מאונט 2: מלכה מתריסה

פרק ראשון מאונט

שלושים שנה קודם לכן

תחושה אפלה ומפחידה, כאילו דרכתי על קברו של מישהו, חלפה במורד גבי כשהילדה עלתה במדרגות השבורות של המרפסת ולצדה העובדת הסוציאלית. הבלונדינית הרזה הצמידה לחזהּ את שקית הזבל השחורה שנשאה בזמן ששתיהן נכנסו מבעד לדלת הרשת הקרועה. לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש שהשקית מכילה את כל רכושה.

אני ושקית הזבל שלי עברנו ארבע־עשרה פעמים בתשע השנים האחרונות. לא יכולתי לזכור בכלל כמה פעמים עברתי לפני כן. הזיכרון הראשון שלי הוא שהבטן שלי קרקרה, אז התחננתי לעוד אוכל בארוחת הערב, והאבא האומֵן שלי החטיף לי סטירה לפנים עם גב כף היד. הייתי בן ארבע, ככה לפחות הם אמרו לי. קשה לעקוב כשאף פעם לא ראית נרות על עוגת יום הולדת מפני שאף פעם לא אפו לך עוגת יום הולדת.

אני מוכן להתערב שאם גברת הולידיי היתה נשארת בחיים הייתי מקבל עוגת יום הולדת, אולי אפילו כל שנה, אבל היא חלתה והעבירו אותי לבית חדש אחרי חצי שנה, כשהיה ברור שהיא לא תבריא ושהיא לא יכולה להמשיך לטפל בנו. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו רוצה אותי. הפעם הראשונה שמישהו הרשה לי לבחור בגדים בחנות. הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי מה אני רוצה לארוחת ערב. הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי אמא אמיתית. כל זה רק הקשה עלי כשהיא מתה. זה לימד אותי לא להיקשר לשום דבר ולאף אחד בחיים האלה, מפני ששום דבר טוב לא יוצא מזה.

כל בית לפניה או אחריה היה גרסה שונה של אותו חרא. לא היית אחד מהילדים האמיתיים שלהם; היית המשכורת שהם הרוויחו בלי לעשות כלום. בקושי האכילו אותך. היה לך מזל אם קיבלת מהם מברשת שיניים. ובגדים? מה שהכנסייה תרמה, או מה שהיה קטן על הילדים האמיתיים שלהם. מה שבטוח, בלי שום דבר חדש.

בגופייה שלבשתי עכשיו היו יותר כתמים מאשר בד לבן, וכשהיא נתפסה השבוע בגדר המתכת ונקרעה, ג'רי הדף אותי בחצר אל קיר הבית ושלף את החגורה כדי ללמד אותי לקח, משהו שהוא אהב לעשות כמה פעמים בשבוע, במיוחד אחרי שחיסל שישיית בירות וכמה ג'וינטים.

גם שיכורים מרושעים לא היו משהו חדש בשבילי. עכשיו כבר יכולתי לזהות אותם ממרחק.

אם ג'רי לא היה גבוה ממני בחצי מטר וכבד ממני בשבעים קילו, הייתי מחזיר לו בפעם הראשונה ששלף את החגורה. טוב, לא החזרתי לו בגלל זה ובגלל הידיעה שאם יזרקו אותי מהבית הזה, לא יהיה מי שיגן על דסטני. היא היתה רק בת שש, אבל ראיתי איך ג'רי מסתכל עליה. זה לא היה בסדר, אז השתדלתי מאוד להישאר בסביבתה.

הרבה פעמים התגנבתי מהחדר בלילה וישנתי ליד הדלת שלה, רק כדי לוודא שהוא לא ינסה לעשות משהו. לא סמכתי על החרא השמן הזה בשיט.

"אנחנו כל כך שמחים שסוף־סוף מצאנו לדסטני מקום עם אחותה. תגידו שלום להופ," אמרה העובדת הסוציאלית בקול חדור תקווה כמו שמה של הנערה - הופ. היא לא הבינה שאין תקווה בבית הזה, אפילו כשהיא פה.

אין שום תקווה בכל המערכת הדפוקה.

רגליה הקצרות והרזות של דסטני עברו בטיסה את החדר, והיא השליכה את עצמה על מותני הנערה לנגד עיניהם של ג'רי, אשתו דיקסי ובנם, ג'רי ג'וניור, שהסתכלו ממרחק כמה מטרים. הוא כבר לא התקרב אלי. בטח מפני שג'רי ודיקסי הרשו לי להתקלח רק פעם בשבוע. כדי לחסוך במים, ככה הם אמרו.

הילדה החדשה שמטה את שקית הזבל כדי לחבק את אחותה הקטנה, וג'רי העביר את לשונו על שיניו ובחן אותה כאילו היא אחד מהסטייקים העבים שהביא הביתה מהאטליז רק בשביל עצמו.

בלב כבד קלטתי שהיא יותר מבוגרת ממה שחשבתי, אפילו שהיא קטנה כל כך. כנראה מבוגרת ממני. כבר היו לה ציצים, והיא בפירוש לא לבשה חזייה.

ג'רי לא הפסיק להסתכל על הציצים שלה, והוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה.

אם המבטים שהוא שלח אל דסטני לא היו בסדר, המבטים שהוא שלח אל הופ היו דפוקים ברמות. מצאתי את עיתוני הפורנו שהוא החביא בארגז בסככה, כי חשב שאף אחד לא ימצא אותם שם. הוא אהב אותן צעירות ובלונדיניות, וממש רציתי לצעוק על העובדת הסוציאלית שתיקח את שתי הבנות כמה שיותר רחוק מהבית הזה.

אבל ידעתי מה יקרה אם אפתח את הפה. אני אהיה זה שייזרק, ולא יהיה מי שיגן על אף אחת מהן מפני ג'רי.

"כל כך התגעגעתי אלייך," לחשה הופ לדסטני וכרעה על ברכיה על רצפת הלינוליאום המלוכלכת. הן התחבקו הרבה זמן לפני שהופ הרימה את עיניה כדי להביט בנו.

ברור שג'רי היה הראשון שצעד לעברה. הגופייה הלבנה שלו נמתחה על בטנו כשפרש בפניה את זרועותיו. "אני האבא החדש שלך, הופ. ברוכה הבאה."

עיניה של הופ נפערו לרווחה, והיא הסתכלה מאחוריו עד שהבחינה בי. היא תפסה מי אני. היא ידעה שאני לא אחד מהילדים האמיתיים. נענעתי טיפה בראש כדי להזהיר אותה.

לזכותה ייאמר שהיא תפסה מהר את הרמז, וזה היה מבאס כי זה אמר שהיא כבר עברה בחיים דברים שהיו מעיפים לי את הפיוז.

היא השאירה את דסטני צמודה אליה מהצד וטפחה על זרועו של ג'רי, אבל המניאק התעקש. הוא מעך את שתי הילדות בחיבוק.

"אני מרגיש שעכשיו המשפחה הקטנה שלנו שלמה."

דיקסי הנהנה אליה. היא לא אמרה הרבה, בטח מפני שבמשך רוב היום היא היתה מחוברת לבקבוק ספרייט של שני ליטר. רק שבספרייט הזה לא היו בכלל בועות, ובפעם הראשונה שהיא נשפכה על הספה אחרי שעברתי לשם, פתחתי את הפקק בשביל לקחת שלוק וגיליתי מה היה בו באמת.

וודקה.

הייתי אמור בכלל להבין בעניינים כאלה בגיל שלוש־עשרה? סביר להניח שלא, אבל לא התברכתי בילדוּת. חוץ מזה, למחרת הלילות שבהם ג'רי הגביר את קול הפטפון בחדרם, היא היתה עסוקה מדי בהסתרת החבּורות שהוא השאיר עליה.

זה אולי לא היה בסדר מצדי, אבל כיוון שגם ככה הייתי די בטוח שאני הולך לגיהינום מאז שהאמא האומנת האחרונה שלי הדביקה לי את הכינוי "זרע השטן", לא אכפת לי להודות ששמחתי באותם לילות. כך היה פחות סיכוי שהוא ינסה לעשות משהו לדסטני.

אבל הופ? לעזאזל, עם הופ יהיו צרות.

ג'רי שחרר את שתיהן אחרי חיבוק ארוך ומביך. העובדת הסוציאלית עדיין נראתה מאושרת מההישג שלה לאַחֵד את האחיות.

"טוב, אשאיר אתכם לערוך היכרות מקרוב." היא הסתכלה על דיקסי. "את מכירה את הנוהל. שום דבר חדש."

ג'רי צחק, שולי החולצה שלו התרוממו והכרס שלו נתלתה מעל מכנסיו. "את מתכוונת, שום דבר חוץ מהתוספת לצ'ק החודשי שלנו."

חיוכה של העובדת הסוציאלית התעמעם קצת, אבל היא הנהנה. "כמובן." היא השפילה את מבטה אל שתי הילדות, אבל התמקדה בעיקר בחדשה. "יש לך את מספר הטלפון שלי אם תצטרכי לדבר על משהו מכל סיבה. אני מקווה שתיהני מהבית החדש שלך, ואני כל כך שמחה שאת ודסטני שוב יחד, סוף־סוף."

"יהיה לה כיף כאן," אמר ג'רי.

ברגע שהעובדת הסוציאלית הסתלקה, ג'רי כרך את אצבעות הנקניקייה שלו סביב זרועה של הופ. "אני אראה לך את החדר החדש שלך. תהיי ממש ליד החדר שלי ושל דיקסי."

"אני יכולה לישון בחדר של דסטני," אמרה הופ. "בלי בעיה. אני לא צריכה חדר משלי."

ג'רי שוב העביר את לשונו על שיניו. "את גדולה מדי לגור בחדר עם עוד מישהו. יש לנו מספיק חדרים. בואי, בלי ויכוחים."

התחושה המגעילה והמפחידה התגברה כשג'רי גרר אותה במדרגות, כנראה לחדר שהתפנה לפני שדסטני ואני הגענו בהפרש של כמה ימים.

ממה שג'רי ג'וניור סיפר לי, גם בחדר הזה היתה ילדה. הוא היה רק בן שבע, אז הוא לא ידע לומר לי למה היא עזבה, ואני לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת.

עיניה הכחולות של הופ, בדיוק כמו עיניה של דסטני, ננעלו עלי בזמן ששקית הזבל נחבטה בכל מדרגה ומדרגה. ראיתי את הפחד שלה. היא ידעה שנתקלה בחבית חומר נפץ, ובקרוב מאוד יגיע הניצוץ והכול יתפוצץ בפניה.

לא הפסקתי להסתכל עליה עד שהם פנו בקצה המדרגות, אבל באותו רגע נשבעתי שאם המניאק השמן הזה ייגע בה... אני לא אחראי למעשי.

בשבוע הראשון הופ ישנה בחדר של דסטני במקום בחדר שלה, מפני שדסטני בכתה בכל פעם שהופ נעלמה מעיניה.

לג'רי נמאס מזה. הערב הוא היה שיכור ומרוגז והלם באגרופו על שולחן המטבח עד שהכלים הזולים קפצו ושקשקו.

"די כבר, בכיינית קטנה. הופ לא הולכת לשום מקום, והערב היא תישן בחדר שלה גם אם זה לא מוצא חן בעינייך."

בקושי ישנתי כל השבוע, כי לא סמכתי עליו. כבר התחלתי להרגיש שיכור מרוב עייפות, והביצועים שלי בבית הספר, שממילא לא השקעתי בהם יותר מדי, היו גרועים מתמיד. מאז שהתחלתי ללמוד בבית הספר הזה שהיתי יותר זמן בחדר המנהל מאשר בכיתה. אבל לזה בדיוק הם ציפו ממני, מכל הילדים במערכת הרווחה. כאילו הם ידעו שנועדנו לכישלון מהרגע הראשון, אז מה הטעם בכלל לנסות.

היינו סתם חרא, זה הכול.

לפחות לגבַּי זה היה מדויק. ממה שסיפרו לי אמא שלי השאירה אותי על מדרגות כנסייה ברובע, ונזירה מצאה אותי מכוסה בחרא שלי.

זאת היתה התחלה הולמת לחיים שלי, וגם ההמשך שלהם נראה ככה. הכתם של מה שהייתי, מי שהייתי, הלך בעקבותי לכל מקום.

לפעמים שאלתי את עצמי אם אמא שלי טרחה לבחור לי שם לפני שנטשה אותי, אבל זה לא שינה שום דבר. השם היחיד שהיה לי הוא השם שהנזירה נתנה לי - מייקל. נדוש כמו שאר השמות התנ"כיים שנותנים לילדים נטושים.

"לא! אני רוצה את אחותי!" בכתה דסטני.

ג'רי תפס אותה בזרועה הרזה, משך אותה אליו והושיט את ידו השנייה לאבזם חגורתו. "את רוצה לבכות? אני אתן לך סיבה לבכות."

הופ כרעה ברך מול אחותה, מה שאמר שעיניה היו בגובה המפשעה של ג'רי. "זה בסדר, דֶסי. אני אהיה רק במרחק כמה חדרים ממך. אני עדיין אהיה פה בבוקר כשתתעוררי. לא אתן להם להפריד בינינו שוב. אני מבטיחה."

ההבטחה הזאת אמרה לי שהופ לא נמצאת במערכת זמן רב כמו שחשבתי. אם כן, היא היתה יודעת שאסור לפזר הבטחות כי הן נועדו לכישלון.

ג'רי לא הרפה מדסטני ומאבזם חגורתו, אולם תשומת לבו עברה להופ. או יותר נכון, למחשוף של הופ.

מישהו צריך לקנות לה חזייה, אבל הייתי בטוח במאה אחוז שהיא לא תקבל אותה מג'רי.

"את רואה? אחותך מתנהגת כמו ילדה טובה." הוא העביר את לשונו על שיניו. "ממש טובה."

ידעתי ששוב לא אישן בלילה.

ג'רי חיכה עד שדסטני נרדמה ודיקסי נשפכה לגמרי בסלון לפני שפעל. היה נדמה לי שלבֵנים במשקל טונה מכבידות לי על העפעפיים, אבל ברגע שרצפות העץ הישנות חרקו, ידעתי שהוא בדרך.

הדם שלי זרם חזק יותר ומהר יותר כשהתגנבתי מהחדר ודילגתי מעל הלוחות החורקים ששיננתי את מיקומם כמה ימים אחרי שהגעתי. היו יתרונות ליכולת לנוע בבית בלי להישמע.

צירי הדלת, שמזמן היו צריכים שימון, חרקו כשהוא פתח אותה.

הוא ניגש למיטה של הופ, וממקומי מאחוריו ראיתי אותה מתיישבת ומצמידה את השמיכה לחזהּ כמו שהצמידה אליה את שקית הזבל.

ג'רי זינק עליה וסתם את פיה בידו. "שלא תעזי לצרוח, או שאני אכפיל את החוב שאת צריכה לשלם, ילדה."

הופ נאבקה בו, אבל הוא קרע לגזרים את קדמת חולצתה המרופטת, והציצים הקטנים שלה השתחררו. הוא הושיט יד ולחץ על אחד מהם. ידו השנייה נעלמה.

"תתכונני לשלם את שכר הדירה שלך, ילדה. גם של אחותך. אלא אם כן את רוצה שאגבה אותו ממנה. היא בטח בוכה יפֶה בדיוק כמוך."

זעם בעבע בבטני הריקה, ונאלצתי להדחיק את הדחף להקיא מדבריו. לא הגיע לו לחיות.

מחבט הבייסבול שהוא קנה לג'רי ג'וניור לליגת הילרים נשען על כתפי. אגרפתי את ידַי והידקתי את אחיזתי. לא היתה לי שום בעיה לחסל אדם רשע כדי להציל נשמה תמימה.

נכנסתי לחדר בדיוק כשג'רי הפשיל את השמיכה.

"שלא תעז לגעת בה."

ג'רי הסתובב להביט בי, ויבבות הפחד של הופ מילאו את אוזני.

מבטו נחת על המחבט שעל כתפי. "מה נראה לך שתעשה איתו, ילד? אתה רוצה שאני אדחף לך אותו לתחת כי אתה מלך החרא?"

הוא נע מהר יותר משציפיתי, ניתק מהמיטה והסתער עלי כמו פר, כשהזין שלו מתנופף ממכנסיו המלוכלכים כמו נקניקייה רפויה.

המניאק הזה.

לא חשבתי. הנפתי.

אבל ג'רי התכופף, והמחבט פגע בצד צווארו. הוא מעד לאחור והתרסק לתוך הקיר וידיו לפתו את גרונו. הוא החליק לרצפה בזמן שהופ בכתה בשקט במיטתה, רועדת מפחד ומכוסה בשמיכה.

ג'רי נאבק לנשום. התמלאתי גועל כשחשבתי על מה שהוא היה עושה לה אם לא הייתי שם. אם לא היה מתכופף, אולי הייתי מרסק את ראשו כמו אבטיח בתנופה הראשונה, אבל שמחתי שזה לא קרה. לא הגיע לו למות בקלות או במהירות כזאת.

גבר מבוגר שמנסה לאנוס ילדה בת ארבע־עשרה צריך למות לאט, ולסבול כמה שיותר. לחצתי את קצה המחבט על ידיו, שכיסו על המקום שפגעתי בו קודם לכן כשפספסתי את הראש. הגברתי את הלחץ בהדרגה וחסמתי את אספקת האוויר שלו.

"אתה לא תיגע יותר בשום ילדה בבית הזה."

עם כל שנייה שחלפה, עיניו של ג'רי בלטו מראשו קצת יותר. לבסוף, בפעם הראשונה מאז הגעתי לחור הזה, ראיתי פחד בעיניו.

הפחד שלו האיץ את פעימות לבי, אבל לא היססתי להגביר את הלחץ כשהוא ניסה ללא הצלחה לשחרר את ידיו.

הוא עמד לאבד את ההכרה, ואני רציתי שהפחד והכאב ישסעו אותו לפני שזה יקרה. אם חשדותי היו נכונים, הוא עולל דברים גרועים יותר להמון ילדות חסרות ישע.

"זה לא יחזור על עצמו, ג'רי. שמעת אותי?"

לחצתי את המחבט בכל הכוח על ידיו, שמעתי קול פיצוח חד וראיתי את החיים אוזלים מעיניו.

דחפתי עוד פעם אחת, חזק, רק כדי לוודא שהוא באמת מת. הוא התמוטט הצדה, ובכיה של הופ התחזק. התכופפתי כדי לבדוק את הדופק של ג'רי.

כלום. לא נותרה עוד פעימה אחת בלבו האפל. כרגע עשיתי לעולם טובה.

הזדקפתי והבטתי בעיניה כשהמחבט עדיין מתנדנד מקצות אצבעותי. הפחד עדיין היה שם. לא ידעתי ממי היא פוחדת הפעם, אבל יכולתי לנחש.

ואולי טעיתי.

הופ זינקה מהמיטה, עטופה בשמיכה, וקפצה עלי. זרועותיה נכרכו סביב מותני. "תודה."

בקושי הצלחתי להבין את דבריה מבעד לבכי, ודמעותיה נספגו בחולצה המלוכלכת שלי.

"רק עשיתי מה שהיה צריך לעשות. עכשיו תתלבשי וקחי את הדברים שלך. אני אקרא לדסטני. שתיכן מתחפפות מהבית הזה. אני אקח אתכן עד לבית המחסה של הכנסייה כמה בתים מכאן. תבקשי מהם שיתקשרו לעובדת הסוציאלית שלכן. תספרי לה מה ג'רי ניסה לעשות."

היא סובבה את הראש כדי להסתכל על הגופה. "מה לספר לה על... זה?"

"את האמת."

עיניה הכחולות הרטובות של הופ ננעצו בעיני, ושוב התמלאו בפחד. "אבל הם ירדפו אחריך -"

"הם יצטרכו למצוא אותי."

הופ נשכה את שפתיה והרפתה ממני.

"תזדרזי. אנחנו צריכים לזוז."

בזמן שיצאתי מהבית ההוא בפעם האחרונה כששתי הילדות מחובקות מאחורי, קלטתי שאֵם האומנה האחרונה שלי טעתה כשקראה לי זרע השטן.

הייתי השטן בכבודו ובעצמו.