לא אהוב

ברין,

יש סיכוי שתסיימי את האתר היום? קיוויתי להעלות אותו השבוע לאוויר. אנא עדכני.

סטו

אני מסתכלת על המייל מעל לשולי כוס הקפה ומגלגלת עיניים. כשנתתי לסטו מ'סטו בריכות' הצעת מחיר של אלף ומאתיים דולר כדי לבנות לו את האתר, הבהרתי לו שיידרשו לי כמעט שלושה שבועות כדי לבצע את העבודה. עברו עשרה ימים והוא כבר מציק לי שאסיים?

"אני שונאת אנשים," אני אומרת למיילו, החתול הסיאמי בן הארבע שאני מגדלת. הוא מגרגר ופוסע אנה ואנה על השולחן בין זרועותיי והמקלדת החמימה לפני שהוא נופל עליה בדרמטיות. המסך מתחיל להתמלא בשורות על גבי שורות של סימני שאלה.

"לא אוכל לעבוד אם תישאר כאן," אני אומרת ולוגמת שוב מהקפה.

"מיאו," הוא מיילל ומלקק את כפתו. מצטערת, מיילו, זה לא ילך.

מיילו תמיד היה פטפטן. לכן ג'ם בחר אותו עבורי מכל החתולים בחנות חיות המחמד באותו יום.

"עכשיו יהיה לך מישהו שיארח לך חברה בזמן שאת עובדת," אמר והושיט לקופאי את כרטיס האשראי.

"אני לא צריכה אף אחד שיארח לי חברה," ציינתי. "אני אוהבת לעבוד לבד. חוץ מזה, ארגזי צרכים הם לא הקטע שלי."

"אדאג שיהיה נקי," הבטיח ג'ם.

"אני לא רוצה את האחריות הכרוכה בגידול חתול," התעקשתי ביללה קלה.

"פשוט תני לו להיות חבר שלך. אני אטפל בו," אמר במבטא ניו אינגלנדי מודגש.

בסופו של דבר, זה מה שסחף אותי, המילים שבקעו משפתיו המתוקות. הוא העביר בי צמרמורת. תמיד נמשכתי למבטאים ובתור מישהי שנולדה וגדלה בסן פרנסיסקו, התאהבתי בו ברגע שאמר לי 'שלום'.

ג'רמיה בנטון בא מבנגור, מיין. המקום הכי רחוק שיש מאזור המפרץ, כאילו נמצא במדינה אחרת לחלוטין.

"מה אתה שותה?" שאלתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו. עבדתי מאחורי הבר ונדהמתי מהכחול של עיניו כשהביט בי. הייתי נחושה להיות נונשלנטית לגבי העובדה שהוא היה חתיך הורס ומטריף.

"מה שיש לך מהברז פה."

"מהברז פה?" חזרתי בעיקול שפתיים והרמתי גבה.

"משהו לא ברור?" הוא שאל וחייך אליי מבעד לזקנו הפרוע.

"עכשיו כן," הקנטתי אותו ומזגתי לו שליש של בירה.

הוא רוקן חצי מהבירה וליטף את זקנו לפני שהמשיך לדבר ועיניו הכחולות התכהו מעט כשהישיר אליי מבט. "בחורה חמודה, אני בטוח שכשאסיים את הבירה הזאת לא תוכלי להבין אף מילה שלי."

ובן רגע נכבשתי.

הוא אמר לי שבדיוק חזר מטיול בן חודש ביער הלאומי סיארה. הייתה זו משימה מטעם מגזין תרמילאים.

אמרתי לו שמעולם לא יצאתי לטיול.

הוא קרא לי עירונית ושאל אותי מתי יהיה לי זמן לצאת לטיול.

מעולם לא יצאתי עם לקוח עד אותו יום למרות הצעות רבות שקיבלתי, אבל אמרתי לו שאהיה פנויה בשבת הבאה.

הוא איבד את הלשון. אני איבדתי את הלב.

"מיאו?" שואל מיילו ועוצר באמבט שלו. עיניו הכחולות תובעות שאחזור להווה שלצערי כולל הקמת אתר ל'סטו בריכות'.

אני מורידה את מיילו מהמקלדת, מוחקת ארבעה עמודים של סימני שאלה וחוזרת לחשבון המייל שלי.

לא, סטו. מצטערת. אם אתה זוכר, בחוזה שלנו סיכמנו שיש לי שלושה שבועות להקים את האתר. הוא יהיה מוכן בעשרים ושישה ביוני, כמו שהבטחתי.

אצבעותיי מקלידות במהירות ועיניי תמיד איטיות יותר מהמילים שאני מקלידה. כשהן נתקלות לבסוף בתאריך, אצבעותיי קופאות ונשימתי נעתקת.

עשרים ושישה ביוני.

עשרים ושישה ביוני. יום הולדתו השלושים של ג'ם.

הגוש הפתאומי בגרוני גדול ומכאיב כל־כך, עד שאני כמעט נחנקת. אני מרימה יד כדי לעסות את עורפי ומרחיקה את הכיסא המתגלגל שלי מהשולחן, מהתאריך.

"היה אמור להיות," אני אומרת בקול והמילים מרירות יותר מהקפה.

היה אמור להיות. היה אמור להיות... היה אמור להיות יום הולדתו השלושים של ג'ם, אני מכריחה את עצמי להכיר בעובדה.

הפסיכולוגית שלי, אנה, אמרה לי שככה מרגישים כשמאבדים אדם אהוב במוות אלים או לא צפוי. במשך שנים – או במקרים קיצוניים, כל החיים – ממשיכים לעקוב אחר ימים ותאריכים חשובים. זה מפני שלא זכינו להיפרד או להתכונן לפרידה. גם אם מצליחים להתפייס עם הפטירה, יש תמיד חלק בנו שלא משתכנע שאהוב ליבנו איננו. חלק סודי בתוכנו נאחז בעקשנות באמונה הלא הגיונית שאהובנו לא הלך, הוא פשוט נעדר, נסע ותו לא. אבל כשהמוח מכריח אותנו להבין שהוא בעצם מת, לרגע – לאותו רגע – אנחנו מאבדים אותו שוב.

זה לא קורה לי באותה תדירות כמו בשנה הראשונה, אבל זה עדיין קורה מדי פעם ואני קורסת שוב ושוב.

"תיכנסי לזה," ייעצה אנה, "קחי כמה דקות כדי להיזכר בג'ם – במשמעות שלו עבורך, באהבה שלך כלפיו. ואז תקדישי זמן כדי להיפרד שוב. תתעלמי מהעובדה שהרגש לא יסתלק, ברין. תתעלמי מהעובדה שזה מונע ממך להחלים. תיכנסי לתוך הרגש כדי שאולי תוכלי לעזור לנפש שלך להשלים. לבסוף תשלימי עם המציאות שהוא אכן איננו."

אני קמה מהשולחן בעיניים צורבות ומקשיבה לנעלי הבית שלי הטופחות על רצפת העץ במסדרון כשאני חולפת על פני חדר האמבטיה והארון שבמסדרון. אני נכנסת לחדר השינה שחלקתי עם ג'ם ואל חדר הארונות ומושיטה יד לקופסת הנעליים שעל המדף העליון.

אנה הייתה גם האישה שעזרה לי להשלים עם תרומת בגדיו של ג'ם לצדקה ושליחת הספרים והאלבומים שלו להוריו במיין כדי שישמרו עליהם. שלחתי את ציוד התרמילאות האהוב עליו ואת המפות ומדריכי הטיולים לאחותו התאומה, הופ. גם היא אוהבת לטייל. שמרתי לעצמי רק את מה שיכולתי להכניס לקופסה קטנה; קופסת גפרורים מהבר שבו נפגשנו, מכתבים וגלויות שכתבנו זה לזה בשנתיים שהיינו יחד, תמונות מהטיולים השונים שלנו, בעיקר מיוסמיטי, טבעת האירוסים שהפסקתי לענוד ביום השנה הראשון למותו והטלפון הנייד שלו.

הטלפון הנייד שלו.

הוא מונח בתחתית הקופסה, כפי שהיה מונח שם כבר כמעט שנתיים, בשקית ראיות מפלסטיק. הסוללה מרוקנת ועדיין אפשר לראות את הדם הקרוש בין המסך והפלסטיק. מצאו את הטלפון במרחק של כמה סנטימטרים מידו, תחת מותניה של סטודנטית לתואר ראשון מסטנפורד, שנכחה בהופעה עם אחותה.

מיילו נכנס לחדר השינה בפנים חקרניות ומעט מאשימות, בעודי יושבת על המיטה ופותחת את הקופסה.

"אנה אמרה," אני אומרת ומוחה דמעה מלחיי.

"מיאו," הוא עונה ומתפתל סביב רגליי לפני שהוא נשכב בחלקת אור שמש על השטיח ומרשה לי להתאבל.

עיניי נחות קודם כול על קופסת הגפרורים. צבעה אדום אש בוהק והמילים 'דאון טיים' מוטבעות עליה בכסף. אני מזיזה אותה הצידה ומוצאת תמונה שלי עם ג'ם – סלפי שצולם בגשר מעל מפל ורנל ביוסמיטי. אני מתכווצת, מרימה את ערמת התמונות ואת המכתבים מהקופסה ואז מניחה אותם בעדינות על המיטה.

בדרך כלל, אני עוברת על התמונות בשלב זה, נזכרת בימים היפים ובוכה. לאחר מכן אני מחזירה אותן למקום בדמעות, לוקחת את הקופסה ומניחה אותה במקומה בארון בזמן שאני לוחשת, 'להתראות, ג'ם'. היום, משום מה, אני מסיטה את מבטי מהתמונות ומסתכלת שוב בקופסה על שני הפריטים הנותרים: הטבעת שלי והטלפון שלו.

באימפולסיביות, אני מושיטה יד לטלפון ומוציאה אותו מהקופסה. אני פותחת את שקית הראיות, לראשונה מאז ניתנה לי לפני שנה, ועושה משהו שגורם לליבי לפעום במרץ עד שאני מרגישה סחרחורת – אני רוכנת מעל המיטה ומחברת את הטלפון למטען שעל השידה. אחרי שנתיים, הטלפון מתעורר לחיים תוך שניות ותצוגת הסוללה מופיעה על המסך השחור.

המהירות והקלות שבה אני מצליחה להקים אותו לתחייה מדהימות אותי במידה שערורייתית, אך הדמעות פחתו ואני נושכת את שפתי התחתונה. תחושת ציפייה נדירה מציפה אותי. אין לי מושג מה אני מקווה למצוא בטלפון של ג'ם, אבל עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי שמשהו חשוב לי ואני מתמסרת לתחושת ההתלהבות.

לפני שנתיים, לפני הירי ב'סטיפל 10', חיי היו מלאים ועשירים. הייתי מאורסת לג'ם ותכננתי את החתונה שלנו. נפגשתי עם הוריי בסקוטסדייל בקביעות ויצאתי כל הזמן עם חברים. זמן קצר לאחר שפגשתי את ג'ם סיימתי קורס לעיצוב אתרים והתחלתי לקבל עבודות. תוך זמן קצר הפסקתי לעבוד בבר וברוב הימים עבדתי מהבית. אהבתי להיות לבד. אף פעם לא הרגשתי בודדה או מבודדת.

אבל עכשיו, אחרי שנתיים, העבודה הזאת הפכה לשיטה המקילה עליי להרחיק את עצמי מהעולם.

אני יוצאת מהבית לעיתים רחוקות. אני עושה משלוחי מצרכים הביתה ומתאמנת על ההליכון שבחדר השינה. הנסיעות שלי לסקוטסדייל נדירות כעת, על אף הזמנותיה הדאוגות של אימא שלי שאבוא לבקר לעיתים קרובות יותר. כבר לפני הרבה זמן לחברים שהיו לי לפני ג'ם נמאס מההתעלמות שלי מההודעות ששלחו. הם הפסיקו ליצור קשר ובסוף אמרו לי שכשארצה שוב לצאת לבלות, אודיע להם.

אני מתבודדת מלבד שתי פגישות חודשיות עם אנה, ועל אף שאני יודעת שזה לא ממש בריא, לא ממש אכפת לי.

ביפ.

אני מביטה באייפון של ג'ם ורואה שהוא נדלק. תמונה ישנה שלנו ממלאת את המסך הקטן ויש דרישה מנומסת להקיש סיסמה. באצבעות רועדות אני מקישה 062687 והמסך משתנה מייד. האפליקציות שלו מופיעות בחמש שורות מסודרות.

יומן. שעון. מזג האוויר. הודעות.

תזכירים קוליים. אנשי קשר. דפדפן. דואר.

מפות. הגדרות. רשימות. מצלמה.

תמונות. טלוויזיה. ספרים אלקטרוניים. קינדל.

אפסטור. אייטיונז. מוזיקה. שזאם.

על אף שהטלפון היה ברשותי כמעט שנה, רק עכשיו אני מבינה שיש כתם בפינה העליונה של המסך, קלוש כל־כך, שאפשר לראות אותו רק כשהמסך מואר. כתם חום־אדמדם ומעט מרוח, שארית של טביעת אצבע מדממת. נשימתי נעתקת כשאני מביטה בו.

באיטיות אני מעבירה עליו את האצבע ותוהה מתי ואיך הגיע לשם. אני ממצמצת בהפתעה כשהקשותיי הלא מכוונות על המסך פותחות את ההודעה האחרונה של ג'ם. בראש המסך כתוב 'ברין' וזה אומר שהוא כתב לי.

זו הודעה שלא נשלחה שבה כתוב בפשטות 'קַטַאד'.

פתאום אני מבינה שג'ם בילה את רגעיו האחרונים עלי אדמות בניסיון לכתוב לי הודעה. המסך מיטשטש כשעיניי מוצפות דמעות צורבות, מענישות וחסרות תועלת. עבור כל אדם אחר, 'קטאד' היא מילה בג'יבריש, אבל ראיתי אותה פעמים רבות כך שאין סיכוי שלא אזהה אותה.

קטאדין.

הר קטאדין.

הפסגה הגבוהה ביותר במיין.

המקום שבו ג'ם אמר שהנשמה שלו גרה עד שמסר אותה לידיי.

אני מצמידה את הטלפון לחזה מעל הלב, מצטנפת לכדור על המיטה ובוכה.

*

"מה זאת אומרת את נוסעת למיין? ברין, אם את צריכה חופש, בואי בבקשה לסקוטסדייל. תוכלי להישאר כאן כמה שתרצי."

"אימא, בבקשה..."

"אין בזה שום היגיון, מתוקה."

קולה נע בין דאגה לקוצר רוח. אני מדמיינת אותה באחוזתם המפוארת, יושבת על כיסא נוח ליד הבריכה חבושה בכובע, פניה הצעירות חרושות קמטי ריכוז. "אנחנו יודעים כמה אהבת את ג'ם, אבל עברו שנתיים..."

"די," אני דורשת בעדינות.

מכל הדברים שאנשים אומרים לך אחרי שאתה מאבד אהוב, האמירה 'תתגברי עליו' לא רק שאינה מועילה, היא פוגעת ומרתיחה.

היא נאנחת, אבל קולה נשאר עדין. "ברין, מתוקה, בבקשה. בואי לסקוטסדייל לשבוע."

איך אגרום לה להבין כמה חשובה לי ההודעה האחרונה מג'ם?

אחרי עשרים וארבעה חודשים מייסרים ומכאיבים של אבל, ביומיים האחרונים הרגשתי שמשהו אחר מציף אותי – תוכנית, ייעוד, סיבה לקום ולצאת מהדירה. במובן מסוים שלא צפיתי מראש, ג'ם מנחה אותי מהקבר איך להיפרד – הוא נותן לי הזדמנות לקבור אותו ולהמשיך הלאה – אבל עליי להיאבק בכוח האינרציה ולהתחיל לזוז כדי שזה יקרה.

"אימא, הוא כתב לי. המחשבות האחרונות שלו עסקו בי... ובקטאדין. אני יודעת את זה כי הוא רצה לשלוח לי הודעה. הוא ניסה להקליד את שם ההר ברגעיו האחרונים. את לא מבינה? אני מוכרחה לנסוע. אני חייבת לנסוע לשם בשבילו."

"כמה טיולים עם ג'ם לפני כמה שנים לא מכינים אותך לטיפוס על הר בצד השני של ארצות הברית!" היא זועקת, השלווה שלה מתפוגגת בשעה שקולה נמלא בהלה, "יש שם דובים, ברין! אלה יערות. אני בספק שתהיה לך קליטה. רחוק כל־כך! אם משהו יקרה לך יידרשו לאבא ולי ימים שלמים כדי להגיע לשם. אני אימא שלך ואני אוהבת אותך, ואני מתחננת בפנייך לשקול את התוכנית מחדש."

"זה כבר סגור, אימא," אני אומרת, "אחותו של ג'ם תאסוף אותי משדה התעופה ביום ראשון בערב. אתגורר אצלה. היא מכירה את ההר כמו את כף ידה."

לא דיברתי עם הופ כבר יותר משנה וכשהתקשרתי אליה אמש חששתי שאפתח פצעים עמוקים, אבל היא הייתה לבבית כמו בפעמיים שבהן ביקרה אותי ואת ג'ם בסן פרנסיסקו.

*

"ברין! מה שלומך?"

"אני בסדר, הופ. מה שלומך?"

"גם אני בסדר. יש ימים טובים, יש פחות," הודתה. "ואת?"

"אותו דבר." עצרתי ונשמתי דרך הרצון העז שלי לבכות. "אני מתגעגעת."

"גם אני. כל יום."

"אני... אה..." כחכחתי בגרוני. "מצאתי משהו. בדברים של ג'ם."

"מה? למה את מתכוונת?"

"שלחתי לך ולהורייך כמעט הכול אחרי מה שקרה, אבל הדבר היחיד שהשארתי אצלי היה הטלפון הנייד שלו. המשטרה החזירה אותו לאחר כמעט שנה. הנחתי אותו בקופסה ושמרתי עליו. אני לא יודעת למה אף פעם לא פתחתי אותו, אבל לפני שני לילות עשיתי את זה."

"אלוהים," היא אמרה, "מה גילית?"

"לא הרבה. אבל אני חושבת... אני חושבת שהוא ניסה לשלוח לי הודעה כשמת." נשכתי את שפתיי וציוויתי על קולי להישאר יציב. "זו הייתה תחילתה של הודעה. ק־ט־א־ד..."

"קטאדין!" זעקה.

"בדיוק," אמרתי. התחושה הזאת – התחושה שאני צריכה לקום ולפעול – גרמה לי פרפורים בבטן.

"זה מה שהוא כתב לך?"

"כן."

"את חושבת... את חושבת שהוא רצה שתיסעי לשם?"

"אני חושבת שכן."

"רק כדי שתראי את המקום?"

"אני לא יודעת בוודאות," אמרתי. "אני פשוט יודעת שאני צריכה לנסוע."

"אה. אז את באה מזרחה?"

קולה, שהיה לבבי עד כה, התקרר מעט ותהיתי לשבריר שנייה אם נוכחותי רצויה. הוריו של ג'ם ערכו טקס אזכרה קטן לבנם, אך לא טסתי למיין כדי להשתתף בו. באותה תקופה גרתי עם הוריי בסקוטסדייל ונטלתי כמות הגונה של וליום רק כדי לשרוד את היום. בשנתיים שחלפו מאז, היעדרותי מהטקס הייתה אחד הדברים שהתחרטתי עליהם יותר מכול ותמיד שאלתי את עצמי אם פגעתי בהוריו ובאחותו בשוגג בכך שלא באתי.

"כן. ביום ראשון."

הופ שתקה לרגע ואז אמרה, "את מוזמנת לישון כאן. את צריכה טרמפ משדה התעופה?"

כתפיי התרפו. "זה יהיה ממש נהדר. אנחת ב־18:20."

"אני כותבת כדי שלא אשכח." הופ עצרה, אבל קולה נעשה זהיר כשהמשיכה לדבר. "בלי להעליב, ברין, אבל קטאדין הוא לא למתחילים."

"זו הסיבה..." נשכתי את שפתי התחתונה וצללתי למים העמוקים, "שקיוויתי שתבואי איתי?"

"הלוואי שיכולתי," אמרה, "אבל אני נוסעת לבוסטון בשני בבוקר. לא אהיה כאן במשך שבוע כי אני מלמדת באוניברסיטת בוסטון. כמה זמן תהיי כאן?"

"רק שלושה ימים," אמרתי ותהיתי אם היה עליי להזמין כרטיס פתוח. אבל לא רציתי להפסיד לקוחות כמו 'סטו בריכות', שציפו שאסיים את העבודה זמן קצר לאחר שובי ממיין.

"את יודעת מה?" אמרה הופ, "את תסתדרי. אכין לך מפה. מ'מסלול האוכף' ל'פסגת בקסטר'. תעצרי קודם בתחנת השמירה. אל תזדרזי. יהיו הרבה מטיילי 'מ־א'..."

"'מ־א'?"

"המסלול האפלצ'י. זה אומר שאם תצטרכי עזרה, מישהו יהיה בסביבה כדי לסייע. אדאג גם שתצאי בבגדים המתאימים, בסדר? אשאיל לך מהדברים שלי ואשיג לך את כל מה שאחשוב שתצטרכי כדי שתהיי מוכנה."

קיוויתי מאוד שאזכה בחברתה של הופ, אבל גם לבד, ידעתי שאין דרך חזרה. הייתי חייבת לעשות את זה. בשביל ג'ם. וגם בשבילי.

*

אני נאנחת ומדחיקה את השיחה עם הופ ממחשבותיי. אני חוזרת לשיחה עם אימא שבה רק רמזתי שהופ תטייל איתי.

"תפסיקי לדאוג, אימא. זה חיובי, אני מבטיחה. אהיה בסדר."

"זה לא מוצא חן בעיניי, ברין. היית על תרופות במשך חודשים. אבא שלך ואני..."

"אימא, אני צריכה תמיכה ממך עכשיו. לראשונה מאז מותו של ג'ם אני מרגישה... לא יודעת. שמשהו מלהיב אותי. אני מרגישה... שיש לי כיוון. ייעוד. אני מבטיחה לך שאזהר, אבל אני מוכרחה לעשות את זה."

אימא משתתקת במשך שעה ארוכה ואז שואלת, "את צריכה כסף לבזבוזים?"

"אני בת שלושים ואת עדיין מתייחסת אליי כאילו אני בת אחת־עשרה," אני אומרת ומחייכת אל מיילו, שמהלך לו בין כפות רגליי.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת, "מבחינתי תמיד תהיי בת אחת־עשרה."

"גם אני אוהבת אותך."

אנחנו מדברות על הזכייה האחרונה של אבא בטורניר הגולף והיא מעדכנת אותי לגבי החבר החדש של בת דודתי, בל. אנחנו מסיימות את השיחה בצחוק, משהו שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן. כשאני מחזירה את השפופרת למקומה וניגשת לחדר כדי להתחיל לארוז, אני מרגישה אסירת תודה.

אני מרגישה מוכנה.