כשדברים רעים קורים לאנשים טובים

למען האמת, יש רק שאלה אחת חשובה: למה דברים רעים קורים לאנשים טובים? כל שאר השיח התיאולוגי הוא שעשוע אינטלקטואלי; במידה מסוימת, זה כמו לפתור בהצלחה את התשבץ בעיתון סוף השבוע ולהיות שבע רצון מאוד שהצלחת לשבץ את כל המילים; אבל בסופו של דבר, בלעדי היכולת להגיע לאנשים במקומות שבאמת אכפת להם. כמעט כל שיחה משמעותית שניהלתי אי פעם עם אנשים בנושא אלוהים ודת התחילה בשאלה הזאת או שהגיעה אליה די מהר. לא רק האיש או האישה המוטרדים שחזרו זה עתה מן הרופא עם אבחנה מייאשת, אלא גם הסטודנט המספר לי שהחליט שאין אלוהים, או הזר המוחלט הניגש אלי במסיבה בדיוק כשאני מתכוון לבקש מבעלת הבית את המעיל שלי ולצאת ואומר: "שמעתי שאתה רב. איך אתה מסוגל להאמין ש..." — לכולם יש דבר אחד במשותף: כולם מוטרדים מהחלוקה הלא הוגנת של הסבל בעולם.

האסונות הפוקדים אנשים טובים אינם בבחינת בעיה רק לסובלים ולבני משפחתם. הם בעיה לכל מי שרוצה להאמין בעולם צודק והוגן שאפשר לחיות בו. באופן בלתי נמנע הם מעוררים שאלות על טובו של אלוהים וחסדו, אפילו על עצם קיומו.

אני רב של קהילה בת שש מאות משפחות, או כאלפיים וחמש מאות בני אדם. אני מבקר אותם בבית החולים, אני עורך את הלוויותיהם, אני משתדל לעזור להם לעבור את הכאב הנוקב של גירושיהם, של כישלונותיהם העסקיים, של אכזבותיהם מילדיהם. אני יושב ומקשיב להם כשהם שופכים את לבם על המחלה הסופנית של הבעל או של האישה, על הורים סניליים שבעבורם תוחלת חיים ארוכה היא קללה ולא ברכה, על אהוביהם המתפתלים מכאבים או רדופי תסכול. ואני מוצא שקשה מאוד להגיד להם שהחיים הוגנים, שאלוהים נותן לבני האדם את מה שמגיע ודרוש להם. פעם אחר פעם ראיתי משפחות, ואפילו קהילות שלמות, מתאחדות בתפילה להחלמתו של חולה ונוכחות לדעת שכל התקוות וכל התפילות התבדו. ראיתי את האנשים הלא נכונים חולים, את האנשים הלא נכונים נפגעים, את האנשים הלא נכונים מתים בדמי ימיהם.

כמו כל קורא של הספר הזה, אני קורא את העיתון היומי ונתקל בערעורים טריים על טובו של העולם: רציחות סתמיות, מעשי קונדס קטלניים, אנשים צעירים הנהרגים בתאונות דרכים בדרך לחתונתם או בשובם הביתה ממסיבת הסיום של התיכון. אני מוסיף את הסיפורים האלה לטרגדיות האישיות שאני מכיר, ונאלץ לשאול את עצמי: האם אני יכול בלב שלם להמשיך להטיף לבני אדם שהעולם טוב, ושאלוהים רב חסד ואוהב אחראי למה שקורה בו?

אנשים לא צריכים להיות יוצאי דופן, קדושים, כדי לאלץ אותנו להתעמת עם הסוגיה הזאת. לא לעתים קרובות נמצא את עצמנו תוהים, "מדוע אנשים לא אנוכיים בעליל סובלים, אנשים שמעולם לא עשו רע?" מפני שאנחנו מכירים רק מעט מאוד אנשים כאלה. לעומת זאת, אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות שואלים מדוע אנשים רגילים, שכנים נעימים וידידותיים, לא טובים במיוחד ולא רעים במיוחד, נאלצים לפתע להתמודד עם ייסורים של כאב ואסון. בעולם הוגן, זה לא היה מגיע להם. הם לא הרבה יותר טובים ולא הרבה יותר גרועים ממרבית האנשים המוכרים לנו; וכי למה צריכים חייהם להיות כל כך הרבה יותר קשים? כשאנו שואלים "למה הטובים סובלים?" או "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?" אין אנו מגבילים את דאגתנו לסבלותיהם של יחידי סגולה והקדושים המעונים, אלא מנסים להבין למה נגזר על אנשים רגילים — כמונו וכמו הסובבים אותנו — לשאת בנטל הכבד כל כך של יגון וכאב.

הייתי רב צעיר בראשית דרכי כאשר נקראתי לנסות לסייע למשפחה בשעת טרגדיה פתאומית ולא צפויה, כמעט בלתי נסבלת. לזוג ההורים הזה, שניהם בגיל העמידה, היתה בת יחידה, צעירה מחוננת בת תשע־עשרה, שלמדה בשנה הראשונה בקולג' מרוחק יחסית. בוקר אחד בזמן הארוחה הגיעה שיחת טלפון ממרפאת האוניברסיטה. "יש לנו חדשות רעות בשבילכם. בתכם התמוטטה הבוקר בדרכה לשיעור. נראה שכלי דם התפוצץ במוחה. היא מתה עוד לפני שהספקנו לעשות משהו למענה. צר לנו מאוד."

ההורים ההמומים ביקשו משכן שלהם שיבוא לסייע להם להחליט על צעדיהם הבאים. השכן הודיע לבית הכנסת, ואני הגעתי אליהם בו ביום. נכנסתי לביתם בהרגשה קשה של אוזלת יד. הרגשתי ממש לא ראוי. לא ידעתי שום מילים שיוכלו להקל את כאבם. ציפיתי לכעס, להלם, ליגון, אבל לא ציפיתי לשמוע את המילים הראשונות שאמרו לי: "אתה יודע, רבי, ביום כיפור האחרון לא צמנו."

למה הם אמרו זאת? למה הניחו שהם אחראים בדרך כלשהי לטרגדיה הזאת? מי לימד אותם להאמין באלוהים שיתקוף בלא שום התראה אישה צעירה נאה וכישרונית כעונש על עבירה דתית של מישהו אחר?

אחת הדרכים שבאמצעותן ניסו בני האדם בכל דור ודור להבין את הסבל בעולם היא בהניחם שאנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו, שאיכשהו כל האסונות וביש המזל הם עונש על חטאינו:

אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב, כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי־גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ. (ישעיהו ג 10-11)

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. (בראשית לח 7)

לֹא־יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל־אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע. (משלי יב 21)

זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד, וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. (איוב ד 7)

גישה זאת נפגוש בהמשך הספר, כאשר נעסוק במכלול סוגיית האשמה. במובן מסוים מפתה מאוד להאמין שדברים רעים קורים לאנשים (במיוחד לאנשים אחרים) כי אלוהים הוא שופט צדק, הנותן להם במדויק את העונש המגיע להם. כשאנו מאמינים בזה, העולם נשאר מסודר ונהיר. אנחנו נותנים לאנשים את הסיבה הטובה ביותר האפשרית להיות טובים ולהימנע מחטא. ובאמונתנו זאת נוכל לשמר דימוי של אלוהים כאוהב־כול, ככול־יכול וכבעל שליטה מלאה. היות שטבע האדם הוא כמות שהוא, והיות שאף אחד מאיתנו אינו מושלם וכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל בלי קושי רב לזכור דברים שעשה ולא היה אמור לעשות, נוכל תמיד למצוא סיבות להצדיק את מה שקורה לנו. אבל עד כמה מנחמת, עד כמה הולמת מבחינה דתית, תשובה אשר כזאת?

בני הזוג שניסיתי לנחם, ההורים ששכלו את בתם היחידה בגיל תשע־עשרה ללא שום אזהרה, לא היו אנשים דתיים באופן מיוחד. הם לא היו פעילים בבית הכנסת; הם אפילו לא צמו ביום כיפור, מסורת שאפילו רבים שאינם שומרי מצוות מקיימים. אבל כאשר האסון המם אותם, הם שבו לאמונה הבסיסית שאלוהים מעניש אנשים על חטאיהם. הם ישבו שם בתחושה שבתם מתה באשמתם. אילו היו פחות אנוכיים ופחות עצלים לגבי צום יום כיפור כחצי שנה קודם לכן, אולי היתה עדיין בחיים. הם ישבו שם כועסים על אלוהים שגבה את ליטרת הבשר שלו בחומרה כזאת, אבל חששו להודות בכעסם מחשש שהוא יעניש אותם שוב. החיים פגעו בהם, והדת לא יכלה לנחם אותם. הדת רק החמירה את הרגשתם.

הרעיון שאלוהים מחלק לאנשים את המגיע להם, שמעשה רע גורר בעקבותיו גם פורענות רעה, הוא פתרון נאה ואלגנטי לבעיית הרוע בכמה רמות, אלא שיש לו גם כמה מגבלות חמורות. כפי שנוכחנו לדעת, הוא מלמד אנשים להאשים את עצמם. הוא יוצר תחושות אשמה גם כאשר אין שום בסיס לאשמה. הוא גורם לאנשים לשנוא את אלוהים, בה בשעה שהוא גורם להם לשנוא את עצמם. והמטריד בכל זה הוא שהדבר כלל לא תואם את העובדות.

אולי, אילו חיינו לפני עידן תקשורת ההמונים, יכולנו להאמין בתזה הזאת, כמו שעשו משכילים רבים בני המאות ההן. היה אז קל יותר להאמין. צריך היית להתעלם מפחות מקרים של דברים רעים הקורים לאנשים טובים. בלי עיתונים וטלוויזיה, בלי ספרי היסטוריה, יכולת להתנער ממוות אקראי של ילד או של שכן צדיק. אנחנו יודעים יותר מדי על העולם מכדי לנהוג כך היום. איך יכול מישהו המכיר את השמות "אושוויץ" ו"מיי לאי", או שעבר במסדרונות של בתי חולים ומוסדות סיעוד, להעז להשיב על שאלת הסבל בעולם בציטוט נבואתו הנזכרת של ישעיהו הנביא: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב"? כדי להאמין בזה בימינו צריך אדם או להכחיש את העובדות הטופחות על פניו מכל עבר, או להגדיר מה כוונתו באומרו "צדיק" על מנת שתתאים לעובדות שאין מהן מנוס. יהיה עלינו לומר כי צדיק הוא כל מי שחי הרבה וטוב, בין שהיה ישר דרך ונדיב ובין שלא, ורשע הוא כל מי שסבל, גם אם חיי האיש ההוא היו ראויים לשבח.

סיפור אמיתי: בנו בן האחת־עשרה של אחד ממכרי עבר בבית הספר בדיקת עיניים שגרתית, ונמצא קצר רואי במידה המצריכה הרכבת משקפיים. איש לא היה מופתע במיוחד מהחדשות. שני הוריו מרכיבים משקפיים, וכמוהם גם אחותו הבכירה. אבל מסיבה כלשהי, הילד נסער מאוד מהתחזית וסירב לומר מדוע. ערב אחד, כשאמו השכיבה אותו לישון, יצא לבסוף הסיפור החוצה. שבוע לפני בדיקת העיניים חיטטו הילד ושני חברים מבוגרים ממנו בערימת אשפה שאחד השכנים הוציא החוצה לאיסוף, ומצאו עותק של כתב העת "פלייבוי". בתחושה שהם עושים משהו רע, הם בילו כמה רגעים בהסתכלות בתמונות של נשים עירומות. כאשר כמה ימים מאוחר יותר עבר הילד את בדיקת הראייה ונמצא זקוק למשקפיים, הוא הסיק מיד שאלוהים החל בהליכי ענישתו בעיוורון מפני שהסתכל בתמונות ההן.

לפעמים אנחנו מנסים להבין את ניסיונות החיים באומרנו שאנשים אכן מקבלים את המגיע להם, אבל לא מיד, אלא במשך הזמן. בכל רגע נתון עשויים החיים להיראות לא הוגנים ובני אדם חפים מפשע אולי נראים כסובלים. אך אנו מאמינים שאם נחכה מספיק זמן, נזכה ונראה את הופעת תוכנית הצדק האלוהי.

כך, למשל, מהלל פרק צב בתהילים את אלוהים על עולם הצדק הנפלא, המושלם, אשר נתן לנו ורומז כי הכסילים מטילים בו דופי משום שהם חסרי סבלנות ולא נותנים לאלוהים את הזמן הנדרש להתגלוּת צִדקו:

מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

אִישׁ־בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא־יָבִין אֶת־זֹאת.

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן,

לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד...

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח

כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה...

לְהַגִּיד, כִּי־יָשָׁר יְהוָה, צוּרִי, וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ.

(תהילים צב, 8-6, 13, 16)

בעל התהילים מבקש להסביר את הרוע הנגלה בעולם כמה שאינו סותר בשום אופן את הצדק והיושר האלוהיים. הוא עושה זאת בהמשילו את הרשעים לעשב ואת הצדיק לעצי התמר או לארז הלבנון. אם אתה זורע זרע עשב וזרע תמר באותו יום, העשב ינבוט הרבה יותר מהר. בנקודת זמן זאת, אדם שלא יודע דבר על הטבע עשוי לנבא שהעשב יהיה בסופו של דבר גבוה וחזק יותר מן התמר, שהרי הוא גדל הרבה יותר מהר. אבל הצופה המנוסה יֵדע שהזינוק של העשב זמני בלבד, שהוא ייבּול וימות בתוך חודשים ספורים, בעוד שהעץ יצמח לאטו אבל יזכה להיות גבוה וזקוף ויתקיים יותר משנות דור.

כך, טוען משורר התהילים, גם אנשים טיפשים וחסרי סבלנות רואים את שגשוגם של הרשעים ואת סבלם של הישרים וממהרים להסיק שכדאי להיות רשע. הניחו להם להתבונן במצב לאורך זמן, הוא קובע, ואז יראו את הרשעים נובלים כמו עשב, ואת הצדיקים פורחים לאט ובבטחה כמו התמר או הארז.

לו יכולתי לפגוש את מחברו של פרק זה בתהילים, הייתי קודם כול מברך אותו על שחיבר יצירת מופת של ספרות דתית. הייתי מודה שאמר משהו כל כך מעמיק וחשוב על העולם בו אנו חיים; שחוסר יושר וחוסר מצפון מעניקים לפעמים יתרון לאנשים, אבל בסופו של דבר הצדק משיג אותם. כמו שכתב הרב מילטון סטיינברג: "התבוננו בתבנית מעשיהם של בני אדם: איך השקר, באין לו רגליים, לא יכול לעמוד; איך הרע סופו שיהרוס את עצמו; איך כל עריצות חרצה בסופו של דבר את גורלה. עתה הצב לעומת זה את כוחם האיתן של האמת והצדק. ההיה הניגוד יכול להיות חריף כל כך אלמלי משהו במתכונתם של דברים ריפה את ידי הרשע ובחר בטוב?" ("אנטומיה של אמונה")

ואף על פי כן הריני מחויב לציין שיש מידה רבה של משאלת לב בתיאולוגיה שלו. גם לו יכולתי להסכים שרשעים לא מתחמקים מעונש על רשעותם והם משלמים עליה בדרך זו או אחרת, איני יכול לענות אמן לטענתו כי "צדיק כתמר יפרח". משורר התהילים היה רוצה שנאמין כי בהינתן די זמן, הצדיק ישיג ואף יעקוף את הרשע בהשגת הדברים הטובים בחיים. איך הוא מסביר את העובדה שאלוהים, העומד כנראה מאחורי ההסדר הזה, לא תמיד נותן לצדיק זמן מספיק על מנת להדביק את הפער? כמה אנשים טובים מתים בטרם הגשימו את יעדיהם; אחרים נוכחים לדעת שאריכות ימים היא יותר בבחינת עונש מאשר זכות. העולם, אבוי, אינו מקום כה מסודר כפי שבעל התהילים היה רוצה שנאמין.

אני מהרהר במכר שלי, שהקים עסק צנוע ומצליח בשנים רבות של עבודה קשה, ונאלץ להכריז על פשיטת רגל כאשר נפל קורבן להונאה בידי אדם שבו נתן אמון. אני יכול להגיד לו שניצחון הרע על הטוב הוא זמני בלבד, וכי הרוע של האיש ההוא עוד ישיג אותו. אולם בינתיים ידידי הוא אדם עייף ומתוסכל, לא עוד צעיר, שהפך לציני כלפי העולם. מי ישלח את ילדיו לקולג', מי ישלם את החשבונות הרפואיים הנלווים לגיל המתקדם במשך כל השנים שייקח לצדק האלוהי להדביק אותו? ככל שהייתי רוצה להאמין, יחד עם מילטון סטיינברג, שסוף הצדק להיגלות, האם אוכל לערוב לו שיאריך ימים די זמן עד ששמו ינוקה? אני מוצא שאיני שותף לאופטימיות של בעל התהילים שבטווח הארוך הצדיק יפרח כתמר ויעיד "כי ישר יהוה".

לא פעם מנסים קורבנות אסון להתנחם במחשבה שיש לאלוהים סיבות משלו לעולל להם את אשר עולל, סיבות שאין הם יכולים לשפוט אותן. אני חושב על אישה שאני מכיר ושמה הלן.

הבעיה התחילה כשהלן שמה לב שהיא מתעייפת מאוד אחרי הליכה קצרה של כמה רחובות או אחרי עמידה בתור. היא ייחסה זאת לגילה ולעלייה במשקלה. אבל ערב אחד, כשחזרה הביתה לאחר ארוחת ערב אצל ידידים, היא נתקלה במפתן הבית, הפילה מנורה וריסקה אותה, ונפלה בעצמה ארצה. בעלה ניסה להתבדח שהיא משתכרת אחרי שתי לגימות יין, אבל הלן חשדה שלא מדובר בבדיחה. למחרת היא קבעה תור אצל הרופא שלה.

האבחנה היתה: טרשת נפוצה. הרופא הסביר שמדובר במחלה ניוונית של מערכת העצבים ושהמצב עתיד להתדרדר, במהירות או באטיות, במהלך שנים רבות. בשלב מסוים הלן תגלה שהיא מתקשה בהליכה ללא תמיכה. בסופו של דבר היא תרותק לכיסא גלגלים, תאבד את השליטה בפעולות המעיים ובשלפוחית השתן ותיעשה מוגבלת יותר ויותר עד למותה הבלתי נמנע.

פחדיה הגרועים ביותר של הלן התאמתו. לשמע הדברים היא התמוטטה ופרצה בבכי. "למה שזה יקרה לי? השתדלתי להיות אדם טוב. יש לי בעל וילדים קטנים הזקוקים לי. זה לא מגיע לי. למה שאלוהים יגרום לי סבל כזה?" בעלה אחז בידה וניסה לנחם אותה: "את לא יכולה לדבר כך. בטוח שלאלוהים יש סיבות משלו לעשות זאת, ולא לנו להרהר אחריו. את חייבת להאמין שאם הוא רוצה שתחלימי, את אכן תחלימי, ואם אינו רוצה, חייבת להיות לזה כוונה כלשהי."

הלן ניסתה למצוא שלווה וכוח במילים האלה. היא רצתה להתנחם בידיעה שיש לייסוריה תכלית שהיא מעבר ליכולת הבנתה. היא רצתה להאמין שיש בזה היגיון כלשהו. כל חייה לימדו אותה — הן בשיעורי הדת והן בשיעורי המדע — שהעולם הגיוני, שלכל מה שקורה יש סיבה. היא רצתה נואשות להמשיך ולהאמין בזה, להיאחז באמונתה שאלוהים שולט בעניינים, כי אם הוא לא, מי שולט? היה קשה לחיות עם טרשת נפוצה, אבל היה קשה עוד יותר לחיות עם המחשבה שדברים קורים לאנשים ללא כל סיבה, שאלוהים איבד קשר עם העולם ואיש אינו יושב בכיסא הנהג.

הלן לא רצתה לפקפק באלוהים או לכעוס עליו. אבל מילותיו של בעלה רק גרמו לה להרגיש נטושה יותר ומבולבלת יותר. וכי איזו מטרה נעלה יותר יכולה להצדיק את מה שמצפה לה? מאיזו בחינה יכול הדבר הזה להיות טוב? ככל שניסתה לא לכעוס על אלוהים, היא הרגישה כעוסה, פגועה, נבגדת. היא היתה אדם טוב; אולי לא מושלמת, אבל ישרה, חרוצה, נכונה לעזור, טובה כמו רוב האנשים וטובה יותר מרבים שהתהלכו בריאים סביבה. אילו סיבות אפשריות יכלו להיות לאלוהים כדי שיעולל לה את זה? ובנוסף, היא עוד הרגישה אשמה על שהיא כועסת על אלוהים. היא הרגישה בודדה בפחדיה ובסבלה. אם אלוהים שלח לה את מנת הייסורים הזאת, אם מסיבה כלשהי הוא רוצה שתסבול, איך היא יכולה לבקש ממנו שירפא אותה ממחלתה?

ב־1924 ניסה הסופר תורנטון ויילדר להתמודד עם שאלת השאלות הזאת בספרו גשר סן לואיס ריי.2 יום אחד, בעיירה קטנה בפֶּרו, נקרע גשר חבלים המתוח מעל תהום וחמישה אנשים החוצים אותו נופלים אל מותם. כומר קתולי צעיר היה במקרה עד לתאונה והאירוע טורד את מנוחתו. האם היתה זו אך תאונה מקרית, או שמא היה רצונו של אלוהים שהחמישה האלה ימותו בדרך זאת? הוא חוקר את סיפורי חייהם ומגיע למסקנה חידתית: כל החמישה פתרו לאחרונה מצב סבוך בחייהם ועמדו כעת להיכנס לשלב חדש. אולי באמת זה היה הזמן המתאים לכל אחד מהם למות, חושב הכומר.

אני מודה ומתוודה שבסופו של דבר אני מוצא את התשובה הזאת בלתי מסַפקת. הבה נמיר את חמשת הולכי הרגל על גשר החבלים של ויילדר במאתיים וחמישים נוסעים במטוס שמתרסק. הן לא יעלה על הדעת לטעון שכל אחד ואחד מהם עבר זה עתה נקודת הכרעה בחייו. נראה שהסיפורים האנושיים המופיעים בעיתונות אחרי התרסקות מטוס מצביעים על ההפך הגמור — רבים מהקורבנות היו באמצע עשייה חשובה, רבים הותירו משפחות צעירות ותוכניות שלא מומשו. ברומן, שבו דמיון המחבר יכול לשלוט בעובדות, עשויות טרגדיות פתאומיות לקרות לאנשים כאשר העלילה דורשת זאת. אלא שהניסיון לימד אותי שהחיים האמיתיים אינם מאורגנים כך.

ייתכן שתורנטון ויילדר הגיע בעצמו למסקנה זאת. יותר מארבעים שנה אחרי שכתב את גשר סן לואיס ריי, חזר ויילדר המבוגר והחכם יותר ברומן נוסף, היום השמיני, לשאלת סבלם של הטובים. הספר מגולל את סיפורו של אדם טוב והגון, שחייו נהרסים בשל מזל רע ועוינות. הוא ומשפחתו סובלים על לא עוול בכפם. בסוף הספר, כאשר הקורא מקווה לסוף טוב שבו הטובים באים על גמולם והרעים נענשים, צפויה לו אכזבה. במקום זאת ויילדר מציע לנו דימוי של שטיח יפהפה. כאשר מסתכלים בו מצד ימין, מדובר בעבודת אריגה אמנותית וסבוכה, השוזרת יחדיו חוטים בעלי אורך וצבע שונים ליצירת תמונה מעוררת השראה. אבל אם תהפוך את המרבד על פניו, תראה בליל של חוטים רבים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם חלקים ומהם גזורים וקשורים, הפונים בכיוונים שונים. זה ההסבר שוויילדר מציע מדוע נגזר על אנשים טובים לסבול בחיים האלה. לאלוהים יש תבנית שלתוכה מותאמים חיי כולנו. התבנית שלו מחייבת שחלק מן החיים יהיו מעוקמים, מלאי קשרים או גזורים קצר, בעוד שאחרים יתארכו במידה מרשימה, לא משום שחוט אחד ראוי יותר מהאחר, אלא פשוט מפני שהתבנית דורשת זאת. במבט מלמטה, מנקודת המבט שלנו בחיים, תבנית השכר והעונש של אלוהים נראית שרירותית ונטולת תכנון, כמו צדו התחתון של מעשה רקמה. אבל כשנביט בחיים אלה מבחוץ, מנקודת השקפתו של אלוהים, דומה שיש לכל פיתול וקשר מקום בתוכנית הגדולה המצטרפת לכלל עבודת אמנות.

יש משהו מושך מאוד בהצעה זאת, ואני יכול להעלות על דעתי שרבים ימצאו בה נחמה. סבל חסר פשר, סבל כעונש על איזה חטא לא מוגדר, הוא קשה מנשוא. אבל סבל כתרומה לעבודת אמנות נהדרת שעוצבה בידי אלוהים עצמו יכול להיראות לא רק כנטל נסבל, אלא אף כזכות יתר. כך כנראה התפלל קורבן ביש מזל אחד בימי הביניים: "אל נא תאמר לי מדוע נגזר עלי לסבול. רק הבטח לי שסבלותי למענך הם."

ואולם בבחינה מדוקדקת יותר נמצאת גישה זו לוקה בחסר. למרות החמלה שבה, גם היא מושתתת במידה רבה על משאלת לב. המחלה ההופכת ילד לבעל מום, מוות של בעל ואב צעיר, חורבן של אדם חף מפשע בשל רכילות זדונית — כל אלה ממשיים. ראינו אותם. אבל איש לא ראה את השטיח של ויילדר. כל מה שהוא יכול לומר לנו הוא "דמיינו שאולי קיים שטיח כזה." אני מתקשה מאוד לקבל פתרונות היפותטיים לבעיות אמיתיות.

באיזו מידה של רצינות נוכל להתייחס לאדם שאמר, "אני מאמין לאדולף היטלר, או לג'ון דילינג'ר. איני יכול להסביר למה הם עשו את הדברים שעשו, אבל אני לא יכול להאמין שהם היו עושים אותם ללא סיבה טובה." ובכל זאת בני אדם מנסים להצדיק את המיתות ואת האסונות שאלוהים ממיט על קורבנות תמימים כמעט במילים אלה ממש.

יתר על כן, מחויבותי הדתית לערך העליון של חיי כל יחיד ויחיד מקשה עלי לקבל תשובה שאינה מזדעזעת מכאבו של אדם חף מעוון, שמצדיקה כאב אנושי משום שהוא תורם כביכול ליצירה שלמה בעלת ערך אסתטי. אם אמן או מעסיק אנושי היו גורמים סבל לילדים במטרה ליצור דבר מה מרשים מאוד או בעל ערך רב, היינו שמים אותם בכלא. מדוע אם כן עלינו למחול לאלוהים על גרימת כאב כל כך לא ראוי, ולא משנה כמה נפלאה עשויה להיות התוצאה הסופית?

הלן, הצופה חיים של כאב גופני וייסורי נפש, מוצאת שמחלתה גזלה ממנה את אמונת הילדות שלה באלוהים ובטובו של העולם. היא קוראת תיגר על משפחתה, חבריה, הכומר שלה, שיסבירו למה דבר כה נורא צריך לקרות לה, או לצורך העניין, לכל אדם. אם באמת יש אלוהים, אומרת הלן, היא שונאת אותו ושונאת כל "תוכנית גדולה" הגורמת לו להמיט עליה סבל כזה.

הבה נעיין עתה בשאלה אחרת: האם סבל יכול להיות חינוכי? האם בכוחו לרפא אותנו מחסרונותינו ולעשותנו אנשים טובים יותר? אנשים דתיים, הרוצים להאמין שיש לאלוהים סיבות טובות לגרום לנו סבל, מנסים לפעמים לשער מה יכולות להיות סיבות אלה. במילותיו של אחד מגדולי מורי היהדות האורתודוקסית בת זמננו, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "הייסורים באים כדי לרומם את האדם, לטהר את מחשבותיו מיוהרה ומשטחיות, להרחיב את אופקיו. בקיצור, תכלית הייסורים לתקן את הפגום באישיותו של אדם."

ממש כשם שהורה נאלץ לפעמים להעניש ילד אהוב, לטובת הילד, כך נאלץ אלוהים להעניש אותנו. הורה המרחיק את ילדו מהכביש הסואן, או מסרב לתת לו ממתק לפני הארוחה, אינו רע לב או מעניש או לא הוגן. הוא או היא רק נוהגים כהורה מסור ואחראי. לפעמים הורה צריך אפילו להעניש ילד, בסטירה או במניעת משהו, על מנת להעביר את המסר. הילד עלול לחוש שמונעים ממנו באופן שרירותי משהו שיש לכל הילדים האחרים, והוא עלול לתהות מדוע הורה אוהב לכאורה עשוי להתייחס אליו כך, אבל זאת משום שעודנו ילד. כשיגדל, סופו שיבין את החוכמה והצורך שבדבר.

באופן דומה, אומרים לנו, אלוהים נוהג בנו כדרך שהורה חכם ואכפתי נוהג בילדו התמים, שומר עלינו לבל נזיק לעצמנו, מונע משהו שנדמה לנו שאנחנו רוצים, מעניש אותנו מדי פעם בפעם כדי לוודא שנבין כי עשינו משהו רע מאוד, ונושא באורך רוח את התפרצויות הזעם שלנו על "אי הצדק" שלו, מתוך ביטחון שביום מן הימים נתבגר ונבין שהכול היה לטובתנו. "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת־בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג 12).

לא מזמן הופיע בעיתונים סיפורה של אישה שהשקיעה שש שנים בנסיעות סביב העולם לשם רכישת עתיקות כהכנה להקמתו של בית ממכר עתיקות. שבוע לפני הפתיחה המתוכננת גרמה מכת ברק אקראית לשריפה בבניין מסחרי, וכמה חנויות, בהן זאת שלה, נשרפו כליל. הסחורות, שהיו נדירות וללא תחליף, בוטחו רק בחלק מזערי מערכן האמיתי. ואיזה הסדר ביטוח היה יכול לפצות אישה מבוגרת על שש שנים מחייה שהושקעו בחיפוש ובאיסוף? האישה המסכנה לא ידעה את נפשה מצער. "למה זה היה חייב לקרות? למה זה קרה לי?" חבר אחד, שניסה לנחם אותה, צוטט כאומר: "אולי אלוהים מנסה ללמד אותך לקח. אולי הוא מנסה לומר לך שאינו רוצה שתהיי עשירה. הוא לא רוצה שתהיי אשת עסקים מצליחה, השקועה כל הזמן בדיווחי רווח והפסד ובנסיעות שנתיות למזרח הרחוק כדי לקנות דברים. הוא רוצה שתשקיעי את מרצך במשהו אחר, וזאת היתה דרכו להעביר לך את המסר שלו."

מורה בן זמננו השתמש בדימוי הבא: אילו נכנס אדם שאינו יודע דבר על רפואה לחדר ניתוח של בית חולים וראה רופאים ואחיות מבצעים ניתוח, עשוי היה להניח שהם כנופיית פושעים המענים את קורבנם האומלל. הוא היה רואה אותם קושרים את קורבנם לשולחן, מצמידים מסכה לאפו ולפיו כך שלא יוכל לנשום, ותוקעים לתוכו סכינים ומחטים. רק מי שבקיא ברפואה היה מבין שהם עושים את כל זה כדי לעזור לחולה, לא כדי להתעלל בו. הלקח שהציע היה שכך גם אלוהים מעולל לנו דברים כואבים כדרך לעזור לנו.

חִשבו על המקרה של רון, רוקח צעיר שניהל בית מרקחת עם שותף מבוגר ממנו. כאשר רון קנה את חלקו בעסק, סיפר לו עמיתו המבוגר שהמקום הפך בזמן האחרון מטרה לסדרה של מעשי שוד של מכורים צעירים, המחפשים סמים ומזומנים. יום אחד, כשרון עמד לסגור את בית המרקחת, כיוון אליו מסומם צעיר אקדח בקוטר קטן ודרש סמים וכסף. רון היה מוכן להפסיד את תקבולי היום ולא לנסות להיות גיבור. הוא ניגש בידיים רועדות לפתוח את הקופה. כשהסתובב, מעד ונאחז בדלפק כדי להיתמך בו. השודד חשב שהוא מנסה להגיע לנשק, וירה. הקליע חדר דרך בטנו של רון ונתקע בחוט השדרה שלו. הרופאים הוציאו את הקליע, אבל הנזק נעשה. רון כבר לא ילך יותר לעולם על רגליו.

חברים ניסו לנחם אותו. היו שהחזיקו בידו והשתתפו בצערו. אחרים סיפרו לו על תרופות ניסיוניות שרופאים מנסים על משותקי גפיים, או על החלמות ספונטניות, מעשי נסים, שקראו עליהן. אחרים ניסו לעזור לו להבין מה קרה לו ולענות על שאלתו: "למה אני?"

"אני חייב להאמין," אמר חבר אחד, "שכל מה שקורה בחיים, קורה למען תכלית כלשהי. כך או אחרת, כל מה שקורה לנו נועד לטובתנו. ראה זאת כך: תמיד היית בחור שחצן למדי, מצליח עם בחורות, מכוניות מפוארות, משוכנע שתעשה המון כסף. מעולם לא התפנית באמת לדאוג לכל האנשים שלא יכולים לעשות זאת כמוך. אולי זאת דרכו של אלוהים ללמד אותך לקח, להפוך אותך למתחשב יותר, להיות רגיש יותר לאחרים. אולי זאת דרכו של אלוהים לנקות אותך מגאווה ויוהרה, ומהמחשבה איך אתה עתיד להיות סיפור הצלחה. זאת דרכו להפוך אותך לאדם טוב יותר, רגיש יותר."

החבר רצה לנחם, למצוא היגיון בתאונה חסרת ההיגיון הזאת. אבל אילו אתם רון, מה היתה תגובתכם? רון זוכר כי חשב שאם לא היה מרותק למיטה, הוא היה מכה את האיש ההוא. מה זכותו של אדם נורמלי, בריא — אדם שעוד מעט ינהג לביתו, יעלה במדרגות, יתכונן למשחק טניס — לומר לו שמה שקרה לו הוא טוב ולטובתו?

הבעיה של קו טיעון מסוג זה היא שהוא לא באמת נועד לעזור לסובל או להסביר את סבלו. הוא נועד בעיקר להגן על אלוהים, להשתמש במילים וברעיונות כדי להפוך רע לטוב וכאב לזכות יתר. תשובות מסוג זה ממציאים בני אדם המאמינים בכל מאודם שאלוהים הוא הורה אוהב, השולט בכל אשר קורה לנו, ועל בסיס אמונה זאת הם מתאימים ומפרשים את העובדות כך שיהלמו את הנחתם. אולי נכון שמנתחים נועצים סכינים באנשים כדי לעזור להם, אבל לא כל מי שתוקע סכין במישהו אחר הוא מנתח. אולי נכון שלעתים אנחנו נאלצים להכאיב לאנשים אהובים לטובתם, אבל לא כל דבר כואב שקורה לנו הוא אכן מיטיב.

היה לי קל יותר להאמין שאני חווה אסון וייסורים במטרה "לתקן" את הפגום באישיותי לו היה קשר ברור כלשהו בין הפגם לעונש. הורה הממַשמֵע ילד שעשה מעשה רע, אבל אף פעם לא אומר לו על מה הוא נענש, לא יכול לשמש מופת להורות אחראית. ואף על פי כן, אלה המסבירים את הסבל כדרכו של אלוהים ללמד אותנו להשתנות מסתבכים בנסותם להגדיר מה בדיוק אנו אמורים לשנות.

באותה מידה אין טעם בהסבר כי התאונה של רון קרתה לא על מנת לעשות אותו לאדם רגיש יותר, אלא כדי להפוך את חבריו ואת משפחתו לרגישים יותר לנכים מכפי שהיו אחרת. אולי נשים יולדות ילדים נמוכי קומה או מפגרים כחלק מתוכניתו של אלוהים להעמיק ולהרחיב את נשמותיהן, ללמד אותן חמלה וסוג אחר של אהבה.

כולנו קראנו סיפורים על ילדים קטנים שנעזבו לרגע בלבד ללא השגחה ונפלו מחלון או לתוך בריכת שחייה ומתו. למה אלוהים מרשה שדבר כזה יקרה לילד חף מפשע? לא יכול להיות שזה נועד ללמד ילד לקח שלא יתור תחומים חדשים. שהרי בתום השיעור, הילד מת. האם התכלית היא ללמד את ההורים והשמרטפים להשגיח יותר? שיעור זה זניח מכדי שייקנה במחיר חייו של ילד. האם הוא נועד להפוך את הוריו לאנשים רגישים יותר, רחמנים יותר, מעריכים יותר את החיים ואת הבריאות בזכות התנסותם? האם הוא נועד להניע אותם לפעול למען תקני בטיחות טובים יותר, ובכך להציל מאות חיים בעתיד? המחיר עדיין גבוה מדי, ודרך החשיבה מצביעה על התייחסות נמוכה מדי לערך חיי הפרט. אני נעלב כאשר טוענים שאלוהים בורא ילדים מפגרים כדי שהסובבים אותם ילמדו רחמים והכרת תודה. וכי למה שאלוהים יעוות עד כדי כך את חייו של מישהו אחר על מנת לחזק את רגישותי הרוחנית?

אם אין בידנו להסביר את הסבל בצורה מסַפקת על ידי האמירה שמגיע לנו מה שאנחנו מקבלים, או על ידי ראייתו כ"תרופה" למגרעותינו, האם נוכל לקבל את פירוש הטרגדיה כמבחן? פעמים רבות ממליצים להורים לילדים גוססים לקרוא את פרק כב בספר בראשית על מנת לעזור להם להבין ולקבל את נטל גורלם. בפרק הזה אלוהים מצווה על אברהם לקחת את בנו האהוב יצחק ולהקריב אותו לאלוהים כקורבן אדם. הפרק מתחיל במילים "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם." אלוהים מעמיד את אברהם בניסיון הקשה הזה כדי לבחון את נאמנותו ואת כוח אמונתו. לאחר שעמד בניסיון, אלוהים מבטיח לגמול לו בנדיבות על עוצמת הדבקות שהפגין.

לאלה המתקשים לקבל את הרעיון של אלוהים המשתעשע במשחקים סדיסטיים כאלה עם המאמין הנאמן ביותר שלו, מסבירים התומכים בהשקפה זאת שאלוהים יודע איך יסתיים הסיפור. הוא יודע שנעמוד בניסיון, כמו אברהם, בלא שאמונתנו תינזק (אף שבמקרה של אברהם הילד לא מת). הוא מעמיד אותנו בניסיון כדי שאנחנו נגלה כמה אנו חזקים ומלאי אמונה.

התלמוד, אסופת החוכמה של הרבנים בין 200 ל־500 לספירה, מסביר כך את ניסיונו של אברהם: אם תלך לכיכר השוק, תראה את הקדר מכה בכדֵי החֵמר שלו במקל כדי להראות כמה הם חזקים ואיתנים. אבל הקדר החכם מכה רק בכדים החזקים ביותר, לעולם לא בפגומים. כך גם אלוהים שולח ניסיונות ומכאובים כמו אלה רק לבני אדם שהוא יודע שיוכלו להתמודד עמם, כדי שהם ואחרים יוכלו ללמוד על מידת עוצמתם הרוחנית.

הייתי הורה לילד נכה במשך ארבע־עשרה שנים, עד מותו. לא התנחמתי בהשקפה זאת שאלוהים בחר בי היות שזיהה בי עוצמות רוחניות מיוחדות וידע שאוכל להתמודד עם זה טוב יותר. זה לא גרם לי להרגיש "נבחר", כשם שלא סייע לי להבין מדוע אלוהים צריך לשלוח מדי שנה בשנה ילדים נכים לתוך חייהן של מאות אלפי משפחות שלא מצפות לכך כלל.

הסופרת הארייט סרנוף שיף זיקקה את כאבה ואת אסונה בספר מצוין, חיים עם השכול.3 היא זוכרת שכאשר בנה הצעיר מת במהלך ניתוח לתיקון מום מולד בלבו, הכומר שלה לקח אותה הצידה ואמר, "אני יודע שזאת שעה כואבת בשבילך. אבל אני יודע שאת תעברי אותה בשלום, כי אלוהים לעולם לא מטיל עלינו נטל שאיננו מסוגלים לשאת. אלוהים גורם לזה לקרות מפני שהוא יודע שאת חזקה די הצורך לעמוד בזה." הארייט שיף זוכרת את תגובתה למילים אלה: "לו רק הייתי אדם חלש יותר, רוֹבּין היה עדיין בחיים."

האם אלוהים "ממַתֵן את הרוח לשֹה הגזוז"?4 האם אף פעם אין הוא דורש מאיתנו יותר מכפי כוחנו? לדאבוני, הניסיון שלי היה שונה. ראיתי אנשים נשברים תחת לחץ הטרגדיה. ראיתי נישואים מתפרקים אחרי מותו של ילד, משום שהורים האשימו זה את זה שלא השגיחו כראוי או שנשאו את הגן הפגום, או סתם משום שהזיכרונות המשותפים היו מכאיבים ללא נשוא. ראיתי כמה אנשים שנעשו אצילי נפש ורגישים מתוך סבל, אבל ראיתי רבים יותר שנעשו ציניקנים ומרירים. ראיתי אנשים הופכים לקנאים בסובבים אותם, וכבר לא מסוגלים להשתתף בשגרת החיים הנורמלית. ראיתי סרטנים ותאונות דרכים שגזלו את חייו של אחד מבני המשפחה, ובכך בא הקץ לחייהם של חמישה אחרים, שלא יכלו עוד להיות האנשים הנורמלים והשמחים שהיו בטרם הִכּה בהם האסון. אם אלוהים מנסה אותנו, הוא ודאי כבר יודע שרבים מאיתנו נכשלים במבחן. אם הוא רק נותן לנו משאות כפי יכולתנו לשאת, ראיתי אותו טועה בחישוביו לעתים קרובות מדי.

כשכל שאר ההסברים נכשלים, יש המנסים להסביר את הסבל באמונה שתכליתו לשחרר אותנו מעולם של כאב ולהוביל אותנו למקום טוב יותר. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון שבה הודיעו לי כי ילד בן חמש מהשכונה שלנו רץ לכביש אחרי הכדור שלו, נפגע על ידי מכונית ונהרג. לא הכרתי את הילד; משפחתו לא היתה חלק מהקהילה. אבל כמה ילדים מהקהילה הכירו אותו ושיחקו איתו. האמהות שלהם נכחו בהלוויה וכמה מהן סיפרו לי עליה לאחר מכן.

בהספד אמר הכומר של המשפחה, "לא זה הזמן לעצב או לדמעות. זה הזמן לשמוח, כי מייקל נלקח מעולם זה של חטא וסבל כשנשמתו התמה נקייה מכל חטא. הוא עתה בארץ מאושרת יותר, שאין בה לא כאב ולא צער; הבה נודה לאלוהים על כך."

שמעתי את זה ולבי נחמץ על הוריו של מייקל. לא די בכך שאיבדו ילד ללא כל התראה, נציג דתם אומר להם שעליהם לשמוח בעובדה שהוא מת כה צעיר וכה תמים, ולא יכולתי להאמין שהם אכן חשו שמחה ברגע ההוא. הם היו פגועים, הם כעסו, הם הרגישו שאלוהים לא היה הוגן כלפיהם, והנה דוברו של אלוהים אומר להם להכיר תודה לאלוהים על מה שקרה.

לעתים, מתוך אי רצון להודות שיש חוסר הגינות בעולם, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שמה שקרה אינו באמת רע. אנחנו רק חושבים שהוא כזה. רק האנוכיות שלנו היא הגורמת לנו לבכות מפני שמייקל בן החמש נמצא עם אלוהים במקום שיחיה איתנו. לפעמים, בתחכומנו, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שמה שאנחנו מכנים רוע אינו אמיתי, אינו קיים באמת, אלא הוא רק מצב של לא מספיק טוב, כשם ש"קור" פירושו "לא מספיק חום", או חשכה היא שם שאנו מעניקים להיעדר האור. בדרך זאת אנחנו יכולים "להוכיח" שאין דברים כמו חושך או קור, אלא שבני אדם מועדים ונפצעים בגלל החשכה, ושאנשים אכן מתים בגלל חשיפה לקור. מותם ופצעיהם אינם פחות ממשיים בגלל התחכמותנו המילולית.

לפעמים, היות שנפשנו נכספת לצדק, היות שאנחנו נואשים כל כך להאמין שאלוהים ינהג בנו באופן הוגן, אנחנו תולים את תקוותינו ברעיון שהחיים בעולם הזה אינם המציאות היחידה. אי שם מעבר לחיים אלה יש עולם אחר שבו "האחרונים יהיו הראשונים" ואלה שחייהם נגדעו באִבּם כאן עלי פני האדמה ישובו ויתאחדו עם אהוביהם ויהיו איתם לנצח.

לא אני ולא אף אדם חי אחר יכולים לדעת משהו על ממשותה של תקווה זאת. אנחנו יודעים שגופנו הפיזי מתכלה אחרי מותנו. אני אישית מאמין שאותו חלק מאיתנו שאינו גופני, החלק שאנו מכנים הנשמה או האישיות, לא מת ואינו יכול למות. אבל איני מסוגל לדמיין כיצד נראית נשמה ללא גוף. האם נוכל לזהות נשמות חסרות גוף כאנשים שהכרנו ואהבנו? האם אדם שאיבד את אביו בגיל רך ואחר כך חי חיים מלאים, יהיה בעולם הבא זקן יותר, צעיר יותר, או בן אותו גיל כמו אביו? האם נשמות המפגרים או הכעסנים יתוקנו איכשהו בגן עדן?

אנשים שהיו על סף המוות והחלימו מספרים שראו אור בהיר ושמישהו אהוב אשר מת קידם את פניהם. אחרי שמת בננו, חלמה בתנו שמתה, ובשערי גן עדן קיבלו את פניה אחיה, שנעשה נורמלי, וסבתה (שנפטרה שנה קודם לכן). אין צורך לומר שאין לנו שום דרך לדעת אם חזיונות אלה הם רמזים למציאות או תוצרים של משאלות לבנו.

אמונה בעולם הבא, שבו החפים מפשע זוכים לפיצוי על סבלם יכולה לעזור לאנשים לשאת את העוול של החיים בעולם זה מבלי לאבד אמונה. אבל היא יכולה גם לשמש תירוץ מדוע האי צדק סביבנו לא יטריד ולא יזעזע אותנו, ומדוע לא להיעזר בתבונה שהעניק לנו האל על מנת לעשות משהו בנושא. החוכמה המעשית לאנשים במצבנו אולי מכתיבה לנו להיות מודעים לאפשרות שחיינו ממשיכים בצורה כלשהי אחרי המוות, אולי בצורה שהדמיון הארצי שלנו לא יכול לתפוס. אבל בה בעת, מכיוון שאיננו יכולים לדעת בוודאות, רצוי מאוד שנתייחס לעולם הזה במלוא הרצינות האפשרית, למקרה שיתברר כי הוא העולם היחיד שאי פעם יהיה לנו, ולחפש את המשמעות והצדק כאן.

לכל התגובות לטרגדיה שסקרנו יש לפחות מכנה משותף אחד. כולן הניחו כי אלוהים הוא הגורם לסבלנו, והן ניסו להבין למה אלוהים ירצה שנסבול. האם הדבר הזה לטובתנו, או שמא הוא עונש המגיע לנו, ואולי יכול להיות שלאלוהים כלל לא אכפת מה קורה לנו? רבות מהתשובות היו רגישות ובעלות מעוף, אבל אף אחת מהן לא היתה מסַפקת לחלוטין. חלק הובילו אותנו להאשים את עצמנו על מנת לגונן על שמו הטוב של אלוהים. אחרות תבעו מאיתנו להתכחש למציאות או להדחיק את רגשותינו האמיתיים. נותרנו שונאים את עצמנו על שמגיע לנו גורל כזה, או שונאים את אלוהים על ששלח לנו אותו על לא עוול בכפנו.

יכולה להיות גם גישה אחרת. אולי לא אלוהים הוא גורם הסבל שלנו. אולי זה קורה מסיבה אחרת שאיננה רצונו של אלוהים. משורר תהילים כותב: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהילים קכא 2-1). הוא לא אומר, "כאבי בא מאלוהים" או "הטרגדיה שלי באה מאלוהים." הוא אומר: "עזרי מעם יהוה."

האם ייתכן שאלוהים איננו הגורם לרעות הפוקדות אותנו? הייתכן שהוא לא מחליט אילו משפחות תלדנה ילד מוגבל, שהוא לא בחר ברון כמי שיהפוך נכה לצמיתות מפגיעת קליע, או בהלן ומחלתה הניוונית, אלא שהוא דווקא עומד מוכן ומזומן לעזור להם ולנו להתמודד עם אסונותינו אם רק נצליח להתעלות מעבר לרגשות האשם והכעס החוצצים בינינו לבינו? האם ייתכן ש"איך אלוהים יכול היה לעולל לי את זה?" היא למעשה השאלה הלא נכונה שאנחנו שואלים?

הדיון השלם והמעמיק ביותר בסבלות האדם בתנ"ך, ואולי אף בספרות כולה, הוא ספר איוב. לבחינת ספר זה אנחנו פונים עכשיו.

2 הוצאת זמורה־ביתן, 1970. מאנגלית: פסח גינצבורג.

3 הוצאת משרד הביטחון, 1983.

4 מושג נוצרי שהכותב משתמש בו כדי להביע רעיון זה.