לפני שראיתי אותך

בזמן שנעה בין אובדן הכרה להכרה חלקית, הצליחה אליס רק להבחין באורות הלבנים העזים שמעליה, בריח צורב של שריפה ובחום החורך שזרם בכל גופה.

קול זר נישא מעליה. "אלוהים, יש לה מזל שהיא חיה."

היא רצתה לנסות לפענח היכן היא נמצאת. לגלות למי שייכים הקולות האלה, וחשוב מכך, על מי בשם אלוהים הם מדברים. אבל עצם קיומה הכאיב לה, ומן הסתם היא בקושי הצליחה לחשוב. ומלבד זאת, האורות היו ממש מסנוורים.

"מזל? אתה חושב שהיא תרגיש בת מזל כשתסתכל במראה בפעם הראשונה? היא נכוותה קשה, המסכנה."

היא ניסתה להכריח את מוחה להתחיל לפעול, להילחם בפיתוי לישון. בדיוק כשעמדה לוותר ולאפשר לעצמה להישאב אל הקרירות המנחמת שבחשיכה, אליס התחילה לחבר את החלקים זה לזה.

"המסכנה".

הריח.

השריפה.

היא זו שיש לה מזל שהיא חיה.

היא זו שעלתה באש.

"הנה הוא! אלפי מאק, המזליסט הכי גדול שאני מכיר!"

הוא לא היה צריך להסיט את הווילון כדי לדעת מי בא לבקר אותו - את הקול הזה לא היה סיכוי שהוא ישכח, גם אם ירצה.

"לא כזה מזליסט, אם תיזכר שחתכו לי את הרגל, אבל הֵיי, לכל דבר יש צד טוב וצד רע, נכון?"

"עם זה אי־אפשר להתווכח." מאטי משך בכתפיו. "בכל מקרה, מה שלומך, אחי? דרך אגב, אני לא יכול להישאר הרבה זמן היום, אני חייב לאסוף את האישה. אנחנו יוצאים למסעדה עם ההורים שלה."

אלפי היה רגיל לאורחים שמתנצלים שעליהם ללכת עוד לפני שהם מתיישבים, והוא הכיר תודה למאטי על כך שלפחות הוא שאל לפני כן מה שלומו.

"כן, אין בעיה, גם לי יש יום די עמוס."

"באמת?"

אלפי ראה שהוא לא באמת מקשיב לו.

"כן, יש כאן פעילות נון־סטופ. האתגר העיקרי הוא לנסות לנחש כמה פעמים מר פיטרסון יקום מהמיטה וילך לשירותים הבוקר. בדרך כלל אנחנו מגיעים לממוצע לא רע של שבע פעמים, אבל אם הוא שתה אפילו קצת ממיץ התפוחים שקיבלנו, המספר יכול להגיע גם לעשר."

קול רוטן נשמע מהצד הנגדי של המחלקה. "כשתהיה בן תשעים ושתיים והשלפוחית שלך תהיה חזקה ומתוחה כמו תחת של ברווז מת, גם אתה תשתין כל רגע."

"הכול בסדר, מר פּי, אין כאן שום ביקורת. אבל תגיד, אתה בטוח שלא היית סופר בגלגול הקודם? יש לך אוצר מילים מאוד פיוטי."

הזקן שממול, במיטה ארבע־עשרה, העלה על פניו חיוך גדול ואז מיהר להפנות אל אלפי אצבע משולשת וחזר לקרוא בעיתונו.

"אבל ברצינות, אחי, איך אתה מרגיש? איך הולך עם הפיזיותרפיה? יש לך מושג מתי תצא מכאן?" עיניו של מאטי נפערו בתקווה.

כולם שאלו את אותן שאלות והביעו את אותה דאגה. זה היה מוזר, מצד אחד הוא ידע שכולם רק רוצים שהוא יֵצא מבית החולים ויחזור הביתה, אבל בו־זמנית הוא הרגיש שהם חוששים מעט מהרגע הזה. הוא הניח שכל עוד הוא נמצא בידיהן האמונות של האחיות בסנט פרנסיס, יש לכולם דאגה אחת פחות.

"אין לי מושג, האמת. נראה שהצליחו להשתלט על הזיהום. עם הפיזיותרפיה הולך בסדר ובקרוב יתחילו להכין לי תותבת לפי המידות שלי. אני רק צריך להמשיך להתחזק. התהליך אטי, אבל, כמו שאומרות האחיות... כל צעד מקרב אותנו למטרה!"

"וזה הפתגם הכי גרוע בעולם כשרוצים לעודד מישהו. נשמע כאילו אתה צועד ישר לכיוון המוות."

"זה מה שכולנו עושים, לא, מתיו יקירי?" אלפי שלח יד וטפח על זרועו.

"תעשה לי טובה. אפילו עם רגל אחת אתה לא מפסיק עם ההומור השחור שלך, מה?" מאטי סילק את ידו בחיבה.

בערך בשלב הזה אנשים התחילו לקום כדי ללכת - הם כבר בדקו מה איתו, זרקו לעברו כמה בדיחות, שאלו את השאלות שחשבו שצריך לשאול. רוב האנשים פשוט לא מסוגלים להישאר זמן רב מדי בחברת החולים והפגיעים.

"אז טוב, חבר, אני חייב לרוץ. מֵל והילדים מוסרים ד"ש. תגיד לי אם אתה צריך משהו, ואם לא, נתראה באותו המקום באותה השעה בשבוע הבא, כן?"

"אל תדאג, אני אהיה כאן! שמור על עצמך ותן לקטנים נשיקה ממני."

"ברור. אוהב אותך, אחי."

"כן, גם אני, מאטי."

אלפי עדיין לא התרגל לגמרי להצהרות האהבה. הן התחילו רק אחרי שמאטי חשב שהוא איבד את חברו לנצח. בפעם הראשונה, אלפי היה מוכן להישבע שהוא לא שמע טוב.

"מה אמרת עכשיו?"

"שום דבר." מאטי זע אז באי־נוחות והשפיל את מבטו לרצפה. "אני פשוט..." עיניו ניתרו לרגע מעלה לעבר עיניו של אלפי. "רק אמרתי שאני אוהב אותך, זה הכול."

אלפי פרץ בצחוק. "די, אחי, עזוב אותך מהשטויות. אתה לא צריך להגיד את כל הדברים האלה." אבל מאטי היה רציני בהחלט. למעשה, הוא נראה נבוך אפילו יותר. ראשו נשמט עוד יותר, כפות ידיו היו מאוגרפות לצדי גופו.

"תקשיב, זה לא שטויות, בסדר?" הוא סינן את המילים בכוח מבעד לשיניים קפוצות. "כשחשבתי שאיבדתי אותך הבנתי שלא אמרתי לך את זה אפילו פעם אחת, ואנחנו חברים כבר חמש־עשרה שנה. אז הבטחתי לעצמי שאם תישאר בחיים, אני אגיד לך. ותראה איזה מזל, שנינו נמצאים עכשיו כאן, אז כדאי שתתחיל להתרגל לזה, בסדר?"

אלפי בקושי הצליח להתאפק ולא לבכות. "גם אני אוהב אותך, אחי."

מאז, ההצהרה נהפכה לסיום של כל שיחה ביניהם. היא נאמרה כמובן באורח נונשלנטי ורווי טסטוסטרון, אבל אלפי ידע עד כמה המילים המעטות האלו חשובות עכשיו לשניהם.

אלפי היה מאושפז בסנט פרנסיס כבר כמעט שישה שבועות. מאז שעבר להאקני, לפני שלוש שנים, הוא זכה לראות את סנט פרנסיס דרך קבע. השכונה נעשתה טרנדית בזמן האחרון ומשכה אליה תושבים חדשים, אבל הקירות המחוספסים והעכורים של בית החולים, שהתנשאו מעל רחובותיה, היו תזכורת מוחשית לעברהּ העלוב.

"בחיי, אמא, אם אי־פעם אגיע למקום הזה, תבטיחי לי שתעבירי אותי למקום אחר, בסדר?" הוא נהג להתבדח בכל פעם שחלפו ליד המבנה כשהיא באה לבקר.

"אל תהיה כל כך שלילי. שמעתי הרבה שבחים על המקום הזה."

"ברצינות? את רוצה להגיד לי ששמעת דברים טובים על מקום שנראה כמו חניון רב־קומות במקום בית חולים?"

"די כבר! אם תהיה על סף מוות, תאמין לי שתתחנן שיסכימו לקבל אותך שם." היא חייכה אליו בדרכה הצדקנית והמרתיחה. "וחוץ מזה, מה תמיד לימדתי אותך? אל תסתכל בקנקן."

אבל הוא הסתכל ועוד איך. ממש עד לרגע שבו הבניין הכעור והאנשים שבתוכו הצילו את חייו. הם ידעו שהמצב רע ברגע שאושפז. כדי לדעת את זה לא היה צריך יותר ממבט אחד במה שנשאר מהתאונה, אבל יותר מחודש בבית החולים? את זה אף אחד לא היה יכול לצפות.