לפרוץ את גבולות האישיות

הם ביקשו לשוחח בדחיפות. היא הייתה נסערת והוא די אדיש. הם שיתפו, בנפרד, שבאחרונה מתגלעים ביניהם יותר מדי חילוקי דעות. הם סבורים שהם אינם מתאימים, וכנראה מעולם לא התאימו זה לזו. בפעם הראשונה האפשרות של פרידה עלתה על השולחן. הגם ששיחות מעין אלה אינן נדירות, בכל פעם ההודעה מכה בתדהמה. הם היו נשואים למעלה מעשרים שנה. לבני הזוג שלושה ילדים - בן שמשרת בצבא, נערה בתיכון ובן זקונים בגן. לפני אותה פגישה, ההכרות עם בני הזוג הייתה שטחית, אבל כזו שהספיקה כדי להתרשם מהזוגיות היציבה שהציגו כלפי חוץ. חברים שהכירו אותם היטב סיפרו כי מעולם לא ניכר משבר כלשהו ביניהם שיעיד על חוסר התאמה מהותי. לא זו בלבד אלא שהם עצמם עסקו בטיפול ובהדרכה זוגית, כך שהכירו את המהמורות והקשיים שעמם צריך להתמודד בחיים המשותפים. הם ידעו היטב שחיים זוגיים מוצלחים, שמחים, מלאי רגשות חיוביים הם לעולם אינם משימה קלה שצולחת ללא עבודה ומאמץ. נוסף על כל אלה, שניהם אחזו בעמדות שמרניות ביחס למוסד הנישואין וחייהם המשותפים לא סבלו מאיומים כלכליים שעלולים היו להפר את האיזון ולהסיט את הספינה ממסלולה.

מתוך הניסיון היה מובן שברגע שמניחים את האקדח המעשן על השולחן, ברגע שהאפשרות של גירושים היא חלק מהשיח, משימת איחוי הקשר לעתים הופכת לקשה בהרבה. במערכה הבאה האקדח כבר יירה. ואכן, עצם העלאת אפשרות הגירושין זירזה את ההחלטה להתגרש בפועל. בחודשים הבודדים שחלפו בין המפגש שבו הציגו את הדילמה שלהם, אם להתגרש או להמשיך ולעבוד על הקשר, ניסינו לסייע כמידת האפשר. הרושם היה שהדבר לא אבוד, ואילו מחיר הפרידה יהיה כואב מאוד. הקשבנו לשני הצדדים בנפרד. כל צד טען שבן הזוג סובל מסוג של "הפרעת אישיות" או "אישיות מוגבלת", בלשונם.

הוא טען שהיא נוטה למרירות, ביקורתיות וקשיחות יתר. היא טענה שהוא רך מדי, לא אסוף, מְרַצֶּה, לא מוכן לפרוץ גבולות ואינו יודע לממש את עצמו. שניהם לא הודו בכך בפה מלא, אבל ניכר היה שכתוצאה מהתכונות שראו זה בזה, שניהם חשו לא ממוצים ולא נמשכו זה לזה. כדרך הזוגות המתרחקים, הם מצאו את שורשי אי ההתאמה כבר בתחילת הקשר, והתעקשו לצבוע את כל השנים שחלפו בצבעים שחורים למדי.

התלונות היו על התנהגויות, מריבות ודברים פוגעניים שנאמרו. אולם מהזווית הפנימית הן היו על תכונות אישיותיות־רגשיות שעמדו ביסוד הריחוק שהלך והתפתח בין השניים ועיצב את התגובות הכמעט אימפולסיביות שלהם בשיח היומיומי. שני בני הזוג דרשו שינוי יסודי, שורשי, שינוי במבנה האישיות, כדי שיהיה אפשר לדבר על חזרה לחיים משותפים אמיתיים. שינוי שיהיה ניכר פנימה ולא רק כלפי חוץ. הוא רצה שהיא תפסיק להיות מרירה ותחדל מלבקר ולהאשים אותו בכל דבר. היא רצתה שהוא יפרוץ את הגבולות שלו עצמו, יתפתח, יֵצא מאזורי הנוחות, יוביל וירגש. הניסיון היה לבדוק יחד איתם אם כל אחד מאתר בעצמו את התכונות המתוארות על ידי בן הזוג; אם הם מודעים בכלל לתכונות הללו; אם התכונות המדוברות הן מולדות או נרכשות, ואם יש דרך להתגבר עליהן, לשנותן או לגרום לבן הזוג לא לחוש כה מרוחק בגלל אותן התכונות.

המשימה לחבר ביניהם חזרה לא הצליחה. כעבור חודשים ספורים הגירושים כבר היו עניין עשוי וחתום. צד אחד דחף בכל הכוח להיפרד במהירות. הצד השני נעלב כל כך, עד שלא היה מוכן להילחם על הבית שלו ועל היחסים ארוכי השנים.

למרות הפרידה, השאלות שהציתו בני הזוג ביחס לאישיות נותרו בעינן. אלה הן שאלות שילוו לא רק את שניהם בהמשך חייהם ובקשרים חדשים שירקמו, אלא הן עומדות במרכז של כל מערכת יחסים. האם לכל אחד מאיתנו יש תכונה דומיננטית, נטייה טבעית שעלולה להתפתח ולהתגלות כאתגר הגדול ביותר של הקשר, תכונה או נטייה שסביבה יתמקדו רוב המריבות והיא האחראית למגמה של ריחוק בקשר? האם מדובר בתכונה אחת דומיננטית או כמה? האם התכונה המדוברת היא מולדת או נרכשת? מה גורם לה להתעורר ובאילו מצבים? האם היא תופיע שוב בעתיד מול בני זוג אחרים, כלומר מי שנוטה לביקורתיות ומרירות יתמודד עם הנטייה הזאת בכל מערכת יחסים שיקיים, ומי שנוטה לְרַצּוֹת, להיגרר, לא לעמוד על שלו, זה יהיה האתגר שיעמוד לפתחו, או שמא כל קשר מעורר ומגלה תכונות שונות באישיות על פי מאפייני הקשר, הנסיבות ובעיקר על פי מידת ההתאמה של הצד השני? לבסוף, השאלה החשובה והמעשית ביותר היא: האם ניתן בכלל להתגבר ולשנות תכונות ונטיות נפשיות־רגשיות?

שאלת השינוי של תכונות האישיות קריטית. היא מלמדת אותנו עד כמה אנחנו נדרשים להסתגל ולהכיל במסגרת הזוגית ומה אנחנו יכולים לצפות מבן הזוג. שכן במידה ושינוי התנהגותי הוא אפשרי אך שינוי אישיותי מהותי הוא משימה קשה עד בלתי אפשרית, בני הזוג ייאלצו להתמודד עם תכונות הופכיות או מתנגשות במקרים רבים ולאורך זמן רב. הם יצטרכו למצוא איזונים, גשרים והתאמות במקרים שבהם אחד מבני הזוג נוטה לביקורתיות והשני לחוסר סדר; האחד נוטה לעשייה קדחתנית והשני לעצלות; האחד הוא "פריק" של סדר ושליטה והשני נוטה לתכונות ההופכיות.

שאלת ההשפעה והדומיננטיות של מאפייני האישיות אינה מוגבלת כמובן לתחום הזוגי. במסגרת הזוגית היא באה לידי ביטוי בעוצמה גבוהה ותכופה אולם היא רלוונטית לכל מרחבי החיים.

ג'ורדן פיטרסון הוא ללא ספק הפסיכולוג המפורסם ביותר בעשור האחרון. ספריו טיפסו לראש רשימות רבי המכר במדינות רבות ונמכרו במיליוני עותקים. כמעט בן־לילה הפך מחבר סגל אנונימי באוניברסיטה קנדית למרצה פופולארי, שמיליוני בני אדם מכל העולם עוקבים אחריו ברשתות החברתיות.

פיטרסון התפרסם בזכות המאבק הפומבי שלו בחוק קנדי שביקש לחייב פנייה לאדם על פי המגדר שבו הוא בוחר לזהות את עצמו. עמדותיו השמרניות והתנגדותו לשיח על פי כללי התקינות הפוליטית, על יסוד טעמים פסיכולוגיים, עוררו עניין רב, הפכו אותו לאישיות נערצת, אך גם מטרה לחיצי ביקורת מחודדים, מצד גורמים שלא קיבלו את עמדותיו השמרניות.

אמנם פרסומו הגדול הגיע על רקע מעורבותו בסוגיות פוליטיות ובזכות הכריזמה האישית שלו, אולם לקהל עוקביו הוא מציע הרבה יותר. הרצאותיו, כמו גם שני ספריו האחרונים, מציעים כללים לחיים. הוא מלמד כיצד לחיות. כיצד להזדקף, לגלות אחריות, להשתפר בכל יום, להתמודד עם מופעים רגשיים לא רצויים, להתקשר עם אנשים שמרוממים ולא כאלה שמנמיכים, לחפש משמעות ולא תועלתנות, ובאופן כללי "לסדר את הבית הפרטי" לפני שממהרים לבקר את העולם.

לפי התגובות הרבות להרצאותיו של פיטרסון, התכנים החיוביים שהוא מקדם הם בעלי השפעה וגרמו לרבים להתגבר על תקופות של משבר ומצבים של קושי, ולהתמודד עם כישלונות ורגשות לא רצויים. אלפי מגיבים ועוקבים מעידים שבעקבות הרצאותיו הצליחו לשנות את דרך חשיבתם, להתחזק מנטלית, למצוא משמעות וערך, ובמקרים רבים אפילו להציל את חייהם.

דווקא על רקע כל אלה ועצם היותו פסיכולוג קליני מבוקש, חוקר אקדמי ודובר מוכשר של רעיונות שיש בהם היבט פסיכולוגי־אימוני־מוטיבציוני מובהק, רבים הופתעו לגלות שהוא עצמו סבל מחרדות ודיכאונות, עד שנזקק לטיפול תרופתי ארוך־טווח.

בסיומה של שנת 2018, שהייתה כנראה המוצלחת בחייו מבחינת חשיפת תכניו לקהל הרחב, פיטרסון נעלם מכל פעילות ציבורית ומהרשתות החברתיות. בדיעבד נודע שחווה את השנה הקשה בחייו. בפודקאסט שהעלתה לאוויר בתו, מיקאלה, בלוגרית בזכות עצמה המנהלת את פעילות אביה, היא חשפה שהיה מאושפז תקופה ארוכה במספר בתי חולים בארה"ב, בקנדה, בסרביה וברוסיה. מיקאלה סיפרה על התמכרותו של פיטרסון לתרופות נגד דיכאון וחרדות ותיארה את ההידרדרות הבריאותית שהחריפה את מצבו עד שהגיע למצב שבמוסקבה טופל בהרדמה מלאה למשך מספר ימים. בכמה הזדמנויות גם הזכירה שהיא עצמה סבלה בילדותה מחרדות ודיכאון ותיארה את שלבי הטיפול שעברה.

אמצעי תקשורת רבים פרסמו ידיעות בדבר מצבו, חלקם בביקורתיות וחלקם מתוך אהדה ואיחולי החלמה. מתנגדיו ותומכיו ניסו דרך הסרטונים שהעלה כשחזר לביתו והסבריו של בתו להבין מה בדיוק קרה לפסיכולוג שמלמד אנשים כיצד לחיות.1 כיצד מצא את עצמו נתון לחרדות קשות, נזקק לטיפולים פסיכיאטריים אינטנסיביים והתמכר לתרופות שכמעט הביאו למותו? האם ייתכן שהוא עצמו לא עמד בסטנדרטים שהציע?2 אולי שיטות העבודה הנפשיות שלימד ותיאוריית ניתוח האישיות שעליה הרצה בהרחבה אינן נותנות מענה מספק בזמן אמת? האם ייתכן, על בסיס דברי בתו, כי הכול התחיל כתוצאה ממאכל לא ראוי שאכל? ואולי דווקא משבר קשה ולא צפוי בחייו, הידיעה על אשתו שחלתה בסרטן ושהרופאים לא השאירו לה סיכוי לחיות זמן רב, היא שהיממה את פיטרסון ודחפה אותו להשתמש בתרופה שהפסקת השימוש בה לאחר ההתמכרות אליה היא שגרמה להידרדרות הבריאותית עד לכדי נטיות אובדניות? ואולי לא היה זה רק המזון או מחלתה של רעייתו? אולי הפרסום הרב שזכה לו בזמן כה קצר לצד ההתקפות הקשות והבלתי פוסקות מצד מתנגדיו, ערערו אותו מבחינה פנימית והולידו בו את החרדות, מבלי שהדבר היה ניכר כלפי חוץ?3

מזווית אחרת, ייתכן שמדובר במבנה אישיות. כלומר כבר במבנה אישיותו של פיטרסון מוטבעת נטייה מובנית לחרדות ולדיכאון, נטייה נפשית טבעית שכל חייו נאלץ להתמודד איתה. ההתמודדות עם נטייה זו הועצמה על רקע נסיבות חייו, ובהם הפרסום המהיר, התזונה הלא מתאימה ומחלתה של אשתו. כלומר האירועים החיצוניים היו רק טריגרים, גורמים שזירזו והאיצו גילוי עוצמתי של נטיות ותכונות אישיותיות מובנות. לו היינו מניחים לרגע את פיטרסון בתוך מערכת זוגית, כבדוגמה הראשונה, יכול להיות שתלונתה של בת הזוג הייתה על הנטייה לחרדות ולדיכאון של בן זוגה, והיא שהייתה עומדת ביסוד משבר אפשרי ביחסים.

האפשרות שמדובר בנטייה אישיותית טבעית לחרדה ולדיכאון מחייבת תשומת לב גם לכישוריו של פיטרסון כחוקר, כותב ומרצה. הצלחתו נשענת על איכויות אישיות יוצאות דופן: חדות, העמקה, יכולת קשב, יכולת ניסוח רעיונות בבהירות, יכולת לימוד ועיון. ברור שהאישיות איננה קשורה רק בתכונות שלילות או לא רצויות. לכן אפשר להעלות בזהירות את השאלה: האם ייתכן שיש קשר בין התכונות המאפיינות את הצלחתו לנטיות הרגשיות שנחשפו? כלומר, האם ייתכן שלנטיות הטבעיות לחרדות ולדיכאון, במקרה הזה, יש היבטים חיוביים, שיכולים להתגלות בתנאים מסוימים בצורה של העמקה, עיון ובהירות מחשבתית? והאם ניתן להקיש באופן כללי שלכל מי שנוטה לעצבות ולדיכאון יש איכויות גבוהות ותודעה של מי שיש לו מה לתרום לעולם ולכן יש קשר בין עצבות בדרגות שונות לבין יכולות אישיות גבוהות?

אם ננסח את השאלה בצורה כללית יותר, אזי השאלה תהיה: האם יכול להיות שכוחות הנפש הייחודיים לכל אדם ואדם עשויים להתגלות בשני אופנים - באופן רצוי ובאופן לא רצוי, ואולי אפילו בשני האופנים בו זמנית? גילוי רצוי של אותן תכונות נפשיות יוביל למימוש הפוטנציאל והאיכויות הייחודיות של האדם. גילוי לא רצוי של כוחות הנפש יכול להתבטא ברגשות קשים, מייסרים ומזיקים. ואם כך, מהם כוחות הנפש הללו שעשויים לגלגל את חיינו לשני כיוונים הופכיים כמעט? כיצד אפשר לתאר אותם? ממה הם נובעים? ומה גורם להם להתגלות בצורה חיובית ורצויה או בצורה מזיקה ופוגענית?

הזרקור שהופנה אל הזוג שהתגרש ואל הפסיכולוג הקנדי יכול להיות מופנה לכל אחד ואחת. השאלות הנוגעות למבנה האישיות ולהשפעות של מבנה האישיות על חיינו והתמודדותנו הרגשית רלוונטיות לכל אדם. מהי בעצם האישיות? כיצד היא משפיעה על מסלולי חיינו השונים? האם יש קשר בין מבנה האישיות לבין התאמה זוגית? מה לגבי התאמה בין טיפוסי אישיות שונים לבחירת טיב הקריירה וגובה ההכנסה? וגם, האם נטיות אישיותיות שונות יכולות לנבא נטייה פוליטית ואפילו דפוסי צריכה, בשונה מאנשים בעלי נטייה אחרת?

על מנת לענות על השאלות הללו ורבות אחרות ננסה תחילה להגדיר מהי האישיות ומה כולל הלימוד על אודותיה. כשמדובר במושג מוגדר ומבואר בעל מאפיינים ברורים, ניתן לתופסו בדרך החיוב. כלומר להסבירו בצורה ישירה ובהירה. אולם ככל שהדבר שמדברים עליו מעורפל ומופשט, קל יותר לבחון מה הוא לא. על ידי השגה בדרך השלילה מתקרבים להבנה והגדרה של המושג שמדברים עליו. דוגמה לכך מתחום האישיות היא שכאשר קשה לנו לעמוד על אופיו של אדם, הדרך להשיג הכרה מסוימת של נטיותיו היא על ידי חקירת הדברים שבהם קצה נפשו.4 אם נדע מה הוא לא אוהב, מה מרתיע ומרחיק אותו, נוכל ללמוד יותר על אישיותו. בדרך ידיעת השלילה אנו מתקדמים להבנת רצונותיו ונטיותיו של אותו אדם. לכן כדי להתחיל לענות על השאלות שעלו לגבי האופי האנושי ולקדם את הגדרת האישיות, ננסה להסביר מה האישיות לא כוללת ומהם גבולות הדיון.

נתחיל עם הזירה הפוליטית כדוגמה. קל לנו להבין את השחקנים הפוליטיים כשהם פועלים על פי קווים אידיאולוגיים, בוודאי כאלה שהותוו מראש. האידיאולוגיה עוזרת לנו לנבא התנהגויות. גם סטייה מאידיאולוגיה יכולה להתקבל אצלנו בהבנה, כל עוד היא מוסברת רציונלית. ההסברים הרציונליים מנמקים את השינוי בבחירות של הנציגים הפוליטיים ומספקים לנו בהירות מסוימת. אנחנו מקבלים שפעמים רבות אידיאולוגיות גדולות צריכות להתאים את עצמן לקרקע המציאות. אפילו אינטרסים אנחנו מצליחים להבין, גם אם לא תמיד לקבל. כשאנו מכירים את האינטרס של קבוצת לחץ מסוימת או של מנהיג פוליטי, קל לנו לעכל את בחירותיו. לאינטרסים יש הסבר וסיבה. עקרונות, אמונות, בחירות רציונליות ואפילו אינטרסים מעניקים לנו מסגרת פרשנית. הם מקילים עלינו את ההזדהות או ההתנגדות ונוחים לניבוי וקטלוג. במרחב שבו איננו מצליחים לבחון בצורה רציונלית את המערכת הפוליטית, במקום שבו מופיעות התנהגויות פוליטיות שהמניע להן הוא רגשי, כשמתגלים מניעים כמו קנאה, תאוות שליטה ויצרים - שם מתחיל חומר הגלם שממנו בנויה האישיות.

רציונליות ולוגיקה משרטטות קו גבול אחד של האישיות. ככל שאנחנו עוסקים במה שאפשר להבין בשכל, כוח האישיות הופך דומיננטי פחות. אידיאולוגיות, אינטרסים, העדפות רציונליות הם בתחום גבולות האישיות רק אם הם משמשים כהצדקות לתנועות נפשיות רגשיות; רק אם הם תולדה של רצונות ומאוויים נסתרים, שלא הם מכווינים את האדם באמת. שכן במקום שבו אפשר להבין את הדברים בשכל ולפעול על פיהם, אין צורך לבחון נטיות נפשיות. במקרים אלה השכל הוא המתווה את הדרך ולא האישיות. כוחה של האישיות גובר במרחב שבו הבחירות אינן לוגיות, או אפילו תועלתניות, וכוח השכל איננו דומיננטי דיו כדי להתערב בבחירות ולהתוות דפוסי התנהגות. האישיות במובן זה היא מקום ראשוני ואפילו 'פראי' בנפש, ששורשו גבוה מהשכל והסיבתיות, והוא בעל השפעות עוצמתיות על חיינו. לכן פעמים רבות האישיות נאבקת בתובנות הרציונליות ובבחירות ההגיוניות, בכך שהיא מתעלמת מהן או מחלישה את השפעתן.

כדי לחדד במה לא עוסקת תורת האישיות, נשוב לתחום הזוגי. במקום שבו יש בחירה מודעת של בני זוג המתבססת על התאמה בשאיפות, בתחומי העניין, בסוג הקן המשפחתי שהם רוצים להקים וכדומה, בחינת האישיות מאבדת את כוחה. עוצמתה נחשפת במרחב שבו מתגלים כוחות משיכה או ריחוק שאינם נובעים או נסמכים על הסכמות מוקדמות ובחירות רציונליות. נכון שלא קל לזקק או להבחין בין משיכה שהיא תוצאה של גורם רגשי־אישיותי לבין מכלול של השפעות חיצוניות אחרות, אולם דווקא עם הקושי הזה הגדרת האישיות על פי תורת הנפש היהודית רוצה להתמודד. היא רוצה לבודד משתנים מתערבים ולגלות את הצדדים העמוקים והראשוניים ביותר בנפש.

את הכוח של האישיות אפשר להבין לא רק מנקודת המבט של בחירה זוגית אלא גם בכל הנוגע להחלטה על פרידה. כמעט מכל זווית ראייה, גירושים אינם החלטה רציונלית. מבחינה כלכלית, גירושים הם בדרך כלל אסון - עד הגירושים אותה הכנסה החזיקה בית אחד, ולאחר הפרידה אותה הכנסה אמורה להספיק להחזקת שני בתים. המשבר ותהליך הגירושים גוזלים זמן וכוחות נפש משני הצדדים. במקרים לא מעטים ילדים נפגעים מההליך. מדוע אם כן אחוזי הגירושים כה גבוהים? אחת התשובות האפשריות היא שהאישיות היא האשמה. בדיוק כפי שהאישיות היא גורם המשיכה הגדול בין בני הזוג, מבנה האישיות הוא שעלול לגרור למריבות ומחלוקות, קצרים בתקשורת, חוסר נאמנות, חוסר סיפוק והשלמה, ולבסוף לגרום לריחוק ופירוד.

חשיבה שכלית, רציונלית, שקולה, היא קו גבול אחד להבנת האישיות. קו גבול אחר הוא דווקא תכונות נרכשות והשפעות סביבתיות. ישנה ספרות מחקרית ענפה המבקשת לבחון עד כמה השפעות סביבתיות, המערכות החינוכיות, דפוסי ההורות, מקום המגורים, המצב הסוציואקונומי המשפחתי, הסביבה התרבותית ואפילו התקופה ההיסטורית, משפיעים על עיצוב האישיות. ברור לכול כי אלה הם בעלי השפעה רבה ומכרעת. יחד עם זאת השפעת החינוך, הסביבה, התרבות והאירועים, מעלה את השאלה הגדולה והחשובה ביותר להבנת האישיות. השאלה היא: אילו תכונות מוטבעות בנו ואילו רכשנו במהלך חיינו? האם ייתכן שנולדנו ללא אופי מוגדר מראש וללא נטיות רגשיות הטבועות בנו ובמהלך חיינו אנחנו מתעצבים על פי פרשנותנו הסובייקטיבית לאירועים בחיינו? האם האישיות שלנו מתעצבת בעיקר כתוצאה מהמפגשים שאנו מקיימים, המאורעות שאנו חווים ומה שאנו תופסים בחושינו, או שנולדנו עם מבנה נפשי מוגדר מראש, השונה מאדם לאדם? מה מובנה באישיות שלנו ומה התווסף לאישיות כתוצאה מלימוד ובחירה מודעת או שאינה מודעת?

שאלה זו היא אחת החשובות ביותר בהבנת האישיות, על פי תורת הנפש היהודית, בגלל המשמעות האדירה שיש לתשובה. התשובה יכולה ללמד אותנו מה טבע השינוי או התיקון שאנו נדרשים לו - האם מדובר בתיקון של טבע מולד או בתיקון של תכונות אישיותיות שרכשנו וגיבשנו לאורך השנים. הסיבה לחשיבות התשובה היא, כפי שנראה בהמשך, שמידות טבעיות, כלומר כאלה שמוטבעות בנפש, קשה הרבה יותר לתקן. לעומתן מידות נרכשות ניתנות לשינוי בקלות יחסית. האדם מושפע מהסביבה שלו, מהתרבות, מהחינוך, מהאירועים הספציפיים שהוא חווה. אולם ההשפעה הסביבתית ניתנת לשינוי ול"תיקון" במהירות ובקלות יחסית לשינוי במבנה אישיות מולד ומוטבע בטבע האדם.

היזכרו למשל בגמר גביע יורו 2021 בין בריטניה לאיטליה. הגמר הוכרע בפנדלים לטובת איטליה. הבועט החמישי של נבחרת אנגליה היה שחקן מחליף, צעיר בן תשע עשרה. עוד לפני שניגש לבעוט את בעיטת הפנדל ראו על פניו שהמעמד, הקהל, האוהדים, הלחץ - כל אלה משפיעים עליו. והוא אכן החמיץ.

האתגר המנטלי היה ללמד את הצעיר להתמקד, לא לתת לרעשי הרקע, ל"עולם" שסביבו, לתפוס מקום בתודעתו. המשימה הנפשית העיקרית שמוטלת על כתפיו הייתה לכבות את כל הציפיות והחששות. להתנתק מהתלות בתוצאות. לשכוח מדיבורים על גודל השעה ופשוט לעשות את מה שהוא יודע לעשות ומה שהוא התאמן עליו אלפי פעמים - לבעוט לשער בצורה הטובה ביותר. אלא שאם הנטייה הפנימית, הטבעית, שלו היא לפחד מקהל או לְרַצּוֹת אחרים, יהיה לו קשה יותר ללמוד את התנועה הנפשית הזאת. בכל מקרה הוא יוכל ללמוד להגיע לשקט פנימי, השאלה היא כמה מאמץ הוא יידרש לכך ועד כמה הוא יצטרך להתמודד עם נטיות אישיותיות מולדות.

דוגמה אחרת היא ההתנגדות הסוערת לחיסונים שנחשפה בעוצמה סביב מגפת הקורונה. בראייה מפוכחת אפשר לומר שנושא החיסונים איננו משמעותי עד כדי כך בחיים המודרניים ביחס לאמוציות שהוא מעורר. בקלות אפשר למצוא נושאים רבים אחרים שהם בעלי השלכות משמעותיות יותר על המרחב האישי, הזוגי, הקהילתי והלאומי. ובכל זאת, הסוגיה יונקת את חשיבותה מכך שהיא חושפת משבר גדול בהרבה. משבר חוסר האמון במערכות, במחקרים, ברופאים, בדוברים הרשמיים ובאמצעי התקשורת.

חוסר אמון, בין אם הוא מוצדק בין אם לאו, הוא הרסני. אובדן האמון הוא הגורם הראשי שמוביל לקריסה של ציוויליזציות, ממשלות, שווקים, חברות, קהילות ומערכות יחסים זוגיות. חוסר האמון והחשדנות העולה בעקבותיו מציבים את האדם במקום לעומתי. הממסד והמנגנונים הרשמיים נגדו והוא נגד הממסד. הוא איננו מקבל שום הנחה, מידע או מחקר כפי שהם. בהיבט של הדיון כאן השאלה היא אם יש אנשים הנוטים יותר, בטבעם, לקבל את טיעוני מתנגדי החיסונים בשל הנטייה שלהם לא לתת אמון במערכות, והאם מנגד תומכי החיסונים נוטים פחות להקשיב ולקבל את טיעוני מתנגדי החיסונים בגלל הנטייה שלהם לתת אמון במערכות.

אם נמצא מתאם שכזה, השאלה הבאה תהיה: האם חוסר האמון במערכות הבריאות הוא תולדה של נטייה טבעית ללעומתיות ואי קבלת מבנים חברתיים ותפיסות קיימות, או שמדובר בהשפעה סביבתית? כל עוד מדובר בהשפעה סביבתית כנראה יהיה קל יותר לשנותה. אם מדובר בתנועה טבעית, לפחות של המעגלים החזקים המתנגדים לחיסונים, השינוי בדעות יהיה קשה יותר משום שהוא יתבסס על תנועות נפשיות מוטבעות.

העמדה לפיה קשה יותר לשנות ולעדן תכונות טבעיות, על פי תורת הנפש היהודית, מלמדת על החשיבות שהיא מעניקה לטבע המולד של האדם. לפי תפיסה זו, השפעות מעצבות, תרבותיות, חינוכיות וחברתיות הן גורם מחליש או מעורר של תכונות טבעיות. כל הורה שמתבונן בילדיו יכול לזהות בנקל שהם נולדו עם תנועות רגשיות ומאפייני אישיות מסוימים. את אותם מאפיינים נוכל לזהות גם שנים מאוחר יותר. ילד קטן שנוטה לעצלות, למשל, תכונה זו תתגלה בו גם בגיל מאוחר. בגיל צעיר הנטייה לעצלות כנראה תפריע פחות לו ולנו. אנחנו נהנה מכך שהוא יעדיף להישאר בקרבתנו ולא יתרוצץ ללא הפסקה. בגיל מבוגר יותר, הנטייה הזאת תגביל אותו. מטרת התהליך החינוכי היא לעדן, להחליש ולהכווין תכונות טבעיות, המוטבעות באישיות שאיתה נולד הילד. על פי הדוגמה, אחת ממטרות החינוך תהיה ללמד את הילד לנצח את העצלות. מההיבט הזה, אפשר לומר בזהירות שאירועים טראומטיים הם קשים במיוחד כשהם מעוררים התפרצות של תכונות שהיו נטועות כבר בנפש פנימה. לכן העיקר באישיות הוא התכונות הטבעיות, אלה שהאדם נולד עמן והן המלוות אותו כל ימי חייו, בכל המסלולים שיעבור, בכל סביבה ובכל התמודדות. המידה שבה התנועות הללו יבואו לידי ביטוי בצורה חיובית או בצורה לא רצויה, נוגעת למידת העבודה העצמית, החינוך וההשפעות הסביבתיות.

ההשגה על דרך השלילה סייעה לחדד את הבנת האישיות. חקר האישיות תר אחר המאפיינים האישיותיים טרם גילוי כוחות והשפעות שנועדו להכווין את דרכו של האדם. השפעות כדוגמת הבנה שכלית, ערכים, חינוך, מוסר, צדק ואמת. במובן זה האישיות אכן מכוונת אל נקודת החולשה האנושית. המקום שבו מתעוררים באדם נטיות ויצרים המבקשים לשלוט בו על חשבון טעם ודעת, לוגיקה, חינוך ואידיאולוגיה - זהו מרחב העבודה שבו עוסק מבנה הידע על אודות האישיות.

המונח "טרם גילוי הכוחות" המתייחס למאפייני האישיות, אינו משמש כאן בהוראת קדימות בזמן בלבד. האישיות היא חומר הגלם שממנו מתחיל האדם לבנות את עצמו. דרגה זו של האדם מבטאת את מכלול התכונות והמרכיבים "הפראיים" בו, אלה שנוצקו בו טרם לידתו, שמעצבים את נטיותיו הבסיסיות והלא מושכלות, ושאינן תלויות במאורעות החיצוניים.

החינוך שהאדם זוכה לו נועד לעזור לו להתגבר על האישיות, לתקנה, לזככה, להכווינה אך גם לגלות את המעלות שבה. חינוך אינו מחליף את האישיות באחרת - הוא עוזר להכווין ולרתום את האישיות כדי שתנצל את כוחותיה האדירים אך 'פראיים' כמקור הנעה חיוני. אולם אותה אישיות מדוברת עלולה בכל רגע להתפרץ לקדמת הבמה ההתנהגותית, להשתלט על נפש האדם ולתבוע שהיא תכווין את דרכו של האדם.

האישיות המובנית באדם, זו הטבעית, שלא זכתה לליטוש ולתיקון, נקראת גם "אנוש".5 הנביא ירמיהו מתאר את חולשת המין האנושי כחולשת הלב, חולשת המידות: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ".6

הפירוש של "עקוב הלב" הוא חלישות כוח הנפש, על שום שאינה יכולה להתגלות במלוא עוצמתה. האישיות המוטבעת באדם ובעיקר הנטיות הרגשיות הפראיות שבו, הן הגורמות לחולשתו. אמנם יש מעלות גדולות באישיות, אבל יש בה גם צדדים אפלים המגבילים את כוחות הנפש ויוצרים חסם המונע את גילוי כוחות השכל. פעמים רבות האדם לכוד באישיות שלו. היא גוררת אותו מטה, לעבר העולם החומרי. ספר הזוהר מדגיש כי "תוקפא דגופא - חולשא דנשמתא", תוקף הגוף, תוקף חומר הגלם שממנו עשוי הכלי המכיל את אור הנפש, הוא האחראי לחולשת הרוח והנשמה. תוקף הגוף, תוקף האישיות בתצורתה הפראית, מחליש את היכולת של האדם להתעלות, לשאול שאלות, לברר את דרכו ולהחליט בצורה רציונלית כיצד הוא רוצה לראות את חייו, את הזוגיות שבה הוא נמצא ואת בירור תפקידו כהורה.

'אני רק אנושי' אומר האדם שאיננו מצליח להתגבר. כשאני מעיד שאני אנושי, אני מצביע על חולשתי. אני מתכוון למקום שלא הצלחתי להשתנות, להתעלות. זה אנושי להתעייף, אנושי להיות עצוב, אנושי לא להצליח. זה לא אנושי להשיג הישגים שלא מצופים ממני, לפרוץ את גבולות ההבנה, לא להיכנע לטבע שלי.

אישיות היא המקום שבו האדם אומר: 'ככה אני, ואני לא מוכן להשתנות'.

עד כה הוצגה תמונה לפיה האדם נולד עם תכונות מסוימות המוטבעות באישיותו. הנטיות עלולות להוליד בו רגשות ותכונות לא רצויים ולחסום אותו מלגלות את מלוא הפוטנציאל שלו. אותן נטיות של האישיות הן גם הגבול העיקרי שלו בחייו.

התפיסה הזאת של האישיות זוכה לביקורת מכמה כיוונים. זווית אחת נוגעת להדגשת החולשות. האם אין מעלות באישיות? האם האישיות עוסקת רק בתכונות הטבעיות השליליות שבאדם? זווית אחרת קשורה בגבולות השינוי של האדם. האם נכון לצמצם את האישיות לדרגת האתגר שממנו סובל האדם והאם האדם נולד בעל אישיות דטרמיניסטית שאיננה בת שינוי? פעמים רבות אנשים מוצאים את הגדרת האישיות שלהם באחד ממבחני האישיות הפופולריים או אצל מאבחן אישיות מקצועי, ודווקא אותה הגדרה או אבחון היא שמגבילה אותם. הם כבר יודעים ממה הם סובלים ומתקשים לפרוץ את הגבול שההגדרה הציבה להם. כשאדם מגדיר או מקטלג את עצמו ואחרים, הוא גם מגביל את עצמו ומונע מעצמו או מאחרים את השינוי.

ביקורת כנגד מבחני האישיות השונים מעלה בנימין הארדי בספרו "האישיות איננה קבועה" (Personality Isn't Permanent).7 אשתו ואם חמשת ילדיו, לטענתו, כמעט שלא התחתנה עמו בגלל מבחן אישיות שערך. המבחן הפופולרי שביצע בזמן לימודיו הצביע על ארבעה צבעים המאפיינים טיפוסי אישיות שונים. אדום אפיין אנשים מלאי אמביציה. אצל אנשים אלה הלב הפתוח והיחסים החברתיים הם במרכז. בצבע לבן מאופיינים אלה הנוטים להתבוננות עצמית ולעתים לפסיביות.

אשתו, לורן, אובחנה כאדום מובהק. כשבני משפחתה גילו שהוא אובחן כלבן בבדיקת האישיות, הם היו מודאגים לגבי היחסים. היא כבר התגרשה ממישהו שלא התאים לה. לבן ואדום עלולים להיות לא מתאימים. מבחן האישיות איים על הזוגיות. לבסוף השניים נישאו והם חיים בזוגיות טובה, כפי שמעיד המחבר.

מבחני האישיות השונים, לפי תפיסתו של הארדי, מקטלגים את האדם. הם מונעים את השינוי. הגישה הרווחת היא שהאישיות שלך היא ה"אני" האמיתי, האותנטי. היא טבועה באדם ולרוב גם איננה ניתנת לשינוי. המטרה של האדם היא רק לדעת מהי אותה אישיות, למצוא את מבחן האישיות המתאים כדי לגלות את ה"אני" האמיתי. לאחר שהאדם "מצא" את אישיותו, הוא בונה את כל חייו סביב הממצא הזה.

לפי תפיסה זו, לפעול באופן שנוגד האישיות יהיה טעות. אנשים מובלים להאמין שהם אינם יכולים לשנות את אישיותם. האדם אינו יכול לשנות את אופיו, אלא רק להבין את עצמו טוב יותר. תפיסה זו משמשת פעמים רבות כתירוץ להעדר עשייה או חסם להעדר שינוי. הסיבה שאישיות נבחנת כקבוע ובלתי ניתנת לשינוי היא שרוב הדגש בבחינה הזאת מונח על העבר. העבר הוא החזאי הגדול של העתיד על פי מבחני האישיות השונים, דבר המונע כאמור שינוי עתידי.

האם הביקורת מוצדקת? האם אנחנו יכולים לשנות את מבנה האישיות שלנו? האם בן זוג הנוטה לעצלות או לביקורתיות יכול להיפטר לחלוטין מהתכונות הללו בנפשו? האם מי שהוא בעל נטייה לעצבות יכול למגר לחלוטין נטייה זו? נקדים כבר כאן את התשובה שתתבהר במהלך הספר - מצד אחד נראה שלא; הוא יכול לנצח את התכונות הדומיננטיות בו או לא לתת להן לבוא לידי ביטוי באופן זמני, אבל הוא לא יעלים אותם לחלוטין. כל ימי חייו ההתמודדות שלו עם האישיות תהיה בתוקפה. במקרים נדירים אפשר יהיה להשיג שינוי מהותי ותמידי.

במובן זה הבדלים מגדריים או שינויים בגיל אינם משנים אותנו מהותית. השנים החולפות אולי מסייעות לנו לעתים להיות מחושבים יותר, ולפעמים מחלישות מעט את התכונות הדומיננטיות בנו, אך הן אינן משנות את ההרכב והמינונים של הכוחות הרגשיים והנטיות הטבועים בנו.

מצד שני, בכל זאת ישנו טעם בביקורתו של הארדי. קטלוג של סוגי אישיות יכול לעמעם את הבקשה הגדולה מהאדם. בקשה שלא יסתפק במי שהוא - אלא שיתעלה למי שהוא יכול להיות. תורת האישיות היא רק חלק אחד בתמונה הכוללת והיא אכן קובעת מי אני. אולם לצד תורת האישיות ישנה "תורת האדם", המלמדת מי אני יכול להיות וכיצד אני יכול לרתום את האישיות לשם כך.

ביטוי לשני הפנים שבאדם, מי אני ומי אני יכול להיות, "תורת האישיות" ו"תורת האדם", ניתן למצוא באחת הפרשנויות לקיומם של הכרובים. בניית הכרובים היא אחד הציוויים המסעירים, המרכזיים והמסתוריים ביותר שניתן למצוא במסורת היהודית.8 הדביר, או קודש הקודשים, היה המרחב החשוב ביותר במשכן ובמקדש. מדובר היה על חדר פנימי, לא גדול, כחמישה על חמישה מטרים, שעמד בקצה המערבי של בית המקדש. בתוכו הוצב ארון הברית, שהיה באורך מטר עשרים ורוחב שבעים סנטימטר. בתוך הארון היו לוחות הברית וספר התורה שכתב משה ביום האחרון לחייו. הארון עצמו היה מכוסה בכיסוי זהב שנקרא "כפורת". מעליו נישאו זוג כרובי זהב, סוג של יצורים שמימיים שלהם כנפיים פרושות. על פי ההסבר הפשוט, הכרובים היו שני פסלים, כנפיהם פרושות ופניהם "איש אל אחיו".

אותן ישויות עליונות ושמימיות הציתו את הדמיון לאורך מאות שנים, זכו לפרשנויות רבות ואפילו היוו השראה לדרך שבה מציירים עד היום מלאכים ושרפים עליונים, בדמות יצורים פורשי כנפיים.9

עד כמה היו הכרובים משמעותיים? מרגע הקמת המשכן, לאורך מאות בשנים, התגלות הנבואה התקיימה בין שני הכרובים. משם שמע משה את כל דיני ופרטי המצוות.10 הנביאים אף מרחיקים לכת ומתארים, כך על פי הפירוש הפשוט, שהבורא היה "שוכן" בין הכרובים, ומשם התפשטה השראת השכינה בעולם כולו.11

לשם מה נועדו הכרובים? מה הייתה המטרה בהצבתם? כיצד ייתכן שהוצבו פסלים בקודש הקודשים, כאשר אחד הציוויים החשובים ביהדות הוא "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?12 ובכלל, כיצד נראו פניהם של הכרובים?

על פי פרשנות אחת, הכרובים אמורים ללמד אותנו מיהו אדם. לכרובים בעלי הכנפיים הפרושות היו פני אדם. אילו פני אדם? שואלים חכמים, והתשובה היא שהיו להם שני סוגי פנים: פנים קטנות, אפי זוטרי, ופנים גדולות, אפי רברבי.13

מה הכוונה בכך שהיו לכרובים שני סוגי פנים - פנים קטנות ופנים גדולות, אפי זוטרי ואפי רברבי?

פנים קטנות הן פנים של אדם שלא התפתח, תינוק. מה מאפיין תינוק? תינוק הוא כמובן חמוד, מתוק ומושך, אבל הוא גם אגוצנטרי מאוד. הוא במרכז. הוא עסוק רק בעצמו ואינו רואה אף אחד סביבו. הוא גם אינו תורם דבר לסביבתו.

פנים גדולות הן הפנים של האדם שהתפתח. זה שמנהל את דרכו באמצעות שכלו ותובנותיו. תינוק מגודל הוא אדם אגוצנטרי, המרוכז בעצמו. לעומתו, בעל פנים גדולות הוא מי שמכיר את טבעו ופועל באופן מודע כדי לשנותו.

הכרובים על פי פרשנות זו מלמדים כי האדם נכנס לעולם תינוק, בעל פנים קטנות, נושא בנטיות, מבנה אישיות מוטבע ותכונות מולדות.14 אבל אם הוא נכנס לקודש הקודשים, אם הוא מגיע למקום שבו הוא פתוח ללמוד ולקבל, יש לו אפשרות לינוק חיות, להתפתח, להכיר את הפנים הגדולות. מהן הוא יכול לשאוב השראה וליצור שינוי. בחייו הוא יכול להתעלות למצב שבו הוא בעל פנים גדולות.

הפנים הגדולות בקודש הקודשים נמצאות שם כדי להאיר לו את הדרך, להזמין אותו לצמוח ולגלות כמה איכויות הוא יכול לגלות מתוך מבנה האישיות שלו. הפנים הגדולות הן מקור ההתפתחות שלו. הוא רק צריך לרצות להיכנס לקודש הקודשים, למקומות הפנימיים שלו, להבין את עצמו ואת מבנה אישיותו, ולהיות מוכן למאמץ הנדרש כדי להשתנות.

שני הכרובים מלמדים את סוד התפתחות האישיות. בכל אדם ישנם שני המצבים, אפי זוטרי ואפי רברבי, פנים קטנות ופנים גדולות. האדם נולד עם פנים קטנות. זו האישיות שלו, זה מה שהוא. ברגע שהוא נכנס לקודש הקודשים, יש לו אפשרות להכיר את הפנים הגדולות, את מה שהוא יכול להיות, ומשם לשאוב השראה שתשפיע עליו שינוי והתפתחות.

על פי בעל התניא, התורה נקראת אדם, לפי הכתוב: "זאת התורה אדם",15 וגם "וזאת תורת האדם".16 התורה נקראת תורת אדם משום שהיא מלמדת איך האדם נראה ואיך הוא יכול להיראות. כך שאין להתפלא שחקר האופי האנושי הוא אחד הענפים המשמעותיים במחשבה היהודית ובעיקר בספרות הקבלה והחסידות. סיבה מרכזית לדומיננטיות של ענף זה היא שהאדם מעיד מתוך עצמו שהוא, כמו העולם, נברא לא מושלם, והוא, כמו העולם, נדרש למעשה האנושי, לתודעה האנושית שתשלים אותו.

יחד עם האמור, עד כמה שהעיסוק במבנה וכוחות האישיות דומיננטי במחשבה היהודית, הוא בו זמנית גם נסתר בה ואפשר לומר אפילו נשמר בסוד.

ישנן כמה דרכים לשמור סוד. דרך אחת היא להחביא, להסתיר, להעלים את הסוד. דרך אחרת היא לפרק את הסוד לחלקים. חלקי הסוד אינם מוסתרים, רק שבכדי לפענח את הסוד צריך להרכיב את כל החלקים יחד.

בדרך הראשונה המטרה היא שהסוד לא יתגלה לעיני מי שאינו אמור לחשוף אותו.

בדרך השנייה המטרה היא שהסוד יתגלה רק למי שיתאמץ ויחפש את הסוד בכוחות עצמו.

הכרת טבע האישיות היא הסוד הגדול של ספרות החסידות והקבלה. היא נסתרת ומפוזרת בתוך עשרות רבות של מאמרים וכתבים. מי שאינו מנסה לחבר את אינספור הרעיונות והתובנות לא יגלה את הסוד. אולם מי שיתאמץ, יקרא, יחשוב, יקשור קצוות, מובטח לו שהתמונה תזדקר לנגד עיניו.

הסיבה שבגללה "תורת האישיות" היא גוף ידע נסתר היא שהאדם יתאמץ להכיר איך הוא נראה, מה מגביל אותו ומה האופי המולד שלו. לא פחות חשוב מכך הוא שצריך שיעמוד לנגד עיניו ציור של איך הוא צריך להיראות ומה הפוטנציאל שלו מבחינה רגשית ושכלית.

הפנים הקטנות הן דמות האדם כפי שהוא. הפנים הגדולות הן דמות האדם כפי שהוא צריך להיראות, בצלם אלוקים, דומה לבוראו במעשיו ובשלמותו, מוכוון על ידי שכלו וחכמתו. הפנים הקטנות יכולות להפוך את האדם למלאך חבלה. חבלה לעצמו וחבלה לזולתו. הפנים הגדולות יכולות להציל את העולם.

האדם, כמו כל נברא, מורכב מחומר וצורה, גוף ונפש.17 מצד אחד הוא נקרא על שם החומר, על שם האדמה. מצד שני שמו מעיד גם על מעלתו, שכן אדם הוא גם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון".18 המסר המקופל בשם הוא שהאדם יכול להיות ארצי, נמוך, טבעי וחסר תיקון,19 והוא יכול להיות דומה לבוראו, שונה ונעלה.

שני הפנים הללו שבתוכנו אינן שני אנשים הדרים בתוכנו זה בנפרד מזה. הם מקיימים אינטראקציה ויחסים מתמידים. תפקיד האדם הוא לחבר את הצדדים הגבוהים שבתוכו עם הנטיות הנמוכות. עליו להכווין באמצעות יכולת הבחירה הנתונה לו את העולמות התחתונים.

שתי הפנים, פנים קטנות ופנים גדולות, הן שתלוונה את הספר. הן ילמדו אותנו מהו חומר הגלם שממנו עשויה האישיות, מה ההבדל בין טיפוסי אישיות שונים, מה הפוטנציאל של האישיות, אילו גבולות היא יכולה לפרוץ, ומה יניע אותה לעשות כן.

שתי הפנים מלמדות אותנו כי הנטיות הרגשיות הטבעיות ומאפייני האישיות לא רק עומדים ביסוד השוני בין אחים ובין בני אדם, אלא הן, באופן פנימי ועמוק, קשורות לתכלית החיים הייחודית של כל אדם. כאמור, על כל אדם להכיר את מבנה האישיות שלו, את החסמים הייחודיים שלו, את הנטיות הרגשיות והמידות הנטועות בו, ולפעול כדי לפרוץ את גבולותיו. כלומר לפרוץ את גבול המאפיינים האישיותיים המגדירים אותו ולתוכם נולד. כאשר הוא אינו פורץ את גבולות האישיות שלו, הוא מוגבל על ידה. כאשר הוא פורץ את גבולות האישיות, הוא מתעלה לדרגת אדם.