למען אחיי ורעיי

פרק א

שורשים

סיגעט. 2002. החדר הקטן, דל"ת על דל"ת אמות, בשכונת הצריפים המטים לנפול בעיירה, היה מלא מפה לפה. עמדתי בחדר הצפוף, בשורה הראשונה, לצד נשיא רומניה, ראש הממשלה וכמה משריה, ראשי הקהילה היהודית הקטנה. שקט מתוח היה באוויר.

אל קדמת החדר ניגש יהודי צנום, קומתו ממוצעת, פניו חרושות קמטים. לרגע עצם את עיניו, דמם לרגע, ובלא אומר ודברים החל בשירה חרישית. "י־ה ריבון עלם ועלמיא", במנגינה הישנה ומרטיטת הלב של חסידי ויז'ניץ. רבים מהנוכחים לא הבינו מה עובר עליו. אחרים חשבו שנטרפה עליו דעתו.

היה זה ידידי הטוב אלי ויזל ("אליעזר בן שרה" כפי שנהג לחתום את מכתביו אליי, או ר' לייזר כפי שנהגתי לכנותו בשיחות שהיו בינינו על־פה), חתן פרס נובל לשלום, ששב לשעה קלה לעיירת הולדתו, סיגעט, בפעם הראשונה בחלוף כשישים שנה לאחר שגורש משם ברכבת עם כל בני משפחתו, שכניו וידידיו מהעיירה. מרציף הרכבת בסיגעט, אקספרס של חצות הישר למשרפות אושוויץ.

ר' לייזר שרד, אבל רוב בני העיירה עלו בסערה השמיימה.

לרגע עצמתי את עיניי, מדמה את עצמי ניצב ליד סבי, זקנו יורד על פי מידותיו, עיניו הטובות בוהקות, חיוך נמתח על פניו. שומעים את הלחן המופלא יוצא, בקדושה וטוהרה, מפיו של האדמו"ר שהחדר הזה שימש לו כבית מדרש, ומצטרפים אליו.

על משקל דברים שכתב הסופר ש"י עגנון על עיר הולדתו בוטשאטש, דומה שגם אני יכול לומר: כשנים־עשר אלף יהודים היו בסיגעט ערב השואה, והנודע שבהם ר' משה טייטלבוים מסאטמר. הכרתי לפחות עשרים אלף מהם.

האמת, לא נולדתי בסיגעט. ממש לא. אלא רחוק מאוד משם. זכיתי לצאת לאוויר העולם בעיר הקודש ירושלים, שבה נולדו גם שני הוריי.

סבי וסבתי, הורי אבי, רבי חנוך חיים הכהן, חסיד שבכהונה, ורעייתו יוטא פייגא בת המדפיס הנודע ר' מנדל וידער, עזבו את סיגעט כתשעים שנה קודם לכן, בראשית המאה, בדרכם אל משאת נפשם, ארץ ישראל. הם הגיעו לירושלים שבין החומות, עיר ענייה ודלה בחומר, אבל עשירה ברוח, עם בנם ובתם. בחלוף כמה שנים יביאו לעולם את אבא, מרדכי הכהן.

לא נולדתי בסיגעט, אבל המעמד המרגש בצריף העץ הקטן היה בשבילי סגירת מעגל. כשבע שנים קודם לכן, בשנת 1995, קיבלתי על עצמי, בעקבות פניות רבות שהגיעו אליי, את כהונת הרב הראשי של יהודי רומניה. באותו חבל ארץ שבו סבי, רבי חנוך חיים הכהן, תלמיד חכם עצום, בנסתר ובנגלה, נועד בו לגדולות. באותה עת השתייכה סיגעט שבאזור טרנסילבניה להונגריה (כיום בשטח רומניה) חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית המפוארת.

"הסבא ר' חיים", או בשמו הרשמי רבי חנוך חיים הכהן, היה תלמיד חכם, מקובל, מצניע לכת, מגדולי תלמידי החכמים במחוז מרמורש. אחד מתלמידיו היה הרב יואל (יואליש) טייטלבוים, לימים האדמו"ר מסאטמר, שניצל מהשואה והקים את קהילת חסידי סאטמר בברוקלין. סבא התחתן עם יוטא פייגא, בתו של החסיד מנחם מנדל וידער, מראשוני בעלי בתי הדפוס בסיגעט.

זמן קצר לאחר חתונתו הוצעה לרבי חנוך חיים משרת רב בקהילות שונות. בהשפעת חברו יוסף רוטנברג, רבה של העיר קוסון, קיבל על עצמו חנוך חיים את משרת הרב בעיירה דוברון, שם נולדו לו ולרעייתו יוטא פייגא שלושת ילדיהם הגדולים: הרשל, צבי הירש הבכור; אדלה ואברהם (אבריימל). בת נוספת נפטרה בסמוך לאחר לידתה.

עד מהרה זכה ר' חנוך חיים להערצתם של כל יהודֵי דוברון והסביבה. תפילתו, בקולו הערב והחזק, נמשכה שעה ארוכה. טבילות השחר שלו בפלג הנחל המכוסה שכבה עבה של כפור, לימודי הגמרא שלו ברוב שעות היום והלילה, כל אלה עשו אותו לדמות מקודשת אפילו בעיני האיכרים ההונגרים והאוקראינים באזור. היהודים בקהילתו נהגו למסור לו פתקים עם בקשות, כפי שנהוג למסור לאדמו"ר של חסידים. רבי חנוך חיים אמנם לא היה "מתנגד" קיצוני, אבל לא אהב את ההתנהלות הזו (דמותו – תחת הכינוי "קודש" – ודמות רעייתו, יוטא פייגא, זכו לאחרונה להארה גדולה בספרה של אחייניתי, אמונה אלון, 'נפשנו חיכתה').

פעם אחת רדף אחריו יהודי נכבד והגיש לו פתק בקשה, שיתפלל עליו שיזכה לזרע בר קיימא. היה זה "הקש ששבר את גב הגמל". רבי חנוך חיים, שכבר מזמן השתעשע ברעיון של עלייה ארצה, החליט להגשים את שאיפתו ולהתיישב בירושלים. בירושלים נמצא הכותל המערבי, חשב, ומי צריך לתת פתקים לרבי, כשאפשר להכניס פתקים ישר לכותל, שריד בית המקדש?

כשבישר על החלטתו לאשתו, יוטא פייגא, היא הזדעזעה. מי נוסע לארץ ישראל? רק זקנים המבקשים למות שם ולהיקבר בהר הזיתים. איך תיסע לשם משפחה עם תינוק? אבל יוטא פייגא ידעה שאם בעלה החליט משהו, דבר לא יעמוד בדרכו, בעיקר שדרכו היא הדרך לארץ ישראל. 

לא עברו אלא שבועות מועטים, ומשפחת הכהן – רבי חנוך חיים, יוטא פייגא, הילדים הירשל ואדל והתינוק אברהם - עלו לארץ ישראל. היה זה בשנת 1902. תחילה התגוררו בחברון, ולאחר זמן קצר התיישבו בירושלים. 

לירושלים נכנס רבי חנוך חיים הכהן בצנעה, כמעט בחשאי. הוא שכר חדר קטן באחד המבואות המוליכים לכותל המערבי, ובו התגורר עם משפחתו. למרות למדנותו, לא הצטרף לאחת הישיבות המפורסמות שעיר הקודש התברכה בהן, שתלמידי חכמים לומדים בהן תורה על חשבון הציבור. ר' חנוך חיים עסק בתורה בביתו, ולא ציפה שמישהו ישלם לו שכר על כך. כל רצונו היה לשבת בירושלים, נחבא אל הכלים, נעלם מעיני הבריות, כשאיש אינו נותן דעתו עליו. הוא גם לא קבע לו מקום קבוע לתפילה בבית כנסת. מקומו היה בכותל המערבי. וממה תתפרנס משפחתו? לדעתו, די לו ולמשפחתו בקב חרובין, לחם צר ומים לחץ.

אכן, כדברי חז"ל, כל הבורח מפני הכבוד – הכבוד רודף אחריו. בעוד רבי חנוך חיים מתחבא בירושלים, נשלחו מכתבים מעיירות טרנסילבניה ואוקראינה – מונקאץ' וסיגעט, קוסון וויז'ניץ – לממוני הכוללים ולגבאי הישיבות בירושלים. סופר בהם כי אחד מגדולי התורה, רבי חנוך חיים הכהן שמו, יושב בתוכם, והוא חסיד שבכהונה (כינוי למי שמקפיד בדיני טומאה וטוהרה), פרישא וחסידא (חסיד הפורש מענייני העולם הזה), חכם הרזים (כינוי לחכם מופלג היודע ומבין סודות שאחרים אף אינם מודעים לקיומם), שר בית הסוהר (אזכור המכוון ליוסף הצדיק), ועוד כהנה וכהנה כינויי הערצה. 

ראשי הכוללים הלכו לרבי חנוך חיים וביקשו ממנו, כמעט תבעו, כי יעמוד בראשם. לבסוף הוא נכנע ללחצים והסכים למינוי. הגביר ר' מיכאל, שמכר את כל רכושו ועלה לירושלים, הפציר ברבי חנוך חיים שיעבור לגור בחצרו, 'חצר ר' מיכאל'. רבי חנוך חיים נעתר לבקשה וקבע את משכנו באותה חצר, שהייתה תמיד הומה מאנשים נזקקים שהגביר ר' מיכאל פרשׂ עליהם את חסותו ופרנס אותם. 

*

הילד מרדכי

בחודש אדר תרס"ז, פברואר 1907, נולד לחנוך חיים וליוטא פייגא בנם הרביעי. כיוון שהיה זה חודש אדר, ניתן לו השם מרדכי.

כבן שלוש החל מרדכי הפעוט ללכת ל'חדר' של ישיבת חיי עולם. תחילה היה מתלווה אליו אחיו הגדול אברהם, שהחזיק בידו בעת שעברו בסמטאות האפלוליות. כעבור זמן קצר כבר ידע מרדכי להגיע בעצמו אל ה'חדר', שמחלונותיו נשקף במלוא הודו הר הבית, מקום המקדש.

בשנת תרע"ד, 1914, כשמרדכי היה כבן שמונה, פרצה מלחמת העולם הראשונה. סבל ורעב ירדו על ירושלים. הגביר ר' מיכאל נפטר, ואנשי חצרו התפזרו לכל עבר. ר' חנוך חיים הכהן ובני משפחתו העבירו את מקום מגוריהם אל מחוץ לחומות, לשכונת ר' שלמה מילנר, שמאחורי בתי אונגרין. כאן, טענו בעיר, קטנה יותר סכנתן של מחלות הטיפוס, המלריה והכולרה, שנפוצו בין חומות העיר העתיקה. אלא שהייתה זו תקוות שווא. המחלות רדפו אחריהם גם אל מחוץ לחומות. האח ישראל, שהיה גדול בכמה שנים ממרדכי, נקטף באיבו. גם מרדכי חלה במלריה. הוא כחש מאוד, וירקון כיסה את פניו, אבל הוא התגבר על המחלה ונשאר בחיים. עם שחר היה יוצא לשדות השעורה שבקרבת השכונה, שוכב בתוך הקמה וקורא. הוא למד בעל־פה את ספרו של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) 'מסילת ישרים', והוקסם מהספרון הקטן 'משלי חיות ועופות', שאותו מצא ב'שטיבל', בית הכנסת הקטן, של חסידי ויז'ניץ, ששכן מעל לדירת משפחת הכהן.

הרעב המשיך להכות בתושבי ירושלים. הלחם אזל, והאם יוטא פייגא התאמצה למלא את החסר בדייסות שבישלה משיירי גריסים ותורמוסים. יום אחד סיפר למרדכי אחד מחבריו שהמושל הטורקי הודיע שכל מי שיֵצא לשדות ללקט ביצים של ארבה, שפשט בהמוניו על השדות, ויביא שקיקי ביצים לחצר בית הממשלה, יקבל רבע כיכר לחם. בלי ליידע את הוריו יצא מרדכי לשדות, אסף ביצי ארבה והביאן לחצר בית הממשלה. כשהגיע הביתה עם חצי כיכר לחם, מיהר לחלוק אותו עם אֶחָיו ועם חבר יתום מאב.

ואז הכתה היתמות גם בו. האם יוטא פייגא לא עמדה בסבל וברעב. באחד הימים צנחה בחצר ביתה והשיבה את נשמתה לבוראה.

מרדכי לא הורשה להיפרד מאימו. הוא לא השתתף בהלווייתה, שהסתיימה בחלקת הפרושים במרומי הר הזיתים, ובשל היותו כהן מעולם לא זכה לפקוד את קברה. הקשר היחיד שנשמר עימה היה באמירת קדיש יתום. כעבור שישים שנה, כשהובל בעצמו לניתוח מסכן חיים, לחש בקשה אחת ויחידה על אוזנה של רעייתו: "רצוני שיטמינו אותי ליד אימא..."

לקרוא את הטרייף פסול

למרות חינוכו השמרני כמסורת היישוב הישן בירושלים גילה מרדכי בצעירותו נטיות עצמאיות ותמך בציונות. מילדות נמשך להשכלה ולתרבות העולם, ומגיל צעיר קרא ספרות כללית בשפות שונות. יום אחד תפס אותו אביו, רבי חנוך חיים הכהן, קורא ספר הנחשב לטרייף פסול (טריפה פסולה, בהגייה אשכנזית). "אני מוכן להרשות לך לקרוא כל יום שעה בספרי הטרייף פסול שלך," אמר האב לבנו מרדכי, "בתנאי שלפני זה תלמד במשך שעה ספרי 'מוסר' שאתן לך." מרדכי שמח מאוד על ההצעה, קרא את ספר המוסר במשך שעה, ולאחר מכן חזר לספרים האהובים עליו. כשראה זאת אביו, חטף את הספר מיד בנו. מרדכי התקומם: "הרי עשינו הסכם!"

"כן," השיב האב, "אבל חשבתי שאחרי שתקרא את ספר המוסר כבר לא תרצה לחזור אל הטרייף פסול..."

ניסיונותיו של האב להרחיק את בנו מן הטרייף פסול כשלו. הבן, מרדכי, הקפיד על שמירת מצוות, אך במקביל היה תאב השכלה, קרא את כתבי שייקספיר, את שירי המשורר ההודי חתן פרס נובל רבינדראנאת טאגור, ועוד. 

גם כאשר החל ללמוד בישיבת חיי עולם המשיך לצד שקידתו על לימוד הגמרא לקרוא ספרי חולין. הוא מצא לו מקום מחבוא על גג גבוה בעיר העתיקה. כאן שכב על גבי המרצפות, מוצנע מעין רואים, סביבו פרושה העיר ירושלים על בתיה, גגותיה, בתי מדרשותיה ובתי הכנסת שבה, מסגדיה וכנסיותיה, והוא שקוע בספרות יפה. כאן חיבר את שירו הראשון, 'ירושלים שלי'.

בדרך לפסגת הר הצופים

בחג החנוכה תרע"ח (דצמבר 1917) עברה ירושלים מידי האימפריה העות'מאנית לידי האימפריה הבריטית. מרדכי החליט שעליו ללמוד אנגלית. הוא השיג תנ"ך מתורגם לאנגלית והתיישב ללמוד. שורה מול שורה, פסוק מול פסוק. כעבור כמה חודשים כבר עלה בידו לקרוא סיפור של אוסקר ויילד בלשון המקור, ללא עזרת מילון. מאז המשיך לקרוא ספרים וכתבי עת באנגלית, עד שהגיע לשליטה מלאה בשפה, ואף ידע לכתוב בה.

כעבור שנים פרסם תרגום לעברית של הספר 'אגדות היהודים', אוסף אגדות חז"ל שליקט ופירש חוקר התלמוד האמריקאי הנודע, הרב פרופ' לוי גינצבורג.

 הבריטים החליטו לסלול כביש להר הצופים, ומרדכי הצטרף אל הסוללים. השכר עבור יום עבודה קשה ומפרך בהעמסת אבנים היה... שלושה תפוזים. מרדכי, האברך הענוג והמעודן, נשא על גבו סלי חצץ במעלה ההר. לעת ערב נדחפו הכול לקבל את התפוזים מידי הסרג'נט הבריטי. מרדכי לא ידע להשתמש במרפקיו, וכשהגיע תורו התברר ששק התפוזים התרוקן. רעב ועייף חזר הביתה, אל ספריו. 

אבל למחרת חזר לעבוד בכביש. שבועות אחדים עבד בדרך להר הצופים, ועד סוף ימיו היה מספר על עבודתו זו כשפניו קורנות מאושר על כך שזכה להימנות עם הסוללים והחוצבים בהר, ושיש לו חלק בארץ ישראל הנבנית. לימים היה שר לילדיו משירי החלוצים של אותה תקופה.

רבים מחברי נעוריו פרקו עול, נטשו את הדת והצטרפו לקיבוצים. מרדכי הכהן נותר איש היישוב הישן, אך שמר על קשר עם חבריו. חברו הקרוב ביותר, יצחק ראב, הלך לקיבוץ. לימים כתב את הרומן 'עלה ברוח', שראשיתו בחיים היהודיים בירושלים בסוף המאה התשע־עשרה, המשכו בתיאורי ילדות רגישה ויתמות בצל החומות במלחמת העולם הראשונה, השקפת עולם חדשה, חילונית, ואחר כך שנות בגרות, נישואים והסתגרות שקטה וקשה, על רקע חיפה המנדטורית של שנות השלושים של המאה העשרים. אחד מגיבורי רומן זה הוא בן דמותו של מרדכי הכהן, שהמשיך לשמור על קלה כחמורה. 

כך חי מרדכי, בשלמות, ללא פסיחה על שתי הסעיפים, בין שני העולמות, עולמו של אביו רבי חנוך חיים הכהן ועולמם של חבריו מגדוד העבודה. הוא היה שלם גם עם החלטתו ללמוד לימודים אקדמיים. בשנת תרפ"ה, 1925, נוסדה על הר הצופים בירושלים האוניברסיטה העברית. מרדכי ביקש להירשם ללימודים במכון למדעי היהדות. הוא נפגש עם המורים במכון, פרופ' שמואל קליין ופרופ' יחיאל מיכל גוטמן, וביקש להתקבל, אף שלא הייתה לו תעודת בגרות. פרופ' קליין ופרופ' גוטמן ישבו מול הצעיר הלבוש בגדים של תלמיד ישיבה חרדי, בחנו אותו, התרשמו מהיקף ידיעותיו ופסקו: "התקבלת!" זו גם הייתה המלצתם לנשיא האוניברסיטה, פרופ' יהודה־לייב מאגנס. מאגנס החליט שגם הוא יבחן את התלמיד החרדי. הוא הציג לו שאלות, והצעיר הירושלמי ענה. לפעמים היו תשובותיו שנונות וחריפות, ולעיתים גם נועזות ורוויות הומור. ד"ר מאגנס היה מוקסם, והעניק לצעיר מלגת לימודים.

גם מרדכי, מצידו, הוקסם מפרופ' מאגנס. לימים היה חוזר ומספר לבניו על שיחה זו, שבה נתגלה לפניו נשיא האוניברסיטה מאגנס כאיש רוח אמיתי.

מרדכי הכהן נמנה עם התלמידים הראשונים במכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית. את לימודיו באוניברסיטה היה צריך לשמור בסוד מפני חבריו הירושלמים, יושבי בתי המדרש. את ספרי הלימוד החביא בקימור מוסתר בכניסה לחצר הבית בשכונת בתי מחסה, מקום מגורי אביו. הוא שקד על לימודיו תוך כדי הצטנפות באחד מחגווי החומה, בקטע שבין הר ציון להר הבית.

בשעת בוקר מוקדמת היה חומק דרך שער שכם, מתקדם במהירות אל מרומי הר הצופים בדרך שהוא היה בין סולליה, מאזין לשיעורי הפרופסורים, מקבל מהם המלצות לגבי ספרים שכדאי לו לקרוא, ונפגש עם חברים חדשים. בערב שב ליישוב הישן, בין סמטאות העיר העתיקה.

בימי השבת, אחרי הסעודה, ישב ללמוד דף גמרא ופרשת השבוע, ומייד לאחר מכן קרא את ה'טיימס' הלונדוני. הוא אהב בעיקר לקרוא את המאמרים המדיניים ואת המוסף הספרותי. לאחר מכן נכנס לבית המדרש הסמוך לביתו כדי לזמר בניגון המסורתי את מזמורי התהלים ליום השבת.

באותה עת הוסמך לרבנות על ידי שני רבניה הגדולים של ירושלים: הראי"ה, רב אברהם יצחק הכהן קוק, ראש וראשון לזרם הדתי־לאומי, ורבי יוסף חיים זוננפלד, מנהיג הציבור החרדי. כך התקבעה דמותו כרב, כלמדן, וכמי שיד ורגל לו בעולם החיצוני – שונה מאוד מדמות החרדי הטיפוסי.

בתום שנתיים של לימודים באוניברסיטה יצא לביקור משפחתי בהרי הקרפטים. הוא שט באונייה מנמל יפו לנמל טרייסט, ומשם נסע ברכבת לצ'כוסלובקיה. היה זה מגעו הראשון עם "העולם הגדול". הוא הסתופף בחצרות אדמו"רים וישיבות, התרועע עם צעירים יהודים מקומיים והצית בהם ניצוצות של אהבה לארץ ישראל הנבנית, עשה נפשות לציונות הדתית וחזר ארצה בראש קבוצת חלוצים דתיים שנקלטו במקומות שונים בארץ. 

רבקה'לה

באותה עת גר בירושלים פנחס פלדמן, שנמנה בעברו עם הגבירים העשירים במרמורש־סיגעט, עיר הולדתו של רבי חנוך חיים הכהן, וידידו של חמיו, ר' מנדל וידער. בעלותו לירושלים קשר קשר אמיץ עם הרב אברהם צבי שור, אב בית הדין של החסידים בירושלים. לרב שור הייתה בת יחידה, רבקה, חריפה ובעלת מַנֶלוּשְן (מענה לשון). באחד הימים בשנת תרפ"ד (1924) בא פנחס פלדמן לרב שור ובפיו הצעה: "יש לי שידוך לרבקה'לה – לא תמצאו עוד אחד כמוהו בירושלים."

מרדכי הכהן היה אז בן שבע־עשרה. רבקה'לה הייתה בת חמש־עשרה. בעיר שבין החומות היו רבים שרצו להתברך בשידוך איתה, הן מפאת סגולותיה והן מפאת הייחוס שלה – היא הייתה נצר לשושלת בת לא פחות משישה־עשר דורות של רבנים ואדמו"רים; נכדת הרבנית גיטל והרב שמואל יצחק (ש"י) שור, רבה של מונסטריטש שבגליציה, מגדולי הרבנים בגליציה ומחבר ספר השו"ת (שאלות ותשובות) 'מנחת שי'.

בנו, הרב אברהם צבי שור, אביה של רבקה, נמנה עם מנהיגי היישוב הישן וכיהן כראש בית הדין של החסידים בשכונת מאה שערים. בחג החנוכה תרע"ח, דצמבר 1917, בעת כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי, היה בין מקבלי פניו של הגנרל אלנבי בשער יפו. מושלה הצבאי של ירושלים, הגנרל רונלד סטורס, היה אורח של קבע בביתו. זמן קצר לאחר מכן נוצר קרע בינו לבין קהילתו, ובעקבות זאת הוא ייסד את קהילת 'מחזיקי הדת' בירושלים. 

לצד הימנותו עם ראשי החרדים בירושלים היה הרב שור גם איש רחב אופקים. לכן לא שלח את בתו למוסד שבו למדו רוב הנערות החרדיות בירושלים, כי אם לבית הספר על שם אוולינה דה־רוטשילד, שכונה "מיס לנדוי שוּלֶה" (בית הספר של מיס לנדוי, המנהלת), ובו רכשה רבקה גם השכלה כללית. 

האבות, רבי חנוך חיים הכהן והרב אברהם צבי שור, נפגשו, ראו כי טוב, "ענבי הגפן בענבי הגפן", ונתנו את ברכתם לשידוך. במסיבת האירוסין שאל אחד המוזמנים, הגנרל סטורס, את ידידו אבי הכלה מדוע כה נחפז לבחור חתן לבתו, והיא עוד לא בת שש־עשרה. הרב שור השיב לו מניה וביה: "אם מזדמן לך לרכוש אבן יקרה שרבים הקופצים עליה, הקדם ורכוש אותה, שמא יקדימך אחר."

בין מעלותיה הרבות, רבות מאוד, של רבקה'לה שור, היה גם חוש הומור מפותח. היא הייתה בעלת ייחוס מפואר מצד שני הוריה, ועל כך הייתה נוהגת לומר בדרך לצון שייחעס (ייחוס, בהגייה אשכנזית) הוא כמו תפוח אדמה: "החלק הטוב נמצא עמוק בתוך האדמה..." ועוד הייתה מתלוצצת ואומרת שאדמו"רים דומים לתפוחי אדמה: "כשמטמינים אחד באדמה, יצמחו לך במקומו חמישה..."

כשנה אחרי היכרותם נישאו מרדכי ורבקה'לה. היא הייתה בת שש־עשרה והוא בן שמונה־עשרה. את החופה ערך הרב זוננפלד, ראש העדה החרדית בירושלים. כשנה לאחר מכן, בי"ד באלול תרפ"ו, אוגוסט 1926, נולד בנם הבכור, שנקרא על שם סבו, שמואל יצחק. לימים ייוולדו לבני הזוג במהלך השנים עוד כמה ילדים שלמרבה הצער לא שרדו ונפטרו זמן לא רב אחרי לידתם. 

בשנים הראשונות שלאחר נישואיו עסק מרדכי הכהן בעיקר בהוראה. הוא נהג לקום בארבע לפנות בוקר. לאחר שהתפלל ולמד תורה היה יוצא לעבודתו. הוא התכתב עם רבנים מפורסמים, בני אחיותיו של הרב שור, וביניהם בן דודה של אימו, ר' מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד 'הדף היומי'. כמו כן התכתב עם בניה של לאה־הינדא לאו, בת הרב שמואל יצחק שור: ר' משה חיים לאו, רבה האחרון של העיר פיוטרקוב הסמוכה ללודז' שבפולין, ור' ישראל יוסף לאו, רבה האחרון של העיר קולומיאה שבגליציה. שני האחים, משה ויוסף, נרצחו בשואה. בניו של ר' משה חיים, נפתלי וישראל־מאיר, ניצלו בדרך נס ועלו לישראל. הבכור שבהם הוא נפתלי לאו־לביא, והצעיר – לימים, הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו.

ביום ג' בכסלו תרפ"ג, שנתיים לפני נישואיהם של מרדכי ורבקה, הופיע גיליונו האחרון של השבועון 'מחזיקי הדת' שייסד ר' אברהם צבי שור. היה זה השבועון הדתי הראשון שנוסד בירושלים מייד לאחר כניסת הבריטים לעיר. הוא שיקף את הבעיות שהעסיקו אז את ירושלים ואת היישוב היהודי בארץ ישראל. השבועון קרא ליהודים החרדים בתפוצות לעלות וליישב את ארץ ישראל "על מנת שזו לא תהיה לנחלת הציונים פורקי עול התורה". בין הסופרים שפרסמו בו את יצירותיהם היו האחים המשוררים יוסף צבי ויעקב רימון. אליהם הצטרפו כמה מאנשי הציבור הבולטים, כמו ר' משה בלוי והרב משה אוסטרובסקי. בצד המאמרים הופיעו חדשות, כמו הידיעה על תוכניתו של בעל החפץ חיים להשתקע בארץ ישראל, או על מהומה שפרצה בעת נאומו של הרב קוק בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה. כאן היה אפשר לקרוא תיאורים נאמנים על פוגרום הדמים שערכו הערבים ביהודי ירושלים בפסח תר"פ, בצירוף קביעה כי "ההגנה הטובה ביותר היא להישען על אבינו שבשמיים ולחזור לפניו בתשובה שלמה". 

ר' אברהם צבי שור נהג לומר בחיוך שאילו מרדכי הכהן היה מקדים בשנתיים להיות חתנו, לא היה העיתון נסגר. השניים, החתן והחותן, ניסו לחדש את הופעת השבועון. הם אף פתחו במשא ומתן עם בעל בית דפוס והכול היה ערוך ומוכן להופעת השבועון, אלא שאז פרץ ויכוח בין החתן וחותנו ביחס לתוכן העיתון. הרב שור לא ראה בעין יפה את המתיישבים החילונים, ורבה הייתה ביקורתו על הציונים ועל מוסדותיהם. לעומתו, חתנו, מרדכי הכהן, סבר שיש לברך על כל נדבך חדש שנבנה בארץ ישראל ועל כל תלם שנחרש בה על ידי יהודים, יהיו הבונים והחורשים מי שיהיו. המחלוקת לא יושבה, והביאה לכך שהתוכניות להוצאת השבועון מחדש לא התממשו.

בשדה הפעילות הציונית

בשנת תרפ"ח, 1928, נבחר מרדכי הכהן כחבר הנהלת כולל מונקאטש בירושלים. ביוזמתו הוקמה שכונת תפארת צבי לעולי רוסיה הקרפטית בירושלים. שמה ניתן לה על שם אביו של האדמו"ר ממונקאטש, ר' צבי שפירא, ובפי כול היא נקראה "בתי מונקאטש". באותה שנה עזב מרדכי את העיר שבין החומות ועבר לגור בשכונת תפארת צבי, לא הרחק מבית הספר לאמנות בצלאל, על הגבול שבין שכונות היישוב הישן לשכונות היישוב החדש. היה זה סמלי למי שחי על התפר הזה בדיוק, בין היישוב הישן שמעולם לא יצא מגבולותיו לבין חלוצי גדוד העבודה שהתגוררו בצריפים ובאוהלים מסביב לבית הספר לאמנות בצלאל, ואליהם נשאר מרדכי מחובר תמיד.

בשכונה היו בסך הכול תשע דירות, ארבע בכל צד, ובתווך בית כנסת שדירה נוספת הייתה סמוכה לו. האדמו"ר ממונקאטש נתן לנאמן ביתו, רבי חנוך חיים הכהן, אביו של מרדכי, דירה במתנה לכל ימי חייו, ומינה אותו לנשיא כולל מונקאטש.

ביתם של מרדכי ורבקה היה פתוח לכל דכפין. כמעט תמיד היה מרדכי חוזר מבית הכנסת עם אורחים שהזמין אל ביתו בסוף התפילה. רבקה נהגה לבשל לשבת בסירים גדולים, כדי שהאוכל יספיק לכל האורחים שמרדכי הביא איתו. מנהג זה נמשך עשרות שנים, גם לאחר שבעלה, מרדכי, כבר לא היה בין החיים והאורחים התמעטו. "מדוע את מבשלת בסירים גדולים כל כך הרבה אוכל?" שאלתי אותה כעבור שנים רבות, ואימא השיבה: "איני יכולה לבשל בסירים קטנים. זה הטבע שלי."

פעילותו הציבורית של מרדכי הכהן לא חדלה לרגע. בשנת תרפ"ב, 1922, סייע לאחיו הגדול, ר' צבי הירש קאהן, להקים את המושבה רעננה בשרון. בשנת תרפ"ו מינה אותו חותנו, הרב אברהם צבי שור, למזכיר הכללי של קהילת מחזיקי הדת. כן נבחר לכהן כספרא דדיינא (סופר בית הדין) של בית הדין לעדת החסידים. את שני התפקידים מילא בכישרון רב. כל מכתב או פסק דין שיצא מתחת ידיו היה מנוסח בסגנון רבני עשיר, טבוע במטבעות לשון של בתי דין בישראל מקדמת דנא, וחוט של חן למדני היה משוך עליו. עורכי דין תמהו מהיכן למד האברך הצעיר לנסח פסקי דין בלשון כה בהירה ועשירה.

שנת תרפ"ט, 1929, הייתה שנה קשה ליישוב היהודי בארץ. ערביי ירושלים החלו להתאנות למתפללים היהודים ליד הכותל המערבי. מרדכי הכהן ניסח בשם קהילת מחזיקי הדת תזכיר באנגלית ספרותית שנשלח למשרד המושבות בלונדון, בנוגע לזכויות היהודים לגבי הכותל המערבי, וכלל שפע של מקורות היסטוריים ועובדתיים.

בחודש אב תרפ"ט פרעו הערבים פרעות ורצחו עשרות רבות של יהודים. היישוב היהודי בחברון נכחד כליל. פליטיו השתכנו בירושלים. מרדכי הכהן ניסה לפעול יחד עם אחיו, הרב צבי הירש הכהן־קאהן, מחשובי הרבנים בניו יורק, לחידוש היישוב היהודי בחברון. הם גייסו סכומים ניכרים להחייאת מוסדות התורה והחסד בעיר האבות, אולם דווקא המוסדות הציוניים הפנו כתף קרה לרעיון. רק משפחות בודדות שבו לחברון, והיישוב שם לא שרד. 

בעקבות התזכיר שהכין מרדכי הכהן הוא הוזמן להצטרף אל הצוות שעליו הטילו מוסדות היישוב להכין את התזכיר של היהודים לוועדת שו, שמינה משרד המושבות הבריטי לחקור את פרעות תרפ"ט. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים, שאליהם התלוו עורכי דין. את התזכיר לוועדה הכין מרדכי הכהן עם פרופ' כורש אדלר, פרופ' דוד ילין, עורך הדין מרדכי עליאש ואחרים. במהלך פעילותו זו הכיר מרדכי הכהן את זלמן רובשוב, לימים נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר. רובשוב הוקסם מבקיאותו המופלאה של מרדכי הכהן בכל הנוגע לכותל המערבי ובספרות העוסקת בתולדות ארץ ישראל, החל במדרשי אגדה וכלה בספריהם של סופרים והיסטוריונים יוונים, ערבים וכיוצא באלה. ארבעים שנה לאחר מכן עתידה בקיאות זו לבוא לידי ביטוי בספר שחיבר מרדכי הכהן על הכותל המערבי. 

בקיץ של שנת תר"ץ, 1930, ביקר בארץ האדמו"ר ממונקאטש, מהמתנגדים החריפים לציונות. את מושבו קבע בדירתו הקטנה של נשיא כולל מונקאטש בירושלים, רבי חנוך חיים הכהן, שהייתה סמוכה לדירת בנו מרדכי. "כאן," אמר האדמו"ר, "מקווה אני לחוש את אווירת ירושלים באמת." במשך כל שעות היום ועד לאחר חצות הלילה המו שתי הדירות מתושבי העיר ששיחרו את פני האדמו"ר. רק לאחר חצות היה הרבי יוצא לטיול קצר במגרש השכונה עם "מוט'לה שלי", כינוי החיבה שבו כינה את מרדכי.

במהלך הביקור כרעה רבקה ללדת וילדה את בנם השני. בהסכמת חותנו, הרב אברהם צבי שור, הזמין מרדכי הכהן את הרבי ממונקאטש להתכבד בסנדקאות בבריתו של הרך הנולד. הרבי הפתיע והודיע כי יכהן גם כסנדק וגם כמוהל. הדבר נודע בעיר, והמונים נהרו לראות כיצד האדמו"ר משמש בו זמנית גם כמוהל גם כסנדק. צריף ארעי הוקם בן לילה במגרש השכונה כדי לערוך שם את הברית. המשטרה נאלצה לחסום את הכניסה אליו בפני מאות אנשים שזרמו למקום. בין הנוכחים היו גם כמה מראשי הציונים, ידידיו של מרדכי, שהחליפו דברים עם הרבי שהיה ידוע באש להבתו נגד הציונות. 

הרך הנימול נקרא בשמו של סב אימו, האדמו"ר ר' פנחס מסטרטין.

באופן יחסי הייתה שנת תרצ"ב, 1932, אחת השנים השקטות בתקופת המנדט הבריטי. הארץ החלה להתאושש מהמשבר הכלכלי שפקד אותה למן אמצע העשור הקודם. בנהריים שבעמק הירדן נחנכה בערב חג השבועות של שנה זו תחנת הכוח ההידרו־אלקטרית, אחד המפעלים שסימלו את פיתוח הארץ. הטקס נערך בנוכחות מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג והאמירהעבר־ירדני עבדאללה. ביחסי יהודים וערבים שררה רגיעה, לאחר המתיחות הקשה של פרעות תרפ"ט. העלייה ארצה התגברה. יהודים רבים הגיעו לארץ בעיקר מפולין, אבל גם מגרמניה, ואפילו מארצות הברית. מצב הרוח של יהודי הארץ בכללותו החל להשתפר. 

אל המציאות הזו באתי לעולם ביום כ"ב בתמוז תרצ"ב, 26 ביולי 1932. הוכנסתי בבריתו של אברהם אבינו בראש חודש מנחם־אב, וכמקובל אצל רבים מילידי חודש אב נקרא שמי בישראל מנחם.

עוד לא מלאו לי ארבע שנים, והנה בשנת תרצ"ו, 1936, פרצו שוב פרעות ברחבי ארץ ישראל. בפי היישוב היהודי הן כונו "המאורעות", ואילו הערבים הדביקו להן את השם היומרני "המרד הערבי הגדול". ממשלת בריטניה מינתה ועדה בראשות הלורד פיל, שתמליץ על פתרון לסכסוך בין שני הלאומים בפלשתינה. בשנת תרצ"ז, 1937, הופיע אבא, מרדכי הכהן, בפני ועדת פיל, ודיבר בשם היישוב הישן בירושלים. בנאום מזהיר, באנגלית רהוטה, הזים את הדעה שלפיה כל אנשי היישוב הישן מתנגדים, כביכול, לציונות.