כשהרוח משנה כיוון

צעקה הופכת אדמה

ידיו נעות בתנועות מהירות, הודפות סרבנות של מי שאינם ששים לצאת לאור, חושפות כיס אחד ואחריו שני, מרושלים ומכובסים מדי. יש משהו נוגע ללב בגבר לא צעיר המפשפש בכיסי ג'ינס דהוי ועל פניו מרוחה נואשוּת של ילד המחפש אוצר. סוכרייה? ג'ולה? מסרק חסר שיניים? הוא פולט "אוף" רוטן מול ריקוּת כפותיו. היא מתבוננת בו בגניבה, מציעה עזרה, אף שהנדיבות היא אורחת נדירה אצלה, ולרוב לא ממש רצויה. ובכל זאת. "תודה, באמת תודה, הצלת אותי," הוא אומר בפליאה זהירה וגופו משתוחח לעברה בחצי קידה, מחוָוה זרה למקום המחוספס הזה.

"אל תתאמץ להודות לי, מה עשיתי? בסך הכול פתחתי שער."

"שער הגאולה, מבחינתי." הוא מופתע מהדרמטיות שבהתנסחותו וממהר לחייך. עד לאותו רגע לא התחברה גאולה לערוגותיו, שתי פיסות אדמה שצירף לאחרונה לחייו. הוא פוסע לאטו ב"גינה לתושב" שבשולי הפארק, והאישה הגואלת נועלת מאחוריהם את שער הכניסה במפתח שלה. הוא מבקש להסביר את פיזור דעתו. "יצאתי עצבני מהבית, לא בדקתי אם לקחתי את המפתח. זה כמעט לא קורה לי, אני תמיד כל כך מאורגן, יש הטוענים שיותר מדי, אבל הבוקר, לא יודע, התחיל עקום. עוד ריב עם בת הזוג שלא מוביל לשום מקום. ככה זה אצלנו." באחת נהפך הרצף לגמגום הססני. זה קורה לו כשהוא נוגע באישי והמבוכה משתלטת. הוא משלח מבט מרופרף הצדה ולאחור ומגלה שהנמענת נעדרת. היא הלכה איתו מהשער ולאחר כמה צעדים כנראה חתכה ימינה לשביל ונעלמה במרחבי היָרָק. מוזר, להתאייד ככה, בלי מילת פרידה, נימוס בסיסי. איך זה שלא שם לב? ואולי התנפל עליה עם מונולוג הבוקר? תמיהה מלווה את הליכתו אל רצועות האדמה המרוחקות שלפני כמה חודשים שכר מהעירייה, והוא עדיין לומד את סוד עיבודן. הוא מהרהר בגשם שירד בלילה, עיקש ומתארך, האם הכה בקצוות הבצל הירוק שאך החלו לצוץ? ומיהו האדם המבורך שבמוחו נבט הרעיון הנפלא של מיני-גינה פרטית שכזאת? האם ביקש חיבור לטבע במנות קטנות? האם כמוהו היה איש חסר נחת שחיפש סיבה טובה לצאת משקיעה במיטה, כזו שתרגיע את מחשבותיו החופרות בשלושת המ"מים שניכס לעצמו: מי אני, מה יהיה איתי, (עד) מתי, ועבודת אדמה היא תשובתו?

מספיק כבר עם טפטופי הרחמים העצמיים, סנט בעצמו והאיץ את הקצב, מתאמץ להתגבר על מגושמותו ועל כובד מגפי הגומי, שהבוץ עשה אותם למשקולות על רגליו. איכשהו, בדרכן, המשקולות מועכות מעט את חיטוטו הסיזיפי, מכריחות אותו להשפיל מבט אל הצעד, לחשוב עליו ולתכנן בקפדנות היכן כף הרגל עומדת לנחות. רק לא לשקוע. עלים מצהיבים הפזורים כתכשיטים על משטחי בוץ משמיעים רחש דריכתו, והלחן נעים לו. שמש חורפית מציצה מבעד לעננים וליטופה מרגיע. גופו מתרפה. המחשבות מתרווחות בראשו, איבריו מתיישבים במקומם, הוא מזרים בהם נשימות, לחץ הדם מתאזן והוא מתמלא נחת למראה ערוגותיהם הפורחות של אנשים שרגליהם נטועות בקרקע וידיהם מתפלשות בתוכה. זה העניין, זאת המהות, הכי לא מגדלי הבטון והזכוכית המקיפים את גן העדן הקטן והנסתר הזה. את עיניו תופס שיח לְפופית כחלחל המתלפף על עץ דקל כאומר, "אני לא מתכוון לוותר לענק הזה, הביחד שלנו אפשרי". הוא נעצר, מלטף עלים ירוקים זעירים התלויים על ענפי השיח, שקועים בגדילתם. פרודות שמחה נאחזות בו.

אני אוהב את זה, הוא מודיע לעצמו, אף פעם לא חשבתי ששיח אחד - לא יפה במיוחד, לא בולט במרחב - מסוגל להרחיב כך את הנפש. נשימותיו נדיבות, הוא מתמלא באנרגיית עבודה. רק שלא יֵרד גשם הבוקר ואספיק להפוך את האדמה, לתת אוויר לזרעים שזרעתי לפני כמה ימים וללמוד אותם.

הוא מתכופף אל הבצל והצנוניות, נוגע בהם בתנועות מעוגלות, זרם חמים של חדווה משייט בזרועותיו. עיניו סוקרות את הערוגה השנייה ונפערות, מתקשות להאמין למראה המתגלה. התירס מכורסם כולו. קיבינימט, מישהו עשה כאן עבודת השמדה יסודית. צלילות הראייה מתערפלת, המחשבה מתעמעמת כמו ברגע הירדמות והמילים חסומות. הוא מנער ראשו, מתרומם, מיישר גב, מרגיש כחרדון שהיה לדרקון, מבוהל מהזעם המפעפע בתוכו ומתַרגל נשימות מתחתית הבטן אל קצות הנחיריים, דורש התרגעות. מבטו משוטט בחיפוש אחר הפושע, אך הזיהוי נכשל. גם עקבות לא השאיר, המחבל. רטינתו מתעבה ומוליכה אותו אל ערוגות שכנות. הוא מתעכב, מתבונן, נוגע באדמה, בוחן אם שתיליה נפלו גם הם קורבן לכרסום משחית, ואין בנמצא עדות מפלילה.

עיני הרדאר שלו נעות במהירות ומתעכבות על האישה הרכונה אל האדמה, שערה בצבע השָׂרף, שזור פסים לבנים, קלוע לצמה הנחה כאיור על גבה. היא מרוכזת בחלקתה, נראית כחקלאית שורשית ומקצועית, אחת שאפשר להתייעץ איתה בעניין תירס אכול. הוא פוסע לעברה, כשמתקרב מזהה שזו ההיא עם המפתח משער הכניסה ובולם, חושש להטריד את זו שהיתה שם לרגע והתפוגגה. הוא משנה נקודת תצפית ומתגלות לו שפתיים חשוקות ועיניים מצומצמות לכדי חריץ כחלחל בפנים בהירות, זרועות כתמי עודף שמש. בפתאומיות היא קוטעת מלאכתה, מתיישבת, מזיזה גופה מימין לשמאל, קדימה ואחורה, עד שהיא ננעצת באדמה. היא מיישרת את שמלתה הצהובה, אגנה הרחב מעט ורגליה הדקות ניטעים היטב, כאילו כוח הכבידה כולו רובץ עליה. באצבעות כסוסות מתוחות לפנים היא מהדקת עפר סביב הצמחים, משקה במשפך פלסטיק אדום כמות מים קבועה לכל צמח, וכשהיא מסיימת היא מתיישרת ונעמדת. זקיפותה מתוחה ורצינית כאחת שיודעת בדיוק מה היא עושה. הוא מוטרד מהאפשרות שתבחין בו, מסיט עיניו ומכווץ את עצמו, מעגֵל גב, מצליב זרועות על ברכיו הכפופות, משקיט נשימות וממשיך להתבונן בה. פניה ממוקדות בערוגותיה. עיניה אדישות, מנותקות. לפתע היא מרימה מעדר הזרוק בקרבתה, מורידה ועודרת. הקצב מתגבר. גופה נע עם המעדר בכוריאוגרפיה מושלמת. האישה והמעדר חוצבים את האוויר והוא נענה להם. נדמה לו שהוא צופה בריקוד של שני כוחות טבע הנתונים בסחרור, ולא ברור מי מפעיל את מי. היא באקסטזה, זורמת בתוך תנועותיה והן בה. קיום סביבתה מבוטל. המעדר מתרומם מעל ראשה, היא מנופפת בו כמה דקות עד שהוא שב ונוגע באדמה שמתחתיו. היא נשענת על כלי החפירה, כתפיה רועדות באינרציית הטלטלות, כפות ידיה מאוגרפות, עיניה שלוחות למרחק, מרוכזות בעצים הסבוכים שבקצה הגינה העירונית - נדמה לו שלרגע מבטה מושפל, מכוּון לשורשיהם. הד נשימותיה מגיע אליו, פרועות, מהירות, בלתי נשלטות. המראה מזכיר לו טקס פגאני באמזונס שראה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". האם האישה המעשית-עניינית משער הכניסה היא מסוממת כבדה? לא, לא נראה לו. ברור שהיא שונה, אחרת. שמאנית? מיסטיקנית? מתַקשרת? אולי משהו רפואי רע קורה לה, והקרקע ממש נשמטת לה מתחת לרגליים? ואולי זאת חיוניות בלתי נכנעת, נלחמת מלחמה מסתורית. חוץ ממנו אין כאן אף אחד. האם לגשת אליה? לא, לא להידחף, לא להציק. אבל היא נראית מוזר, ולו יש את תירוץ התירס.

לפני שמבשילה בו החלטה הוא קולט שהרגליים הן שמנהלות אותו, נושאות אותו לעברה. הוא מתקדם, נעצר קרוב אך לא צמוד מדי. היא עודרת, הפנים ותנועות הגוף רגועות כעת, ממוקדות במלאכת האדמה. נראה לו שהאישה חזרה לעצמה. כעבור דקה או שתיים הוא שומע את קולה נקרע: "אדמה זונה בת זונה, רוצחת שכמותך". הוא מתאבן. ההלם מהפנט אותו אליה. גופה שוב מתנועע בקצב מכות המעדר המתרומם ונוחת, בס עבה נצעק מגרונה, מתנפל ונושך את האוויר, "רוצחת בת זונה אוכלת חיים את". הוא תוהה אם גם היא פגועת תירס וכועסת על האדמה שהכזיבה, אך צעקת ה"בת זונה" נהפכת לשאגה מנקבת של מכשפה שנכנסה בה הרוח - האפשרות שזו אישה שרותחת על העולם בגלל תירס נדמית לו עלובה. השאגות "כלבה, זונה זוללת, בדמיהם חיִי" דוקרות אותו. הוא מנסה להרכיב משמעות למראות ושומע רק המהום עיסת מילים מנותקת מהקשר. האם זהו הרגע הנכון להעלות את התירס האכול שלו? אולי תיתן עצה טובה ואולי שאלתו החקלאית תנחית אותה בחזרה על ערוגותיה? הוא צועד שני צעדים קטנים לכיוונה ומבחין בזעם היושב גם בעיניים, לא רק בלשון. הן מתרוצצות ימינה ושמאלה, תנועותיהן סוערות. הזרמים שברגליו מקרבים אותו אל גינתה. "מה קרה, זקוקה לעזרה?" הוא לוחש בהיסוס. היא מסתובבת אליו, עיניה הכחולות-אפרפרות המימיות פעורות כשני בורות, זרועותיה מאטות, מורידות את המעדר, הוא מתנועע ומתייצב, תנועות הגוף הצורח מתמתנות. היא מתבוננת בו, מבטה מרוכז, הבורות מתמלאים, עפעפיה מצטמצמים כנזכרת שראתה אותו מתישהו. "נפגשנו בשער," הוא אומר, לא מאמין שהעז, הבקיע את פרטיותה ודיבר. היא מצביעה באצבע המורה על האדמה, הוא שומע את קולה חמור אך מרווח, משבצת בקפידה כל מילה. "היא לקחה לי את הילד," מדויקת כשריקת הרוח היא מסתובבת, מפנה אליו את עורפה, גבה מעט שחוח והליכתה ההחלטית מעלימה אותה מטווח ראייתו. הוא רוצה לרוץ אחריה אך הגוף לא נענה לו, רוצה לקרוא לה ולא יודע את שמה, אפילו "היי" סתמי אינו מתיישב על לשונו - הלוע מתמלא בסלעי לבה רותחת. חולשה מתפשטת בו, הוא נזרק לישיבה על האדמה בתקווה שהאישה תשוב ותשתף אותו במה שעבר עליה. יש לו תחושה מוזרה של גוף נע בחלל בלי כאן ובלי עכשיו; הזמן מחק את עצמו והוא ממתין, לא יודע לְמה בדיוק. הוא מסוגל רק להכיר בכך שהזרה שפגש היתה לזרה עוד יותר, בלתי מפוענחת, מסקרנת. ברור לו שהוא לא רוצה להתנתק ממנה. היא תחזור, הוא מתנחם, האדמה מחכה לה.

הוא מקפל את רגליו למרכז הבטן בתוך הג'ינס הדהוי, מטמין ביניהן את ראשו, ממלמל את מילותיה שנצעקו לפני רגע לאוויר. כשכאב נשלח מהאגן לאורך הגב ועד לקצה העורף הוא מזיז עצמו בזהירות, משנה תנוחת ישיבתו, משלח צוואר עגורי ארוך, עיניו משוטטות כמצלמת רחפן חטטנית, ומשאינו רואה את האישה ההיא הוא מחליט לנטוש. נעמד בקושי, עיניו ממשיכות בשיטוט, מחפשות עקבותיה, מדווחות על אינותה. אישה נבלעה באדמתה. הוא מסתובב נטול כיוון במרחבי הגינה העירונית, מבין שהוא הולך לאיבוד ולא אכפת לו. הוא מסמן את הגדר כנקודת יעד וכשמגיע אליה מגלה שאין שום פתח יציאה. הגדר סוגרת עליו והחשש לאבד כיוון מתגבר. הוא מבחין בדמות בקרבת מקום ורץ לעברה, מזהה גבר בבגדי חאקי, מתחנן שילווה אותו אל השער וישחרר אותו מהמקום הזה. הגבר תוקע בו מבט חוקר, מופתע מחוסר האונים, אך נמנע מתשאול. הוא מוליך אותו בשתיקה אל מחוץ לגדר.

לביתו הגיע בשארית הכוח, ללא קצה של מושג איך עשה את הדרך משולי הגינה אל מרכז העיר. המקלחת היא הזיכרון הראשון שלו ברצף הזמן הקטוע, הכי ארוכה והכי שורפת שגוף יכול לשאת. אחריה נפל למיטה, קרירות הסדינים המתוחים העניקה לו שינה מהרגועות שזכורות לו. בלי חלומות וסיוטים, על הבטן, רגליים פזורות וראש קבור בכרית. שעות ללא תזוזה, באותה תנוחה. כשהתעורר גילה שהוא עירום. לא הצליח לקום. כאב ראש חד הצמיד אותו למזרן, מקדחת טורבו קודחת בולען במרכז המוח, לא מרפה, רק מעמיקה: מה התכלית של זה? לאן זה אמור להוביל אותו? ומאיפה הגיע למיטה? הזיכרון שהיה לפני דקה זכוכית מאובקת, הצטלל. הוא היה בגינה, בדק את הערוגות, פגש צרחת אישה שילדהּ נלקח ממנה. למה התכוונה? מי היא? הוא רוצה לדעת. חייב. והתירס האכול. פרטי אירועי היום שהגיחו לקדמת הראש סימנו בבירור שאינו הוזה, הדברים אכן קרו איפשהו ליד ערוגתה. החיבור לרצף הזמן מעמעם את קדיחת הבולען.

כעת הוא כופה על גופו לזוז, מתרומם בקושי. הראש שוב מסתחרר. המיטה ריקה, רק הדממה נוכחת ובתוכה קווים דקיקים משרטטים את קיומו. חמש וחצי בבוקר ומיקה כבר לא בבית, בענייניה החשובים כרגיל, מצילה את העולם, פועלת-צדק שכמותה. לא שמע כשקמה ויצאה. והוא, מה תכנן לעשות היום? אין לו קצה ידיעה. הגוף מנצח ונופל שוב למיטה, מאפשר לעיניים להיעצם, משליך את השמיכה על הפנים, מתכרבל. האפלולית נעימה לו, כמו בקבר. לא, הוא לא משתגע. לא מושפע ממנה. לגמרי לא. מרפה שרירים, מניח לנמנום לגרור אותו אליו.

והיא, שהיטלטלה ברוח הקוצפת, חזרה לערוגתה. מנערת ראשה בחוזקה כמעיפה מעליה ערימות זרדים. היה כאן איזה גבר שניסה לשאול משהו. יותר היא לא זוכרת, רק את העיניים החמות והדאוגות שלו. קילוחי מראות עולים ונעלמים, ג'ינס, כובע כחול מרופט, תרמיל, עמידה יציבה, התבוננות רחוקה וגב מתעגל. היא הסתובבה, התרחקה מהערוגות שלה. לאן הלכה ולמה ואיך חזרה? האם דיברה? מה פשר הערפול שירד עליה, סמיך כמו מרק עדשים משלשום. העיקר שעגבניות השרי הקטנטנות עדיין כאן. הכול כל כך מוזר. מה קרה לי? איפה איבדתי אותי? אם תפגוש את הזר אולי תשאל. עוד מעט מחשיך, היא תנכש קצת מסביב, תפזר שק דשן אורגני, תניח להן להאדים בשקט, בקצב שלהן. עגבניות השרי הנפלאות האלו מנהלות רומן עם השמש, מספיגות אותה בתוכן, כמו היריון. מפונקות שכמותן, תובעות אהבה מדויקת, עשויה מתשומת לב אינסופית, וכשהן מרגישות איתנות מספיק הן מטפסות על הכלונסאות כילדות שובבות, אדומות לחיים. זהו, מחר תקלטר, ועכשיו היא חייבת לצאת מכאן ולשתות משהו חריף. לפעמים הנשמה דורשת שריפה הגונה שתזכיר שאכן היא חיה וקיימת.

היא מתנתקת ממגע הקרקע, מדוושת על אופניה במהירות ונעצרת בבר הסמוך לביתה. הברמן הצעיר משהה מבט בוחן על פניה. "לפי העיניים העייפות-עצובות שלך אני יודע בדיוק למה את זקוקה", וקולו פסקני וקשוח כמפקד פלוגת טירונים. היא מציעה שישנה את שמו ואת שם המקום שלו ל"בר סמכא", הוא תולה בה מבט הפוסק, "אין לי ראש למשחק המילים הנודניקי שלך", ומרוקן בנדיבות ג'ק דניאלס לכוס. היא מרוקנת אותה בשוט, מודיעה כי ארבעים אחוזי אלכוהול מחקו חמישה אחוזי תוגה, ונוטשת בלי להמתין להתייחסותו. היא מתנדנדת אל מיטתה, ולפני שבולעת כדור כנגד הידרדרות הנפש מבטיחה לברר מחר מי הגבר ההוא שתקוע כענן עמוס בזיכרונה ומסרב להתפנות.

הוא עדיין רובץ במיטתו, מזיז את השמיכה מפניו, חריצי עיניו נפתחים בקמצנות והוא מזהה עקבות שהותיר כאב הראש במצח וברקות. הוא מנסה לעיין בספר שכתב נזיר בודהיסטי על הרִיק, ונזכר שהוזמן להשתתף בפאנל על מיינדפולנס. תגובתו המיידית היתה ביטול, דיון עם עצמו העלה הזדמנות להצבת סימן שאלה בעניין הסיבות לפופולריות הגואה של המושג בקרב הבורגנות המערבית. הוא בעד הקשבה מודעת לעכשיו, הרפיית הלעומתיות לעתים, ודי מחבב את גישת ה"ככה זה" הצנועה והלא מתיימרת כאמצעי להקטנת רעשי החיים. אלא שהוא מתעב אופנות שמאמצות רעיון ומשטיחות אותו, ועוד יותר את הנהייה העדרית אחריהן. ובכל זאת, האפשרות להשמיע את דעתו מפתה אותו להשיב להזמנה בחיוב. הוא מחליט לא להחליט עדיין, חוזר לקרוא, לא מצליח לצלול פנימה ומניח את הספר לצדו. הריקות הנזירית מתמלאת בהרהורים טורדניים: כיצד אי-קיום נהיה ממשי? איך קורה שהתירס האכול, אַיִן גמור, קיים ומוחשי כל כך בראשו עד שהוא כמעט יכול לגעת בו? איך אי-קיום מפעיל אותו? לא ייתכן שככה זה. חורף יוצא דופן בזעפנותו הטיח לארץ כמויות גשמים שגורמות לו להסתגר בביתו, אבל הוא רוצה להיות שם, על אדמת הגינה האורבנית שוודאי היתה לערימה בוצית. הוא חושב על מיקה ועליו. הלוואי שהיה לו קצת מהלהט שיש לה. אין סיכוי שמיקה תאפשר לגורמים חיצוניים ושוליים כמו מזג אוויר לשבש את תוכניותיה הצודקות. דכדוך ואכזבה מבצבצים והוא נותן להם לעשות בו כרצונם, מפסיק להציק לעצמו.

יומיים חולפים עד שהשמים הסוערים מפַנים מקום לפיסות תכלת מתגנבות מבעד לעננים, ובפרץ חיות שלא זכר שקיים בו הוא מתנפל על הפוגת החורף. הוא משתחל לג'ינס עבודה וחולצת פלנל עבה, משובצת כחול-ירוק, צבעי האביב החביבים עליו, מעמיס על כתפו תרמיל שקנה לימי הגננות ויוצא אל יומו. כשהוא פוגש בצינת הבוקר החודרת לעצמות הוא מזהה את התרגשות הגוף הממהר לשתף פעולה ולא מתגונן. דם זורם בעורקים, מפעיל את הלב, הרגליים, הידיים, וההתלהבות מתעצמת. הוא מגדיר את שקורה לו כנפעמות. בהגיעו לשער מקבל את פניו אור רך המסתנן מבין עצי אזדרכת בשלכת. הוא נזכר ששמם הנוסף הוא עצים אצילים, ותוהה אם מקורו בגובהם המרשים. זיכרונו מטיס אותו לטיול מלפני שנים בסתיו האמריקאי. מרחבים עצומים של יערות שעציהם משתוללים בצבעי אדום-כתום-צהוב, מתיזים את בעירת יופיים לכל עבר, טבע בתפאורה אופראית מפוארת. עיניו שבות אל האזדרכת החשופה, העירומה מעלים, ואל השיטוט בגן הירק הצנוע. לראשונה נראית לו הגינה כעיר מיניאטורית הבנויה משכונות ערוגות מלבניות מדויקות, רובן מלבלבות ומיעוטן מרוקנות. שמחת הגילוי של הדיוק והפשטות ההנדסיים מופרעת כשקול נשי מפלס אליו דרכו וקוטע את רצף ספירת המלבנים.

"זה היית אתה שראית? מצטערת על המופע הדרמטי לפני כמה ימים, הייתי בנתק מהעולם." ראשו מוסט לעבר הקול והוא מזהה את האישה שפתחה לו את השער, זאת עם המעדר. זאת שנראתה אז כרקמה פרומה מטופחת עכשיו, השקיעה מחשבה בלבושה: שמלת פשתן אפורה, מעיל כחול כהה, כובע קש בידה ונעלי ספורט גבוהות בצבע תכלת-אפרפר לרגליה. הצבעים הולמים אותה. פניה שלוות, חיוכה חמקמק, במבטה תהיית המי אתה לפני שתסתיר את עצמך. הוא משיב לה בחיוך נדיב, מקווה שלא תוסגר הפתעתו ושמחתו מהמפגש. "זה בסדר. כן, זה אני. נרי, נעים מאוד."

"נרי זה השם שנתנו לך ההורים?"

"נרי זה מאבנר שנתנו ההורים."

"הבנתי, כי זה די מוזר לקרוא לילד נר שלי. אה כן, ואני איה, ועדיין לא יודעת אם נעים מאוד."

"שם יפה," הוא משיב, מתעלם מסניטתה, שונא את הסתמיות שהנפיק פיו ומכסה עליה בשטף דיבור המתחיל ב"בפעם הקודמת רציתי לשאול אותך אם יש לך מושג מי רוצח פה את התירס," וממשיך ב"שתלתי, הם התחילו לבקוע, ומישהו נגס בהם בחריצות יתר. לא נשאר גרגר על הקלחים. זה כל כך העציב אותי, את לא יכולה לתאר כמה." ותוך כדי דיבורו הוא שולף ממעמקי כיסו את המפתח, מודיע שהפעם הוא זה שפותח את השער.

"זה אתה, עכשיו אני נזכרת," וחיוכה מתרחב, מעט מבויש. היא נראית נחמדה, מוזנקת בו קביעה. עיניה הבוחנות רצות לאורכו ומתדלקות מסקנות: לא ברורה לה תכליתה של הכרס שהוא סוחב עליו. שערו השחור מלא, אין סימני התקרחות, הגיל דילג עליו מבלי להלבין. מעניין הפער בין הכרס לבלורית. הוא נראה איש טוב, מהזן החביב, המבטיח ערב נחמד כשהוא בין המוזמנים, אך אי-שם היא קולטת איזו תרעומת קבועה, מוסתרת היטב. הוא אחד שמתלהט בקלות אבל לא רותח. לא ברור לה למה היא משקיעה בפענוחו של העומד מולה. ומאיפה הביא את המילה "רוצח"? לא, היא לא תתנפל עליו, עדיפה תשובה מונוטונית בנוסח חוברת הדרכה לגננים מתחילים. כחכוח קצר בגרונה מקדים את מילותיה: "יש סיבות יותר גדולות לעצב מתירס אכול, אבל כן, אלה התנים, ואגב, הם לא רוצחים. גרה כאן בפארק משפחה ותירס זה המאכל האהוב עליהם. התנים, בניגוד לאנשים, הם חיה מוגנת ואי-אפשר לעשות שום דבר חוץ מלהפסיק לשתול זרעי תירס." נרי צוחק ומעיר שהתכליתיות שלה והקריאה למזיק בשמו מרגיעות אותו. כחכוחה של איה מתגבר. היא מציינת שהיא ממש לא צוחקת. "הכי להפך," היא מדגישה, מצמידה בחוזקה את שני טורי שיניה; הן חורקות קלות, והיא תוהה איך תמיד קורה שלא מבינים את תת-הזרמים שלה. הוא מבחין בהתקדרותה, מוחק את חיוכו והקשבתו דרוכה להתעננות הפתאומית בקולה. היא לא מעוניינת לפרט ולהסביר למה התכוונה, מסתפקת ב"יש לי היום הרבה עבודות שתילה, אז נתראה מתישהו," ומסתובבת לשביל הצר המוביל אל גינתה. צעדיה נמרצים, היא בטוחה שהוא לא קלט את כוונותיה, ובכלל - היא תוהה - מאיפה צץ ה"נתראה" שזרקה לעברו ולמה? תוך כדי הרהוריה היא מבחינה בנרי הפוסע כפוף ומובס בשביל המקביל עד שנעלם.

משפחת תנים, איה אמרה, זללני תירס, והוא בכלל רצה לדבר איתה על ה"בת זונה הארורה" שצרח גרונה, ולא היה לו אומץ. ידיו עוטפות את גבעולי התירס הנגוע בתנועת חניקה מהודקת, עוקרות אותם מתוך הערוגה. הוא מתיישב על האדמה ומתמכר לאשמת התלישה, מתאבל על אובדנם בעודם צעירים. גשם דקיק אך החלטי מתחיל לרדת, נרי שולף מהתרמיל מעיל ניילון דקיק, מקופל כאגרוף, מתעטף בו, והכובע הצמוד למעיל מכסה את מצחו. גופו ארוז ומוגן כילד בדרכו לגן, ידיו מנכשות במרץ יבליות סוררות והוא משנן לעצמו שהתרכזות בעיבוד הערוגות תרדים מעט את מוחו המטולטל. אלא שהדיבור עם עצמו רק מתגבר: בפעם הראשונה שלקחתי הביתה שלוש צנוניות שגידלתי פה כל כך התרגשתי, אני לא זוכר חוויה דומה בעוצמות שלה. אולי הפעם הראשונה שהייתי עם אישה. טוב, נו, מוגזם. לא בדיוק, אבל משהו בגזרת סערת חושים וסיפוק. פעולת העידור, חדגוניות שמשכפלת את עצמה, מגרשת חסימות והראש שלי נפתח כאילו מישהו ניער צביר עצבים שהסתבכו זה בזה. נשמע פסיכי, אבל לי זה שפוי. ואני לבד כאן, לא צריך להסביר, לתרץ, לתת דין וחשבון, למצוא חן, להרגיש לא בנוח עם הבחירה. לא לשמוע את מיקה עם ה"תגיד מה איתך? אין לך משהו יותר טוב לעשות? ולמה ירקות מכל הדברים שיש לעולם להציע?" - אני חייב לזכור להשאיר מקום מכובד גם לסעיף הכיף כשעולה בינינו דיון רציני ומלומד על הגדרת האושר. כן, גם גידול גזר ותירס הוא מנת אושר. הוא יכול לשמוע את לגלוגה המתבדח - אושר צמחוני שכמותך.

טיפות הגשם מתעבות למטח חסר התחשבות. נרי מסכם שברגע כזה הגדרת האושר נעשית מימית, ונוטש את גינתו בריצה בשביל עפר שלוליתי. בלי ששם לב הוא מוצא עצמו סמוך לערוגותיה של איה. היא רכונה אל שיח עגבניות השרי, ראשה נוגע בענפים הנושאים אותן. המחשבה שגם הוא התעסק לפני רגע בעגבניות ששתל בערוגתו מזרימה בו אחוות חקלאים. הוא שואל לשלומה ואם הגשם לא מפריע לה. היא מרימה ראשה, שערה רטוב, יריעת פלסטיק עטויה על בגדיה ועל נעליה, מבטה משתהה, בוחן אם מתאים שתציג את האמת על שלומה הגרוע, האם יש סיכוי שיבין. היא מחליטה לשחרר בלי למסֵך. נרי מייצב עמידתו ופותח מטרייה מעליה. איה מבטלת את כיפת המגן בהינף יד וב"לא צריך" פסקני. "אין סערות וגשמים שמסוגלים להפחיד אותי," היא מכריזה. "כשיותם מת נחרבתי כמו צריף במתקפת צונאמי, אבל עכשיו אני נעה עם הרוח. היא לא תשבור אותי. שום דבר כבר לא ישבור אותי." דיבורה מייצר בו תחילתה של סחרחורת. נרי מתרכז, הקֶשב שלו דרוך. הוא מסיט את המטרייה הצדה. "אתה שואל מה שלומי? הכי מדויק להגדיר אותו כ'מרעיל', שילוב של מר ורעיל. פעם, בעידן אחר, אהבתי גשם, בעיקר את היורה. טריותו הבראשיתית השפיעה עלי כמו שהיא משפיעה על האדמה המחורצת מחום הקיץ. גם ממני היורה ניקה את הקיץ, את האבק והיובש, הוא פינה לי את הנפש. אבל מאז שיותם שלי נהרג, למילה 'יורה' יש רק משמעות אחת, אכזרית, אלימה, מוחקת, משמידה. מילה שהיא אך ורק פועל. אמא שלי מתה שישה שבועות לפני הנכד שלה. הוא כל כך בכה עליה, לא ידעתי שיש בו מאגרי בכי כאלה. מוות יכול לגלות שכבות עמוקות ונסתרות בנשארים בחיים. לפני כן ראיתי את יותם בוכה כשנפרדתי ממנו בכיתה א'. וזהו. לא יודעת, אולי בכה גם מבחורה שאִכזבה. האם הבן שלי הספיק לאהוב? אני עדיין מריחה את הכרית שלו, אולי השאיר בה עקבות קטנטנות של אושר. אני שואלת את האוויר מה היתה המילה האחרונה שאמר. 'אמא', אני עונה, ותמיד אחר כך מגיעות בהלה ואימה. איך לא הייתי שם לידו כשהם ירו עליו? איפה הייתי? בסתם של החיים."

הוא מרוכז בפיה המשגר אליו פצצות בזו אחר זו. כולו עור תוף ועיני רנטגן. רק לא להפסיד תנועה, מצמוץ, הברה, נשימה, נקודה. דיבורה האסוף מצמרר. משום מה מוחו מוריד הוראה לנענע חלושות את הראש, ולפה להסתפק במילה הסתמית "הבנתי". מה בדיוק הבנת? כלום.

הגשם פסק. טיפות הענק מיצו את עצמן. הוא עומד על שתי רגליו, לא יודע מה לעשות איתן, עם עצמו, מסוגל רק להיבלע בעיסת נרפותו ואוזלת ידו. הוא מקפל את המטרייה, זיעה חמוצה מציפה אותו, והוא מקווה שאיה לא מריחה. הוא קולט את תנועת עיניו המדביקה גבות לקדמת המצח, יוצרת על פרצופו תמיהת אימוג'י מגוחך. מה אומרים? איך מנחמים? "שלא תדעי עוד צער", "משתתף..." עכשיו, כשהוא זקוק לאמירות חכמות ורגישות, הן לא מתיישבות לו על הלשון. עדיף שישתוק. הוא בולע גלוני רוק וכורע לצדה. למה לא התיישב קודם? עמד כמו אידיוט כשהיא ישובה כאובה על האדמה, לא יודע איך לתמוך, מה לעשות. במה עוטפים יגון? חיבוק גבה השמוט, כתפיה השקועות פנימה לתוך הצער? הוא לא יודע ולא מעז. קולה מבקיע, שומר על גובה אחיד, רק השקט שבין המילים ממוקש. גופו רוטט, מרגיש את שיברון לבה, מבטו ממוגנט אל פיה. "חצי שנה אחרי שיותם נהרג לי שמעתי על הפרויקט העירוני והחלטתי לעשות ערוגות. אף פעם לא דמיינתי את עצמי מתחברת לדבר כזה. ביטלתי אותו כמיועד לאנשים משועממים, נטולי חיים. בבית ספר שנאתי את שיעורי החקלאות שהיו חלק מתוכנית הלימודים בחווה החקלאית. הבוץ, הלכלוך, וכל זה בשביל חסה ולפת בסוף היום, היו בלתי קשורים לחיים שלי בשום צורה." הוא מחייך, היא מזכירה לו את עצמו. היא לא מתעכבת על תנועת שרירי הפנים שלו.

"ופתאום בבוקר של עוד יום מיותר הגיעה למוח מכת חשמל, איתות בהיר שבמעמקיו גן ירק קטן, וידעתי שזהו, שזה הכי נכון ובשבילי ועכשיו. הלכתי לעירייה, נרשמתי, שילמתי והגעתי. תערובת של משיכה, ריח מרוכז של פשטות ותשוקה לגעת לאדמה בגוף. אנשים ריכלו, לא הבינו, הצמידו פרשנויות פסיכולוגיסטיות למיניהן. לא עניין אותי, רציתי אדמה. בלי הסברים ונבירות. לא יודעת מתי הרגשתי כל כך מתומצתת. זה היה סוף הקיץ והאדמה היתה קוצית, יבשה, שבורה, והכי מזמינה. יכולתי להישאר בתוך האין והצער, עד שנפתחתי לתנועה שתזיז אותי. כמו רוח בשלכת עץ. מאז, כאן אני עוצרת את הזמן. אין עולם, רק אני, האדמה ומה שתצמיח לי. תנועת הידיים העובדות בה מוליכה אותי והנשמה מתרוקנת מייסורים. פה אני מתפוררת לאט כמו העלים היבשים, דורכת עליהם ומניחה עליהם את הגוף. הדמעות נספגות בה ונהיות עובש. עובש טוב. ככה. בסיסי."

הוא לא יודע מה לעשות עם הכנות החשופה והמצמיתה שלה. עם הדיבור הרהוט הזה. פעימות לבו מתגברות לדהרה. איה מתנצלת על הווידוי שהתארך לה, מצמצמת שפתיים, מצמידה לסתות, משדרת סוף. מוחלט. נרי משתאה מיכולתה להלביש במילים את היותה, מנסה לפענח את החלטתה לבלום פתאום את דיבורה. האם היו אלו דהירות לבו שהשתיקו אותה? האם ציפתה שיגיב, שיאמר משהו משלו, משהו חכם? מנחם? אולי רק שיחבק? הוא תמה על יכולת הריפוי הנובטת מתהום ומהאישה ששותקת עכשיו את אובדנה וכפועלת ממשיכה לשדד את האדמה הזקוקה לה גם כשהגשם מוסיף לרדת. לידה הוא חייל שוקולד החושש להיחשף ולהירטב. מבטו ננעל על אצבעותיה הבוטשות בערוגות בקצב אחיד. דקיקות, קצוצות, עורן הצרוב מכריז על חריצות. היא מזכירה לו את המיילדת שיילדה את ילדיו לפני כמה עשורים. הוא לא זוכר שאי-פעם חשב על ידיה של המיילדת ההיא, ולפתע הן חופרות מחילות בזיכרון. הוא מרותק מהמנגנון המפעיל את מערכת היחסים גוף-מוח, מבטיח לעצמו לפרק מתישהו את חידת נבכי הזמן. מהו הפלא המוציא את הזמן ממקום מסתורו ומסתוריותו? ראשו מורכן, פיו מרוקן וה"לא נעים לי" משתלט עליו. הסיסמוגרף שלה קולט אי-שקט. "אתה לא צריך להגיד כלום על מה שכל שאפשר לומר עליו הוא כלום. אני מעדיפה שתיקה על להג מנומס." צווארו מהנהן את ראשו. הוא מצליח לסנן רק "איפה יותם?" וסימן השאלה מתארך מדי לדעתו, אך מאוחר מדי לקצרו. הוא רוטן לתוכו. היא לא מפסיקה לעבוד, מעמיקה את השוחה שחפרה, שולפת מתוכה קולרבי קטן, חופנת אותו בידיה, מלטפת ומדברת אליו, אל נרי או לשניהם, ולא מישירה מבטה, רק מחדדת תמיהה. "מה זאת אומרת? יותם בי. גופו באדמה, אבל לא מה שהיה הוא. בתוך האדמה הזאת יש חיים. לפעמים אני מסוגלת לראות פרפרים מעליה, ואני מתעכבת על הצבעים השמחים שלהם. זה לא קורה הרבה. לרוב אין לי מצב רוח לפרפרים, אבל תראה, הנה אחד צהוב בא לבקר, אולי שמע את קולו של הקולרבי."

הוא מזהה קמט חיוך שיוצרות זוויות שפתיה.

היא שבה לדבר והוא המקשיב ההמום. לא עולה בדעתו להעיר על מוזרות הקולרבי שלה. הוא נזכר בנער שהיה, זה שקינא בבנים הנינוחים האלה, שאין סגר בלבם ובלשונם. שנים ניסה ללמד את עצמו להיות קצת כזה, התוצאות היו מבישות והוא הפסיק לנסות. ההיזכרות מולידה בו עצבות וחמלה על הילד שהיה הוא ועל מי שגדל להיות, ולתוכן מחלחלת כנותה של איה המודיעה שאינה זקוקה ליותר מדי אנשים סביבה. "בקרבתי," היא מסבירה, "הם מביעים הבנה צבועה, סבלנות כפויה, מדברים בקול ששמור לשיחות עם שכולים בלבד. נמוך, מתנגן, מתמשך. עטוף במגבת רכה מספיגת רחמים. אין לי גרם של סבלנות לזה. והכי מרגיז שזה גורף, גם נשים וגם גברים. אני כל כך רוצה לפגוש את אלה הלא נחמדים אלי, שלא פוחדים להגיד לי שלפעמים הם לא סובלים אותי, כי מאז המוות של יותם אני בלתי נסבלת להחריד. תשאל את בועז, בן הזוג שלי. הוא עבר למיטה נפרדת בגלל זה." ושוב אותה פתיחות, בתוספת אינטימיות מחדר השינה שלה, מביכה אותו ומעוררת את סקרנותו. הוא רוצה עוד וגם נרתע מלשמוע. שקט פתאומי מושלך ביניהם. "והגינה היא עיר המקלט שלך? את בורחת מאנשים לשתילים?" איה מארגנת תשובה, אצבעותיה נעות בתנועות סיבוביות על עורה, כמו מנסה להרפות שרירים תפוסים ולהושיב מילים. "אני מגיעה לגינה, משאירה חיים מאחורַי ופותחת עוד חיים. אפשר לקרוא לזה עיר מקלט. כאן אני רק רצף של פעולות שמתניעות רק צמיחה." היא אומרת וקולה מעומלן. "אני השותפה של האדמה. כאן אני נושמת, זוכרת ושוכחת, לא פוגשת את המבט הכאילו בוכה והחצי מושפל שנשלח לעבר זאת ששכלה את בנה החייל. וטוב לי."

הקשב של נרי נשרט. הוא לא יודע למה זה קורה לו, אבל הוא יכול לגעת ברטט. אולי זאת העובדה שחזרה על דברים שאמרה ועדיין לא עיכל את משמעותם. גם הוא קצת בורח מהמבטים הלא תמיד מבינים אותו. אולי זהו דיבורה הנחרץ והמשימתי, מגהץ קמטים, כזה המוכר לו מהבית. מוזר, הוא מהרהר, עד לרגע הזה לא חשב על מיקה, אפילו לא נזכר בה. הוא לא חלַק איתה חוויות מגננותו, הן היו נחלתו שלו. מיקה שהחמלה ואהבת האדם שיש בה לפעמים בכמויות גדולות מדי מרגשת אותו כל פעם מחדש, מיקה שבפגישה השנייה שלהם הודיעה שהיא לא מתכוונת ללדת, אין לה עניין בלהיות אמא, והוא הלך איתה. דן ונטע, שני היהלומים שלו מהנישואים הראשונים, כך קרא להם מרגע הולדתם, מביאים לחייו שמחה גדולה, למרות הצער על נויה, אמם, שנעלמה מחייהם לפני שבע שנים. לפעמים, בלי להתכוון, מתגנבים לראשו דמיונות על איזו אמא מיקה היתה יכולה להיות ואיזה ילד יכול היה להיוולד להם. אבל למה עכשיו הוא חושב על שתיהן יחד? מה מחבר בין איה ומיקה? אולי זהו הבטון ששתיהן יצוקות ממנו? ואולי הבחירה שלהן בטבע, כל אחת מסיבותיה. מיקה, אזרחית מצטיינת של העולם, רגישה לסבל ולאי-צדק, יכלה לעזור לילדי מהגרי העבודה הממלאים את הארץ, אך מעדיפה לתת יד למסיק זיתים, להגנה על המטעים והגידולים ובתי הבד בכפרים הפלסטיניים. הוא למד להסתגל, והפסיק להעלות את הנושא משהבהירה לו שאין סיכוי שישכנע אותה להרפות. היא העדיפה לדבר ארוכות על האירוניה שבבחירת ענף הזית כסמל השלום. הוא נזכר בדבריה החכמים על עץ הזית המצמיח שורשיו לרוחב ואחר כך לעומק ומכאן עמידותו בסערות והגעתו לגיל מופלג. נלהבת סיפרה על גזעו החלול, על הערבים שממלאים אותו באבנים וכך מונעים מהשדים להתגורר בו. הוא בטוח שאיה תתחבר לסיפור הזית, כמעט מתפתה, וברגע האחרון מחליט לא לשתף אותה בענייני מיקה ולהפך.

איך זה קורה שדווקא עכשיו כשהוא רחוק ממנה נבראת לה מחשבה עליהם, עליו ועליה? הוא יכול להרגיש חלקיקים המרכיבים את מיקה מתכנסים למין צלילות שמאירה עד כמה הם שונים. הוא זה שרואה בעיות, ומיקה מציעה פתרונות, לא מתעכבת יותר מדי על צביטתו המתמשכת של הכאב. כשהיא מזהה את קיומו מופעל בה מערך עשייה המבטל התעכבויות על רגש. הוא, במבט תחנוני אילם, מבקש - תני עוד דקה לרבוץ בתוך העצב, להיטחן ברחמים, ויודע שהיא לא רואה ולא מבינה את ההזדקקות. הוא למד לא לערב, ושניהם מתגלגלים לתוך כדורי צמר, הקצוות נבלעים וכל אחד נסרג לעצמו. בלילה במיטה, כשהוא מחבק אותה, גופה עדיין מדיף את ריח הקפה השחור וההל, את חריפות שמן הזית והזעתר הטרי מהשדה. ארומת החוויה שאינו שותף לה רובצת כאי מפורז ביניהם. בתוך החיבוק הוא רוצה לבקש ממנה שלא תיסע לשם יותר, כי עשתה מספיק, כי לפעמים מסוכן וכי הוא דואג שמא יקרה לה משהו בדרכים. הרי נסיעותיה המרובות מעלות את הסיכוי. הוא משתהה לרגע בתוך החרדה ומשגר לעצמו ביטול - זאת הבחירה שלה ולו אין זכות.

באחד הערבים, כשחזרה מוקדם מפעילות זכויות האדם שלה - הסיעה אם ובן מאחד הכפרים לבדיקה בבית חולים במרכז - הם נפגשו על הספה האפורה בסלון שצרבה לתוכה את תנוחת גופם המרשה לעצמו רפיון של בית. הוא הכין קנקן תה לימונית ונענע שקטף מהאדנית שלהם, מזג לשתי כוסות זכוכית דקה שהביא לשולחן, ריח עלים טריים התפשט בחדר, ואף על פי שלא תכנן, סיפר לה לראשונה על פרויקט הגינה שלו. מיקה בלעה את ההפתעה, ואמרה, כמי שכופה על מלמולה להישמע מנומס: "נחמד, לא תיארתי אותך כזה. גנן. הכי לא צפוי". תמיהת ה"באמת?" שלו היתה נזופה. יכול היה לנצל את ההזדמנות וליזום שיחת היכרות שעדיין לא נערכה ביניהם ולשאול איך תיארה לעצמה אותו ומי הוא בעיניה, אך תחושה עמומה רמזה שעדיף לא לסטות מהנושא ולא להיכנס לאזור רגיש מדי. הוא רצה שהגינה שלו תהיה מונחת לפניהם וכל תשומת הלב תתרכז רק בה. אלא שהיא לא גילתה עניין, הסתפקה ב"מקווה שאתה נהנה מהדבר הזה", הרימה עצמה מהספה ופרשה לענייניה. הוא לא יכול היה לקבוע אם היא אדישה, מזלזלת, או משום מה פגועה וכועסת, סירב לתת יותר מדי מקום לתהיות מייסרות וגייס את גישת השורה התחתונה: שלי - שלי, שלך - שלך. סוף אירוע.

הנוסחה עבדה עד לאותו ערב סתווי שבו התחשק לשניהם חומוס והם ירדו לחומוסייה השכונתית החביבה עליהם. בעודם צועדים נינוחים ורעבים הטיחה בו מיקה ללא אזהרה מקדימה את נשכנותה השיפוטית: "בחרת לעבד את האדמה כאילו חסרים בישראל עשבי תיבול ועגבניות אורגניות לסלט. אתה עוד אחד מהעירונים שמתפנקים להם ברֵיאה הירוקה, האורגנית, האיכותית שלהם, ולא זורקים מבט החוצה, לעבר השכנים, לאלה שאין להם. זה מעולה כשכל המסביב שלך נחמד, מלבלב, בלתי מדוכא ונשלט, אבל זה הרי כל כך לא ככה. במרחק כמה קילומטרים מאיתנו חיים בני אדם, רובם חקלאים כמוך, שבאופן קבוע הם מטרה לשנאה ולאלימות. איך אתה לא עושה עם זה כלום? למי בכלל אכפת איך הם חיים? רק לקבוצה קטנטנה של אנשים, בעוד האחרים עסוקים באוכל האורגני-בריאותי שלהם".

המום מהצלפותיה, פגוע ומתעב את ההתחשבנות, ההתנשאות והזלזול שנפלטו ממנה, תמה כמה זמן אגרה בתוכה את התבשיל המורעל. הוא התיק את מבטו אל קצה הרחוב, לא היה לו כוח אליה, אבל היה חייב להשיב לה, לא לשתוק כמודה בהאשמותיה, ומצד שני להיזהר שלא להסלים את המצב ביניהם. הוא בחר לצטט שורה משירו של יהודה עמיחי - "מן המקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים".1 מיקה אכן אהבה את המשורר הירושלמי, אך לא את העקיצה. היא עיקמה פניה, הפנתה גבה אליו, מתחה צווארה והלכה נמרצת ומחאתית לכיוון הבית. הוא החליט לא לוותר על החומוס למרות העלבון שדקר אותו.

מאז, ממשיך אותו לעג "העירונים המפונקים" שלה להשמיע קול בכל יציאה שלו לגינה. כעת, ליד ערוגותיה של איה, הוא בוהה בנקודה צפופה בצמרת ברוש מרוחק, כשלפתע נשמעות מילים המשוגרות לכיוונו. אורך לו כמה שניות להתנתק מהבהייה ולזהות את קולה של איה. "מה שלום נרי המסתורי? איש זר ששומר על עצמו בכל רגע נתון. אתה לא מסגיר כלום, מה?! סגור כמו קוד אבטחה. תפתח סדק."

ההפתעה מטה את גופו לעברה. דיבורה מתרכך. "אל תדאג, אני לא מנסה להוציא ממך מנת ביוגרפיה. רק רוצה שתדע, לא נתקלתי באנשים, במיוחד בגברים, שמצטיינים כמוך ביכולת להקשיב. זה מפליא ואפילו מרגש, ואולי בגלל הנדירות לפעמים מתעורר חשד: מה באמת קורה עם האיש הזה? הוא אמיתי? תגיד, אתה יודע שגם כשלא מדברים אומרים הרבה? אתה מודע לזה שבתוך השתיקה הקמט שיושב לך בין שתי העיניים דווקא מדבר, אולי מספר סיפור שאתה נלחם בו? לפעמים הוא מוחלק, נבלע בתוך העור, ולפעמים מעמיק. אני מנחשת שזה קשור לחיים שלך."

"אני לא כל כך מבין על מה את מדברת," הוא קוטע אותה, והיא מתמסרת להסבר. "במעט שנפגשנו שמתי לב שלפעמים הפה שלך נפתח מעצמו, ומזכיר לי עלי כותרת של פרחי קישוא כמעט שקופים. המילים רצו להשתחרר אבל מיהרת לכלוא אותן. חבל, חשבתי לעצמי, רציתי שתכיר לי אותך." ובסיום דבריה היא מזיזה קווצת שיער שנפלה על מצחה, מניחה את גופה על האדמה, נעה מעט, משפרת עמדה.

הוא מבולבל. זה שוב מפל המילים, הכנות, הקִרבה והדיוק בפרשנות שזורמים ממנה. היא מתבוננת בו ורואה אותו שקוף בתוך תסבוכת הקיפולים. מעולם לא נתקל בהגדרות כאלו, פרח קישוא עם קוד אבטחה, ודאי לא כשמדובר בו. היא קלעה, אבל מה הוא עושה עם זה עכשיו? אולי זה הביישן שאני, הוא חושב, זה החושש מדחייה, מלגלוג, מחביא את עצמי ומצטיין בהקשבה לסיפור של אחרים. ניתוח אישיותו מקפד ומבריח אותו אל מיקה. גם היא מתעכבת לעתים על דקויות השפה. בראשו עולה תמונה מערב שישי אצל חברים, יין טוב, אוכל משובח ולהג חביב מקפץ, בלתי מחויב. אלא שאצל מיקה אין להג ללא משמעות. הערב שהתחיל רגוע העלה אוקטבות כשפירקה למרכיביהם את הצירופים "טוהר הנשק" ו"כיבוש נאור". לא משנה על מה מדברים - היא תמיד מגיעה לנושא הזה, ואף שאצלו מתבשלת עצבנות הוא למד שאין טעם להציע ראש פרק אחר לשיחה. היא נעה ככרישה בעקבות רוע הדם. הוא מעדיף לשייט כאצה, שתפרוק ותירגע כמה שיותר מהר. הוא מתכרבל לתוך עצמו, רואה את מיקה בדרכה לכפר, מישירה מבט ממסמר אל החיילים במחסומים, מתעכבת על נשקם, מכיר מצוין את נעיצות התוכחה הדוממות שלה. זהו בדיוק אותו מבט הננעץ בו כשהוא לא שוטף את כוס הקפה ומניח אותה בכיור. היא משתגעת מהשאריות החומות. או כשהוא מסרב לחתום על עצומה, חשובה מאוד לדעתה, אלא שלו יש השגות על אופן ניסוחה. מבט הפריזר שלה בלתי ניתן להפשרה.

איה מבחינה במעופו לאנשהו, משחררת מגרונה חרחור קצרצר, מנסה להחזיר אותו אליה. הוא לחוץ. אילו יכול היה להזיז את עצמו למקום אחר. אין לו מה לומר לה, ברור שהיא צודקת. הוא מנפק לעצמו הסבר על טכניקה של גבר פחדן הבונה קומת מסתורין שתוסיף לו מידה של אטרקטיביות. ברור לו שההסבר רעוע, שמדובר בשקר, אלא שיש מצבים שבהם השקר והפוזה הם מפלט מצוין. יש לו ידע אישי. חרחורה הנוסף משיב את מבטו, אך אינו מפצח את שתיקתו. היא קולטת ונוטשת את עמדת המקלפת, ולהקלתו חוזרת לדבר על עצמה. "לפעמים," היא אומרת וקולה הוורדרד מכחיל, "השקט מטריף. נדמה לי שאני שומעת את העלים צומחים בתוכו ואני נבהלת. אולי דעתי יוצאת ממני, כי היא פשוט לא יכולה יותר לגור איתי." מעניין, הוא מציין לעצמו, ומזהה מעגלי התרגשות המותירים אדוות בגופו. הוא נשבה עוד יותר בפתיחות הלב שלה, מקווה שפניו אינן מסגירות את זרעי ההערצה הנטמנים בו. הוא מזכיר לעצמו את מחמאת "המקשיב הטוב" שלה, ובתוך בועת הקשב ממשיך לשמוע אותה מסבירה שלמרות רחש תנועת האופניים וצעדי נעלי הספורט הנמרצים של חסידי הסיבולת לב-ריאה שמסביבם, היא מתנתקת. מקשיבה רק לאדמה. היא מודה שזה הדבר היחיד שעושה איתה קצת חסד ומשַׁכֵך מערבולות. "לפעמים אני נשכבת על האדמה היבשה המחוררת ונושמת. עוצמת עיניים, אבל לא נרדמת. פרפר נוגע בעור הפנים, דבורה מזמזמת ליד האוזן, נמלה נכנסת מתחת לשרוול, ובסדר לי. לרגעים אני רגועה כמו נזיר במקדש הררי בשולי העיר, ממלמל את המנטרה שלו וגורף גן יבש." הוא מצטמרר, מה לה ולשילוש נזיר-מנטרה-מקדש. הוא לא זוכר שסיפר לה שזהו השדה המקצועי שלו. איה מסתכלת בשעונה ומשמיעה אנחה. "אוי, כבר חמש, לא שמתי לב לחושך שמתחיל לרדת, תעתוע שעון חורף." היא אורזת לתוך תרמילה את יריעת הניילון המגינה על בגדיה מהגשם, מנערת ידיה מפירורי רגבים, מתרוממת, מסדרת שמלתה, מיישרת גב, משחררת רגליים, פולטת "להתראות" חפוז, צועדת אל השער בצעדי ריצה קטנים ומתירה את אופניה מנעילתם. כנזיר בגן יבש הוא עוקב אחר דיוושה האנרגטי עד שאינה נראית עוד. נשימתו כבדה כאילו הוא המדווש. הוא לוקח אוויר, משהה בריאות ונושף. לאחר כמה תרגולים, משחוזרת אליו היכולת להתניע את רגליו, הוא תוהה למה היא ממהרת ולאן. הוא פוסע לאטו אל השביל מול הגינה, הרצים בנעלי ספורט אופנתיות חולפים על פניו כטורנדו. עצי פיקוס מרשרשים מעליו, הוא נזכר שעטלפים מתגוררים בהם, ושלמזלו הם בשנת חורף ולא יצליפו בו יריקותיהם. לו אין סיבה לרוץ. הוא מעדיף להשתהות. שברי המשפטים של איה נותנים לו יד ומוליכים אותו. "נזיר", "מסתורי", "סגור", "מקשיב", "מסתיר". נגיעות הרנטגן שלה עודן מפעימות ומערפלות. מה יספר לה על עצמו? שהוא המרצה ללא קביעות בחוג למזרח אסיה באוניברסיטה, זה שביטחונו בעצמו הולך ומתערער? שאחרי שסיים לימודי הנדסת אלקטרוניקה הבין שטעה, שהמצטיין במתמטיקה-פיזיקה בחר במובן מאליו, הגשים ציפיות ולא הקשיב לאיתותי נטיות לבו? שרק עם התואר מהנדס קיבל אומץ ויצא למסע ביבשת חדשה? על חבריו שדאגו למידת שפיותו כששיתף אותם בבחירת הכיוון החדש וניסיונותיו הכושלים להסביר שרעיונות נטולי מסקנות מעשיות נוקבות הם העניין שלו? הוא התפרנס משיעורים פרטיים במתמטיקה, למד פילוסופיה סינית, הודית וקוריאנית, והפסיק להסביר ולהתנצל. ועכשיו הוא שוב מחפש את דרכו. מתדפק על דלתות האקדמיה, כותב מאמרים שבינתיים לא מתפרסמים ומתעקש שלא תיפגם היקסמותו המתמשכת. הוא רוצה לשתף את איה במצוקות חיפושי הקביעות וחושש מלהיות טרחן בורגני. ואולי יספר לה על מיקה המתעקשת להתפרנס רק לפי צרכיה הבסיסיים בעמותה למען דרי רחוב? אישה שכסף לא חשוב לה בשום צורה ומי שרוצה לראות הר געש מתפרץ שיתחיל לדבר איתה בקפיטליסטית. לאיה בטח יהיה מה להגיד על זה. הוא ידבר איתה. מתישהו. המחשבות בולמות עצמן. צריבה מתמקמת במרכז הבטן. דמותה של מיקה נעמדת רחוק ממנו. הוא לא יודע אם היא שמה לב שדבר כבר לא נאמר ביניהם כשהיא יוצאת לפעילות ההומניטרית שלה. שתיקתם מתגבהת ומתקבעת. אתה ושכמותך רק מדברים ומישהו חייב לעשות את המעשה הטוב - היא חוזרת ועוקצת. ומה איתם? לאן פנה הטוב שפעם היה ביניהם ושלהם? האם היא שמה לב שאהבתם מתוחה עד קצה? הוא מתחפר בשאלות, לא מוצא תשובות, כבר לא מבקש את שלה, נסחף לעשייתו וממעט לעצור בניסיון לאסוף אותה אליו. הוא יכול לגעת בנסדקותם ההולכת ונמשכת. כל יום עוד קצת, כל יום חבל לו פחות.

למחרת הוא שוב בדרכו לגינה. הירקות שזרע אינם זקוקים לו על בסיס יומי, ובכל זאת הוא שם, בעיר המקלט הקטנה שלו. התמכרותו מוזרה לו, אך לא מאתגרת פשפוש בסיבותיה, הוא מעדיף להסתפק בעובדת ההימצאות. שיטוט אישונים זריז בשטח מגלה דחלילים שהוצבו על כל אחת מערוגותיה של איה. האורחים החדשים משמחים אותו. סימן שהיא כאן. הוא נזהר לא להתקרב יותר מדי, שלא יעיק. מהמרחק שגזר על עצמו הוא מזהה חריטה על מצחו של דחליל העץ: "איה יותם". גופו נהדף לאחור. מבלי להתכוון ראשו הציב סימן שאלה בסיום החריטה והוליד תבהלה. מה זה? אמא ובן, אבל לא רק. הוא מבחין ביד מתרוממת באוויר. האם מוחו מדמיין דברים מתוך בהלתו? כף היד עוברת להתנועעות, איה מנופפת לו, מסמנת לו להתקרב. הוא מסמן לה באגודל זקוף ומתקדם אליה. היא מארגנת את שמלת הפשתן האדומה, מתיישבת על האדמה ומשכלת רגליה. הוא מזניק צעדיו. שאלת ה"איה יותם?" על קצה לשונו, אך היא מקדימה אותו בהצביעה על התותים ששתלה, חולקת איתו את אהבתו של יותם לתותים עם אבקת סוכר על כתר ראשם. נשימתו נכלאת בין הצלעות. הוא מספר לה שתותים בסוכר הם גם הפינוק האהוב עליו מאז היה ילד. היא אינה מגלה עניין בהערתו, עוצמת עיניה, עפעפיה אוחזים זה בזה בחוזקה. "אבקת סוכר בטעם אש," היא פוסקת לאחר הפסקה ארוכה ודיבורה מואץ, הרווחים בין המילים נמחקים, היא מהירה כסופת טייפון. "אחרי שיותם נהרג מהפגיעה המדויקת של חברו למחלקה, בדיוק פה במרכז החזה, אני רציתי גם. שכל חלקי הגוף שלי יתפזרו. מפוררת כמו סיד של קיר ישן שכבתי במיטה, חייתי על מים וטוסט אחד ביום, נעלמתי לעצמי והיה לי טוב. כמה חודשים עברו ככה עד שהכרזתי מרד באישה שהזדקנה והתמרמרה וכיווצה את חייה. צרחתי 'די' ארוך ומדמם ומאז ההד של ה'די' הזה מתַפעל אותי, מין ציווי שאי-אפשר להתעלם ממנו. אספתי את עצמי במאמץ אדיר והגעתי לגינה הזאת. כמה פעמים ביום וכמה פעמים בלילה אני נזכרת בחיים שהיו. לפעמים אני מצליחה יותר ולרוב פחות. וכל הזמן אני מאגרפת אוויר, גם ברגעי כעס בלתי נשלט וגם ברגעי שקט. רק בשתי הערוגות האלו אני משחררת אגרופים, נותנת לאוויר להניע, עובדת פתוח עם הידיים, שירגיש אותי, שארגיש אותו, ונלחמת לא להיכנע. נשמע מטורף אבל לא אכפת לי. יש ימים שקשה להזדקף, שאני רוצה להיכנע כמו שיח רותם לרוח המדבר. אני יודעת שיותם לא קבור כאן. רק הירקות שלי, שגרים באדמה הזאת, הם עכשיו בית. עד שהילד שלי הלך הייתי כל מיני דברים, מורה, יועצת, מנהלת, וכשהחיים נלקחו נטשתי. לא רציתי יותר כלום. ופתאום גננית. והתמונות משם. אני לא נותנת להן להיעלם. אתי חפירה אחוזים בידי גברים, מכסים את יותם, ואני נטרפת, משתוללת, חוטפת את מאחד מהם, הוא מתעקש שאסור לי, אני שואגת 'מי אתה שתגיד לי' ומניחה אדמה רכה על ארונו. להתראות ילד שלי. אני מחכה שכולם יסתלקו שאוכל לצנוח אליו. ופתאום גשם נורא, נדיר בתחילת ספטמבר, ומישהי, אני לא מצליחה להיזכר מי, שילבה יד בידי, הכניסה אותי תחת מטרייה והובילה אותי למסתור. ואני רק חשבתי על יותם. ועל הסופה שתחלוף, וזו שלעולם לא. הוא היה הבן היחיד שלי, לא רציתי עוד ילדים. הרגשתי שאין לי רזרבות של אהבה לתת. שואלים אותי אם אני מצטערת. ואם כן? מה זה משנה. אבל אני לא. אני מכבדת את ההחלטות שלי." והוא שוב חושב על מיקה. מעולם לא שאל אם היא מצטערת על החלטתה לא ללדת. אולי הערב ישאל. מעניין מה תענה.

"ואת לבד עם זה?" נרי שואל ומוטרד משאלתו המגושמת, שאולי לא היתה צריכה להישאל. איה מישירה מבט, תכלת פולשת לאפור, האם התעניינותו שימחה אותה? או שהיא מעדיפה אותו שותק? ואולי רק עצם היותו שם הביא אותה לשחרר כאב ולהקל על הלב?

"מאז האסון," היא אומרת וצוללת למרכז אישוניו, "בועז יושב בבית. שנתיים וארבעה חודשים. חי בעולם שכבתה בו השמש, לא מוכן להודות שהוא זה שמחק אור מחייו. מרוסק מה'למה לקחו לי את הבן' ואיך זה קרה ולמה דווקא על יותם שלנו ירו בטעות איומה בסמטאות הכפר תוך כדי פעילות חיפוש מבוקשים. 'ירי דו"צ', 'כוחותינו על כוחותינו', הסבירו בלשון צה"לית נקייה בשבעה, אבל למי היה כוח להתרתח ממילים? בועז, ששמו השני קיר ברזל, מסריח עכשיו מקורבנוּת ומחוק לגמרי. שונא את העולם, את החברים ואת המפקדים של יותם. כשאני לובשת את שמלות הבוקר, מעמיסה תרמיל על הכתף וכובע על הראש, הוא נשכב על הרצפה, בועט ברגליו כתינוק וממלמל את ה'לאן את הולכת' ו'מה את עושה שם' ו'תלכי ליותם'. תוך כדי דיבור הוא זוחל, כן, זוחל על הרצפה וחוסם את הדלת. לפעמים אני מסבירה בסבלנות, לפעמים מתעלמת ומדלגת מעליו, וקורה שאני מאבדת שליטה על העצבים ועל הפה ועונה לו בקיצור מאוד נמרץ שאני חופרת לעצמי קבר. לא יודעת מאיפה גירדתי את התשובה, אבל היא עובדת כמו פצע בתוך עור. בועז מבוהל כאייל מול פרוז'קטור, מרפה ממני, מזנק על רגליו ואני מזנקת החוצה. לפעמים אני חושבת שהמוות של יותם עשה אותי נשמה נודדת."

גם אותו תשובתה מקמטת, הזעזוע ארוז במקצב אחיד, צפוף פרטים, כאילו היא מספרת לו על סרט שראתה. חיילינו יורים על חיילינו. הבלתי נתפס זוחל ככפור במעלה גבו, חורץ בעצמות. לו רק היה יכול לחלוק עם איה את התקף המחשבות והרגשות, אבל הוא לא מסוגל. נתיב המילוט מוביל אותו אל הלילות שבהם הוא משתוקק לחבק את מיקה, לקרב אותה, להתכרבל ככרוב ניצנים בתוך עליו המגינים, לבקש שתישאר לידו ותניח קצת את ענייניה, אבל הוא לא פוצה פה והיא לא מזיזה את גבה המקומר אליו ומִשאלת החיבוק מתאיידת ממנו. הוא חוזר אל איה, עיניה הטובות ממגנטות את מבטו, פניה נסוכות רוגע מפתיע. הוא רוצה להגיד לה משהו, לא משנה מה, אך בגרונו חמיצות בחילה ורפרוף זיכרון: מפה רקומת שושנים אדומות שנהג לפרוס על השולחן בארוחת יום השנה למות הוריו, מספיג בה את הגעגועים שגואים בו ומתגברים ככל שנמשך היעדרם.

קולה של איה, שעד לפני רגע דיברה עובדות כפרוטוקול קשוח, נהיה בצקי ומחזיר את נרי אל גלי הגעגוע שלה. הוא חושב על פלא התדר המשותף שביניהם. היא מספרת לו על חלקת יותם הקטנה שלה, העגבניות, המלפפונים והבצלים, וכל העולמות מתבטלים. כחמאה מומסת היא מטפטפת את החלטתה לא לשנוא ולא להתחשבן. "עבר עלי זמן ייסורים עד שהחלטתי לגדול ולגדל," היא לוחשת ושואלת אם גם הוא מתעניין לפעמים איך זה ומאיפה הגיעו לכאן הזרעים, היכן תפסה אותם הרוח? היא מבקשת שיאמר לה את האמת אבל לא מחכה לתשובה: "זרעים יתומים שכמותם. לבדם בחורף קר עד שהאביב מחמם את השתיל, כמו אם המאפשרת את נביטת תינוקה." היא סוכרת את פיה, חופנת את לחייה בכפות ידיה כמצהירה על תום קצבת מילותיה להיום ומשלחת מבט לאדמה. כתמי השמש הזרועים על פניה נראים כאיים נטושים. הוא רוצה לשמוע אותה מדברת עוד את בנה המת. להבטיח שיהיה איתה כשתרצה ותצטרך. היה רוצה לחבק אותה אבל הוא כופה על ידיו להיצמד בחוזקה אל שוקיו ומשפר את נטיעת הרגליים בקרקע, מתלבט אם להוליכן אל הערוגות שלו, ואולי החוצה, להתרחק, לתת לאיה מרחב משלה. לא בטוח שהרגליים יישמעו לו. היא משחררת קול צרוד מגרונה, מרימה עיניה, מסתכלת דרכו ורק הרהורה המתמלמל מגיע לאוזניו: "'תצטרכו לאכול הרבה בצל', אומרים האיטלקים כשעומד בפניהם אתגר מורכב. מצא חן בעיני השילוב בין התמודדויות וירקות. לכן הדבר הראשון שעשיתי פה היה לשתול כמויות של בצלים. יכול להיות שהאיטלקים יודעים משהו שאנחנו לא." היא משתהה, מבטה עוקב אחר דבורה יונקת מרווה משולשת, חיוך של נחת על פניה. "כשאני באה לערוגות אני מכבה בי חלקים לא רצויים. את העירונית, הטכנולוגית, הרכושנית, ונשארת רק אמא של הילד שלי. אני שומעת בקולה של אמא אדמה את ה'בואי אלי'. איכשהו יצא לי הצירוף הזה, 'אמא אדמה', למרות שאני לא סובלת צירופים משומשים מדי. לכבוד האמא הגדולה הזאת הומצאו טקסים שנראו לי מייגעים ומיותרים. ועכשיו אני מתמלאת רק בה, והיא טובה אלי. כל הדבר הזה שנקרא טבע עושה לי איכשהו את הסערות לקצת יותר נסבלות." קולה ים שטוח, עורה בוהק כחוף בצהרי קיץ ותנועותיה משייטות.

מילותיה מהלכות עליו במסתוריותן הכורכת צרחה מתפרצת וקצף דק הנלחש בתוך אותה אישה. סבל נסבל. הוא רוצה לשאול אותה איך מתגברים על מזיקים שפוגעים בחיים, בנשמה, ושומע את קולו מתעניין בטיפול במזיקים הפוגעים בערוגות מבלי להשתמש בכימיקלים. איה אומרת שמאוחר לה מדי ואולי תסביר לו בפעם אחרת.

היא מתרוממת, מנערת רגליה וידיה. נרי קם בעקבותיה, זהיר, מתאים את הקצב שלו לשלה. כאב חד מפלח את ברכיו, אנחה נמלטת מפיו. שניהם ניצבים כפופים. היא לא עושה עניין מזעקת הגוף, ומודה כי המחזוריות המתקיימת באדמה בכלל ובערוגותיה בפרט, היא השומרת האישית של שפיותה. "החובה היומיומית שקיבלתי על עצמי, לקום מוקדם בבוקר אל הגינה הזאת, ממסגרת לי את החיים. כולם עושים היום ספורט, משכללים את הגוף. אני משכללת את האדמה." הוא רוצה לומר לה כמה הוא מרותק מיכולתה לדייק מחדש את קיומה, אך כהרגלו ראשו מייצר רק הנהון. "בזמן האחרון," היא משתפת בקול נמוך ומכונס, "אני נמשכת בעיקר לקיץ. זה נשמע רע, אבל היכולת להמית פריחות מרתקת אותי. בתוך היובש הצחיח הזה רק עגבניות השרי מסמיקות ביולי הלוהט כאילו הוציאו החוצה את החום שאגור בהן. אתה יודע שלעגבנייה הקטנה לוקח שלושה חודשים לגדול?" הוא לא יודע אם הוא יודע, הוא עסוק באודם המביך הפושט בלחייו ובשתיקתו, והיא ממשיכה. "העגבנייה זקוקה לזמן ולסבלנות וממנה למדתי להמתין. לא תאמין אבל בתוך החושך - לא, המילה חושך היא לא המקום שלי, אולי אופל זה יותר מדויק. לא משנה - בתוך הבלתי ניתן לתיאור למדתי גם לשמוח. כל כך הרבה אני לומדת מהאדמה, בלעדיה הייתי נקברת." איה מנידה בראשה כמאשרת את ששידר פיה ואינה מוסיפה לדבר. אולי מחכה לאישורו. מה אומרים? איך מתקרבים לצעקה שלה? הוא רוצה להגיד לה שלחיות זה הרבה יותר קשה מלנשום וחושש ממילה לא מתאימה, שתפגע. הלמות המילים המתגלגלות בראשו מבלבלת אותו.

"תגיד, פעם עצר אותך משב רוח עשוי מארומה של אדי רוזמרין?" חיוכה ממזרי ושאלתה נחפזת.

הוא מנסה להבין לאן היא חותרת. היא פוסעת קדימה. נמרצותה מעידה שאין לה כוונה לתאם בין צעדיה לשלו. הוא ממהר אחריה, ואז מאט. מצייר בראשו את ענפי הרוזמרין, חושב על דקיקות עליו החִיציים ונושם לתוכו בליל ריחות. נזכר שמיקה תחזור מאוחר, אין לו מה למהר. יעבוד עוד קצת, ישוטט וישוב הביתה. אולי יכין ארוחת ערב מושקעת? לא, היא תמיד מגיעה משם שבֵעת חוויות, ספוגת פיתות בשמן זית שמארחיה מגישים. ולאן איה ממהרת?

כשהוא מגיע הביתה הראש שוב מסתחרר, זה קורה לו במצבי אין-פתרון. תעודת הפועל המצטיין מתויקת בעור המחורץ של כפות הידיים ובכמויות האדמה הבוצית שנאגרה מתחת לציפורניים. הוא נופל למיטה כשק תירס אכול ונרדם.

למחרת מתגנב אור חיוור דרך חלון חדר השינה. הרצון לצאת אל הגינה מנצח התפנקות בפוך. עדיין מוקדם וקר, והרי כל היום לפניו, אך הגוף מחליט עבורו. הוא נוטש בזחילה את המיטה, נזהר לא לשרוט את השקט המכרבל את מיקה, נעמד יחף על רצפת השומשום הקרה, לובש את הבגדים מאתמול, תנועותיו זהירות, נשימותיו חרישיות, גופו אסוף, מקפיד לא להיתקל בחפץ, לא להרעיש, ויוצא מהבית על קצות אצבעותיו. בדרכו לגינה נזכר שלא לקח משהו לאכול. והקפה, מה יהיה איתו? בלי מנת הקפאין הוא כמו רכב מפונצ'ר. לא נורא, יסתדר. לא התחשק לו לחכות לקפה של בוקר עם מיקה, מין טקס של שניהם במרפסת הצרה שלהם, זכר לימיהם הטובים יותר. הוא כבר יחשוב על תירוץ כלשהו כשתשאל, אם תשאל.

ההליכה ברגל אל הערוגות נעימה לו. הוא מפלס דרכו בין שאריות ערפילי הבוקר, שומע את החשיכה הננגסת, נושם אוויר נקי ממכוניות, לא ממהר, לא מוטרד. אחרי ארבעים דקות הוא מגיע לשער הגינה. המפתחות נותרו בכיס מאתמול, אין לו בעיית כניסה. מבין ערבולי הריחות הטריים הוא מבחין בארומת הרוזמרין, חדה ומשתוקקת. הוא שואב אותה פנימה וגופו מתנקה, נשימותיו נפתחות. הוא חושב על הגוף כדשא המחדש צמיחתו, והתפעלותו מלוָוה את שליפת המפתח. הוא נכנס, צעדיו מדודים, הוא קשוב לנביטתם החרישית, הכמעט סודית, של הירקות, מזגזג בין הערוגות עד שמגיע לנחלותיו הקטנות. הן מונחות במקומן. השתילים שלמים, מתפתחים יפה. המזיקים לא פגמו בהם. הוא יכול לממש את הנחת המתרווחת בו. ריחו הטרי של הבצל מעקצץ בו רעב, וגם הצורך בקפאין שוב נוכח. הוא נזכר במכולת הסמוכה לפארק ומשנה כיוון. צעדים רחבים מוליכים בחזרה אל השער, בתקווה שמכולות עדיין נפתחות השכם בבוקר, כמו פעם, כשהיה ילד ולפני בית ספר אמו שלחה אותו להביא לחמניות שרק הגיעו מהמאפייה, חמות, פריכות ומשחררות אדים מהבילים מתוך הקשר שבבטנן. הוא היה רץ הביתה עם שקית הנייר החומה, מחכה לרגע שבו הלחמנייה תימרח בשכבת שוקולד "השחר", נושאת הבטחה ליום מלא טעם.

נעימוּת הזיכרון מוליכה אותו. בכניסה הוא פוגש את איה שהשכימה כמוהו. הוא מרוצה שראשה בדיוק תקוע בתרמילה והיא לא מבחינה בסומק שוודאי פושט בלחייו. "בוקר טוב," הוא אומר באגביות מאומצת תוך כדי פתיחת שער הברזל. "את מריחה כמוני את ארומת הרוזמרין?" חיוכו רחב.

"אפשר שלא? היא מכריחה אותי לנשום, רחב ועמוק. מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?"

"כנראה בדיוק מה שאת עושה כאן. התגעגעתי לערוגות ובאתי לעבוד. אבל קודם אני קופץ למכולת, קפה וסנדוויץ', מצטרפת?"

"לא, תודה, יש לי צידה בתרמיל. אתה מוזמן להצטרף לצנים ונס מהתרמוס."

"בשמחה," הוא משיב, קולו קופצני כנער מאושר, והולך אחריה, אף על פי שנס אינו הקפה המועדף עליו. עיניו ממוקדות בהליכתה. היא מזכירה לו נזירה הנחפזת למלאכת יומה, מרוכזת, תלושה מהבלי עולם. לבושה המסוגף מסוגנן ברישולו: נעלי ספורט שחורות גבוהות ושמלת סגול חציל רחבה, נקייה מקישוטיות, המכסה את ברכיה ואת זרועותיה. שערה אסוף לפקעת בשולי ראשה. נדמה לו שסגנון הליכתה ולבושה משדרים בוז מכוּון להשקעת יתר בהתייפייפות. הוא אוהב את זה. כשהם מתיישבים בשולי הערוגה איה מכריזה שהיא המארחת ומוציאה את הכיבוד. שני צנימים, חצי קופסת גבינה לבנה ולצדה סכין מריחה. היא קוטפת מלפפון צעיר וחותכת אותו לעיגוליו, מורחת שכבת גבינה, מוזגת קפה. תנועותיה שלוות. "מושלם," הוא מכריז, ומחמאתו משחררת ממנה חיוך הודיה. הוא רושם לעצמו להביא לחם כוסמין מהמאפייה האהובה עליו בפעם הבאה. מי צריך קוויאר וקרפצ'יו כשהפשוט מענג כל כך? חולפת מסקנה בראשו, ולאיה הוא אומר שזאת אחת מארוחות הבוקר הטעימות שאכל. היא לא מגיבה, אך הנעימות שעל פניה מעודדת אותו להמשיך. "חשבתי על יותר ויותר אנשים שבשנים האחרונות נעשו אניני טעם, משקיעים המון זמן בבישולים מעודנים. עוד מתכון לגרטן תפוחי אדמה, אורז שחור ברוטב שמנת עם וודקה שלא היה כמותו. כולם פה נהיו כמו הפילוסוף הזקן שנובר כל חייו בכתבים עתיקים בחיפוש אחר מתכון סודי לחיים משמעותיים. שמעתי על מישהו שהזמין אנשים לארוחה ויחד עם ההזמנה הציג להם תפריט לנושאי השיחה שחוּבר על פי הרכב הסועדים. 'לא רק מה שנכנס לפה חשוב בארוחה, אלא גם מה שיוצא ממנו, ואין לתת לספונטניות ולמקריות לנהל את התוכן,' הסביר המארח. גיחכתי כשסיפרו לי את זה אבל ככל שחשבתי על הרעיון חיבבתי אותו יותר."

היא בולעת את הצנים וקובעת שארוחות ואוכל מסוגננים, שנהיו מרכז החיים במקום שיהיו נלווים לשיחה חכמה, מאוסים עליה. היא מצדה מסתפקת רק בשיחה ומצהירה שהגורמה מבחינתה הם תפוחי אדמה טריים מדי יום. פקעות אֵם, היא קוראת להם בגאווה. "הם גרים בתוך האדמה בחדר חושך, שולחים שורשים ונאחזים. אני מגדלת אותם לאט, שיפַתחו טעמים בקצב שלהם, בלי זירוזים, וכשהם מוכנים אני מוציאה אותם מהחיק החמים, מבשלת, חותכת לשניים, מכניסה לבטנם החצויה חמאה ומלח גס ועוצמת עיניים מרוב טוּב. האדמה מודה לי על הסבלנות, נותנת לי את פריָה המשובח, ואין אסירת תודה גדולה ממני. כשאומרים שתפוחי אדמה הם אוכל בסיסי של איכרים אני שומעת זלזול ומתעצבנת. גם אמא היא אוכל בסיסי." ובסיום המשפט שלוותה פוקעת ופניה זכוכית אטומה. עיניה חלולות, הן נוטשות אותו ונוסעות הרחק, ונרי כבר לא נבהל ולא מנסה להשיבה אליו, אל הערוגות ואל הנס קפה. ידיו נוגעות באדמה, ראשו, מפעל לייצור מחשבות אקראיות, מטיס אותו אל נויה, אם ילדיו, ואל ילדיו, שהאוכל הבסיסי הזה נלקח מהם. יכול להיות שהוא שומע את חריתות הכאב והגעגוע בנפשה של איה והן נוגעות באלו שלו ושניהם כאותו תקליט ויניל ישן, חורק מצער המוזיקה שנפגמה? כשעיניה שבות אליו היא אורזת את שאריות הארוחה לתוך תרמילה, נעמדת, מתבוננת בו וכף ידה נוגעת בכתפו. הוא תפוס בהרהוריו, מתכווץ ומתנצל. "לא שמתי לב שסיימנו. נסעתי קצת לאחור בזמן. דיבר אלי המשפט הזה, 'גם אמא היא אוכל בסיסי'." איה לא מוסיפה דבר, מושיטה אליו את ידה, נרי נאחז בה ומתרומם. חמימותה בכפות ידיו משהה התנתקות. "נמשיך לעמל יומנו. אז שלום בינתיים," בקולה נחישות של פועלת, היא מחזירה את כף ידה לצד גופה ופונה לדרכה. ראשו סואן, הוא מחפש משהו מעניין להגיד לה כדי שתישאר רק עוד קצת, אולי על החורף הגשום או הארוחה הבאה - ומוותר. הוא ממשש את כפות ידיו, חומהּ של איה עדיין זורם בתוכן. הוא לא ממהר לערוגותיו. הן יחכו לו.

***

בשבוע האחרון שם לב להיעדרה. דאגה מתעבה תפסה את הסבר המקריות הקלילה. ה"לקחה לעצמה קצת חופש" ננגס ב"רק שלא קרה לה משהו נורא". מופתע מהמקום שאיה תופסת אצלו, מעומק חרדתו, והשאלה איך יברר מנקרת מבלי להניח. הוא לא יודע מהו שם משפחתה ומה כתובתה, לא היה ביניהם דיבור על תוכניות מעֵבר לשתילה עונתית, הוא אפילו לא בטוח אם הזכירה את מקום קבורתו של בנה. מדי יום הוא מקווה שלמחרת תתייצב כהרגלה. זה לא קורה. הימים חולפים בלעדיה. מועקתו נערמת, הרהורים רעים מציפים, הוא בועט בהם והם בחוצפתם שבים. גם יכולת הריכוז שלו נפגמת, הוא מעשב ברישול ומשקה במהירות, עבודתו את האדמה מרופרפת. הוא יוצא לשוטט בין הערוגות, מחפש את עקבותיה, שמא החליפה מקום בלי להודיע, ומגיע אל צריף מנהל הפרויקט העירוני הממוקם בשולי הגינה. כמה נקישות עצבניות על הדלת ולאחריהן הוא פותח ומתפרץ פנימה לפני שהוזמן להיכנס. מילותיו מותזות מפיו כצבע משפופרת הנלחצת עד הקצה. "שמעת משהו על איה? לא ראיתי אותה כאן הרבה ימים. זה לא מתאים לה." המנהל, מתנדב עטור שיער שיבה במכנסיים וחולצה כחולים מבד גס, פועלי, נועץ בנרי מבט עשוי תמיהה ונזיפה ברזלית, גבותיו העבות מורמות, ראשו נד מצד לצד ופיו משגר שאין לו מושג מה קורה איתה היום. נשימתו של נרי נעצרת, עצבנות כבושה מתעוררת והוא תובע תשובה ברורה. "אתה האחראי פה, אתה צריך לדעת, ואני לא שאלתי ספציפית על היום אלא על כל הימים האחרונים." המנהל שמפענח בקולו של נרי אותות מצוקה עובר לעמדת מסַפר אכפתי אך זהיר ומשתף את נרי בהתייצבותה של איה אצלו לפני כמה ימים. "היא נכנסה, מסרה לי את המפתחות, אמרה ששכניה לערוגה יחגגו בשבת יום הולדת חמש לבן שלהם, ברחבת הדשא שבמרכז הגינה. היא השאירה אצלי בלון צבעוני, מתנה בשבילו. לפני שיצאה הבטיחה שאת שתי הערוגות שלה היא תעביר לאנשים טובים. לא שאלתי למה התכוונה, הרי כל אחד עושה כרצונו בערוגות. וזהו, מאז לא פגשתי אותה. מעניין מי קיבל אותן."

נרי מודה לו, פניו מאפירות, גבו כפוף, צעדיו כבדים. הוא מתקדם לעבר חלקת איה. פריחתם הוורודה-סגולה של המרווה והרוזמרין המלוטפים ברכות שמש אביבית מלווה אותו. הארומה מרחיבה את נחיריו, הוא נשטף בה ומלמול משתחרר מפיו: הפרחים הם האביב. טעם מעושן של החמצה מתערבב עם ריח צמחי התבלין. איך זה שלא שיתף אותה במילותיו האהובות של דוגן, משורר הזן: "פרחי הדובדבן אינם מסמלים את האביב. פרחי הדובדבן הם האביב".2 הוא מבטיח לעצמו שאלו יהיו המילים הראשונות שיאמר לה כשייפגשו. הוא מגיע אל ערוגותיה הפורחות, טריות משכרת נושבת מהן כאילו איה היא הנושמת מתוכן, עגבניות סמוקות, מלפפונים בוהקים, שעועית מגורענת, פטרוזיליה ירוקה זוהרת ומגע ידה בכל עלה. נדמה לו שאפילו הדחלילים שלה קפוצי הפנים מחייכים. ואילו עליו רובצת דממה חונקת, ומין תוגה עמוקה ישובה בין ובתוך העצמות. נרי שולח ידו אל השלט הקטן, "איה יותם", התלוי על חזה של דמות העץ הדחלילית, ולהפתעתו דף לבן, מקופל לריבועים מדויקים, נוגע באצבעותיו. הוא מורידו בעדינות, מתיר את ריבועיו, מחליק את הנייר. אותיות עגולות מעטרות אותו. הוא שואף לריאותיו כמות מוגדלת של אוויר, כמתכונן ללא נודע, ומתחיל לקרוא. "הפתק הזה נכתב עם הנץ הקולרבי בערוגה", מודיע משפט הפתיחה ואחריו נפתחת פסקה חדשה. "אי-אז, בימים רחוקים ושלמים, פגשתי אנשים שהיו בטוחים שהנשמה נקשרת לעצים, מדברת איתם. הלגלוג הציני שהייתי כל כך טובה בו התיישב עלי, ולא השארתי להם חלקה ריקה ממנו. נהניתי מהגחכתם. מאז שאני חיה עם האין ברור לי שטעיתי. עכשיו הכול יושב במקומו. זהו זמן תבונה. גם אני נקשרתי. בלכתו, יותם לימד אותי התבוננות עגולה בעולם. אני לימדתי את עצמי לכופף גב ורגליים, לטמון ראש בין הידיים, רק לא להישבר כשהרוח צולפת. כמו במבוק, הדקיק שבעצים, התכופפתי אל האדמה. נרי, חבק את מיקה בשמי, תן לה מפרי אדמתי. בקש ממנה לטפל בשתי הערוגות האלו, לגדל צנוניות בין מסיק למסיק. בבקשה, תציע לה ברכּות, הוויכוח והלהט לנצח תמיד משאירים טעם עשן שרוף. והרי הכי חשוב שלא יהיו ערוגותינו כבויות כמו חיינו. לאחרונה, נפגשתי בשיר של משוררת שהיא גם רופאה וכנראה יודעת משהו על החיים, 'האיבר היפה ביותר בגוף הוא התנועה'.3 אימצתי את השורה המדויקת והמפעימה הזו לחיי הנוכחיים. עכשיו אני הולכת למקום אחר. לא יודעת איפה הוא, פשוט זזה לאנשהו. תשמור על עצמך, ואל תשכח לנוע. איה".

הוא רץ על פני השורות, חוזר להתחלה, מתעכב על כל אות, פסיק ונקודה. גרונו חרוך. איך לא ידע? איך לא הבחין בתשוקה לשינוי המתערבלת בנשמתה? איך לא זיהה רמז לתובנתה ולתנועתה? מעורפל הוא פוסע אל הדחליל הנוסף בערוגה הסמוכה, ידו מושטת לכובע שתקוע על ראשו העצי ופוגשת עוד דף נייר שקיפולו מוקפד. הוא פותח לאט ובזהירות, מזהה את כתב היד העגול, ולראשונה מרגיש בתוך בשרו את משמעות הצירוף "חרדת קודש".

"נ"ב, אתה בטח שואל את עצמך מאיפה אני יודעת על מיקה, עליכם. האמת, לא יודעת הרבה, אבל קוששתי קצת. חפרתי תעלה צרה סביב החומה שבה הקפת את עצמך. רציתי להפשיר כמה טיפות קרח וחשבתי: מוזר שגבר לא מספר על בת או בן זוגו. זוכר ששאלתי אותך למה בחרת לעשות לך גינה קטנה וענית - בדידות? המילה הזאת תפסה אותי חזק, הבנתי שמשהו קורה אצלך בבית. וחוץ מזה, כמעט תמיד כשהגעת לגנֵן את הערוגות שלך התגלחת במדויק והקפדת על אפטר-שייב עם ריח שאני אוהבת. למרות השתיקה שלך הצלחת לסקרן. אז הפכתי קצת את האדמה, אבל לא יותר מדי. כשמיקה שם, בענייני מסיק הזיתים, היא מתחברת לאדמה, כמונו. תן לה את המקום שלה".

צמרמורות חותכות את גופו. הוא חושב על הבן המת, על אמו המחפשת את רוחו ואת רוחה ונעה בעקבותיהן. המוח בדרכו להתנפצות, העיניים מתרוצצות הלוך וחזור על פני השורות, מבקשות לנקב אותן. המילים משתנות לקווים שבורים שנעים מולו ונעלמים, ושוב מופיעים, מתפרקים בריקוד מסתורי. זה אני שמשתגע או שאיה? לא יכול להיות, אני לא מאמין. אולי כל זה הגיע לדחליל שלה בטעות? הוא ממקד את עיניו ותשומת לבו בשורה החותמת את הדף הלפות באצבעותיו: "נרי, תשמור על עצמך. אמא של יותם". אין ספק שזאת היא.

הדם אוזל, הוא לא יכול לשאת את עצמו ונופל לאדמה. איה, איה. הוא שומע את ניגון קולה מהדהד, נעדר מילים. היא נאחזת בו לרגע, שומטת ונודדת כדי להיאחז שוב באיפשהו אחר. הוא פוער עיניו, מתאמץ לראות אותה, לצייר את דיוקנה. הוא חייב לפגוש אותה, משתוקק להגיד לה את שלא אמר, לא ייתכן שנכנסה לחייו, הציתה ונמוגה. הדממה שורפת, הבכי פורץ, זורם ממנו והוא לא מנסה לעוצרו, רק שישטוף, שיטביע. מאז מותה של נויה הוא לא זוכר כמותו. הוא רוצה לזכור לנוע. לא יודע איך.

1 שירים 1948-1962. שוקן, 1962. © כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

2 יעקב רז, טוקיו הלוך וחזור, הוצאת מודן, 2000.

3 פרופ' רירי סילביה מנור, "האיבר היפה ביותר בגוף הוא התנועה", מתוך הגיל המדומה. הקיבוץ המאוחד, 2014.