להציל אותך ממני

פרק 1

אלכס יומיים קודם לכן

השעון על קיר החמ"ל מתקתק בקצב התואם את פעימות ליבי. השעה מאוחרת, אבל אם לא אבדוק את הפרטים הקטנים האחרונים, לא אוכל לצאת לדרך. המשימה הושלמה, ולמרות זאת, ידיי ממשיכות לרוץ על המקלדת, בנחישות לאתר את כל פרטי המידע והנתונים, ולוודא שאין שום חור ברשת.

"היא עשתה את זה," מישהו לוחש מאחוריי, אבל אני לא עוצרת. אני צריכה לבדוק שוב, אולי פספסתי משהו.

"אלכס, תראי מה השגת." סא"ל עמית, המפקד שלי, נשמע נרגש מאחוריי. אני מסתובבת אליו ואל המסמך שהוא מחזיק בידו. עיניו מוארות. "המידע הזה הולך לשנות את כל התמונה."

אני מושכת בכתפיי ומנסה לשמור על קור רוח. "זה עוד לא נגמר. צריך לוודא שהצוותים בשטח מסנכרנים את הפעולות שלהם לפי המידע שהעברתי. נתון שגוי אחד, והכול עלול להתפרק."

"את חייבת להירגע." מילי, אחת האנליסטיות בצוות שלי וחברה טובה שלי, צוחקת מאחור. "אין פה מישהו שמתקרב ליכולות שלך, ואת עדיין חושבת שיש מקום לשיפור."

אני לא טורחת להסתובב אליה, ברור לי שהיא צודקת. אני תמיד מחפשת את הסדק הקטן ואת השגיאה שיכולה לעלות למישהו בחיים. אני עושה זאת לא רק מכיוון שאני פרפקציוניסטית, אלא מפני שאני יודעת מה המחיר של הטעות שלי.

המחשב מצפצף וההודעה המיוחלת מתקבלת: המטרה נוטרלה. הצוותים יצאו ללא נפגעים. אני עוצרת לרגע ומביטה במסך. זהו זה. הגיע הרגע שחיכינו לו שבועות. המתח, העייפות והלילות הלבנים — הכול היה שווה את המאמץ.

עמית מתקרב וטופח על כתפי. "עבודה מדהימה, אלכס. כרגיל. היית העיניים והלב של המשימה הזאת."

"העיניים והאוזניים," אני מתקנת אותו, כי זה מה שאנחנו עושים: רואים, שומעים ומוודאים שהכול קורה בדיוק כמו שצריך. עמית מביט בי במבט מעריץ, כמו בכל פעם שבה אנחנו מצליחים, אבל אני לא זקוקה להערצה שלו או של מישהו אחר. אני זקוקה למקלחת, למיטה ולשקט. לצערי, זה לא יקרה היום כי אני חייבת להגיע לחתונה של נטע.

אני קמה מהכיסא ומתעלמת מקולות הצחוק ומהמחמאות. הם חוגגים, ואני כבר חושבת על המשימה הבאה. בדרך החוצה אני זורקת מבט אחרון למסכים, ההשתקפויות שלהם זוהרות בחושך כמו תזכורת תמידית לְמה שאנחנו עושים פה, לְמה שאני עושה פה. עליי להיות תמיד דרוכה ולהישאר צעד אחד קדימה. אני תמיד חייבת לראות את מה שאחרים מפספסים.

מגיע הרגע שבו אני מרשה לעצמי לחייך. רק רגע אחד של סיפוק לפני שאני חוזרת למשחק.

אני מאיטה את הרכב מול שלט עץ קטן המצביע על הדרך הצרה למתחם הצימרים שנגלה לעיניי. המקום נראה כמו חלקת גן עדן קטנה ומבודדת בלב המדבר הדרומי, ולמרות המרחק הקטן שלו מביתי, יש לי תחושה שאני חוצה מרחק עצום לעולם אחר.

אני עוצרת את הרכב במגרש חניה עמוס במכוניות, מחכה רגע נוסף לפני שאדומם את המנוע ואשלים עם העובדה שהגעתי ושאני עומדת להתערבב עם יותר מדי אנשים. בעיניים מעט עייפות, אני בוחנת את ההרים שמקיפים את המתחם. השמש כבר החלה לשקוע והצללים הארוכים מרפדים את הנוף המדברי בזהב רך. אולי בכל זאת סוף השבוע ייטיב איתי, אני מנסה לעודד את עצמי.

מבט חטוף במראה מבהיר לי שהשיער שלי עדיין אסוף בקוקו שמתחתי בבוקר, אבל עכשיו יש לי קצת זמן לסדר אותו כמו שאני אוהבת. אני מחלצת את השיער מהגומייה ונותנת לו ליפול בחופשיות על כתפיי. אני שולפת את שקית הבגדים שהבאתי מהתיק הגדול שנח על הכיסא לידי. הצצה מחלון המכונית מגלה לי שאין איש בסביבה ואני מחליפה בגדים במהירות. תיק האיפור הקטן שלי מכיל בדיוק את מה שאני צריכה, ותוך כדי זמזום המוזיקה שמתנגנת מרחוק, אני מתאפרת — עיפרון שחור סביב עיניי הירוקות, מסקרה שמבליטה את ריסיי, ולסיום, אני מורחת ליפסטיק אדום בוהק על שפתיי.

רגע לפני שאני יוצאת מהמכונית, אני חושבת על נטע. אישרתי את הגעתי לסוף שבוע ארוך בחברת מעט אנשים שאני מכירה והרבה זרים מוחלטים, רק בשבילה. נטע לא הפסיקה לשלוח לי הודעות מאז שקיבלתי את ההזמנה לחתונתה לפני חודשיים. עם כל הודעה שהגיעה ממנה, תחושת אשמה הציפה אותי. אורח החיים שלי מקשה עליי לשמור על חברויות, והריחוק הפיזי והנפשי לא עוזרים. אם אמשיך באורח חיי המבודד, איאלץ לבסוף לנהל שיחות עם עצמי. לא שזאת בעיה גדולה, אבל אדם זקוק לגירוי אינטלקטואלי, וזאת תהיה טעות לוותר על כך לחלוטין. ייאמר לזכותה של נטע שהיא הייתה מספיק עקשנית, ולא היה לי לב לאכזב אותה. "תגיעי, את חייבת לראות את המקום. זה בדיוק מה שאת צריכה אחרי כל העבודה הזאת." היא כתבה לי, ונראה שצדקה. אני מתחילה להרגיש את תחושת החופש והשחרור.

אני נוגעת קלות בלחיי במברשת הסומק כדי להוסיף גוון חיוני לפניי, ומבקשת ממערכת ההפעלה הטלפונית להתקשר למרינה. צלצול אחד, שניים, והיא עונה. קולה חם ומרגיע כתמיד.

"היי, דודה." הרגל של שנים לא משתנה וכנראה לעולם לא ישתנה. תמיד אקרא לה ככה בגלל החינוך שקיבלתי, וגם אם התמרדתי נגדו עשרות פעמים, הוא נטמע בי.

"אלכס! חשבתי שלא אשמע ממך היום." אני בוחנת את עצמי שוב במראה. עיניי אדומות מעט, כתוצאה מחוסר שינה, אבל כמה כוסות יין יעירו אותי ללא ספק, כפי שקורה תמיד. אני מברישה את שערי הבהיר באצבעותיי שוב, ומנסה לרסן את הגלים שקופצים פרא.

"לפני שעה סיימתי, וממש עכשיו הגעתי לחתונה של נטע ועידן. את זוכרת שאני נשארת לישון כאן, נכון?" אני יוצאת מהרכב כשהנייד צמוד לאוזני, נשענת עליו ומביטה בשקיעה המתרחבת מול עיניי.

"נטע שהייתה איתך בטירונות? תמסרי לה מזל טוב ממני."

"בטח. מה שלום ליאם?"

"נסיך אמיתי. הוא השתולל בגינה עד שלא נשאר לי אוויר וקרסתי על הספסל." מרינה צוחקת. "הוא נרדם בידיים פרושות כמו מלאך קטן עוד לפני שסיימתי לקרוא את הפרק הראשון בספר." אני רק יכולה לדמיין איך זה נראה וחיוך מתעקל על שפתיי. ליאם הוא האור שלה, וגם שלי.

"נשמע כמו יום מוצלח. היית מאמינה שצריך שלושה ימים כדי לחגוג חתונה? אני עדיין לא מאמינה שהסכמתי להשתתף בחגיגה המוגזמת הזאת." דעתי על חתונות ועל אהבה לכל החיים ידועה למרינה וגם לנטע, אבל הן מקוות שיום אחד אשנה את דעתי בנושא. הן טועות.

"זה יעשה לך טוב. את חייבת קצת זמן לעצמך." מרינה נאנחת מעבר לקו ואני יכולה לדמיין את הפרצוף שהיא עושה, את הכיווץ של גבותיה ואת החזה הענק שלה עולה ויורד עם כל אנחה.

"אני יודעת." אני עדיין מתלבטת אם אני מוכנה לשחרר לרגע את העול של החיים ואת הסחרור שבו אני חיה. "איך היה עם ליאם השבוע? לא היו בעיות?" אני נושכת את שפתיי. בגלל הפרויקט הגדול ששקעתי בו, לא הצלחתי לראות אותו בכלל, ובפעמים הבודדות שהגעתי הביתה, הוא כבר ישן.

"הכול בסדר, אבל הוא מתגעגע אלייך." היא עוצרת לרגע ושתיקה משתררת בקו, עד שהיא מוסיפה לבסוף, "אבל תדאגי גם לעצמך, לא רק לנו." היא יודעת שהדאגה היא חלק מהטבע שלי. היא ממילא חושבת שאני משקיעה יותר מדי זמן ואנרגיות בעבודה שלי, ובזמן שנותר, אני מנסה להקל עליה ולעזור לה עם ליאם בן השש. אולי היא צודקת ואני לא באמת משאירה לעצמי מקום לחיות כמו נשים בגילי, אבל לא ידעתי איך להסביר לה שלהמשיך לזוז ולא לתת למחשבות להשתלט, זאת הדרך שלי לשרוד.

"אני אנסה," אני אומרת לבסוף. השיחה מסתיימת ואני זוקפת את גבי, מעבירה את היד בשערי ונכונה לשכוח מהכול. אני לא מתכוונת לברוח עכשיו. הגיע הזמן להתרחק, לחייך קצת ולרקוד.

לפני הכול, אני מתקשרת לסבתא שלי. לא משנה איפה אהיה ומה אעשה, ברור לי שאעצור הכול כדי לקיים את השיחה השבועית שלנו, אחרת היא תדאג. אני מספרת לה על מרינה וליאם ועל השבוע העמוס שהיה לי, בלי להיכנס לפרטים שלא באמת מעניינים אותה, ואז אני מקשיבה לה במשך עשר דקות כשהיא מדברת. היא מספרת לי את כל הרכילות שצברה על השכנים שלה ועל החברות שלה, ומעדכנת מי חלה ומי הבריא. כשהיא מסיימת לעבור על כולם, היא נאנחת ואומרת שלא נשאר לה עוד הרבה זמן ושהיא רוצה לראות אותי, ואני, כרגיל, מבטיחה שבחופשה הבאה אגיע אליה.

אורות צבעוניים מנצנצים בין העצים והאוהלים הקטנים שנפרשו במתחם הצימרים הענק שנגלה בפניי, מטילים גוונים רכים של כחול, של ורוד ושל צהוב על השבילים החוליים. כל פינה מקושטת בחגיגיות שמוסיפה לתחושת החופש והניתוק מהעולם החיצון. נטע תמיד ידעה לארגן חגיגות ברמה גבוהה. מרחוק נשמעים קולות צחוק של החוגגים, שכבר החלו את סוף השבוע שלהם בגדול.

אני הולכת על השביל הצר שמואר במנורות קטנות וצבעוניות, ובוחנת את החוגגים שרוקדים ברחבה הגדולה במרכז המתחם. בודדים מהם מוכרים לי, ונראה שרובם כבר הספיקו לשתות לא מעט, משאירים מאחור את החיים הקדחתניים ומרשים לעצמם להתפרק.

"אלכס! סוף־סוף!" נטע רצה לקראתי כמו רוח סערה ומחבקת אותי בחום שלא ניתן לעמוד בפניו, כיאה לכלה ששתתה קצת יותר מדי.

"מצטערת על האיחור." אני מחבקת אותה, ורק כשהיא מסכימה לשחרר אותי אני בוחנת את השמלה הצהובה והקיצית שמתנופפת סביבה, שמשווה לה מראה של אלת השמש בכבודה ובעצמה. "לא הייתי בטוחה שאצליח להגיע."

"לא היה לי ספק שתגיעי, ואת תודי לי על כך בהמשך." נטע קורצת ומצביעה סביבה. "אני מבטיחה לך, סוף השבוע הזה הוא בדיוק מה שאת צריכה. פה את תשכחי מהכול. אין משימות ואין דאגות, רק כיף." אני מרגישה את המבטים עליי ויודעת שבוחנים אותי. מעין צמרמורת שעוברת בגבי מאשרת לי שאני לא טועה.

"אני לא בטוחה שיש משהו בעולם שיכול לגרום לי לשכוח מהכול, אבל נראה," אני אומרת באיפוק ומזכירה לעצמי לא לגרום לכלה עוגמת נפש. זה סוף השבוע שלה ומגיע לה שתשומת הלב תהיה סביבה ולא סביב השטויות שלי.

"בואי, יש לי תחושה טובה." היא תמיד מלאת אנרגיות חיוביות, שלפעמים ייחלתי שחלק מהן ידבקו בי. נטע מלווה אותי אל תוך המתחם המואר כשידה סביב מותניי. אני חשה את העיניים מופנות אליי, ולפי הצחקוק הנלהב של נטע, גם היא מרגישה זאת. "את נראית מושלם, ונראה שלא רק אני חושבת ככה," היא לוחשת באוזני ומנידה בראשה לכיוון הבר. החיוך המסנוור שנמרח על פניי גורם לשני הגברים הצעירים שעומדים שם לחשוב שאני מתעניינת בהם.

השמלה השחורה והפשוטה שמונחת על גופי מבליטה את קימוריי בדיוק כמו שאני אוהבת, והעקבים הגבוהים שהפכו לפריט בלתי נפרד ממני מאז שהייתי בת ארבע־עשרה, מוסיפים נופך סקסי להופעתי. מאז שאני זוכרת את עצמי התאמנתי שעות מול המראה, עד שהצלחתי להתהלך בהם בקלילות. זו הייתה הגישה שלי בכל דבר בחיי — נחישות והתמדה עד להצלחת המשימה.

אני הולכת אחרי נטע, קלילה וזקופה. עיניי סוקרות את האנשים שצצים מולנו, את חלקם אני מכירה מהמעגלים הרחוקים יותר של החברים שלי ושל נטע, ואחרים הם זרים מוחלטים. המשותף לכולם הוא האושר שנשקף מפניהם. אני מנופפת בידי לקבוצת נשים שעומדות בקצה המרוחק של המתחם.

"לכי לרקוד, זה היום שלך. אני אקח משהו לשתות." אני מדרבנת את נטע להמשיך בחגיגה שלה ומשדרת לה שהיא יכולה להיות רגועה ולא לדאוג לי יותר מדי, והיא מבטיחה לחזור לבדוק מה איתי.

מלצר שמחזיק מגש שעליו כוסות יין עובר לידי ומגיש לי אחת. כוס יין אדום נראית כמו ההתחלה הנכונה לסוף השבוע שרק מתחיל. אני לוגמת באיטיות ומביטה באנשים שחולפים על פניי. בודדים עוצרים לידי ושואלים לשלומי, ואני מחזירה להם תשובה מנומסת.

לא עוברות עשרים דקות מהרגע שהגעתי, ואני מוצאת את עצמי מוקפת בחבורה של גברים, חברים של עידן, החתן. אני מדביקה לכל אחד מהם כינוי בראשי כדי שלא אתבלבל או אשכח עם מי מהם דיברתי, ומגיעה למסקנה שהם נראים כאילו הם לקוחים ישירות מתוך פרסומת לחיים הטובים. הם גברים בטוחים בעצמם שצוחקים בקול רם ושמחפשים ריגוש קליל ולא מחייב. אני משתלבת בשיחה בקלילות, מפלרטטת איתם במשפטים קצרים ובקריצות משועשעות ונכנסת לתפקיד המשני שלי בטבעיות — אלכס של חיי הלילה. אלכס של הלילה שונה לחלוטין מזו של שעות היום, והשמש השוקעת שצובעת את השמיים מעלינו בגוונים זהובים מבהירה לי שזה הזמן להיכנס לנעליה.

אני מתיישבת על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הבר, מניחה את כוס היין הריקה שלי על הדלפק ומזמינה עוד משקה. אני נשענת לאחור ונושמת עמוק אחרי עוד שיחה שהשאירה אותי חסרת עניין לחלוטין. אני מתחילה להשתעמם. המוזיקה ברקע, הצחוק הרועם והקולות הרועשים של כולם סביבי — כל אלו לא עוזרים לי לשכוח כמה חשוב הערב הזה.

הברמן מניח מולי כוס יין נוספת, ואני לוגמת לגימה קטנה ונותנת לטעם להחליק בגרוני בעדינות. אני מניחה את הכוס על הבר ומעבירה את מבטי בין כל הנוכחים בחדר, עד שהוא נעצר על הגבר המרשים ביותר בסביבה. בחורה בעלת שיער חלק ושחור עומדת לצידו ומדברת אליו ללא הפסקה, אך אני בכלל לא בטוחה שהוא מקשיב לה. מדי פעם הוא מסב את פניו ממנה, ואני מחכה לראות אם הוא ישים לב שאני בוחנת אותו. לשנייה אחת מבטינו מצטלבים, אך דעתי מוסחת כשהטלפון הנייד שלי רוטט בתיק. אני מייד מוציאה אותו, קוראת את ההודעה שנשלחה אליי ממספר חסוי, בוחנת במהירות את התמונה של הגבר הזר שצורפה אליה ומחזירה אותו לתיק.

כשאני מרימה שוב את ראשי אני מבחינה שהוא מסתכל עליי בעניין. אולי המילה 'מסתכל' היא לא המילה הנכונה במקרה שלו. נראה שהוא לומד בעל־פה את תווי פניי, ולאחר מכן את שאר חלקי גופי. הבחורה שעומדת לצידו מניחה את ידיה על שרירי זרועותיו, שגם ממקומי אני יכולה להבחין שהם שערורייתיים. אני בהחלט מבינה אותה.

אני מיישירה אליו מבט וסוקרת אותו מלמעלה למטה, באותה החוצפה שבה הוא סוקר אותי. הוא לא נראה שייך למתחם הזה, לאזור המדברי הזה או אפילו למדינה הזאת, ואני תוהה לגבי הסיבה שדמיאן בחר אותו כמטרה. הצעירה שלצידו מניחה את ידה על פניו ומנסה להפנות את תשומת ליבו, אבל עיניו נשארות מקובעות עליי. מעין זרם קטן וכמעט בלתי מורגש עובר בגבי, ואני לא מצליחה וגם לא ממש רוצה להשפיל את מבטי. מתחולל בינינו קרב ללא מילים, ואני נחושה לנצח בו. אני חייבת לנצח בו.

ידו הגדולה נחה על מותניה ומחזיקה אותה צמודה אליו, על אף שברור לי שתשומת הלב שלו לא נתונה לה כלל. ללא בושה, ובהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא צמוד לאישה אחרת, הוא מרים קלות את הכוס שבידו וקורץ לי. אני לא יודעת אם לצחוק או להפנות את מבטי ממנו, אבל אני מניפה את כוס היין שלי מעלה ומבהירה לו שאני ערה למבטים שלו.

"את נראית כאילו את צריכה משהו חזק יותר מיין." מישהו נעמד לידי, ואני קולטת בזווית עיני שהוא מתיישב לצידי בלי לחכות להזמנה. "כדור הארץ קורא לך." הוא ממשיך, ואני נאלצת להפסיק את קרב המבטים עם הזר המרשים ולהסתובב לעבר מי שהתיישב לידי, על פניי חיוך לא ממש מזמין, אבל מנומס מספיק.

"היין עושה את העבודה בשבילי, תודה," אני עונה. אין לי מושג מה הוא אומר, הפה שלו נע ללא הפסקה, ואני מוצאת את עצמי מהנהנת ופולטת מילים לא מחייבות. איבדתי אותו מזמן ואני מתאמצת לא לפהק מול פניו.

"אם לשעמם אותך היה ספורט אולימפי, הוא היה זוכה במדליית זהב." קול נמוך וצרוד נשמע מאחוריי, עוטף את עמוד השדרה שלי ומעביר בו צמרמורת נעימה. יש לי תחושה חזקה שאני יודעת למי שייך הקול, עוד לפני שאני מסתובבת. האנגלית שלו רהוטה, המבטא שלו מדויק, ואני תוהה אם הוא באמת הבין את כל השיחה שהתנהלה בעברית, או שהוא פשוט שלף את המשפט משלל משפטי הפתיחה ששינן לפני שהגיע לכאן.

גופי נע כמו מעצמו כשאני מסתובבת, והמבט שלי ננעץ היישר בעיניו הכחולות והמתריסות של בעל השרירים הכי מזמינים שנתקלתי בהם.