כל הציפורים

הנה רבע מפניי. פיסת מצח. גבה מכווצת. עין. צדודית אף מאדימה. פסגת לחי. הסטתי את המראה הקדמית ממני והחזרתי מבט לפנים. מכוניות הזדחלו בכביש המתפתל מירושלים. בפקק המשתרך הייתה לי שהות להביט בבתים המתפוררים של ליפתא. לאסוף בעיניי אבנים שנפלו ולהשיב לכתלים, להרים גגות שקרסו, לפרוש מחצלת, להבעיר אש בְּתנור לבנים מפויחות. מתחת לשקד, על שולחן עץ, מישהו פעם הטיל קוביות. צליל פעמוני כבשים הגיע עד אליי, גם פסיעות אתון במעלה השביל ואבן מידרדרת. ליד הדרך הלבנה — בריכת המעיין, צחוק ילדים עירומים, קופצים, שוחים, משתינים במים. ״גברת, רעש עולה למעלה,״ אמר לפני שנים בעל בית לסבתא שלי כשהמליץ לה לרכוש את דירתו השקטה בקומה הראשונה. גם צלילים ישנים, חשבתי לעצמי, עולים וצפים, מטפסים מהוואדי, מתגברים על השנים, על מחצבות וכבישים, על צפירות רכבים, ומתגנבים למחשבותיי.

בשמיים, שמוסגרו בחלון הקדמי, חג עוף דורס גדול. נקודות שחורות נימשו את אברותיו הבהירות וזנבו נפרש כמניפה. זיהיתי את החוויאי בזכות הפוחלצים של מר סמילנסקי. בכנפיים חזקות חתר באוויר של שעת עומס, דחס שמיים צמיגיים תחת כנפיו והתקדם. פתאום צלל ועלה שוב כשממקורו המאונקל משתלשל נחש ארוך. הנחש משך כלפי מטה בכל כוחו, התלפף סביב החוויאי, טלטל את מעופו, התפתל על חייו. בתנועות נחושות ניסה להיחלץ מהמקור ומהטפרים שסגרו עליו. הדורס והנחש נעו יחד, מעורבבים בצל אחד, נאמנים למאבק עתיק בין מעלה ומטה. הבטתי דרוכה עד שצווחה קרעה את הרקיע. ואז חבטה. גופי נהדף. ראשי הוטח לפנים, נזרק לאחור, נחת על ההגה. שברי התנפצויות הסתעפו, רישתו את השמשה, סדקו את אוזניי, הרעישו את כולי, עד שכל העולם נמלא דממה. ידיי נשלחו לקדמת ראשי, מגששות. הנה רבע מפניי. הנה גופו הנחשי, מרוסק. עיניו הקרות. מבטו הפעור. פעימות מואצות אגרפו את רקותיי. הנחש החליק באיטיות על השמשה המנופצת, מושך עקבת דם סגלגלה, ולרגע היה נדמה שחזר לחיים.

בין המבט המנופץ של הנחש להדהוד צווחת הדורס, הכול היטשטש, עפעפיי נעשו כבדים ודמותה של סבתא חמורת הסבר הבליחה. ״צאי!״ ציוותה עליי, "התרחקי. הכול כאן זכוכיות. גם את," סימנה לאמא שהופיעה בעקבותיה, כתמיד נמשכת לשמשות, פניה שקופות.

נמלטתי. כמו שנמלטתי כשהייתי בת עשר מהאישה המוזרה ברחוב שהציעה לי לבוא איתה לראות מטוסים קטנים וכמו שנמלטתי מהמורה לשחייה שהתעקש שאקפוץ לעמוקים. נמלטתי, כמו אמא שנמלטה מאמיל כי היה לה טוב והיא פחדה. נמלטתי, אך לא לפני שהשחלתי את ידי דרך החלון הפתוח והצלחתי, רק בקושי, לשלוף את המפתח שנתקע בסוויץ' ולנעול. המפתח נטול הצרור שסבתא הפקידה בידיי.

"מהיום הוא שלך," הודיעה ללא הכנה מוקדמת. זמן רב עמד אוטו (כך קראה לו) ללא שימוש. שתי האבנים שתמכו בגלגליו כבר הוריקו מטחב, ונמלים קבעו את קינן תחת אחת מהן. סבתא בעטה בהחלטיות באבנים עד שהשתחררו מאחיזתן. אלפי נמלים מסונוורות מאור השמש הפתאומי נסו וביעילות נטולת נוסטלגיה חיפשו להן בית אחר. "נהגי בו בכבוד, ברוגע," אמרה והוסיפה ששמשת החלון הימני תקועה, שהאיתות מקולקל, אבל אפשר לסמן ביד שמאל כשרוצים לפנות שמאלה, וששתי מכות קטנות מעל שעון הדלק מעלות את המחוג ולפעמים גם מדליקות את הרדיו, שלא איבהל. וכשחונים בעלייה כדאי להניח שתי אבנים כבדות מאחורי הגלגלים האחוריים, על כל מקרה. ושלא אשכח שבתא הכפפות יש סוכריות מקליפות הדרים שבישלה והמתיקה. כשנשארות שלוש אחרונות בקופסה, סימן שצריך למלא עוד.

חצי קילו קליפות הדרים, קילו סוכר חום, שלוש כפות קינמון, חמישה עלי נענע טריים. היחס בין המרכיבים הוא הסוד. וגם הערבוב. תמיד יש לערבב לכיוון אחד, גילתה לי סבתא כשעוד הייתי קטנה.

"למה?" הסתקרנתי.

"ככה. רק כך המר הופך למתוק."

גררתי כיסא מפינת האוכל וטיפסתי עליו כדי לראות איך זה כשהמר הופך למתוק.

"קחי," הגישה לי כף עץ גדולה, "תערבבי."

״לכיוון הזה?״ התחלתי לערבב בהיסוס.

היא הכניסה כפית קטנה לסיר והוציאה אותה כשעליה מעט מהמרקחת. ״תעשי פו,״ אמרה ושתינו נשפנו. ביקשתי בלב שהכיוון שבחרתי יהיה המתוק. סבתא טבלה אצבע בנוזל הצמיגי שבכפית וטעמה בריכוז, ממצמצת בשפתיה ועוצמת את עיניה. היא לקחה את ידי שאחזה בכף העץ והניעה אותה מעגלים מעגלים. ריח נעים עלה בנחיריי כשהקליפות והסוכר התלכדו למרקם אחיד מבעבע וצבעם השקוף התגבש ללבה רותחת.

התקדמתי בצד הכביש בצעדים כושלים. חבולה ומבולבלת ירדתי במדרון אל הוואדי. הרחק מהאנשים הזרים שהתקבצו נסערים, נושאים מבט לשמיים וזרועותיהם מופנות מעלה ואחר כך מטה כאילו השתתפו בטקס תפילה קדום. הרחק מאיש הגרר ששמט את הסיגריה, מעך אותה וקבע "לא מעלה שום אוטו עם נחש!" ומהשוטר שבחן את פניי הלא־מעודכנות בתעודת הזהות שנותרה ברכב וניסה לפתור את תעלומת היעלמותי. התרחקתי מכל אלה עד שהפכו לנקודות זעירות. במורדות הטרסות, בין הבוסתנים, הותרתי סימני דרך. טיפות בודדות נשרו מבין רגליי, בזרם הדק, פילסו לעצמן נתיב.

בתי הכפר המתפוררים המתינו פעורי פתחים, נטולי דלתות ובריחים, קראו לי פנימה. ירדתי במדרגות לתוך מבנה נטוש וכרעתי, נשענת על קיר אבן, לחיי סופגת את קרירות האריחים שצבעם דהה. ערמת לבנים וטיח במרכז החדר הסגירה תקרה שהתמוטטה ויכולתי לראות את הדורס חג מעליי, בוחן אותי. כשהגביה עוף חשתי את הרחם מתכווץ בכאב שטיפס ועלה. משהנמיך הכאב התפוגג באיטיות למספר שניות וחזר.

הן שוב הופיעו לצידי. סבתא הניחה את כף ידה על בטני, מדדה ומיששה. ״בקרוב מאוד,״ קבעה בביטחון. אמא כיווצה את הגבות וארובות עיניה התהדקו כמו חומה. היא מלמלה משהו לעצמה וליטפה את בטני. שתי הידיים, זו של אמא וזו של סבתא, בחשו לכאן ולכאן, היו בכל מקום ולא זכרו שתמיד יש לערבב רק לכיוון אחד. ״איך נקרא לה?״ תהתה אמא בקול וחרצה שתהיה זו בת, כאילו אין אפשרות אחרת. המשוואה ידועה, אותו רצף נשי, וכל המשתנים מובילים לתוצאה אחת.

מכונית יוצאת מירושלים במהירות X. עוף דורס יוצא לשחר לטרף במהירות Y, תופס תרמיקה, נישא במעלה הרוח החמה בקצב של שלושים קמ"ש. במרחק של קילומטר וחצי מבחין בתנועת זחילה תחתיו. הוא צולל במהירות כפולה, תופס את הנחש בטפריו ובמקורו, נוסק מעלה. בשלב זה מהירות הדורס היא פונקציה של תנועות הכנפיים ביחס למסת הגוף של הנחש. כמה זמן יצליח הדורס לאחוז בטרפו לפני שהנחש יישמט, יזעזע, יסדוק, ינפץ את השמשה והרצף ייפסק.

אלומת אור בהירה חדרה דרך עפעפיי הסגורים והכריחה אותם להיפקח. שום ואדי או ליפתא או בית נטוש. המיטה שלי. מעליי ראיתי את הנקודות השחורות. הן הופיעו לפני שבוע, עם הגשם הראשון, פריחת חורף על התקרה. נח אמר שצריך לבדוק את המרזבים, אולי נסתמו בעלים. כל יום בצבצו עוד נקודות שחורות. משכתי קו דמיוני ביניהן והנה מקור, גוף, כנפיים. שעה תמימה חג מעליי, פרש כנפיו, סוכך עליי החוויאי, עד שהתקרה הפכה לשמיים ולא ידעתי איפה אני.

במקרים כאלה הייתה סבתא ממליצה לערוך רשימה ולבדוק מה ידוע ומה נעלם. לברר מהו הדבר האחרון שאני זוכרת בביטחון שהוא אמת ומהו הזיכרון הראשון.