחת - הכול נופל על הרצפה.

מנדל: אז מי בעל הבית שלך, ניקיפוֹר?

ניקיפוֹר (בעוגמה): אתה בעל הבית שלי.

מנדל (ניגש אל ניקיפוֹר ואוחז בחזו): אז אם אני בעל הבית שלך... אז אם אני בעל הבית שלך, אז תכה את מי שמכניס רגל לאורווה שלי, תכה אותו שתצא לו הנשמה, בעורקים, בעיניים!...

הוא מטלטל את ניקיפוֹר והודף אותו מעל פניו. כפוף, בשפשוף רגליים יחפות, חוצה מנדל את כל החדר אל היציאה, אחריו משתרך ניקיפוֹר. הזקנה נסחבת על הברכיים אל הדלת.

נחמה: שלא תזכה לראות את אור היום, עריץ!

שתיקה.

אריה-לייב: אם אומר לך, לַזַר, שהזקן לא למד בקורסים להשכלה גבוהה לנערות...

בּוֹיארְסקי: אני אאמין לך גם בלי שתישבע.

בֶּניה (מושיט לבּוֹיארְסקי את ידו): תיכנס בפעם אחרת, בּוֹיארְסקי.

בּוֹיארְסקי: ריבונו של עולם, במשפחה הכול יכול לקרות... לפעמים קר, לפעמים לוהט. שלום. שלום. אכנס בפעם אחרת.

הוא נעלם.

בֶּניה קם ממקומו, מצית סיגריה, מטיל בידו על כתפו גלימה מהודרת.

אריה-לייב: על שדכן שכמוני נאמר אצל אבן עזרא: "לו אהיה סוחר בתכריכים..."

שתיקה.

ליוֹבקה: זקן כזה צריך לשחוט כמו חזיר!

דבוירָה משתטחת על מסעד הכורסה ופורצת ביבבה.

ליוֹבקה: בוקר טוב, דבוירָה קיבלה היסטריה!

הוא פותח בסכין את שיניה הקפוצות של אחותו. היא מייבבת בקול חודרני הולך וגובר. לחדר נכנס ניקיפוֹר. בֶּניה מניף את הגלימה על ידו השמאלית ובימינו סוטר לניקיפוֹר על פניו.

בֶּניה: תרתום לי את האדמדם לכרכרה.

ניקיפוֹר (מאפו ניגר קילוח דם רפה): תביא לי את התשלום...

בֶּניה (מתקרב אל ניקיפוֹר פנים אל פנים ואומר בקול לטפני רוטט): אתה תמות אצלי היום בלי ארוחת ערב, ניקיפוֹר ידידי היקר.

 

תמונה שנייה

לילה. חדר השינה של בני הזוג קריק. קורות שחורות תומכות בתקרה נמוכה. קרן ירח, רוחשת ותכולה, נכנסת בחלון. הזקן ונחמה במיטה זוגית. הם מכוסים בשמיכה אחת. הזקנה, פרועת שיער אפור שמנוני, יושבת על המיטה. היא מטרטרת בקול נמוך, מטרטרת ללא הרף.

נחמה: אצל כולם הכול כמו אצל בני אדם... אצל כולם לוקחים ארבעה קילו בשר, עושים מרק, עושים קציצות, עושים קומפּוט... האבא בא מהעבודה, כולם יושבים לשולחן, כולם אוכלים וצוחקים...

שתיקה.

אנשים אוכלים וצוחקים, ואצלנו... אלוהים, אלוהי הרחמים, איזה חושך בבית שלי!

מנדל: תני לחיות, נחמה, תישני!

נחמה: ...בֶּנצ'יק, כזה בֶּנצ'יק, כזה שמש בשמים, הוא נכנס לחיים כאלה... היום שוטר אחד, מחר שוטר אחר... היום יש לאנשים פרוסת לחם, מחר שׂמים להם ברזל על הרגליים...

מנדל: תני מנוחה, נחמה!... תישני!...

נחמה: כזה ליוֹבקה... הילד יחזור מהצבא וגם כן יזרוק את עצמו לפשע... ולאן הוא יזרוק את עצמו? האבא סוטה, האבא לא נותן לילדים להיכנס לעסק...

מנדל: תעשי לילה, נחמה!... תישני!...

שתיקה.

נחמה: הרב אמר, הרב בן-זכריה: "יגיע ראש חודש – ככה אמר בן-זכריה – ואני לא אתן למנדל רשות להיכנס לבית הכנסת... היהודים לא יתנו לי."

מנדל (משליך מעליו את השמיכה, מתיישב לצִדה של הזקנה): מה היהודים לא יתנו?

נחמה: "יבוא ראש חודש," אמר בן-זכריה...

מנדל: מה לא יתנו לי היהודים ומה הם נתנו לי היהודים שלך?...

נחמה: לא יתנו להיכנס לבית הכנסת... לא יתנו!...

מנדל: מה נתנו לי היהודים שלך – רובל שהקצה שלו קצוץ הם נתנו לי, אותך הם נתנו לי, סוסה בלה, ואת הקבר הזה עם הפשפשים!...

נחמה: והרוסים – מה הם נתנו לך, מה נתנו לך הרוסים?

מנדל (נשכב חזרה): אוהו, סוסה בלה על הראש שלי!

נחמה: וודקה הרוסים נתנו לך, פה מלא קללות גסות, פה מלא לכלוך, כמו של כלב... הוא בן שישים ושתיים, ריבונו של עולם, אלוהי הרחמים, והוא חם כמו תנור, הוא בריא כמו תנור...

מנדל: תעקרי לי את השיניים, נחמה, תשפכי מרק של ז'ידים לדם שלי, תכופפי לי את הגב!...

נחמה: חם כמו תנור... איזה בושות יש לי, אלוהים...

היא לוקחת את הכרית שלה ונשכבת על הרצפה, באור קרן הלבנה. שתיקה. אחר כך עולה שוב קולה הממלמל.

בערב שבת אנשים יוצאים מחוץ לשער, אנשים משחקים עם הנכדים...

מנדל: תעשי לילה, נחמה.

נחמה (בוכה): אנשים משחקים עם הנכדים...

נכנס בֶּניה. הוא בתחתונים.

בֶּניה: אולי מספיק להיום, חתן וכלה...

מנדל מתרומם במקצת. הוא לוטש עיניים אל בנו.

או שאני צריך ללכת למלון כדי לישון כמו שצריך?

מנדל (קם מהמיטה. גם הוא, כמו בנו, בתחתונים): אתה... אתה נכנסת!...

בֶּניה: לתת שני רובל לחדר במלון כדי לישון שם עד הבוקר?

מנדל: בלילה, בלילה אתה נכנסת...

בֶּניה: היא האימא שלי. שמעת, זנאי?

האב והבן עומדים בתחתונים איש מול רעהו. מנדל מתקרב עוד ועוד, לאִטו, אל בֶּניה. באור הלבנה מיטלטל ראשה האפור-מלוכלך של נחמה.

מנדל: בלילה, בלילה אתה נכנסת...

 

תמונה שלישית

מסבאה בכיכר פְּריבוֹזְנַיָה. לילה. בעל המסבאה ריאבּצוֹב, איש חולני וקפדן, קורא על דלפקו בברית החדשה. שערותיו המאובקות ונטולות השמחה מסודרות משני צִדי מצחו. על הבמה יושב החלילן הצנוע מירון פּוֹפּיאטניק, המכונה מַיוֹר. חלילו מפיק מנגינה חלשה רועדת. ליד אחד השולחנות יושבים יוונים שחורי שפם, שׂבי שיער ומשחקים בקובייה עם סֶנקָה טוֹפּוּן, ידידו של בֶּניה קריק. אבטיח חתוך מונח לפני סנקה, לצד סכין פיני ובקבוק יין מַלַגָה. שני מלחים ישנים כשהם מניחים על השולחן כתפיים יצוקות. בפינה יותר מרוחקת הקבלן פוֹמִין שותה בנחת מי סודה. פּוֹטַפּוֹבְנָה השיכורה מנסה לשכנע אותו במשהו בלהט. בשולחן הקדמי יושבים מנדל קריק, שיכור, משולהב, ענק, ואוּרוּסוֹב העוסק בתיווך.

מנדל (מכה באגרופו על השולחן): חושך... בקבר אתה מחזיק אותי, ריאבּצוֹב, בקבר השחור!

המלצר מיטיה, זקן קטן בעל שׂער שיבה קצוץ קצר, מביא מנורה ומעמיד אותה לפני מנדל.

מנדל: אני את כל המנורות הזמנתי. אני מקהלה דרשתי. אני את המנורות של כל המסבאה הזמנתי.

מיטיה: את הנפט, הבנת, לא בחינם אנחנו נותנים לחבר שלנו... ככה זה המצב, הבנת.

מנדל: חושך!

מיטיה (לריאבְּצוֹב): מבקשים תוספת של תאורה.

ריאבְּצוֹב: רובל.

מיטיה: קבל רובל.

ריאבְּצוב: קיבלתי רובל.

מנדל: אוּרוּסוֹב!

אוּרוּסוֹב: כאן.

מנדל: כמה דם, אתה אומר, נשפך דרך הלב שלי?

אוּרוּסוֹב: לפי המדע חישבו שביממה נשפך דרך הלב של הבן-אדם שלושת אלפים קילו דם. ובאמריקה המציאו כזה דבר ש...

מנדל: עצור! עצור!... ואם אני רוצה לנסוע לאמריקה – זה אפשרי?

אוּרוּסוֹב: אפשרי בהחלט... עולים לאנייה ונוסעים... (פּוֹטַפּוֹבנָה, מנדנדת את אגנה העקום, מתקרבת לשולחן.)

פּוֹטַפּוֹבְנָה: מנדל, אימא'לה, אנחנו לא ניסע לאמריקה, אנחנו ניסע לבֶּסַרַבּיה לקנות בוסתנים...

מנדל: עולים לאנייה ונוסעים, אתה אומר?

אוּרוּסוֹב: לפי המדע חישבו שאתה צריך לעבור דרך ארבעה ימים: הים השחור, הים היוֹני, הים האגאי, הים התיכון, ועוד שני אוקיינוסים – האטלנטי והשקט.

מנדל: ואתה אמרת שהבן-אדם יכול גם לטוס דרך הימים?

אוּרוּסוֹב: יכול.

מנדל: דרך הרים, דרך הרים גבוהים הבן-אדם יכול לטוס?

אוּרוּסוֹב (בתוקף): יכול.

מנדל (לוחץ בכפות ידיו את ראשו המדובלל): אין סוף, אין גבול... (אל ריאבְּצוֹב): אני אסע! אסע לבֶּסַרַבּיָה!

ריאבְּצוֹב: ומה תעשה בבֶּסַרַבּיָה?

מנדל: מה שיבוא לי – אני אעשה...

ריאבְּצוֹב: ומה יבוא לך?

מנדל: תקשיב לי טוב, ריאבְּצוֹב, אני עוד חי...

ריאבְּצוֹב: אתה לא חי אם אלוהים הרג אותך.

מנדל: וממתי אלוהים הרג אותי?

ריאבְּצוֹב: הגיל שלך – זה כמה?

קול מהמסבאה: הגיל שלו בסך הכול שישים ושתיים.

ריאבְּצוֹב: שישים ושתיים שנים אלוהים הורג אותך.

מנדל: ריאבְּצוֹב, אני יותר חכם מאלוהים...

ריאבְּצוֹב: מאלוהים הרוּסי אתה יותר חכם, מאלוהים של הז'ידים אתה לא יותר חכם.

מיטיה מביא עוד מנורה. מאחוריו מופיעות בשורה עורפית ארבע נערות שמנות מנומנמות, חזותיהן מבהיקים משומן. בידי כל אחת מהן מנורה דולקת. אור מסנוור מציף את המסבאה.

מיטיה: אז ככה, שיהיה לך יום מנוחה שמח ומואר. בחורות, שימו סביבו מנורות, סביב המשוגע.

הנערות מניחות את המנורות על השולחן לפני מנדל. הזוהר מאיר את פניו הסמוקים.

קול מן המסבאה: אתה עושה מהלילה יום, מנדל...

מנדל: אין סוף...

פּוֹטַפּוֹבְנה (מושכת את אוּרוּסוֹב בשרוולו): אבקש בטובך היקר, תשתה אִתי, אדון... אני הרי מוכרת עופות בשוק, האיכרים דוחפים לי את כל התרנגולות מהשנה שעברה, אז מה אני שפוטה של התרנגולות האלה? האבא שלי היה גנן, גנן סוג אל"ף... אני רק רואה עץ תפוח שמתחיל לגדול בר, אני מיד מטפלת בו שיחזור לתלם...

קול מן המסבאה: עושים שבת מיום שלישי, מנדל...

פּוֹטַפּוֹבְנה (חולצתה חושפת את חזהּ השמן. הוודקה, החום וההתלהבות גורמים לה מחנק): מנדל ימכור את העסק שלו, נקבל, בעזרת השם, כסף, ואז עם הילדונת שלנו ניסע לבוסתנים, תשמעו את זה טוב אדונים נכבדים, עלינו יעופו פרחי עץ התרזה... מנדל, אוצר שלי, אני הרי בת-הגנן, הבת של אבא'לה...

מנדל (ניגש אל הדלפק): ריאבְּצוֹב, היו לי עיניים, תקשיב ריאבְּצוֹב, היו לי עיניים יותר חזקות מטלסקופ הן היו, ומה אני עשיתי עם העיניים שלי? רגליים היו לי יותר חזקות מקטרים – הרגליים שלי היו הולכות על הים – ומה עשיתי עם הרגליים שלי? מהמזללה אל השירותים, מהשירותים אל המזללה. אני בפנים שלי טִאטאתי רצפות, ועכשיו אני אשתול בוסתנים...

ריאבְּצוֹב: תשתול, מי לא מרשה לך?

קול מהמסבאה: יהיה כבר מישהו – לא ירשו... ידרכו על הזנב – לא יתנו לזוז...

מנדל: אני הזמנתי שירים... תן משהו צבאי, מנגן!... אל תוציא את הנשמה... תן חיים... תן עוד!...

החליל, מתנודד ונקטע, משמיע לבסוף לחן חודר. מנדל מרקד בפישוק רגליים, רוקע ברגליו הכבדות כברזל יציקה.

מיטיה (לאוּרוּסוֹב בלחש): שפוֹמִין יבוא, או שעוד מקודם?

אוּרוּסוֹב: מוקדם. (למנגן:) תוסיף משהו, מַיוֹר.

קולות מן המסבאה: לא צריך להוסיף כלום... המקהלה באה... פּיאטִירוּבֶּל סחב לכאן מקהלה.

נכנסת המקהלה – עיוורים בחולצות אדומות. הם נתקלים בכיסאות, מגששים לפניהם במקלות קָנֶה. מוביל אותם הנפח פּיאטִירוּבֶּל, אדם הרפתקני, חבר של מנדל.

פּיאטִירוּבֶּל: מהשינה שלפתי אותם. "לא נשיר," הם אומרים... "לילה," הם אומרים, "בכל העולם כולו, שרנו מספיק." ואני אומר להם, "ואתם – לפני איזה בן אדם אתם עומדים?..."

מנדל (מזנק אל ראש הזמרים, עיוור גבה קומה ובעל פנים מחוטטים): פֶדיה, אני נוסע לבֶּסַרַבְּיה!

העיוור (בקול בס עמוק ועבה): מזל טוב לך, אדון!

מנדל: תשיר לי, פדיה, את השיר האחרון שלי תשיר לי.

העיוור: נשיר את "ים יפה".

מנדל: השיר האחרון שלי...

העיוורים (מכוונים את הגיטרות. קולות הבס המתמשכים שלהם פוצחים בשיר):

יָפֶה וְקָדוֹשׁ הוּא יָם בַּיקַל

יָפָה הִיא סְפִינַת הַדָּגִים

הֵי, רוּחַ יָם, הַעֲלִי לָנוּ גַּל

עוֹד מְעַט וְנַגִּיעַ...

מנדל (מטיח בחלון בקבוק ריק. זגוגית החלון מתנפצת): ככה!

פּיאטִירוּבֶּל: זה גבר, זה גיבור, בן זונה!

מיטיה (לריאבְּצוֹב): על הזכוכית כמה זה יוצא?

ריאבְּצוב: רובל.

מיטיה: קבל רובל.

ריאבְּצוֹב: קיבלתי רובל.

העיוורים (שרים):

זְמָן רַב עִם אֲזִקַּי שָׁחֹחַ,

נָדַדְתִּי בֵּין הָרֵי סִיבִּיר,

יָדִיד וָתִיק סִיַּע לִבְרֹחַ,

כָּעֵת אֶחְיֶה חָפְשִׁי וְשׁוּב אָשִׁיר...

מנדל (עוקר את מסגרת החלון במכת אגרוף): ככה!

פּיאטִירוּבֶּל: שטן, ולא זקן!

קולות מן המסבאה: תופס פוזה...

לא תופס שום פוזה!

משתולל כרגיל!

שום דבר פה לא כרגיל.

מת אצלו מישהו?

אף אחד לא מת אצלו.

משתולל כרגיל.

ומה הסיבה? מאיזו סיבה הוא משתולל?

ריאבְּצוֹב: לך תמצא סיבה. לאחד יש כסף – הוא משתולל בגלל הכסף, לאחר אין כסף – הוא משתולל בגלל העוני... הבן-אדם משתולל בגלל כל דבר...

השיר רועם בעוצמה גוברת. צליל הגיטרה הולם בקירות ומדליק את הלבבות. בחלון השבור מתנדנד כוכב. הנערות המנומנמות נעמדו לצדי הפתח, הן תומכות את חזותיהן בידיהן המחוספסות ופוצחות בשיר. המלח מתנדנד על רגליו הגדולות המפושקות ומתלווה לשיר בטנור צלול.

העיוורים:

שִׁילְקָה וְנֶרצִ'ינְסְק

לֹא אוֹתִי מִשְׁמַר הָהָר יָשִׂים בַּכַּף

לֹא טָרְפוּ אוֹתִי חַיּוֹת בַּיְּעָרוֹת

הִתְחַמַּקְתִּי מִכַּדּוּר צַלָּף...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (שיכורה ומאושרת): מנדל, אימא'לה שלי, תשתה אִתי! נשתה לכבוד הילדונת שלנו!...

פּיאטִירוּבֶּל: לשוער של הדואר הוא הפליק בפרצוף. כזה זקן! את עמודי הטלגרף הוא גנב והביא הביתה על הכתפיים.

העיוורים (שרים):

הָלַכְתִּי בַּלַּיְלָה וּלְאוֹר הַחַמָּה

עָקַפְתִּי עָרִים בִּזְהִירוּת, בִּדְאָגָה,

נָשִׁים מִן הַכְּפָר פָּרְסוּ לִי לַחְמָן

בַּחוּרִים סִפְּקוּ לִי מַחוֹרְקָה...

מנדל: תכופפי לי את הגב, נחמה, תשפכי לי מרק של ז'ידים לעורקים!...

הוא קורס בתנופה על הרצפה, מתהפך, נאנק, צוחק.

קולות מן המסבאה:

ממש פיל...

אצלנו הפילים בוכים, עם דמעות...

אתה משקר, פילים לא בוכים...

אני אומר לך, הוא בכה עם דמעות...

בַּגן-חיות אני פעם הרגזתי פיל אחד...

מיטיה (לאוּרוּסוֹב): שפוֹמִין יבוא, או שעוד מוקדם?

אוּרוּסוֹב: עוד מוקדם.

העיוורים (שרים בכל כוחם. השיר רועם, הגיטרות מתלעלעות, מתרעדות):

יָפֶה וְקָדוֹש הוּא יַם בַּיקַל,

יָפֶה הַמִּפְרָשׂ, זֶה מְעִילִי הַמְחֹרָר,

הֵי, רוּחַיָם, הַעֲלִי לָנוּ גַּל,

רַעַם בָּאֹפֶק נִשְׁבָּר.

בקולות נוראים, מתייפחים משמחה שרים העיוורים את השורות האחרונות. כשהם מסיימים את השיר הם קמים ויוצאים כמו על פי פקודה.

מיטיה: וזהו.

ראש הזמרים: מספיק.

מנדל (קופץ מן הרצפה ורוקע ברגלו): שיר צבאי תנו לי! חיים תן לי, מנגן!

מיטיה (לאוּרוּסוֹב): שפוֹמִין יבוא, או שעוד מוקדם?

אוּרוּסוֹב: זה הזמן.

מיטיה קורץ לפוֹמִין היושב בפינה הרחוקה. פוֹמִין ניגש במרוצה ומצטרף אל שולחנו של מנדל.

פוֹמִין: ישיבה נעימה!

אוּרוּסוֹב (אל מנדל): עכשיו יקירי, זה יהיה אצלנו ככה – עת לצחוק ועת לעשות עסקים... (שולף דף נייר כתוב.) לקרוא או מה?

פוֹמִין: אם אתה לא מעדיף לרקוד, למשל, אז אפשר לקרוא.

אוּרוּסוֹב: לקרוא את הסכום, או מה?

פוֹמִין: הנני מביע את הסכמתי להצעתך זו.

מנדל (לוטש את עיניו אל פוֹמִין ונרתע לאחור): אני הזמנתי שישירו...

פוֹמִין: גם נשיר, גם נעשה חיים, וכשנצטרך למות – נמות...

אוּרוּסוֹב (קורא ברי"ש יהודית בולטת): ובהתאם לסעיפים הנ"ל אני מוסר לבעלותו המלאה של וַסילי יֶליסייביץ' פוֹמִין את עסק ההובלה בסוסים שלי כולל רשימת התכולה שלעיל...

פּיאטִירוּבֶּל: פוֹמִין, ליצן שכמוך, תבין איזה סוסים אתה לוקח... הסוסים האלה הובילו מיליון שקי תבואה, הם סחבו פחם בכמות של חצי העולם... את כל אודסה אתה לוקח מאִתנו עם הסוסים האלה...

אוּרוּסוֹב: ואת כל זה בסכום של שנים-עשר אלף רובל, שליש בזמן חתימת החוזה והשאר...

מנדל (מורה באצבעו על הטורקי היושב בפינה ומעשן נרגילה בשאננות): הנה יושב כאן בן-אדם ושופט אותי...

פּיאטִירוּבֶּל: נכון, הוא שופט אותך. נו, תלך אִתו מכות... (לפוֹמִין:) בחיי, עכשיו הוא יהרוג בן אדם...

פוֹמִין: ואולי לא יהרוג...

ריאבְּצוֹב: טיפש אתה ומדבר שטויות, האורח הטורקי הזה הוא בן אדם קדוש...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מוצצת יין בלגימות קטנות וצוחקת בעונג): הבת של אבא'לה...

פוֹמִין: כאן, יקירי, כאן אתה חותם...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (טופחת לפוֹמִין על חזהו): הנה כאן אצלו, אצל וַסְקה, כאן אצלו הכסף!

מנדל: לחתום, אתה אומר? (בגרירת מגפיים רעשנית הוא חוצה את המסבאה כולה עד הטורקי ויושב על ידו.) וכמה, איש יקר, היו לי בחורות בימי חיי, וכמה אושר אני ראיתי, ובית בניתי, ובנים הולדתי, והמחיר של כל זה, איש יקר, הוא שנים- עשר אלף! ואחר כך – גמרנו, רק למות נשאר לך...

הטורקי משתחווה, מצמיד את ידו אל לבו, אחר כך אל מצחו. מנדל נושק אותו בזהירות על שפתיו.

פוֹמִין (אל פּוֹטַפּוֹבְנָה): זאת אומרת שמתנהגים אִתי כמו ז'ידים?

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הוא ימכור, וַסילי יֶליסייביץ', שיהרגו אותי אם הוא לא ימכור!...

מנדל (חוזר, מטלטל את ראשו): איזה שעמום...

מיטיה: משעמם לך – אבל לשלם צריך.

מנדל: תסתלק!

מיטיה: לא בא לך אבל אין מה לעשות, צריך לשלם!

מנדל: אני אהרוג אותך!

מיטיה: תישפט.

מנדל (מניח את ראשו על השולחן ויורק. שובל רוקו הארוך נגרר): תסתלק, אני רוצה לישון.

מיטיה: אתה לא משלם... אוח, קשישים שלי, אני ארצח אותו...

פּיאטִירוּבֶּל: חכה עד שתרצח... כמה אתה מוריד ממנו בשביל חצי בקבוק?

מיטיה (מתרתח): אני ילד רע, אני נושך...

מנדל זורק מכיסו כסף בלי להרים את ראשו. המטבעות מתגלגלים על הרצפה. מיטיה זוחל אחריהם ואוסף אותם. נערה מנומנמת נושפת במנורות ומכבה אותן. חשֵכה. מנדל ישן, ראשו מונח על השולחן.

פוֹמִין (אל פּוֹטַפּוֹבְנָה): עושָה רוח לאדון. מקשקשת בלשון, מתרוצצת כמו כלבה... את כל המוזיקה קלקלת.

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מוחה דמעה מקמטיה המלוכלכים המעוכים): וַסילי יֶליסייביץ', על בתי אני מרחמת.

פוֹמִין: צריך לרחם בשכל.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הז'ידים התיישבו עלינו כמו כינים.

פוֹמִין: לחכם הז'יד לא מפריע.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הוא ימכור, וַסילי יֶליסייביץ', יעשה קצת שרירים וימכור.

פוֹמִין (באיום, לאִטו): ואם לא ימכור, באלוהים ובישו המושיע, באלוהים שלנו השליט על הכול, אני נשבע לך, זקנה, נבוא הביתה ואני אוריד לך את העור רצועות-רצועות.

 

תמונה רביעית

דירת הגג של פּוֹטַפּוֹבְנָה. הזקנה לבושה בשמלה חדשה, בהירה, נשענת על החלון ומשוחחת עם שכנתה. מן החלון נראים הנמל והים המתנוצץ. על השולחן ערֵמת קניות: פיסת אריג, נעלי אישה, שמשיית משי.

קול השכנה: תבואי להראות את עצמך, להתגנדר לפנינו...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: בטח אבוא, אבקר אצלכם...

קול השכנה: תשע-עשרה שנים בשוק העופות מכרנו אחת ליד השנייה וזהו, אין פּוֹטַפּוֹבְנָה...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: ואני אולי לא שפוטה של העופות האלה... מתברר שלא לנצח אני חייבת לסבול...

קול השכנה: מתברר שלא לנצח...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: האנשים – מה – יוצאות להם העיניים על פּוֹטַפּוֹבְנָה?

קול השכנה: ועוד איך יוצאות! כל אחד רוצה להיות מאושר... שֶיֹאפו ויגישו להם על הצלחת.

פּוֹטַפּוֹבְנָה (צוחקת. גופה השמן רוטט): את רואה, לא לכל אחד יש בת בתולה.

קול השכנה: הבת שלך אומרים שהיא רזה.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: עצמות, חביבתי, יותר טעימות מבשר.

קול השכנה: והבנים, שמעתי שהם חותרים נגדכן...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הבת תנצח את הבנים.

קול השכנה: גם אני אומרת שהיא תנצח...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: והזקן באמת לא זורק את הבת.

קול השכנה: אומרים שהוא קונה לכן בוסתנים.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: ומה עוד אומרים?

קול השכנה: שום דבר לא אומרים, רק נובחים... לך תדע אִתם.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: נדע. אני אדע. על הבד מה הם מדברים?

השכנה: מדברים שהזקן שלח לך עשרים מטר.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: חמישים.

השכנה: וזוג נעליים.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: שלושה.

השכנה: הזקנים אוהבים הכי-הכי, עד מוות.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: כנראה שאנחנו לא שפוטות של התרנגולות.

השכנה: כנראה שלא. תבואי להתגנדר לפנינו, להראות את עצמך...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: אבוא... אבקר אותך... להתראות, חביבתי!

השכנה: להתראות, חביבתי!

פּוֹטַפּוֹבְנָה יורדת מהחלון. בהליכה מתנדנדת היא משוטטת בחדר ומפזמת. היא פותחת ארון, מטפסת על כיסא כדי להגיע אל המדף העליון, שעליו עומדים בקבוק משקה ועוגה. פּוֹטַפּוֹבְנָה מוזגת לעצמה משקה, שותה, נוגסת בעוגייה בצורת שפופרת ממולאת קרם. מנדל נכנס לחדר בלבוש חגיגי יחד עם מַרוּסיה.

מַרוּסיה (בקול מצלצל): הציפור שלנו – עד איפה היא התגלגלה וטיפסה... רוצי למויסייקה, אימא...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (יורדת מהכיסא): ומה לקנות?

מַרוּסיה: אבטיח תקני, בקבוק יין, חמש קוליס מעושן... (אל מנדל): תן לה רובל.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: רובל לא יספיק.

מַרוּסיה: אל תעשי קומבינות. יספיק, יישאר עודף אפילו...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: רובל לא יספיק לי.

מַרוּסיה: יספיק. תבואי בעוד שעה.

היא הודפת את האם, טורקת את הדלת ונועלת אותה במפתח.

קולה של פּוֹטַפּוֹבְנָה: אני אשב מאחורי השער, אם תצטרכי משהו תצעקי לי...

מַרוּסיה: בסדר. (היא זורקת את מגבעתה על הכיסא, מפזרת את שׂערה, קולעת צמת זהב. בקול רם ומצלצל בעליזות היא ממשיכה את הסיפור שנקטע.) אנחנו מגיעים לבית הקברות, רואים: השעה אחת. כל הלוויות נגמרו, אין אף אחד, רק מאחורי השיחים מתנשקים... לסנדק יש מצבה מה זה חמודה – מקסימה... הוצאתי את האורז עם הצימוקים, את המַדֵיירה שנתת לי, שני בקבוקים, ורצתי להביא את האב יוהַן. האב יוהַן זקן-זקן, עם עיניים כחולות-כחולות, אתה צריך להכיר אותו...

מנדל מסתכל על מַרוּסיה בהערצה. הוא רועד ונוהם משהו בתשובה, לא ברור מה הוא נוהם.

הכומר עשה תפילת אשכבה, אני מזגתי לו כוסית מהמַדֵיירה, ניגבתי אותה במגבת, הוא שתה עד הסוף ואני מזגתי לו עוד אחת...

מַרוּסיה קולעת את צמתה ופורעת את הקצה. היא מתיישבת על המיטה, מתירה את שרוכי נעליה הצהובות הארוכות, על פי אופנת אותם הימים.

קְסֶנְקה, זאתי כאילו היא לא ליד הקבר של אבא שלה, מתנפחת לה כמו עכבר על גריסים, מפורכסת כולה, מלאה בצבע, אוכלת את החתן שלה בעיניים, וסרגיי איבַניץ' כל הזמן מורח לי סנדוויצ'ים... ואני עוקצת את קְסֶנקה ואומרת: "מה אתךָ," אני אומרת, "סרגיי איבַניץ', אתה בכלל לא שם לב לקְסֶניה מַטְבֵייבְנה הכלה שלך?..." אמרתי וזהו, כלום לא קרה, את המַדֵיירה שלך גמרנו עד הסוף.

מַרוּסיה חולצת את המגפיים ומסירה את הגרביים, היא הולכת יחפה אל החלון, מושכת את הווילון.

הסנדקית שלי בכתה, בכתה, אחר כך נהייתה ורודה, כמו איזה עלמה, חמודה – מקסימה... אני גם שתיתי ונתתי לסרגיי איבַניץ':

מַרוּסיה מרימה את השמיכה.

"איידֶה, סרגיי איבַניץ', נלך להתרחץ בים בחוף לַנְזֶ'רוֹן!"

מַרוּסיה פורצת בצחוק, מושכת מעליה את השמלה. היא נחלצת בקושי.

ולקְסֶנקה יש גב מלא פצעונים, וכבר שלוש שנים שהיא לא רחצה אפילו את הרגליים... אז היא פותחת עליי את הפה.

מַרוּסיה מכוסה מעל לראשה בשמלה שהיא פושטת.

את, זאת אומרת, תופסת לך פַסון, את אינטרסנטית, את ככה וככה, שמת עין על הכסף של זקנים, נו, עוד יעיפו אותך מהכסף הזה...

מַרוּסיה פשטה את השמלה וקפצה למיטה.

ואני עושה לה: "את יודעת מה, קְסֶנקה," ככה אני עושה לה, " את יותר טוב אל תרגיזי לי את הכלבים, שהם לא ינשכו אותך..." וסרגיי איבַניץ' שומע אותנו, מת מצחוק...

בזרוע חשופה, זרוע של נערה יפהפייה, מַרוּסיה גוררת אליה את מנדל. היא מורידה ממנו את המקטורן ומשליכה אותו לרצפה.

נו, בוא הנה. תגיד "מרוסיצ'קה".

מנדל: מרוסיצ'קה.

מַרוּסיה: תגיד: מרוסיצ'קה, שמש שלי...

הזקן מנחר, רועד, ספק בוכה ספק צוחק.

מַרוּסיה (בחיבה): אח, אתה, פרצוף תחת...

 

תמונה חמישית

בית הכנסת של איגוד בעלי העגלות במולְדַבַנְקה. תפילת ערב שבת. נרות דולקים. לפני העמוד ניצב החזן צוִיבַּק בטלית ובמגפיים. המתפללים, עגלונים אדומי פרצוף, משוחחים עם אלוהים בקולות מחרישי אוזניים, משוטטים בבית הכנסת, מנדנדים את גופם, יורקים, אחוזי עקיצת פתאום של חסד הם פורצים בקריאות רועמות, שרים יחד עם החזן בקולותיהם האדירים, משתתקים, ממלמלים זמן רב מתחת לאף ואחר כך שוב שואגים כמשברי ים בסערה. בעומק בית הכנסת, על כרכי תלמוד ענקיים שעונים שני יהודים עתיקים, שני ענקים גרומים מגובננים בעלי זקנים צהובים מוסטים הצִדה. אריה-לייב, השַמש, מתהלך בין השורות, כולו אומר הדר. על הספסל הקדמי, איש שמן עם לחיים משורבבות צמריריות חכליליות מהדק בין ברכיו ילד כבן עשר. האב תוקע את הילד בסידור. בספסל הצדדי בֶּניה קריק. מאחוריו יושב סֶנקה טוֹפּוּן. הם מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה.

החזן (מכריז): "לְכוּ נְרַנְּנָה לה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ."

העגלונים חוזרים אחריו. המולת תפילה.

החזן: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר." (בקול מעוך:) אריה-לייב, חולדות!...

אריה-לייב: "שירוּ לה' שיר חדש..." (ניגש אל יהודי מתפלל.) בכמה עכשיו השחת?

יהודי (מתנועע): עלה...

אריה-לייב: בהרבה?

יהודי: חמישים ושתיים קופייקות.

אריה-לייב: עוד נחיה ונגיע עד שישים.

החזן: "לפני ה' כי בא, כי בא לשפוט הָאָרץ..." אריה-לייב, חולדות!!

אריה-לייב: מספיק לצעוק, קוּטֶר.

החזן (בקול מעוך): אם אני אראה עוד חולדה אחת – אני עושה סקנדל.

אריה-לייב (בשאננות): "לפני ה' כי בא, כי בא," הוי כי בא אני לפני ה'... בכמה השיבולת-שועל?

יהודי שני (בלי להפסיק תפילתו): רובל וארבע, רובל וארבע...

אריה-לייב: אפשר להשתגע!...

יהודי שני (מתנענע, אומר בהתמרמרות): יהיה רובל ועשרה, יהיה רובל ועשרה...

אריה-לייב: אפשר להשתגע!... "לפני ה' כי בא, כי בא..."

כולם מתפללים. בדממה שהשתררה נשמעים קטעי מילים בלועות שמחליפים ביניהם בֶּניה קריק וסֶנְקה טופּוּן.

בֶּניה (גוחן על הסידור): נו!

סֶנְקה (מאחורי גבו של בֶּניה): יש עסק.

בֶּניה: איזה עסק?

סֶנְקה: עסק סיטוני.

בֶּניה: מה אפשר לקחת?

סֶנְקה: אריגים.

בֶּניה: הרבה אריגים?

סֶנְקה: הרבה.

בֶּניה: מי השוטר?

סֶנְקה: לא יהיה שוטר.

בֶּניה: שומר לילה?

סֶנְקה: השומר-לילה מקבל חֵלֶק.

בֶּניה: שכנים?

סֶנְקה: השכנים מסכימים לישון.

בֶּניה: כמה אתה רוצה מהעסק הזה?

סֶנְקה: חצי.

בֶּניה: לא עשינו עסק.

סֶנְקה: אתה לוקח בחשבון את הירושה של אביך?

בֶּניה: אני לוקח בחשבון את הירושה של אבי.

סֶנְקה: מה אתה נותן?

בֶּניה: לא עשינו עסק.

בוקע קול ירייה. החזן צוִיבַּק ירה בחולדה שהתרוצצה ליד העמוד. המתפללים נועצים עיניים בחזן. הילד הלחוץ בין ברכי אביו השמנות נאבק ומנסה להיחלץ. אריה-לייב קופא בפה פעור. תלמידי החכמים מרימים פנים גדולים אדישים.

השמן בעל הלחיים המשורבבות: צוִיבַּק, זאת התנהגות של פושע!...

החזן: אני הסכמתי להתפלל בבית כנסת, לא במזווה עם חולדות...

הוא פורק את לוע האקדח ומשליך ממנו את תרמיל הכדור.

אריה-לייב: אַי, גס רוח, אַי, פושע!

החזן (מצביע באקדח על החולדה שהרג): תביטו על החולדה הזאת, תקראו לאנשים... שאנשים יגידו שזאת לא פרה.

אריה-לייב: פושע, פושע, פושע!...

החזן (בקור רוח): שיהיה סוף לחולדות האלה.

הוא מתעטף בטלית ומגיש אל אוזנו קולן. הילד נחלץ לבסוף משבי ברכיו של אביו, מסתער אל עמוד התפילה, חוטף את תרמיל הכדור ונמלט.

יהודי ראשון: כל היום אתה רץ אחרי הפרוטה, אתה בא לבית הכנסת ליהנות – והנה לך.

אריה-לייב (מייבב): יהודים, זאת שרלטניוּת! יהודים, אתם לא יודעים מה שהולך כאן! החלבנים נותנים לפושע הזה עשרה רובל יותר!... תלך לבית הכנסת של החלבנים, פושע, תנשק להם במקום שאתה צריך לנשק להם!...

סֶנְקה (הולם באגרופו על הסידור): שיהיה שקט! מצאו להם עניין!

החזן (בחגיגיות): "מזמור לדוד..."

כולם מתפללים.

בֶּניה: נו?

סֶנְקה: יש אנשים.

בֶּניה: איזה אנשים?

סֶנְקה: גרוזינים.

בֶּניה: יש להם נשק?

סֶנְקה: יש להם נשק.

בֶּניה: מאיפה הם צצו?

סֶנְקה: הם גרים ליד הקונה שלכם.

בֶּניה: איזה קונה?

סֶנְקה: שקונה את העסק שלכם.

בֶּניה: איזה עסק?

סֶנְקה: העסק שלכם – הפלטפורמות, הבית, כל הרכבים.

בֶּניה (מסתובב אליו): השתגעת?!

סֶנְקה: הוא בעצמו אמר.

בֶּניה: מי אמר?

סֶנְקה: מנדל אמר – אביך. הוא נוסע עם מַרוּסְקה לבֶּסַרַבּיה לקנות בוסתנים...

המיית תפילה. היהודים משמיעים יבבות מסובכות מאוד.

בֶּניה: השתגעת.

סֶנְקה: כולם יודעים.

בֶּניה: תישבע!

סֶנְקה: שאני לא אראה מזל בחיים שלי!

בֶּניה: תישבע באימא שלך!

סֶנְקה: שהאימא שלי תמות!

בֶּניה: תישבע שוב, נבלה!

סֶנְקה (בבוז): טיפש אתה!

החזן: "ברוך אתה ה'..."

 

תמונה שישית

חצר משפחת קריק. שקיעה. שבע בערב. ליד האורווה, על עגלה שהיצול שלה זקור, יושב בֶּניה ומנקה אקדח. ליוֹבְקה נשען על דלת האורווה. אריה-לייב מבאר את מובנם הנסתר של פסוקי שיר השירים לאותו ילד שבערב שבת ברח מבית הכנסת. ניקיפוֹר מתהלך אנה ואנה בלא שחר בחצר. הוא מודאג ממשהו, ככל הנראה.

בֶּניה: הזמן הולך ומגיע. תפנה את הדרך לזמן.

ליוֹבקה: לשחוט אותו כמו חזיר!

בֶּניה: הזמן הולך ומגיע. זוז הצִדה, ליוֹבקה, תפנה לו את הדרך.

אריה-לייב: כתוב בשיר השירים: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי". ומה אומר לנו על זה רש"י?

ניקיפוֹר (מצביע על האחים בפני אריה-לייב): נעמדו להם אלה על יד האורווה כמו איזה בולי עץ...

אריה-לייב: הנה מה שאומר לנו רש"י: "בלילות" – רוצה לומר: בלילה וביום. "על משכבי ביקשתי" – מי ביקש? שואל רש"י, עם ישראל ביקש, כנסת ישראל. "שאהבה נפשי" – ואת מי אוהב עם ישראל? שואל רש"י, עם ישראל אוהב את התורה, את התורה אוהב עם ישראל...

ניקיפוֹר: אני שואל, מה הם עומדים ככה ומתבטלים ליד האורווה?

בֶּניה: תצעק יותר חזק.

ניקיפוֹר (מתהלך אנה ואנה בחצר): את העסק שלי אני יודע... קולרי הסוסים נעלמים לי... במי שאני רוצה אני אחשוד...

אריה-לייב: איש זקן מסביר לילד את התורה, ואתה מפריע לו, ניקיפוֹר...

ניקיפוֹר: אז למה הם נעמדו על יד האורווה כמו איזה בולי עץ מפוּרְעשים?

בֶּניה (מפרק את האקדח, מנקה אותו): שמתי לב, ניקיפוֹר, שאתה מאוד מודאג.

ניקיפוֹר (צועק, אך בקולו אין כוח): אני לא נשבעתי אמונים לקולרים שלכם!... יש לי, אם אתם דווקא רוצים לדעת, אח שגר בכפר, והוא עדיין בריא וחזק... האח שלי, אם אתם דווקא רוצים לדעת, ייקח אותי עם כל הלב...

בֶּניה: תצעק, תצעק לפני המוות...

ניקיפוֹר (אל אריה-לייב): זקן, תגיד, למה הם עושים ככה?

אריה-לייב (מרים אל העגלון עיניים דהויות): אחד מלמד את התורה והשני צועק כמו פרה. האם ככה זה צריך להיות בעולם?

ניקיפוֹר: אתה מסתכל, זקן, אבל מה אתה רואה? (יוצא.)

בֶּניה: נהיה מודאג, ניקיפוֹר שלנו.

אריה-לייב: על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי... את מי ביקשתי? אומר לנו רש"י...

הילד: אומר לנו רש"י: ביקשתי את התורה.

נשמעים קולות רמים.

בֶּניה: הזמן הולך ומגיע. זוז הצִדה, ליוֹבקה. פנה דרך לזמן.

נכנסים מנדל, בּוֹבּריניֶץ, ניקיפוֹר ופּיאטִירוּבֶּל, שיכור.

בּוֹבּריניֶץ (בקול מחריש אוזניים): אם לא אתה, מנדל, תוביל את החיטה שלי לנמל, אז מי יוביל? אם לא אליך, מנדל, אני אבוא, אז למי אני אבוא?

מנדל: יש בעולם אנשים חוץ ממנדל. יש באודסה עגלות חוץ מהעגלות שלי.

בּוֹבּריניֶץ: אין באודסה עגלות חוץ משלך... או שאולי אתה שולח אותי אל בּוּצִיס עם הנבלות שלו שהולכות על שלוש רגליים, או אל ז'וּרַביוֹנוֹק עם הגיגיות השבורות שלו?

מנדל (בלי להסתכל על בניו): אנשים מסתובבים ליד האורווה שלי.

ניקיפוֹר: נעמדו להם כמו בולי עץ מפוּרְעשים.

בּוֹבּריניֶץ: תרתום לי מחר עשר זוגות, תוביל את החיטה, תקבל כסף, תכניס כוסית, תשיר לנו משהו... אַי, מנדל!

פּיאטִירוּבֶּל: אַי, מנדל...

מנדל: למה אנשים מסתובבים ליד האורווה שלי?

ניקיפוֹר: בעל הבית, בשם אלוהים...

מנדל: נו?

ניקיפוֹר: תתחפף מהחצר, בעל הבית, למה שהבנים שלך...

מנדל: מה הבנים שלי?

ניקיפוֹר: הבנים שלך רוצים לרסק אותך...

בֶּניה (קופץ מהעגלה לארץ. הוא מדבר בראש מורכן, כל הברה בנפרד): יצא לי לשמוע, לי ולאח שלי ליוֹבקה, מאנשים זרים, שאתה מוכר את העסק, אבא, שבתוכו יש גם כמה גרמים מהזיעה שלנו...

השכנים, העובדים ליד השער, נכנסים ומתקרבים אל בני משפחת קריק.

מנדל (מביט לארץ): אנשים, בעלי בתים...

בֶּניה: שמענו נכון – אני והאח שלי ליוֹבקה?

מנדל: אנשים ובעלי בתים, תסתכלו הנה על הדם שלי... (הוא מרים את ראשו וקולו מתחזק.) על הדם שלי, שמרים עליי את היד!...

בֶּניה: שמענו נכון – אני והאח שלי ליוֹבקה?

מנדל: אוי, אתם לא תיקחו!...

הוא קופץ על ליוֹבקה, מפיל אותו, מכה על פניו.

ליוֹבקה: אוי, ניקח!

השמים מוצפים בדם השקיעה. הזקן וליוֹבקה מתגלגלים על הארץ, משסעים זה את פניו של זה, מתגלגלים אל מאחורי המחסן.

ניקיפוֹר (נשען אל הקיר): אוח, איזה חטא!...

בּוֹבּריניֶץ: ליוֹבקה – מכה את אביו?...

בֶּניה (בקול מיואש): ניקישקה, אני נשבע לך במזל שלי, הוא זרק את הכול – את הסוסים, את הבית, את החיים – הכול הוא זרק לרגלי הבחורה!...

ניקיפוֹר: אוח, איזה חטא!...

פּיאטִירוּבֶּל: אני ארצח את מי שיפריד ביניהם!... עמוֹדוּ, לא להפריד!... (קולות נחרה ואנקה עולים מאחורי המחסן.) עוד לא יצא מהבטן הבן-אדם שיקום נגד מנדל...

אריה-לייב: צא מהחצר, איבַן.

פּיאטִירוּבֶּל: אני מתערב על מאה רובל...

אריה-לייב: צא מהחצר, איבַן.

הזקן וליוֹבקה מתגלגלים וצצים מאחורי המחסן. הם קופצים על רגליהם, אך מנדל שוב חובט בליוֹבקה ומפיל אותו.

בּוֹבּריניֶץ: לא תיקח את אבא שלך, ליוֹבקה...

מנדל: לא תיקח!...

הוא רומס את בנו.

פּיאטִירוּבֶּל: אני מתערב על מאה רובל...

מנדל גובר. לליוֹבקה נשברו שיניים, נתלשו דבלולי שיער.

מנדל: לא תיקחו!...

בֶּניה: אוי, ניקח!...

הוא מנחית בכוח את קת אקדחו על ראש אביו. הזקן מתמוטט. שתיקה. יערות השקיעה הבוערים הולכים וצונחים מטה.

ניקיפוֹר: עכשיו הם הרגו אותו.

פּיאטִירוּבֶּל (גוחן מעל מנדל השוכב בלי נוע): מישה...

ליוֹבקה (מתרומם כשהוא אוחז את האדמה באגרופיו. הוא בוכה ורוקע ברגלו): מתחת לחגורה הוא היכה אותי, הכלב!...

פּיאטִירוּבֶּל: מיש...

בֶּניה (פונה אל קהל הסקרנים הבטלנים): מה שכחתם כאן?

פּיאטִירוּבֶּל: ואני אומר: עוד לא בא הערב, יש עוד אלף קילומטר עד הערב...

אריה-לייב (על ברכיו לפני הזקן ההפוך על פניו): אַי, בן אדם רוסי, למה להרעיש שעוד לא בא הערב, כשאתה רואה שכבר אין בן אדם לפניך?

ליוֹבקה (קילוחים עקלקלים של דמעות ודם ניגרים על פניו): מתחת לחגורה הוא היכה אותי, הכלב...

פּיאטִירוּבֶּל (מתרחק בהילוך מתנדנד): שניים על אחד...

אריה-לייב: תצא מהחצר, איבַן.

פּיאטִירוּבֶּל: שניים על אחד... בושה, בושה על כל מולדַבָה. (יוצא ברגליים כושלות.)

אריה-לייב מנגב במטפחת לחה את ראשו המחוץ של מנדל. בעומק החצר מגיחה ומתקרבת מסביב, באי-ביטחון פראי, נחמה, בעלת שׂער שׂיבה מזוהם. היא כורעת על ברכיה ליד אריה-לייב.

נחמה: אל תשתוק, מנדל!

בּוֹבּריניֶץ (בקול מעובה): מספיק עם השטויות, ליצן זקן...

נחמה: תצעק משהו, מנדל!...

בּוֹבּריניֶץ: תקום, עגלון זקן, תגרגר לגימה, תוריד כוסית!

על הארץ, בפישוק רגליים יחפות, יושב ליוֹבקה. בלי חיפזון הוא רוקק מפיו שובלים ארוכים של דם.

בֶּניה (לאחר שגירש את קהל הסקרנים הבטלנים אל קרן זווית, הוא לוחץ אל הקיר בחור כבן עשרים, שנאלם דום מרוב פחד, ואוחז אותו בחזהו): נו, אחורה, אחורה...

שתיקה. ערב. אפֵלה כחולה, אך מעל האפֵלה השמים עדיין עוטים ארגמן, מלובנים, אכולי בורות אש.

 

תמונה שביעית

מוסך העגלות של משפחת קריק. קולרי סוסים מושלכים בערֵמה, כרכרות לא רתומות, אבזרי רתמה. חלק מהחצר נראה לעין. בפתח, ליד שולחן לא גדול, יושב בֶּניה וכותב. האיכר סמיון, קירח ומסורבל, מסתער עליו, ולצִדו מתרוצצת מדאם פּוֹפּיאטניק. בחצר, על עגלה שיצולה זקור, יושב מַיוֹר, רגליו הקצרות משולבות. בקיר קבוע שלט חדש, כתוב באותיות זהב: "חברת הובלה בסוסים של מנדל קריק ובניו". השלט מקושט במקלעות של פרסות סוסים ובשוטים מוצלבים.

סמיון: אני לא יודע משום דבר... אני צריך את הכסף...

בֶּניה (ממשיך לכתוב): אתה לא מדבר יפה, סמיון.

סמיון: תביא לי את הכסף... אני יחתוך לך את הגרון...

בֶּניה: איש נחמד, אני בא לי לירוק עליך.

סמיון: אתה איפה החבאת את הזקן?

בֶּניה: הזקן חולה.

סמיון: הנה כאן על הקיר הוא חָתַב, כמה על השיבולת-שועל, כמה על השחת – הכול עד הסוף... ושילם... עשרים שנה הובלתי לו, שום רע לא ראיתי...

בֶּניה (קם ממקומו): אצלו אתה הובלת, ואצלי לא, הוא כתב על הקיר, ואני לא אכתוב, הוא שילם לך, ואני אולי לא אשלם, בגלל ש...

מדאם פּוֹפּיאטנִיק (בוחנת את האיכר במורת רוח גדולה ביותר): כשהבן-אדם הוא טיפש זה ממש מגעיל...

בֶּניה: ...בגלל שאתה יכול למות אצלי בלי ארוחת ערב, איש נחמד...

סמיון (נבהל, אך עדיין מתנפח כתרנגול): אבל שהכסף יהיה כאן...

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: אני לא פילוסופית, מוסיה קריק, אבל אני רואה שבעולם חיים אנשים שבכלל לא היו צריכים לחיות בעולם...

בֶּניה: ניקיפוֹר!

ניקיפור נכנס, עיניו ניבטות מתחת למצחו, מדבר באי-רצון.

ניקיפוֹר: כאן, ניקיפוֹר...

בֶּניה: תגמור את החשבון עם סמיון ותקנה מגרוֹשֶב...

ניקיפוֹר: שמה הפועלים היומיים שואלים עם מי הם צריכים לדבר על התנאים.

בֶּניה: אני אדבר אִתם על התנאים.

ניקיפוֹר: שמה המבשלת משתוללת. בעל הבית לקח ממנה את המיחם בתור משכון... היא שואלת ממי היא צריכה לפדות את המיחם?

בֶּניה: ממני. עם סמיון תגמור את החשבון סופית, ותיקח מגרושֶב שמונת אלפים קילו שחת...

סמיון (קופא בתדהמה): שמונה אלף... עשרים שנה אני הובלתי...

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: בכסף שלו הבן-אדם יכול להשיג גם שחת, גם שיבולת שועל, גם דברים יותר טובים משחת...

בֶּניה: ושלושת אלפים שיבולת שועל.

סמיון: אני לא אמרתי לא להובלה...

בֶּניה: תשכח את הכתובת שלי, סמיון!

סמיון מועך את כובעו, מגלגל את צווארו, יוצא, פונה אחורה ושוב יוצא.

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: איכר מגעיל אחד, אבל איך הוא עִצבן אותך... אלוהים, אם בני אדם היו רוצים לזכור כל מי שחייב להם! עוד היום אני אומרת למַיוֹר שלי: בעלי, בעלי החמוד, מגיע למנדל קריק מאִתנו את השני רובל המסכנים האלה...

המַיוֹר (בקול מתנגן אטום): רובל תשעים וחמש...

בֶּניה: איזה שני רובל?

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: אין על מה לדבר, באלוהים, אין על מה לדבר... ביום חמישי שעבר היה למוסיה קריק מצב רוח נהדר, הוא הזמין שירי צבא... כמה פעמים הוא הזמין צבאיים, מַיוֹר?

מַיוֹר: צבאי – תשע פעמים.

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: ואחר כך ריקודים...

מַיוֹר: עשרים ואחד ריקודים.

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: בסך הכול יצא רובל תשעים וחמש. אלוהים, לשלם למנגן – זה היה אצל מוסיה קריק בעדיפות הראשונה...

ניקיפוֹר נכנס כשהוא גורר את מגפיו. הוא מסתכל הצִדה.

ניקיפוֹר: פּוֹטַפּוֹבְנָה באה...

בֶּניה: בשביל מה לי לדעת שמישהו בא?

ניקיפוֹר: היא מאיימת.

בֶּניה: בשביל מה לי לדעת?

פּוֹטַפּוֹבְנָה מתפרצת פנימה, צולעת, מנדנדת את ירכהּ המפלצתית. הזקנה שיכורה. היא צונחת לארץ וזוקפת בבֶּניה עיניים עכורות בלא הנד עפעף.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הקיסרים שלנו...

בֶּניה: מה את אומרת, מדאם חוֹלוֹדֶנְקוֹ?

פּוֹטַפּוֹבְנָה: הקיסרים שלנו...

ניקיפוֹר: מתחילה לדבר שטויות...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: דְזזז... מזמזמים הכדורים של הז'ידים... קופצים בתוך הראש הכדורים, דְזזזז...

בֶּניה: במה העניין, מדאם חוֹלוֹדֶנְקוֹ?

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מכה בארץ באגרופה): נכון, נכון. שהחכם יהיה אדון, והחֲזיר שישתה וודקה...

מדאם פּוֹפּיאטנִיק: גברת אינטליגנטית.

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מפזרת על הארץ מטבעות נחושת): הנה הרווחתי ארבעים קופייקות... קמתי כשעוד לא היה אור, לאיכרים חיכיתי בדרך בַּלְטה...

מפשילה את ראשה אל השמים.

מה השעה עכשיו בערך? שלוש בערך?

בֶּניה: במה העניין, מדאם חוֹלוֹדֶנְקוֹ?

פּוֹטַפּוֹבְנָה (קורצת): דְזזזזז, שחרר כדורים...

בֶּניה: ניקיפוֹר!

ניקיפוֹר: נו?

פּוֹטַפּוֹבְנָה (רומזת לניקיפוֹר באצבע שמנה, חלשה, שיכורה): והילדה שלנו בהיריון, ניקישה...

מדאם פּוֹפּיאטנִיק (משתופפת ומשתלהבת): אינטריגה, אַי, איזה אינטריגה!...

בֶּניה: מה איבדת כאן, מדאם פּוֹפּיאטְניק, ומה את רוצה למצוא כאן?

מדאם פּוֹפּיאטנִיק (משתופפת, עיניה הקטנות מתגלגלות מצד לצד, יורות חִצים, מזרות ניצוצות): אני הולכת... אני הולכת... בעזרת השם שנתראה בשמחות, במסיבות, בשעה טובה, בזמן של אושר...

היא גוררת את בעלה בידו, נרתעת, מסתובבת, עיניה מתחילות לפזול ולהאיר הצִדה באור שחור. מַיוֹר נגרר אחרי אשתו ומנענע באצבעותיו. הם נעלמים לבסוף.

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מורחת את דמעותיה על פניה המעוכים הכמושים): בלילה התגנבתי אליה, נגעתי בשדיה, אני נוגעת לה כל לילה בשדיים, והם כבר מלאים אצלה, כבר לא נכנסים ליד...

בֶּניה (פנה הדר זיווֹ. הוא מדבר במהירות, מביט לצדדים): איזה חודש?

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מביטה בבֶּניה מן הארץ בלי לעפעף): רביעי.

בֶּניה: את משקרת!

פּוֹטַפּוֹבְנָה: נו, שלישי.

בֶּניה: מה את רוצה מאִתנו?

פּוֹטַפּוֹבְנָה: דְזזז... שחרר כדורים...

בֶּניה: מה את צריכה?

פּוֹטַפּוֹבְנָה (קושרת את המטפחת מתחת לסנטרה): הגרידה עולה מאה רובל...

בֶּניה: עשרים וחמש.

פּוֹטַפּוֹבְנָה: את פועלי הנמל אני אביא.

בֶּניה: את פועלי הנמל תביאי? ניקיפוֹר!

ניקיפוֹר: כאן, ניקיפוֹר.

בֶּניה: לך לאבא ותשאל אותו אם הוא מצווה לתת עשרים וחמש...

פּוֹטַפּוֹבְנָה: מאה.

בֶּניה: ...עשרים וחמש רובל על גרידה או שהוא לא מצווה.

ניקיפוֹר: אני לא הולך.

בֶּניה: אתה לא הולך?

הוא מזנק אל מסך הכותנה המודפסת החוצֶה את מוסך הכרכרות לשני חצאים.

ניקיפוֹר (תופס את ידו של בֶּניה): בחור, אני לא פוחד מאלוהים... אני ראיתי את אלוהים ולא נבהלתי... אני ארצח בלי להיבהל...

המסך רוטט ונפתח באמצעו. מנדל יוצא. מאחורי גבו מופשלים מגפיו. הוא לבוש כְתונת לבנה ארוכה כמו תכריך של מת. פניו כחולים ונפוחים כפני מת.

מנדל: תפתחו!

פּוֹטַפּוֹבְנָה: אַי, מפחיד!

ניקיפוֹר: בעל הבית...

אריה-לייב וליוֹבקה מתקרבים אל מוסך הכרכרות.

מנדל: תפתחו!

פּוֹטַפּוֹבְנָה (זוחלת על הרצפה): אַי, מפחיד!

בֶּניה: תיכנס אל הבית, אל רעייתך, אבא.

מנדל: אתה תפתח לי את השער, ניקיפוֹר, נשמה שלי.

ניקיפוֹר (נופל על ברכיו): בעל הבית, אני מבקש, ברוב חסדך אל תבייש את עצמך לפניי, לפני אדם פשוט...

מנדל: למה אתה לא רוצה לפתוח לי את השער, ניקיפוֹר? למה אתה לא רוצה לתת לי לצאת מהחצר שאת כל חיי שפכתי בה? (קול הזקן הולך וגובר, אור מתלקח בקרקעית עיניו.) היא ראתה אותי, החצר הזאת, בתור אבא לילדיי, בעל לאשתי, אדון לסוסיי... היא ראתה את כוחי ואת עשרים סוסיי ואת שתים-עשרה הפלטפורמות עם פרזולי הברזל... היא ראתה את רגליי הגדולות כמו עמודים, ואת ידיי, את ידיי שעובדות כמו שֵדים... ועכשיו תפתחו לי, בניי היקרים, שיהיה היום כמו שאני רוצה, שאני אצא היום מהחצר הזאת שראתה יותר מדי הרבה...

בֶּניה: תיכנס אל הבית, אל רעייתך, אבא.

הוא מתקרב אל אביו.

מנדל: אל תכה אותי, בֶּנצ'יק...

ליוֹבקה: אל תכה אותו.

בֶּניה: שִפלוּת של אנשים!... (אתנחתא.) איך יכולתם!... (אתנחתא.) איך יכולתם להגיד מה שאמרתם כרגע!

אריה-לייב: איך יכולתם לא לראות, אנשים, שאתם צריכים לצאת מכאן!

בֶּניה: חיות, הו, חיות!...

הוא יוצא במהירות. ליוֹבקה אחריו.

אריה-לייב (מוביל את מנדל אל ספסל השינה): אנחנו ננוח, מנדל, אנחנו נישן.

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מתרוממת מן הארץ ופורצת בבכי): רצחו את הנשר...

אריה-לייב (משכיב את מנדל על הספסל מאחורי המסך): אנחנו נישן, מנדל...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (מתגוללת על הארץ ליד הספסל, מנשקת את ידו התלויה, חסרת החיים של הזקן): ילד שלי, אהוב שלי...

אריה-לייב (מכסה את פניו של מנדל במטפחת, מתיישב ומתחיל לומר בקול חרישי, ממרחקים): ויהי בימים ההם, בימי קדם, ויהי איש ושמו דוד. ויהי האיש רועה צאן, ולימים נמשח למלך, מלך על ישראל, על צבאות ישראל ועל חכמיו...

פּוֹטַפּוֹבְנָה (בוכה חרש): ילד שלי!

אריה-לייב: ויהי לדוד עושר וכבוד, אך הוא לא ידע שָׂבעה. כי עם הכוח תבוא חמדה והיגון רק הוא ישקיט לבב אנוש. ויהי כי זקן דוד המלך וירא על גגות ירושלים, תחת שמי ירושלים, את בת שבע, אשת אוריה החִתי שׂר הצבא. יפים היו שדיה של בת שבע, יפות היו רגליה, גדול היה התענוג. ויישָלַח אוריה החִתי שׂר הצבא אל המערכה, והמלך שכב עם בת שבע, עם אשת איש טרם מותו, יפים היו שדיה, גדול היה התענוג...

 

תמונה שמינית

חדר האוכל בבית משפחת קריק. ערב. החדר מואר בחוזקה באור מנורה תלויה מתוצרת עצמית, בנרות המוצבים בנברשת ובמנורות תכלת עתיקות מוברגות לקיר. ליד השולחן, המקושט בפרחים והעמוס מטעמים ומשקאות, טורחת מדאם פּוֹפּיאטְניק, עוטה שמלת משי. בעומק החדר יושב בלא הגה מַיוֹר. הוא לובש צווארון נפוח מנייר. החליל נח על ברכיו, הוא מזיז את אצבעותיו ומניע את רגלו. האורחים רבּים. אחדים מהם מתהלכים בשורת החדרים הפתוחים לרווחה, אחרים יושבים ליד הקיר. אל חדר האוכל נכנסת קְלַשָה זוּבַּריֶבה ההרה. היא עטופה במטפחת שעליה ציורי פרחים ענקיים. אחרי קְלַשָה נגרר ליובקה השיכור, לבוש במדי מסדר הדורים של גדוד הפרשים.

ליוֹבקה (שואג פקודות של פרשים):

קָדִימָה פָּרָשִׁים-אָחִים,

לִדְהִירָה – הִכּוֹן!

וּמִדֵּי פַּעַם לַסּוּסִים

תַּרְטִיבוּ תַּ'לָּשׁוֹן...

קְלַשָה (צוחקת): אוי, הבטן!... אוי, אני מפילה!...

ליוֹבקה:

שוֹק שמאלית צמודה

ימינה בפקודה...

קְלַשָה: אוי, אני מתה!

הם מתקדמים. לקראתם באים בּוֹיארְסקי, לבוש במעיל, ודבוירָה.

בּוֹיארְסקי: מַמזֶל קריק, על שחור אני לא אגיד שהוא לבן, ועל לבן אני לא ארשה לעצמי לומר שהוא שחור... בשלושת אלפים יש לנו חנות לביגוד ברחוב דֶה- ריבַּס ואנחנו מעמידים חופה בשעה טובה...

דבוירָה: אבל למה כל השלושת אלפים בבת אחת?

בּוֹיארְסקי: מפני שיש לנו היום את חודש יולי בחוץ, ויולי זה כבר ספטמבר... סחורה של דֶמִי-סֶזוֹן עובדת אצלי ביולי, ובספטמבר הולכים אצלי מעילים קצרים לנשים... מה יש לך אחרי ספטמבר? שום דבר. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר... על לילה אני לא אגיד שזה יום ועל יום אני לא ארשה לעצמי לומר שזה לילה.

הם הולכים הלאה. מופיעים בֶּניה ובּוֹבּריניֶץ.

בֶּניה: הכול מוכן אצלך, מדאם פּוֹפּיאטניק?

מדאם פּוֹפּיאטְניק: ניקולאי השני לא יתבייש לשבת ליד שולחן כזה...

בּוֹבּריניֶץ: תפרט לי את הרעיון שלך, בֶּניה...

בֶּניה: הרעיון שלי הוא כזה: יהודי לא הכי צעיר, יהודי שכל החיים שלו הלך עירום ויחף, מרוח מלכלוך, כמו אחד שנשלח לעבודת-פרך בסַחַלין... ועכשיו כשהוא תודה לאל הגיע לגיל מבוגר, צריך לעשות סוף לעבודת-פרך הבלתי-פוסקת הזאת, זה מה שצריך לעשות – שהשבת תהיה שבת.

בּוֹיארְסקי ודבוירָה עוברים על פניהם.

בּוֹיארְסקי: ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר...

דבוירָה: ...אז אני רוצה שאתה תאהב אותי קצת, בּוֹיארְסקי...

בּוֹיארְסקי: ומה לעשות אִתך אם לא לאהוב אותך? לחתוך אותך לקציצות? מצחיק, בחיי!

הם הולכים הלאה. ליד הקיר, מתחת למנורה כחולה יושב סוחר בשר נכבד ובחור בחליפת שלושה חלקים עם רגליים שמנות. הבחור מפצח גרעינים בזהירות ומחביא את הקליפות בכיס.

הבחור עם הרגליים השמנות: אחחחחַ-ת בפרצוף, שתיים בפרצוף והזקן התפרק...

סוחר הבשר: הטַטַרים – אפילו הם עושים כבוד לזקנים... החיים זה לא טיול בפּארק...

הבחור עם הרגליים השמנות: אם הבן-אדם היה מצליח בחיים, אבל זה... (יורק קליפה.) אבל זה חי לו סתם כמו שחי... על מה לתת כבוד?

סוחר הבשר: עם טיפש מה יש לדבר...

הבחור עם הרגליים השמנות: בֶּנְצ'יק, רק שחת הוא קנה טון וחצי.

סוחר הבשר: הזקן קנה כל פעם מאה וחמישים קילו, זה הספיק לו...

הבחור עם הרגליים השמנות: את הזקן הם בין כה וכה ישחטו.

סוחר הבשר: אלה הז'ידים? את האבא שלהם?

הבחור עם הרגליים השמנות: ישחטו עד מוות.

סוחר הבשר: לך תדבר עם טיפש.

עוברים בֶּניה ובּוֹבּריניֶץ.

בּוֹבּריניֶץ: מה אתה רוצה, בֶּניה?

בֶּניה: אני רוצה שהשבת תהיה שבת. אני רוצה שנהיה בני אדם לא יותר גרועים מבני אדם אחרים. אני רוצה ללכת עם הרגליים למטה ועם הראש למעלה... הבנת אותי, בּוֹבּריניֶץ?

בּוֹבּריניֶץ: הבנתי אותך, בֶּנְצ'יק.

ליד הקיר עם פּיאטִירוּבֶּל יושבים הגביר וַיינר ואשתו, נפוחים מחשיבות עצמית.

פּיאטִירוּבֶּל (מנסה לשווא לשתף אותם ברגשותיו): הוא הפשיט לשוטרים את החגורות, הוא היכה את השוער של משרד הדואר הראשי. הוא היה שותה בליטרים, בלי לאכול, הוא החזיק את כל אודסה בידיים... כזה זקן הוא היה!

וַיינר מגלגל את לשונו הכבדה והנוטפת ריר, אך לא ניתן להבין מה הוא אומר.

פּיאטִירוּבֶּל (בהיסוס): כבודו מאנפף?

מדאם וַיינר (בכעס): נו, כן!

עוברים דבוירָה ובּוֹיארְסקי.

בּוֹיארְסקי: ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר...

דבוירָה: ...אז אני רוצה ילד, בּוֹיארְסקי...

בּוֹיארְסקי: הנה את רואה – ילד עם חנות ביגוד זה יופי, יש לזה צורה... וילד בלי חנות – איזה צורה כבר יכולה להיות לזה...

מדאם פּוֹפּיאטניק מגיעה ביעף, נרגשת כולה.

מדאם פּוֹפּיאטְניק: בן-זכריה הגיע! הרב... בן-זכריה...

החדר מתמלא אורחים. ביניהם דבוירָה, ליוֹבקה, בֶּניה, קלַשָה זוּבַּריֶבה, סֶנקה טוֹפּוּן, עגלונים ששׂערם משוח בשמן, חנוונים בהילוך מתנדנד, נשים מצחקקות זו לזו.

הבחור עם הרגליים השמנות: אל הכסף גם הרבי רץ מהר... והנה הוא.

אריה-לייב ובּוֹבּריניֶץ מגלגלים פנימה כורסה גדולה. היא טומנת בקרביה המבוקעים את גופיפו הזערורי של בן-זכריה.

בן-זכריה (בקול יבבה): עוד השחר מתעטש, עוד אלוהים בשמים רוחץ במים אדומים...

בּוֹבּריניֶץ (צוחק, טועם מראש את התשובה המחוכמת): למה אדומים, רבי?

בן-זכריה: עוד אני שוכב על הגב, כמו מקק...

בּוֹבּריניֶץ: למה על הגב, רבי?

בן-זכריה: בבקרים אלוהים הופך אותי על הגב כדי שאני לא אוכל להתפלל... נמאס לאלוהים מהתפילות שלי...

בּוֹבּריניֶץ צוחק בקול גדול.

בן-זכריה: עוד לא התעוררו התרנגולים ואריה-לייב מעיר אותי, "רוץ אל הקְריקים, רבי, יש אצלם ארוחת ערב, יש אצלם סעודה, הקְריקים יתנו לך לשתות, הם יתנו לך לאכול."

בֶּניה: הם יתנו לך לשתות, הם יתנו לך לאכול. כל מה שתרצה, רבי...

בן-זכריה: כל מה שארצה... ואת הסוסים שלך תתן?

בֶּניה: גם את הסוסים שלי אתן.

בן-זכריה: אם ככה, רוצו יהודים אל החברה קדישא, תרתמו את הסוסים שלו למרכבה שלהם ותביאו אותי לאן ש...

בּוֹבּריניֶץ: לאן, רבי?

בן-זכריה: אל בית הקברות היהודי השני, טמבל...

בּוֹבּריניֶץ (צוחק בקול סואן, תולש את הכיפה מראשו של הרב ומנשק אותו בקדקודו המקורח, הוורדרד): אַי, פושע! אַי, ממזר!

אריה-לייב (מציג את בֶּניה): זה הוא בכבודו ובעצמו, רבי, הבן של מנדל, בן ציון...

בן-זכריה (לועס את שפתיו): בן ציון... בנה של ציון... (שותק.) אין מאכילים את הזמיר במשלים, בנה של ציון, ולא את הנשים באמרות חכמה.

ליוֹבקה (בקול מחריש אוזניים): תתמקמו על הכיסאות, כרישי צמרת, תלחצו את הספסלים עם התחת...

קְלַשָה (מנענעת בראשה, מחייכת): אוח, גדול!

בֶּניה (זורק באחיו מבט של התמרמרות): אנשים יקרים, תשבו בבקשה... מוסיה בּוֹבּריניֶץ יֵשב ליד הרבי...

בן-זכריה (מתנועע באי-נוחות בכורסה): לשם מה אני יושב עם היהודי הזה, הארוך כאורך גלותנו? שהבנק הממשלתי... (תוקע את אצבעו בקְלַשָה) יֵשב על ידי...

בּוֹבּריניֶץ (נהנה מראש מהתשובה המחוכמת): למה הבנק הממשלתי?

בן-זכריה: היא טובה יותר מבנק... אם תשים בה משהו טוב, היא תתן כאלה אחוזים שהחיטה תתחיל לקנא, ואם תשים בה משהו רע, היא תהפוך את כל בני מעיה כדי להחליף את הקופייקה הפגומה שלך במטבע זהב חדש... היא טובה יותר מבנק... היא טובה יותר מבנק...

בּוֹבּריניֶץ (זוקף את אצבעו): צריך להבין את מה שהוא אמר.

בן-זכריה: והיכן הכוכב בישראל שלנו, היכן בעל הבית, היכן רבי מנדל קריק?

ליוֹבקה: הוא חולה היום.

בֶּניה: רבי, הוא בריא. ניקיפוֹר!

בפתח מופיע ניקיפוֹר לבוש במעיל איכרים מבד גס.

בֶּניה: שאבא ייכנס הנה עם רעייתו.

שתיקה.

ניקיפוֹר (בקול מלא ייאוש): אורחים נכבדים מאוד!

בֶּניה (באִטיות רבה): שאבא ייכנס הנה.

אריה-לייב (אל בֶּנְצ'יק): אצלנו, אצל היהודים, לא מביישים את האבא בפרהסיה.

ליוֹבקה: רבי, הבן-אדם לא מענה גור של חזיר כמו שהוא מענה את האבא.

וַיינר ממלמל, מתיז רוק.

בֶּניה (גוחן אל מדאם וַיינר): מה הוא אומר?

מדאם וַיינר: הוא אומר – בושה וחרפה...

אריה-לייב: יהודים לא עושים ככה, בֶּניה!

קְלַשָה: לך תגדל בנים!

בֶּניה: אריה-לייב, איש זקן, שדכן זקן, שַמש בבית הכנסת של בעלי העגלות וחזן של בית הקברות – אולי תאיר את עיניי, איך מנהלים עניינים אצל בני אדם?

הוא הולם באגרופו על השולחן ומדבר בהפסקות, כל מילה מלווה בהולם אגרופו.

שאבא ייכנס הנה!

ניקיפוֹר נעלם. בֶּניה עומד באמצע החדר בראש מורכן, ברגליים פשוקות. דם אִטי מציף את צווארו. שתיקה. ורק מלמולו חסר השחר של בן-זכריה מפריע את הדממה המדכאת.

בן-זכריה: אלוהים מתרחץ בשמים במים אדומים... (שותק, מתנועע באי-שקט בכורסה.) למה אדומים, למה הם לא לבנים... כי אדום זה יותר שמח מלבן...

דלתות הפתח הצדדי חורקות, נאנחות ונפתחות לרווחה. כל הפנים מופנים לאותו הכיוון. מופיע מנדל שפניו המחוצים מפודרים. הוא לבוש בחליפה החדשה. לצִדו נחמה בשביס מהודר ובשמלת קטיפה כבדה.

בֶּניה: ידידיי היושבים תחת קורתי! את הגביע הזה הרשו נא לי להרים לכבוד אבי, לכבוד מנדל קריק האיש העמל ורעייתו נחמה בּוֹריסוֹבְנה, אשר שלושים וחמש שנה הלכו בדרך חייהם בצוותא. יקיריי! יודעים אנו היטב, יודעים אנו שאף אחד לא ריפד את הדרך הזאת עם בטון, אף אחד לא שם ספסלים בצד הדרך הארוכה הזאת, ומזה שערֵמות ענקיות של אנשים רצו בדרך הזאת היא לא נהייתה יותר קלה, היא נהייתה יותר קשה... ידידיי היושבים תחת קורתי! אני מצפה מכם שלא תוסיפו מים ליין שבכוסות שלכם ולא ליין שבלב שלכם...

וַיינר ממלמל בהתלהבות.

בֶּניה: מה הוא אומר?

מדאם וַיינר: הוא אומר: בראבו!

בֶּניה (בלי להביט על איש): למד אותי, אריה-לייב... (מגיש יין לאביו ולאִמו.) האורחים שלנו מכבדים אותך, אבא. תגיד מילה לאורחים שלנו.

מנדל (מביט סביבו ואומר בקול חרישי): אני מאחל לכם הרבה בריאות...

בֶּניה: אבא רוצה להגיד שהוא מנדב מאה רובל למען מישהו.

סוחר הבשר: זה לא מה שמספרים על הז'ידים.

בֶּניה: חמש מאות רובל אבא מנדב. למען מי, רבי?

בן-זכריה: למען מי? שלא יחמיץ החלב של נערה, יהודים... למען הכנסת כלה צריך לנדב...

בּוֹבּריניֶץ (מתמוגג מצחוק): אַי, פושע! אַי, ממזר!

מדאם פּוֹפּיאטְניק: אני מזמינה את המוזיקה...

בֶּניה: קדימה!

תרועת פתיחה רפה ממלאת את החדר. האורחים בטור עם כוסות בידיהם נוהרים אל מנדל ונחמה.

קְלַשָה זוּבַּריֶבָה: שיהיה לך לבריאות, סבא'לה!

סֶנְקָה טוֹפּוּן: קרון שלם של תענוגים, אבא'לה, ומאה אלף להוצאות קטנות!

בֶּניה (לא מביט על איש): תלמד אותי, אריה-לייב...

בּוֹבּריניֶץ: מנדל, הלוואי שאלוהים ייתן לי בן כמו שלך...

ליוֹבקה (מקצה השולחן): אבא, אל תתרגז... אבא, אתה את שלך בילית...

סוחר הבשר: זה לא מה שאומרים על הז'ידים... אני מכיר את הז'ידים יותר טוב ממך...

פּיאטִירוּבֶּל (נדחק אל בֶּניה ומתאמץ לנשק אותו): אתה תקנה אותנו, שד משחת, ותמכור, ותקשור את כולנו בצרור.

קול יפחה גדול בוקע מאחורי גבו של בֶּניה. דמעות ניגרות על פניו של אריה-לייב ומתערבבות בזקנו. הוא מיטלטל ומנשק את כתפו של בֶּניה.

אריה-לייב: חמישים שנה, בֶּנְצ'יק, חמישים שנה עם אבא שלך!... (צועק בהיסטריה.) היה לך אבא טוב, בֶּניה!

וַיינר (יכולת הדיבור חוזרת אליו): תוציאו אותו...

מדאם וַיינר: אלוהים, שלא נדע!

בּוֹיארְסקי: אריה-לייב, אתה טעית!... כעת צריך לצחוק...

וַיינר: תוציאו אותו!

אריה-לייב (מתייפח): היה לך אבא טוב, בֶּניה...

מנדל מחוויר מתחת לפודרה שעל פניו. הוא מושיט לאריה-לייב ממחטה. אריה- לייב מוחה את דמעותיו, בוכה וצוחק. בּוֹבּריניֶץ גורר אותו הצִדה.

בּוֹבּריניֶץ: פטפטן, אתה לא אצלך בבית הקברות...

פּיאטִירוּבֶּל: תעבור את כל העולם וכזה בֶּנְצ'יק אתה לא תמצא! אני מוכן להתערב על משכון...

בֶּניה: ידידיי היקרים, שבו נא בטובכם!

ליוֹבקה: תלחצו את הספסלים עם התחת, כרישי צמרת!

נשמע רעם כיסאות מוזזים אל השולחנות. מושיבים את מנדל ליד הרב וקְלַשָה זוּבַּריֶבה.

בן-זכריה: יהודים!

בּוֹבּריניֶץ: שקט שיהיה פה!

בן-זכריה: הפתי הזקן בן-זכריה רוצה להגיד מילה... (ליוֹבקה מנחרר, חזו צונח לשולחן, אבל בֶּניה מנער אותו והוא משתתק.) יום הוא יום, יהודים, וערב הוא ערב. היום מציף אותנו בזיעת אפינו, אך הערב אוחז ומכין את מניפות קרירותו השמיימית. יהושע בן נון, שאמר לשֶמֶש דום, היה בסך הכול חסר דעת כולו. ישו מנצרת שגנב את השמש היה רשע ומטורף. והנה מתברר שמנדל קריק, שמתפלל בבית הכנסת שלנו, אינו בר-דעת יותר מיהושע בן נון. כל חייו רצה להיצלות בשמש, כל חייו רצה לעמוד במקום שבו האירו עליו צהרי היום. אבל לאלוהים יש שוטרים בכל רחוב, ולמנדל קריק היו בנים בבית. השוטרים באים ועושים סדר. יום הוא יום, וערב הוא ערב. הכול מסודר, יהודים. נשתה כוסית וודקה!...

ליוֹבקה: נשתה כוסית וודקה!

קול רועד של חליל, צלצול כוסות, צעקות לא ברורות וצחוק רועם.