מאסטרו סיפור אהבה – כרך א’

1

נובמבר 1997 פורסט הילס, ניו יורק

“בוקר טוב, מאהאל קוֹ, אהובתי, הגיע הזמן לקום." אימא מציצה לחדר השינה שאנחנו חולקות.

“אוקיי," אני ממלמלת ומשפשפת עיניים, חצי ערה. אני מתהפכת אל הצד ומדליקה את שעון הרדיו. אורות מהבהבים מראים שהשעה חמש וחצי, מה שאומר שיש לי ארבעים דקות להתארגן. אני מזנקת מהמיטה, ממהרת לחדר האמבטיה היחיד בדירת שמונים המטר הרבועים שלנו. בעוד כמה שעות איבחן לבית הספר התיכון לאומנויות הבמה לה גווארדיה. בשנים האחרונות, כל רגע שבו הייתי ערה התמקד בלימודים ובנגינה. לימודים. ואז נגינה.

אני מקרצפת את עצמי במים קפואים כשהפרלוד מתוך הסוויטה לצ'לו מספר 1 של באך מתנגן לי בראש שוב ושוב. יד ימין שלי מצחצחת שיניים תוך שאני מזמזמת את המנגינה מבעד לקצף בטעם מנטה, בזמן שיד שמאל שלי מבצעת את האקורדים על צ'לו דמיוני. אני שומעת בראש שלי את קולה של גברת לוז. תעדני את הנגינה בקשת יורדת. החלפת הקשת תהיה חלקה יותר אחרי לֵגטו. זאת יצירה מרוממת נפש. תנגני מהלב.

“אוֹרֵליה," קוראת אימא. “את צריכה לאכול. אנחנו יוצאות בעוד חצי שעה."

“אני כבר באה."

שוב בחדר השינה, אני מחטטת בארון הקטן בחיפוש אחרי חצאית שחורה מתנופפת וחולצה עם שרוולים ארוכים. הייתי שמחה ללבוש את הטי־שירט של להקת הבנים האהובה עליי, אבל זה כנראה לא יעשה רושם טוב במיוחד.

אני מורחת קרם לחות על העור הזהוב שירשתי מאימי ומסרקת את הקשרים בשערי החום הבהיר. עיגולים שחורים מקיפים את עיניי הכחולות שצורתן צורת שקד. "אלו העיניים הכי יפות ומיוחדות בעולם," ככה אימא שלי תמיד אומרת לפני שהיא מנשקת לי את הלחי.

הפנים שלי נשארות במראה טבעי ונקי כי אימא לא מרשה לי להתאפר. "יש לך עור יפהפה ואת רק בת שלוש־עשרה." וחוץ מזה, אין לנו כסף למותרות כמו איפור.

אימא שלי, איזבל רמירז, נולדה בפיליפינים. לפני שבע־עשרה שנים היא הגיעה לשדה התעופה ג'יי־אף־קיי כשברשותה מזוודה אחת בלבד ושמו וכתובתו של המעסיק החדש שלה. היא התכוונה לחזור למולדתה אחרי כמה שנים, אבל רומן עם גבר אמריקאי מבוגר והולדת פרי אהבתם שינו לה את התוכניות.

המשפחה של אימא היא אחת הוותיקות והחשובות במנילה. יש אפילו רחובות וקניונים על שמם ברחבי העיר. הם סירבו להכיר ב"טעות" של אימא שלי, והיא, במקום לוותר עליי, ויתרה על משפחתה ועל חייה הקודמים.

אחיה, הדוד ג'יי, משתמש במילים כמו "צעירה", "משוחררת" ו"הרפתקנית" כשהוא מדבר על נעוריה של אימא. אני כמעט לא זוכה לראות את הצד הזה שלה. בכל יום מימי השבוע היא מתארגנת לעבודה, מכינה ארוחת בוקר, מכינה את האוכל שלי לבית הספר ויוצאת לבית החולים, שם היא עומדת על הרגליים בין שש לשתים־עשרה שעות בעבודתה כאחות חדר ניתוח. כל אגורה שהיא מרוויחה מוקדשת לצרכים החיוניים שלנו ולתוספת של עוד שיעורי נגינה.

הדוד ג'יי יושב ליד השולחן העגול במטבח הקטן וקורא את הניו יורק טיימס. הוא גדול ממני בשמונה שנים בלבד, יותר כמו אח גדול מדוד. הוא עבר לגור איתנו כשסיים את התיכון בפיליפינים בגיל שש־עשרה. הוא אומנם התקבל לאוניברסיטת קולומביה, אבל אחרי ששכח לשלוח להם את טופס הקבלה שלו, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה של ניו יורק. זה היה לפני חמש שנים, ועד עכשיו הוא עדיין לא הצהיר על מקצוע הלימוד הראשי שלו. אני חושדת שהוא מעכב את סיום הלימודים כדי להימנע מלהפוך למבוגר, למצוא לעצמו עבודה אמיתית ולשלם שכר דירה במקום אחר. במקום לחזור לפיליפינים ולנהל את העסק המשפחתי הוא חי מדמי כיס זעומים שהוא מקבל מאחותו הגדולה. כל עוד הוא יכול להרשות לעצמו בירה סן מיגל, הוא מרוצה.

"את מוכנה, בָּבָּאֶה, ילדה?" הוא שואל כשאני מתיישבת לשולחן.

הדוד ג'יי מדבר טגליש — אנגלית מעורבבת עם טגלית, אחת השפות המדוברות בפיליפינים — במבטא שלדעתו מחקה מבטא ניו יורקי, אבל בפועל נוחל כישלון חרוץ.

"נראה לי," אני אומרת, לחוצה.

"בחייך, אורליה, את יודעת את השיט הזה מצוין."

"מה אמרתי לך על השפה הזאת?" אימא מניחה מולי צלחת. ביצת עין מעט נוזלית עם אורז מטוגן וטוסינו חזיר. ונוסף לכך, לחם הפָּנְדֶסָל האהוב עליי מהחנות הפיליפינית ברחוב 14. היא מגישה לי כוס מיץ אננס־תפוזים. "תשתי לאט. את לא רוצה להקיא."

למרבה ההפתעה אני זוללת את כל הארוחה תוך שאני עוברת בפעם המיליון על הניירת שאני צריכה להביא איתי לאודישן. אין לי מושג מה הולך לקרות בשעות הקרובות.

אימא מחבקת אותי מאחורה. "אני יודעת שתנגני מקסים. ולא משנה מה יקרה היום, אני תמיד אהיה גאה בך."

הנסיעה ברכבת לאפר וסט סייד אורכת כמעט שבעים וחמש דקות. שעת העומס מפורסט הילס עד מנהטן בבוקר יום שישי היא הצגת תכלית למילה עומס. הנסיעה איטית, צפופה ומתישה. תחנות הסאבווי הן נקודות האור שמעניקות לנוסעים כמה רגעים של חסד. תודות למוזיקה. היא מתנגנת כאן בכל שעות היום. גיטריסטים פורטים שירים של אריק קלפטון, כנרים מנגנים מוצרט, זמרים מנעימים עם אריתה פרנקלין ומתופפים נותנים קצב על תופי בונגו או על פחי אשפה.

גיליתי את הצ'לו בתחנת סאבווי, כשנשביתי בקסמה של המנגינה הכי יפה ששמעתי בחיים. עמדתי מול נגן הרחוב שניגן את היצירה המהפנטת והקשבתי לו ביראת כבוד. הייתי בת תשע, אבל ההחלטיות שחשתי במעמקי הנשמה שלי הייתה בוגרת לגמרי. היא אמרה, זה. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לנגן יפה כמוהו. אני רוצה את המוזיקה.

אף פעם לא הייתי טובה במשהו עד שהתחלתי לנגן בצ'לו.

אימא דאגה להאכיל ולהלביש אותי. כסף לפעילויות פנאי היה המחלקה של אבא. אם רציתי להצטרף לפעילות כלשהי או לאמץ איזשהו תחום עניין, הייתי צריכה לבקש מאבא. התחננתי בפניו לתת לי שיעורי נגינה בצ'לו, והוא ארגן את זה. הוא חשב שזה לא יימשך זמן רב, כי האמת הייתה שאף פעם לא הייתי טובה בכלום. הייתי גרועה בספורט, נפצעתי בטניס, נחבלתי בפנים בסופטבול, וכמעט טבעתי באימון שחייה במועדון הספורט. בלט וסטפס היו אימה של ממש עבור מישהי עם שתי רגליים שמאליות כמוני. ובאשר לכיתת אומנות, ובכן, בקושי הצלחתי לשרטט עיגול.

אבל כבר בשיעור הראשון אצל גברת לוז, עם הצ'לו בין הרגליים, מצאתי את האושר. התחושה של המיתרים הייתה טבעית והקשת הפכה לשלוחה של הזרוע שלי. לקרוא תווים היה קלי קלות.

"יש לה כישרון טבעי," אמרה גברת לוז.

ארבע שנים וחצי אחר כך, המוזיקה הייתה החיים שלי. ברגע שהתעוררתי בבוקר האצבעות שלי כבר עקצצו לנגן בצ'לו שלי. רגע לפני שנרדמתי שמעתי בתוך הראש את המנגינות שניגנתי באותו היום.

אני לא יודעת אם כל הצ'לנים נותנים לכלים שלהם שמות, אבל אני קראתי לשלי פבלו.

פבלו הוא החבר הכי טוב שלי וחבל ההצלה של חיי. הוא הנמען של כל הסודות והצרות שלי. הוא יודע מתי אבא ואני מתווכחים. הוא יודע כמה אני נואשת להתקבל ללה גווארדיה, מתאמנת יותר משלוש שעות ביום, כל יום. הוא יודע שאני חולמת לנגן עם התזמורות הכי טובות בעולם.

פבלו יודע גם שהיום הוא היום הכי חשוב בחיי. בחיים של שנינו. אנחנו ביחד בדבר הזה.

פבלו יודע שאני אוהבת את הסוויטה בסול מז'ור של באך, אבל הייתי מעדיפה לנגן אלגיה של רחמנינוב. אם אתן לו את כל כולי, פבלו לא יאכזב אותי. אנחנו צוות. יש בינינו הבנה. אם אני קורעת את התחת, הוא מסב לי אושר.

יש נחמה בהאזנה למנגינה שמדברת אליי. מנגינות מבטאות את כל מה שאני לא מסוגלת לבטא במילים. הלוואי שאבא שלי היה מקדיש לי יותר זמן. הלוואי שאימא לא הייתה עובדת כל כך הרבה. הלוואי שהייתה לי חברה שהייתי יכולה לדבר איתה.

ברחוב 42 אימא ואני מחליפות לקו מספר 1 לאפטאון.

"ככה תיסעי לבית הספר החל מהסתיו," היא אומרת ומחייכת בביטחון, משוכנעת בעתיד שאליו פניי מועדות, תחנה אחרי תחנה, עד רחוב 66 ותיכון לה גווארדיה. המוסד האיקוני שכיכב בסרט תהילה של אלן פרקר ב־1980. הסרט הזה היה הדת שלי וסגדתי לו לפחות פעם בשבוע. הייתי בשמיים ברגע ששמעתי את פס הקול המוכר.

"תפגשי שם ילדים כמוך," היא אומרת באופטימיות. "יהיו לך חברות."

קרון הסאבווי עוצר. אנחנו בתחנת לינקולן סנטר. הלב שלי רץ מרתון ואגלי זיעה מכסים את מצחי. זהו זה. אני הולכת לנגן על פבלו ולתת את כל כולי. הם יזכרו את הביצוע שלי כי הוא יהיה אחד הביצועים הכי טובים שהם שמעו מימיהם.

ואם לא אצליח, זה הסוף שלי... כי זה הדבר היחיד שאני טובה בו.