לקסיקון השואה

מבוא

לפני מספר שנים עורר המזרחן היהודי פרופ' ברנרד לואיס סערה, כאשר דרש שלא להשתמש במילה "שואה" לתיאור רצח העם הארמני בידי השלטונות הטורקיים בזמן מלחמת העולם הראשונה. המילה "שואה", אמר לואיס, מתארת התרחשות אחת בלבד: השמדת העם היהודי בידי הנאצים. היתה זו תופעה יחידה במינה, הסביר, ולכן יש לה מילה יחידה במינה.

לואיס צדק: השואה היתה אירוע יוצא דופן לא רק בתולדות העם היהודי, אלא בהיסטוריה האנושית כולה. במה מתבטאת ייחודיות זו? הרי יהודי הגולה סבלו במשך מאות ואלפי שנים מרדיפות. בתי כנסת נחרבו, ספרים נשרפו, רבים הועלו על המוקד וקהילות שלמות הוכחדו - בדיוק מה שאירע באירופה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. והעם היהודי לא היה הקורבן היחיד לרצח עם: הזכרנו כבר את הארמנים; הנאצים עצמם שחטו רבבות צוענים; והרבה יותר קרוב לימינו נרצחו מאות אלפי אזרחים ביוגוסלביה וברואנדה.

את ייחודיותה של השואה יצרו מספר גורמים שהתלכדו יחדיו. היתה זו הפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, בה רוכזו כל מאמציה ויכולותיה של מדינה מודרנית מתועשת למטרה של רצח בני עם, רק בשל גזעם. לא היתה זו רדיפה דתית, ממנה ניתן היה להינצל על־ידי המרת דת. לא היה זה סכסוך על טריטוריה ושליטה פוליטית, מפניו אפשר היה לברוח באמצעות הגירה. בעיני הנאצים, כל יהודי בכל מקום היה בן מוות, רק משום שנולד.

הטורקים לא ניסו ללכוד את הארמנים בכל מקום בו ישבו; מבחינתם, אילו היו הארמנים מסתלקים - היה די בכך. האינקוויזיציה שאפה להביא את היהודים להפוך לנוצרים, ומי שעשה זאת - יכול היה לחיות בשלווה. בני המיעוטים ביוגוסלביה ורואנדה שהיגרו ממדינותיהם, לא היו נתונים לסכנה כלשהי. יהודי אירופה, לעומת זאת, הפכו כולם לבני מוות בעיני גרמניה הנאצית, ואם היה יכול אדולף היטלר להשתלט על אמריקה - היה מורה לרצוח גם את היהודים ביבשת זו.

השאלה כיצד התאפשרה השואה, היא מן הסבוכות שבחקר ההיסטורי. מאחר שהאדם הוא יצור מורכב, גם פעולותיו מורכבות ואין להעניק להן הסבר יחיד, משכנע ככל שיהיה. כשם שייחודיותה של השואה מורכבת ממספר גורמים, כך גם היה צורך במפגש של שורת מרכיבים על מנת להביא להתחוללותה ולאפשר אותה מבחינה מדינית ומעשית.

את שורשיה של השואה ניתן לאתר בשנאת ישראל הנוצרית הקדומה, על רקע דתי, אשר ממנה התפתחה האנטישמיות המודרנית, הרואה ביהודי את מקור כל הרע. הנצרות סברה שעל היהודי לכפר בייסורים על סירובו להכיר בישו, אם כי הוא יכול להכיר בטעותו ולהמיר את דתו. האנטישמיות, לעומת זאת, סברה שהיהודי הוא רע מטבע בריאתו ואין באפשרותו לשנות את טבעו גם אם יתנצר. כאשר פגשה אנטישמיות זו בגזענות, הטוענת שבני אדם נבדלים זה מזה בצורה תהומית ובלתי ניתנת לשינוי בהתאם לגזע אליו הם משתייכים, נסללה הדרך לתפישה לפיה יש לחסל כל יהודי באשר הוא, על מנת להציל את החברה הנוצרית ואת הגזע ה"ארי" ממזימותיו האפלות של העם היהודי בכללותו.

האנטישמיות והגזענות לא היו נחלתו של העם הגרמני בלבד. להיפך: שנים רבות חיו יהודי גרמניה בשלווה, בעוד יהודי מזרח אירופה נופלים קורבן לפוגרומים עקובים מדם. באופן אבסורדי, היתה זו דווקא ההשתלבות המואצת של יהודי גרמניה בחברה הכללית, שהחלה במאה ה־19, אשר עוררה את האנטישמיות החבויה והעלתה אותה אל מעל לפני השטח. לאמר: כל עוד היו היהודים בגדר מיעוט ש"ידע את מקומו", הם לא נתפשו כגורם מפריע או מאיים. אך כאשר ביקשו היהודים להידמות יותר ויותר לשכניהם, קמו מי שטענו שאין לאפשר לגזע נחות זה להתקרב יתר על המידה אל בני העם הגרמני.

עם זאת, לא היה די באנטישמיות הגרמנית על מנת לחולל את השואה. היה צורך במישהו שיתרגם אותה לשפת המעשה - תחילה התעמולתי, לאחר מכן הפוליטי ולבסוף הרצחני. את התפקיד הזה נטל על עצמו אדולף היטלר.

סיפור עלייתו של היטלר בתוך 14 שנים בלבד מרב־טוראי אנונימי בצבא הגרמני המובס לראשות המדינה החזקה ביותר באירופה, ממשיך לרתק את ההיסטוריונים והציבור הרחב שישה עשורים לאחר שהיטלר התאבד בין חורבותיה של בירתו. אלפי מחקרים נכתבו על כל היבט של חייו, אישיותו ומדיניותו, והשואה תופסת בהם מקום מרכזי. עיקרו של הדיון: כיצד הצליח אדם אחד לסחוף אחריו אומה שלמה, בעלת מסורת תרבותית מפוארת, לביצוע הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות?

אלא שניסוח זה של השאלה מטעה ואף מסוכן. מטעה - משום שאת השואה חוללו מאות אלפי גרמנים, מהיטלר עצמו, דרך ראשי המשטר, עבור במפקדי הצבא, וכלה בחיילים שירו בקורבנות ובאנשי הס"ס שהפעילו את מחנות הריכוז וההשמדה. מסוכן - משום שהצמדת האחריות לאדם אחד ויוצא דופן, מאפשרת לטעון שפשעים כאלו אינם יכולים להישנות.

האנטישמיות והגזענות היו היסוד למשנתו המדינית של היטלר. הוא שאף לנקום את מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, מפלה אותה ייחס לבוגדים מבית - דמוקרטים, קומוניסטים ויהודים. היטלר טען, שגרמניה זקוקה למרחב מחיה על מנת לכלכל את אוכלוסייתה, ומאחר שהאמין שבני מזרח אירופה שייכים לגזעים נחותים, סבר שאת מרחב המחיה הזה ניתן ומותר להשיג על־ידי כיבוש ארצותיהם של בני גזעים אלו. במדרג הגזעני של היטלר, עמדו ה"ארים" - ובראשם הגרמנים - במקום הראשון; הסלבים, בני מזרח אירופה, היו במקום הלפני אחרון; בתחתית הסולם עמדו היהודים.

יתרה מזו: בעיניו של היטלר, היו היהודים גרועים ומסוכנים מכל, משום שהם לא רק השתייכו לגזע הנחות ביותר - גזע המאיים על טוהר הדם של ה"ארים" - אלא שהם גם הובילו את השיטות הפוליטיות להן התנגד בכל מאודו. היהודים היו גם מראשי הדמוקרטים שהקימו את רפובליקת ויימאר השנואה על חורבות הקיסרות הגרמנית, וגם הבולשביקים שהקימו את בריה"מ הקומוניסטית. סתירה? ודאי. אך סתירות מעולם לא היוו מכשול בדרכו של היטלר.

משנה זו תפסה לה קהל אוהדים מצומצם בלבד בגרמניה של שנות העשרים. עם כל הקשיים, המדינה הלכה ונחלצה מהשפל אליו נקלעה עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. המפלגה הנאצית היתה רק עוד אחת מתנועות השוליים הרבות שפעלו בגרמניה. אך הכול השתנה בן לילה, כאשר החל המשבר הכלכלי העולמי בסוף 1929, ומיליוני גרמנים מצאו עצמם מחוסרי עבודה ורעבים ללחם. זה היה כר אידיאלי להפצת תורות של שנאה, לחיפוש אשמים ולהדבקת אות קין על מצחם של מי שנתפשו - בצדק או שלא בצדק - כאחראים למצוקה הנוראה. כך נוצר הבסיס האידיאולוגי לשואה, הבסיס שבלעדיו היא לא היתה מתחוללת.

שלוש שנים נדרשו להיטלר מאז החל המשבר הכלכלי ועד מינויו לקנצלר, ב־30 בינואר 1933. הוא היה זקוק לחודש נוסף בלבד על מנת להבהיר לכל שהדמוקרטיה הגרמנית הגיעה לקיצה ושכעת יש במדינה שליט יחיד. עבר עוד חודש, והמשטר הנאצי החל ברדיפות הגלויות של יהודי המדינה. כעבור שש שנים פלשו כוחות הוֶרְמַכְט לפולין, מלחמת העולם השנייה החלה והשמדת היהודים עמדה בפתח.

ואולם, תהליך ההשמדה בפועל לא היה מתוכנן מראש. כאשר עלה היטלר לשלטון, הוא ביקש לפתור את "הבעיה היהודית" בגרמניה לבדה. איש, כולל היטלר עצמו, לא חשב אז במונחים של רצח המוני ובמיקום של מעבר לגבולות גרמניה. המעבר לביצוע ההשמדה ההמונית היה הדרגתי והושפע משורה ארוכה של גורמים.

בשנים שבין עלייתו לשלטון לבין פרוץ המלחמה, ניסה היטלר להביא להגירת היהודים מגרמניה, ולאחר סיפוחה של אוסטריה - גם ממדינה זו. לשם כך רדף המשטר הנאצי את יהודי ה"רייך" בחומרה גוברת והולכת: ההפגנות הפכו לחרם כלכלי, אשר הוביל לסילוק מחיי הכלכלה והעסקים והביא לבידוד חברתי, שבא לידי ביטוי בחוקים מפלים, שאיפשרו את פרעות ליל הבדולח ואת תחילת הגירושים למחנות ריכוז. במסלול זה היו פיתולים, אם כי הכיוון היה ברור: היהודים אינם רצויים. רבים מיהודי גרמניה אכן עזבו אותה בשנות השלושים, אך רובם נותרו בה - חלקם מהעדר חלופה, שכן העולם סגר את שעריו בפני הפליטים היהודים, וחלקם מתוך אמונה שעוד נכונו ימים טובים יותר.

היחס הגרמני ליהודי פולין היה שונה בתכלית, ולא רק משום שמלחמה מטבעה מלווה בהקצנה. רחוק מן המולדת, יכלו הגרמנים להרשות לעצמם לנהוג באכזריות, במיוחד כאשר התפישה הגזענית ראתה את יהודי מזרח אירופה כנחותים שבנחותים. מייד עם הפלישה לפולין ב־1 בספטמבר 1939, ניתנה הוראה לכוחות הכובשים לבודד את היהודים בגטאות, כאשר לגרמנים היה ברור שמשמעות הדבר היא גסיסה איטית אך בטוחה של תושביהם. רבבות גוועו ברעב ובמחלות, יהודים רבים נרצחו, רבים עוד יותר נלקחו בכוח לעבודות כפייה בתנאים נוראים.

היחס ליהודי מערב אירופה הכבושה - צרפת, הולנד, בלגיה ויתר המדינות - היה פחות אכזרי. הגורמים שפעלו להחמרת היחס במזרח אירופה, פעלו במהופך במערבה: הקירבה לגרמניה והרצון לשמור על יחסים סבירים עם האוכלוסייה המקומית. אך גם במדינות אלו הוטלו הגבלות כלכליות וחברתיות, ובראשן הנהגת אות הקלון והסילוק מרוב המשרות, וכן הוקמו בהן מחנות ריכוז; את ההשמדה גופא ביצעו הגרמנים במחנות בפולין.

עד אביב 1941, ערב הפלישה לבריה"מ, התלבט המשטר הגרמני בשאלה באיזו דרך יסולקו היהודים מאירופה. הועלו תוכניות לגירוש יהודי אירופה וריכוזם באתר מבודד - תחילה באזור לובלין, לאחר מכן באי מדגסקר - אך עד מהרה הסתבר שתוכניות אלו אינן מעשיות. העולם, מצידו, הגיב באדישות לרדיפות כלפי היהודים, מן הטעמים שיידונו בהמשך. היטלר הגיע למסקנה, שאיש לא ימנע ממנו לבצע את הפיתרון הסופי בצורתו הקיצונית ביותר: השמדה המונית.

ההחלטה על ההשמדה התקבלה, ככל הנראה, לקראת מבצע "ברברוסה" - הפלישה לבריה"מ ב־22 ביוני 1941. בבריה"מ חיו באותה עת כ־3 מיליון יהודים, הריכוז הגדול ביותר באירופה, וכיבושה היה כמעט מכפיל את מספר היהודים שתחת השלטון הנאצי. בעיני היטלר, היהודים היו שם נרדף לבולשביקים ולהיפך, ולכן סבר שמלחמה במשטר הקומוניסטי מחייבת חיסול מוחלט של היהודים. לכך הצטרפו סיבות נקודתיות יותר, כגון המצוקה הגוברת באזורי הכיבוש והרצון לפנות שטחים להתיישבות של גרמנים. בנוסף לכך התברר, כי "ההשמדה העקיפה" - מותם של היהודים כתוצאה מהתנאים הנוראים בגטאות ובעבודות הכפייה - אינה מהירה די הצורך. שילובם של גורמים אלו הביא את היטלר להורות על השמדת יהודי אירופה הכבושה.

ההשמדה ההמונית התלוותה מיידית לפלישה לבריה"מ, כאשר האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן נעו בעקבות כוחות הצבא ורצחו ביריות מאות אלפי יהודים. הרצח החל עוד לפני ועידת וַאנְזֶה בינואר 1942, בה תואם הפיתרון הסופי בין כל זרועות השלטון. אלא שעד מהרה התברר, שלשיטת רצח זו שלושה חסרונות: היא איטית ובזבזנית במשאבים, קשה להסתיר אותה מעיני האוכלוסייה המקומית והיא גורמת לשחיקה נפשית של המופקדים על המשימה. הגרמנים חיפשו פיתרון חלופי, והגיעו אל תאי הגזים של מחנות ההשמדה. הראשונים שבהם הופעלו במחנה חֶלְמְנוֹ באביב 1942, ולאחר מכן - בבֶּלְזֶ'ץ, טרֶבּלינקָה, סוֹבּיבּוֹר, מַיידַנֶק ואושוויץ־בּירקֶנַאוּ.

בהשמדה נטלו חלק מאות אלפי גרמנים, ולצידם - מאות אלפי משתפי פעולה מקומיים. בין האחרונים היו מלשינים ושוטרים בערים ובגטאות, שומרים במחנות ומשגיחים באתרי עבודות הכפייה. מניעיהם של משתפי הפעולה נעו מתאוות בצע ועד שנאת יהודים. מעטים בהרבה היו מי שסייעו ליהודים הנרדפים; למעלה מ־20,000 הוכרו כחסידי אומות העולם, אשר סיכנו את חייהם ופעלו ללא תמורה. הרוב המכריע של התושבים היו אדישים, שקועים בבעיותיהם שלהם ובמאבק הקיום בתנאים הקשים של הכיבוש והמלחמה.

ההסתרה והחשאיות היו עקרונות יסוד בהשמדה, על מנת למנוע התערבות של העולם החיצון והתנגדות של היהודים הנדונים למוות. אך ברור, שלא ניתן היה להסתיר לתמיד מבצע כה ענק, שהתנהל בו זמנית במאות מקומות על פני היבשת כולה. הידיעות הראשונות על ההשמדה הגיעו משטחי בריה"מ הכבושה בחורף 1941/42, וממחנות ההשמדה בפולין - בקיץ 1942. אך עברו חודשים רבים עד שמקבלי הידיעות - בקהילות היהודיות עצמן, ביישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם החופשי - נתנו בהן אמון. הסיפור היה כה נורא וכה חסר תקדים, עד שדעת אנוש לא יכולה היתה לקלוט אותו. מנגנון של הדחקה פעל גם הוא, מתוך רצון תת־הכרתי שלא להכיר בכך שגורלם של קרובים וידידים נחרץ. רק בדצמבר 1942 הפכו הידיעות למוּדעוּת, ודבר ההשמדה פורסם רשמית בירושלים, וושינגטון ולונדון.

כאמור, העולם הגיב בדרך כלל באדישות לרצח יהודי אירופה. עוד לפני המלחמה סירבו כמעט כל המדינות לקלוט פליטים יהודים מגרמניה, ורובן לא שינו את מדיניותן גם כאשר התבררו מימדי ההשמדה. ועידת אֶוְויָאן ב־1938 וועידת ברמודה ב־1943 הוכיחו לעין כל את שתיקתו של העולם, כולל המדינות הדמוקרטיות שהובילו את המאבק בחיה הנאצית. להתעלמות זו ניתנו תירוצים רבים, אשר אינם עומדים במבחן האמת ההיסטורית. לפני המלחמה נטען שקיימים קשיים כלכליים בקליטת הפליטים, ושכניסתם עלולה להגביר את האנטישמיות בארצות הקולטות. ואילו בזמן המלחמה נטען שפעולות להצלת יהדות אירופה יפגעו במאמץ המלחמתי לקראת הניצחון, שהוא הערובה היחידה להצלתם. כל תחינות המנהיגות היהודית לעזרה, לקליטת פליטים, להפצצת מסילות הברזל לאושוויץ, למשא ומתן עם הגרמנים ולו למראית עין על מנת להרוויח זמן - כל התחינות האלה נפלו על אוזניים ערלות.

בעוד המשטר הנאצי מתכנן בוועידת וַאנזֶה לרצוח 11 מיליון בני אדם, כשני שלישים מבני העם היהודי, גילה אותו עם שהוא חסר אונים. היישוב בארץ ישראל היה קטן, מפולג, מרוחק מענייני הגולה, חסר אמצעים ונתון תחת שלטון המנדט הבריטי. יהודי ארה"ב טרם נהנו באותה עת מההשפעה הפוליטית לה זכו בעשורים הבאים. מאמצי ההצלה היו תלויים ברצונן הטוב של בעלות הברית, וכאמור - רצון טוב זה ניתן רק במשורה. כמעט כל הנסיונות נתקלו בחומה בצורה של מלחמה עזה, נחישות גרמנית, סרבנות בריטית ואדישות אמריקנית. כל שנותר ליישוב בארץ, בשלבים האחרונים של המלחמה, היה לנסות ולהתארגן להצלת שארית הפליטה, אם תהיה כזו, לאחר הניצחון על גרמניה.

תגובתם של יהודי אירופה עצמם היתה נושא טעון וכאוב במשך עשרות שנים. כיצד יש לראות את התפקיד שמילאו היודנרטים בשמותיהם השונים? האם הם שיתפו פעולה עם הגרמנים, ואם כן - באיזו מידה? או שמא הם עשו ככל יכולתם להציל כמה שיותר מבני הקהילות? מאחר שמדובר בעשרות גופים ובהם מאות חברים, מובן שאי אפשר לתת תשובה אחת. באופן כללי ניתן לומר, שהרוב המכריע של המנהיגים היהודים בשואה פעלו כמיטב הבנתם - בנסיבות איומות וחסרות תקדים של רעב ומחלות, הסגר ובידוד, מול אויב אכזרי וערמומי שלא בחל באמצעים - בניסיון נואש להרוויח זמן ולהבטיח את הישרדותם של כמה שיותר מבני קהילותיהם. השיטות היו שונות, בהתאם לנסיבות ולאנשים; המטרה היתה זהה.

השאלות "מדוע לא ברחתם" ו"מדוע לא מרדתם" קידמו את פני ניצולי השואה מייד לאחר המלחמה וליוו אותם שנים ארוכות. למשקיף מן הצד קשה היה להבין, כיצד יכולים היו שוטרים בודדים להוביל מאות יהודים אל מותם, בסדר מופתי ובלי שאיש מהם ינסה להתקומם או לברוח; מדוע לא התנפלו הקורבנות על השומרים בגטאות ובמחנות במטרה להימלט אל החופש; למה לא קמו מחתרות יהודיות דומות לאלו שיצרו עמים אחרים שחיו תחת הכיבוש הגרמני. אלא שאסור להשיב על השאלה במבטו של משקיף מן הצד.

החלטות האדם מתבססות בדרך כלל על ידע וניסיון שצבר. כאשר האדם נתקל במצב חסר תקדים, כל שביכולתו לעשות הוא לנסות ולהשליך ככל האפשר מן העבר על ההווה. השואה, כפי שכבר נאמר, היתה חסרת תקדים. כל שיכלו יהודי אירופה לעשות היה ללמוד מהניסיון בן מאות השנים של העם היהודי. ניסיון זה כלל רדיפות ופרעות, לעיתים חורבן של קהילות שלמות - אך מעולם לא השמדה שיטתית ומוחלטת. לכן, היה להם קשה מאוד להסיק שהפעם המצב שונה - מה עוד, שעד אביב 1941 כלל לא היתה החלטה בדבר השמדה. התגובה נלמדה גם היא מנסיון העבר, כי לא היתה כל דרך אחרת ללמוד. העם היהודי בגולה, חסר עצמאות ונתון לחלוטין לחסדי השליטים, היה רגיל לפעול בדרכים של שתדלנות, תשלום כופר והסתגלות תוך ציפייה לעתיד טוב יותר. כל האמצעים הללו לא יכלו להשיג דבר אצל הנאצים, אבל היהודים לא ידעו זאת.

יתרה מזו: ליהודים לא היה להיכן לברוח ולא היו להם אמצעים למרוד. האוכלוסייה השכנה היתה, כאמור, אדישה ברובה וזרועת משתפי פעולה. העונש על סיוע ליהודים היה מוות, ואילו הסגרתם תוגמלה בפרס בדמות מנות מזון יקרות המציאות. מעטים ביותר היו מוכנים להסתכן ולהציע מחסה ליהודי, שלא לדבר על אמצעי לחימה. תנאי החיים מחוץ לערים בארצות מזרח אירופה היו קשים, במיוחד בחורף. המשמעות של בריחה היתה להותיר מאחור בני משפחה - זקנים או ילדים, חולים או נכים - ולהסתכן במעשי נקמה של הגרמנים כלפי מי שנותרו. התקוממות בנשק היתה מרשם בטוח למוות, בעוד התקווה העיקשת היתה לשרוד עד לתום המלחמה (שתוצאתה, מפלת הגרמנים, כמעט לא היתה מוטלת בספק בעיני היהודים לאורך כל המלחמה).

לכן, התמיהה איננה מדוע רק מעטים מרדו, אלא כיצד זה נמצאו אפילו מעטים אלו. המורדים באו כמעט תמיד מקרב תנועות הנוער הציוניות, אם כי במרידות נטלו חלק גם אנשי תנועות אחרות. ההתקוממויות נועדו, בגטו ורשה כמו ברוב המקרים האחרים, למות בכבוד תוך גרימת אבידות רבות ככל האפשר לגרמנים. רק במקרים מועטים - כגון בבּירקֶנַאוּ, טרבלינקה וסוביבור - ביקשו המורדים להציל את חייהם על־ידי בריחה מן המחנות.

ההתנגדות היהודית לגרמנים לבשה פנים רבות אחרות. ככלל ניתן לומר, שכל מעשה שנעשה בניגוד לצוויהם המרובים של הגרמנים, היה בגדר התנגדות: הברחת כיכר לחם לגטו שנדון לכליה ברעב, תפילות במחתרת, תיעוד בכתב ובציור של המתרחש, העלאת מופעי תרבות ואמנות, קיום בתי ספר חשאיים, הברחת מידע אל העולם החופשי - כל אלו ורבים אחרים היו חלק מההתנגדות שלא פסקה אפילו ליום אחד.

גם ההשמדה לא פסקה אפילו ליום אחד. אפילו כאשר התבוסה הגרמנית נראתה באופק, נמשכו במלוא המרץ הגירושים למחנות והרצח בתאי הגזים. רבים תמהים על חוסר ההיגיון שבהפניית משאבים כה רבים, הן בכוח אדם והן בציוד, להשמדת יהודי אירופה במקום לחזיתות הלחוצות כל כך. אלא שבעיניו של היטלר, המלחמה ביהודים היתה אף היא חזית, לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר חשובה מאשר חזיתות המלחמה. היטלר טען, וכנראה גם האמין בכך, שמלחמתו נועדה להציל את אירופה מהברבריזם היהודי־בולשביקי; לפיכך, גם כאשר הבולשביקים הסובייטים עמדו בשערי ברלין, נמשכה המלחמה הנאצית ביהודים.

במלחמה זו כמעט וניצחו הגרמנים. העם היהודי איבד שליש מבניו. קהילות עתיקות בכל רחבי היבשת חרבו או הפכו לצל חיוור של עצמן. ערים גדולות התרוקנו מיהודים. המונח הנאצי "יוּדֶנְרַיְין" - נקי מיהודים - הוא מציאות במקומות רבים עד עצם היום הזה.

למרות ייחודיותה של השואה, אסור להתעלם מהלקחים הכלל־עולמיים שהיא מלמדת. מילות שנאה עלולות להפוך למעשי רצח. מנהיג פושע אחד יכול לסחוף אחריו מיליונים למימוש רעיונותיו. שתיקה מאפשרת לרוצח לממש את זממו. משמעותה המעשית של אדישות עלולה להיות שיתוף פעולה. הקידמה הטכנולוגית עלולה לאפשר לאנושות לשוב מאות שנים לאחור מבחינה מוסרית. ועיקר העיקרים: התקדים כבר נקבע, ומסתבר שמעשים כאלו הם אפשריים. זה עלול לקרות שוב, לעם היהודי או לעם אחר, באירופה או ביבשת אחרת, בידי הגרמנים או בידי אחרים.

*

אין נושא בהיסטוריה של עם ישראל אשר נחקר בהיקף ובעומק דומים לאלו בהם נחקרת השואה. שישה עשורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, מתפרסמים מדי שנה עשרות מחקרים המאירים נקודות בלתי־ידועות בתקופה זו. אליהם מצטרפים ספרי זכרונות רבים שכותבים הניצולים ההולכים ומתמעטים, ולצד כל אלו - ספרות יפה, שירה, מחזות וסרטים, המרחיבים את השיח הציבורי לאפיקים נוספים ואף יוצרים מחקרי־משנה ענפים משלהם.

דווקא בשל השפע העצום הזה, מורגש מאוד חסרונו של לקסיקון דוגמת זה המונח לפניכם. כותב שורות אלו התנסה בכך כאשר במהלך מחקריו הקודמים נזקק מדי פעם למידע בסיסי על אדם, מקום או אירוע, וגילה שעליו לברור את המידע הזה מתוך ים של נתונים ופרטים. מכאן עלה הרעיון לספק למתעניינים בשואה כלי בסיסי ותמציתי, אשר יהווה את היסודות עליהם ניתן יהיה לבנות בניין רחב של ידע.

האנציקלופדיה של השואה, בעריכתו של פרופ' ישראל גוטמן, היא היסוד ללקסיקון זה. בהיותה מפעל מונומנטלי יחיד במינו, שימשו ערכיה כמקור מרכזי לתימצות ועריכה, ומהם נוצרו חלק ניכר מהערכים שבלקסיקון. אלא שבאנציקלופדיה לא היה די, בשל כמה סיבות. ראשית, סדרת חמשת הכרכים יצאה לאור בשנת 1990, כך שהיא מבוססת על מחקרים בני 15 שנה לפחות. בזמן שחלף נוסף ידע, השתנו נקודות ראייה ועלו על סדר היום נושאים חדשים המחייבים התייחסות.

שנית, באנציקלופדיה ניתן מקום מועט מאוד לאישים ואירועים שאולי לא היו החשובים ביותר בשואה, אך מהווים דוגמאות לתופעות בעלות חשובות. לקבוצה זו שייכים, למשל, חברים לא ידועים ביודנרטים ביישובים מרוחקים, מהם ניתן ללמוד על שני קווי הפעולה העיקריים של מועצות יהודים אלו - שיתוף פעולה לעומת מרדנות. אותם דברים ניתנים להיאמר על קצינים במשטרה היהודית בערים שונות, אשר מילאו תפקיד מרכזי בחיי היהודים אך כמעט ונשכחו מדפי ההיסטוריה. כך גם לגבי חסידי אומות העולם: מאחר שלא ניתן במסגרת זו לספר את סיפורם של שתי רבבות הגברים והנשים שזכו בתואר זה, חשוב לכל הפחות להביא דוגמאות שייצגו את אותה גבורה עילאית. ולהבדיל: יש חשיבות באיזכור פושעים נאצים ומשתפי פעולה שלא מן הדרג הראשון, על מנת להבין מה היה היקף הפשע וכיצד בוצע בפועל.

קבוצה נשכחת אחרת היא של רבנים ומנהיגים דתיים. מאחר שרבבות הסכיתו למוצא פיהם של הרבנים, האדמו"רים והדיינים, יש להכיר את דמויותיהם לא פחות מאשר את אלו של מנהיגים חילוניים ופוליטיים. גם פעילי תרבות לא זכו תמיד להכרה הראויה, במיוחד לנוכח חשיבותו של התיעוד שהותירו אחריהם מזמן אמת ולעדויות שיצרו לאחר השואה.

סיבה שלישית היא, שהאנציקלופדיה - מעצם טבעה - אינה עוסקת במונחים בסיסיים (למעט אלו המופיעים באינדקס הפותח כל כרך). ללומד תולדות השואה שאינו מומחה בתחום זה, חשוב לקבל הסברים תמציתיים למונחים כאלו, בפרט כאשר הם עשויים להופיע בשפות שונות שאינן שגורות על כל לשון.

לפיכך, נעשה שימוש בעשרות מקורות - בעיקר ספרים אך גם אתרי אינטרנט - לצורך חיבורו של לקסיקון זה. רק הבולטים שבהם צוינו ברשימת המקורות המצורפת, וזאת על מנת שלא להכביד על הקורא במידע שאינו חיוני. במקרים של חילוקי דעות בין מקורות, הועדף בדרך כלל המקור המאוחר יותר, בהנחה שהוא המייצג את המחקר המעודכן יותר. מסגרת הלקסיקון לא איפשרה להביא מגוון של דעות בנושאים מסוימים, ואך טבעי הוא שעם הזמן יתברר שחלק ממה שכן הובא - שוב אינו תואם את העובדות כפי שהן הולכות ומתבררות. על הקורא לתת את דעתו לכך.

חשוב מאוד להדגיש, כי הלקסיקון אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא - אוסף של מונחי יסוד לידע ראשוני, בצירוף קטעי מקורות חשובים או כאלו המייצגים תופעות מרכזיות. השואה היא אוקיינוס רחב ידיים, וספר זה הוא לא יותר מאשר סירת ניווט למפליגים במימיו. לצורך העמקה ראשונית צורפה ללקסיקון ביבליוגרפיה, המתמקדת בספרי היסוד בעברית על מנת להקל על הקורא. מכאן ואילך, על המתעניין להמשיך בכוחות עצמו, תוך תקווה שהניווט העלה אותו על הנתיב המוליך לחוף מבטחים.

נקודה חשובה נוספת שיש לזכור היא, שאין הלקסיקון מקיף את כל האירועים, המקומות והאנשים שמילאו תפקיד משמעותי בשנות השואה. ודאי שנעשה מאמץ לאזכר את החשובים ביותר שביניהם, אך כפי שכבר נאמר, בחלק ניכר מהמקרים - אין זה אלא מדגם שעל קצה המזלג. לכן, מי שימצא שהלקסיקון לוקה בחסר בכך שאינו מתייחס למה שנראה לו כערך חשוב, נא יזכור את מטרתו של הספר ואת הקו בו הלך העורך.

למרות ריבוי המחקרים בעשרות השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה, עדיין קיימים פערים בידע שבידינו בנוגע לאישים, מקומות ואירועים. לא תמיד אנו יודעים בביטחון מתי נולד פלוני ומתי מת אלמוני. מספרי הקורבנות עשויים להיות שנויים במחלוקת, וגם לגבי תאריכים אין תמיד מידע חד־משמעי - שלא לדבר על ניתוחן של התרחשויות, בעיקר המרכזיות שבהן. לכן, על אף כל המאמצים, יש פרטים בלתי־מלאים גם בלקסיקון זה. המחבר גם לא יופתע אם יהיה מי שיצביע על טעויות והשלמות; יתרה מזו: הערות אלו התקבלו ויתקבלו בברכה.

*

שורה של חוקרי שואה מן השורה הראשונה, רובם המכריע ב"יד ושם", התגייסו בחפץ לב לסיוע בעריכת הלקסיקון, איש איש בתחומו; מובן מאליו, שמלוא האחריות לכל טעות היא של העורך בלבד. פרופ' ישראל גוטמן העלה הערות חשובות בנוגע למבוא. ערכים שונים נקראו, הוארו והוערו בידי ד"ר יצחק ארד, פרופ' צבי בכרך, פרופ' דוד בנקיר, פרופ' יחיעם ויץ, פרופ' דן מכמן, מרדכי פלדיאל, ד"ר מוטי שלם ויהודית שן־דר. נדיה כהן וצוות היעץ והמידע בספריית יד ושם, ולצידם איריס רוזנברג וצוות משרד דוברת יד ושם, עשו הכול על מנת לסייע באיתור מידע במהירות ויעילות. בבית לוחמי הגטאות הושיט עזרה רבה מנהל הארכיון, יוסי שביט. מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, דובי איכנולד, איפשר לצאת לדרך ולהשלים אותה בהצלחה. קותי טפר ומיקה גולן ביצעו את ההפקה במסירות וביעילות. ד"ר גדעון גרייף סייע רבות בעדכון הלקסיקון למהדורה השנייה.

כמו בכל ספרי, גם הפעם אני חייב את התודה הראשונה והאחרונה למשפחתי - לאירית, אריאל ואביעד שעמדו לצידי גם בספרים הקודמים, ולאייל שהצטרף בעיצומה של כתיבת ספר זה.