
כנפי ביאליק – מעמדו הקנוני ודיאלוגים עם...
דוד פישלוב
₪ 68.00
תקציר
כיצד הצליח ביאליק לשמור על מעמדו המרכזי בקנון של הספרות העברית החדשה במשך למעלה ממאה שנה, למרות תמורות ספרותיות והיסטוריות מפליגות? וכיצד קרה שטשרניחובסקי, מי שנחשב בזמנו ל”תאומו” הספרותי, איבד מעמד זה? לאחר דיון מעמיק במושג הקנון הספרותי ובשאלה מדוע סופרים זוכים להיכנס לתוכו, הספר מציג מבחר עדויות להכרה ולהוקרה שלהם זכה ביאליק במהלך השנים ודן במספר מקרים שבהם שורות משיריו אף הדהדו בדיונים ציבוריים חשובים.
בנוסף להצגת מבחר דרכים ממוסדות להנחלת יצירתו ולהנצחת דמותו, פרקים מרכזיים בספר מזמינים למסע מרתק בעקבות שורה ארוכה של דיאלוגים שניהלו משוררים, סופרים, מאיירים, מלחינים ואנשי תיאטרון עם יצירות ביאליק. דיאלוגים אלו מעידים על החותם העמוק שהטביעו דמותו ויצירתו על הספרות והתרבות בישראל; הם מילאו תפקיד ראשון במעלה בשימור מעמדו המיוחד והשפיעו על הדרך שבו נתפסה דמותו בציבור הרחב.
פרופסור דוד פישלובמן האוניברסיטה העברית בירושלים פרסם בארץ ובחו”ל ארבעה ספרים ועשרות מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של הטקסט הספרותי ובמגוון יוצרים מן הספרות העברית והכללית.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 636
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 636
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
הקלסיקות הן הספרים אשר מגיעים אלינו כשהם נושאים את העקבות של קריאות קודמות לאלה שלנו, ומשאירים בשובלם עקבות שהם עצמם הותירו על התרבות או התרבויות שדרכן חלפו.
איטלו קאלווינו, "מדוע לקרוא את הקלסיקות?"
למרות ששאלות בנוגע להרכבו, להיווצרותו ולהשתנותו של הקנון הספרותי (למעשה, של קנון בכל תחום של תרבות) אמורות להעסיק כל מי שלומד, מלמד וחוקר ספרות, אין מחקרים רבים בעברית ובשפות אחרות המוקדשים לדיון במושג הקנון בהקשר של הספרות העברית החדשה.1 החֶסר של עיסוק שיטתי בשאלות אלה עומד ביחס הפוך לשפע הדיונים בנושא המתנהלים בשנים האחרונות במסגרת השיח הציבורי. דיונים ציבוריים אלה טעונים ברגשות, מוּנָעים על ידי עמדות אידיאולוגיות ופוליטיות ועמוסים ברטוריקה, אך דלים בשימוש מושכל במושגים, בטענות מבוססות ובטיעונים ענייניים. החסר בחיבורים מחקריים ובספרים בעברית בנושא בולט שבעתיים לאור העובדה שכבר מספר עשורים נלמדים באוניברסיטאות בארץ קורסים שכותרתם "יצירות מופת בספרות" או "תחנות יסוד בספרות המערב" הנשענים בצורה מפורשת ומודעת על תפיסה כלשהי של קנון ספרותי. בגלל חסר זה לא יכולתי להסתפק בפרק מבואי קצר, ובחרתי להרחיב את הדיון במונח 'הקנון הספרותי' ולהקדיש לו את שלושת הפרקים הראשונים של הספר. פרקים אלה יוכלו לשמש לא רק מבוא לדיון במעמדו הקנוני של ביאליק אלא גם בסיס לדיונים במעמדם הקנוני של יוצרים ויצירות נוספים. למותר לציין כי כמה הבחנות וקביעות שיוצגו להלן בנוגע לקנון הספרותי יכולות להיות שנויות במחלוקת. עם זאת, יש לקוות כי גם קוראים אשר יחלקו על הגישה המוצגת כאן יפיקו ממנה תועלת, ומה שאולי חשוב עוד יותר – שהעמדה הנגדית תהיה מלווה בנימוקים ענייניים ועובדות, ללא הדבקת תוויות והתחפרות בתפיסות אידיאולוגיות.
לפני שנפנה לדון בגישות שונות ביחס להיווצרות הקנון הספרותי, להתבססותו ולשינויים החלים בו, מן הראוי להציג כמה מונחים המשמשים לעיתים בערבוביה במסגרת דיונים בתחום. הסקירה שלהלן לא נועדה להיות דיון ממצה במונחים השונים, מקורם וגלגוליהם, אלא רק להצביע על כמה היבטים הרלוונטיים לנושא דיוננו. לא פעם, למשל, נמצא כי אותו מונח יכול לשמש בהוראות שונות, ולעיתים מונחים שונים משמשים כדי לציין את אותה התופעה. מעניין לראות כי כמה מן המונחים המשמשים לדיון בגְדוּלה ספרותית הושאלו מתחומים אחרים, ויש לכך לעיתים השלכות מעניינות. נראה כי במהלך הזמן חלו שינויים במשמעותם של חלק מהמונחים ובאופן השימוש בהם, ובתוך כך תגבר המודעות שלנו לא רק לדינמיות המאפיינת את מושא הדיון – הקנון הספרותי – אלא גם לדינמיות של השיח על אודותיו.
סקירה קצרה של המונחים המשמשים לדיון בתחום, על מקורותיהם והמשמעויות הנקשרות אליהם, עשויה למנוע בלבולים מיותרים ולתרום לשימוש בהיר ומושכל במונחים. בהירות כזאת חיונית לדיון בקנון ספרותי לא רק מכיוון שפעמים רבות נעשה במונח זה שימוש כללי, לא מחייב ומעורפל, אלא גם משום שבעשורים האחרונים המונח איבד מעט ממעמדו כמונח שנועד לתאר תופעות והפך למונח בעל קונוטציות ערכיות מובהקות, אם לחיוב ואם לשלילה. לא פעם משמש מונח זה כמעין קריאת־קרב בין מחנות ניצים: אם ככינוי למצודה רבת־ערך שראוי להגן עליה מפני סכנת השתלטות עוינת של קבוצה כזו או אחרת, ואם ככינוי גנאי לתופעה שראוי לבקרה, לערער עליה ולחתור תחתיה, מעין סדין אדום לניגוח. למעשה, אחת המטרות המרכזיות של הדיונים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר היא להחזיר את המונח 'קנון' (ונגזרות שלו כמו 'יוצר קנוני' או 'יצירה קנונית') לתחום מחקר הספרות, בהבדל מן הפולמוס הציבורי, שהוא כמובן חשוב ולגיטימי כשלעצמו.
יצירת מופת (Masterpiece)המונח 'יצירת מופת' הוא המקבילה העברית של מונח הרווח בכמה שפות אירופיות, אשר מובנו המילולי הוא 'עבודה של אדון' (masterpiece באנגלית; Meisterwerk בגרמנית) או עבודה של "הראש" או הבּוֹס (chef-d'ouvre בצרפתית; capolavoro באיטלקית). האדון, הראש או הבוס שבהם מדובר מכוונים לאומן: אוּמן (בעל מלאכה) או אוֹמן (יוצר מעשה אוֹמנות). כפי שצוין לעיל, שורשי כמה מן המונחים הרווחים בתחום אינם נטועים דווקא בחקר הספרות, וכזה הוא המקרה של המונח 'יצירת מופת', שנועד לשמש כתרגום של המונחים שנזכרו כאן מכמה שפות אירופיות. המונח הופיע לראשונה, ומשמש גם כיום, ביחס ליצירות מתחום האומנות הפלסטית, ובהמשך התגלגל גם לדיונים ביצירות ספרות.2 לא זאת אף זאת, התחקות אחר שורשי המונח מגלה כי במופעיו הראשונים הוא לא התייחס כלל ליצירות של אומנות גדולה, משובחת, מופתית; מונח זה הופיע בתחילה בתקנוני גילדות של בעלי־מלאכה בימי הביניים, והוא נועד לתאר חלק ממעין טקס חניכה של השוליה: כאשר מתלמד יצר בהצלחה עבודה על פי המודל שהעמיד בפניו המורה־החונך, הוא זכה להתקבל כחבר בגילדה והעבודה שיצר נקראה 'masterpiece', כלומר עבודה על פי המודל של האדון־המורה (דיון חשוב בנושא זה ראו אצל קאן: Cahn, 1979, pp. 3-22). מכיוון שעולם היצירה באומנויות הפלסטיות (ציור, פיסול) התנהל גם הוא באותה תקופה במסגרת גילדות המושתתות על יחסי אומן ושוליה, מונח זה שימש לא רק בהקשר לפריטים כשעונים ורהיטים אלא גם בהקשר ליצירות אומנות שיצר מתלמד על פי המודל שהעמיד בפניו המורה־האדון; ורק כאשר המתלמד צלח מבחן זה, היה מוסמך לפתוח סדנה משל עצמו. למותר לציין כי ליכולתו של המתלמד ליצור יצירה בנוסח של האדון הייתה השלכה הן על מעמדו החברתי והן על מעמדו הכלכלי: מרגע שהשוליה הפך לאדון בעל סדנה משל עצמו, עלה הערך – הממשי והסימבולי – של עבודותיו. כדאי גם לשים לב כי המונחים השונים המשמשים לדיון ביצירות מופת בשפות האירופיות לא רק טומנים בחובם משמעות של היררכיה (האדון נעלה על המתלמד) אלא גם מהדהדים עניין מגדרי, שהרי האדון היה בדרך כלל גבר.
להיבט המוסדי של התופעה קשור היבט נוסף, בוודאי ככל שהדברים אמורים ביצירות אומנות־פלסטית: החותם האישי־הסגנוני המיוחד של האומן־האדון. עניין זה נהיר לכל מי שנתקל בשיטוטיו במוזיאון לאומנות בתמונה שלצידה רשום "מסדנתו של [פלוני]". כיתוב זה הוא לא רק עדות לשיטת ההכשרה של אומנים מתחילים בסדנאות, שהייתה נהוגה בתחום האומנות הפלסטית במשך מאות שנים החל משלהי ימי הביניים, אלא גם עדות לשיטה של "שכפול" יצירת האומן־האדון: כל מי שמכיר את יצירותיו של פלוני יזהה בקלות כי התפוח שלפניו אמנם נפל לא רחוק מן העץ. בנוסף, הכיתוב מעיד כי אומן שרצה לשפר את מעמדו היה צריך לעבור בהצלחה את טקס החניכה של יצירת 'masterpiece' וגם כי ללא צליחתו, שמו עלול לרדת לתהום הנשייה ותמונתו תוצג רק בתור תמונה מן הסדנה של פלוני.
כדאי להעיר שתי הערות בעניין החותם האישי של אומן. ראשית, בדרך כלל החותם האישי של האומן־האדון מתבטא ברמה של סגנון או של טכניקה מסוימים (לעיתים, בלוויית מאפיין תמאטי), בבחינת האדם הוא הסגנון. שנית, פרדוקס מעניין טמון בעובדה שהשלב שבו אומן זכה לקנות לו שם משל עצמו (לעיתים פשוטו כמשמעו) ולהתנתק מן המורה־החונך, היה כרוך דווקא ביצירה על פי המודל של המורה־החונך. עניין זה יכול כמובן להזכיר לנו את השינויים שעברו על עולם האומנות והספרות במהלך המאות האחרונות, בעיקר עקב צמיחתו של עולם רגישויות וערכים רומנטיים שהשפעתו ניכרת החל מן המאה ה־19 ועד ימינו: בהשפעת הרומנטיקה, חל מעבר משימת דגש על מיומנויות טכניות של האומן ועל יכולת החיקוי שלו (אם של הטבע ואם של יצירתו של האומן־האדון), אל הדגשת יכולתו לתת ביטוי אישי, ייחודי, מקורי וחד־פעמי לאישיותו המיוחדת, כפי שתיאר יפה אברמס (Abrams, 1971 [1953]).
מן הראוי לחתום את הצגת המונח 'יצירת מופת', המשמש כתרגום המונח 'masterpiece' ומקבילותיו בשפות אירופיות, בהערה חשובה על מובן נוסף שנקשר למונח העברי. בנוסף למשמעויות של יצירה מעולה, חשובה, כזאת הראויה לשמש דוגמה או מודל – המשותפות למונחים המקבילים בשפות האירופיות – למונח העברי 'מופת' משמעות מעניינת נוספת, הרלוונטית לתחום הדיון שלנו. במילון אבן־שושן המשמעות הראשונה שמופיעה לצד המונח היא "פלא, נס", על פי הפסוק "וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, ז, 3), ורק לאחר מכן, על פי הפסוק "וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת" (דברים, כח, 46), מצוינת המשמעות של "דוגמא, משל" (אבן־שושן, תשכ"ט, כרך ב, עמ' 648). כלומר במונח העברי מהדהדת לא רק ההבנה כי יצירות מסוימות ראויות לשמש כדוגמה ללימוד וכמודל לחיקוי, אלא גם ההכרה כי ביצירות מסוימות חבוי יסוד החורג מן הצפוי, המקובל והשגור, כזה שאינו מציית לחוקיות מוכרת, ולכן יש בו משהו פלאי או ניסי.
בעוד שההוראה 'דוגמה' ו'מודל' מניחה את אפשרות הלימוד – אם באמצעות ניסוח מפורש של חוקים וכללים ויישומם, ואם באמצעות חיקוי אינטואיטיבי והפנמה של עבודת המורה־האדון ללא ניסוח של מערכת כללים מפורשת – הרי שההוראה 'פלא' או 'נס' מצביעה על יסוד החורג מכל מה שניתן ללימוד, איכות שלא ניתנת להגדרה, מעין je ne sais quoi שניתן לחוש אותו אבל לא לנסחו, אם להשתמש בביטוי שטבע בּוּהוּר בספר הדיאלוגים שלו מצרפת של המאה ה־17 (Bouhours, 1962 [1671]) אשר זכה למקום של כבוד בדיונים באסתטיקה במהלך המאה ה־18. במתח העקרוני בין שתי המשמעויות של המונח העברי 'מופת' – דוגמה (משמשת ללימוד ולחיקוי) ופלא ניסי (חורג מסדר הדברים הטבעי וממה שניתן לחיקוי) – למעשה משתקפת דואליות הטבועה בהיסטוריה של ביקורת הספרות והאומנות: מצד אחד, הדגש על המשותף ליצירת אומנות (ואף המשותף לפעילות יצירתית עם פעילויות אחרות), גישה המבליטה היבטים שבהם האוֹמן דומה לאוּמן ולכל בעל מלאכה אחר, ומן הצד השני התפיסה שהפעילות האומנותית, על אחת כמה וכמה שׂיאיה של פעילות זאת, חורגת מכל מה שניתן ללימוד, להסבר או לחיקוי. על פי הגישה הראשונה, המודל הוא של שוליה הלומד את מלאכתו מחונכו־אדונו, עד שהוא עצמו הופך לחונך־אדון לשוליות חדשות; על פי הגישה השנייה, אומן אמיתי הוא גאון שאנו יכולים להתפעם מיצירתו, אבל לא להבין כיצד נוצרה או לנסח כללים ליצירתה, ללימודה או לחיקויה, וגדולתה טמונה בדיוק בממד החומק מתפיסה ומלמידה. במילים אחרות, המתח בין תפיסות קלסיות או קלסיציסטיות של האומנות ובין תפיסות רומנטיות או דתיות־טרנסנדנטיות שלה. אם נרצה, שורשיהן של תפיסות אלה חבויים כבר במתח בין תיאורו של אפלטון את מעשה השירה כתוצר של שיגעון נעלה (אפלטון, תשט"ז, עמ' 43) לעומת תפיסתו של אריסטו, אשר דן במעשה היצירה הספרותית כחלק מדיון ב"כללי עבודה" של ענפים שונים של אומנות (ראו אצל צורן, תש"ע 2009, עמ' 38-29).
אגב, המונח 'מופת' משמש כמובן לא רק ביחס ליצירות אלא גם ביחס ליוצרים, כפי שכותרת הספר סופרי מופת של פוירשטין (פוירשטין, תשי"ח-תשכ"א) יכולה להעיד. אם נעיין ברשימת היוצרים שנבחרו להיכלל בארבעת הכרכים (שבעה יוצרים בכל כרך) נגלה הטיה שכיחה לטובת יוצרים מן העידן המודרני, יחסית ליוצרים מן העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ("ישן מפני חדש תוציאו"). כמו באנתולוגיות של מה שנהוג לכנות 'ספרים גדולים' (Great Books) (שיידונו להלן), גם כאן ככל שהמבחר מצומצם יותר, כך ההטיות והיסוד השרירותי משחקים תפקיד משמעותי יותר בבחירת חלק מן היוצרים. אם עלינו לבחור, דרך משל, שלושה יוצרים כדי לייצג כותבים של הרומן המודרני (או של הדרמה המודרנית או של השירה המודרנית), האילוצים וההטיות הכרוכים בבחירה אכזרית כזאת בולטים שבעתיים מאשר במצב שבו עלינו לבחור שלושים יוצרים.3
קלסיקה, הספרות הקלסיתלמונחים 'קלסיקה' ו'הספרות הקלסית', על אף קרבתם, יכולות להיות שתי הוראות נבדלות. האחת מכוונת לספרות שנוצרה ביוון וברומא של העת העתיקה. באוניברסיטה, למשל, חוגים ללימודים קלסיים עוסקים במחקר ובהוראה של השפה, הספרות וההיסטוריה של יוון ורומא. עם זאת, לא פעם נעשה שימוש במונח 'קלסיקה' במובן דומה לזה של המונח 'יצירות מופת', כלומר כדי להתייחס לספרות מעולה, בעלת ערך, כזאת שאמורה לשמש מופת ומודל לחיקוי. אין ספק כי חלק ממה שנחשב ל'קלסיקה' (דהיינו ספרות מן המעלה הראשונה) נוצר בעת העתיקה, אבל חלקים נכבדים נוצרו כמובן זמן רב לאחר ימיה של הספרות היוונית־רומית. לימוד של 'הספרות הקלסית' (במובן הראשון של המונח) אינו מחייב בהכרח שכל היצירות שתילמדנה תהיינה בעלות ערך ספרותי נעלה (המובן השני של המונח), גם למי שמצדד בתפיסה שלפיה תרבות יוון ורומא העתיקה הציבה לתרבות המערב מופתים ספרותיים. לכן, המשפט "הספרות הקלסית (היוונית־רומית העתיקה) היא בגדר קלסיקה" אינו טאוטולוגי (בין שאנו מסכימים עם הקביעה הזו ובין שאיננו מסכימים), ומאותו הטעם המשפט "לא כל הספרות הקלסית (היוונית־רומית העתיקה) ראויה להיחשב לקלסיקה" אינו מכיל סתירה פנימית. כפי שניתן לראות בשתי דוגמאות אלה, המונח 'קלסיקה' מציין בדרך כלל גדוּלה ספרותית או ספרות בעלת איכויות משובחות והמונח 'הספרות הקלסית' משמש לציון גוף יצירות שהשתמר בידינו מן העולם העתיק, היווני־רומי. בכל מקרה, כאשר נעשה שימוש במונחים אלה ובנגזרות שלהם מן הראוי להבהיר לאיזה מובן מכוונים. לצד ההכרה בכך שלמונחים 'קלסיקה' ו'ספרות קלסית' מובנים שאינם חופפים, חשוב לציין כי שני מובנים אלה אינם בלתי־קשורים: המובן השני צמח מן האמונה כי בספרות העתיקה של יוון ורומא טמונות איכויות יוצאות דופן ולכן מן הראוי לאמצה כמודל.4
שורשי המונח 'קלסיקה' נעוצים בעולם הרומי, שבו מונח זה התייחס בראש ובראשונה למעמד חברתי־כלכלי: החברה הרומית הייתה מחולקת למעמדות שנבדלו זה מזה בעיקר בשיעור רכושם, והמלומד וחוקר הלשון הרומי אאולוס גליוס (Aulus Gellius) מסביר כי המונח 'classicus' הורה על השתייכות אדם למעמד הראשון, הגבוה. מכאן התרחבה ככל הנראה משמעותו של המונח כדי להתייחס ליצירה מן המעלה הראשונה.5
במהלך המאה ה־17 והמחצית הראשונה של המאה ה־18, בעיקר בצרפת אבל גם באנגליה ובארצות נוספות באירופה, הסעיר את עולם הספרות ויכוח שבו נקשרו שני המובנים של המונח: כמונח המורה על הספרות היוונית־רומית וכציון לשבח של ספרות הראויה לשמש מודל ליוצרים.6 במרכז הוויכוח עמדה השאלה האם הספרות שנוצרה ביוון וברומא היא מודל ראוי לסופרים בני הזמן. על רקע זה, סופרים, מבקרים והוגים מן המעלה הראשונה ניהלו קרבות עקובים מדיוֹ: מחנה העתיקים (ancients) טען כי המודל הראוי היחיד מצוי בספרות שנוצרה ביוון וברומא, ויידה אבני בליסטראות במחנה המודרניים (moderns), שניסו לקבוע קני מידה לאיכות ספרותית שאינם נגזרים (או לפחות לא נגזרים בלבד) מן המודלים שהעמידה הספרות היוונית־רומית. דוגמה לוויכוח בין שני המחנות מצויה, למשל, במחלוקת על השאלה מהי הדרך לייצג נאמנה את הטבע (כולל טבע האדם) ביצירת הספרות. בני הפלוגתא יכולים היו להסכים על עיקרון־היסוד שלפיו מן הראוי שהספרות תספק ייצוג נאמן של הטבע, אבל היו חלוקים בשאלה איזה טבע אמורה היצירה לחקות וכמובן בשאלה האם הספרות של העת העתיקה מספקת את המודלים הטובים ביותר לייצוג נאמן של הטבע (טיעון העתיקים) או שמא יש מודלים טובים יותר מחוץ לספרות העת העתיקה (טיעון המודרניים).
שלב חשוב בתהליך כניסתו של המונח 'קלסיקה' לשיח הביקורת המודרנית כמונח המשמש לציון איכות ספרותית על־זמנית משתקף במסתו של סנט־בּב (Sainte-Beuve), המבקר הצרפתי בן המאה ה־19, שכותרתה: "מהו קלסיקון?" (Qu'est-ce qu'un classique?). במסתו משרטט סנט־בּב את המאפיינים של אלה שראויים לדעתו להיכנס לאולימפוס של הספרות. שלוש נקודות מעניינות עולות מתוך האופן שבו סנט־בּב מפתח במאמר את המונח 'קלסיקה'. ראשית, המונח משמש אצלו בראש ובראשונה בהקשר ליוצרים, לאו דווקא ליצירות ספרות ספציפיות. ניתן אמנם לומר כי מדובר בשימוש מטונימי במושג – כלומר ששם היוצר מייצג למעשה את היצירות שאותן יצר ("קראתי את עגנון" משמע קראתי יצירה או יצירות שנכתבו על ידי ש"י עגנון) – אבל הדגש של סנט־בּב על יוצרים ולא על יצירות אינו מקרי, אלא מושתת על התפיסה שלפיה הכניסה לאולימפוס הספרותי מתאפשרת בראש ובראשונה הודות לקיומה של אישיות יוצרת גדולה, בעלת שאר־רוח (שגדולתה מתבטאת כמובן ביצירותיה), ולאו דווקא על מאפיינים ספרותיים או אומנותיים ספציפיים שניתן לייחס ליצירה כזו או אחרת. דגש זה קשור לתפיסה רומנטית, שמעניקה משקל רב יותר לנפש האומן, בהבדל מגישות שמייחסות חשיבות לסממנים סגנוניים של היצירה. לפי גישתו, מכיוון שגדולתה של האישיות היוצרת היא העניין העקרוני והמכריע, ייתכן אף שחלק מן היצירות של האישיות היוצרת הגדולה לא יצטיין בהכרח באיכויות אומנותיות מיוחדות, ועדיין מקומה על האולימפוס לא יהיה בסכנה, מכיוון שגם ביצירות מן השורה השנייה של יוצר גדול ניתן יהיה לזהות את גדולתה של האישיות היוצרת הנעלה.
שנית, כפי שמעיד השימוש בדימוי האולימפוס, גישתו של סנט־בּב נשענת על מטפורה גיאוגרפית של גדוּלה, פסגת־הר, וכפי שהר מתנשא מעל המישור, כך יוצרים מסוימים מתנשאים מעל אחרים. סנט־בּב מפתח מטפורה זו בצורה מעניינת: הוא אינו מדבר על פסגה אחת, כזו המנוגדת למישור (או לבקעה או לעמק), אלא על שורה של פסגות, כמו אלה המצויות לעיתים ברכס הרים ממשי. במובן זה, גישתו של סנט־בּב משלבת, באופן לאו דווקא צפוי, יסוד היררכי מובהק (הניגוד בין גבוה לנמוך) עם תפיסה פלורליסטית: לא כל הפסגות הן מאותו סוג ולכן פסגה אחת אינה מתחרה בהכרח עם הפסגות השכנות, שהרי פסגה אחת יכולה להיות עגולה, שכנתה מחודדת או קטומה, ולצידה נמצאת פסגה משוננת, ולכל אחת מהן יש מקום של כבוד מתחת לשמיים ומעל למישור.
שלישית, מעניין לציין כי סנט־בּב כולל באולימפוס של היוצרים הקלסיים גם יוצרים לא מערביים. לאחר שהוא מצטט מתוך הבשורה על פי יוחנן (יד, 2), את הקביעה שלפיה קיים יותר ממדור אחד בבית האלוהים, הוא פותח אמנם בהענקת מעמד ראשון במעלה, דמוי אל, להומרוס, אבל דבריו בהמשך מאלפים לא פחות (בתרגומי):
הקביעה "בְּבֵית אָבִי מְדוֹרוֹת רַבִּים" אמורה להיות תקפה בממלכת היופי על הארץ, כפי שהיא תקפה במלכות השמיים. הוֹמֵרוֹס, כמו תמיד ובכל מקום, אמור להיות הראשון במעלה, כמוהו כאֵל, אבל אחריו, כשיירת שלושת המלכים מן המזרח, ייראו שלושה משוררים גדולים, שלושה הוֹמֵרוֹסִים, שזמן רב התעלמנו מהם, אשר גם הם חִברו, לשימושם של עמי המזרח העתיקים, אפוסים אדירים ונערצים, המשוררים ואלמיקי וויאסה של ההודים, ופירדוּסי של הפרסים: בתחום ענייני הטעם, מן הראוי לכל הפחות לדעת על קיומם של אנשים אלה, ולא לפצל את המין האנושי. (Sainte-Beuve, 1926-1928, pp. 50-51)
מסתבר כי שְׁנִיים בחשיבות להומרוס אינם, כפי שניתן היה אולי לצפות, ממשיכי המסורת האפּית בתרבות המערב (למשל, וֶרגיליוס), אלא שלושה מחברים של שירים אפיים מן המסורת הקדומה הלא מערבית: ואלמיקי, שלו מיוחס החיבור של ראמאיאנה, ויאסה, מי שחיבר על פי המסורת את מהאבהרטה, שניהם מן התרבות ההודית הקדומה, ופירדוסי, מחבר שאהנאמה, האפוס הלאומי של הפרסים מתחילת המאה ה־11. סנט־בּב אף טורח להעניק לשלושתם הילה דתית, כאשר הוא משווה אותם לשלושת המלכים מן המזרח שבאו לבשר את לידת ישו. בהמשך מתאר סנט־בּב גם כיצד שורה של חכמים קדומים, בהם סולון, הסיודוס, איוב, שלמה המלך וגם קונפוציוס, יוכלו להיות שותפים לשיחת רעים ביניהם. אמת, ההוגה בן המאה ה־19 היה שותף לכמה הנחות־מוקדמות ודעות קדומות שהיו מקובלות בתקופתו: להוציא התייחסות קצרה לאמרת־שפר של מאדאם דה סבינייה, אין במסה התייחסות ליוצרות נשים. עם זאת, ובניגוד לדעה הרווחת שלפיה הוגים אירופיים אחראים לביסוסה של גישה יורו־צנטרית, כזו אשר מדירה מן המועדון של יצירות המופת את כל אלה שאינם חלק מן המסורת המערבית, מסתבר כי אחד ההוגים הראשונים, המרכזיים והחשובים בביקורת המודרנית שניסה לבסס רשימת יוצרים דגוּלים, או קנון ספרותי, דווקא לא היה מחויב לתפיסה יורו־צנטרית.
לסיום, אזכיר דיון נוסף, חשוב ומעניין, במונח 'קלסיקה': במסה "מהו קלסיקון?" של ת"ס אליוט, מגדולי המשוררים האנגלים המודרניים. לדבריו, הדוגמה המופתית למי שיכול להיחשב ליוצר קלסיקון הוא ורגיליוס הרומי (דבריו נאמרו בהרצאה ב"חברה לחקר ורגיליוס" בשנת 1944). במסה הוא טוען כי על מנת להגיע לדרגה של קלסיקון לא די בכתיבה בעלת איכויות מצוינות; לשם כך צריך להתקיים צירוף מיוחד במינו של בשלות בשלושה מישורים: אישיותו של היוצר צריכה להיות בשלה, התרבות שבה הוא יוצר צריכה להגיע לדרגת בשלות, וכך גם התפתחות הלשון (אליוט, תשל"ו 1975 [1944], עמ' 95). ספק אם מדובר בהגדרה שאותה ניתן ליישם בקלות, בין היתר מכיוון שהיא מצמצמת את מספר היוצרים שיכולים להיחשב לקלסיקונים, שהרי יוצרים בעלי כישרון גדול לא תמיד נולדים בתקופה הנכונה, מה גם שכל המושג של חברה ותרבות שהגיעו לדרגת בשלות הוא מושג מורכב ואף נתון במחלוקת. בין כך ובין כך, התפיסה המעניינת של ת"ס אליוט מדגישה את הקשר בין היוצר האינדיבידואל ובין התרבות והלשון שבתוכן הוא פועל.
ספרים גדולים (Great Books)במסגרת הדיונים בעולם האנגלו־סקסי בעשורים האחרונים על אודות הקנון הספרותי, מופיע תדיר המונח 'ספרים גדולים' (Great Books). מונח זה קשור בטבורו למבנה ולתרבות המכללות (colleges) של האוניברסיטאות האמריקניות, ובפרט לתכניות לימוד שנתפסו כחלק מלימודי ליבה (core curriculum) שנדרשים הסטודנטים להשלים במהלך לימודיהם למען קבלת תואר בוגר במדעים העיוניים (liberal arts). לימודי הליבה היו מורכבים מכמה קורסים שהיו אמורים ללוות את הסטודנט בדרך כלל במהלך השנתיים הראשונות של לימודיו, ושבהם הסטודנט נדרש לקרוא שורה של יצירות ספרות והגות שנחשבו ראויות לעיצוב עולמו ודרך מחשבתו.
תחילתה של המסורת באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק בשנות העשרים של המאה ה־20, וממנה היא התפשטה למוסדות נוספים והתפתחה בעיקר באוניברסיטת שיקאגו, שם גם נכתבו ופורסמו חיבורים המציגים באופן מפורש את השיקולים שמאחורי הוראת מבחר היצירות. שני הוגי דעות תרמו תרומה מכרעת לניסיון לספק בסיס רעיוני למפעל הוראת 'הספרים הגדולים': אחד מהם הוא רוברט האצ'ינס (Hutchins), נשיא אוניברסיטת שיקאגו, שניצב בראש צוות מומחים ששקדו במהלך שנות הארבעים על בחירת הספרים שמהם תורכב רשימת קריאה בקורס חובה, מעין עמוד שדרה של ההשכלה העיונית של תלמידי המוסד. ההחלטה העקרונית על כינונה של רשימת קריאה לוותה בהוצאה לאור של סדרת הספרים ברשימה, בהוצאת אנציקלופדיה בריטניקה. המהדורה הראשונה ראתה אור בשנת 1952 וכללה 54 כרכים של יצירות ספרות, פילוסופיה, הגות ומדעים. המבחר של עשרות יצירות ספרות נפתח באיליאדה ובאודיסאה של הומרוס, והיצירה המאוחרת ביותר הייתה האחים קרמזוב של דוסטויבסקי.7 את הכרך הראשון בסדרת הספרים הקדיש האצ'ינס להצגת השיקולים והעקרונות שעל פיהם נבחרו הספרים, וכותרתו: השיחה הגדולה (The Great Conversation). האצ'ינס מדגיש בדברי ההקדמה שלו את המקום המרכזי שמילא דיאלוג פתוח – בין הוגים, פילוסופים, מדענים ואומנים – בכינונה של תרבות המערב. היבט זה, לדעתו, לא רק מייחד את תרבות המערב, אלא הוא זה שגם מקנה לה את יתרונה ואת חיוניותה. את היסוד הזה ראוי לדבריו לאמץ ולטפח; הוא משרת את מטרות החינוך הליברלי־הומניסטי, שעיקרו טיפוח המצוינות האישית של התלמיד הן כאדם פרטי והן כאזרח, בין השאר על ידי חשיפתו ל"שיחות" הנרקמות בין מיטב יצירות הספרות וההגות (Hutchins, 1952, p. 3). האצ'ינס מדגיש את היותו של האדם הפרטי, על כישוריו וצרכיו, מטרה ולא אמצעי, כמו גם את הקשר בין חינוך ליברלי־הומניסטי לשורשי הדמוקרטיה (שם, עמ' 3, 5), ודבריו עשויים להתפרש ככתב הגנה על הדמוקרטיה המערבית, אשר רק שנים מועטות קודם לכן נשקפה לה סכנה קיומית. ברבות השנים עודכן והורחב מבחר היצירות וכלל גם יוצרים בני המאה ה־20.
הדמות המשמעותית השנייה בהנחלת המסורת של הוראת 'הספרים הגדולים' היא מורטימר אדלר (Adler), חניך קורס 'הספרים הגדולים' של אוניברסיטת קולומביה, שהצטרף לפרויקט של בחירת הספרים ועיצוב לימודי הליבה בשיקאגו. בספר שכותרתו כיצד לקרוא ספר (How to Read a Book) שיצא בשנת 1940 ניסח אדלר כמה עקרונות לקריאת שורת יצירות מופת, ובמהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שכתב בצוותא עם צ'ארלס ואן דורן (Adler and Van Doren, 1972), הוא הוסיף בין היתר גם מספר טיעונים חשובים לביסוס ההרכב המסוים של רשימת היצירות שנבחרו (בדברים הבאים אתייחס לנוסח המעודכן של הספר ובמיוחד לפרק האחרון שלו, שכותרתו ״Reading and the Growth of the Mind״). אדלר מדגיש בדבריו כי קריאת שורת היצירות ודברי ההגות נועדה לשפר באופן עמוק את מיומנויות הקריאה של הסטודנט ומציג אנלוגיה בין גוף ונפש: כפי ששרירי הגוף זקוקים לתרגול על מנת לשמור על כושר תנועה, כך "שרירי" הנפש זקוקים לתרגול כדי להישמר מניוון. יתר על כן, רוח האדם (הנפש, כושר החשיבה, התודעה) אינה מוגבלת כמו הגוף: האחרון מגיע לשיא צמיחתו כבר בסוף שנות העשרים ומרגע זה יכול רק להתדרדר, אבל רוחו של אדם יכולה להמשיך לצמוח ולהתפתח כמעט עד אחרית חייו (שם, עמ' 345). לכן, ניתן וראוי להשקיע בפיתוח ובטיפוח הנפש וכושר החשיבה, וקריאת הספרים הנבחרים תכין את הקרקע להמשך תהליך הצמיחה וההתפתחות הרוחניים של הסטודנט. כמה עשרות שנים לאחר מכן אדלר גם יכתוב מבוא למהדורה המעודכנת והמורחבת של סדרת הספרים Great Books שראתה אור בשנת 1990, ואשר השינוי הבולט בה היה הוספת מספר יוצרים בני המאה ה־20 למבחר, בהם גם כמה סופרות.
בדברי ההקדמה של האצ'ינס לסדרה המקורית, וביתר שאת בחיבורו של אדלר, בולטת הצדקת ההתמקדות ביצירות ספרות מן המסורת המערבית, גישה שזכתה לכינוי יורו־צנטרית וגררה ביקורת חריפה מצד הוגים ופעילים חברתיים במהלך העשורים האחרונים. אדלר חש צורך להצדיק את צמצום מבחר היצירות לאלה מן המסורת המערבית, ומתוך עצם ההצדקה משתמעת ההכרה באפשרות של הרחבת רשימת הקריאה כך שתכלול גם יצירות מתרבויות אחרות. מעניין לראות כי אדלר אינו מסתפק בנימוק אחד להצדקת צמצום הבחירה אלא מכביר כמה וכמה נימוקים. כמה מן הנימוקים יכולים להיראות כתירוצים, במיוחד טענותיו כי על מנת לערוך מבחר מהימן מתרבויות אחרות צריך להיות בעל ידע רציני בתחום, והוא עצמו אינו כזה, או טענתו כי בתרבויות המזרח קיימות למעשה מספר מסורות ולא מסורת אחת. נימוק עקרוני יותר שהוא מעלה הוא כי מן הראוי שהסטודנט יכיר באופן מעמיק את המסורת התרבותית שלו לפני שיפנה ללמוד על תרבויות אחרות (שם, עמ' 349). ניתן כמובן לחלוק על גישה זו, אבל כדאי להכיר בכך שלא מדובר בהכרח בעמדה קרתנית או מתנשאת ביחס לתרבויות אחרות. אם מביאים בחשבון את העובדה שחלק נכבד של הלימודים הגבוהים במכללות בארצות הברית נועד למלא חוסר במערכת החינוך הציבורי של בתי הספר באמריקה, ניתן להבין את ההיגיון מאחורי נימוק זה של אדלר.
נחשוב לרגע על המצב במקומותינו: דומני כי אף אחד לא יטען ברצינות כי ההחלטה להכיר לתלמידים בישראל תחילה את התנ"ך לפני שמלמדים אותם את האפוסים ההומריים (או את הטרגדיות היווניות או את הברית החדשה או את הקוראן או את מהאבהרטה) נותנת ביטוי לגישה יהודית קרתנית ומתנשאת. בהתחשב בכך שהזמן קצר והמלאכה מרובה, העדפת חומרי לימוד כאלה או אחרים היא הכרח בל יגונה בכל מערכת חינוך, והעדפת חומרים שנתפסים כליבה של התרבות שבה פועלת מערכת החינוך היא לגיטימית. אין ספק, מן הראוי כי סטודנטים למדעי הרוח בישראל, ודאי סטודנטים לספרות, ילמדו את האפוסים ההומריים, ומכיוון שסטודנטים בישראל כבר נחשפו לחלקים מן התנ"ך במהלך לימודיהם בבית הספר היסודי והתיכון, חשיפה לאפוסים אלה לא תבוא דווקא על חשבון היכרות עם התנ"ך.8 אבל אם מדובר בהזדמנות יחידה להיחשף למבחר מוגבל של יצירות, שחלקן שאול מן התרבות המקומית וחלקן מתרבויות אחרות, סביר כי תתקיים הטיה לטובת התרבות המקומית. למעשה, כל מבחר יצירות להוראה נשען על עיקרון של בחירה, לעיתים אכזרית ביותר, מתוך מספר אדיר של מועמדים, שרובם נידון לשכחה, כפי שהראה פרנקו מורטי (Moretti, 2000). סביר אפוא כי מבחר היצירות שסטודנט בישראל ייחשף אליו יהיה שונה מזה של סטודנט בשיקאגו, בפריז, בברלין, בטוקיו, בדלהי או בטהרן, ושוֹנוּת זו תיתן ביטוי, בין היתר, להטיות מובנות, שלא לומר מתבקשות, לטובת התרבות המקומית. השאלה העקרונית החשובה היא האם לצד מסורת תרבותית מסוימת (מערבית או מזרחית, מזרח רחוק או מזרח קרוב, אירופית־מערבית או אירופית־מזרחית, נוצרית, יהודית, מוסלמית או הינדית, וכיו"ב) קיימת פתיחות עקרונית לספרות ולהגות של תרבות שונה, גם אם זו האחרונה זוכה לייצוג קטן ואולי אף סמלי בלבד במסגרת חומר הלימוד (בהתאם להיקפו). כך, גם אם בישראל, כמו גם במדינות מערביות אחרות, קיימות הטיות לטובת התרבות המקומית ואולי אף חשדנות כלפי ספרויות ותרבויות אחרות, מן הראוי לשים דברים בפרופורציה נכונה, בעיקר בהשוואה למנגנוני הדיכוי וההדרה הממשיים להחריד הנהוגים במשטרים טוטליטאריים או תיאוקרטיים ביחס לתרבויות אחרות.9 במילים אחרות, טיפוח של פתיחות עקרונית כלפי תרבויות שונות הוא עניין חשוב יותר מהכנסת כמות כזו או אחרת של יצירות מתרבות אחרת אל תוך חומר הלימוד. יתרה מכך, הוספת יצירה שמקורה בתרבות אחרת ללא טיפוח של פתיחות עקרונית לשוֹנוּת של האחר יכולה רק ליצור ניכוס של האחר והשלכה של העצמי על האחר. גישה המתאפיינת בפתיחות, לעומת זאת, מכירה גם בשונותו של האחר וגם בקשרים הדינמיים בין תרבויות: מה שהיום הוא סממן של התרבות שלי היה אך אתמול סממן של התרבות שלך, ולהפך.
הדיון בקורסים המוקדשים להוראה של 'ספרים גדולים' באוניברסיטאות בארצות הברית זכה להתייחסות מעוררת מחשבה בספרו של דיוויד דנבּי, מבקר הקולנוע של כתב העת הניו יורקר (Denby, 1996). בספר מדווח דנבי על מסע מעניין שעשה: בעקבות הדיונים הסוערים בנוגע לקנון של 'ספרים גדולים' שהתחולל בשנות השמונים באקדמיה, בתרבות ובתקשורת האמריקאית, החליט דנבי להירשם בשנת 1991 לקורס זה באוניברסיטת קולומביה, קורס שבו נכח גם בימיו כסטודנט שלושים שנה קודם לכן, בשנת 1961. כמי שמעורה בתרבות ובאומנות בת־הזמן ואף נחשב לבר־סמכא בתחומים אלה, מחבר הספר בא לקורס מצויד בפרספקטיבה מיוחדת, שהניבה כמה תובנות חשובות.
ראשית, בזכות יכולתו לדווח מהשטח ומכלי ראשון על האקלים התרבותי השונה ששרר בשתי התקופות שבהן למד את הקורס, דנבי מאיר את השינויים שהתרחשו במהלך שנים אלה, הן מבחינת המורים שלימדו את הקורס והן מבחינת הסטודנטים הרשומים אליו. הסטודנטים שנרשמו לקורס בשנות התשעים של המאה ה־20, למשל, מתאפיינים בין היתר בגיוון אתני גדול יותר מאלה שהיו רשומים לקורס שלושים שנים קודם לכן. סיכומי השיעורים שהוא מציג בספרו מלמדים רבות לא רק על היצירות כשלעצמן אלא גם על השינויים שחלו באופן הוראתן. כצפוי, שאלות של מגדר, למשל, עולות במהלך הוראת היצירות בתחילת שנות התשעים באופן ובתדירות שונים ביחס לשיעורים שהתקיימו שלושים שנה קודם לכן.10
מעיון בנספח קצר המצורף לספר, הקורא אף יכול להתרשם מכמה שינויים שחלו בעשורים האחרונים ברשימות הקריאה של הקורס ולהשוות את הסילבוס שלו בשנות התשעים של המאה ה־20 לרשימות קריאה בקורסים מקבילים שנלמדו באותו מוסד לפני מספר עשורים (דנבי כולל בנספח אף רשימות קריאה מן השנים הראשונות שבהם התחילו ללמד את הקורס בסוף שנות השלושים). במילים אחרות, מדובר בשינויים שחלו בהרכב הקנון של 'הספרים הגדולים'. כצפוי, מספר יצירות הושמטו וכמה אחרות נוספו, אבל אולי לא פחות חשוב לציין גם כי גוף גדול יחסית של יצירות (מה שניתן אולי לכנות 'ליבת הקנון') נשאר יציב.
לצד תובנות שונות מן המפגש הבלתי אמצעי עם מורים, סטודנטים, חומר לימודי ונושאים לדיון, המעידים על שינויים שחלו במישורים אלה ובאווירה התרבותית הכללית שבה הקורסים נלמדים, המחבר גם מטיל ספק בתקפות הטענה שלפיה ההגמוניה המערבית משתמשת בקנון הספרותי לצורך ביסוס ערכיה והאתוס של העולם המערבי, הליברלי והמודרני. בפרקים המוקדשים להוראת השירים האפיים של הומרוס, איליאדה ואודיסאה, למשל, מראה דנבי כי עולמו של הומרוס רחוק ת"ק פרסה מן הערכים של העולם המערבי המודרני. הקוד האתי שעליו נשענים השירים האפיים של הומרוס רחוק מאוד מכל ערך של דמוקרטיה או ליברליזם מערבי. לא בכדי בוחר דנבי להתייחס, למשל, לסצנה שמתרחשת לקראת סיום האודיסאה שבה מתוארת נקמתו של אודיסאוס במחזרים של אשתו פנלופה (Denby, 1996, pp. 83-85): אודיסאוס הורג את כל מחזריה של פנלופה, וטלמכוס בנו, בפקודת אודיסאוס, הורג את כל נערות הארמון שנאלצו לשרת את המחזרים ולשכב איתם. מעשי האכזריות הנוראים המתוארים שם, המוצגים ביצירה באור סלחני כמעשים המקדמים מטרות ראויות, אינם עולים כמובן בקנה אחד עם נורמות וערכים של העולם המערבי הליברלי. במילים אחרות, הקנון של ספרות המערב, ולמעשה אף חלק מאבני הפינה שלו, מכיל יצירות המצויות בו לאו דווקא מכיוון שהן מנחילות ומבססות אתוס מערבי מודרני אלא למרות העובדה שהן שונות מאוד מאתוס מערבי ליברלי. כך, ספרו של דנבי מצליח לערער כמה הנחות שהפכו למוסכמות מקובלות במסגרת השיח האקדמי העכשווי על אודות הקנון של ספרות המערב, ובעיקר את ההנחה כי קנון זה נועד לשרת את ההגמוניה הפוליטית־אידיאולוגית העכשווית.
הקנון הספרותי: המונחלאחר שפגשנו כמה מונחים המשמשים בערבוביה בדיונים על אודות גדוּלה ספרותית, הגיע זמנו של המונח המופיע בכותרת הספר: 'קנון ספרותי'. מקור המונח 'קנון' הוא ביוונית (κανών) ופירושו סרגל, אמת־מידה, קנה־מידה, חוק או כלל (אבן־שושן, תשכ"ט, כרך ג, עמ' 1205).11 בהמשך התרחבה משמעותו של המונח והוא החל לשמש בהוראה של חוק מוסכם או חוק מחייב בהקשרים שונים, דתיים־כנסייתיים ואף מוזיקליים.12 בהקשר של כתבי הקודש שימש המונח בראש ובראשונה כדי לציין את אקט האיסוף והחתימה של התנ"ך ושל הברית החדשה. ברקע הדיונים בקנון הספרותי מצוי אפוא השימוש במונח 'קנון' ביחס לכתבי הקודש: הקנון הספרותי כמעין גרסה לא דתית, ספרותית־אומנותית, של כתבים מקודשים או שקודשו, כאלה שנבחרו בידי גורמי־סמכות (מבקרים, אנשי אקדמיה וכיו"ב) כיצירות חשובות, בעלות ערך, שמן הראוי לאסוף, לשמר, לפרש וללמד (על הדומה והשונה בין הקנון של ספרות הקודש והקנון הספרותי, ראו הדיון בפרק הבא). במילים אחרות, הקנון הספרותי הוא אוסף יצירות שזכו לא רק להיחשב לספרות או לספרות יפה (סיווג שכבר בו טמון יסוד של הערכה חיובית), אלא אף להיות מסומנות כיצירות בעלות מעמד נכבד ומועדף בתוך עולם הספרות.
ביטוי למשמעויות אלה ניתן למצוא במילון האנגלי של אוקספורד (OED): לאחר שהמילון מונה לא פחות מארבעה־עשר מובנים של המונח 'קנון', שרובם קשורים בדרך זו או אחרת למשמעות היסוד של אמת־מידה מחייבת בתחומים שונים, נזכרת בו משמעות נוספת המסבירה את השימוש שנעשה במונח במסגרת ביקורת הספרות. מכיוון שבתחום זה טמון עיקר העניין שלנו בדיון זה, מן הראוי לצטט את הסעיף בשלמותו (בתרגומי):
ביקורת ספרות. גוף של יצירות ספרות שנחשבות באופן מסורתי לחשובות, משמעותיות וראויות ביותר ללימוד; אותן יצירות, במיוחד מתוך ספרות המערב, אשר נחשבות לאלה אשר התבססו בתור בעלות האיכות הגבוהה ביותר והערך המתמיד; הקלסיקה (כיום, לעיתים תכופות, כחלק מן הקנון). גם (בדרך כלל בצירוף מילת איוך): גוף יצירות ספרות כזה בתוך לשון מסוימת, או בתוך תרבות, תקופה או ז'אנר מסוימים, וכו'.13
לפני שנמשיך לבחון כיצד משמש המונח 'קנון' בהקשר ספרותי, חשוב להעיר כי גם בתחום הספרותי המונח משמש במספר מובנים: לעיתים כדי להתייחס לאוסף מסוים של יצירות ספרות, או לרשימת יצירות ("בתוך הקנון של ספרות המערב יצירותיהם של הומרוס ושל שקספיר תופסות מקום מרכזי"). לעיתים הוא משמש כדי להתייחס לסוג של יצירות ספרות, או למודל ספרותי העומד באמות־מידה מסוימות ("הרומן שלפנינו שייך לספרות הקנונית, לא לספרות הפופולרית, הבידורית").14 בנוסף לשני מובנים אלה, במסגרת דיונים בספרות המונח משמש לעיתים גם כדי לציין את המכלול המוסכם של יצירותיו של סופר מסוים, לאחר שיצירות אלה עברו תהליך של אימות, שיוך, כינוס ופרסום, בידי היוצר עצמו או בידי סמכות מוכרת בתחום ("יצירה חשובה נוספה לקנון של נאבוקוב, לאחר שבנו הוציא מן הכספת כתב יד של רומן בלתי־גמור שלו"; "שיר נעורים זה נכתב בידי ביאליק אבל אינו שייך לקנון הביאליקאי").15
במסגרת פולמוסים שהתנהלו בעשורים האחרונים בנוגע להרכבו של הקנון הספרותי, הן זה של ספרות המערב והן במחוזותינו, אין תמיד הבחנה מספקת בין המובנים השונים הנקשרים למונח, במיוחד בין השניים הראשונים שנזכרו בפסקה האחרונה. אבל אי הבחנה בין מובנים שונים אלה מתגמדת ביחס לבלבול הקיים ביחס לשני עניינים אחרים, הקשורים גם הם לשימוש שנעשה בעשורים האחרונים במונח 'קנון ספרותי' ונגזרותיו. ראשית, אין הבחנה מספקת בין שימוש הערכתי־שיפוטי לשימוש תיאורי במונח. ניתן, למשל, לנהל ויכוח בנוגע לשאלה האם יצירה מסוימת שייכת לקנון של ספרות המערב, ובמסגרת ויכוח כזה ניתן להעלות נימוקים שונים לכאן או לכאן. יש להכריע, למשל, אילו עובדות יכולות להעיד על כך שיצירה מסוימת אמנם שייכת לקנון הספרותי: האם הכללתה באנתולוגיה של יצירות מופת מבית הוצאה נחשב היא עדות מספקת לכך? האם העובדה שהיא מופיעה בתוכנית לימודים של בתי ספר תיכוניים או של אוניברסיטה תיחשב לעדות מכרעת? או אולי המקום הנכבד המוקדש לה בתוך אנציקלופדיות? או אולי שבחים שלהם זכתה מפיהם של מבקרים נחשבים? ואולי רק הצטברות של מספר עדויות כאלה או דומות להן תוכל לאשש את הטענה כי יצירה מסוימת אמנם שייכת לקנון הספרותי בנקודת זמן מסוימת? ויכוח כזה, גם אם יהיה סוער, הוא חלק מדיון ענייני שבו נעשה שימוש תיאורי במונח. כדי שדיון כזה יהיה פורה, ראוי למתדיינים להגיע להסכמה ראשונית בשאלה אילו עובדות יכולות לשמש כעדויות לאישוש הטענה כי ליצירה מסוימת מעמד קנוני, ולאחר מכן חשוב שתהיה גם הסכמה על האופן שבו תיבדקנה העדויות השונות. יכולה כמובן להתגלע מחלוקת בין המתדיינים, הן ביחס לשאלה מה סוג העדויות הרלוונטיות והן ביחס לשאלה כיצד ראוי לבדוק אותן, אבל אלה מחלוקות ענייניות במסגרת שימוש תיאורי במונח.
לצד שימוש תיאורי, המונח יכול להופיע בדיונים שונים כדי לתת ביטוי לערכים ולשיפוטים ספרותיים, אסתטיים, אידיאולוגיים ופוליטיים של הכותב, אם כדרך עקיפה לשבח יצירה מסוימת ואם כדרך לגנותה. באמירה כמו "רובינזון קרוזו של דניאל דפו הוא לא סתם סיפור הרפתקאות שנועד לשעשע קוראים צעירים, אלא יצירה קנונית לא פחות מתום ג'ונס של פילדינג", המונח 'יצירה קנונית' אינו מציין רק עובדה ביחס לספרות האנגלית של המאה ה־18 אלא הוכנס לשיח גם כדי לרומם את היצירה הנדונה. באופן הפוך ומשלים, לעיתים נעשה שימוש במונח כדי לבטא ביקורת עקיפה על יצירה בתוך מערכת ספרותית ותרבותית מסוימת. באמירה כמו "רובינזון קרוזו נותן ביטוי לאתוס של גבריות, קפיטליזם וקולוניאליזם אירופי שאותו משקף הקנון של ספרות המערב", נעשה שימוש במונח 'קנון' לא רק כדי לתאר את היצירה או את מעמדה במערכת ספרותית מסוימת, אלא גם כדי להצביע על שורת תופעות שהכותב מעוניין, לפחות בצורה מובלעת, לחשוף, לבקר ולגנות.
למותר לציין כי לא תמיד קל או פשוט להבחין בין מקרים שבהם נעשה שימוש תיאורי במונח ובין מקרים שבהם משמעות ערכית (חיובית או שלילית) מחלחלת לתוך הדברים, ודאי כאשר היסוד השיפוטי אינו מופיע במפורש בטענת הדובר. הקושי נובע כמובן במידה רבה מכך שמושא הדיון – הרכבו של הקנון הספרותי – הוא תוצר של תהליכים שבהם העדפות ערכיות ממלאות תפקיד חשוב: העובדה שיצירות מסוימות (ולא אחרות) הפכו לחלק מן הקנון במסגרת תרבות מסוימת משקפת, לפחות בעקיפין, העדפות ערכיות (אסתטיות ואידיאולוגיות) של אותה תרבות. ועדיין, חיוני להכיר בכך שיש הבדל בין שימוש במונח לתיאור תופעות ותהליכים שבהם מעורבים ערכים לבין שימוש במונח כדי לתת ביטוי לערכים, להעדפות ולשיפוטים. ממש כפי שחוקר של מדעי החברה צריך להבחין ולהפריד בין העדפותיו וערכיו לבין דיון במאפיינים ובתהליכים של צורת ממשל מסוימת, כך חוקר הספרות צריך לדעת להבחין ולהפריד בין העדפותיו וערכיו לבין דיון במאפיינים ובתהליכים של הקנון הספרותי בספרות, בתרבות ובתקופה מסוימות.16
שנית, דומה כי חלק מן הפולמוסים הלא־ענייניים, בלבול המושגים והשרבוב של שיפוטי ערך לתוך דיון שאמור להיות תיאורי־ענייני, קשור לכך שהמונח 'קנון' שימש בתחילה ביחס לאוסף כתבי הקודש ובהמשך נכנס לשימוש בתחום הספרות, ובשל כך הקנון הספרותי נתפס לעיתים כמקבילו ואולי אף כיורשו של הקנון של ספרי הקודש. בגלל שהקֶשר בין הקנון של ספרי הקודש והקנון הספרותי מהווה מקור מרכזי לכמה תפיסות לא מדויקות שרווחות ביחס לקנון הספרותי, יוקדש לעניין הפרק השני להלן.
הקנון הספרותי: הגדרה לצורכי הדיוןכפי שראינו, למונחים השונים המשמשים לדיון בגדוּלה ספרותית היסטוריה מעניינת והדגשים שונים. מן הראוי להיות ערים לשובל המשמעויות וגוני־המשמעות של המונחים השונים שבהם אנו משתמשים, וחשוב מכך, חיוני להבהיר איזה מובן אנו מעניקים למונח שבו אנו משתמשים. למרות ההיסטוריה העשירה והמבלבלת לעיתים של המונח 'קנון ספרותי', בחרתי לדבוק בו ולהציג הגדרה של המונח בצירוף הבהרות בנוגע לאופן שבו נעשה שימוש במונח בדיון זה. ההגדרה שלהלן אמורה להיות רחבה מספיק כדי שתתקבל על דעתם של מתדיינים שונים בתחום, גם אם הם חלוקים בעמדותיהם בשאלת העדויות שיכולות לשמש לבחינת מעמדם הקנוניים של יוצרים ויצירות, כמו גם על דעתם של אלה שעוסקים בוויכוחים לגיטימיים בנוגע להרכבו ולאופיו הראוי של קנון הספרות העכשווי. עם זאת, ההגדרה שתוצע להלן היא גם צרה מספיק כך שלא ניתן יהיה לתאר כל יצירה שמבקר כזה או אחר חפץ ביקרה בתור יצירה קנונית, או לשלול את התואר מיצירה שאינה נושאת חן לפניו. לא זאת אף זאת, ההגדרה מחייבת, לכל הפחות במובלע, שימוש במסד עובדתי מסוים ואינה מאפשרת שימוש במונח 'קנוני' רק כחלק מוויכוח אידיאולוגי או ערכי כזה או אחר. ההגדרה שתוצג להלן אינה אמורה לגבות עמדה מסוימת בוויכוחים ערכיים, אסתטיים ואידיאולוגיים לגיטימיים בנוגע להרכב הראוי של הקנון אלא רק להציע, בראש ובראשונה לאלה שעוסקים בחקר התחום אבל גם למתפלמסים על הרכבו הראוי, שפה משותפת שתאפשר דיון ענייני ופורה בנושא. ההגדרה שתוצג כאן אינה מתיימרת אפוא להביא קץ למחלוקת בין, למשל, זה שטוען כי עלינו לטפח ולשמר את מעמדם המרכזי של ראובן או של שמעון או של לאה או של רחל בקנון הספרותי לעומת זה שטוען כי הגיע הזמן להדיחם מן הקנון הספרותי או לגרוע ממעמדם. אימוץ ההגדרה שלהלן יאפשר לבני הפלוגתא המתפלמסים בנוגע למעמדם הראוי של יוצר או יוצרת בקנון לנהל שיח ענייני ויעודד אותם בראש ובראשונה לגַבּוֹת בשורה של עובדות ועדויות את הטענה שהיוצרים והיצירות הנדונים אמנם נהנו בעבר או נהנים בזמן הפולמוס ממעמד קנוני מרכזי.
להלן הגדרה קצרה של ספרות קנונית, ולאחריה יוצגו הסברים למונחי מפתח המופיעים בה. ספרות קנונית: יוצר או יצירה ספרותיים אשר זוכים להכרה, להוקרה ולהנחלה בקרב קהילה ספרותית ובתרבות הכללית. אגב, ההגדרה מתייחסת לעולם של הספרות המודרנית, אבל בשינויים קלים ניתן ליישם אותה גם על תקופות קודמות.
הכרה. להכרה ביוצר או ביצירה כמה היבטים אשר בדרך כלל תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה: פרסום בהוצאות ספרים מרכזיות ונחשבות, התייחסות פרשנית וביקורתית נרחבת ליצירה ואימוץ מודל ספרותי של יוצר או יצירה על ידי סופרים אחרים. אסקור את שלושת ההיבטים הללו להלן.
א. פרסום בהוצאות ספרים מרכזיות ונחשבות. יצירה שזכתה להכרה עברה תהליך של סינון, בחירה, שיפוט ועריכה בידי לקטורים, מו"לים ועורכים בהוצאות לאור (ראו להלן את ההסבר למונח 'קהילה ספרותית־תרבותית'). ליצירה שזכתה להתפרסם בהוצאה גדולה ונחשבת, למשל, מעמד קנוני גבוה יותר מיצירה היוצאת לאור בהוצאה עצמית של המחבר, כאשר כל שאר התנאים זהים (למותר כמעט לציין כי מה שהופך את הדיון למורכב זאת העובדה שפעמים רבות שאר התנאים אינם זהים לחלוטין).
חשוב להבהיר כי העובדה שיצירה יוצאת לאור בהוצאה עצמית של המחבר, למשל, אין פירושה כי דרכה אל הקנון חסומה. אם יתקיימו לגביה תנאים מסוימים (למשל, היא תזכה לביקורות נלהבות של מבקרים חשובים), יגדלו סיכוייה להיכנס לקנון. סביר, עם זאת, שכאשר תנאים תומכים כאלה יתקיימו, היצירה תזכה להתפרסם בבית הוצאה מרכזי. חשוב לציין בהקשר זה כי בעשורים האחרונים מתרחשים בשוק הספרים ובזירה התרבותית והתקשורתית בכללותה שינויים מפליגים של ביזור, כולל אפשרויות שונות של הדפסה והפצה של טקסטים ללא תיווך של מו"לים (למשל, בבלוגים באינטרנט). במבט ראשון, דומה כי שינויים אלה, לצד שינויים חברתיים ותרבותיים נוספים, מערערים את החשיבות המיוחסת לזהות המו״ל ואולי אף את עצם קיומה של היררכיה בעולם המו"לות והספרות בכלל. במילים אחרות, ניתן לטעון כי השאלה באיזו הוצאה לאור התפרסמה יצירה מסוימת היא עניין אנכרוניסטי והדבר אינו יכול לשמש עוד עדות למעמד קנוני של יצירה או יוצר. לטעמי, כדאי להיזהר מהסקת מסקנה חפוזה וגורפת כזאת: למרות הרושם שבתקופה העכשווית כל ההיררכיות עורערו, הדרך שבה אנו תופסים את העולם היא ביסודה היררכית (יש עיקר וטפל, חשוב יותר וחשוב פחות, חזית ורקע), וכך גם האופן שבו אנו פועלים בזירה התרבותית, הן כצרכנים והן כיצרנים של מוצרים תרבותיים. רק חלק קטן מאוד של התופעות שאליהן אנו נחשפים זוכה, ויכול לזכות, בתשומת ליבנו, ולכן רק חלק קטן מתופעות אלה יזכה למעמד בולט בתרבות. אין ספק, המציאות כיום, בוודאי בזירה התרבותית והספרותית, מבוזרת יותר והיררכית פחות מכפי שהייתה רק לפני כמה עשורים, ודאי מכפי שהייתה לפני כמה מאות שנים. ועדיין, סביר כי ספר שיוצא לאור בהוצאת ספרים מרכזית יזכה לתשומת לב, לנראוּת, להתייחסות של קוראים ומבקרים רבים יותר מספר שיוצא לאור בהוצאה עצמית של המחבר. עם זאת, חשוב להדגיש כי עצם העובדה שספר ראה אור בהוצאת מרכזית אינה מבטיחה כניסה לקנון; לשם כך צריכים להתקיים תנאים נוספים.
בנוסף לשאלה באיזו הוצאה לאור יצירה מסוימת פורסמה, קיים גם היבט חשוב וניתן לכימות שנוגע לקיום הממשי של היצירות במרחב התרבותי: מספר המהדורות וההדפסות החוזרות של היצירה. לעניין זה חשיבות רבה ואף קריטית בימים שבהם חיי המדף של ספרים הולכים ומתקצרים. למעשה, הוצאת מהדורות חדשות של ספרים והדפסות חוזרות שלהם היא דרך מרכזית להבטיח את הישרדותה של יצירה: זהו תנאי כמעט הכרחי לכך שקוראים יוכלו לקוראהּ, להגיב עליה, להמליץ עליה, לשוחח עליה, ללמוד אותה, לפרש אותה וליצור עיבודים שלה ויצירות בהשראתה. ללא הוצאת מהדורות חדשות וללא הדפסות חוזרות של מהדורות קיימות, גדל הסיכוי שיצירה תעשה את דרכה אל תהום הנשייה.
לדוגמה, העובדה שיצירתו של ביאליק יצאה לאור, בחייו וביתר שאת לאחר מותו, בעשרות מהדורות בהוצאות ספרים מרכזיות ומכובדות (בראש ובראשונה, בהוצאת "דביר" שהוא עצמו הקים), יכולה לשמש עדות מובהקת למעמדו הקנוני המרכזי (פרטים נוספים בהקשר זה, ראו בפרק החמישי להלן).
ב. התייחסות ביקורתית ופרשנית נרחבת ליצירה. בקרב חוקרים של קנוניזציה של ספרות מקובל להתייחס לנתונים בנוגע לפעילות הביקורתית, הפרשנית והמחקרית בנוגע ליצירה או ליוצר כעדויות מובהקות למעמדם הקנוני.17 בזכות זמינותם של מאגרי מידע ומנועי חיפוש ייעודיים באינטרנט, ניתן לבדוק כיום היבט זה באופן פשוט, מקיף ושיטתי באופן יחסי. למותר לציין כי עלינו להיות זהירים באופן שבו אנחנו עורכים חיפושים במאגרי מידע כאלה, וכמובן לשקול בכובד ראש אילו מסקנות ניתן להסיק מתוצאות החיפושים. כפי שנראה בפרק החמישי שלהלן, קיימות שפע של עדויות להתייחסות ביקורתית ענפה ומתמשכת ליצירתו של ביאליק, הכוללת ספרי מחקר וביקורת, עבודות דוקטורט ומאות מאמרים.
ג. אימוץ מודל ספרותי של יוצר או יצירה על ידי יוצרים אחרים. בעוד שלשתי העדויות הקודמות היבט כמותי מובהק – ניתן לבדוק, למשל, כמה מהדורות של יצירות של יוצר מסוים ראו אור וכמה דיונים ביקורתיים הוקדשו ליצירתו – את התופעה של אימוץ מודל ספרותי קשה לאמוד, בראש ובראשונה מכיוון שהדבר קשור לפרשנות שיכולה להיות שנויה במחלוקת. ניתן לתאר בצורות שונות את היסודות אשר מכוננים מודל ספרותי מסוים: גישה אחת תדגיש יסודות צורניים המאפיינים מודל כתיבה מסוים, גישה שנייה תדגיש יסודות תמטיים או רטוריים המאפיינים את המודל וגישה שלישית את השילוב של יסודות צורניים, תמטיים ורטוריים. גם אם תהיה הסכמה ביחס ליסודות המכוננים מודל ספרותי מסוים, עדיין ניתן יהיה להתווכח האם יצירה מסוימת אמנם מממשת מודל זה באופן מובהק או אולי רק חלקי. מכיוון שעניין זה, חשוב ככל שיהיה, כרוך בפרשנות מקיפה, מעמיקה ולעיתים שנויה במחלוקת ביחס לטיב מאפייניו של המודל הספרותי הנתון כמו גם ביחס לשאלה האם יצירה מסוימת אמנם מממשת מודל זה, העדפתי לא להתייחס להיבט זה במסגרת חיפוש עדויות למעמדו הקנוני של ביאליק בפרקים הבאים, למרות שמדובר בהיבט מעניין וחשוב המעיד על הכרה וקנוניזציה של יוצרים ויצירות, כפי שטענה סלע־שפי (סלע־שפי, תשס"ט 2009; Sela-Sheffy, 2002).
הוקרה. להוקרה של יצירה או יוצר כמה ביטויים וצורות. א. בזמן חייו של יוצר: קיימות דרכים שונות שבהן חברה מעניקה כבוד ויקר ליוצר, בהן פרסים, מענקים, מלגות, תארי כבוד, הזמנה לשמש בתפקידים ציבוריים או ייצוגיים כאלה או אחרים (קונסול תרבות, למשל) וכדומה. למותר לציין כי בתקופות שונות ביטויי ההוקרה והכבוד האלה יכולים ללבוש צורות שונות. במהלך המאה ה־20 בחינת הפרסים הספרותיים שסופר זכה בהם, למשל, נחשבת דרך מקובלת להערכת הוקרה ספרותית, תוך כדי התייחסות ליוקרה היחסית של הפרסים שבהם מדובר.18 במחוזותינו, פרס ישראל בספרות, למשל, נחשב יוקרתי יותר מפרס קוגל לספרות שמעניקה עיריית חולון, מבלי לגרוע חס וחלילה מערכו הסגולי של האחרון. להיררכיה שבין הפרסים מצטרף גם יסוד כמותי, בבחינת כן ירבו, וזכייה במספר פרסים מחזקת את מעמדו הקנוני של סופר. יחד עם זאת, לא ניתן לאמוד את היקף התופעה ביחס לביאליק, כלומר לאמוד את כמות הפרסים הספרותיים שבהם הוא זכה ואת מעמדם, מן הסיבה הפשוטה שבעשורים הראשונים של המאה ה־20, שבהם ביאליק בנה לעצמו שם ורכש מעמד ספרותי קנוני מרכזי, לא התקיימה מערכת מקובלת של פרסים ספרותיים במסגרת עולם הספרות העברית החדשה.
ב. הנצחת דמותו של יוצר לאחר מותו: קיימות דרכים שונות להנצחת דמותו של יוצר מרכזי לאחר מותו, כמו ייסוד פרס ספרותי על שמו, קריאת רחובות על שמו, הנפקת בולים או שטרי כסף עם דיוקנו וכיו"ב. כפי שנראה בדיון ובנתונים שיובאו בפרק החמישי בספר, ישנם שפע נתונים המעידים על הוקרה תרבותית וחברתית של ביאליק לאחר מותו, במגוון דרכי הנצחה.
ככל שמדובר בעדויות שונות להוקרת היוצר – הן בחייו והן לאחר מותו – חשוב להבחין בין צורות הוקרה הנותנות ביטוי ישיר להערכת יצירתו הספרותית ובין דרכי הוקרה שרק מהוות גושפנקא חברתית למעמדו כיוצר גדול או חשוב, וכן בין שני עניינים אלה ובין דרכים חברתיות שונות להנצחת דמותו. במילים אחרות, אין דינו של פרס ספרותי שנועד לתת ביטוי ישיר לכבוד שרוחשים חברי חבר השופטים להישג הספרותי המגולם ביצירה הזוכה, כדין תואר דוקטור לשם כבוד הניתן ליוצר מטעם אוניברסיטה, כמעין אות של הערכה שהמוסד מחליט לכבד בו את היוצר על מכלול פעילותו. בדרך כלל, אותות ההוקרה מן הסוג השני ניתנים לאחר אותות ההוקרה מן הסוג הראשון: לאחר שסופר זכה בפרסים בעלי אופי ספרותי מובהק, כלומר לאחר שמעמדו כבר התבסס בתוך הקהילה הספרותית, יבוא תורם של אותות הוקרה בעלי אופי כללי מטעם מוסדות תרבות שאינם קשורים רק לתחום הספרות. בעוד שאות הוקרה מן הסוג הראשון נותן ביטוי להתרשמות חיובית מערך יצירתו הספרותית, וניתן בידי חבר שופטים שנבחר מלב הקהילה הספרותית (חוקרים, מבקרים וסופרים עמיתים), אות ההוקרה השני ניתן על ידי ועדה שלפחות חלק מחבריה אינו קשור כלל לתחום הספרות.
שתי צורות הוקרה אלה (פרס ספרותי, דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה) שונות מן ההחלטה לקרוא רחוב על שמו של סופר: ראשית, מפני שבצורת הנצחה זו אין קשר ישיר בין האופי הספציפי של אות ההוקרה ובין יצירתו הספרותית שאת הישגיה מבקשים להוקיר. שנית, בהבדל מפרס ספרותי או מהענקת תואר דוקטור לשם כבוד, הנצחה מסוג זה מתרחשת בדרך כלל לאחר מות הסופר. שלישית, בעוד שבמקרה של הענקת פרס ספרותי הגוף המכריע קשור בטבורו לעולם הספרות, ובמקרה של הענקת דוקטור לשם כבוד לפחות חלק מן השותפים לתהליך הבחירה קשור לעולם הספרות (מרצים לספרות שמעלים שמות של מועמדים ולאחר מכן שותפים להצבעה עליהם), הרי שהגופים המכריעים על שם מי ייקראו רחובות כוללים, למשל, חברי ועדה עירונית השייכים למנהל העירוני או אנשי ציבור, שהקשר ביניהם ובין עולם הספרות קלוש או אף לא קיים (עזריהו, 2005). הנצחת יוצר על ידי קריאת רחובות על שמו היא אמנם דרך חשובה להבטיח ששמו לא ישקע בתהום הנשייה וימשיך לשרוד בזירה התרבותית והחברתית, כפי שהראה מילוא (Milo, 1986a, pp. 71-119), אבל היא אינה נותנת ביטוי ישיר לאיכויות של יצירתו הספרותית; היא רק מבטיחה שחברי הקהילה יוכלו לזהות את שמו של יוצר אבל איננה ערובה לכך שחברים בחברה הכללית ייחשפו להישגיו הספרותיים או יכירו את יצירותיו (כמה מדרי רחוב י"ל גורדון בתל אביב קראו מיצירותיו?).
בנוסף להבחנה בין דרכים למתן כבוד להישגיו הספרותיים הספציפיים של יוצר, הוקרת מכלול הישגיו בעולם הספרות, ודרכים שונות להנצחתו, מן הראוי להבחין גם בין צורות הוקרה פורמליות ובלתי פורמליות. במחקר הסוציולוגי של הספרות, נהוג לעסוק בהיבטים המוסדיים, הפורמליים והממסדיים של צורות הוקרה המוענקות ליוצרים, כחלק ממה שניתן לתאר בתור גורמים הפועלים מלמעלה־למטה או "טפחות־מסד" (top-down), בהבדל מגורמי "מסד־טפחות" (bottom-up). ההחלטה, למשל, להוציא שטר כסף או בול הנושאים עליהם את דיוקנו של ביאליק היא החלטה של מוסד ממלכתי רשמי; היא תישא תוקף ציבורי, רשמי ופורמלי, ובמקרים מסוימים יהיו לה גם היבטים חוקיים, כולל סנקציות (מי שמשחית שטר כסף, למשל, יכול להיות מועמד לדין). בדומה, הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה תיערך בטקס חגיגי, שבו יעטה הסופר גלימה ויזכה בתעודה ובתואר מכובד שבו יוכל להתנאות כדת וכדין. תחומים ממוסדים פורמליים אלה, שסוציולוגיה של הספרות עוסקת בעיקר בהם, שונים באופן עקרוני מתחומים שאין להם ביטוי ממוסד פורמלי, אבל שעדיין ניתן לראותם כביטוי חשוב של ההכרה וההוקרה שלהם זוכה יוצר.
כפי שנראה בפרקים הרביעי והחמישי, המקרה של ביאליק יכול להמחיש כיצד יוצר יכול לזכות בהכרה ובהוקרה חסרות תקדים ובמעמד ציבורי מרכזי, החורגים מביטויים ממוסדים פורמליים ספציפיים וגם קודמים להם. מבחינה זאת, בחינת מעמדו הקנוני המרכזי של ביאליק יכולה לשמש תזכורת לחוקרים לשנות, לשכלל ולהתאים את הכלים והמושגים שבהם הם משתמשים כך שיהלמו את המקרה הייחודי שלפניהם, ולא לדבוק בכלים שספק אם הם, או חלקם, רלוונטיים לגביו. לעיתים, במקום לחפש מתחת לאורו של הפנס המצוי בידינו, מן הראוי להדליק פנסים נוספים, כאלה ההולמים את פני השטח ואת מושאי ההתבוננות.
הנחלה. הכוונה במונח זה היא בראש ובראשונה להכללת יצירה או יוצר בחומר הלימוד של מערכת החינוך: גנים, בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה. ההחלטה לכלול יצירה או יוצר בחומר הלימוד היא – לצד טקסים וטקסטים אחרים (דתיים, אידיאולוגיים, פוליטיים) – הדרך המרכזית של חברה להעביר את הדנ״א התרבותי שלה לדורות הבאים: טקסטים הנותנים ביטוי לערכים, לנורמות, לנושאים, לסיפורים, לעולם רגישויות, לחלומות, לפחדים ולצורות אסתטיות המכוננים תרבות מסוימת ומזוהים איתה. תקופות, חברות ותרבויות שונות נבדלות בצורות הספציפיות של הנחלה ובאופני הארגון של מוסדות החינוך, אבל ביסוס הקנון הספרותי באמצעות הנחלה במערכת החינוך התקיים באופן עקרוני ברומא העתיקה, כפי שהראה ורדי (Vardi, 2003), כמו בישראל של המאה ה־21.
סעיף זה של הנחלה אמנם לא נרשם בתור הסעיף הראשון בהגדרת העבודה של ספרות קנונית, אבל מדובר בממד בעל חשיבות ראשונה במעלה ככל שהדברים אמורים בתהליך ההיווצרות והשימור של הקנון הספרותי. ייתכן כי בנקודת זמן מסוימת יצירה או יוצר מסוימים יזכו בהכרה ובהוקרה, אבל אם אלה לא ילוו בהנחלה, סביר להניח כי בחלוף הזמן גם שני הממדים הראשונים ייחלשו: הסיכוי שקוראים חדשים ייחשפו ליוצר וליצירה יפחת (שהרי הם לא ייכללו בחומר הלימוד), ולפיכך גם יקטן הסיכוי שהם יזכו לדיונים ביקורתיים ופרשניים חדשים, מה שיפחית את הסיכוי שנושאי תפקידים במערכת הספרותית־תרבותית (מבקרים, חברי ועדות פרסים וכיו"ב) יעניקו ליוצרים וליצירות אותות של הכרה, הוקרה והנצחה.
היבט מעניין בהנחלתו של יוצר הוא המבחר המסוים של יצירות מתוך מכלול יצירתו שאותו בוחרים לכלול בתוכנית הלימודים. במילים אחרות, לאחר שהתקבלה ההחלטה העקרונית לכלול יוצר מסוים בתוכנית הלימודים, אילו יצירות שלו נבחרו והאם חל עם הזמן שינוי במבחר המסוים. מבחר זה בונה את מה שניתן לכנות 'הקנון הפנימי' של יוצר, כלומר מבחר יצירות אשר מזוהות יותר מכל עם היוצר ותורמות גם לבניית דמות או תדמית מסוימת שלו (לנקרי, 2016). לעניין אחרון זה השלכות חשובות בעיקר על תדמית היוצר בזירה התרבותית הרחבה: הכללת השירים "בעיר ההרגה" ו"מתי מדבר" בתוכנית הלימודים תבנה דמות שונה של ביאליק מזו שתצטייר מתוך מבחר שיכלול את "הכניסיני תחת כנפך" ואת "עיניה": במקרה הראשון תכוּנן דמותו של ביאליק־המשורר־הלאומי, ובמקרה השני תונחל דמותו של ביאליק כמשורר הלירי־האישי.
קהילה ספרותית. הקהילה הספרותית מורכבת ממספר נושאי תפקידים, שאותם ניתן למפות בכמה דרכים. דרך נוחה לאיתור נושאי תפקידים רלוונטיים היא באמצעות מעקב אחר מסלול ההוצאה לאור של יצירה: הסופר שולח את כתב היד למוציא לאור (לפעמים בתיווכו של סוכן ספרותי) המבקש את חוות דעתם של לקטורים ועורכים. לאחר שהמו"ל מחליט להוציא את כתב היד לאור, מגיעים עותקים של הספר לקוראים ומבקרים (לעיתים בתיווכם של יחצנים), ובהמשך גם לחוקרי־ספרות, מורים וחברים בוועדות מוסדיות רלוונטיות (להענקת פרס ספרותי, לקביעת תכניות הלימוד במשרד החינוך וכיו"ב).
בתוך מפה מורכבת זאת של נושאי תפקידים, ניתן להבחין בין נושאי תפקידים ההכרחיים לקיומו של תחום הפעילות לאלה שמעמדם אופציונלי: ללא סופרים, למשל, לכל יתר נושאי התפקידים לא יהיה קיום. גם לקוראים, לפחות לקוראים־פוטנציאליים, מעמד הכרחי, שהרי יצירה ספרותית מתקיימת במפגש עם קוראיה; הספר כאובייקט חומרי יכול אולי להתקיים גם ללא קוראים, אבל יצירת הספרות זקוקה לקוראים כדי להתקיים (אסקרפי, 1970, עמ' 108-97). לסופר ולקורא אפוא תפקיד הכרחי מכיוון שבלעדיהם לא תתקיים יצירת ספרות. הגודל של הקהילה הספרותית יכול כמובן להשתנות, וככל שהיא גדולה יותר כך יהיו מעורבים בה נושאי תפקידים רבים יותר. עם זאת, לא מדובר ביחס ישיר שלפיו קהילה גדולה משמעה נושאי תפקידים רבים. רבי־מכר, ובמיוחד רבי־מכר בתחום הספרות הפופולרית (מה שמכונה לעיתים 'ספרי טיסה' או 'רומן רומנטי'), מערבים באופן הכרחי, בנוסף כמובן לסופר וקוראים רבים, גם מו"ל (לעיתים גם יחצנים), אבל ספרות פופולרית בדרך כלל לא נוגעת למבקרים, חוקרים, חברים בוועדות של פרסים ספרותיים וכיו"ב. המספר של נושאי התפקידים תלוי אפוא לא רק בגודל הקהילה הספרותית אלא גם באופיה: ככל שהדברים אמורים בקהילה ספרותית בעלת מעמד מרכזי וגבוה יותר בתרבות, כלומר ככל שמדובר בספרות קנונית יותר, כך גדל הסיכוי שיהיו מעורבים בה נושאי תפקידים רבים יותר, שחלקם נושאי תפקידים בתרבות הכללית.
חשוב עם זאת לציין גם כי אין בהכרח יחס הפוך בין גודל הקהילה ובין מספר נושאי התפקידים: העובדה שליצירה מסוימת קהל קוראים רחב אין פירושה בהכרח כי רק נושאי תפקידים מעטים מעורבים בסיטואציית התקשורת הספרותית. במילים אחרות, התפיסה הרווחת בחלק מן השיח הביקורתי בתחום (ראו, למשל, אצל בורדייה: Bourdieu, 1993, pp. 37-38) שלפיה קיים מתח בין ספרות בעלת מעמד מכובד וגבוה ובין קהל קוראים רחב (ונוסיף: בין ספרות קנונית ופופולרית או בין ספרות טובה לבין רבי־מכר) מצריכה מחשבה ובחינה מחודשות; סופר כמו עמוס עוז, למשל, יכול לזכות בקהל קוראים רחב וליהנות בו זמנית גם ממעמד קנוני מכובד (ראו בפרק הבא להלן את הדיון המפורט בניגוד שבין ספרות קנונית וספרות פופולרית).
מחקר המעוניין רק בהיבטים הסוציולוגיים של הקנון הספרותי יסתפק בבחינה שיטתית של מוסדות ונושאי תפקידים במסגרת הקהילה הספרותית. המחקר הנוכחי יבדוק מספר היבטים סוציו־ספרותיים – כמו, למשל, נתונים בנוגע למהדורות חדשות של ספרי ביאליק, פעילות ביקורתית ומחקרית ביחס אליו, צורות הוקרה והנצחה שלו, ועוד – אבל הוא לא יסתפק בנתונים אלה, אלא יתייחס גם למגוון נתונים מן התחום הספרותי, האומנותי, התרבותי והחברתי. המחקר הנוכחי מניח כי חיוני להתייחס לריבוי של הקשרים ונתונים רלוונטיים המסמנים מעמד הקנוני ותורמים לגיבושו. לכן, יידונו הסברים שונים להיווצרות, לשימור ולשינוי של מעמד קנוני, כמו גם דיאלוגים ספרותיים ואומנותיים עם יצירת ביאליק, התורמים ככל הנראה תרומה מכרעת לשימור מעמדו בקנון הספרותי.
לסיכום, ההגדרה שלעיל מאפשרת להציע תיאור שיטתי ומגובה בנתונים בנוגע למעמדן של יצירות בקנון. אם חוקר פלוני יטען, למשל, כי יצירה מסוימת או יוצר מסוים צברו בעשור האחרון מעמד קנוני מכובד בעוד פלמוני יטען כנגדו כי בתקופה המדוברת מעמדם הקנוני של היצירה והיוצר הידרדר, השניים יוכלו לנהל ביניהם דיון ענייני ואולי אף להגיע להכרעה מנומקת על סמך בחינת היבטים הנזכרים בהגדרה. למותר לציין כי לא תמיד יהיה קל להכריע אם אכן חל שינוי במעמדה הקנוני של יצירה, במיוחד כאשר אין התאמה בין נתונים משלושת הממדים שפורטו לעיל: יצירה מסוימת זכתה להתייחסות רבה בביקורת אבל לא נכללה בתכניות לימוד (או להפך); יוצר מסוים זכה בפרס ספרותי אבל ספריו לא יצאו לאור במהדורות חדשות (או להפך), וכיו"ב. עם זאת, סביר להניח כי פעמים רבות, במיוחד ביחס ליוצרים בעלי מעמד קנוני מרכזי, הנתונים משלושת הממדים יתלכדו ויתגברו זה את זה: יצירה קנונית תזכה להנחלה ותיכלל בחומר הלימוד, תזכה גם להוקרה (למשל, בצורה של פרסים או דרכי הנצחה אחרות של היוצר) וגם להכרה רחבה ומגוונת (למשל, מספר רב של דיונים ביקורתיים ומחקריים). הכלל המכונה לעיתים "העיקרון של מַתָּי" על פי הפסוק בברית החדשה (בתרגום פרנץ דליטש) – "כִּי מִי אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ יִנָּתֶן לוֹ וְיַעְדִּיף וּמִי אֲשֶׁר אֵין־לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֵת אֲשֶׁר־לוֹ" (מתי, כה, 29) – חל ככל הנראה על יצירות מתחומים רבים ושונים של הרוח האנושית: כאשר נוצרת מסה קריטית ראשונית של התייחסויות הדבר מעודד היווצרות התייחסויות נוספות, כפי שטען מארי (Murray, 2003, pp. 93-94), ואין סיבה להניח כי תחום הספרות יוצא דופן מבחינה זו.
גם אם מכירים בכך שלעיתים ישנו קושי להגיע למסקנות נחרצות ביחס למקרים כאלה או אחרים (כלומר לקבוע אם מעמדה הקנוני של יצירה מסוימת נשמר, מתחזק או נחלש), חיוני לבסס שפה משותפת שתהווה בסיס לדיון בין מתדיינים בתחום, במיוחד בעת הזאת, כאשר מבקרים ומתדיינים עושים במונח 'קנון' שימוש עמום ובלתי־מחייב, במקרה הטוב, או שהוא הופך בפיהם לקריאת שבח או גנאי במסגרת קרבות (לגיטימיים כשלעצמם) על עיצוב הקנון. דיון ענייני במעמדם הקנוני של יוצרים, המבוסס על מושגים משותפים ונשען על בחינה נטולת פניות של עדויות ספרותיות, תרבותיות וחברתיות יכול להזכיר לנו כי תפקידו של מחקר הספרות אינו לקדם סדר יום אידיאולוגי כזה או אחר (שמרני או רדיקלי, המקדש את הקנון הקיים או חותר תחתיו), אלא בראש ובראשונה לנסות להבין, לתאר ולהסביר תופעות בתחום המורכב של הקנון הספרותי.
1 ניתן להזכיר בהקשר זה קומץ חיבורים: בפרק המבוא בספרה של פרוש מצוי דיון קצר ומושכל במושג הקנון ובתפקיד שממלאת הביקורת בקביעתו (פרוש, תשנ"ב 1992, עמ' 9-3); דיון מושכל נוסף במושג הקנון מצוי בעבודה של אלקד־להמן וגילת על ביאליק בזיכרון התרבותי (אלקד־להמן וגילת, תשס"ז 2006); הולצמן מבליט במאמרו את המקום החשוב של התייחסות לשאלות הקיום הלאומי בכינון הקנון של הסיפורת העברית החדשה (הולצמן, תשס"ט 2009ב); אלטר מדגיש בספרו (Alter, 2000) את האופי הלא־קפוא של הקנון כמקור השראה לדיאלוגים ספרותיים; כמה מאמרים בקובץ החשוב בעריכת יעקב שביט (תשס"ט 2009) עוסקים בספרות העברית החדשה; בספרו של חבר (חבר, 2007) המציע קריאות ביקורתיות בקנון של הסיפורת העברית המונח 'קנון' שב ומופיע אבל אינו זוכה לדיון נפרד לשם הבהרתו; ועל הדיון הענייני בקנון של השירה העברית המודרנית בספרו של גלוזמן מעיב הרצון לקדם "התנגדות להגמוניה" אשר קבעה לדידו קנון מסוים מטעמים אידיאולוגיים ציוניים (Gluzman, 2003, p. 185).
2 אין זה מקרה שהאנתולוגיה בעריכת מאק ואחרים (Mack, 1997), אשר שימשה במשך עשרות שנים להוראת ספרות במכללות ובאוניברסיטאות האמריקאיות, נקראת The Norton Anthology of World Masterpieces.
3 על הסד האכזרי המחייב לוותר על יצירות ראויות רבות, שאיתו צריך להתמודד כל מורה, עורך, מחנך, או חבר בוועדה הקובעת את חומר הלימוד בבתי הספר, ניתן ללמוד גם מן המסה "עשרת הספרים" של ז'בוטינסקי (ז'בוטינסקי, תש"ח [1904]), שבה מתוארת חבורת חובבי ספרות שאחד מהם מציג בפניה קושיה: לו נגזר היה לשרוף את כל הספרים בעולם להוציא עשרה, אילו ספרים היו בוחרים להציל? הדיון מוצג לעיתים בנימה הומוריסטית, אבל הוא מעלה שורה של שאלות כבדות משקל כמו, למשל, האם יצירות מן העולם העתיק עדיין מדברות לליבו של קורא מודרני.
4 הפיצול לשני המובנים האלה – האחד כדי לציין ספרות שנוצרה בתקופה מסוימת והשני כדי לציין מאפיין מסוים של יצירות – אינו ייחודי למונחים 'קלסיקה' ו'הספרות הקלסית'. תופעה דומה אפשר למצוא במונח 'ספרות ריאליסטית' המשמש כדי להורות על קורפוס ספרותי מסוים מן המאה ה־19 (בשונה, למשל, מהספרות המודרניסטית של המאה ה־20), אבל ניתן להשתמש במונח גם כדי לציין אופן של ייצוג מציאות החוצה גבולות של תקופה מסוימת (בשונה, למשל, מספרות פנטסטית). על ריבוי המשמעויות של המונח 'ספרות ריאליסטית', ראו אצל יאקובסון, תשמ"ו 1986, עמ' 232-226 ואצל ברינקר, תש"ס 2000, עמ' 150-61.
5 תודתי לעמיאל וַרדי על דברים שלמדתי מפיו בנושא. על השימוש במונח 'classicus' לציון מעמד חברתי, ראו בלילות אטיקה של גליוס, ספר 6, סעיף 13 (Gellius, 1927, vol. 2, pp. 58-59); ועל השימוש במונח לציון צורת כתיבה ממעלה ראשונה, בניגוד לסגנון המוני (proletarius), ראו שם, ספר 19, סעיף 8.15 (ibid. vol. 3, pp. 376-377).
6 ראו, למשל, בספרם של וימסט ובּרוּקס: Wimsatt and Brooks, 1970 [1957], pp. 214-215.
7 אנקדוטה שעשויה לעניין את הקורא הישראלי: ברשימת האנשים שעזרו לממן את הוצאת סדרת הספרים הנכבדה באמצעות חתימה על התחייבות לרכוש את כל הכרכים העתידיים (רשימה המופיעה בפתח הכרך הראשון) מצוי גם שמו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.
8 אגב, מצב לימודי התנ"ך, שהוא אולי הליבה הפנימית ביותר של הזהות התרבותית הישראלית, התדרדר בעשורים האחרונים (שפירא, תשס"ו 2005; אמית, 2010), כחלק מצמצום של 'הבגאז' התרבותי' המוסכם של החברה (על המונח 'בגאז' תרבותי', ראו אצל מילוא: Milo, 1986b, p. 486).
9 עצם הרצון ללמוד יצירות מסוימות של הספרות האנגלית המודרנית (כמו לוליטה של נאבוקוב) בטהרן של האייתולות עלול לסכן את המרצים והסטודנטים, כפי שתיארה אזאר נאפיסי בספרה לקרוא את לוליטה בטהרן (נאפיסי, 2006).
10 על התהליכים התרבותיים בעולם המערבי, במיוחד בארצות הברית, שהובילו לערעור על הרכב הקנון של ספרות המערב ואופן הוראתו, ראו בפרק המבוא בספר שבעריכת פאלומבו־ליו (Palumbo-Liu, 1995).
11 אגב, לא במקרה המונח האנגלי לסרגל או קנה־מידה (ruler) ולחוק או כלל (rule) קרובים, שהרי החוק הוא מעין קנה־מידה שלפיו אמורים לבחון אירועים.
12 במוזיקה, קנון הוא צורה שבה קולות אחדים משמיעים את אותה מנגינה, אך על פי כלל: כל קול מתחיל באיחור קבוע אחר הקול הקודם לו.
13 https://www.oed.com/view/Entry/27148?rskey=JLrycz&result=1#eid.
14 דיון בעניין זה, ראו אצל סלע־שפי (סלע־שפי, תשס"ט 2009; Sela-Sheffy, 2002).
15 בנוסף לקנון של סופר במובן של המכלול המוסכם של יצירתו ניתן גם לדבר על מעין קנון פנימי של יוצר, כלומר על מבחר מיצירותיו שהפך עם הזמן להיות מזוהה איתו ומייצג אותו (לנקרי, 2016).
16 על מנת לחמוק מן הסבך הקשור למונח 'קנון ספרותי' – הן בגלל המשמעויות השונות הנתלות בו והן בגלל ההשתמעות הערכית שלו ("זו יצירה קנונית" משמע "זאת יצירה בעלת ערך") – נעשה ניסיון בידי פֶרבוּרד (Verboord, 2003), סוציולוג של הספרות, להמירו במונח 'יוקרה ספרותית', על פי הנהוג במחקרים סוציולוגיים הבוחנים יוקרה בתחומים שונים (למשל, מכונית יוקרה). עם זאת, חלק מן הבעיות הקשורות למונח 'קנון' שבות וצצות גם ביחס למונח הניטרלי לכאורה 'יוקרה', מה גם שהאופן שבו משקלל מחקר זה את הגורמים השונים ביחס לשורה של סופרים מוביל לתוצאות שחלקן נראות תמוהות (למשל, פיליפ רות נמצא בטבלת היוקרה המשוקללת במקום רביעי בעוד לב טולסטוי נמצא במקום 24). מונח מוצלח יותר בהקשר לדיון בקנון הוצע על ידי פינקלברג וסטרומזה, בהקדמה לקובץ המאמרים החשוב שעָרכוּ על הקנון בעולם העתיק (Finkelberg and Stroumsa, 2003, pp. 5-6), הן היווני־רומי והן של התנ"ך והברית החדשה, שם הציעו השניים את המונח 'foundational texts', שניתן לתרגמו לעברית כ'יצירות תשתית'. ראו גם את קובץ המאמרים החשוב בעברית על קנון וקנוניזציה בעריכתו של יעקב שביט (תשס"ט 2009).
17 דוגמאות לגישה זו, ראו אצל ואן ריס (Van Rees, 1983) ואצל פֶרבוּרד (Verboord, 2003).
18 ראו, למשל, את הדיונים והנתונים אצל פֶרבּוּרד (Verboord, 2003) ואינגליש (English, 2005).
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.