לעקוב אחריכם הביתה

אפילוג

לורה ישבה על מכסה האסלה וניסתה לא לחשוב על נסיעה אחרת ברכבת. היא החזיקה את מקל הפלסטיק הלבן בין האצבע המורה לאגודל ובקושי העזה להסתכל. ייתכן שמתח גרם למחזור שלה לאחר. מתח ודאגה, והפחד שחיה איתו עכשיו.

או שאולי יהיה לה מזל.

אולי פה טמון המזל הטוב שלא הייתה ראויה לו.

לאחר ההלוויה של ג'ייק דניאל והיא חזרו לדירה שלו. הם הגיעו למיטה. היא בקושי הצליחה לזכור את מה שקרה באותו לילה, חוץ מזה שבכתה לאחר שהתעלסו ודניאל חיבק אותה ואמר לה שזו ההזדמנות השנייה שלהם. זה גרם לה לבכות אפילו יותר. ואז הוא אמר לה ששיקר למענה. "למה אתה מתכוון?" שאלה, קולה רם נגד הדממה של הלילה.

"כשסיפרתי לאדוארד מה קרה בבית, שיניתי את הפרטים."

היא התיישבה והסתכלה עליו, מצמידה את השמיכה לחזה שלה. "אבל... למה?"

"מפני שרציתי להגן עלייך. לא רציתי שהוא יחשוב עלייך רעות. לא רציתי שאת תחשבי על עצמך רעות. יצאנו מדעתנו. בנסיבות אחרות, זה היה יכול לקרות כמו שסיפרתי לו. ובסופו של דבר, שנינו ברחנו."

"מה סיפרת לו?"

"סיפרתי לו שזו היית את שחטפת את התינוק. אמרתי שזו היית את שהתעקשה להוציא את הילד מהחדר ההוא."

בשעה שדיבר, הכול חזר אליה במכה.

דניאל ירד במדרגות עם התינוק מתחת לזרוע אחת והפמוט ביד האחרת, כשלורה מאחוריו, בקושי מסוגלת להניע את רגליה, מסוגלת רק להמשיך כי הוא דחק בה להמשיך.

היא התחננה בפני דניאל למסור את התינוק לדראגוש, לעשות מה שהאיש המחריד ההוא עם האקדח אמר, אבל דניאל דחף את התינוק לזרועותיה כדי שיוכל להכות את המפלצת בפמוט.

"אמרתי לאדוארד שדראגוש תפס אותך ונאלצתי לבחור בינך לבין התינוק."

"אבל זה לא קרה ככה." היא עצמה את עיניה, רואה את כל זה. איך, אף שהיא הייתה זאת שהתעקשה שייכנסו לתוך הבית, חטפה פחד ברגע שעמדו מול הזוועות שבחדר למעלה. אומץ הלב שלה עזב אותה ודניאל נעשה האמיץ.

בשעה ששני הגברים התעמתו, לורה נכנסה לפאניקה. היא דחפה את התינוק לזרועותיו של דראגוש וברחה מהבית. היא נסה על חייה ולדניאל לא נותרה כל ברירה אלא לבוא בעקבותיה ולהשאיר מאחור את אלינה ואת התינוק.

ואז נשמעו היריות.

הכול היה באשמתה. היא נטשה אותם. היא זאת שהייתה פחדנית.

הבושה הטריפה את דעתה. היא, האישה שהקדישה את חייה המקצועיים לעזור לילדים, שעברה בעצמה ילדות נוראית, נכשלה במבחן ברגע האמת.

באותם רגעים התנפצו הדימוי העצמי שלה, הביטחון העצמי שלה, האמון שלה בעצמה. אכולה על ידי רגשי אשמה ובושה, לא יכלה לחיות עם דניאל מפני שהוא ידע מי היא באמת.

הוא היה טוב לב, אמר שזה לא משנה, שהיא פשוט הייתה מבוהלת, שמרבית האנשים היו עושים אותו הדבר, אבל למילותיו לא הייתה כל השפעה. היא אכזבה את עצמה, את אלינה, את התינוק האומלל ההוא ואת הנשים שהיו בקומה למעלה.

היא התחננה בפני דניאל שלא להמשיך עם זה אחר כך מול המשטרה. דניאל רצה לבדוק מה קורה עם זה מאוחר יותר, אף שהיה משוכנע שקונסטנטין מושחת. לורה שכנעה אותו לא לעשות זאת. הוא אמר לה שזה לא משנה, שאף אחד לא ישפוט אותה, אבל הוא לא הבין את העניין. הוא לא תפס. היא שפטה את עצמה. והיא לא רצתה שאף אחד ידע מה עשתה.

כשגילתה שדניאל דיבר עם המטפלת שלו על החוויה שלהם, נחרדה. מה אם הוא סיפר לה את הכול?

אבל אז הבית של המטפלת נשרף. זה היה כאילו האלים מגינים על לורה.

לזמן קצר לורה חשבה שהבעיה נעלמה, עד שדניאל כתב לה שהוא דיבר עם ג'ייק. לורה נבעתה, נמלאה פאניקה. השתגעה.

לא הייתה כל דרך להכחיש זאת. היא דמיינה את דניאל מספר לג'ייק על כל מה שהיא עשתה. עתה לא רק שג'ייק ידע על הפחדנות הנוראית שלה, ידע שבגללה נרצחו אנשים, הוא גם היה האדם הכי גרוע שדניאל היה יכול לספר לו. ג'ייק היה רכלן שלא הצליח מעולם לשמור שום דבר עסיסי לעצמו.

אלוהים! מה אם הוא יכתוב על זה שיר? או ידבר על זה בריאיון?

כל העולם ידע איזו אישה היא לורה באמת.

באותו לילה, לאחר ההלוויה של ג'ייק, שכבה בזרועותיו של דניאל וסיפרה לו שהיא רועדת בגלל הקור והרגש. הוא היה מאושר באותו לילה, באקסטזה מכך שהיא חזרה אליו, והיה משוכנע שהיא תהיה מרוצה ממנו, אסירת תודה על כך שהוא שינה את הסיפור כשדיבר עם אדוארד. "מה לגבי ג'ייק?" שאלה, לא מעיזה להסתכל על דניאל כשדיברה.

"יצא לי לספר לו רק מעט, רק עד לנקודה ששמענו את התינוק בוכה, והוא היה צריך ללכת. הוא מת לפני שהספקתי לספר לו עוד משהו, אבל הייתי מספר לו את אותה הגרסה שסיפרתי לאדוארד. אני מקווה שלא היית מודאגת בגלל זה."

היא רצתה לצרוח עליו. למה הוא לא סיפר לה את זה אז?

למה להשאיר אותה לחשוב שהוא סיפר לג'ייק הכול?

אבל היא לא יכלה לצרוח. לא יכלה לומר מילה. מפני שאסור שדניאל ידע מה היא עשתה.

מייד לאחר שקיבלה מדניאל הודעה שהוא עומד לדבר עם ג'ייק, לורה יצאה לגינה של ארין ורוב. אלינה הציצה בין עצי התפוח, מוסתרת על ידי הצללים. לא רוח, לורה ידעה זאת עכשיו. רק אישה, אישה שבאה לפה כדי לנקום על מה שהיא ודניאל עשו. "קרה משהו," אמרה לורה וסיפרה לה על ההודעה שזה עתה קיבלה מדניאל.

"את צריכה ללכת ולפגוש אותו," אמרה אלינה. "תדברי עם ג'ייק. תתחנני בפניו שישמור את זה בסוד."

היא יצאה לשם מייד. היא מיהרה לדירה שלו כשראתה את ג'ייק במרחק מה לפניה, על גשר ת'ורנברי, בדרכו הביתה. היא הדביקה אותו, קוראת בשמו. הוא נעצר. השעה הייתה מאוחרת, ולא היה שם אף אחד.

"לורה? מה את עושה פה?"

"היי, ג'ייק."

הוא התנודד מעט והיא הבינה שהוא שתוי. הוא צחק. "אופס, אני קצת מבוסם. שתינו שמפניה. הרבה שמפניה! אני חושב שהם עומדים להחתים אותי, לורה. אחרי כל השנים האלה אני עומד להצליח סוף־סוף." הוא נע כדי לחבק אותה, אבל היא נרתעה.

"איך אתה מסוגל לחבק אותי?" שאלה.

"מה?"

"דניאל סיפר לך מה קרה ברומניה."

הוא היה שתוי כל־כך, שבקושי הצליח לעמוד זקוף. "כן. רומניה. פאק, לורה." הוא בהה בה. "את יודעת מה אני חושב? שלא משנה מה קרה, לא היית צריכה לעזוב. הוא אדם שבור, לורה."

זו הייתה כמו סטירת לחי, אבל הוא צדק. לא היה סוף לנזק שגרמה, הנזק שתמשיך לגרום. לפני שג'ייק הצליח להגיב היא טיפסה על המעקה והסתכלה למטה, על התנועה שמתחת, תוהה כמה זמן יידרש כדי להגיע לאספלט.

"מה, לכל הרוחות, את עושה?" שאל ג'ייק, מטפס באופן בלתי יציב על המעקה לידה. "וואו!" אמר, מסתכל על הכביש שמתחת. הוא התיישב על המעקה העבה בגבו אל הכביש. לורה התיישבה לידו.

"אתה לא יכול לספר לאף אחד לעולם," אמרה. "אני צריכה שתבטיח לי שלעולם לא תספר."

הוא התבונן בה במבט נוקב. הוא נראה חולה. אלוהים! זה משום שהיא גרמה לו להיות חולה. אוויר קר הכה בהם ושניהם התנודדו. מכוניות טסו תחתם והיסו את דבריו.

"אנחנו צריכים לרדת למטה, לורה." היא לא זזה. "לורה, בבקשה."

"תבטיח לי!"

"כן, כמובן, שפתיי חתומות. שבועת הצופה."

אבל עיניו נעו באופן שהעיניים נעות כשאנשים אומרים 'אני אוהב אותך' ולא מתכוונים לזה, והיא ידעה באותו שבריר שנייה שהסוד, הבושה שלה, לא היו בטוחים בידיו.

הוא הוציא את הטלפון ואמר שהוא הולך לצלצל לדניאל. היא חטפה אותו ממנו. זה היה הדבר האחרון שהיה צריך לקרות. כאב נוסף עבור דניאל, פגיעה נוספת ובלבול. לא.

התנועה חדלה זמנית. הרמזורים היו בוודאי אדומים לאורך הכביש. "תישבע בחיי אחייניתך שלא תספר לעולם."

"לורה, זה מתועב. זה איום ונורא. לא, אני לא מתכוון להישבע בחיי קליאו."

היא דחפה אותו.

היא הסתכלה על ידיה. הסתכלה אל מעבר לקצה הגשר וראתה את גופו מוטל על הכביש.

פחדנית מכדי להצטרף אליו ולא מסוגלת לשאת את מראה המעשה שעשתה, הסתובבה וקפצה מהמעקה אל המדרכה.

היא הייתה רוצחת. פחדנית, שקרנית ועכשיו רוצחת.

העור שגדל בחזרה לא היה העור הישן. זה היה הגוף החדש שלה, ולא היה כל קיר שמאחוריו יכלה להתחבא.

והוא אף פעם לא יספר, חשבה. אף אחד לא יכיר אף פעם את האני האמיתי שלה.

בידיים רועדות הביטה שמאלה וימינה כדי לבדוק שאף אחד לא בא ואז הקלידה הודעה לאחותו של ג'ייק.

החלטתי שאני לא יכול להמשיך יותר. הכול חסר טעם ולא מצדיק את המאבק. אני מצטער. אני מקווה שלא תחשבי שאני פחדן. בבקשה, תני לקליאו חיבוק גדול ממני. אני אוהב אותך. נשיקות, ג'ייק.

היא שלחה את ההודעה ומיהרה הביתה, דוחפת את הטלפון לכיסה. היא הייתה צריכה להיפטר ממנו מפני שאם ימצאו אותו עליה, כולם ידעו שהיא הייתה שם כשג'ייק מת.

אבל היא לא יכלה לזרוק אותו עכשיו. טביעות האצבע שלה נמצאו על כולו. היא תיפטר ממנו אחר כך. כרגע, הייתה צריכה להסתיר אותו.

עכשיו הבינה, כמובן, שכאשר ג'ייק אמר 'לא היית צריכה לעזוב' הוא התכוון שהיא לא הייתה צריכה להיפרד מדניאל, אבל איך היא הייתה אמורה לדעת את זה אז?

למה הוא לא היה יכול להיות ברור יותר?

הוא נראה חולה מפני שהיה שתוי, לא מפני שהיא גרמה לו בחילה.

היא נעצה מבט בבדיקת ההיריון בזמן שחיכתה, וניסתה להיזכר מה עשתה בטלפון.

הימים שבאו לאחר מותו של ג'ייק היו מטושטשים בזיכרונה. דעתה נטרפה עליה לזמן מה עד ללילה שבו גאבור חטף אותה ואת אוסקר.

מישהו דפק על דלת השירותים בדיוק כשהתוצאה הופיעה בחלונית הבדיקה. היא בהתה בה, מסוגלת בקושי לנשום.

אני לא ראויה לתינוק, חשבה. אני לא ראויה לאושר. אני פחדנית, שקרנית, רוצחת. איזו מן אימא אהיה?

"את יוצאת משם?" קולה של האישה היה צווחני, נואש.

"כן. רק רגע." היא הורידה את המים באסלה ופתחה את הדלת, מנסה להתעלם מהאופן שבו האישה צקצקה בלשונה לעברה בשעה שחלפו זו על פני זו. בדיקת ההיריון הייתה בכיסה, שני קווים מלאים, וכשעשתה את דרכה בחזרה לקרון, גמלה בה ההחלטה.

היא עומדת להיות אימא עכשיו. עליה להשאיר את כל זה מאחוריה. היא לא תוכל לעולם לתת לדניאל לגלות מה עשתה. כשאלינה שיקרה לדניאל שהיא הרגה את ג'ייק, היא העניקה ללורה את מתנת החופש להמשיך הלאה. לורה יכלה ללמוד מכך, וגם מהאופן שבו דניאל שיקר בשבילה.

הגיע הזמן להשיל את עורה שוב. להשיל את עור הקוטלת ולהתחיל מחדש.

לא עוד פחדנות, לא עוד שקרים, לא עוד פחד.

ברגע שתגיע הביתה, תספר לדניאל את החדשות הטובות על התינוק. התינוק שלהם! מה שהם רצו מלכתחילה, עוד לפני שכל זה התחיל. הוא יהיה מאושר. הם עמדו להיות משפחה והיא נשבעה לעצמה שלעולם לא תתוודה. דניאל לא צריך לדעת לעולם מה עשתה.

היא מצאה את המושב שלה, ראתה את מבקר הכרטיסים מתקדם לעברה והוציאה את הכרטיס מארנקה, מחייכת במתיקות בשעה שהחתים אותו. היא ניסתה להתעלם מהאופן שבו האוויר הבהיק סביבו, הסדק שניסתה חזק כל־כך לאטום נפער שוב והרוע פרץ דרכו אל תוך העולם.

היא עצמה את עיניה, ספרה עד שלוש והכריחה את עצמה לפקוח עין אחת. הסדק נעלם.

כרגע.

היה לה עוד סוד נוסף, חבוי בתיק שלה. הוא הגיע בדואר לפני כמה ימים, עם חותמת דואר צרפתית. זה היה גיליון מספר שתיים של ספר קומיקס שנקרא 'מירלה', שנכתב ביד, ואורכו רק שלושים ושניים עמודים, אבל שלושים ושניים העמודים האלה פרשו סיפור מוכר.

שני זוגות נפגשים ברכבת.

נערה עטויה בשחור שנלקחת בשבי ועוברת מעשי התעללות שלא ניתן לתאר במילים, ואז הבריחה שלה, ובסוף נקמה.

לורה דפדפה במהירות הבזק בדפים עד שמצאה את הסצנה שבה איש צעיר נופל מגשר.

הקורא לא רואה את הידיים שדוחפות אותו, רק את המבט הנורא על פניו. ההלם, ההבנה.

במסגרת אחרת ציירה אלינה את הגיבורה מערסלת תינוק ושניהם מיישירים מבט מתריס אל הקורא.

לורה הוציאה את ספר הקומיקס מהתיק ופנתה לאיור הזה, מעבירה את אצבעה על פניו של התינוק. היא הניחה את ידיה על בטנה ודמעה גלשה על לחייה, מושכת את תשומת הלב של האישה שישבה מולה. היא הציעה ללורה ממחטה.

נרגשת מהמחווה, מטוב הלב של זרה, לורה התייפחה עוד יותר ואז צעקה עד שכל האנשים בקרון הסתכלו עליה בתדהמה, חלקם מתקבצים סביבה, מנסים לנחם אותה.

הרכבת המשיכה הלאה דרך אזור הכפר, גולשת אל תוך מנהרה חשוכה. לורה התעשתה, עיניה עצומות בחוזקה, מחכה להגיח חזרה אל האור. אותו הרגע נזכרה, עם תנודה מעוררת בחילה שלא הייתה קשורה כלל לתנועת הרכבת, במה שעשתה בטלפון של ג'ייק.

סוף