Control_everything-7
פרק 1
תהל
כעבור עשר שנים
"אני מתה על הקטע הזה." אריאל מתכרבלת בשמיכת הפליז שלה. באופן לא מפתיע שוב אנחנו מתיישבות לראות 'המורדים', סדרת הנוער הרומנטית מקום המדינה בערך. "פעם הייתה רומנטיקה במיטבה, בנות. היום הכול לא אמין."
"תודה, אימא. את ממש מעודדת אותי לצעוד לחופה מחר בערב." אדווה נאנחת ואני צוחקת. כמלווה של החברה הכי טובה שלי נשארתי לישון איתה היום בבית הוריה. עד לפני שעתיים הבית כולו היה הפוך ממסיבת המִקווה שאריאל ארגנה לה. ועכשיו, אחרי שכולן חוץ מאימא וממני פרשו לביתן, אנחנו מכורבלות בשמיכות על הספות עם אחיותיה הקטנות, שובל וריף, וצופות בטלנובלה שנוצרה הרבה לפני שנולדנו.
"את תדרדרי את הבת שלי להיות רומנטית בהגזמה כמוך." אימא משעינה את ראשה על אריאל. אבא עדיין לא הגיע לאסוף אותה לדירה בתל אביב, ומובן שלאשתו של מלך הקריות אסור לצאת לבד מהבית.
"אויש, תסתמי. בזכותי את נשואה, גברת!"
"זה נכון." אימא לא מתווכחת. "יש לך חלק גדול בשינוי של אביתר."
"תודה רבה באמת. עכשיו שקט, תכף היא קופצת עליו בנשיקה."
"ילדת ויוה," אימא ממלמלת. אני מניחה את ראשי על ברכיה והיא מלטפת את שערי בחום. "תלמדי, תהלי, גם אם הוא מסריח אחרי לילה במעצר, הזינוק הוא אותו זינוק."
"כאילו את לא קופצת ככה על דוד אביה בכל פעם שאימא משחררת אותו ממעצר," אדווה עוקצת ומצחיקה את כולן, בעיקר את אריאל.
"הבת של אימא שלך." אריאל נותנת לה כיף. "לפעמים מריצה מזכירה לי אותך, פלפלת."
"אותי?"
"כן, היא קטנטונת כמוך, חריפה כמוך, והצילה את פבלו מהאבא המרושע שלו, כמו שהצלת את אביתר משמעון קדוש."
"יימח שמו וזכרו." אימא לעולם לא מפספסת הזדמנות לקלל את שמעון. ורק מלשמוע סיפורים עליו אני מבינה שכל קללה שמקללים אותו מגיעה לו ביושר. "בטח הוא רואה מלמעלה את הקשר בין אביה לאימא שלו ונשרף בגיהינום."
"שוב, כמו שמריצה החזירה את פבלו למורה."
"עכשיו הזוג הזה הוא גם הזוג האהוב עליי." אני נושקת על ברכה של אימא. "אם הצלת את אבא ממפלצת כמו סרחיו בוסטמנטה, אני מצדיעה לך, אימא."
"פחחח, סרחיו?" אריאל נוחרת בבוז. "הוא מלאך ליד סבא שלך, מתוקה. תגידי תודה לאלוהים שלא הכרת אותו."
"שקט, הנה הקטע. כמה אתן מדברות, אלוהים ישמור." ריף נזכרת לנטוש את הטלפון שלה ששיחקה בו עד עכשיו ומתמקדת במסך הקולנוע הביתי שמולנו. פבלו יוצא מהכלא ומריצה ממהרת אליו. הוא שואל אותה מה היא עושה פה והיא לא עונה במילים אלא רק מזנקת עליו, כורכת ידיים סביב צווארו וקורעת את הפה שלו בנשיקה. פבלו מפיל את התיק מהכתף ומנשק אותה בחזרה. כולנו עם דמעות בעיניים ולב שלולית, כאילו לא צפינו בקטע הזה לפחות מיליון פעמים.
"לא שוב," אסי נכנס באנחה כבדה, אבא אחריו בחיוך מאוזן לאוזן. "לא נמאס לכן לראות את זה?"
"בייב," אריאל רצה אליו ומזנקת עליו ממש כמו מריצה על פבלו. "הקטע הזה מזכיר לי אותך עוד מגיל חמש עשרה כשדיברנו בטלפון בפעם הראשונה."
"אני מת על הסדרה הזאת." הוא צוחק ומנשק אותה בחזרה. "שאבקש מרונן לעצור אותי ללילה, סתם בשביל הכיף?"
"אני אשמח."
"חיים של אבא." אבא כורע לצידי. "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו לדירה בתל אביב?"
"בטוחה. אנחנו יוצאות מכאן בבוקר לסלון הכלות."
"מי לוקח אתכן?"
"הראל ואלמוג."
"אם קורה משהו, אל תהססי לרגע ותתקשרי אליי, טוב?"
"מבטיחה." אבא נושק לי ועוזר לאימא לקום. "ביי, מריצה." אני קורצת לאימא שמתכופפת לנשק את ראשי. "אוהבת אותך."
"תיהנו ממסיבת הפיג'מות שלכן. אוהבת אותך."
"מריצה?" אבא שואל.
"אסביר לך בדירה." היא דוחפת אותו החוצה. אבא נפרד מאסי בלחיצת יד חזקה ומסמן לו להשגיח עליי כרגיל.
"היא מוגנת איתי, אביה. תמיד."
כילדה אף פעם לא ישנתי בבית של חברות. לא רק שלא היו לי חברות טובות עד לרמה שנתארח זו אצל זו ללילה, לאף אחת לא נתנו לישון אצלי ובטח שלא רצו אותי אצלם. אבל כאן, בבית של אסי ואריאל, איפה שגרו שלוש חברות הילדות שלי והאחיות שלי בנפש, ביליתי חופשים רבים וסופי שבוע. מה גם שהבית הזה תמיד היה מקום המסתור של בנות משפחת קדוש, כשאבא ודוד תומר נקלעו למלחמות. עם אסי היינו מוגנות כי לא משנה כמה שנים הוא מחוץ לעולם הזה, אסי עדיין יד ימינם של אבא ותומר.
"מה קורה פה?" אלמוג נכנס ואני מזדקפת באחת. אדווה נצמדת אליי במהירות שיא ומנסה להסוות את התגובה שלי.
"אני לא מגיבה ככה כשדביר נכנס, ועוד פחות מעשרים וארבע שעות הוא יהיה בעלי," היא לוחשת לי ואני נועצת בה מבט רצחני. "סליחה, אולי עדיף שאשתוק."
"אולי באמת." אלוהים, אני נראית זוועה. לא מאופרת, שיער אסוף בלוק שמתאים לניקיון של שישי, ובפיג'מה ילדותית שכולנו התאמנו לכבוד מסיבת הפיג'מות־מִקווה של אדווה. אני נראית כמו ילדה מתבגרת ולא כמו בחורה בת עשרים ושבע. עיניה של אימא נחות עליי והיא שולחת חיוך מנחם כאומרת בלי מילים, 'יהיה בסדר'.
"מיני עמר." אבא מחבק אותו. "באת לשמור על הבנות מקרוב?" אוי, אבא, אם תדע כמה קרוב הוא יכול לשמור עליי, תבריח אותי ליבשת אחרת.
"העדפתי להיות כאן למקרה שיצטרכו משהו מוקדם בבוקר. שוב באת לקחת את אשתך בעצמך, כאילו מישהו ינסה לחטוף אותה?"
"תתפלא, מישהו פעם הצליח," אימא עונה בחיוך קטן, אבל אני מזהה את הכיווץ הקטן בגופה. "ומאז אני צריכה לסבול את החרדות של בעלי."
"אני בטוח שאף אחד לא יתעסק שוב עם מלכת הקריות." הוא מחבק אותה. "ותודי שאת סתם אוהבת להתפנק כמו אימא שלי. לא סתם אתן כל היום יחד."
"לא מכחישה."
"ילד חצוף." אריאל מכה על עורפו. "בואו, נלווה אתכם החוצה." ההורים יוצאים ואלמוג נכנס לסלון, מתיישב מצידה השני של אדווה ומושך אותה אליו.
"את האחות הכי קרצייה שיכולתי לבקש בחיים האלה, אדודה, ובכל זאת, לא הייתי מחליף אותך בחיים. תהיי מאושרת ואם דביר עושה לך בעיות, אל תשכחי שאחיך הגדול תמיד כאן, לא משנה מה."
"אני יודעת."
"הוא אוהב אותך, אני יודע. הוא הסתכל עליך כמו מוכה ירח מהפעם הראשונה שהבאתי אותו לכאן אחרי הלימודים. אני חושב שכבר אז ידעתי שיום אחד הוא יהיה גיסי." הוא מלטף את ראשה ומסתכל עליי. "יש אהבות שרואים אותן מהרגע הראשון ולא משנה מה יקרה בדרך, הן ימצאו את הדרך להתממש." אני בולעת רוק ומרגישה את לחיצת היד של אדווה מתחת לשמיכה.
"אוהבת אותך, אח מעצבן ומגונן שכמותך."
"מצטער, אבל זה מה שלמדתי מסבתא עליזה." החיוך המושלם שלו משגר חיצים ישירות אל המערכת הפנימית שלי ומשהו בתוכי נמס. "לשמור על האחיות שלי יותר מעל החיים שלי."
"בנים, לחדרים שלכם." אריאל חוזרת ואני מסיטה את עיניי משלו, מרגישה צביטה בלב. "הלילה הזה שלנו."
אסי נכנס אחריה, נועל את הדלת ומתקרב אל הספה. הוא מרים את אדווה כאילו היא לא שוקלת כלום ומציף אותה בנשיקות. "אני לא מאמין שממחר מישהו אחר יצטרך להרים אותך לחדר כשתירדמי מול הטלוויזיה, כרגיל."
"עדיין אבוא להתפנק לך, אבא."
"חסר לך שלא." לא משנה כמה אני קרובה אל אסי ואריאל או כמה ביליתי כאן בחיי, לפעמים אני עדיין מרגישה כמו מישהי שפולשת לרגעים המשפחתיים והאינטימיים שלהם. אסי, האדם בעל החושים הכי מפותחים שהכרתי בחיי, מניח את אדווה בחזרה במקומה, מנשק את שובל וריף שחזרו לשחק בטלפונים שלהן, ואז רוכן אליי ומצמיד נשיקה ארוכה אל ראשי.
"מבחינתי יש לי ארבע בנות, לא שלוש."
"ולי יש שני אבות." אני מחניקה דמעות. הוא מלטף את פניי בחום ומסמן לאלמוג להצטרף אליו. כמה רגעים אחר כך דלת חדר העבודה שלו נסגרת.
"את יודעת," אריאל דוחפת את אדווה הצידה ומתיישבת בינינו, מכסה את שלושתנו בשמיכה. "חם וחמות זה כמו אבא ואימא."
"אריאל."
"רק אומרת." היא מושכת כתפיים. "תראי אותי עם עליזה. אני קשורה אליה לא פחות מאסי ואדר."
"חשבתי שוויתרת על הרעיון הזה כבר."
"תחשבי שוב, מתוקה, כי כרגע את בראש המועמדות שלי לכלה."
"ומי עוד ברשימה?"
"אף אחת. אני ממש לא מחלקת את הבן שלי לכל אחת." אני צוחקת ומניחה ראש עליה.
"זה לא יקרה, אריאל, אבל תודה שחשבת עליי."
"תסמכי עליי, תהלי, זה יקרה." הלוואי. אמן. אינשאללה. "בסופו של דבר הוא יתגבר על מה שקרה וכל עוד תישארי תחת הרדאר שלו הוא יבין בסוף מה שהבנתי עוד כשהייתם ילדים."
"אל תתווכחי עם אימא שלי, תהל," ריף מתערבת. "היא אף פעם לא טועה."
"וגם אם היא תטעה, היא תשנה את העובדות כדי שהיא תהיה צודקת," שובל אומרת. "עורכת הדין מלכה אף פעם לא מפסידה בתיקים."
"רואה, חינכתי אותן טוב. תני קצת קרדיט לאחראית החתונות במשפחה הזאת."
"תהל," אדווה מניחה את ראשה בצידה השני של אריאל. "אחרי החתונה, שבת־חתן ושבע הברכות, לאימא שלי יהיה הרבה זמן פנוי. שיהיה לך בהצלחה." הפעם אני כבר לא עונה. אריאל נשענת לאחור, מפעילה את הפרק בנקודה שבה עצרנו, ומלמדת אותנו איך אהבה יכולה להתקיים גם כנגד כל הסיכויים. פעם אמרתי לה שהיא כמו סוניה ריי, אימה של מריצה, שכולן חלמו על אימא כזאת. והיום, יותר מתמיד נראה שצדקתי. מי יודע, אולי יום אחד סוניה הישראלית תהיה בסופו של דבר חמותי.
אלמוג
אם ישאלו אותי מה אני עושה פה, לא תהיה לי תשובה. התירוץ העלוב שסיפקתי מקודם לאביתר אולי עובד עליו, אבל על אבא שלי זה ממש לא עובד. עורך הדין מלכה, מי שעד לפני חודש היה המועמד המוביל לראשות לשכת עורכי הדין בישראל, לא מפספס כלום. הסיבה לפרישה שלו מהמרוץ לראש הלשכה היא החיטוט בעבר שלו. עבר של עבריין, שלא מתאים לעורך דין.
הוא ניגש לשידה עמוסת האלכוהול שלו, מוזג לשנינו כוסות ויסקי ונשען על השולחן ברגליים משוכלות.
"אבא."
"אתה יודע, כשהגיעה ההצעה לראשות הלשכה הייתי בעננים. שיתפתי את אימא והחלטנו יחד שאלך על זה, שאחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ גם לי מגיע להתקדם בחיים ולקצור את פירות ההשקעה. אלוהים עדי שמיום שעזבתי את הקריות לא נחתי לרגע. עבדתי סביב השעון ורק רציתי להחזיק את הראש מעל המים כדי לפרנס את דודה אדר ואת סבתא."
"אני יודע, אבא."
"כשהתחתנתי עם אימא שלך כבר הייתי מבוסס כלכלית ויכולתי להרשות לעצמי להוריד את הרגל מהגז, אבל כן רציתי להיות ראוי לה גם בעיני סבא שלך. כשהוא גילה על העבר שלי, בדרך הכי לא נעימה שקיימת, הוא התחיל להסתכל עליי בעין עקומה. ובחיי, אם לא היית כבר ברחם של אימא שלך, נראה שהוא היה מוצא דרך לגרור אותי לרבנות."
"סבא אברהם אהב אותך."
"כן, אחרי שנים של קריעת תחת והוכחות חוזרות שאני כבר לא שייך לארגון של משפחת קדוש. וזה לא היה פשוט כשאחותי הקטנה הייתה נשואה למי שעמד בראש הארגון בזמנו. אבל לא ויתרתי והפכתי את המשרד שלי למעצמה עד שהשם שלי הלך לפניי כעורך הדין הפלילי הכי טוב בישראל. אז הוא קיבל אותי. הוא הבין שבאמת השתניתי ואחרי שיחה כנה של שנינו בלב ים, כשהוא לא יכול לברוח וחלש מדי לזרוק אותי למים, סיפרתי לו על כל העבר שלי. מאותו יום הוא התנהג אליי כאל בן נוסף."
"והוא בטח הציע לך להמשיך את ניהול המשרד שלו." אבא צוחק בתגובה.
"לא, ממש לא. הוא ידע כמה אימא שלך ואני אוהבים את התחום שלנו, אבל הוא כן ביקש ממני משהו אחד אחרי שגל נולד." הוא מתרחק מהשולחן ומתיישב מולי על הכורסה. "שאבטיח לו שלא אתן לבנים שלי להימשך לאש מהעבר שלי. ונשבעתי שזה מה שאעשה."
"לאן השיחה הזאת הולכת?"
"אומנם אני מבוגר ממך בכמה שנים, בכל זאת אני אבא שלך, אבל אני לא אידיוט, אלמוג. אני רואה איך אתה מסתכל עליה. איך תמיד הסתכלת עליה. אני יודע מה עובר עליך בפנים וממה אתה מפחד."
"אתה שיכור?"
"תדבר אליי יפה!" הוא מכה בעורפי ומושך אותי אליו. "אני אבא שלך, אלמוג. זה לא משנה מה יעמוד מאחוריך, לצידך, לפניך. בכל מקום שתצטרך אותי אני תמיד אקשיב לך, אייעץ לך בלי לשפוט ואנסה לעזור לך בכל דרך שאוכל. תמיד."
"אתה יודע," אני רוכן קרוב יותר אליו. "לא אני זה שמתחתן מחר. תשמור את הרגשי לנסיכה הגדולה שלך." אני צוחק, נשען לאחור ולוגם מהוויסקי שלי.
"הבן של אימא שלך. מאה אחוז הפה שלה."
"אני שומע תלונה בקול שלך?"
"תלונות, ברבים! הייתי צריך להיות מעורב יותר בחינוך שלכם."
"וללמד אותנו לירות כמו צלף מינקות?"
"יוסי, הבן של זונה. אני לא צלף ותפסיק להאמין לכל מה שאומרים על אבא שלך." אני צוחק בקול רם והוא צובט את ברכי. "אתה יודע כמה דברים אני יודע על יוסי ולא מספר כלום? חכה תראה מה אעשה לו."
"שקר. ליוסי אין עבר פלילי. הוא אידיוט מדי בשביל זה."
"זה לא היה מולד. זה כנראה בעקבות כל המכות שהוא ספג ממשי ואחר כך מאביתר." הוא מרוקן את שארית הוויסקי שלו ונשען לאחור. "אלמוג."
"אבא."
"כאבא שלך אני אמור להגיד לך לשמור מרחק, להיזהר מהסכנה שמרחפת מעל הראש שלה, בעיקר בגלל שם המשפחה שלה ובגלל אבא שלה. הייתי שם, בעולם הזה, ולא הייתי נותן לך להיכנס לשם בחיים. אבל אני מכיר אותך ואני יודע שמאז ומעולם היה לך רגש אליה. עוד כשהיית ילד והיית נלחם בכולם כדי לכרכר סביבה ואביתר היה מושך אותך מהאוזן."
"אין בינינו כלום."
"כן, שמתי לב לזה. השאלה היא למה?" בגלל מי שהיא, בגלל מה שהיא מביאה איתה, בגלל הסכנה שמרחפת מעליה. אני לא יכול להסתכן שהיא תרחף מעליי ויום אחד תפגע במשפחה שלי. אם אישאב לעולם הזה, אפיל את אבא אחריי. והוא סיפר לי עכשיו כמה הוא נלחם בשיניים כדי לצאת משם.
"אני עורך דין פלילי, היא הבת של אחד העבריינים הגדולים במדינה ששולט בחצי ממחוז הצפון. למיטב ידיעתי יש לה תיק או שניים במשטרה." או עשרה. שחררתי אותה לא פעם כשהסתבכה בצרות. לילדה היפה עם העיניים הכחולות כמו הים יש נטייה להסתבך בצרות ולהפוך לסערה כשהיא מתעצבנת. מה שכמובן מושך אותי בה עוד יותר, אבל מזכיר לי בכל פעם מחדש כמה אין לקשר הזה סיכוי.
"בולשיט. אני יכול לפטר אותך בשנייה ותלך לעבוד במשרד שהיה של סבא שלך עם הראל." כן, בן הדוד היקר שלי מצא חן בעיניי סבא והוא קידם אותו מהר מאוד במשרד ובסופו של דבר השאיר אותו כמנהל המשרד, אפילו שהוא לא הנכד שלו.
"אני נראה לך כמו מי שישב כל היום מאחורי שולחן לחתום על חוזים שמנים? זה משעמם תחת."
"טענה טובה, ונכונה," הוא מוסיף וצוחק.
"אבא," אני רוכן ומרים מעט את המכנסיים מעל רגל שמאל. "הנה התזכורת למה זה לא יכול לעבוד." הוא מסתכל על הצלקות הנוראיות שלי באותו מבט מלא כאב ואשמה שהוא מסתכל תמיד. "לא יכולת לדעת, אבא. לא אתה, לא תומר, לא אביתר, ובטח לא הראל."
"הלוואי שאני הייתי זה שנפגע ולא אתה. הלוואי שהכאב הזה היה שלי ולא שלך." הוא מניח את ידו על רגלי ואני קופא במקומי. הצלקות מהעור שנשרף מתפרשות לכל אורך השוק שלי, והברך מלאה בצלקות מהניתוחים החוזרים. אני עובר לא מעט טיפולים כדי להתקיים כאדם נורמלי ונלחם בנכות שלי בכל בוקר מחדש, מסרב להישבר וליפול לדיכאון.
"אם נהיה יחד, אבא, זה יכול לקרות שוב. ולא רק לי, אלא גם לה וגם לילדים שיהיו לנו."
"אתה מוגן בפסק בוררות. אביתר נלחם על זה ומי שיעז לגעת בך, ימצא את עצמו מת." קולו קר ואני מנסה לדמיין אותו בצעירותו, כשהיה הנער ששמעון קדוש הכריח להיות החייל שלו.
"פסק בוררות שהגעתי אליו כי אני הבן של אסי עמר וכי נהגתי ברכב של הראל קדוש בזמן הלא נכון, וכמעט הצליחו לחסל אותי במקום אותו."
"אני מצטער, אלמוג, על כל מה שעברת. על שהעבר שלי מצא אותך." הוא משפיל מבט.
"אתה לא אשם ולא קשור לזה. אם הייתי נוהג ברכב שלי, לא היו טועים בזיהוי." אני מכסה את הרגל ונעמד. "פשוט תבין למה אין לזה עתיד."
"אימא שלך משכה אותי החוצה מהעולם הזה והציבה חומה שאף אחד לא מעז לעבור. למה שאתה לא תעשה את אותו הדבר?"
"כי אתה רצית לצאת מהעולם הזה ותהל לא. היא נושמת את הסכנה, ניזונה ממנה ממש כמו המשפחה שלה, ורוצה יום אחד לשלוט על הכול. תהל תהיה המלכה הראשונה של הקריות, אבא, ושנינו יודעים את זה."
"שאלת אותה פעם מה היא רוצה?"
"מה אני אמור לשאול? אם היא מוכנה לוותר על הכתר בשבילי? לא, לא שאלתי."
"אז אולי כדאי שתשאל."
"למה?"
"כי לפעמים לכתר יש משקל כבד מדי ויכול להיות שהיא רק מחכה לרגע שתוכל לוותר עליו. ראיתי איך הסתכלתם זה על זה מקודם. הרגש עדיין קיים. תמשוך אותה החוצה, אלמוג. בשבילה, בשביל לשמור עליה בחיים. בשביל להיות מאושר."
"אתה מצפה מנכה לשמור על הבחורה הכי מאוימת שהכרתי בחיי? איך אני אמור להגן עליה אם אני לא מסוגל אפילו לרוץ כמו פעם? אפילו הצבא נתן לי פטור ממילואים וברור לכולם למה הפטור הזה ניתן לי." אני נושם עמוק, נלחם בגוש שבגרוני. הנכות שלי לא תאפשר לי לחזור עם הצוות שלי לשטח, בטח שלא להיות מסתערב שוב ולהיכנס לג'נין או לרמאללה. לא במקרה שלי.
"אסף," אימא נוקשת על הדלת. "גל התקשר, אתה יכול לנסוע לאסוף אותו מחברים?"
"כמה דקות, אריאל."
"תן לי לאסוף אותו." אני לא מסתובב אליו, לא מסוגל לראות את המבט מלא הרחמים שבטח יש כרגע על פניו. "לך לישון עם אימא, מחר יש לכם יום ארוך."
"השיחה הזאת לא נגמרה, אלמוג."
"לילה טוב, אבא." אני יוצא מחדר העבודה ונעצר במבטי על תהל שהספיקה להירדם על הספה עם אדווה. אני מתקרב לספה ובמאמץ כורע לצידה. לפני שנתיים עוד הייתי יכול לשאת אותה למעלה במדרגות. אבל היום, כשהגב שלי ספג פגיעה קשה והרגל שלי שוחזרה בניתוחים, אני לא מסוגל אפילו לעשות את הדבר הפשוט הזה. במקום אני מכסה אותה בשמיכה, מצמיד את פניי לשקע צווארה ונושם אותה.
"אלמוג."
"ששש, תישני, קטנה." אני מלטף את פניה היפות ומצמיד נשיקה ארוכה למצחה.
"לאן אתה הולך?"
"להביא את גל. אני תכף חוזר."
"אתה נשאר לישון פה?"
"כמו פעם, בחדר הצמוד לחדר שתישני בו." היא מחייכת ועיניה היפות שוב נעצמות. "הלוואי שהכול היה פשוט כמו פעם, קטנה. הלוואי." כשאני פונה אל הדלת אני רואה את אבא נשען על הקיר בזרועות שלובות. אני מתעלם ממנו ונוסע להביא את אחי. מי היה מאמין שהילד המעצבן הזה יכול להציל אותי לפעמים. תודה לאל על אחי הקטן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.