כל השדים כאן

"הגיהינום ריק, אַרמן," אמר סטפן הורוביץ.

"כבר אמרת. וכל השדים כאן?"1 שאל ארמן גַמאש.

"טוב, אולי לא כאן — כאן" — סטפן פרשֹ את ידיו מלאות ההבעה — "בדיוק."

"כאן — כאן" היה הגן במוזיאון רוֹדן בפריז, שבו התענגו ארמן וסנדקו על כמה דקות של שקט. מחוץ לחומות הגן היה ביכולתם לשמוע את התנועה, את המולת העיר הגדולה.

אבל כאן — כאן היתה שַלווה. השלווה העמוקה שמקורה לא רק בשקט, אלא בתחושת הקִרבה.

בידיעה שהם בטוחים. בגן. זה בחברתו של זה.

ארמן העביר לבן לווייתו טארט לימון והסתכל סביבו באגביות. היה אחר צהריים חמים ונעים של סוף ספטמבר. צללים התרחקו מן העצים, הפסלים, האנשים. התארכו. נמתחו.

האור ניצח.

ילדים התרוצצו בחופשיות, צחקו והתחרו בריצה לאורך הדשא בחזית השאטוֹ. הורים צעירים צפו בהם מספסלי עץ, שקורותיהם האפירו עם השנים. כפי שיאפירו גם הם, בסופו של דבר. אבל לעת עתה הם נחו, אסירי תודה על ילדיהם, ואסירי תודה מאוד על הדקות הספורות שזכו להן במרחק מה מהם במקום הבטוח הזה.

קשה להעלות על הדעת מקום סביר פחות לשד מן המקום הזה.

מצד שני, חשב ארמן גמאש, היכן עוד אפשר למצוא אפלה, אם לא ממש על רקע האור? איזה ניצחון ישמח שד יותר מהֶרס גן?

זאת לא תהיה הפעם הראשונה.

"אתה זוכר?" פתח סטפן, וארמן נפנה בחזרה אל האיש הזקן היושב לצדו. הוא ידע בדיוק מה הוא עומד לומר. "כשהחלטת לבקש את ידה של רֶן־מארי?" סטפן טפח על הספסל שישבו עליו. "כאן? מול זה?"

ארמן עקב אחרי תנועת ידו וחייך.

זה היה סיפור מוּכּר. סיפור שסטפן סיפר בכל הזדמנות, וכמובן בכל פעם שהסנדק ובן סנדקותו עלו לרגל הנה.

זה היה המקום האהוב עליהם ביותר בכל פריז.

הגן במוזיאון רודן.

באיזה מקום טוב מזה יוכל לבקש את ידה של רֶן־מארי? חשב ארמן הצעיר שנים רבות קודם לכן. הטבעת היתה איתו. הוא התאמן על המילים. חצי שנה תמימה הוא חסך את משכורתו הדלה כשוטר זוטר במשטרת קוויבק לקראת הנסיעה.

הוא יביא את האישה האהובה עליו ביותר בעולם למקום האהוב עליו ביותר בעולם. הוא יבקש ממנה להעביר איתו את שארית חייה.

התקציב שלו לא יאפשר להם בית מלון, כך שיהיה עליהם ללון באכסניה. אבל הוא ידע שהדבר לא יפריע לרֶן־מארי.

הם היו מאוהבים והם היו בפריז. ובתוך זמן קצר, יהיו מאורסים.

והנה פעם נוספת סטפן נחלץ לעזרתו והשאיר לזוג הצעיר את דירתו הנהדרת ברובע השביעי.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שארמן התאכסן בה.

למעשה, בילדותו כמעט גדל בבניין האוֹסמני החינני, על חלונותיו ממסד־עד־טפחות המשקיפים על מלון לוּטֶסיה. הדירה רחבת הידיים התהדרה ברצפת עץ בתבנית אדרת־דג ובאחֵי־עצים משיש ובתקרות גבוהות־גבוהות, ששיוו לכל חדר מראה מואר ואוורירי.

זה היה גן עדן חקרני של ילדות, מלא נישות וגומחות. הארון בעל המגירות המדוּמות שארמן היה בטוח שנבנה רק כדי שילד קטן יוכל להתחבא בו. היו אוצרות למיניהם לשחק בהם, כשסטפן לא הסתכל.

ורהיטים מושלמים לקפץ עליהם.

עד שנשברו.

סטפן אסף אמנות, ובכל יום נהג לבחור יצירה אחת ולספר לבן סנדקותו על האמנים ויצירותיהם. סזאן. ריוֹפֶּל ולֶמיֶה. קֶנוֹג'וּאק אַשֶוואק.

להוציא יצירה אחת.

ציור צבעי המים הזעיר שהיה תלוי בגובה עיניו של ילד בן תשע. סטפן לא דיבר עליו מעולם, בעיקר מפני שאין הרבה מה לומר, כך אמר פעם לארמן. זאת לא היתה בדיוק יצירת מופת ככל השאר. אבל היה משהו ביצירה המסוימת הזאת.

הם היו חוזרים מותשים מקץ יום בעיר הגדולה, ובזמן שסטפן הכין שוקולטה במטבח הדחוס, היה ארמן הצעיר נסחף אל הציורים.

ללא יוצא מן הכלל, סטפן היה מוצא את הילד עומד מול ציור צבעי המים הקטן ומסתכל אל תוך המסגרת כאילו היתה חלון. בכפר השלֵו שבעמק.

"זה חסר ערך," אמר אז סטפן.

חסר ערך או לא, זה היה הציור האהוב על ארמן הצעיר. הוא נמשך אליו שוב ושוב בכל ביקור. בלבו ידע, שלכל מה שמציע שלווה שכזאת יש ערך רב.

והוא חשד שגם סנדקו חושב כך. אחרת לא היתה תולה אותו עם כל שאר יצירות המופת.

כשהיה ארמן בן תשע, חודשים ספורים בלבד לאחר ששני הוריו נהרגו בתאונת דרכים, סטפן הביא אותו לפריז בפעם הראשונה. הם התהלכו יחד ברחבי העיר. סטפן לא דיבר, רק הניח לילד הקטן והשקט לחשוב את מחשבותיו.

בסופו של דבר ארמן הרים את ראשו והתחיל להבחין בסביבותיו. השדירות הרחבות, הגשרים. נוטרדאם, מגדל אייפל, הסֶן. הבּראסֶרי עם הפריזאים הישובים סביב שולחנות עגולים עם משטחי שיש על המדרכות ושותים אספרסו או בירה או יין.

בכל פינת רחוב סטפן אחז בידו. אחז בה בחוזקה. עד שהגיעו בבטחה לעבר השני.

ולאט־לאט ארמן קלט שהוא בטוח, שתמיד יהיה בטוח עם האיש הזה. ושהוא יכול להגיע אל העבר השני.

ולאט־לאט הוא חזר לחיים.

כאן. בפריז.

בוקר אחד אמר לו סנדקו, "היום, גַרסוֹן, אנחנו הולכים למקום האהוב עלי ביותר בפריז. ואחר כך נאכל גלידה במלון לוטסיה."

הם צעדו בשדירות רַספַּיי ופנו שמאלה לרחוב דֶה וַארֶן. על פני חנויות ופּטיסֶרי. ארמן השתהה מול החלונות, הביט בעוגות נפוליאון ובעוגיות המדלן ובמאפֵי הפָּטיסיֶיר והצימוקים.

הם נכנסו לאחת הפטיסרי, וסטפן קנה להם טארט לימון אישי ונתן לארמן לשאת את שקית הנייר הקטנה.

ואז הם היו שם. מול פתח בקיר.

הם שילמו את דמי הכניסה ונכנסו פנימה.

ארמן, שראשו היה עסוק במתוקים שבשקית, בקושי הבחין בסביבותיו. תחושה של חובה, לפני הפרס.

הוא פתח את השקית והציץ פנימה.

סטפן הניח יד על זרועו של הילד ואמר, "סבלנות. סבלנות. עם הסבלנות באה אפשרות בחירה, ועם אפשרות בחירה בא כוח."

למילים לא היתה כל משמעות עבור הילד הקטן והרעב, אלא זו שנאסר עליו בינתיים לאכול מהשקית.

הוא סגר אותה באי־רצון והסתכל סביבו.

"מה דעתך?" שאל סטפן למראה עיניו הפעורות של בן־סנדקותו.

הוא היה יכול לקרוא את מחשבותיו של הילד. לאמיתו של דבר, זה לא היה קשה כל כך.

מי חשב שיש מקום כזה בכלל, לא כל שכן מוצנע, כמעט חבוי, מאחורי קירות גבוהים באמצע העיר? זה היה עולם נפרד כשלעצמו. גן קסום.

אילו היה ארמן לבד, הוא היה עובר על פניו בלי לחשוב פעמיים, כשמעייניו נתונים למאפה שבשקית, ולא מגלה לעולם מה שוכן בפנים. לא רואה לעולם את השאטו היפה על חלונותיו הגבוהים והרחבה המרשימה.

הילד אמנם לא היה תשוש, כלל וכלל לא, אך כבר היה מורגל בבניינים המפוארים של פריז. העיר היתה מלאה בהם. מה שהדהים אותו כאן היו המרחבים.

המדשאות המטופחות, העצים החרוטיים. המזרקות.

אך בניגוד לגני לוקסמבורג, שנועדו להרשים, הגן הזה היה כמעט אינטימי.

והיו הפסלים. שצצו פה ושם בינות לצמחייה. כאילו רק המתינו בסבלנות. להם.

פה ושם היה אפשר לשמוע יללת סירנה, שבקעה מהעולם שבחוץ. צפצוף צופר. צעקה.

אבל עבור ארמן, כל זה רק העצים את תחושת השלווה האדירה שמצא בגן. שלווה שלא ידע מאז אותה דפיקה שקטה על הדלת.

הם התהלכו במקום לאיטם, סטפן — לראשונה — לא מוביל אלא עוקב, שעה שארמן נעצר מול כל אחד מפסליו של רודן.

אבל הילד לא הפסיק להעיף מבטים לאחור. אל דבוקת האנשים בכניסה אל הגן וביציאה ממנו.

בסופו של דבר הוביל אותם ארמן בחזרה לשם ועמד מרותק מול הפסל.

"שוֹעֵי העיר קאלֶה," אמר אז סטפן בקול מהוסה ומרגיע. "במלחמת מאה השנה, המלך האנגלי אדוארד הטיל מצור על נמל קאלה הצרפתי."

הוא הסתכל על ארמן כדי לראות אם הוא מקשיב, אבל לא זיהה שום רמז לכאן או לכאן.

"התושבים היו במשבר. לא היה אוכל, שום אספקה לא הצליחה לפרוץ את המצור האנגלי. פיליפ מלך צרפת היה יכול להתדיין. היה יכול לנהל משא ומתן, לשחרר את העיר. אבל הוא לא עשה כלום. הוא הניח להם לרעוב. והם רעבו. גברים, נשים וטף החלו למות."

עכשיו הסתובב ארמן להביט בסטפן. הילד אולי לא הבין מלחמה. אבל הוא הבין מוות.

"המלך עשה את זה? הוא היה יכול לעשות משהו, אבל הוא נתן להם למות?"

"שני המלכים נתנו. כן. כדי לנצח. ככה זה מלחמות." הוא ראה את הבלבול, את סערת הרגשות בעיניו החומות העמוקות של הילד. "אתה רוצה שאמשיך?" שאל סטפן.

"וִוי, בבקשה." וארמן נפנה בחזרה אל הפסל ואל האנשים שקפאו בזמן.

"כאשר האסון כבר היה בפתח, המלך אדוארד עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו. הוא החליט לרחם על תושבי קאלה. אבל הוא ביקש דבר אחד. הוא יחוס על העיר אם ששת התושבים החשובים בה ביותר ייכנעו. הוא לא בדיוק אמר את זה, אבל כולם ידעו שהוא יוציא אותם להורג. על תקן אזהרה לכל מי שעלול להתנגד לו. הם ימותו כדי שהשאר יחיו."

סטפן ראה את כתפיו של ארמן מתרוממות, ואחר כך נשמטות.

"האזרח הבולט ביותר, אֶסטאש דֶה סן־פּיֶיר, התנדב ראשון. זה הוא, שם." הוא הצביע על אחד הפסלים. גבר רזה וקודר. "אחר כך הצטרפו אליו חמישה נוספים. הורו להם להתפשט עד לבגדיהם התחתונים, לכרוך סביב צווארם לולאות חבל ולהביא איתם את מפתחות העיר והטירה אל השערים הגדולים. וכך הם עשו. שועי העיר קאלה."

ארמן הרים את ראשו ונעץ מבט בעיניו של אסטאש. בניגוד לשאר הפסלים שראה ברחבי פריז, כאן הוא לא ראה תהילה. לא היו מלאכים שעמדו הכֵן לשאת את הגברים לגן עדן. זאת לא היתה הקרבה ללא חת. הם לא צעדו בראש מורם אל מות קדושים מזהיר.

מה שהילד ראה היה ייסורים. ייאוש. כניעה.

הבורגנים בעיר הזאת שלחוף הים פחדו.

אבל עשו את זה בכל זאת.

שפתו התחתונה של ארמן החלה לרעוד וסנטרו התכווץ, וסטפן תהה אם הרחיק לכת מדי בסַפּרוֹ לילד את הסיפור.

הוא נגע בכתפו של בן סנדקותו, וארמן הסתובב לאחור, טמן את פניו בסוודר של סטפן וכרך את זרועותיו סביבו, לא בחיבוק אלא בהיאחזות. כפי שאדם עשוי להיתלות על עמוד כדי לא להיגרף.

"הם ניצלו, ארמן," הזדרז סטפן להגיד בעודו כורע על ברכיו ואוחז בילד המתייפח. "לא הוציאו אותם להורג. המלך חס על חייהם."

נדרשו לארמן רגעים אחדים לעכל את המידע. לבסוף הוא נסוג, העביר את שרוולו על פניו והרים את עיניו אל סטפן.

"באמת?"

"וִוי."

"באמת באמת?" ארמן לגם אוויר, ונשימתו בקעה מקוטעת כאילו נתקעה בגרונו.

"באמת באמת, גרסון. כולם נשארו בחיים."

הילד הקטן שקע במחשבה, השפיל מבט אל נעלי ההתעמלות שלו, ואחר כך שב והישיר אותו אל עיניו הכחולות הצלולות של סטפן. "אתה היית עושה את זה?"

סטפן, שידע מה הוא שואל, כמעט אמר, כן, בטח. אבל עצר בעצמו. לילד הזה מגיע לדעת את האמת.

"מוסר את חיי? בשביל אנשים שאני אוהב, כן." הוא סחט את הכתפיים הרזות וחייך.

"ובשביל זרים?"

סטפן, שרק התחיל להכיר את בן סנדקותו, קלט שהתשובה הפשוטה לא תספק אותו. היה בילד דבר מה בלתי מתפשר.

"אני מקווה שכן, אבל האמת? אני לא יודע."

ארמן הינהן, ואחר נפנה אל הפסל וזקר את כתפיו.

"זה היה אכזרי." הוא דיבר אל שועי העיר. "מה שהמלך עשה. לתת להם לחשוב שהם הולכים למות."

סנדקו הינהן. "אבל היה רחמני מצדו לחוס עליהם. החיים עלולים להיות אכזריים, אתה יודע. אבל הם גם יכולים להיות טובים אליך. מלאֵי פליאה. אתה צריך לזכור את זה. אתה צריך לבחור בעצמך, ארמן. במה אתה הולך להתמקד? במה שלא הוגן, או בכל הדברים הנהדרים שקרו? שניהם נכונים, שניהם אמיתיים. את שניהם צריך לקבל. לאיזה מהם יש יותר משקל אצלך?" סטפן טפח על חזהו של הילד. "הנורא או הנהדר? הטוּב או האכזריות? הבחירה הזאת תקבע את מהלך חייך."

"וסבלנות?" שאל ארמן, וסטפן קלט משהו שלא הבחין בו קודם לכן. שמץ של שובבות.

הילד הקשיב בכל זאת. ספג הכול. וסטפן הורוביץ קלט שיהיה עליו להיזהר.

לא היה ספסל מול שועי העיר, אז סטפן לקח את ארמן אל היצירה האהובה עליו של רודן.

הם פתחו את שקית הנייר החום ואכלו את טארט הלימון מול שערי הגיהינום. סטפן דיבר על היצירה המדהימה ובתוך כך הבריש אבקת סוכר מהסוודר של ארמן.

"אני עדיין לא מסוגל להאמין," אמר סטפן כעבור חמישים שנה, שעה שישבו מול אותו הפסל ואכלו את טארט הלימון, "שהחלטת לבקש את ידה של רן־מארי מול שערי הגיהינום. מצד שני, הרעיון הזה צץ באותו המוח שחשב שזה רעיון טוב להביא לאמא שלה פּוֹמפּה לאסלה בתור מתנה למארחת בפגישה הראשונה שלך איתה."

"אתה זוכר את זה."

ברור שהוא זכר. סטפן הורוביץ אינו שוכח דבר.

"תודה לאל שבאת לשאול בעצתי לפני שביקשת את ידה, גרסון."

ארמן חייך. הוא לא בדיוק בא למשרדו של סטפן, גבוה מעל מונטריאול, באותו יום אביבי לפני שלושים וחמש שנה, לשאול בעצתו. הוא בא לשם פשוט כדי לספר לסנדקו שהחליט לבקש את ידה של חברתו זה שנתיים.

כשסטפן שמע את הבשורה, הוא קם והקיף את שולחנו, משך אליו את הבחור הצעיר ואימץ אותו אל לבו. אחר כך הינהן הנהון מהיר והפנה את ראשה הצדה. הוא שלף את הממחטה והעיף מבט רגעי מבעד לחלון. על פני הר רוֹיאל שחלש על העיר. ואל תוך השמים הבהירים.

אז נפנה בחזרה ובחן את האיש שהכיר מיום שנולד.

גבוה ממנו עכשיו. מוצק. מגולח למשעי, בעל שיער שחור גלי ועיניים חומות עמוקות, רציניות וטובות. וכן, עדיין עם שמץ שובבות.

ארמן למד אנגלית בקיימברידג', אבל במקום להמשיך ללימודי משפטים או מנהל עסקים כפי שיעץ לו סנדקו בשובו לקוויבק, החליט להצטרף לבית הספר לשוטרים.

הוא עשה את הבחירה שלו.

ומצא פלא. בדמות ספרנית זוטרה בספרייה והארכיון הלאומיים במונטריאול ששמה רֶן־מארי קלוֹטיֶה.

סטפן לקח את בן סנדקותו לארוחת צהריים במלון "ריץ" הסמוך, כדי לחגוג.

"איפה תבקש את ידה?" הוא שאל.

"אתה יכול לנחש."

"בפריז."

"וִוי. היא אף פעם לא היתה שם."

ארמן ובן סנדקותו חזרו לפריז בכל שנה. חקרו את העיר, גילו מקומות חדשים. וסיימו את היום בגלידה במלון לוטסיה, שניצב מעבר לרחוב מול דירתו של סטפן. המלצרים תמיד כירכרו סביב הילד, גם כשכבר גדל והיה לאיש.

סבתו המאומצת של ארמן, זוֹרָה, שגידלה אותו, לא אהבה את ביקוריו בבית המלון, אבל יחלפו שנים עד שארמן יבין מדוע.

"זה יהיה הסוד הקטן שלנו," אמר לו סטפן בשעתו.

זורה גם לא אהבה את סטפן. גם לגביו יחלפו שנים רבות לפני שייוודע לארמן מדוע. וייוודע לו שהגלידה בלוטסיה היא הקטנה בסודות סנדקו.

על גביע שמפניה בריץ' במונטריאול, ארמן סיפר לסטפן על תוכניותיו להצעת הנישואים.

כשסיים, סנדקו לטש בו עיניים.

"בחייך, גרסון," אמר סטפן. " שערי הגיהינום? אלוהים אדירים, ועוד נתנו לך אקדח?"

סטפן היה אז בשלהי שנות החמישים שלו ובשיא כוחו. אֵיל ההון הילך אימים על כל הסובבים אותו. ארמן חשד שאפילו הרהיטים מתכווצים, כשסטפן הורוביץ נכנס לחדר.

הסיבה לא היתה כוח אישיותו, העושר העצום שטרח לצבור והשימוש בו, אלא נכונותו להשתמש הן בכוחו והן בכספו כדי להרוס את מי שראה בהם נוכלים.

לפעמים נדרשו לו שנים לשם כך, אבל בסופו של דבר הוא הפיל אותם. כוח. וסבלנות. סטפן הורוביץ ניחן בשניהם.

הוא היה נדיב ביסודו ואכזרי במישרין. וכשמיקד את עיניו הכחולות העזות בטרפו, הטרף נרעד.

אבל לא ארמן.

לא מפני שמעולם לא נמצא על הכוונת, אלא מפני שהדבר שהפחיד אותו יותר מכול לא היה להיפגע מסטפן. הוא פחד לפגוע בו. לאכזב אותו.

הוא התווכח עם סטפן. הסביר לו שהוא אוהב את רן־מארי ואוהב את הגן השלו באמצע פריז.

"איפה טוב יותר לבקש את ידה?"

"אני לא יודע," אמר סטפן, ועיניו הכחולות הצלולות התריסו בארמן. "במטרו? בקטקומבות? בחדר המתים? למען השם, גרסון, בכל מקום רק לא ב שערי הגיהינום."

ואחרי שהות של רגע ארמן ציחקק. הבין את הנקודה.

הוא לא באמת ראה בספסל את מיקומו מול שערי הגיהינום. הוא ראה בו את המקום שבו מצא מידה של חופש מן הצער המוחץ. שבו מצא אפשרות לשלווה. שבו מצא שמחה, עם קריש לימון על סנטרו ואבקת סוכר על הסוודר.

הוא מצא לעצמו מפלט עם סנדקו ממש מחוץ ל שערי הגיהינום.

"אני אגיד לך איפה אתה צריך לעשות את זה," אמר סטפן. ואמר.

זה היה לפני שלושים וחמש שנה.

לארמן ורן־מארי היו עכשיו שני ילדים בוגרים. דניאל ואנני. שלושה נכדים. הלידה הצפויה של ילדהּ השני של אנני היא שהביאה אותם לפריז.

ארמן היה בגיל שסטפן היה בו כשניהלו את השיחה ההיא על הצעת הנישואים. ארמן התנשא לגובה קרוב למטר ותשעים, והיה בעל מבנה גוף מוצק. רוב שערו כבר האפיר, ופניו היו חרושות קמטים בשל חלוף הזמן ומשקלן של בחירות קשות.

צלקת עמוקה ברקתו העידה על המחיר שגבתה ממנו עבודתו. שכרו של קצין בכיר במשטרת קוויבק.

אבל היו גם קמטים אחרים. קמטים עמוקים. שהקרינו מעיניו ומפיו. קמטי צחוק.

גם הם סיפרו על בחירות שעשה בחייו. ועל המשקל שהעניק להן.

סטפן היה עכשיו בן תשעים ושלוש, ולמרות שהלך ונחלש, עדיין לא נס לחו. הוא עדיין הלך יום־יום לעבודה, ועדיין הטיל אימה על מי שנזקקו לכך שמישהו יכניס בהם, אם לא פחד אלוהים, לפחות את פחד הסנדק הזה.

יריביו העסקיים של סטפן הורוביץ לא היו מופתעים לגלות, שהפסל האהוב עליו הוא שערי הגיהינום של רודן. עם דמותו המפורסמת של האדם החושב. ומתחת לו, הנשמות הנופלות אל השְאול.

פעם נוספת ישבו הסנדק ובן הסנדקות זה בצד זה על הספסל ואכלו את המאפים באור השמש.

"תודה לאל ששיכנעתי אותך לבקש את ידה בגני לוקסמבורג," אמר סטפן.

ארמן עמד לתקנו. זה לא היה הגן הזה אלא אחר.

האם הוא מתחיל להאט את הקצב, אחרי הכול? זה טבעי בגיל תשעים ושלוש, ואף על פי כן עבור ארמן, זה היה בלתי נתפס. הוא הושיט יד וניקה אבקת סוכר מן האפודה של סטפן.

"מה שלום דניאל?" שאל סטפן והרחיק את ידו של ארמן.

"שלומו טוב. רוזלין חזרה לעבוד בחברת העיצוב, עכשיו כשהילדות בבית הספר."

"טוב לו בעבודה פה בפריז, בבנק? הוא מתכנן להישאר?"

"וִוי. אפילו קיבל קידום."

"כן, אני יודע."

"איך אתה יודע את זה?"

"יש לי עניינים עם הבנק. נדמה לי שהוא עובד עכשיו במחלקת הון סיכון."

"כן. אתה —"

"סידרתי לו את הקידום? לא. אבל הוא ואני נפגשים מפעם לפעם, כשאני בפריז. אנחנו מדברים. הוא איש טוב."

"כן, אני יודע." היה מוזר לארמן שסטפן חש צורך לומר לו את זה. כאילו הוא אינו מכיר את בנו שלו.

והדבר הבא שסטפן אמר כבר היה מעבר למוזר. "דבֵּר עם דניאל. תתפייס איתו."

המילים הממו את ארמן, והוא נפנה אל סטפן. "סליחה?"

"דניאל. אתם צריכים להתפייס."

"אבל התפייסנו. לפני שנים. הכול בסדר איתנו."

העיניים הכחולות החודרות נפנו אל ארמן. "אתה בטוח?"

"מה אתה יודע, סטפן?"

"אני יודע מה שאתה יודע, שפצעים ישנים עלולים להיות עמוקים. שהם עלולים להעלות מוגלה. אתה רואה את זה באחרים, אבל מפספס את זה בבן שלך."

ארמן חש פרץ כעס, אבל זיהה במה מדובר. כאב. ומתחתיו פחד. הוא איחה את הפצעים עם בנו הבכור. לפני שנים. הוא היה בטוח בזה. לא? "מה אתה אומר?"

"למה נראה לך שדניאל עבר לפריז?"

"מאותה הסיבה שז'אן־גִי ואנני עברו הנה. הם קיבלו הצעות עבודה מעולות."

"והכול בסדר ביניכם מאז?"

"היו כמה מהמורות, אבל כן."

"אני שמח."

אלא שסטפן לא נראה לא שמח ולא משוכנע. לפני שעלה בידו של ארמן להמשיך לחקור, סטפן אמר, "אז זה הבן שלך. מה עם הבת שלך וז'אן־גי? איך הם מתמקמים בחייהם החדשים בפריז?"

"מתמקמים יפה. זאת תקופת מַעבר, כמובן, אנני בחופשת לידה ממשרד עורכי הדין שלה, וז'אן־גי מסתגל לחיים במגזר הפרטי. זה קצת מאתגר."

"לא מפתיע. מאחר שהוא כבר לא הסגן שלך בסוּרטֶה, הוא לא יכול עוד לאסור אנשים," אמר בחיוך סטפן, שהכיר היטב את ז'אן־גי בּוֹבוּאר. "זה בטח לא קל."

"הוא באמת ניסה לאסור קולגה שחתכה אותו בתור לארוחת הצהריים, אבל הוא לומד מהר. לא נגרם שום נזק. למזלו, הוא אמר לה שקוראים לו סטפן הורוביץ."

סטפן צחק.

המעבר מתפקידו כפַּקד בובואר במשטרת קוויבק לניהול מחלקה בחברת הנדסה רב־לאומית בפריז הִצריך הסתגלות, בלשון המעטה קיצונית.

העובדה שהיה עליו לעשות זאת בלי אקדח, הקשתה עוד יותר.

"הנוכחות של דניאל ורוזלין פה עוזרת מאוד." בזמן שארמן דיבר, הוא בחן את התגובה של סנדקו לאמירות האלה.

כקצין בכיר במשטרת קוויבק ומפקדו של ז'אן־גי במשך שנים רבות, הוא היה מורגל בקריאת פרצופים.

ארמן גמאש היה חוקר יותר מאשר צייד. הוא אהב לצלול אל מחשבותיהם של אנשים, אבל בעיקר אל רגשותיהם. משום ששם נולדו הפעולות.

פעולות אציליות. ופעולות אכזריות עד מאוד.

אבל עד כמה שניסה, ארמן התקשה לקרוא את הסנדק שלו.

במשך זמן מה חשב, שהוא נהנה ממעמד מיוחד וניחן בתובנה יחידה במינה של האיש הבלתי רגיל הזה. אבל ככל שחלפו השנים החל לתהות, אם אולי ההפך הוא הנכון. אולי הוא קרוב מדי. אולי אחרים רואים את סטפן ביתר בהירות, ביתר שלמות מכפי שהוא רואה.

הוא עדיין ראה את האיש שאחז בידו ודאג שירגיש בטוח.

אחרים, כמו סבתו זוֹרָה, ראו משהו אחר.

"מה שלום אנני?" שאל סטפן. "הם מוכנים לתינוקת?"

"הכי מוכנים שאפשר להיות, אני חושב."

"זאת החלטה רצינית."

"וִוי." אין טעם להכחיש. "היא אמורה ללדת כל יום עכשיו. תראה אותם הערב בארוחה. הזמנתי לכולנו מקום ב'ז'וּבֶניל'. בשמונה."

"מעולה." סטפן פתח את רוכסן הכיס הפנימי שלו והראה לארמן פתק ביומנו הדק.

כבר היה כתוב עליו: משפחה, ז'ובניל.

"רֶן־מארי ואני נעבור לאסוף אותך."

"לא, לא. אני נפגש לפני זה לכוסית עם מישהו. נתראה שם." סטפן הישיר מבט לעבר האדם החושב.

"על מה אתה חושב?" שאל ארמן.

"שאני לא פוחד למות. אני קצת פוחד ללכת לגיהינום."

"למה אתה אומר את זה?" שאל ארמן, שדבריו טילטלו אותו.

"סתם פחד טבעי של אדם בן תשעים ושלוש שסוקר את חייו."

"מה אתה רואה?"

"אני רואה הרבה יותר מדי גלידה."

"בלתי אפשרי." ארמן שתק רגע ואחר דיבר. "אני רואה אדם טוב. אדם אמיץ. העולם טוב יותר בזכות העובדה שאתה נמצא בו."

סטפן חייך. "יפה מצדך להגיד את זה, אבל אתה לא יודע הכול."

"אתה מנסה לספר לי משהו?"

"לאֹ, בכלל לא." הוא הושיט יד ואחז במפרקו של ארמן. עיני הלייזר הכחולות ננעצו בעיניו של ארמן. "תמיד אמרתי את האמת."

"אני יודע." ארמן הניח יד חמימה על ידו הצוננת של סטפן ולחץ קלות. "בפעם הראשונה שישבנו פה, אמרת שהגיהינום ריק וכל השדים כאן. לְמה התכוונת?"

"זה אחד הציטוטים האהובים עלי, אתה יודע את זה," אמר סטפן.

ארמן ידע. סטפן אהב לצטט משפטים מתוך הסופה של שייקספיר כדי לערער את ביטחונם של יריבים עסקיים ועמיתים. חברים. זרים במטוסים.

אבל הפעם הזאת היתה שונה. הפעם סטפן הוסיף משהו. משהו שארמן מעולם לא שמע אותו אומר בעבר.

משהו ייחודי.

"אמרת שהשדים הם לא כאן — כאן." ארמן הרים את ידו בחיקוי תנועתו של סטפן. "למה אמרת את זה?"

"מי לעזאזל יודע? אני אדם זקן. תפסיק לנדנד לי."

"אם הם לא כאן, אז איפה הם?"

הצללים הגיעו אליהם עכשיו, והתחיל להיות קריר בצל.

"אתה צריך לדעת." סטפן נפנה אליו. אבל לא התנפל עליו. זאת היתה תנועה איטית ומחושבת. "פגשת אותם מספיק. אתה צד שדים לפרנסתך." עיניו הכחולות ננעצו באלה החומות של ארמן. "אני גאה בך מאוד, בן."

בן.

סטפן לא קרא לו כך מעולם. אף לא פעם אחת בחמישים שנה.

גַרסוֹן, כן. ילד. זה נאמר בחיבה רבה. אבל זה לא אותו הדבר כמו בן.

ארמן ידע שסטפן נזהר לא להשתמש במילה. לא לרמוס את זכר אביו המנוח ולתפוס את מקומו בחייו.

אבל עכשיו הוא השתמש בה. האם היתה זו פליטת פה? ראָיה לגיל ולחולשה? ההגנות נשחקו והתירו לרגשותיו האמיתיים לחמוק החוצה? במילה הקטנה האחת הזאת.

"עזוב את השדים, ארמן. אחר צהריים יפה בספטמבר, אנחנו בפריז, והנכדה שלך עומדת להיוולד. החיים יפים." סטפן ליטף את ברכו של ארמן, ואחר נעזר בה להדוף עצמו ולקום. "בוא, גרסון. אתה יכול לקחת אותי הביתה."

הם השתהו כתמיד מול שועי העיר. כדי להתבונן בפרצופים הקודרים, הנחושים.

"רק תזכור." סטפן נפנה להביט בבן סנדקותו.

ארמן הרים את עיניו והינהן.

אחר כך צעדו שני הגברים לאיטם ברחוב דֶה וארֶן. ארמן נטל את זרועו של סטפן בשעה שחצו את הרחובות. הם פסעו במתינות על פני חנויות העתיקות ונעצו מבטים בפטיסרי, וארמן קנה שבלול צימוקים לרן־מארי, המאפה האהוב עליה. וקרואסון לסטפן לארוחת הבוקר.

כשהגיעו לדלת הכפולה הגדולה המשוחה בלכה אדומה בבניין של סטפן, אמר לו הזקן, "תשאיר אותי פה. אולי אחצה את הכביש למלון לוטסיה לאפריטיף."

"ובאפריטיף אתה מתכוון לגלידה?"

רק כשארמן חצה את גשר ארקוֹל בדרכו לדירתם במארֶה, הוא קלט שלא התעקש על השאלה עם סטפן. ואולי סטפן הצליח להסיט את תשומת לבו.

הרחק מהשדים. שנמצאים היכנשהו כאן — כאן. בפריז.

1 הציטוטים מ הסופה לשייקספיר בתרגומו של דורי פרנס, אתר שייקספיר ושות' (במקור: "הגיהינום הוא ריק, כל השדים הם כאן")