לס (אנדרו שון גרייר)

 לס בהתחלה1

מהמקום שבו אני נמצא, סיפורו של ארתור לֶס אינו רע כל כך.

הביטו בו: יושב לו רגל על רגל, טווסי, על ספת הקטיפה העגולה בלובי המלון, חליפה כחולה וחולצה לבנה, אחת מנעליו תלויה על כף רגלו, העקב משוחרר. תנוחה של אדם צעיר. צלליתו הצנומה היא אכן אותה צללית שהיתה לו בצעירותו, אבל בהתקרב גיל חמישים הוא דומה לאותם פסלי ארד בגנים ציבוריים אשר — פרט לברך אחת בת־מזל שלוטפה בידי תלמידים בסיור — מאבדים מצבעם עד שהם מוריקים כמו העצים. כך גם ארתור לס, שהיה פעם ורוד וזהוב מרוב עלומים, ודהה כמו הספה שעליה הוא יושב, טופח באצבע אחת על ברכו ונועץ מבט באורלוגין. האף הרומאי הארוך צרוב שמש (גם בניו יורק המעוננת של אוקטובר). השיער הבלונדיני הדהוי ארוך מדי למעלה, קצר מדי בצדדים — דיוקן של סבו. אותן עיניים כחולות מימיות. הקשיבו ואולי תשמעו את חרדותיו מתקתקות להן כשהוא נועץ מבט בשעון, שלרוע המזל הוא לא מתקתק. הוא עצר לפני חמש־עשרה שנה. ארתור לס אינו מודע לכך. הוא עדיין מאמין, בגילו הבשל, שמארחות של אירועים ספרותיים מגיעות בזמן וכי פקידי הקבלה מותחים במהימנות את קפיצי השעונים. הוא לא עונד שעון, הוא אדוק באמונתו. רק צירוף מקרים הוא שהשעון נעצר על שש וחצי, בדיוק השעה שבה אמורים לאסוף אותו לאירוע הערב. המסכן לא יודע, אבל עכשיו כבר רבע לשבע.

ובעודו ממתין, סובבת לה בחדר הלוך וסבוֹב בחורה בשמלת צמר חומה, זן נדיר של יונק דבש בטוויד, מאביקה קודם את קבוצת התיירים הזאת ואחר כך את ההיא. טובלת פניה במקבץ כיסאות, שואלת שאלה פרטנית, ואחר כך, לא מסופקת מהתשובה שקיבלה, טסה הצדה למצוא אחר. לס אינו מבחין בשיטוטיה. הוא ממוקד מדי בשעון המקולקל. הבחורה ניגשת לפקיד הקבלה, אחר כך למעלית, מבהילה קבוצת גברות בלבוש מוגזם, בדרכן לתיאטרון. נעלו של לס מקפצת מעלה־מטה. לו היה מטה אוזן, אולי היה שומע את שאלתה הקדחתנית של האישה, שמסבירה אולי מדוע, אף שהיא שואלת את כל הנוכחות בלובי, בשום רגע היא אינה פונה אליו:

"סלחי לי, את מיס ארתור?"

הבעיה — שלא תבוא על פתרונה בלובי הזה — היא שהמארחת סבורה שארתור לס הוא אישה.

ייאמר להגנתה שהיא קראה רק רומן אחד משלו, ספר דיגיטלי שלא היתה בו תמונת המחבר, והמספרת הנשית שבו היתה כה משכנעת בעיניה, כה אמינה, שהיא היתה בטוחה כי רק אישה יכולה לכתוב ספר כזה. היא הניחה ששם הסופרת הוא אחת מאותן מוזרויות של שמות אמריקאיים (היא עצמה יפנית). ובעבור ארתור לס מדובר בביקורת חיובית נלהבת ונדירה. לא שזה מועיל לו כעת, כשהוא על הספה העגולה, שמתוך טבורה החרוטי צומח דקל מלאכותי. שכן השעה עכשיו כבר עשר דקות לפני שבע.

ארתור לס נמצא כאן שלושה ימים. הוא בא לניו יורק כדי לראיין על הבמה את סופר המדע הבדיוני המפורסם הה"ה מַנדרֶן, ולציין את השקת ספרו החדש של הה"ה מַנדרֶן; ספר שבו השיב לחיים את דמות הרובוט השרלוק־הולמסי, פּיבּוֹדי, חביב הקהל. בעולם הספרים מדובר בכותרת ראשית, וסכומי כסף גדולים מצלצלים עכשיו מאחורי הקלעים. כסף נשמע בַּקול שהתקשר אל לס לפתע פתאום, משום מקום, ושאל אם הוא מכיר את יצירתו של הה"ה מנדרן ואם יהיה פנוי לריאיון. כסף בהודעותיה של היחצנית שהורתה ללס איזה שאלות אסור לו בשום אופן לשאול את הה"ה מנדרן (על אשתו, על בתו, על קובץ השירים שלו שזכה לביקורות עלובות). כסף בבחירת מקום האירוע, במודעות הפרסומת בכל רחבי הווילג'. כסף בדמות המתנפחת של פיבודי הנאבקת ברוח מחוץ לאולם. כסף אפילו במלון שבו שיכנו את ארתור, שם הוצגה בפניו קערת תפוחים "להנאתך" שמהם יוכל להתכבד בחופשיות בכל עת, יום ולילה, על־לא־דבר. בעולם שבו רוב האנשים קוראים ספר אחד בשנה, יש הרבה כסף בתקווה שזה יהיה הספר שיקראו וכי האירוע הערב ישגר את הספר לדרכו ברוב פאר. ועל מי השליכו את יהבם? על ארתור לס.

ואף על פי כן, הוא עוקב בצייתנות אחרי מחוגי השעון העומד. הוא לא רואה את המארחת העצובה לצדו. לא רואה אותה מסדרת את צעיפה ויוצאת מהלובי במכונת הכביסה של הדלת המסתובבת. ראו את השיער המקליש על פדחתו, את מצמוץ עיניו המהיר. ראו את אמונתו, אמונה של ילדים.

פעם, בשנות העשרים שלו, משוררת ששוחח איתה כיבתה סיגריה בעציץ ואמרה, "אתה כמו בן אדם שאין לו עור." משוררת אמרה את זה. אישה אשר למחייתה מקלפת את עורה בפרהסיה אמרה שלו, לארתור לס הגבוה והצעיר ומלא־התקווה, אין עור. אבל היא צדקה. "אתה צריך לפתח חספוס," חזר ואמר לו בימים ההם יריבו הוותיק קרלוס, אבל לס לא הבין למה הוא מתכוון. להיות מרושע? לא, לא, להיות מוגן, משוריין מול העולם. אבל הרי אי־אפשר "לפתח" חספוס, כמו שאתה לא יכול "לפתח" חוש הומור, נכון? או אולי לעשות כאילו, כמו איש עסקים נטול הומור שלומד בדיחות בעל־פה ונחשב "בדרן־על," ועוזב מסיבות לפני שנגמרים לו החומרים?

כך או כך — לס לא למד זאת מעולם. בשנות הארבעים לחייו, כל שהצליח לפתח היה הבנה עדינה לגבי עצמו, דומה למעטה הדק של סרטן רך־שריון. ביקורת בינונית או עלבון קל לא יפגעו בו, אבל לב שבור, שיברון לב אמיתי, עלולים לנקב את עורו הדק ולהקיז ממנו דם אדום וסמיך. איך זה שדברים רבים כל כך הופכים לשעמום בגיל העמידה — פילוסופיה, רדיקליות ומזונות מהירים אחרים — אבל שיברון לב מכאיב ומכאיב? אולי כי הוא מוצא מקורות חדשים לשיברון לב. אפילו פחדים ישנים ומטופשים לא הודברו מעולם, רק נעקפו מסביב: שיחות טלפון (עצבני כשהוא מחייג כאילו הוא מפרק פצצה מתקתקת), מוניות (מסתבך עם התשר ומזנק מהרכב כאילו ברח מחוטפיו), ושיחות עם גברים מושכים או עם סלבס במסיבות (עורך חזרות בירכתי מוחו על שורות הפתיחה שלו, רק כדי להבין שהם כבר נפרדים לשלום). עדיין יש לו הפחדים ההם, אבל בחלוף הזמן הם נפתרו למענו. אי־מיילים והודעות טקסט הצילו אותו מטלפונים לנצח. במוניות אפשר לשלם כעת בכרטיס אשראי. הזדמנות שהוחמצה מאפשרת גישה מחודשת ברשת. אבל לב שבור — איך ניתן להימנע ממנו, מבלי לוותר לגמרי על האהבה? בסופו של דבר, זה הפתרון היחיד שארתור לס מצא.

אולי זה מסביר מדוע השקיע תשע שנים באיש צעיר מסוים.

שכחתי לציין שמונחת בחיקו קסדה של קוסמונאוט רוסי.

אבל הנה טיפת מזל: מן העולם שמחוץ ללובי נשמעים צלצולים עדינים, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, אשר גורמים לארתור לס לזנק ממקומו. הביטו בו: נועץ מבט בשעון הבוגדני ורץ לדלפק הקבלה ושואל — סוף־כל־סוף — את השאלה מחויבת המציאות בנוגע לשעה.

"אני לא מבין איך יכולת לחשוב שאני אישה."

"אתה כותב כל כך מוכשר, מיסטר לס. הערמת עלי! ומה אתה מחזיק שם?"

"זה? בחנות הספרים ביקשו ממני ל —"

"השתגעתי על 'חומר אפל'. הזכיר לי ספרים של קָוַובּאטה."

"הוא אחד הסופרים האוהבים עלי. 'הבירה העתיקה'. קיוֹטוֹ."

"אני מקיוטו, מיסטר לס."

"באמת? אני אבקר שם בעוד כמה חודשים —"

"מיסטר לס. יש לנו בעיה..."

השיחה מתקיימת שעה שהאישה בחוּם מובילה אותו במעבר של אולם תיאטרון. האולם מקושט בעץ אחד, כמו זה שהגיבור מתחבא מאחוריו בקומדיות, השאר הוא לבנים צבועות שחור מבריק. לס והמארחת הגיעו בריצה מהמלון למקום שבו יתקיים האירוע, והוא כבר מרגיש את הזיעה הופכת את חולצתו הלבנה והעדינה לשקופה.

למה הוא? למה פנו לארתור לס? סופר זוטר שתהילתו היא על קשריו בימי עלומיו עם אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, סופר שהוא מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו. נו טוב, לס יודע למה. התעלומה לא גדולה. הם ערכו חישוב: איזה סופר יסכים להתכונן לריאיון ומצד שני לוותר על תשלום? נחוץ מישהו נואש במיוחד. כמה סופרים אחרים מבּין מכריו אמרו "אין מצב"? עד לאן היו צריכים לרדת ברשימה כשמישהו אמר: "מה לגבי ארתור לס?"

והוא באמת אדם נואש.

מאחורי הקיר הוא שומע את הקהל קורא קריאות עידוד. כנראה להה"ה מנדרן. בחודשים האחרונים בלע לס בחשאי את יצירותיו של הה"ה מנדרן, אותן אופרטות חלל שבתחילה דחו אותו, בשפתן המזויפת ובדמויות הסטריאוטיפיות המגוחכות שלהן, ואז משכו אותו בזכות כישרון ההמצאה שבהן, ללא ספק גדול מזה שלו. הרומן החדש של לס, חקירה חמורת סבר של נפש האדם, נראה כמו כוכב זעיר בהשוואה לגלקסיות שהמציא האיש הזה. ועם זאת, מה יוכל לשאול אותו? מה אפשר בכלל לשאול סופר מלבד: "כיצד?" והתשובה, כפי שלס יודע היטב, ברורה מאליה: "לך תדע!"

המארחת מפטפטת על מספר המושבים, על כרטיסים שהוזמנו מראש, על מסע השיווק של הספר, הכסף, הכסף, הכסף: בין לבין היא מזכירה שהה"ה מנדרן לקה כנראה בהרעלת קיבה.

"עוד תראה," אומרת המארחת, ודלת שחורה נפתחת אל חדר בהיר ונקי שבו ערוכים נקניקים ובשרים על שולחן מתקפל. לצדו עומדת גברת לבנת שיער בלבוש שכבות, ומתחתיה: הה"ה מנדרן, מקיא לתוך דלי.

הגברת מסתובבת אל ארתור וסוקרת את קסדת החלל שלו: "מי אתה לעזאזל?"

ניו יורק, התחנה הראשונה במסע סובב עולם. תאונה, למען האמת, שהתרחשה תוך כדי ניסיונו של לס למצוא נתיב מילוט מסיטואציה לא נעימה. הוא גאה למדי שהצליח בכך. זאת היתה הזמנה לחתונה.

בחמש־עשרה השנים האחרונות נותר ארתור לס רווק. זאת אחרי תקופה ארוכה שחי עם המשורר המבוגר ממנו, רוברט בּראוּנבֶּרן, מנהרה של אהבה שאליה נכנס בן עשרים ואחת וממנה הגיח, ממצמץ מול אור השמש, בשנות השלושים לחייו. איפה הוא? במקום כלשהו לאורך הדרך אבד לו השלב הראשון של עלומיו, כמו שלב ראשון של רקטה, מרוּקן מתוכֶן, נָשר ונותר מאחור. והנה השלב השני. זה האחרון. הוא נשבע שלא ייתן אותו לאיש. הוא יתענג עליו. ייהנה ממנו לבדו. אבל: איך לחיות לבד ועם זאת לא להיות לבד? חידה שנפתרה בזכות האדם המפתיע ביותר: יריבו משכבר הימים, קרלוס.

אם שואלים אותו על קרלוס, לס תמיד מכנה אותו "אחד מחברי הוותיקים ביותר". את פגישתם הראשונה ניתן לתארך במדויק: יום העבודה, 1987. לס זוכר אפילו מה לבש כל אחד מהם: הוא, בגד ים סְפּידוֹ ירוק, קרלוס, אותו הדבר בצהוב־בננה. כל אחד מהם עם כוס יין לבן וסודה בידו, כמו אקדח, סוקרים זה את זה משני עברי המזח. שיר התנגן. ויטני יוסטון רוצה לרקוד עם מישהו. צל עץ סקוויה נופל ביניהם. לרקוד עם מישהו שאהב אותה. הו, רק תנו לי מכונת זמן ומצלמת וידיאו! להנציח את ארתור לס הוורוד־זהוב ואת קרלוס פֶּלוּ השרירי, השחום כאגוז, בימי צעירותם, כשהמספֵּר שלכם היה ילד! אבל מי צריך מצלמה? אין ספק שאותה סצנה ממש מוקרנת בראשו של כל אחד מהם כשמוזכר שמו של האחר. יום העבודה, יין וסודה, סקוויה, מישהו. וכל אחד מהם מחייך ואומר שהאחר הוא "אחד מחברי הוותיקים ביותר". כאשר ברור ששנאו זה את זה מן הרגע הראשון.

במחשבה שנייה, הבה ניסע במכונת הזמן בכל זאת, אבל עשרים שנה קדימה. ננחת באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, בבית בגבעות סן פרנסיסקו, רחוב סַטורן. מהיצורים האלה שניצבים על קביים, קיר זכוכית חושף פסנתר כנף שמעולם לא ניגנו בו, וחבורה גדולה, גברית בעיקר, חוגגת עוד מסיבה בסדרת ימי הולדת ארבעים באותה שנה. ובאותה חבורה: קרלוס, עבה יותר, שבן זוגו זה שנים רבות הוריש לו נדל"ן כשהלך לעולמו, והוא הפך את המגרשים הספורים ההם לאימפריית נכסים, עם אחזקות מעבר לים בווייטנאם, תאילנד ואתר נופש מגוחך בהודו, שהשמועה על אודותיו הגיעה עד לאוזניו של לס. קרלוס: אותו פרופיל אומר כבוד, אבל אין זֶכר לבחור השרירי בספידו בננה. בשביל ארתור לס זה טיול קליל מהבקתה הקטנה שלו במדרגות וולקן, שם הוא גר כעת בגפו. מסיבה. למה לא? הוא בחר תחפושת לֶסית — ג'ינס וחולצת קאובוי, לא החולצה הכי נכונה — ועשה את דרכו דרומה על צלע הגבעה, לעבר הבית.

בינתיים, דמיינו את קרלוס על כס מלכות בדמות כורסת נצרים עם משענת זנב־טווס, מקבל את נתיניו. לצדו, צעיר בן עשרים וחמש, במכנסי ג'ינס שחורים, חולצת טריקו ומשקפי שריון צב עגולים ושיער שחור מתולתל: בנו.

הבן שלי, אני זוכר את קרלוס מספר לכולם כשהילד רק הופיע, בקושי בשנות־העשרה שלו אז. אבל הוא לא היה בנו — הוא היה אחיין שהתייתם מהוריו, ושוגר אל שאר בשרו בסן פרנסיסקו. איך לתאר אותו? גדול עיניים, שיער חום שהבהירה השמש והתנהגות תוקפנית באותם ימים, הוא סירב לאכול ירקות או לקרוא לקרלוס בכל כינוי אחר מלבד קרלוס. שמו היה פֶדֶריקו (אמא מקסיקנית), אבל כולם קראו לו פרדי.

במהלך המסיבה הביט פרדי מהחלון. הערפל מחק את מרכז העיר. באותם ימים כבר אכל ירקות, אבל עדיין קרא לאביו המאמץ קרלוס. בחליפתו הוא נראה רזה עד כאב, חזה שקוע, ואף שחסר לו מרץ נעורים, היו בפרדי כל תשוקות העלומים. היה אפשר לשבת עם שקית פופקורן ולצפות בסרטים הרומנטיים ובקומדיות שבראשו מוקרנים על פניו, ועדשות משקפי שריון הצב שלו הסתחררו עם מחשבותיו כמו קרומים ססגוניים של בועות סבון.

פרדי הסתובב כששמע את שמו. היתה זאת אישה בחליפת משי לבנה, חרוזי ענבר וסטייל קוּלי כמו של דיאנה רוס: "פרדי, מותק, שמעתי שחזרת ללמוד." איזה מקצוע הוא לומד? היא שאלה בעדינות. חיוך של גאווה: "מורה לספרות בתיכון."

זה גרם לפניה ללבלב. "אלוהים, כמה טוב לשמוע! אני כבר לא רואה צעירים שהולכים להוראה."

"להגיד לך את האמת, אני חושב שבעיקר הלכתי על זה כי אני לא אוהב אנשים בגיל שלי."

היא שלפה את הזית מהמרטיני. "זה יקשה עליך בחיי האהבה."

"כנראה. אבל אין לי ממש חיי אהבה," אמר פרדי, ולגם מהשמפניה שלו עד שסיים אותה.

"אנחנו רק צריכים למצוא לך את הגבר המתאים. אתה מכיר את הבן שלי, טום —"

מהצד: "האמת שהוא משורר!" קרלוס, הופיע עם כוס פשוטה של יין לבן.

האישה (הנימוס מחייב לערוך היכרות: קרוליין דניס, בתחום התוכנה. פרדי ילמד להכירה היטב) פלטה יבבה קלה.

פרדי סקר אותה בקפידה ושלח חיוך ביישני. "אני משורר נוראי. קרלוס פשוט זוכר שזה מה שרציתי להיות כשהייתי ילד."

"שזה בשנה שעברה," אמר קרלוס וחייך.

פרדי עמד ושתק. תלתליו השחורים נרעדו מדבר־מה שטלטל את מחשבותיו.

גברת דניס צחקה צחוק משובץ יהלומים. היא אמרה שהיא מתה על שירה. היא תמיד אהבה את צ'רלס בוקובסקי "וכל זה".

"את אוהבת את בוקובסקי?" שאל פרדי.

"אוי, לא," אמר קרלוס. "מצטער, קרוליין. אבל לדעתי הוא יותר גרוע ממני אפילו."

החזה של גברת דניס הסמיק, קרלוס משך אותה משם לראות ציור שצייר חבר ותיק מאסכולת ראשֶן ריבֶר, ופרדי, שלא היה יכול אפילו לבלוע את הירקות של שיחת חולין, התגנב אל הבר לעוד כוס שמפניה.

ארתור לס בדלת הקדמית, הקירות הנמוכים האלה עם דלת לבנה, קיר שמסתיר את הבית הבנוי במורד הגבעה מאחוריו, ומה אנשים יאמרו לו? הו, אתה נראה טוב. שמעתי עליך ועל רוברט. מי יקבל את הבית?

איך היה יכול לדעת שמעבר לדלת ממתינות לו תשע שנים?

"שלום, ארתור! מה זה, מה אתה לובש?"

"קרלוס."

אחרי עשרים שנה, ועדיין, ביום ההוא, בחדר ההוא: יריבים ותיקים מתייצבים לקרב.

לצדו: עלם מתולתל וממושקף, עומד בדום מתוח.

"ארתור, אתה זוכר את הבן שלי, פרדי..."

כמה קל זה היה. פרדי לא סבל את הבית של קרלוס, ולעתים קרובות, אחרי יום שישי ארוך של הוראה וניצול הֶפּי אַוּאֶר בבר עם חברים מהקולג', היה מופיע אצל לס, שיכור ולהוט לזחול למיטה למשך כל סוף־השבוע. למחרת היה לס סועד את פרדי החמרמר עם קפה וסרטי קולנוע ישנים עד שהיה מסלקו בבוקר יום שני. זה קרה מדי חודש לערך כשהתחילו, אבל הפך להרגל שבועי, עד לרגע שבו לס גילה שהוא מאוכזב כשערב שישי אחד הפעמון לא צלצל. כמה מוזר להתעורר בין סדיניו הלבנים החמימים, קרני שמש בין ענפי השיח המטפס, ולהרגיש שחסר לו משהו. בפעם הבאה שהם התראו הוא אמר לפרדי שהוא צריך לשתות פחות. ולא לדקלם שירה גרועה כל כך. והנה מפתח לביתו. פרדי לא ענה, פשוט הכניס את המפתח לכיסו והשתמש בו מתי שהתחשק לו (ולא החזיר אותו אף פעם).

מתבונן מן החוץ היה אומר: טוב ויפה, אבל החוכמה היא לא להתאהב. ושניהם היו צוחקים לשמע הדברים. פרדי פּלוּ וארתור לס? לפרדי לא היה כל עניין ברומנטיקה, כפי שראוי לכל הצעירים. היו לו הספרים שלו, וההוראה, והחברים, וחייו כגבר רווק. ארתור המבוגר והקליל לא ביקש דבר. פרדי חשד גם שאביו יוצא מדעתו על שהוא שוכב עם יריבו הוותיק של קרלוס, ופרדי היה צעיר דיו כדי ליהנות מעינוי אביו המאמץ. מעולם לא עלה על דעתו של קרלוס שאולי יוקל לו כשהבחור לא יהיה תחת אחריותו בלבד. ובאשר ללס, פרדי לא היה הטיפוס שלו אפילו. ארתור לס תמיד התאהב בגברים מבוגרים יותר. הם היו הסכנה האמיתית. אבל ילד שאפילו לא מכיר את שמות חברי הביטלס? הוא הסחת דעת; שעשוע; תחביב.

*

מובן שהיו לו, ללס, מאהבים נוספים, רציניים יותר, בשנים שבהן בילה עם פרדי. היה המרצה להיסטוריה מקמפוס דייוויס של אוניברסיטת קליפורניה שהיה נוהג שעתיים כדי ללכת עם לס להצגת תיאטרון. מקריח, אדום זקן, עיניים זוהרות ושנינוּת; איזה תענוג היה, לפחות לזמן־מה, להיות אדם מבוגר בחברת עוד אדם מבוגר, באותו שלב בחיים — תחילת שנות הארבעים — ולצחוק על הפחד מפני גיל חמישים. בתיאטרון, לס הפנה מבט וראה את הפרופיל של הווארד מואר באורות הבמה וחשב: איזה בן לוויה טוב, איזו בחירה טובה. האם אהב את הווארד? ייתכן מאוד. אבל הסקס היה מוזר, ספציפי מדי ("תצבוט שם, אוקיי, עכשיו תיגע שם; לא, יותר גבוה; לא, יותר גבוה; לא, יותר גבוה!") והוא הרגיש כמו באודישן למחזמר. אבל הווארד היה נחמד, וידע לבשל. הוא הביא מצרכים והכין מרק כרוב כבוש חריף כל כך, שלס נהיה קצת מסטול. הוא הִרבה להחזיק ידיים עם לס ולחייך אליו. לס המתין חצי שנה בסבלנות כדי לראות אם הסקס ישתנה, מה שלא קרה, והוא לא אמר מעולם דבר על כך, אז אני מניח שהוא ידע שזאת לא אהבה, למרות הכול.

היו אחרים, רבים אחרים. הבנקאי הסיני שניגן בכינור ועשה קולות כיפיים במיטה אבל נישק כאילו למד זאת מהסרטים. הברמן הקולומביאני שלא היה ספק בקסמו, אבל האנגלית שלו היתה בלתי־אפשרית ("אני רוצה להגיש את עצמי על יד ורגל שלך"). הספרדית של לס היתה טובה פחות. האדריכל מלונג איילנד שישן בפיג'מת פלנל ומצנפת, כמו בסרט אילם. בעל חנות הפרחים שהתעקש על סקס בחיק הטבע, מה שהוביל לביקור אצל הרופא שבמהלכו נאלץ לס לבקש בדיקה למחלת מין ותכשיר לריפוי צריבת אוֹג ארסי. חנוּנים שהניחו כי לס קורא כל פיסת מידע על תעשיית ההיי־טק, אך לא חשו שום צורך לקרוא ספרות. פוליטיקאים שמדדו אותו כמו לתפירת חליפה. שחקנים שמדדו אותו בשביל השטיח האדום. צלמים שהעמידו אותו באור הנכון. רבים מהם היו בסדר. הרבה אנשים הם בסדר. אבל מרגע שהתאהבת פעם, לא תסתדר עם "בסדר", כי זה אפילו יותר גרוע מלחיות עם עצמך.

אין פלא אפוא כי לס חזר שוב ושוב לחולמניות, לפשטות, לתשוקה, לאהבת הספר, לנעורים ולתמימות של פרדי.

כך זה נמשך תשע שנים. וביום אחד של סתיו, זה נגמר. פרדי השתנה, כמובן, והפך מעלם בן עשרים וחמש לגבר באמצע שנות השלושים לחייו: מורה בתיכון, בחולצות כפתורים כחולות קצרות שרוולים ועניבות שחורות, שלס קרא לו בבדיחות המורה פרדי (ולעתים קרובות גם הצביע כאילו כדי לענות בכיתה). תלתליו של המורה פרדי עדיין היו עמו, אבל משקפיו היו עשויים כעת פלסטיק אדום. בגדיו הצרים מפעם כבר לא עלו עליו. הוא התמלא, מצעיר צנום הפך לגבר בוגר, עם כתפיים וחזה והתחלה של רכות באזור הבטן. הוא כבר לא כשל יותר במעלה המדרגות של לס ודקלם שירה גרועה מדי סוף־שבוע. אבל בסוף־שבוע אחד כן עשה זאת. בחתונה של חבר, שאליה הגיע שיכור וסמוק פנים, נשען על לס ומועד, צוחק, עד המבואה בביתו. לילה שבו נצמד אל לס, וקרן ממנו חום. ובוקר שבו פרדי נאנח והכריז שהוא יוצא עם מישהו שרוצה מונוגמיה. והוא הבטיח לו, לפני כחודש. וחשב שהגיע הזמן שיקיים את הבטחתו.

פרדי שכב על בטנו, ראשו מונח על זרועו של לס. חיכוך הזיפים על סנטרו. על ארונית הלילה, משקפיו האדומים הגדילו זוג חפתי שרוולים. לס שאל, "הוא יודע עלי?"

פרדי הרים את ראשו. "יודע עליך מה?"

"את זה." הוא הצביע על גופיהם העירומים.

פרדי הישיר אליו מבט. "אני לא יכול לבוא לפה יותר."

"הבנתי אותך."

"יהיה כיף. היה כיף. אבל אתה יודע שאני לא יכול."

"הבנתי אותך."

דומה היה שפרדי מתכוון לומר עוד משהו, ואז עצר בעצמו. הוא שתק, אבל מבטו היה של אדם המשנן בזיכרונו פרטי תצלום. מה הוא ראה שם? הוא הפנה את גבו ללס ושלח יד על משקפיו. "אתה צריך לנשק אותי כאילו זאת פרידה."

"המורה פרדי," אמר לס. "זאת לא באמת פרידה."

פרדי הרכיב את משקפיו האדומים, ובכל אחד מן האקווריומים שחה דג קטן, כחול.

"אתה רוצה שאני אשאר איתך כאן לנצח?"

מעט קרני שמש חדרו מבעד לענפי השיח המטפס, וציירו משבצות על רגל אחת עירומה.

לס הביט במאהבו, ואולי עברה בראשו סדרת דימויים — ז'קט טוקסידו, חדר מלון בפריז, מסיבה על גג — ואולי מה שנראה שם היה פניקה ואובדן מסמאי עיניים כשלג. מוחו שלח הודעה שחסרה בה מילה, והוא בחר להתעלם ממנה. לס רכן אל פרדי ונשק לו ארוכות. אחר כך התרחק ואמר, "אני יודע שהשתמשת באפטר־שייב שלי."

המשקפיים, שהגבירו את נחישותו של הבחור, כעת הגדילו את אישוניו שהיו רחבים עוד קודם והתרוצצו על פניו של לס כאילו קראו בספר. היה נדמה שהוא אוזר את כל כוחו כדי לחייך, ולבסוף חייך.

"זאת נשיקת הפרידה הכי טובה שלך?" הוא אמר.

ואז, כעבור כמה חודשים, הזמנה לחתונה בדואר: הנכם מוזמנים לטקס הנישואים של פדריקו פלו ותומס דניס. כמה מביך. בשום אופן הוא לא יוכל לקבל את ההזמנה, כשכולם יודעים שהוא המאהב הקודם של פרדי. אנשים יגחכו וגבות יתרוממו, ואף שבדרך כלל לס לא מתרגש מכך, כשדמיין את החיוך על פניו של קרלוס היה לו קשה. חיוך הרחמים. לס כבר נתקל בקרלוס באירוע צדקה לקראת חג מולד (מלכודת אש של ענפי אשוחים), והוא לקח את לס הצדה והודה לו שהיתה לו גדלות הנפש לשחרר את פרדי לדרכו: "ארתור, אתה יודע שהבן שלי לא התאים לך."

ועם זאת לס לא היה יכול לסרב סתם להזמנה. לשבת בבית בזמן שכל החבורה הוותיקה מתאספת בעמק סונומה לשתות את הכסף של קרלוס — נו, טוב, הם הרי יגעגעו בצחוק בגללו בין כה וכה. ארתור לס הצעיר הפתטי הפך לארתור לס הזקן הפתטי. סיפורים יישלפו מהנפטלין כדי ללעוג לו, ינסו גם חומרים חדשים. לא היה אפשר לשאת את המחשבה, והוא לא יכול לסרב בשום פנים ואופן. כמה סבוכים ומסובכים הם החיים.

ביום שבו הגיעה ההזמנה לחתונה הגיע גם מכתב שהזכיר ברוב נימוס הצעה ללמד באוניברסיטה עלומת שם בברלין, והזכיר גם את התשלום הזעום ואת פרק הזמן הזעום שנותר כדי לענות. לס התיישב אל שולחנו ובהה בהצעה. בסמל האוניברסיטה עמד סוס על רגליו האחוריות, ודומה שעוד משהו עמד שם. מבעד לחלון הפתוח נכנסו שיר פועלים וקול פטישים וריח זפת מותכת. ואז הוא פתח מגירה ושלף ערימה של מכתבים נוספים, עוד הזמנות שלא נענו, הזמנות נוספות היו חבויות בתוככי המחשב שלו, ועוד כמה קבורות תחת ערימת הודעות טלפוניות. לס ישב שם, החלון נוקש מקולות הפועלים, ושקל כל אחת מהן. מִשׂרת הוראה, כנס, חופשת כתיבה, כתבה למגזין נסיעות, וכן הלאה. וכמו אותן נזירות בסיציליה, שפעם בשנה מופיעות כשהן שרות מאחורי מסך מורם, כדי שמשפחותיהן יוכלו להביט בהן, כך בחדר העבודה הקט שלו, בביתו הקט, מסך עלה על הרעיון הייחודי של ארתור לס.

אני מתנצל, כתב בגלוית התשובה, אבל אשהה בחוץ־לארץ. אהבתי לפרדי וטום.

הוא יענה בחיוב לכולן.

חתיכת תוכנית מסע רעועה הוא תפר לעצמו!

תחנה ראשונה: הריאיון עם הה"ה מנדרן. זה ישלם את כרטיס הטיסה לניו יורק, בתוספת של יומיים לפני האירוע כדי ליהנות מהעיר, שבוערת בצבעי הסתיו. ויש לפחות ארוחת ערב אחת חינם (עונג לכל סופר): עם הסוכן שלו, שוודאי שמע משהו מההוצאה לאור. הרומן האחרון של לס התגורר אצל ההוצאה לאור זה למעלה מחודש, כמו שכל זוג מודרני מתגורר יחד לפני הנישואים, אבל ההוצאה לאור תציע לו, אין ספק, זה עומד לקרות כל יום. תהיה שמפניה. יהיה כסף.

תחנה שנייה: כנס במקסיקו סיטי. מסוג האירועים שבמשך שנים לס סירב להשתתף בהם: סימפוזיון על יצירתו של רוברט. הוא ורוברט נפרדו לפני חמש־עשרה שנים, אבל מיום שרוברט חלה ואינו יכול לנסוע, מנהלי הפסטיבלים הספרותיים החלו ליצור קשר עם לס. לא כסופר בזכות עצמו, אלא כסוג של עד. אלמנה ממלחמת האזרחים, כך לס חושב על זה. הפסטיבלים האלה כמהים להצצה אחת אחרונה באסכולה המפורסמת, אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, עולם הבוהמה של שנות השבעים אשר זה מכבר הלך ונעלם מעבר לאופק, והם מוכנים להסתפק בהשתקפותו. אבל הוא תמיד סירב. לא משום שהדבר יצמצם את המוניטין שלו — זה בלתי־אפשרי, שכן לס מרגיש ששיעור קומתו מצוי במרתף — אלא כי נראה בעיניו טפילי לעשות כסף ממה שהוא בעצם עולמו של רוברט. והפעם, גם הכסף לא מספיק. אפילו לא קצת. אבל הכנס הזה הורג ברכּות את חמשת הימים בין ניו יורק לבין טקס הפרס בטוֹרינו.

תחנה שלישית: טורינו. לס מפקפק. לכאורה הוא מועמד לפרס מאוד פְּרֶסטִיג'וֹזוֹ על ספר שלו שתורגם לאחרונה לאיטלקית. איזה ספר? דרוש היה קצת תחקיר כדי לגלות שמדובר בספרו "חומר אפל". דקירה של חרטה ואהבה. שמו של אהוב לשעבר ברשימת הנוסעים בשיט תענוגות. כן, נשמח לממן כרטיס טיסה ממקסיקו סיטי לטורינו; הנהג שלך יחכה ב — המשפט הקרוב ביותר לחיי זוהר שקרא לס מעודו. הוא תוהה מי מממן את ההוצאות הראוותניות האלה של האירופים, תוהה שמא הלבינו רווחים שהושגו בדרך־לא־דרך, ואז מגלה שם של תאגיד סבון איטלקי מודפס בשולי ההזמנה. אכן מלבינים. אבל לפחות זה יביא אותו לאירופה.

תחנה רביעית: וִינטֶרזיצוּנג — סמסטר החורף באוניברסיטה החופשית בברלין — קורס בן חמישה שבועות "בנושא על פי בחירתו של מר לס." המכתב כתוב בגרמנית. לאוניברסיטה היה רושם שארתור לס דובר גרמנית שוטפת, ולהוצאה לאור של ארתור לס, שהמליצה עליו, גם היה רושם כזה. גם לארתור לס. בשמחת האל, הוא עונה להם, אקבל עלי את כהונת הכוח, ושולח את המכתב בפרץ של עונג.

תחנה חמישית: קפיצה למרוקו, הפינוק היחיד בלוח הזמנים. הוא יתעלק על חגיגת יום הולדת אחרת שתיחגג לאישה שלא פגש מעודו ושמה זוֹרָה. היא תכננה מסע תגלית ממרקש למדבר סהרה ואז צפונה אל פֶס. חברו לואיס התעקש: הם מחפשים מישהו שימלא עוד מקום בטיול — פשוט מושלם! יין בשפע, שיחות מאלפות, תנאים דה־לוקס. איך אומרים לא לדבר כזה? התשובה, כמו תמיד היא, כסף, כסף, כסף. לואיס מסר לו מה העלות, הכול כלול, ואף שהסכום היה מזעזע (לס בדק פעמיים כדי לוודא שלא מדובר בדיראם מרוקאי), הוא כבר היה, כמו תמיד, מאוהב מעל הראש. מוזיקה בדואית כבר ניגנה באוזניו, גמלים כבר גנחו בחשיכה, הוא כבר קם מכריות רקומות ויצא ללילה המדברי, עם גביע שמפניה בידו, כדי לתת לחול הקמחי של הסהרה לחמם את אצבעות רגליו, מעליו נצנץ שביל החלב שבו דלקו נרות יום ההולדת שלו.

שכּן אי־שם בסהרה ימלאו לארתור לס חמישים.

הוא נשבע לעצמו שלא יהיה לבד. ברגעים הקשים יותר עדיין עלו בו זיכרונות מיום הולדתו הארבעים, כששוטט בשדירות הרחבות של לאס וגאס. הפעם לא יהיה לבד.

תחנה שישית: הודו. ממי קיבל את הרעיון המוזר הזה? מקרלוס, דווקא. באותה מסיבת חג מולד שבה יריבו הוותיק ריפה את ידיו של לס בתחום אחד ("אתה יודע שהבן שלי לא התאים לך") ואז עודד אותו בתחום אחר ("אתה יודע, יש מרכז כתיבה קרוב לאתר נופש שאני משפץ, הם חברים שלי, מקום יפהפה, על גבעה שמשקיפה לים הערבי. מקום נפלא לכתיבה בשבילך"). הודו: אולי יוכל לנוח סוף־סוף, יוכל ללטש את הגרסה האחרונה של הרומן שלו, הרומן שאת התקבלותו על ידי ההוצאה לאור יחגוג ללא ספק עם הסוכן שלו בניו יורק על אותו גביע שמפניה. תזכירו לי מתי עונת המונסון?

ולקינוח: יפן. הוא השתתף, עד כמה שזה נשמע לא־סביר, במשחק פוקר של סופרים בסן פרנסיסקו כשהנסיעה נשרה אל חיקו. מיותר לציין שהסופרים היו סטרייטים. על אף המצחייה הירוקה שחבש, לס לא היה משכנע כשחקן פוקר; במשחק הראשון הפסיד כל יד שהיתה לו. אבל הוא קיבל זאת ברוח טובה. במשחק השלישי — כאשר לס התחיל לחשוב שלא יוכל לשאת עוד דקה אחת של עשן סיגריות וגניחות תסכול ובירה ג'מייקנית חמימה — אחד הגברים הרים מבט ואמר שאשתו מעוצבנת מכל הנסיעות שלו, אז הוא צריך להישאר בבית ולוותר על כתבה, והאם יש מישהו שיכול לנסוע לקיוטו במקומו? "אני יכול!" לס צווח. כל פני הפוקר הרימו עיניים, ולס נזכר איך התנדב להצגת סוף השנה בחטיבת הביניים: אותן הבעות על פניהם של הנערים שחקני הפוטבול. הוא כחכח בגרונו ועבר לקול נמוך: "אני יכול." כתבה למגזין טיסות על מטבח עילי מסורתי. הוא קיווה שלא יקדים את פריחת הדובדבן.

משם ישים פעמיו בחזרה לסן פרנסיסקו וישוב בחזרה אל ביתו במדרגות וולקן. כמעט כל המסע מומן על ידי פסטיבלים, ועדות פרס, אוניברסיטאות, מפעלי סוֹפר־אורח ותאגידי תקשורת. את כל השאר יוכל לממן, כך גילה, באמצעות נקודות נוסע מתמיד, אשר — כיוון שנשכחו זה כמה עשורים — הכפילו את עצמן לכדי הון דיגיטלי כמו בתיבת קסמים. אחרי ששילם מראש להגזמה הפראית במרוקו, נותר בחסכונותיו סכום שיספיק רק לכיסוי צרכים בסיסיים, בהנחה שיפעל ברוח החסכנות הפוריטנית שהחדירה בו אמו. בלי לקנות בגדים. בלי בילויים מוגזמים. וגם, יעזור לו אלוהים, בלי מקרי חירום רפואיים. אבל מה כבר יכול להשתבש?

ארתור לס, מקיף את עולם! איזו תחושה קוסמונאוטית. בבוקר צאתו מסן פרנסיסקו, יומיים לפני האירוע עם הה"ה מנדרן, ארתור לס תמה על העובדה שלא ישוב אליה ממזרח, כפי שעשה כל חייו, אלא מן המערב המסתורי. ובמהלך האודיסיאה הזאת, הוא היה בטוח לא יחשוב על פרדי פלו, אף לא לרגע אחד.

*

ניו יורק היא עיר בת שמונה מיליון אנשים, וכשבעה מיליון מתוכם יכעסו מאוד כשישמעו שעברת בעיר ולא פגשת אותם לארוחת ערב יקרה, חמישה מיליון יכעסו שלא קפצת לראות את התינוקת שנולדה להם לאחרונה, שלושה מיליון יכעסו שלא ראית את ההצגה החדשה שלהם, מיליון יכעסו שלא יצרת קשר בשביל סקס, אבל חמישה אנשים בלבד יהיו באמת פנויים להיפגש. סביר בהחלט לא להתקשר לאף אחד מהם. במקום זאת תוכל להתגנב להצגה איומה ומתקתקה בברודוויי, שלעולם לא תודה ששילמת מאתיים דולר כדי לראותה. וזה מה שעושה לס בלילה הראשון שלו בעיר, ואוכל נקניקייה בלחמנייה לארוחת ערב כדי לאזן את ההוצאה המופרזת. אי־אפשר לקרוא לזה חטא תענוגות כשהאורות כבים והמסך עולה, ולב המתבגר שלך מתחיל לפעום לקצב התזמורת, בעיקר אם אתה לא מרגיש שחטאת. והוא לא מרגיש כך כלל וכלל. הוא מרגיש רק את רטט העונג מכך שאין לידו אף אחד שיעביר עליו ביקורת. המחזמר גרוע, אבל כמו זיון גרוע, גם מחזמר גרוע יכול לעשות את העבודה. בסוף ההצגה לס מזיל דמעות, מתייפח במושבו ומשוכנע שייבב בשקט עד שעולה האור ושכנתו לשורה פונה אליו ואומרת, "חומד, אני לא יודעת מה קרה בחיים שלך, אבל באמת כואב לי עליך," והיא מחבקת אותו חיבוק בניחוח לילך. כלום לא קרה בחיים שלי, הוא רוצה לומר לה. כלום לא קרה. אני סתם הומו בהצגה בברודוויי.

למחרת בבוקר: מכונת הקפה בחדר המלון שלו היא צדפה קטנה ורעבה שסוגרת את מלתעותיה כדי לזלול קפסולות וכתוצאה מכך מפרישה קפה לספל. הוראות הטיפול וההזנה שלה ברורות, אולם לס מצליח איכשהו להפיק בניסיון הראשון רק אדי קיטור, ובניסיון השני, גרסה מותכת של הקפסולה עצמה. אנחה מכיוון לס.

זה בוקר ניו יורקי של סתיו, ולכן רב־פאר. זה היום הראשון של מסעו הארוך, היום שלפני הריאיון, ובגדיו נקיים ועדיין מסודרים, הגרביים עודם בזוגות, בחליפה הכחולה אין קמט, משחת השיניים עדיין אמריקאית ולא באיזה טעם נוכרי מוזר. אור ניו יורקי מהבהב בצהוב לימוני מזגוגיות גורדי השחקים, על פני שמיכות הטלאים העשויות אלומיניום של צלעות דוכני המזון הניידים, ומשם לעבר ארתור לס עצמו. אפילו המבט שבע הרצון והמרושע מהגברת שלא החזיקה את המעלית בשבילו, הבחורה נטולת ההומור בבית הקפה, התיירים שנעמדים לפתע באמצע השדירה החמישית הצפופה, ספסרי כרטיסים שנטפלים בפול־גז ("מיסטר, אתה אוהב קומדיות? מי לא אוהב קומדיות!"), תחושת כאב השיניים שגורמים פטישי אוויר הקודחים בבטון — דבר מכל אלה לא יעמעם את זוהרו של היום הזה. הנה חנות שמוכרים בה רק רוכסנים. הנה עוד עשרים כאלה. רובע הרוכסנים. איזו עיר מדהימה.

"מה תלבש?" שואלת העובדת בחנות הספרים כאשר לס עוצר להגיד שלום. הוא צעד לאורך עשרים גושי בניינים כדי להגיע לשם.

"מה אלבש? אה, פשוט את החליפה הכחולה שלי."

העובדת (חצאית צרה, סוודר ומשקפיים: חיקוי מלעיג לספרנית) צוחקת וצוחקת. עליצותה נרגעת לכדי חיוך. "לא, אבל ברצינות," היא אומרת, "מה אתה מתכוון ללבוש?"

"זאת חליפה נהדרת. מה זאת אומרת?"

"בכל זאת, הה"ה מנדרן! ועוד מעט ליל כל הקדושים! אני מצאתי סרבל של נאס"א. ג'ניס מתחפשת למלכת המאדים."

"יש לי הרושם שהוא רוצה שייקחו אותו ברצינות —"

"אבל הה"ה מנדרן! וליל כל הקדושים! חייבים להתחפש!"

היא לא מודעת לקפידה שבה ארז את מזוודתו. קופסת סרדינים של חפצים מלאי סתירות: סוודרים מצמר קשמיר אבל גם מכנסי פשתן קלים, תחתונים תרמיים אבל גם קרם הגנה, עניבה אבל גם ספידו, ערכת הגומיות לאימוני הכושר שלו, וכן הלאה. איזה נעליים אורזים לחוף הים וגם לאוניברסיטה? איזה משקפי שמש, לקדרות הצפון־אירופית ולשמש של דרום־אסיה? יעברו עליו ליל כל הקדושים, יום המתים המקסיקני, פֶסטה די סן מרטינו, ניקולאוּסטַג, חג המולד, ערב השנה החדשה, עיד אל־מוולד, וַסאנט פנצ'מי, הִינָה מצוּרי. הכובעים לבדם ימלאו חלון ראווה. ונוסף על כל אלה — החליפה.

בלי החליפה אין ארתור לס. היא נקנתה בגחמה של רגע, בעידן הקפריזות הקצרצר ההוא לפני שלוש השנים שבהן השליך לכל רוח את זהירותו (ואת כספו) וטס להו צ'י מין סיטי כדי לבקר חבר שהיה בנסיעת עבודה, בעודו מחפש אחר מזגן בעיר הלחה ונגועת הטוסטוסים הזאת, הוא מצא את עצמו בחנות של חייט, מזמין חליפה. שיכור מעשַן מפלטים ומיץ סוכר קנים, הוא קיבל סדרת החלטות נמהרות, מסר את כתובת ביתו ולמחרת שכח מכל העניין. מקץ שבועיים, הגיעה חבילה לסן פרנסיסקו. אובד עצות, הוא פתח אותה והוציא חליפה בצבע כחול, לא כהה ולא בהיר, עם בטנה בצבע פוקסיה וראשי התיבות של שמו רקומים: אפ"ל. ניחוח מי ורדים קל העלה מיד מהאוב אישה עריצה עם שיער אסוף בקפידה לפקעת, שמציקה לו בשאלות. הגזרה, הכפתורים, הכיסים, הצווארון. אבל מעל הכול: הכחול. זה נבחר בחופזה מקיר גלילי בדים: לא כחול רגיל. טווס? לַפּיס? ההגדרה לא קולעת דיה. באמצע אבל מלא חיים, מאיר במידה בינונית, ללא ספק נועז. היכנשהו בין אולטרה־מרין למלחי ציאניד, בין וישנוּ לאַמוֹן, בין ישראל ליוון, בין הלוגו של פפסי לזה של פורד. במילה אחת: זוהר. הוא אהב את החלק בו שבחר בצבע הזה ולאחר מכן לבש אותה תמיד. אפילו פרדי היה בעד: "אתה נראה כמו מישהו מפורסם!" והוא באמת נראה כך. סוף־סוף, בגילו המתקדם, הוא עלה על משהו נכון. הוא נראה טוב ונראה כמו עצמו. בלעדיה, משום־מה זה לא היה זה. בלי החליפה אין ארתור לס.

אבל כנראה לא די בחליפה. כעת, עם לוח זמנים דחוס בארוחות צהריים וערב, יהיה עליו למצוא... מה? מדים של "מסע בין כוכבים"? הוא משוטט מחנות הספרים לשכונה שלו, הישנה, שם התגורר אחרי הקולג' ויש לו הזדמנות להעלות זיכרונות מהווסט וילג' של פעם. כולם נעלמו בינתיים: מסעדת האוכל הדרומי שבה שמרו מפתח רזרבי של לס מתחת לעוגת הקוקוס, שורת חנויות הפֶטיש, שחלונות הראווה שלהן מציגים ציוד מצופה גומי ועוררו אימה בלבו של לס הצעיר, ברים לסביים שבהם ביקר לס בקביעות על סמך תיאוריה שיש לו סיכוי טוב יותר עם הגברים שבאים אליהם, הבר המרופט שבו חבר קנה מה שחשב למנת קוקאין וכשיצא מהשירותים הכריז שזה עתה הסניף אבקת סוכריות סמארטיז, הפיאנו־ברים שעליהם הפיל את חיתתו לאורך קיץ אחד מי ש"הניו יורק פוסט" כינה בטעות "רוצח הקריוקי". נעלמו, הוחלפו בדברים נאים יותר. חנויות יפהפיות של דברים עשויים זהב, ומסעדות קטנות נחמדות עם נברשות בדולח שהגישו רק המבורגרים, ונעליים בתצוגה מוזיאונית. לפעמים נדמה שרק ארתור לס זוכר עד כמה מטונף היה המקום הזה פעם.

ומאחוריו: "ארתור! ארתור לס?"

הוא מסתובב.

"ארתור לס! אני לא מאמין למראה עיני! ורק לפני רגע, דיברתי עליך!"

הוא חיבק את הגבר בטרם קלט מי זה בדיוק, ומצא את עצמו אפוף בפלנל, ומעבר לכתף ראה צעיר גדול עיניים בעל ראסטות עומד וצופה בהם. הגבר משחרר אותו ומתחיל לומר איזה צירוף מקרים מדהים זה, וכל הזמן לס חושב לעצמו: מי זה, לעזאזל? גבר עולץ ומקריח עם זקן אפור מסודר, בחולצת פלנל־משבצות וצעיף כתום, עומד ומחייך מחוץ למכולת־שהיתה־פעם־בנק בשדירה השמינית. מרוב בהלה, מחשבתו של לס ממהרת להציב את הגבר על רקעים שונים — שמים כחולים וחוף, עץ גבוה ונהר, לובסטר וכוס יין, כדור מראות וסמים, סדינים וזריחה — אבל דבר לא עולה על דעתו.

"אני לא מאמין!" אומר הגבר, ולא משחרר את ידו האוחזת בכתפו של לס. "ארלו בדיוק סיפר על הפרידה שלו ואמרתי לו, אתה יודע, תן לזה זמן. כרגע זה נראה לך בלתי־אפשרי, אבל תן לזה זמן. לפעמים זה לוקח שנים על שנים. ואז אני רואה אותך, ארתור! ואני מצביע עליך ואומר לו, תראה! הנה הגבר ששבר לי את הלב; חשבתי שבחיים לא אתאושש, שאף פעם לא ארצה לראות אותו, או לשמוע את שמו, והנה! הוא צץ משום מקום, ואין בי טינה. כמה זמן עבר, שש שנים, ארתור? אפילו טיפ־טיפונת טינה אין בי."

לס עומד ובוחן אותו: הקמטים על פניו כמו קיפולי אוריגמי שנפתחו והוחלקו ביד, הנמשים הקטנים על המצח, הפלומה הלבנה בין האוזניים לקודקוד השער, עיני הנחושת המבזיקות בלי טיפת טינה. מי הזקן הזה, לכל הרוחות?

"אתה רואה, ארלו?" הגבר אומר לבחור. "שום דבר. אפילו לא שמץ של רגשות! פשוט מתגברים על כולם. ארלו, תצלם אותנו?"

ולס מוצא את עצמו מחבק שוב את הגבר הזה, הזר השמנמן, ומחייך אל התצלום שארלו הצעיר ניגש לצלם עד שהגבר מתחיל לתת לו הוראות: "עוד אחד. לא, הפעם משם, תחזיק את המצלמה יותר גבוה. לא, יותר גבוה. לא, יותר גבוה!"

"הווארד," אומר לס למאהבו משכבר הימים ומחייך. "אתה נראה נפלא."

"וגם אתה, ארתור! כמובן שלא הבנו כמה צעירים היינו אז, מה? תראה אותנו עכשיו, שני זקנים!"

לס נסוג מעט, מבוהל.

"טוב לראות אותך!" אומר הווארד, מנענע בראשו וחוזר על דבריו. "נכון נחמד? ארתור לס, ככה פתאום בשדירה השמינית. טוב לראות אותך, ארתור! שמור על עצמך, אנחנו חייבים לרוץ!"

נשיקה על הלחי מחטיאה את יעדה ונוחתת על פיו של המרצה להיסטוריה. ריח לחם שיפון. הבזק פתאומי, שש שנים לאחור, כשהביט בצלליתו בתיאטרון וחשב: הנה בן לוויה טוב. גבר שאיתו כמעט המשיך לחיות, כמעט אהב, ואילו עכשיו לא זיהה אותו ברחוב אפילו. אחת משתיים: לס הוא אידיוט, או שהלב קפריזי לגמרי. כי לא ייתכן ששתי האפשרויות נכונות. נפנוף לשלום אל ארלו המסכן, שדבר מכל זה אינו מנחם אותו. השניים עומדים כבר לחצות את הכביש כשהווארד עוצר, מסתובב, ובהבעת חביבות אומר: "היי! היית מיודד עם קרלוס פלו, נכון? איזה עולם קטן! אז אולי נתראה בחתונה?"

עד לשנות השלושים לחייו, ארתור לס לא כתב דבר שראה אור. באותה עת כבר גר זה כמה וכמה שנים עם המשורר המפורסם רוברט בראוּנברן בבית קטן — הבקתה, קראו לו תמיד — באמצע הדרך במעלה רחוב מדרגות בסן פרנסיסקו. מדרגות וולקן, מתפתלות מרחוב לבנט בראש הגבעה, יורדות בין אורנים, שרכים, קיסוסים ועצי מברשות־בקבוקים, עד מישורת מרוצפת לבנים עם נוף מזרחה אל מרכז העיר. בוגנוויליה לבלבה על מרפסתם כמו שמלת נשף שנזרקה לפח. היו ב"בקתה" רק ארבעה חדרים, אחד מהם במפורש שייך לרוברט, אבל הם סיידו את הקירות בלבן ותלו ציורים שרוברט קיבל מחבריו (באחד מהם דמותו הכמעט־ניתנת־לזיהוי של לס, עירום על סלע), ושתלו שיח מטפס תחת חלון חדר השינה. נדרשו ללס חמש שנים כדי לשמוע בעצת רוברט ולכתוב. תחילה רק סיפורים קצרים, מתאמצים. ואז, לקראת סוף חייהם המשותפים, רומן, "קליפסו": עיבוד למיתוס של קליפסו מן "האודיסיאה", על חייל במלחמת העולם השנייה שנסחף לחופו של אי בדרום האוקיינוס השקט וניצל בידי גבר מקומי שמתאהב בו ונאלץ לעזור לו למצוא דרך לחזור לעולמו ואל אשתו המחכה בבית. "ארתור, הספר הזה..." אמר רוברט והסיר את משקפיו לשם הגברת האפקט. "לכבוד הוא לי להיות מאוהב בך."

הוא זכה להצלחה מתונה. ריצ'רד צ'מפיון בכבודו ובעצמו הואיל ברוב חסדו לכתוב עליו ביקורת מעל דפי ה"ניו יורק טיימס". רוברט קרא אותה ואז העביר את העיתון אל לס כשהוא מחייך, משקפיו על מצחו כמו זוג עיניים נוסף של משורר. הוא אמר שהביקורת טובה. אבל כל סופר מזהה את טעם הרעל שסופר אחר החליק למשקה המשכר, וצ'מפיון סיים את ביקורתו בכך שכינה את הסופר "רגשנוֹני גבה־לשון". לס בהה במילים כמו ילד מול בחינה. גבה־לשון נשמע כמו שבח (אף שלא היה). אבל רגשנוני? מה זה לעזאזל רגשנוֹני?

"זה כמו צופן," אמר לס. "הוא שולח מסרים לאויב?"

ועוד איך. "ארתור," אמר רוברט, ואחז בידו, "הוא פשוט קורא לך מתרומם."

ואף על פי כן, כמו אותן חיפושיות בלתי־אפשריות אשר שורדות שנים על שנים בדיונות, מתקיימות רק על גשמי מדבר, הצליח הרומן שלו איכשהו להמשיך להימכר במהלך השנים. הוא נמכר באנגליה, בצרפת, באיטליה. לס כתב רומן שני, "חומר אפל", שאותו קידם מנכ"ל בית ההוצאה קורמורן בכל הכוח, העניק לו תקציב פרסום עצום ושלח אותו לתריסר ערים. בהשקת הספר בשיקגו הוא עמד מאחורי הקלעים והאזין לאופן שבו מציגים אותו ("קבלו בבקשה את הסופר גבה הלשון של 'קליפסו' שזכה לשבחי הביקורת...") שמע את קול מחיאות הכפיים הקלושות של חמישה־עשר, עשרים איש לכל היותר באולם — שבישרו את בוא האימה, כמו כתמי גשם כהים על מדרכה לפני סערה — וזה החזיר אותו באחת לכנס מחזור בתיכון. המארגנים שכנעו אותו לקרוא מספרו באירוע שפורסם, בהזמנות שנשלחו בדואר, תחת הכותרת "ערב עם ארתור לס". אף אחד מהתיכון לא רצה מעולם ערב עם ארתור לס, אבל הוא התייחס לכך ברצינות. הוא הגיע לתיכון דֶלמַרוָוה שפוף הקומה (שפוף אף יותר משזכר), וחשב כמה התקדם בחיים. ואניח לכם לנחש את מספר הבוגרים בני מחזורו שבאו ל"ערב עם ארתור לס".

כאשר "חומר אפל" ראה אור, הוא ורוברט כבר נפרדו, ומאז נאלץ לס להתקיים רק על גשמי מדבר. הוא אמנם קיבל את "הבקתה" כשרוברט עבר לסונומה (המשכנתה שולמה במלואה אחרי שרוברט זכה בפרס הפוליצר); את השאר הטליא בכוחות עצמו, אותה שמיכת טלאים מטורפת שהם חייו של סופר: חמה דיה, אך אף פעם לא תכסה את אצבעות הרגליים.

אבל הספר הבא שלו! זה הספר! "סוויפְט" שמו ושם גיבורו. רומן תחנות חיים. אדם בסיור רגלי בסן פרנסיסקו ובעברו, שב הביתה שְׂבע מהלומות ואכזבות ("כתבת בעצם את 'יוליסס' של הקהילה הגאה," אמר פרדי); רומן עגמומי ונוקב על הקשיים בחייו של גבר. על גיל העמידה של הומואים מרוששים. והיום, בארוחת הערב, לבטח בלוויית שמפניה, לס יזכה לשמוע את החדשות הטובות.

בחדרו במלון הוא לובש את החליפה הכחולה (שלא מכבר חזרה מניקוי יבש) ומחייך מול המראה.

אף אחד לא בא ל"ערב עם ארתור לס."

פרדי התבדח פעם שהסוכן של לס הוא "הרומן הגדול" שלו. ואכן, פיטר האנט מכיר את לס באופן אינטימי. מתעסק עם המאבקים וההתפרצויות והשמחות שאף אחד אחר לא רואה. ואף על פי כן, על פיטר האנט עצמו לס אינו יודע דבר. הוא לא מצליח אפילו לזכור מאיפה הוא במקור. מינסוטה? האם הוא נשוי? כמה לקוחות יש לו? ללס אין מושג, ועדיין, כמו נערה מאוהבת, הוא חי על שיחות הטלפון וההודעות ששולח פיטר. או, אם לדייק, כפילגש הממתינה לקריאה מהגבר שלה.

והנה הוא, נכנס למסעדה: פיטר האנט. כוכב כדורסל בימי הקולג' שלו, וגובהו עדיין משתלט על כל חדר שהוא נכנס אליו, אם כי עכשיו, במקום תספורת קצוצה, שערו הלבן ארוך כמו קריקטורה של מנצח תזמורות. פיטר חוצה את המסעדה, לוחץ ידיים באופן טלפתי עם חברים בכל רחבי המקום, ואז נועל את מבטו על לס המסכן, חולה האהבה. פיטר לובש חליפת קורדרוי בצבע בז', שמגרגרת כחתול כשהוא מתיישב. מאחוריו, שחקנית ברודוויי דופקת כניסה ובמקביל, משני צדיה, שתי מנות לובסטר תרמידור מתגלות בין ענני אדים. כמו כל דיפלומט במשא ומתן מתוח, פיטר לעולם לא ידון בענייני עסקים עד הדקה התשעים, כך שבמשך הארוחה כולה הם מנהלים שיחה ספרותית, על סופרים שארתור מרגיש חובה להעמיד פנים כי קרא את ספריהם. ורק כשמוגש להם הקפה אומר פיטר: "אני שומע שאתה יוצא למסע." לס אומר כן, מסביב לעולם. "יופי," אומר פיטר ומרים יד לבקש חשבון. "ככה לא תחשוב על דברים. מקווה שאתה לא קשור רגשית להוצאת קורמורן." לס מגמגם רגע ואז משתתק. פיטר: "כי הם ויתרו על 'סוויפט'. לדעתי כדאי לך לשחק איתו כשאתה בדרכים. שהנופים החדשים ייתנו לך רעיונות חדשים."

"מה הם הציעו? הם רוצים שינויים?"

"שום שינויים. שום הצעות."

"פיטר, הם נפטרים ממני?"

"ארתור, זה לא נועד לקרות. בוא נחשוב מה אחרי קורמורן."

תחת כיסאו כמו נפתחה דלת סתרים. "הוא יותר מדי... רגשנוֹני?"

"יותר מדי עגמומי. יותר מדי נוקב. ספרים כאלה על הֵלֶך הסובב בעירו, סיפורים על יום־בחייו־של, אני יודע שסופרים מתים עליהם. אבל לדעתי קשה להזדהות ולרחם על הגיבור שלך, סוויפט. החיים שלו יותר טובים מהחיים של כל מי שאני מכיר."

"יותר מדי הומואי?"

"נצל את הטיול, ארתור. אתה כל כך טוב בלצייר תמונה של מקום. תודיע לי כשתחזור העירה," אומר פיטר, מחבק אותו, ואז לס קולט שהוא בדרך החוצה. זה נגמר. החשבון הוגש ושולם במהלך הרגעים שבהם לס התחבט בחשכת הבור־ללא־תחתית האפל הזה, עם הקירות החלקים, של החדשות הרעות. "ובהצלחה מחר עם מנדרן. אני מקווה שהסוכנת שלו לא תהיה שם. היא מפלצת."

שערו הלבן מצליף לכל עבר כזנב סוס, והוא פוסע ברוב הוד והדר החוצה. לס מביט איך השחקנית מסכימה לקבל את הנשיקה של פיטר על ידה. ואז הוא נעלם, הרומן הגדול של לס, בדרך להקסים עוד סוֹפר חולה אהבה.

בשובו לחדרו הוא מופתע לגלות אמבט לענקים בחדר האמבטיה הליליפוטי שלו. לכן, אף שהשעה עשר, הוא ממלא אמבט. בעוד המים זורמים, הוא מביט בעיר: בניין אמפייר סטייט, מרחק עשרים גושי בניינים, זוכה להד מצד "אמפייר" דיינר שם למטה עם שלט מוכן מראש: "פסטרמי". מחלון אחר, קרוב יותר לסנטרל פארק, הוא רואה את השלט של מלון ניו יורקר. הם לא נקראו כך בהומור, לא ולא. ממש כפי שפונדקים בניו אינגלנד קראו לעצמם ברצינות גמורה "בני המהפכה" או "עלים אדומים", עם הגגות המחודדים שלהם בסגנון הקולוניאלי ושבשבות הרוח מברזל מחושל ופירמידות כדורי תותח בחזית, או כפי שחוות לובסטרים "רוח צפונית" שתלויים בה מלכודות ומצופֵי זכוכית נקראית כך מבלי לחמוד לצון, או מסעדות מקושטות באזוב בסוואנה, ג'ורג'יה, או תחנת המסחר "וסטרן גריזלי", או בפלורידה — "אליגטור" פה ו"אליגטור" שם, וגם בקליפורניה, כריכי "גלשן גלים" ובית קפה "קרון הכבל" ופונדק "עיר הערפל", כל אלה לא מתלוצצים. איש לא מתלוצץ. כולם רציניים עד מוות. בכל העולם חושבים שהאמריקאים אנשים קלילים; בפועל הם רציניים עד מוות, במיוחד בנוגע לתרבותם המקומית: הם קוראים לבר שלהם "סאלוּן" והחנויות הן "יֶה אוֹלְד", הם לובשים בגדים בצבעי נבחרת התיכון המקומי, הם מפורסמים בפאי התפוחים שלהם. אפילו בניו יורק.

אולי לס, בלבד, הוא זה שחומד לצון. הנה, הביטו בבגדיו — ג'ינס שחורים לניו יורק, חאקי למקסיקו, חליפה כחולה לאיטליה, מעיל פוך לגרמניה, פשתן להודו — תחפושת אחרי תחפושת. כל אחת מהן בדיחה, על חשבונו: לס הג'נטלמן, לס הסופר, לס התייר, ההיפסטר, הקולוניאליסט. היכן לס האמיתי? לס הצעיר המבועת מן האהבה? לס הרציני עד מוות מלפני רבע מאה? אותו הוא לא ארז. אחרי כל השנים האלה, לס לא יודע אפילו היכן הוא מאופסן.

הוא סוגר את הברז ונכנס לאמבט. חם חם חם חם חם! הוא יוצא, אדום עד מותניו, ומניח למים הקרים לזרום עוד קצת. אדים על המים ועל השתקפות האריחים הלבנים, עם השורה השחורה הבודדת. הוא מחליק בחזרה למים, שכעת הם רק מעט חמים מדי. גופו יוצר אדוות מתחת להשתקפות.

ארתור לס הוא ההומוסקסואל הראשון מאז ומעולם שעומד להזדקן. כך לפחות הוא מרגיש ברגעים כאלה. כאן, באמבט הזה, הוא אמור להיות בן עשרים וחמש או שלושים, בחור צעיר ויפהפה עירום בתוך המים. נהנה ממנעמי החיים. כי אם מישהו ייתקל כיום בלס העירום, איזו אימה: ורוד עד האמצע, אפור עד הפדחת, כמו המחק שהיה לו פעם, צד אחד לעיפרון וצד שני לעט. הוא לא ראה מעולם גבר גאה שעבר את גיל חמישים, חוץ מרוברט. הוא פגש את כולם כשהיו בני ארבעים לערך, אבל מעולם לא ראה אותם מגיעים הרבה מעבר לכך: הדור ההוא מת מאיידס. בני דורו של לס, כך הוא מרגיש לעתים, הם הראשונים לחקור את אותה ארץ לא נודעת שמעבר לגיל חמישים. איך אתה אמור לעשות זאת? האם להישאר נער נצחי, ולצבוע את שערך ולהקפיד על דיאטה כדי לא להשמין וללבוש חולצות הדוקות וג'ינס ולצאת לרקוד עד שתיפול מהרגליים בגיל שמונים? או שאתה עושה את ההפך הגמור — מרים ידיים, מניח לשיער להאפיר, לובש סוודרים אלגנטיים שיכסו על הכרס, ומחייך בעודך מותיר מאחור תענוגות שלא ישובו עוד? האם אתה מתחתן ומאמץ ילד? ובזוגיות, האם כל אחד מכם לוקח לו מאהב, כמו ארוניות לילה תואמות בצדי המיטה, כדי שהסקס לא ייעלם סופית מחייכם? או שאתם מניחים לסקס להיעלם סופית מחייכם, כמו אצל סטרייטים? האם תחווה הקלה כשתוותר על השחצנות, החרדות, התשוקה והכאב? האם תהפוך לבודהיסט? דבר אחד אתה בטח לא עושה. אתה לא לוקח לך מאהב למשך תשע שנים, במחשבה שזה קליל ובלתי־מחייב, וברגע שהוא עוזב אותך, אתה נעלם ומוצא את עצמך באמבט במלון, תוהה מה עכשיו.

ומשום מקום, הוא שומע את קולו של רוברט:

אני אהיה זקן מדי בשבילך. כשאתה תהיה בן שלושים וחמש אני אהיה בן שישים. כשימלאו לך חמישים, אני אהיה בן שבעים וחמש. ומה נעשה אז?

זה היה בימיהם הראשונים. כמה צעיר הוא היה, אולי בן עשרים ושתיים. מאותן שיחות רציניות שאחרי סקס. אני אהיה זקן מדי בשבילך. לס אמר כמובן שזה מגוחך, לפער הגילים אין שום משמעות בעיניו. רוברט היה הרבה יותר מושך מהנערים המטופשים, הוא ידע זאת בעצמו, ללא ספק. גברים בני ארבעים פלוס היו כל כך סקסיים: ביטחון שלֵו שיש לגבר במה שהוא אוהב או לא אוהב, היכן הוא מציב גבולות והיכן ישליך אותם לכל רוח, ניסיון חיים לצד מידה של הרפתקנות. אלה שיפרו את הסקס פי כמה וכמה. רוברט הדליק עוד סיגריה וחייך. ומה נעשה אז?

ולעומתו, פרדי, מקץ עשרים שנה, עומד בחדר השינה של לס: "אני לא חושב שאתה זקן."

"אבל אני כן," אומר לס ממקום משכבו על המיטה. "אני אהיה זקן." גיבורנו נשען הצדה על מרפקיו. חברבורות אור השמש הן ההוכחה כמה צמח השיח המטפס במהלך השנים, עד שנעשה מעין שבכה על החלון. לס בן ארבעים וארבע. פרדי, עשרים ותשע, מרכיב את משקפיו האדומים, לבוש בז'קט הטוקסידו של לס, ותו־לא. במרכז חזהו הפרוותי, במקום שבו היה שקע, יש בקושי גומה.

פרדי מתבונן בעצמו במראה. "לדעתי אני נראה יותר טוב ממך בטוקסידו שלך."

"אני רק רוצה לוודא," אומר לס ועובר ללחישה, "שאני לא מונע בעדך לפגוש אף אחד."

פרדי מחזיר לארתור לס מבט דרך המראה. פניו של הבחור נלחצות מעט לרגע, כאילו יש לו כאב שיניים. לבסוף הוא אומר, "אין לך מה לדאוג."

"אתה עכשיו בגיל ש —"

"אני יודע." על פניו של פרדי יש הבעה של מי שמאזין בשימת לב רבה לכל מילה. "אני מבין את מצבנו. אין לך מה לדאוג."

לס מתפרקד בחזרה על מיטה, והם מביטים זה בזה בדממה לרגע. הרוח גורמת לענפי השיח המטפס לטפוח על החלון, לבחוש את הצללים. "רק רציתי לדבר על —"

פרדי מסתובב. "אין מה לדבר הרבה, ארתור. אין לך מה לדאוג לגבי זה. אני פשוט חושב שאתה צריך לתת לי את הטוקסידו הזה."

"בשום פנים ואופן לא. ותפסיק להשתמש באפטר־שייב שלי."

"כשאני אהיה עשיר אני אפסיק." פרדי נכנס למיטה. "בוא נראה עוד פעם את 'קיר הנייר'."

"מר פּלוּ, אני רק רוצה לוודא," ממשיך לס, שמתקשה להניח לכך עד שיהיה בטוח שהעניין ברור, "שאתה לא נעשה כרוך אחרי." הוא תוהה מתי התחילו השיחות שלהם להישמע כמו רומן מתורגם.

פרדי מזדקף, רציני מאוד. לסת חזקה, כזאת שצייר אוהב לרשום, לסת המגלה עד כמה הפך לגבר. הלסת הזאת והנשר פורש־הכנפיים של שיער כהה על חזהו — הם של גבר. פרטים בודדים — האף הקטן וחיוך הסנאי והעיניים הכחולות שקל לקרוא בהן את מחשבותיו — נותרו מהעלם בן העשרים וחמש המתבונן בערפל. ואז הוא מחייך.

"לא ייאמן כמה אתה שחצן," אומר פרדי.

"פשוט תגיד לי שאתה חושב שהקמטים שלי סקסיים."

הוא זוחל ומתקרב: "ארתור, אין חלק אחד בך שהוא לא סקסי."

המים התקררו, ובחדר נטול החלונות שכולו אריחי חרסינה יש כעת תחושה של איגלו. הוא רואה את עצמו משתקף בהם, רוח רפאים נרעדת על פני המשטח הלבן המבריק. הוא לא יכול להישאר כאן. הוא גם לא יכול ללכת לישון. הוא צריך לעשות משהו לא עצוב.

כשימלאו לך חמישים, אני אהיה בן שבעים וחמש. ומה נעשה אז?

אין מה לעשות חוץ מלצחוק על זה. משפט נכון לכל דבר.

אני זוכר את ארתור לס בצעירותו. הייתי בן שתים־עשרה בערך, משועמם מאוד במסיבה של מבוגרים. הדירה היתה לבנה כולה, כמו המוזמנים, ונתנו לי גזוז נטול צבע ואמרו לי לא לשבת על שום דבר. בטפטים הלבנים־כסופים היתה דוגמה של שיח יסמין מטפס אשר ריתקה אותי מספיק כדי שאבחין שכל מטר לערך, דבורה קטנה לא הצליחה לנחות על פרח בגלל אופיו הדומם של העיצוב. ואז הרגשתי יד על הכתף — "אתה רוצה לצייר משהו?" הסתובבתי ומצאתי מולי בחור בלונדיני מחייך אלי מלמעלה. גבוה, רזה, שיער ארוך בחלק העליון של ראשו, פנים מושלמות של פסל רומאי, ועיניו בלטו מעט כשחייך אלי חיוך גדול: הבעה נלהבת שילדים מתים עליה. מן הסתם הנחתי שהוא בן־עשרה. הוא לקח אותי למטבח, שם היו דפים ועפרונות, ואמר שנוכל לצייר את הנוף. שאלתי אם אוכל לצייר אותו. הוא צחק, אבל הסכים וישב על שרפרף גבוה והקשיב למוזיקה מהחדר הסמוך. הכרתי את הלהקה. לרגע לא עלה על דעתי שהוא מסתתר מפני המסיבה.

איש לא השתווה לארתור לס ביכולת להסתלק מחדר בעודו נשאר בו. הוא התיישב, והמחשבות שחשב הותירו אותי מיד מאחור. גופו הצנום בג'ינס באגי וסוודר צמות לבן־מנוקד, צווארו הארוך והסמוק מתוח כשהוא מאזין — "סוֹ לונְלי, סוֹ לונְלי" — ראשו גדול מדי לגופו, הוא איכשהו מרובע וארוך מדי, שפתיים אדומות מדי, לחיים ורודות מדי ובלורית סמיכה ומבריקה של שיער בלונדיני קצוץ מאוד בצדי ראשו ויורד בגל על מצחו. בוהה בערפל, כפות ידיו בחיקו, ומניע את שפתיו עם המילים — "סוֹ לונְלי, סוֹ לונְלי" — אני מסמיק כשאני נזכר בסבך הקווים שעשיתי ממנו. כל כך נמלאתי יראת כבוד נוכח חוסר התלות שלו, החירות שלו. להיעלם בתוך עצמו למשך עשר או חמש־עשרה דקות בזמן שציירתי אותו, כשאני לא מסוגל לשבת בשקט מספיק זמן כדי להחזיק עיפרון. וכעבור זמן־מה עיניו אורו, והוא הביט בי ואמר, "מה יצא לך?" והראיתי לו. הוא חייך והנהן ונתן לי כמה עצות, ושאל אם אני רוצה עוד גזוז.

"בן כמה אתה?" שאלתי אותו.

פיו התכווץ לחיוך. הוא סילק שיער מעיניו. "בן עשרים ושבע."

מסיבה כלשהי זאת היתה בגידה איומה בעיני. "אתה לא נער!" אמרתי לו. "אתה איש!"

בלתי־נתפס היה לראות איך פניו של האיש מאדימות בעלבון. לך תדע למה נפגע ממה שאמרתי. כנראה עדיין אהב לחשוב על עצמו כנער. אני חשבתי שהוא מלא ביטחון, כשלמעשה היה אכול דאגה ואימה. ולא שהבחנתי בכל זאת באותו רגע, כשהוא הסמיק והשפיל את מבטו. לא הבנתי אז דבר בנוגע לחרדות או שאר גורמי סבל אנושי חסרי טעם. רק הבנתי שאמרתי את הדבר הלא נכון.

בפתח הופיע זקן. בעיני הוא נראה זקן: חולצת כפתורים לבנה, משקפיים שחורים, מזכיר במראהו רוקח. "ארתור, בוא נעוף מפה." ארתור חייך אלי והודה לי על אחר צהריים נחמד. הזקן העיף בי מבט והנהן קצרות. הרגשתי צורך לתקן את שקלקלתי, גם בלי שידעתי מה. ואז הם עזבו, יחד. מובן שלא ידעתי אז שזה המשורר חתן פרס פוליצר רוברט בראונברן. עם מאהבו הצעיר, ארתור לס.

"עוד מנהטן, בבקשה."

מאוחר יותר, באותו ערב. מוטב לו לארתור לס שלא יסבול מהנגאובר בריאיון מחר עם מנדרן. ומוטב גם שימצא איזו תחפושת חלל אופראית.

הוא אומר: "אני במסע סביב העולם."

השיחה מתנהלת בבר במידטאון, קרוב למלונו. כשהיה בחור צעיר, לס פקד את הבר הזה לעתים קרובות. דבר לא השתנה כאן: אותו שומר בפתח, שחושד בכל מי שרוצה להיכנס, אותו דיוקן ממוסגר של צ'רלי צ'פלין המזדקן, אותו חלל עם בר בצורת קשת שמשרתים בו את הצעירים בקלילות ואת המבוגרים באטיות, אותו פסנתר כנף שחור שהפסנתרן לידו (כמו במסבאה במערבון) מנגן בצייתנות כל מה שאומרים לו (בעיקר קול פורטר), אותו טפט עם פסים, אותם מאפים בצורת צדפה, אותם לקוחות. בר שידוע כמקום שבו יכולים גברים מבוגרים לפגוש צעירים. שני וייז'ות מראיינות גבר בעל שיער חלק על הספה. לס משועשע מהמחשבה שעכשיו הוא בצדה השני של המשוואה. הוא משוחח עם צעיר מקריח אך נאה מאוהיו, שמסיבה כלשהי, מקשיב לו בתשומת לב. לס טרם הבחין שמעל הבר תלויה לראווה קסדת קוסמונאוט רוסי.

"מה היעד הבא?" שואל הבחור בעליזות. יש לו ריסים קצרים של ג'ינג'ים ואף מנומש.

"מקסיקו. אחר כך אני מועמד לפרס באיטליה," אומר לס. הוא שותה קוקטייל מנהטן שני, שעושה את העבודה. "אני לא אזכה בו. אבל הייתי מוכרח לצאת מהבית."

הג'ינג'י משעין את ראשו על כף ידו. "איפה הבית, יפיוף?"

"סן פרנסיסקו." זיכרון עולה בו, מלפני שלושים שנה: הוא יוצא מהופעה של להקת אירייזֶ'ר עם חבר, שניהם מסטולים, והם שומעים שהדמוקרטים זכו מחדש ברוב בסנאט, והם נכנסים לבר ומכריזים: "אנחנו רוצים לשכב עם רפובליקאים! מי פה רפובליקאי?" וכל הגברים במקום מרימים את ידיהם.

"סן פרנסיסקו עיר לא רעה," אומר הצעיר בחיוך. "רק טיפה סנובית. למה מסע?"

לס נשען על הבר ומישיר מבט אל חברו החדש. קול פורטר עדיין חי בפסנתר, והדובדבן של לס עדיין חי בקוקטייל. הוא קוטף אותו מן המשקה. צ'רלי צ'פלין מביט בו מלמעלה (למה צ'רלי צ'פלין?). "איך היית קורא לבחור שאיתו אתה שוכב — נגיד שאתה עושה את זה במשך תשע שנים, אתם מכינים ארוחת בוקר וחוגגים ימי הולדת ויש לכם ויכוחים ואתה לובש מה שהוא אומר לך ללבוש, במשך תשע שנים, ואתה נחמד לחברים שלו, והא תמיד אצלך בבית, אבל אתה יודע כל הזמן שזה לא הולך לשום מקום, בסוף הוא ימצא מישהו, וזה לא אתה, על זה סיכמתם מהרגע הראשון, הוא ימצא מישהו ויתחתן איתו — איך היית קורא לבחור כזה?"

הפסנתר עובר לנגן "נַייט אנד דיי" בקצב ג'ונגל פראי.

חברו לשתייה מרים גבה. "לא יודע, איך היית קורא לו?"

"פרדי." לס מכניס את גבעול הדובדבן לפיו ותוך שניות מוציא אותו, מפותל בקשר. הוא מניח את הקשר על מפית הבר שלפניו. "הוא מצא מישהו, ומתחתן איתו."

הצעיר מהנהן ושואל, "מה אתה שותה, יפיוף?"

"מנהטן, אבל אני מזמין. סליחה, ברמן," הוא אומר, ומצביע על קסדת החלל שמעליהם, "מה זה שם מעל הבר?"

"מצטער, אדוני, לא הערב," אומר הג'ינג'י, מניח את ידו על היד של לס. "הכול עלי. וקסדת הקוסמונאוט היא שלי."

לס: "שלך?"

"אני עובד כאן."

גיבורנו מחייך, מביט בכף ידו, אחר כך מרים מבט אל הג'ינג'י. "אתה תחשוב שיצאתי מדעתי," הוא אומר. "אני רוצה לבקש ממך טובה פסיכית לגמרי. אני מראיין מחר את הה"ה מנדרן, ואני צריך להביא —"

"אני גם גר לא רחוק. תזכיר לי איך קוראים לך?"

"ארתור לס?" שואלת האישה לבנת השיער בחדר הירוק של האולם, שעה שהה"ה מנדרן מקיא לתוך הדלי. "מי זה ארתור לס לעזאזל?"

לס עומד בפתח, קסדת החלל תחת זרועו, חיוך חתום על פניו. כמה פעמים שאלו אותו את השאלה הזאת? ללא ספק, מספיק פעמים כדי שלא תכאיב לו יותר. שאלו אותו כשהיה צעיר מאוד, עוד בימים של קרלוס, כששמע במקרה מישהו מסביר שארתור לס זה הילד מדלאוור בספידו הירוק, הרזה הזה על שפת הבריכה, ובשלב מאוחר יותר, כשהסבירו שהוא המאהב של רוברט בראונברן, הביישן ההוא ליד הבר, או מאוחר עוד יותר, כשציינו שהוא המאהב־לשעבר ואולי צריך להפסיק להזמין אותו, או כאשר הציגו אותו כמחבר של רומן ביכורים, ואחר כך רומן שני, ואחר כך הפך לברנש ההוא שמישהו מכיר מימים עברו. ולבסוף: בתור הגבר שאיתו פרדי פלו שוכב זה תשע שנים, עד שפרדי התחתן עם טום דניס. הוא היה כל הדברים האלה, בעיני כל האנשים ההם שלא ידעו מיהו.

"שאלתי, מי אתה לעזאזל?"

איש באולם לא יידע מיהו. כשהוא יסייע להה"ה מנדרן — אחוז בחילה מקלקול קיבה אך מסרב לאכזב את מעריציו — לעלות לבמה, יציגו אותו רק כ"מעריץ נלהב". וכשיוביל את הריאיון בן השעה ומחצה, ימלא אותו בתיאורים ארכניים כשהוא רואה שהסופר לא מחזיק מעמד, יענה על שאלות מהקהל כשמנדרן יפנה את עיניו העייפות אל לס, שיציל את האירוע, יציל את הקריירה של המסכן, עדיין איש לא ידע מיהו. הם באו בגלל הה"ה מנדרן. הם באו בגלל פיבודי הרובוט שלו. הם באו בתחפושות של רובוטים או אֵלות־חלל או חייזרים, משום שהסופר הזה שינה את חייהם. ואילו הסופר השני, שיושב לצדו ופניו גלויות חלקית במשקף קסדת החלל, לא שייך לעניין, הוא חסר חשיבות. אותו לא יזכרו, איש לא ידע, או אפילו יתהה, מיהו. ומאוחר יותר הערב, כשיעלה על מטוס למקסיקו סיטי, וכשהתייר היפני הצעיר שלצדו ישמע שהוא סופר יתלהב וישאל מיהו, אזי לס — שעדיין מצוי בנפילה חופשית מגשר תקוותיו האחרונות — יענה לו כפי שענה פעמים רבות כל כך בעבר.

רגשנוני גבה־לשוני.

שום טינה. שום רגשות שהם.

ארתור, אתה יודע שהבן שלי לא התאים לך.

"סתם אחד," אומר גיבורנו לעיר ניו יורק.

1 הכותרות בספר הן דו־משמעיות, משום שהמילהless משמעותה באנגלית "פחות". (כל ההערות בספר הן של העורכת)